תסביכי שמות

[ליאת*]

שמי ליאת (כפי שאתם כפר רואים...)ואני לא ממש "מתה" על השם שלי...
שם עם מלא תסביבי שיכות...
מה אתם אומרים?

[אלטר_אגו*]

איזה נושא מצויין! גם אני מתוסבכת-שם.
אף פעם לא חשבתי ככה על השם ליאת. בדרך-כלל היה לי דימוי כזה, לא ממש מפורש או מודע, של אנשים עם שמות "רגילים" שעוברים את החיים בסבבה בלי לחשוב על השם שלהם יותר מדי. אז מסתבר שטעיתי...
ליאת. אני יכולה לראות את הקושי. אבל שייכות זה לא בהכרח משהו רע. זה לא בעלות. אפשר לחשוב על זה בצורה נעימה. שייכות למישהו שאוהב אותך, למשפחה.

[אלטר_אגו*]

שמות "רגילים"
(הכוונה כמובן: שמות נפוצים).

[אשה_שמחה*]

גם אני מבינה את הקושי עם השם ליאת. הרבה זמן חשבתי שהוא בעייתי, אבל אז התחלתי לפרש אותו בתור- לי' את, כלומר לאלוהים את, וזה הפך את זה ליותר עמוק וחיובי ופחות מעיד על אובססיוויות מצד האמא

[הגבירה_בחום*]

ליאת. אני יכולה לראות את הקושי. אבל שייכות זה לא בהכרח משהו רע. זה לא בעלות. אפשר לחשוב על זה בצורה נעימה. שייכות למישהו שאוהב אותך, למשפחה.
אני מצטרפת לדיון בהזדהות רבה, כמי שגברה על אותם תסביכים ממש, עם אותו השם המדובר בדיוק! (-:
וגם לי יש בעיה עם הבעלות הזו. במיוחד אם מבטאים אותו כפי שראוי לו להתבטא במלעיל לי את ולא לאף אחד אחר... ובמלרע (כמו שרוב האנשים מבטאים אותו), הוא סתם מאבד את משמעותו ונתקע. (כמובן שאני מרשה לעצמי לכתוב את כל זה כי מדובר בשם שלי שאיתו אני מתגוששת לפחות בשני העשורים האחרונים)
יכולה לשתף שהיו לי מחשבות לא פעם לשנות אותו או לקצר אותו ותמיד ויתרתי מתוך חוסר אנרגיות להתמודד עם השינוי ותגובות הקרובים אלי, והיום פשוט השלמתי עם זה.
מה שכן, כשחייתי בחו"ל, נורא אהבו את השם שלי וביטאו אותו עם מן סוג של צירה בהברה האחרונה, וכל הזמן שאלו אותו אם אני צרפתיה.... מוכרחה לומר שבתקופה הזו לא שנאתי אותו כ"כ (-:

[אמפטיה*]

אפשרות לפיתרון היא לקלף את שכבות ההזדהות. מי את? את לא השם שלך.
זה כמובן יכול להגיע רחוק או שמא יותר מדויק לומר קרוב למי את באמת.
חקירה כזו יכולה להציע נקודת מבט שונה לחלוטין לגבי מי את חושבת שאת, ומה חשוב ופחות חשוב.

וגם, כמו שכתבו למעלה, המשמעות של השם תלויה גם בנסיבות (בחוץ לארץ השם לגמרי אחר למשל) ובמשמעות שכל אחד ואחד יוצק לתוך השם (לאלוהים את, למשל). במקום לשנות את שמך או לסבול ממנו את יכולה לנסות לשנות את נקודת המבט, את ההתיחסות שלך לשם. כמובן שאת יכולה פשוט לשנות אותו, אבל נראה לי שהרבה יותר ריווחי ללמוד להתגמש ולהרפות
(במקרה זה להרפות מהרעיון שזהו "שם עם מלא תסביבי שיכות").

