[u]השלולית לא מפריעה כי אלה מנקה אותה ביסודיות תוך דקות.[/u]
אז בבקשה, שתעשה על הרצפה ותנקה. אם זה לא מפריע לך (וזה באמת שיקול אישי שלך) אני לא רואה שום סיבה להתנגד לזה.
אם זה כן מפריע לך, תגידי לה: "אמא לא רוצה שלוליות על הרצפה, נקודה. את יכולה לרדת לגינה או לעשות בסיר או בישבנון".
השאלה היא מה באמת מפריע לך ומה לא.

[u]מאיפה לי לדעת מה קורה בראש של הקוקית הזו?[/u] :-D
פשוט תסתכלי עליה. מתי היא מרוצה? מתי היא מתלוננת? את יודעת מה היא אוהבת לאכול? מה היא אוהבת ללבוש? איך היא אוהבת לעשות אמבטיה? זה אותו דבר.
היא מרוצה כשהיא משקה דקל? תשלחי אותה להשקות אותו שוב. לא רוצה דקל? שתבחר לה עץ אחר. רוצה סיר משלה? קני לה. רוצה סיר בכל חדר? כנ"ל.
היא שמחה לעשות בכריעה? הכי טוב! את לא צריכה לעשות כלום, רק לשבת לשתות קפה, ובינתיים היא יכולה להתפשט לבד, לכרוע לבד, את צריכה רק לקרוא לה שתבוא אליך לעזור לה להתלבש בזמנה החופשי אחרי שהיא גומרת.

[u]עוד רעיונות יתקבלו בשמחה. אני לא צוחקת. באמת אין לי שום דבר להגיד לה.[/u]
אז אולי באמת לא תגידי שום דבר? תני לה לעשות מה שהיא רוצה איך שהיא רוצה ותחכי שהיא תמצא את דרכה לשירותים (היא תמצא) ויפסיק לברוח לה פיפי בתחתונים (יפסיק, יפסיק) ופשוט תתמקדי בלפשפש את הקטן (אתם בגיל של שביתות פשפושים, אז אל תתרגשי אם לא הולך חלק כל הזמן).

[u]בתחתונים, או על המרפסת- פה את כן יכולה להתעקש ולהבהיר שזה לא מקובל עלייך כי לא נעים לך שיש שלוליות על הרצפה ולה לא נעים שהתחתונים רטובים[/u]

השלולית לא מפריעה כי אלה מנקה אותה ביסודיות תוך דקות. התחתונים לא מפריעים כי היא יד מורידה אותן וזורקת לכביסה.
עוד רעיונות יתקבלו בשמחה. אני לא צוחקת. באמת אין לי שום דבר להגיד לה.

[u]החוכמה היא להיכנס לראש שלהם, להבין מה חשוב להם, להם ולא לנו[/u]

אבל אני, גיברת תזמורת, מאיפה לי לדעת מה קורה בראש של הקוקית הזו? לפעמים בא לה על הדקל ולפעמים היא רצה בין כל העצים לבדוק מי הכי צמא ולפעמים אני יושבת ומנסה להחזיק אותה במצב עד שנשברות לי הידיים ולא יוצא כלום (גמרתי עם זה. היא עשתה היום עם מיקה בכריעה על השתילים שנבחרו בקפידה (ושלא תחשבי שלא ניסינו גם על העץ קודם בכל זוית אפשרית) והוכיחה שהיא מסוגלת לבד)

עכשיו לגבי שגיא החוגג. אחרי שני ימי קסם הואהתקרר ונהיה יום סבתא או משהו כזה והוא אושפז בחיתול לכל היום ונראה לי שקצת נגמר לו מהסיפור. בימים האחרונים אבא היה כל הזמן בבית וחרב הכל בדרכו הכה מקסימה ("הנה הילד מסמן שהוא שונא להיות ערום :-)"). פתאום אני לא מצליחה לתפוס ונראה לי שהוא מתבאס מהקטע
אבל סביר להניח שמחר תחזור השגרה ואני שוב אשלוט בממלכת הסמרטוטים שלנו.....

