על ידי פלונית* » 24 מרץ 2009, 08:45
אני קרויה על שם, בשם שאבי המציא ושאין לאף אחד אחר, ארוך ולא פשוט.
מעולם לא קרה לי שהצגתי את עצמי וזה עבר נקי. התגובה הראשונה, האוטומטית של האנשים, היא - "איך?". ואחר כך באות השאלות המטרידות, שנעות בין נסיונות להבין את השם ובין נסיונות להבין למה עשו לי את זה. מגיל מאד צעיר אנשים שאלו אותי שאלות נוקבות על ההורים שלי, והמון פעמים, מבוגרים וצעירים, שאלו אותי למה אני לא מחליפה את השם. כי אני אוהבת אותו, עניתי להם, פחות ופחות בטוחה בתשובה שלי.
אם השם היה פחות מפורש היה קל לי יותר. אבל ללכת עם שם כזה זה כמו ללכת עם שלט על המצח, להורים שלי קרה ככה וככה עד שנולדתי.
מגיל כלום אני קוראת לעצמי בשמות אחרים, בעיקר מול אנשים מזדמנים. בתור במכולת, בתחנת אוטובוס, בכל מיני מקומות שאנשים שאלו ילדה איך קוראים לך, עניתי סתם שמות. כדי לא לפתוח בשיחה. בנוסף אימצתי קובץ תשובות אינסטנט לשאלות המוכרות, וניסיתי לתבל בהרבה הומור. הווה אומר - אני לא עומדת לענות לכם ברצינות, אני מבינה שלא התאפקתם, הנה שחררתם את השאלה ועכשיו בואו נצא מזה יפה ובחיוך. זה עובד.
עדין לא עמדתי באמת על טיב היחסים שלי עם שמי. אולי הגיע הזמן. אני לא בטוחה שהוא באמת לא מתאים לי. בכל אופן אמצתי לי שם אחר, דומה, ואותו אני מציגה כשלא בא לי להגיד את שמי באמת. השימוש בשני שמות מאד מקל עלי, ללא צורך בתירוצים - כל אחד שמכיר את שני השמות מבין שאחד נובע מהאחר. ועדין, השם השני הוא לא אני והשם המקורי הוא כן. קשה לי לדמיין את עצמי מחוברת באמת תחת השם המאומץ.
לילדים שלי יש שני שמות לכל אחד - אחד רגיל ויפה, אחד מיוחד ויפה (הבן שלי כמו הבת של
ניצן אמ 
). רוב האנשים מכירים אותם בשני השמות, אבל משתמשים בעיקר בראשון. אם ירצו יחליפו, או יעשו מה שירצו כשיהיו גדולים.
אני קרויה על שם, בשם שאבי המציא ושאין לאף אחד אחר, ארוך ולא פשוט.
מעולם לא קרה לי שהצגתי את עצמי וזה עבר נקי. התגובה הראשונה, האוטומטית של האנשים, היא - "איך?". ואחר כך באות השאלות המטרידות, שנעות בין נסיונות להבין את השם ובין נסיונות להבין למה עשו לי את זה. מגיל מאד צעיר אנשים שאלו אותי שאלות נוקבות על ההורים שלי, והמון פעמים, מבוגרים וצעירים, שאלו אותי למה אני לא מחליפה את השם. כי אני אוהבת אותו, עניתי להם, פחות ופחות בטוחה בתשובה שלי.
אם השם היה פחות מפורש היה קל לי יותר. אבל ללכת עם שם כזה זה כמו ללכת עם שלט על המצח, להורים שלי קרה ככה וככה עד שנולדתי.
מגיל כלום אני קוראת לעצמי בשמות אחרים, בעיקר מול אנשים מזדמנים. בתור במכולת, בתחנת אוטובוס, בכל מיני מקומות שאנשים שאלו ילדה איך קוראים לך, עניתי סתם שמות. כדי לא לפתוח בשיחה. בנוסף אימצתי קובץ תשובות אינסטנט לשאלות המוכרות, וניסיתי לתבל בהרבה הומור. הווה אומר - אני לא עומדת לענות לכם ברצינות, אני מבינה שלא התאפקתם, הנה שחררתם את השאלה ועכשיו בואו נצא מזה יפה ובחיוך. זה עובד.
עדין לא עמדתי באמת על טיב היחסים שלי עם שמי. אולי הגיע הזמן. אני לא בטוחה שהוא באמת לא מתאים לי. בכל אופן אמצתי לי שם אחר, דומה, ואותו אני מציגה כשלא בא לי להגיד את שמי באמת. השימוש בשני שמות מאד מקל עלי, ללא צורך בתירוצים - כל אחד שמכיר את שני השמות מבין שאחד נובע מהאחר. ועדין, השם השני הוא לא אני והשם המקורי הוא כן. קשה לי לדמיין את עצמי מחוברת באמת תחת השם המאומץ.
לילדים שלי יש שני שמות לכל אחד - אחד רגיל ויפה, אחד מיוחד ויפה (הבן שלי כמו הבת של [po]ניצן אמ[/po] :-)). רוב האנשים מכירים אותם בשני השמות, אבל משתמשים בעיקר בראשון. אם ירצו יחליפו, או יעשו מה שירצו כשיהיו גדולים.