לא כללתי בתגובתי שום התיחסות לנומורולוגיה ודברים כגון אלו. זה ענין של אמונה שאין לי באופן אישי.

גם לי בעברי היו קצת הסתבכויות עם השם שלי, דווקא בחוץ לארץ, עד שפשוט הרפיתי. אני בסדר איתו. אם למישהו יש רעיונות אחרים לגביו או השלכות עלי בגללו זה באמת העניין שלו...

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

נושא שמדבר אליי מאוד.
אני ממש מרגישה המון פעמים לא קשורה לשם שלי. לא סתם לא קשורה, אלא ממש לא מתחברת בשום צורה.
כשאני מציגה את עצמי, או חותמת את שמי איפשהו, אני הרבה פעמים מרגישה תחושה מוזרה ש"זה לא השם שלי. למה אני משתמשת בזה"
וזה נורא נורא מעצבן
ולפעמים כשאני מציגה את עצמי אני ממש לא רוצה להגיד את השם...
ואומרת נורא בשקט. ואז מבקשים ממני לחזור על זה, מה שעוד יותר לא נעים לי.

והכי מציק זה שאנשים בסביבתי שסיפרתי להם על ההרגשה שלי אומרים שזה "שם נורא יפה", "מאוד מתאים לך"
ולא מבינים שלא אכפת לי שהוא יפה (אני דווקא לא כל כך אוהבת את הצליל. נשמע לי.. עצוב-עלוב כזה. אין לשם "משמעות", רק צליל)

להחליף שם זה בעייתי מאוד... להתחיל להרגיל את כולם לשם החדש (ואת עצמי) וכל המסמכים...
ואנשים שלא ראיתי מזמן, פתאום לפגוש אותם ולתקן אותם?
זו אחת הסיבות שלא החלפתי, למרות שחשבתי על זה המון.
והסיבה השניה, שאני לא מוצאת שום שם שאני כן מתחברת אליו.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

שמות שמתחילים עם לי יש להם עניין מאוד גדול עם לתת קודם כל לאחרים.
גם הת' בסוף לא פשוטה...
גילוי נאות - הקוסמת החליפה כמה פעמים את שמה עד שחזרה לכמעט שמה המקורי (-:

[ש_חף*]

לי היה תסביך רציני עם השם, אבל היה לי ברור בערך מגיל 14 שאני משנה אותו. הודעתי לכל העולם ואחותו, ובגיל 16 ויום הלכתי עם ההורים להוציא תעודת זהות ולשנות את השם. כל הסביבה תמכה, אפילו ההורים לא נעלבו יותר מדי. כן הייתה חברה שאמרה שעד שאני לא משנה את השם בתעודת זהות היא קוראת לי בשם הקודם..
היום אני עדיין מאוד אוהבת את השם שלי, וכולם מחמיאים עליו, ולא מתחרטת אפילו לרגע. מה שכן, השם שחף מאוד בעייתי לדוברי אנגלית, אז היה צריך לאלף אותם ללמד ח'. איזה מזל שאני חיה בישראל ולא בארצות הגולה

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אני מאז הצבא בערך רוצה להחליף וכל פעם שוכחת
בחירה די מצערת של הורי, מה לעשות.
הזמן הכי טוב להחליף הוא כשמגיעים למקום חדש - צבא / אוניברסיטה / עיר חדשה. אז כל המכרים החדשים מקבלים את השם בטבעיות והתרגול היומיומי עוזר להתרגל אליו. לצערי פספסתי את כל חלונות ההזדמנויות האלה.