_יש לי קושי גדול כאן. לא מספיק שהביית מלא שלוליות ומעוטר בסמרטוטים? עכשיו אני צריכה לקנות סט סירים חדש? אני רוצה שיתייחסו לזה כאל שרותים קטנים וזהו. לא לרוץ למצוא את האביזר האישי בכל הבית ועד שהוא יתגלה כבר תהיה עוד בריכה קטנה במרפסת. למה זה לא יכול להיות סיר אחד כמו שיש בית שימוש אחד בבית?
אין לי בעיה לקנות לה אבל אני לא מבינה את התרגולת ואת העקרון - אשמח להסברים ולהרגעה כאן._
לדעתי ומנסיוני, אם יש משהו שבו את יכולה לבוא לקראתה, ועוזר לה- כדאי.
אם מה שיעזור לה להוריד לחץ זה שיהיה סיר ורוד עם ברבי בכל חדר- למה לא?
אצלנו למשל בכלל לא היו סירים- בבית עם גינה זה אביזר מיותר לדעתי. אבל זה מה שהיה נכון אצלנו. השאלה היא מה מתאים לכם (דגש על לכם ולא רק לך).

[u]אתמול למשל היינו בחנות והיא התחילה להתפתל. הצעתי לה לעשות ליד העץ ויצא לה בשניה. היא נורא בעניין של להשקות עצים ומוכנה לעשות אפילו בסיר אם אני מבטיחה לה שנשפוך את זה על הדקל בגינה.[/u]
מצוין!!!!! זה המפתח! פשוט לשלוח אותה לגינה!
(ולא, בגיל 18 היא לא תרד להשקות עץ בגינה).

[u]אולי צריך לשנות את שם הדף ל [po]תהליך השחרור והגמילה של שאקטי[/po]?[/u]
לגמרי. גמילה מחיתולים זו גמילה של האמא ולא של הילד.
:-)

_החוכמה היא להיכנס לראש שלהם, להבין מה חשוב להם, להם ולא לנו, ואז לספק במקום הנכון בזמן הנכון את מה שהם זקוקים לו, וזה כבר יילך.
למה להתעקש על משהו אחר? מה זה משרת?_
סתם מצטטת את בשמת, כי זו נקודה כל כך מהותית ששווה שזה יהיה כתוב פעמיים :-)

[u]אני מרגישה קצת מטופשת להתעקש על בית שימוש כשאני לא יכולה להסביר למה זה יותר טוב מאפשרויות אחרות[/u]
זה באמת מטופש, ואין שום סיבה להתעקש.
למה שלא תעשה בגינה? אחלה מקום לדעתי.
בתחתונים, או על המרפסת- פה את כן יכולה להתעקש ולהבהיר שזה לא מקובל עלייך כי לא נעים לך שיש שלוליות על הרצפה ולה לא נעים שהתחתונים רטובים.
אבל להתעקש על אסלה? חסר טעם לגמרי.

<קצרה בזמן אז עוד לא קראתי הכל ויש לי עוד הרבה מה להגיד, אבל שיהיה בינתיים>

[u]יש פה לא מעט כאלו שמפנטזות על שרותים רק להן (איפה קראתי? לקשט במובייל של טמפונים? של מי ההברקה?[/u]

אם גם הבא יהיה בן אז אני רוצה חדר שירותים רק שלי ואני אצבע אותו בורוד ואעשה מובייל מטמפונים
[po]אמא נמרה[/po] מתוך [po]בנים בחינוך ביתי[/po]

[u]אגב, אצלי היו 2 סירים למרות שהיה רק נגמל אחד. למה? כי על הסיר השני ישב דרך קבע טיגר הנמר[/u]
לנו יש משתמשת אחת בסירים על שלושה סירים. למה? כי קנינו בזמנו שניים אחד לאוטו ואחד לבית (סרבה לעשות ליד עצים) ואז מהאוטו הוא עבר לגינה ומהגינה לבית ואז היא שבתה ופספסה ופתאום הציעו לה סיר נוסף (כתום עם ציורים, שלא תיקח??) וזה תיקן לה את כל הפספוסים בשניה. עכשיו היא אומרת שהסיר לבן הוא של אחיה התינוק (מפשפש בקערה וגיגית ורודה עדיין לא בסיר) וכשהוא יגדל הם יעשו יחד.
ריבים על פיפי היו לנו בתקופה שהיא רצתה לעשות באסלה, היא תמיד רצתה לעשות בדיוק כשאני ישבתי, מניחה שאם היה לה מתחרה אחר זה הוא היה אוייב כשר באותה המידה. אגב, כיום מקובל עוד יותר שבבתים יש יותר משרותים אחד, לא? יש פה לא מעט כאלו שמפנטזות על שרותים רק להן (איפה קראתי? לקשט במובייל של טמפונים? של מי ההברקה?). לכי איתה שהיא תבחר לה את הסיר או אם היא סגורה לחלוטין על זה שיש לה כבר אז שהבן יבחר לו. תדברו על זה. מותר לה לדעת שאת לא כל כך מבינה מה העניינים איתה. אולי אם תשאלי אותה למה תקבלי גם תשובה שתנחה אותך. סך הכל היא כבר גדולה ונבונה.
כשאני שואלת את הבת שלי לפשר התנהגויות שונות שאני לא מבינה אצלה (בערך אותו הגיל כמו של ביתך) והיא יודעת היא מסבירה לי אם היא לא יודעת היא אומרת לי "אמא, את מבלבלת אותי!" אז אני יודעת להניח לה, את תשומת הלב לדבר היא כבר שמה, התשובות יגיעו גם אליה.
והכי חשוב, להרגע. כל פעם שיש אצלנו משבר מסויים בענייני הילדים (ילדה בעיקר הפצפון עדיין לא מייצר משברים) אני מגלה שוב ושוב שברגע שאני מתיאשת מלחפש פתרונות ולנסות להבין למה, אבל בול באותו הזמן זה נעלם כלא היה.

