על ידי אורנה_שפרון* » 05 פברואר 2002, 00:17
יעל,
לידה לא דופקת את המוח. היא משנה את מצב התודעה. אני מניחה כי ניתן למצוא לכך הסברים פיסיולוגים (הורמונים וכל מיני חומרים אחרים- "הכל כימיה") אשר עשויים להניח במקצת את דעתינו.
אבל בעיני חשוב יותר להבין שאחרי הלידה משהו אכן השתנה. השתנה לבלי שוב. לעולם לא נחזור להיות אותן נשים שהיינו לפני הלידה. קיימת דרישה חברתית, תרבותית להתנהג מספר חודשים אחרי לידה כאילו כלום לא קרה. האשה צריכה לחזור לגיזרתה הקודמת, ללבוש את הג'ינס שהתאים לה בגיל עשרים. מצפים שתחזור לעבודתה ותתנהג כאילו אין תינוק שמחכה לה בבית, שתחזור לתפקד כרעיה כמו לפני שנולדו הילדים. והרשימה עוד ארוכה.
הנשים המאמצות את הגישה הזו מכניסות עצמן למלכודת שאין דרך לצאת ממנה אלא תוך ויתור על משהו. כל אחת בוחרת היכן לא להמשיך לתפקד כמו קודם. מישהי מוותרת על הקרירה, אחרת מוותרת על חלקים באמהות, יש המוותרות על חיי הזוגיות שלהן, ובמקרים קיצוניים יש המוותרות על רווחתן הנפשית או על שפיות דעתן. כל זה מתרחש תוך כדי רגשות אשמה ותחושת כשלון על כך שלא הצלחנו "לחזור לעצמינו".
ההבנה שהשינוי אכן התרחש והמציאות מעתה ואילך תשתנה, עשויה להקל על הפרידה מהעבר, ולאפשר בנית מציאות חדשה ומתאימה יותר תוך מודעות לצרכים המשתנים של החיים. ובעצם, הרי החיים כל הזמן משתנים בלי קשר ללידה. אנחנו מתבגרים, משתנים, מתפתחים, ילדינו גדלים. כל נסיון לקבע מצב שמתאים לרגע מסוים בחיים יביא בהכרח לחוסר נחת בהמשך משום הדינמיות של החיים.
ובחזרה לנושא הלידה:
מנסיוני, אשה "חוזרת לעצמה" - מבחינת תחושת השלמות הנפשית, תפקוד הגוף, תחושת רגיעה אחרי שנים איטנסיביות של גידול תינוק - כשנתים אחרי הלידה בתנאי שלא מתרחש בינתים עוד הריון.
אז אי אפשר להבטיח ש"הכל יחזור" אבל אפשר להבטיח שיצמח משהו חדש, אולי דומה למה שהיה ואולי שונה לגמרי.
יעל,
לידה לא דופקת את המוח. היא משנה את מצב התודעה. אני מניחה כי ניתן למצוא לכך הסברים פיסיולוגים (הורמונים וכל מיני חומרים אחרים- "הכל כימיה") אשר עשויים להניח במקצת את דעתינו.
אבל בעיני חשוב יותר להבין שאחרי הלידה משהו אכן השתנה. השתנה לבלי שוב. לעולם לא נחזור להיות אותן נשים שהיינו לפני הלידה. קיימת דרישה חברתית, תרבותית להתנהג מספר חודשים אחרי לידה כאילו כלום לא קרה. האשה צריכה לחזור לגיזרתה הקודמת, ללבוש את הג'ינס שהתאים לה בגיל עשרים. מצפים שתחזור לעבודתה ותתנהג כאילו אין תינוק שמחכה לה בבית, שתחזור לתפקד כרעיה כמו לפני שנולדו הילדים. והרשימה עוד ארוכה.
הנשים המאמצות את הגישה הזו מכניסות עצמן למלכודת שאין דרך לצאת ממנה אלא תוך ויתור על משהו. כל אחת בוחרת היכן לא להמשיך לתפקד כמו קודם. מישהי מוותרת על הקרירה, אחרת מוותרת על חלקים באמהות, יש המוותרות על חיי הזוגיות שלהן, ובמקרים קיצוניים יש המוותרות על רווחתן הנפשית או על שפיות דעתן. כל זה מתרחש תוך כדי רגשות אשמה ותחושת כשלון על כך שלא הצלחנו "לחזור לעצמינו".
ההבנה שהשינוי אכן התרחש והמציאות מעתה ואילך תשתנה, עשויה להקל על הפרידה מהעבר, ולאפשר בנית מציאות חדשה ומתאימה יותר תוך מודעות לצרכים המשתנים של החיים. ובעצם, הרי החיים כל הזמן משתנים בלי קשר ללידה. אנחנו מתבגרים, משתנים, מתפתחים, ילדינו גדלים. כל נסיון לקבע מצב שמתאים לרגע מסוים בחיים יביא בהכרח לחוסר נחת בהמשך משום הדינמיות של החיים.
ובחזרה לנושא הלידה:
מנסיוני, אשה "חוזרת לעצמה" - מבחינת תחושת השלמות הנפשית, תפקוד הגוף, תחושת רגיעה אחרי שנים איטנסיביות של גידול תינוק - כשנתים אחרי הלידה בתנאי שלא מתרחש בינתים עוד הריון.
אז אי אפשר להבטיח ש"הכל יחזור" אבל אפשר להבטיח שיצמח משהו חדש, אולי דומה למה שהיה ואולי שונה לגמרי.