אגב, לא מזמן דיברתי עם חברה שיש לה שם נעים ומקסים, ונדהמתי לשמוע שהיא החליפה אותו לשם מיושן של יכנע שיש לו צליל דומה... ומסתבר שכלל לא אהבה את שמה הקודם. לכו תבינו

[ניצן_אמ*]

_כשאני מציגה את עצמי, או חותמת את שמי איפשהו, אני הרבה פעמים מרגישה תחושה מוזרה ש"זה לא השם שלי. למה אני משתמשת בזה"
וזה נורא נורא מעצבן_
גמני החלפתי שם.
זו נשמעת לי סיבה טובה.
אני מאמינה בלעשות את זה עם תהליך של מציאת הזהות האמיתית שלך.
@}

[רוקדת_לאור_ירח*]

אני החלפתי לשם שהיה בבית שם חיבה. בדיעבד לא יודעת, או שלא הייתי מחליפה או שבא לי שוב להחליף למשהו אחר, אבל לא בטוחה יש לי כוח לתהליך הזה.
המון שנים הצגתי את עצמי בשם "החדש" ולקח מלא מלא שנים עד שממש הלכתי והחלפתי בתעודת זהות. סך הכל די מקובל שיוסף מציג את עצמו כיוסי, אברהם כאבי וככה גם אני הרגשתי, הייתי צריכה פשוט להכריז עליו בחוצות כי בבית במילא קראו לי ככה חצי מהזמן. ככה גם ידעתי אם הטלפון שהגיע הוא ממישהו שמכיר אותי או מהבנק וכאלה.

בכל מקרה אני יכולה לומר שהשם שנתנו לי הורי הוא באמת שם יפה בעיני רק שפשוט לא התחברתי אליו, הוא הרגיז אותי מכל מיני סיבות (איך בדיוק מאייתים, אם מאייתים כמוני אפשר לבטא אחרת, ועוד סיבות) ובכל מקרה יצא שתמיד אנשים המציאו לי שמות חיבה אחרים וכמעט אף פעם לא כינו אותי בשם.
עד היום קורה פה ושם שמכרים של הורי, או אנשים שלא ראו אותי 20 שנה קוראים לי בשם הלידה שלי, בדרך כלל אני לא מסתובבת או שלוקח לי זמן להבין על מי הם מדברים, מצד שני, יש לי יחס של חיבה כשאני פוגשת מישהי שנושאת את השם. האמת זה גם מעולה בגלל שאנשים מבית ספר מאד התקשו למצוא אותי במשך השנים ומי בכלל רוצה קשר עם אנשים מתקופת בית ספר.

כשחייתי בחו"ל היה לי הרבה יותר נוח עם השם הנוכחי שלי, גם כשקצת שינו אותו הוא לפחות היה דומה. היו פעם-פעמיים שאנשים שם ניסו לבטא את השם מהתעודה (עוד לא שיניתי אז בתעודות) וזה היה כה מזעזע, ששמחתי שכולם קוראים לי אחרת.

[שלולית_י*]

מעניין אותי לדעת, אם אלו שלא מסתדרות עם השם, נקראו על שם מישהו/מישהי אחרת?

[רוזה_לי*]

היו שנים שמאוד לא אהבתי את השם שבו קוראים לי בעולם הלא-וירטואלי.
שנים רבות גרתי בחו"ל , ושם, מיד לפי השם, ידעו לקטלג אותי כיהודיה. (לא בתור משהו אנטישמי... סתם, עובתית מיד ידעו שזו הדת שלי). ואני מאוד לא אהבתי את המידור הזה. רציתי להשתייך, להיטמע. זה הייתה בנערותי. בינתיים למדתי לאהוב את השם.
בארץ - ההגיה של השם שונה מאשר באנגלית או בספרדית. ו - מה לעשות - אני מעדיפה את ההגיה הספרדית של השם.
עכשיו אני צריכה לשות לשכנע את הסובבים אותי להגות את השם כמו שאני אוהבת....