(ובכלל נראה לי שבגמילה יותר חשוב איפה לא מאשר איפה כן... זה נראה הפוך, אבל זה ישר. ;-))

עוד סיר אחד, לא עוד סט.

מהישיבה הממושכת שלה ומהזעם כלפיו אני מרגישה שיכול היות שהיא "סימנה" את הסיר הזה. זה המקום הפרטי והאינטימי שלה לעשיית צרכים.

אני ממש מסכיה איתך לגבי היות השירותים מקום מאולץ בתכלית.
אצלנו יש מגוון אופציות שנחשבות לגיטימיות לגמרי - בגינה, במכרעה שבניתי לה, בכריעה על האסלה (עם תמיכה מאיתנו. עולה עם הפנים לגב האסלה.) בקערה כשאחד מאיתנו מחזיק אותה, בסיר, ובעבר גם על מגבת ששמתי על הרצפה וייעדתי לזה. זה כל הזמן משתנה. גם ההעדפות שלה וגם היצירתיות שלנו :-)

ואם בהתנהגות "טבעית" עסקינן, אז לא נראה לי טבעי מקום אחד ויחיד. את הולכת בסוואנה ומלקטת, כן? לאט עולה בך ההכרה שהשלפוחית מתמלאת. לא תשתיני? בטח תחפשי מקום בטוח ומתאים קודם... ובאשר לסביבות הכפר עצמו, שניים שלושה איזורים עקרוניים, אולי יותר... לא הגיוני לי מקום אחד,, גם לא הגייני. מה שכן, זה לא צריך להיות באמצע הבית ומפריע לכולם, זה הגיוני לפרוש בשביל זה מעט הצידה.

זהו, הם פשוט חייבים "להרגיש בבית" עם זה. להרגיש שזה "שלהם".
בסיר "שלי" אני עושה בשמחה. ואם לוקחים "לי" את ה"סיר שלי" אני כבר לא רוצה.
החוכמה היא להיכנס לראש שלהם, להבין מה חשוב [b]להם[/b], להם ולא לנו, ואז לספק במקום הנכון בזמן הנכון את מה שהם זקוקים לו, וזה כבר יילך.
למה להתעקש על משהו אחר? מה זה משרת?
ואגב, אני לא רואה דימיון בין סיר לבית שימוש. בית שימוש הוא משהו גדול וקבוע ברצפה ובקיר. סיר הוא משהו קטן ואינטימי, המגע איתו הרבה יותר גדול. אפשר להזיז אותו, לקחת אותו. לא יוצר בכלל אותה אנרגיה רגשית.

[u]כל מה שעושה להם כייף לשבת.[/u]
כולל למשל לתת לגדולה להדביק מדבקות צבעוניות על צידי הסיר (רק ככה למשל המוצקו שלי השתכנע לעשות קקי בבית של סבא וסבתא. רק אחרי שקישט במדבקות ו"הלאים" את מקטין האסלה שהם קנו לו, רק אז הסכים להתיישב עליו, במקום להתאפק עם הקקי עד שהוא חוזר הביתה).

_יש לי קושי גדול כאן. לא מספיק שהביית מלא שלוליות ומעוטר בסמרטוטים? עכשיו אני צריכה לקנות סט סירים חדש? אני רוצה שיתייחסו לזה כאל שרותים קטנים וזהו. לא לרוץ למצוא את האביזר האישי בכל הבית ועד שהוא יתגלה כבר תהיה עוד בריכה קטנה במרפסת. למה זה לא יכול להיות סיר אחד כמו שיש בית שימוש אחד בבית?
אין לי בעיה לקנות לה אבל אני לא מבינה את התרגולת ואת העקרון - אשמח להסברים ולהרגעה כאן._
קודם כל, סיר נוסף זה מתוך תקווה שהבית יהיה פחות [u]מלא שלוליות ומעוטר בסמרטוטים[/u] .
שנית, הגישה שאת מציגה מעניינת (באמת), אבל אם הילדים לא מקבלים אותה והיא לא עוזרת להם, היא לא שווה הרבה...
זה כמו כוס הקפה האישית שלך - נכון שאת יכולה לשטוף ולהעביר לבן זוגך וחוזר חלילה, אבל הרבה יותר נעים שיש his ו-hers :-)

אגב, אצלי היו 2 סירים למרות שהיה רק נגמל אחד. למה? כי על הסיר השני ישב דרך קבע טיגר הנמר. היתה לילד חברותא. זה גם עזר לי פחות לנדנד לו, כי במקום "בוא תעשה", "יש לך?" וכולי, הייתי אומרת פשוט "בוא נלך לבקר את טיגר", זה היה פחות מציק והוא קיבל את זה בשמחה.

בקיצור, כל מה שעושה להם כייף לשבת. באנו ליהנות.

את מזכירה לי שאתמול אמהות בגינה התפלאו מאללי בת השנה וחצי שעשתה פיפי (לבקשתי, אחרי הנקה) ליד העץ.
הורדתי לה את המכנס, והיא התיישבה ליד העץ בעצמה (לא אוהבת להשתין כשאני מחזיקה אותה).
האמהות הסתכלו עלי בהערצה: כ"כ קטנה וכבר גמולה?!! מה הסוד שלך???
עניתי: הסוד שלי הוא בניגוב.
;-)
ובכן....
[u]כמה זמן[/u] את שואלת?
[u]כמה זמן[/u] זה בדיוק ההפך מלשחרר.
מתי הופך ללא נורמלי?
אל תדאגי, הדודות כבר יגידו לך.

למה שני סירים?
כדי שלא תהיה תחרות.
כשהקטן עושה הגדולה אולי גם רוצה להצטרף לחגיגה - ואין לה אופציה.
רק בשביל זה שווה.
זה לא תופס הרבה מקום, ואפשר לשים במקום קבוע.
אצלנו הוא בסלון :-)
במרכז העניינים
שיהיה נגיש...



[u]לא יודעת להסביר למה אבל הקקי פחות מפריע לי. אולי כי אני מתוכנתת שקודם צריך להגמל מפיפי אז אני מתייחסת אל זה כאל משהו שיש לאסוף בדרך וזהו (וזה גם יוצא פחות מגעיל מאשר בחיתול. נכון?)[/u]
כשתתחילי להתייחס ככה לפיפי החיים שלך יהיו בלונדיניים :-) {@


[u]להתעקש על בית שימוש כשאני לא יכולה להסביר למה זה יותר טוב מאפשרויות אחרות. פשוט ככה זה? כי כולם עושים ככה?[/u]
אמא ואבא עושים באסלה
כל הגדולים עושים באסלה
זה מספיק
יכול לעזור שהיא תראה אותך עושה באסלה
כלומר אם אתם רגילים לסגור ת'דלת


[u]הצעתי לה לעשות ליד העץ ויצא לה בשניה.[/u]
עץ זה נהדר
בכלל, ככל שתהפכי את הכל למשחק - יהיה יותר קל לה, וגם לך
עצים, השקיה, לשמח את הסיר - הכל הולך
(אצלנו קיים גם בוריאציות: להשתין על פרח, להשתין על נמלה, לקלוע לתוך כוס)

בכלל כל הסיפור של הגמילה שלך מזכיר לי את סיפור הגמילה של הגדולה שלי,
שהפך לסוג של משחק שליטה
ובמשחק שליטה על הצרכים של הילד אי אפשר לנצח,
כי הצרכים הם בסופו של דבר שלו - והוא זה שמחליט עליהם

הדבר הכי קשה והיחיד שבאמת נחוץ - לשחרר (זה וסיר זמין ;-)).
לסמוך על זה שהבת שלך יודעת מה ואיפה לעשות.
וברגע שיהיה פחות אכפת לך - פתאום גם לה לא יהיה עניין או אמוציות שליליות סביב עשית הצרכים.
תנסי לשחרר שבוע ותראי מה יקרה...