[רוזה_לי*]

והיו שנים שהשתמשתי בשם השני שלי, שהוא רוזלי.
<וכן, נקראתי על שם מישהי אחרת.>

[אילה_א*]

איזה קטע
כל מיני כאלה שאני חושבת שהשמות שלהן כל כך הולמים להן
ואחד מהם אפילו שקלתי למקרה שתיוולד לי בת
נמצאות פה בדף
וזה לא שיש להן שם מזעזע כמו לי

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

מעניין אותי לדעת, אם אלו שלא מסתדרות עם השם, נקראו על שם מישהו/מישהי אחרת?
לא, ממש לא.

אגב, שכחתי את החלק הכי מעצבן - בכל פעם שסיפרתי לאיזה חבר/ה שהייתי רוצה לשנות את שמי לשם אחר (שם שנגזר ממנו בעצם, דומה לשם חיבה לשמי עם סיומת XXXית), אמרו לי : מה פתאום? דווקא לזה? איזה מין שם זה?

[אף_חצוף*]

אחרי הרבה שנים של הסתבכות עם השם שלי, התרגלתי אליו. (אני קרויה על שם מישהי)
אחרי שנים של הסברים על האיות באנגלית ובעברית, הסברים על משמעות השם וכד', התרגלתי.
זה נותן לי להיות בין בודדות שאני מכירה עם השם הזה, להיות קלה לזיהוי (לטוב ולרע), ותמיד יש לי פינה חמה בלב כשאני שומעת על אחרות עם השם הזה.

למרות זאת, נתתי לילדי שמות עם קצת פחות מטען, ויותר מוכרים. זה לא אומר שהם תמיד יאהבו את שמותיהם, אבל יהיה להם קצת יותר קל.

[פלוני_אלמונית*]

מעניין אותי לדעת, אם אלו שלא מסתדרות עם השם, נקראו על שם מישהו/מישהי אחרת?
לא. סתם שם מיושן ומכוער. שיניתי למשהו עם צליל דומה אבל עדכני, ששנים אהבתי אבל כבר כמה שנים שלא. לא משנה שוב כי כבר בניתי לי שם מקצועי די מוכר.
נראה לי גם מוזר לשנות אחרי שיש לך ילדים משלך שמכירים אותך בשם מסוים... לא? למרות שבשבילם אני תמיד אהיה "אימא"...

[טדליק_נהנאנע*]

אני שקלתי להחליף ל"טדליק" בתעודת הזהות...
ממילא רב המקורבים אלי קוראים לי כך (או בכינוי חיבה על הכינוי הזה).
כמובן שהשם המקורי שלי הוא הרבה יותר יפה (ועלי לציין שאני די אוהבת אותו), אבל אני כל כך טדליק...

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

מעניין אותי לדעת, אם אלו שלא מסתדרות עם השם, נקראו על שם מישהו/מישהי אחרת?

קראו לי על שם סבתא רבא-רבא, אבל זה לא אותו שם ממש, יש רק אות אחת משותפת.

אולי הייתי שוקלת לעבור את התהליך של להרגיל את כולם לשם שלי, אבל הבעיה שאני ממש לא מוצאת אף שם שאני מתחברת אליו...
מוזר לי לדמיין שיקראו לי בשם אחר.
הייתי מעדיפה כינוי, כמו אצל האינדיאנים (או כמו פה באינטרנט ).

אגב אני מכירה מישהי צעירה עם שם מיושן וקונוטציה זקנה כזו, ויש בשם שלה הרבה את האות ש' ויש לה בעיית הגייה בדיוק עם האותיות ש'-ס'... זוועה.
כל פעם שהיא הציגה את עצמה היא סבלה כפליים.
בסוף היא החליפה.

[ניצן_אמ*]

_מעניין אותי לדעת, אם אלו שלא מסתדרות עם השם, נקראו על שם מישהו/מישהי אחרת?
לא. סתם שם מיושן ומכוער._
אצלי - כן, סתם שם מיושן ומכוער (פחות השם הרשום והרשמי של סבתא, יותר השם בו כוניתי, יעני חיבה ומקוצר. כמו שימי לעומת שמעון בתעודת זהות. אם אני ברורה.)
את השם של סבתא השארתי בתור שם שני בת.ז.
החלפתי רשמית שנים אחרי השינוי המעשי מול העולם.

טדליק, איך מנקדים?
אולי הייתי שוקלת לעבור את התהליך של להרגיל את כולם לשם שלי
זה מפתיע כמה שזה יותר פשוט ממה שחושבים. התהליך האמיתי הוא של פירוק והרכבת הזהות העצמית. ולעבור את השלב הזה שבו את עוד לא מזוהה עם שמך החדש (פנימית) וכבר לא עם הישן.

[אלטר_אגו*]

אני ממש מרגישה המון פעמים לא קשורה לשם שלי. לא סתם לא קשורה, אלא ממש לא מתחברת בשום צורה.
בדיוק זה!
השם שלי הוא לא מיושן - להיפך, שם של קיבוצניקית שהקדים את זמנו בעשרים שנה. אבל משהו בו תקוע, גמלוני, מסורבל, ומשקף את איך שאני רואה את עצמי.
אז למה אני לא מחליפה אותו?.. חשבתי על זה, ואני לא מצליחה למצוא שם שירגיש לי יותר טוב. בסופו של דבר, כנראה שרכיב באישיות שלי הוא "זו שלא מסתדרת עם השם שלה" או "זו שהשם שלה לא מתאים לה" (מישהו אמר שם אינדיאני?). עכשיו להחליף לשם מגניב שמתאים לי בול? אבל אני לא מגניבה ולא מתאימה. עכשיו להתחיל להרגיש טוב עם השם שלי? מה הלאה? שאני אתחיל להרגיש בנוח בגוף שלי? שאני אקח את האוטו לשטיפה ואצביע "עבודה"?.. התרגלתי לא להיות מורגלת.

[טדליק_נהנאנע*]

טדליק - TADLIK
הדגש הוא על ה TAD ולא על הLIK

[אמא_אינקובטור*]

יש מקום על ספסל מתוסבכות השמות?
השם שלי לא ארוך, עם צליל נעים יחסית אם כי פרווה-מרגרינה שכזה. לא על שם סבתא שורה-ביילה או דודה מרגלית. אבל השם לא ישראלי, ורק להגות אותו, יחד עם שם משפחה בלתי אפשרי לאוזן ישראלית, יחד עם הופעה קצת לא ישראלית, זעקו "לא שייכת". ואיכשהו תמיד הצליחו לשבש באיות ובהגיה. פגישה עם מורות חדשות, סתם אנשים שלא מכירים אותי וצריכים לקרוא לי, ואפילו לראות את השם שלי כתוב - היו מלווים במתח. ההורים שלי לא הסכימו לשנות את שם המשפחה לשם ישראלי קצר ופשוט יותר, ואת השם הפרטי לא שיניתי למרות שכילדה פינטזתי על שינוי לשם עברי עם צליל דומה וקרוב (בסוף יש לי שתי חברות בשם הזה).

לבנות שלי קראתי בשמות ישראלים, יפהפיים לדעתי, חד משמעיים לחלוטין באיות ובהגיה, ומתאימים להן בול. ואז עברנו לכאן ואת השם של הבכורה אין מצב שמבטאים נכון באנגלית.

[ליאת*]

שמחה מאוד לגלות שהדף הזה מעורר בכולנו...
אני למשל מוצאת הרבה משמעות בין ה"שיעורים" שאני עוברת לבין השם שקראו לי הוריי...והאמת היא שגיליתי שאבא שלי נתן לי את השם הזה והיתה לי איתו מערכת יחסים כלל לא פשוטה...
מה גם שיש לי תסביכי שייכות ובכל מקום שאני נמצאת, לא משנה כמה אנשים אהובים יהיו סביבי, תמיד בתחושה הפנימית שלי, ארגיש לא שייכת...
יש גם משמעות למיקום האותיות בסדר הא"ב...
חשבתי להחליף את השם שלי ל-אילת מפני שאילו הן אותן אותיות ונראה לי שנומורולוגית מיקום האותיות נכון יותר...אבל אין לי חשק להתמודד עם הסביבה ולתקן את כולם...