יהיה טוב (())
כבר טוב {@

_ועוד דבר - עזר לי מאוד להסתכל על עצמי ולראות מה עולה לי בסיטואציות האלו.
וכשפתרתי ביני לבין עצמי כל מיני נושאים שעלו לי מהעניין הזה, השתחרר גם משהו אצל הילדה.
ילדינו משקפים לנו את עצמנו לא רק בחיצוניותינו , כי עם בעיקר בפנימיותינו, המופיעה אצלם בחיצוניותם.
התובנה הזו חוללה ומחוללת פלאים אצלנו בבית עם שתי הילדות ובזכותה נפתרו אצלנו גם עניינים שניראו מאוד מסובכים_

[u]כלומר המסר הוא - לשחרר! לשחרר ולסמוך[/u]

אולי צריך לשנות את שם הדף ל [po]תהליך השחרור והגמילה של שאקטי[/po] ?
מה זה לשחרר? איפה קונים את זה?

_יש לך פיפי? עשית פיפי? רוצה לעשות פיפי? נעשה פיפי?
זה האויב מספר אחד של הגמילה
הגמילה היא בעצם לקיחת אחריות על הצרכים.
לא על תדירותם, אלא על מיקומם_

נראה לי שהיא לא מסכימה עקרונית עם הפתרון שלנו למיקומים. פיפי וקקי לא חייבים להיות בבית השימוש. אפשר לעשות על הרצפה ולנגב בשניות והכל בסדר, או מקסימום לעשות בגינה.
כבר כמה פעמים היא אמרה לי "עשיתי פיפי בתחתונים ועשיו אני רוצה להיות בלי תחתונים" וזה בסדר גמור בשבילה. אני מרגישה קצת מטופשת להתעקש על בית שימוש כשאני לא יכולה להסביר למה זה יותר טוב מאפשרויות אחרות. פשוט ככה זה? כי כולם עושים ככה?

_אה, פיספסת? פעם הבאה תשתדלי בסיר. תביאי ת'סמרטוט ננגב.
הכל בקול נונשלנטי (אצלי זה מפוזר, אני באמת מפוזרת)_

כמה זמן ממשיכים בנונשלט הזה עד שמבחינים שיש בעיה? אולי הילדה סובלת ומתקשה ואני צריכה לעשות משהו אחר?


_קודם כל: שני סירים.
שהקטן לא יקח לגדולה את הסיר.
אני לגמרי יכולה להבין למה זה לא נעים לה_

[u]ודאי שזה כייף שלכל אחד יש סיר משלו זה כמו מברשת שיניים![/u]

יש לי קושי גדול כאן. לא מספיק שהביית מלא שלוליות ומעוטר בסמרטוטים? עכשיו אני צריכה לקנות סט סירים חדש? אני רוצה שיתייחסו לזה כאל שרותים קטנים וזהו. לא לרוץ למצוא את האביזר האישי בכל הבית ועד שהוא יתגלה כבר תהיה עוד בריכה קטנה במרפסת. למה זה לא יכול להיות סיר אחד כמו שיש בית שימוש אחד בבית?
אין לי בעיה לקנות לה אבל אני לא מבינה את התרגולת ואת העקרון - אשמח להסברים ולהרגעה כאן.


_היא כ"כ לחוצה לעשות, שפשוט לא יוצא לה, כי כדי לעשות - צריך לשחרר, ממש פיזית לשחרר ולהרפות,
ולהרפות כשלחוצים - זה קשה._
זה ממש מדויק. ואני רק מוסיפה שמן למדורה עם הלחץ שלי (גם אם אני לא אומרת אותו בקול)
מפתיע אותי שיצאו לי ילדים כאלו שווים ומדוייקים ואני לא מצליחה לכבות את הלחץ ותאוות השליטה שלי ורק הורסת להם.
אתמול למשל היינו בחנות והיא התחילה להתפתל. הצעתי לה לעשות ליד העץ ויצא לה בשניה. היא נורא בעניין של להשקות עצים ומוכנה לעשות אפילו בסיר אם אני מבטיחה לה שנשפוך את זה על הדקל בגינה.

_ובתור אמא שחיה בשלוליות כבר שנה...
זה לא נורא
הכי חשוב לתפוס ת'קקי_
לא יודעת להסביר למה אבל הקקי פחות מפריע לי. אולי כי אני מתוכנתת שקודם צריך להגמל מפיפי אז אני מתייחסת אל זה כאל משהו שיש לאסוף בדרך וזהו (וזה גם יוצא פחות מגעיל מאשר בחיתול. נכון?)

_קודם כל: שני סירים.
שהקטן לא יקח לגדולה את הסיר.
אני לגמרי יכולה להבין למה זה לא נעים לה._
|Y| לגמרי.
לא הבנתי מהתיאור הראשוני שמדובר רק בסיר אחד. ודאי שזה כייף שלכל אחד יש סיר משלו :-) זה כמו מברשת שיניים!

[u]היא תמיד עונה בשלילה כשאני מציעה סיר[/u]
אז אל תציעי.
אני מניחה שהיא כבר יודעת איפה עושים, ואיפה יושבים, ואת מה מורידים. זו לא תינוקת בת חצי שנה שאת מחליטה הכל בשבילה ולא פספוסית בת שנה וקצת שעוד לא ממש מבינה מי נגד מי. זו ילדה גדולה. ואם היא תפספס אז תנקי. בשביל זה את שם :-)
תני לה להחליט לבד מתי ללכת לעשות, ואיפה, ובאיזו תנוחה.
אולי לא יזיק לקנות לה את הסיר הפרטי שלה ושהיא תקשט אותו וכדומה. ורק היא תשב עליו ולאחיה יהיה את הסיר שלו.

_אני ([po]אמא שאוהבת טלויזיה ובמבה [/po]
כן, כן, שמענו :-)

היי.

מה שאני עשיתי במצבים שהרגשתי שמתחיל להיבנות לחץ אצל הגדולה, לגבי עשיית הצרכים (בשלב הגמילה),
היה להפסיק להציע לה לעשות או לשאול אותה עם צריכה.
נתתי לה להסתובב ערומה כמה שאפשר וכשעשתה אמרתי בפשטות ועם חיוך "עשית פיפי/קקי בואי ננגב" בטון ענייני, נעים ומקבל.
ובשלב מאוחר יותר אמרתי "הפיפי/קקי יצא על הריצפה, לא נורא בפעם הבאה נלך מהר ונספיק להגיע בזמן לסיר/ישבנון" וזה גם הפך למין משחק.
שאין בו מפסידים כמובן, גם אם לא מספיקים. זה פשוט עזר לה להתייחס לעניין בקלילות ועם חיוך, וגם לי :-) .


ועוד דבר - עזר לי מאוד להסתכל על עצמי ולראות מה עולה לי בסיטואציות האלו.
וכשפתרתי ביני לבין עצמי כל מיני נושאים שעלו לי מהעניין הזה, השתחרר גם משהו אצל הילדה.

[b]ילדינו משקפים לנו את עצמנו לא רק בחיצוניותינו , כי עם בעיקר בפנימיותינו, המופיעה אצלם בחיצוניותם.[/b]
התובנה הזו חוללה ומחוללת פלאים אצלנו בבית עם שתי הילדות ובזכותה נפתרו אצלנו גם עניינים שניראו מאוד מסובכים.

בהצלחה.
נהר

אין לי דברי חכמה אבל מצטרפת למה שניצן אמרה

_וככה היא סוחבת עד השלב הנוראי וחסר האונים של התרוצצות בבית וחיפוש מקום
בשלב הזה היא כבר לא מוכנה לשבת בשום מקום, לא מסוגלת שאגע בה ומתוסכלת ומבולבלת_

זה תאור מדויק למה שעובר על הבן שלי, במצבי קקי. וגם הוא בדיוק בן שנתיים ושמונה
אבל לא חויתי את זה כשלב נוראי. אולי למישהו יש מושג מתי זה משתנה ואיך?
אנחנו אגב משתדלים להתעלם ממנו כשהוא מתחיל להתרוצץ ןככה זה מקל עליו לעשות

_היא תמיד עונה בשלילה כשאני מציעה סיר (או שרותים או להשקות את העץ או סתם לעשות על הרצפה במרפסת באופן יזום)
וככה היא סוחבת עד השלב הנוראי וחסר האונים של התרוצצות בבית וחיפוש מקום_

שזה מזכיר לי את התיאור המקסים של אמא מפשפשת מהדף של "אמא רגועה עם תינוק מחותל או אמא פסיכית עם תינוק מתפשפש":
יש לך פיפי? עשית פיפי? רוצה לעשות פיפי? נעשה פיפי?
זה האויב מספר אחד של הגמילה :-)
הגמילה היא בעצם לקיחת אחריות על הצרכים.
לא על תדירותם, אלא על מיקומם.
כלומר לנו כאמהות נותר רק להציע את המיקום.
אנחנו לא יכולות להשתין במקום הילד.
הניסיון לשלוט על תדירות הצרכים או על בואם בכלל - משבש את המנגנון הטבעי וגורם ל{{}}[b]איפוק[/b],
כאשר המטרה של הגמילה (לפחות בעיניי) היא לנתב את הצרכים למקום הנכון, בכל פעם שיש לשחרר.
מקווה שאני ברורה...
כלומר המסר הוא - לשחרר! לשחרר ולסמוך ;-) (())(())

היי שאקטי
אני אמא לשתי ילדות בהפרש גיליים של שנה ושלוש
את הגדולה גמלתי קצת לפני גיל שנתיים והסיפור הזה של הגמילה נמשך כחודש וחצי-חודשיים
אין לי ספק שאם לא הייתי עושה איתה את כל הטעויות שעשיתי, היא הייתה גמולה בהרבה פחות זמן ומאמץ
אבל הייתי מי שהייתי והבנתי מה שהבנתי וזה מה יצא
בכל מקרה לקטנה הורדתי חיתול בגיל 10 חוד', חודשיים אחרי שסיימתי את כל הסיפור עם הגדולה ('געגעתי?)
וזה כי היו לה סימנים מאוד (!!) ברורים לקקי ופיפי
קקי עשינו בתנוחת פישפוש (או קיקוק?) בכיור, ופיפי היא לא הסכימה לתת, בשום צורה בשום תנוחה,
פשוט ברחה כמה שיותר רחוק ממני ושחררה
ובעצם סימנה לעצמה והשתינה איפה שבא לה
לא על המיטות, לא על הרהיטים, בכמה מקומות קבועים בסלון
אמרתי מילא
ככה התקיימנו די הרבה זמן
בחורף גם שילבנו טטרה וחיתול וכל מיני פטנטים של חריץ,
ורק חיכיתי לאביב כדי להפטר מכל הלוגיסטיקה וכבר לעשות גמילה מסודרת
(בלי מכנסיים :-))
ואכן בשרב הראשון (שבפועל לא בישר שום אביב) הורדתי את המכנס והתחלנו גמילה מסודרת בגיל 1.5
מה שגרם לגדולה, שכל הזמן הזה כבר עשתה באסלה,
לחזור לעשות בסיר וגם לפספס.
מה ששמתי לב שמאוד עוזר - להתייחס לפיספוסים של שניהם במידה שווה ולא מופרזת:
[list]
[*] אה, פיספסת? פעם הבאה תשתדלי בסיר. תביאי ת'סמרטוט ננגב.
[/list]
הכל בקול נונשלנטי (אצלי זה מפוזר, אני באמת מפוזרת)
וזה עובד מעולה.
בפעמים הראשונות שממש התפלאנו על הפיספוסים של הגדולה זה סתם יצר יותר מדי "גלים".
בעצם נראה לי שכל הנושא של "הרגרסיה" (זו לא ממש רגרסיה - אלא חיקוי של האחות הקטנה ע"י הגדולה) -
הוא להוכיח לעצמה ולנו, שהיא בדיוק כמו הקטנה, מותר לה לעשות את אותם הדברים ולזכות לאותו היחס.
מבחינתי זה אמר להעיר גם לקטנה שתביא סמרטוט כשמפספסת (היא מביאה בשמחה וגם מתעקשת לנגב בעצמה...)

ולמה אני מספרת את זה?
נראה לי שהגדולה ממש עוזרת לקטנה להגמל.
כאשר במקרה שלנו הגמילה היא לא מחיתול אלא בעיקר גמילה מפיספוסים...
הן אוהבות את הסירים (יש שניים, כמובן) לפעמים רבות עליהם,
ולפעמים מתיישבות ביחד להשתין.

בזמן האחרון הגדולה חזרה לעשות באסלה באופן כמעט מלא, מיוזמתה.
הקטנה אוהבת להתיישב ליד האסלה ולהשתין במקביל
(אם אני לא מספקת את הסיר בזמן - היא תשתין על הרצפה...)

בקיצור מה שאני אומרת מכל הניסיון האישי המבולגן הזה -
קודם כל: שני סירים.
שהקטן לא יקח לגדולה את הסיר.
אני לגמרי יכולה להבין למה זה לא נעים לה.

לכו ביחד לקנות עוד סיר,
מניסיון שלי ממליצה על סירים שלא הכי נוח בעולם לשבת עליהם:
כל הסירים בצורת כיסאות ודובים שנוח לשבת עליהם ולראות טלויזיה לא עוזרים להגמל.
הם עוזרים לפתח עצירויות והרגל מגונה לקרוא בשירותים שעות ;-)
על הסיר יושבים קצת.
לא יצא - קמים, ממשיכים בחיים.

הבת שלך נשמעת (נקראת) ילדה מאוד נבונה, לכן נראה לי שהסיבה היחידה שהיא לא עושה בסיר - היא מהלחץ.
כלומר היא כ"כ לחוצה לעשות, שפשוט לא יוצא לה, כי כדי לעשות - צריך [b]לשחרר[/b], ממש פיזית לשחרר ולהרפות,
ולהרפות כשלחוצים - זה קשה.

לדעתי יכול לעזור להקטין את כל העניין.
להקטין גם את התשבוחות על זה שכן עשתה בסיר.
לא להעיר כל פעם שמפספסת.
ממש כמו עם הקטן.


ובתור אמא שחיה בשלוליות כבר שנה...
זה לא נורא D-:
הכי חשוב לתפוס ת'קקי ;-)

[u]הילדים שלך נשמעים לי מקסימים לגמרי.[/u]
אבחנה מדוייקת :-)

יש לנו ישבנון ואני אלך לקנות היום עוד סירים
הבעיה היא התזמון

הוא מודיע קודם ומחכה עד שאושיב אותו על הסיר
היא תמיד עונה בשלילה כשאני מציעה סיר (או שרותים או להשקות את העץ או סתם לעשות על הרצפה במרפסת באופן יזום)
וככה היא סוחבת עד השלב הנוראי וחסר האונים של התרוצצות בבית וחיפוש מקום
בשלב הזה היא כבר לא מוכנה לשבת בשום מקום, לא מסוגלת שאגע בה ומתוסכלת ומבולבלת

אחרי שכבר יש שלולית היא וזרת להיות עצמה. מחליפה תחתונים, זורקת לסל הכביסה, מנגבת את השלולית וחוזרת למצברוח מצויין

תקני ישבנון עם מדרגות, והיא תוכל לעשות בשירותים והוא בסיר.

אין לי עצות, אבל הילדים שלך נשמעים לי מקסימים לגמרי. {@

עוד סיר?

[sub](והרבה חיבוקים ממני. גם אל תמכרי את עצמך כל כך בזול. אולי טלויזיה ובמבה, אבל גם הרבה אהבה וקשב. כן קשב. זו לא מילה גסה, את יודעת... וזה לא חייב להיות קשור לפיפיקקי.)[/sub]

[po]דף תמיכה[/po] [po]אמא במבוכה[/po]

אלה בת שנתיים ושמונה חודשים. נבונה, תקשורתית, מקסימה ומחותלת למהדרין מגיל 0.
בהתבסס על פנטזיות שלי וקריאה בפורומים לא באופניים ציפיתי שיבוא יום והיא תגיד שהספיק לה מהחיתול ומיד תרוץ לשרותים ותנגב לבד.
אכן הגיע היום שהיא סרבה לחיתול, אממה.... היא מאוד מתוסכלת מאפשרויות פיזור ההפשרות שלה.
היא אוהבת לשבת על הסיר (שעות) אבל לא לעשות בו צרכים. כשיש לה צורך היא מרגישה לא נח ורצה לחפש מקום עד שיוצא איפה שיוצא. כמה פעמים יצא לה בסיר/שרותים והשמחה הייתה גדולה, אבל לרוב זה לחוץ ולא ממש נעים.

כל זה התחיל לפני (בערך) שבוע.

לאלה יש אח תינוק. שגיא נולד לפני שנה בלידה מוקדמת (שבוע 30) כך שהוא למעשה מוגדר (התפתחותית) כבן 9.5 חודשים.
שגיא מודיע על צרכים מאז שהגיע הבייתה. בוכה אחרי כל קקי והרבה אחרי פיפי. ילד קשב חד צדדי לאמא שלא מוכנה להקשיב.

כשהביית התמלא שלוליות ומגבות החלטתי לוותר לו ולהוריד לו חיתול. לא כדי להקשיב (ממש לא בא לי לפתוח דיון על למה אני לא בעניין הקשב) אלא כדי לשחרר. הוא יעשה ואני אנקה.

היום הוא כבר לא הסכים לעשות. בכה וקיטר והתעקש ורקע ברגליים עד שהושבתי אותו בסיר. עשה. אחרי כמה שעות שוב. הצלחה מסחררת.

ואלה רואה ומשתגעת. היא לא מצליחה לקבל את הקלות שבה זה הולך לו. פתאום שניהם רוצים את הסיר ושניהם צורחים ואני מושיבה אותו והיא מרביצה לו (מדובר על האחות מהאגדות - רק מנשקת ומלטפת אותו עד היום) ואני ניגשת להרחיק אותה והוא מתנדנד על הסיר.......

בסופו של דבר אני ([po]אמא שאוהבת טלויזיה ובמבה[/po]) מוצאת את עצמי מקושטת בפיפי ובסמרטוטים, מחבקת שני ילדים ערומים ומתוסכלים ולא מצליחה להבין איך יוצאים מזה.

עזרה?