[ליאת*]

מדהים לגלות שרוב הגולשים באתר משתמשים בניקים שונים ולא בשמם המקורי...(אפילו אני...)

[הגבירה_בחום*]

הי ליאת
מזדהה עם כל מה שכתבת כאן. ובמחשבה לאחור גם אני בכל מקום שאני נמצאת, לא משנה כמה אנשים אהובים יהיו סביבי, תמיד בתחושה הפנימית שלי, ארגיש לא שייכת... - עברתי המון שעורים עם הסוגיה הזו. למעשה כל היצירה שלי במשך שנים סבבה סביב זה. אי השייכות. ותפיסתי את עצמי כחריגה.
גם היום אני בד"כ חושבת ומרגישה אחרת במצבים וסיטואציות שונות, אבל הרבה יותר שייכת לעצמי ולכן שייכת באופן כללי.
חשבתי להחליף את השם שלי ל-אילת מפני שאילו הן אותן אותיות ונראה לי שנומורולוגית מיקום האותיות נכון יותר...
אני חשבתי לקצר פונטית את השם ל- ליה ולשנות את האותיות (-:
ואני... כך מתברר לי כותבת בכינוי, אבל יותר יותר מרגישה שזה בשביל השעשוע ולא באמת כדי להסתיר את שמי. זה גם נותן לי הרגשה טובה. שאין סודות. אין שום דבר להסתיר. זאת אני. וכשאני הוגה את האותיות, אני שלי (-:

[ילדת_טבע*]

בתור ילדה לא אהבתי את שמי כלל. הייתי היחידה עם השם הזה וטענתי שהוא שם של זקנות. גם נתנו לי כל הזמן שם חיבה שממש לא קשור אליו לדעתי ועליו אמרתי שזה שם של בן ובהפגנתיות לא עניתי למי שקרא לי כך. גם היום אני לא ממש חושבת שהוא מתאים לי אם כי עכשיו הוא פתאום מאוד אופנתי בקרב ילדות קטנות (ונשות באופן), זה מתאים למישהי גבוהה ורזה מה שאני לא... אבל כל שם אחר גם לא ממש מתאים לי כי אני כבר רגילה אז כנראה שאשאר איתו כבר... והיי, יכל להיות הרבה יותר גרוע!

[הגבירה_בחום*]

גם היום אני לא ממש חושבת שהוא מתאים לי אם כי עכשיו הוא פתאום מאוד אופנתי בקרב ילדות קטנות
אני דווקא מאוד אוהבת את השם שלך
אני חושבת שהוא מאוד אצילי ושלם(-:

[ניצן_אמ*]

ואז עברנו לכאן ואת השם של הבכורה אין מצב שמבטאים נכון באנגלית.
נקודה מז'ורית לדעתי. קודם כל אי אפשר להתכונן ולהתגונן מפני שינויים בחיים, ולפעמים כל ההתכוננויות עושות את התוצאה הפוך ממה שרצינו.
<לא יכולה שלא לחשוב על כל מי שטוען שהוא מל רק בגלל שהוא פוחד שהילד יהיה שונה ואז עובר לגור בגואם.>
<השם של הבת עברי למהדרין, אמריקאים הסתדרו איתו כי גרנו במקום קוסמופוליטי למדי...>
<מתכוונים להמשיך ולהתעלל בילדים עם שמות עבריים מקוריים ויחודיים. >
<ירצו, יחליפו >

[פלונית*]

אני קרויה על שם, בשם שאבי המציא ושאין לאף אחד אחר, ארוך ולא פשוט.

מעולם לא קרה לי שהצגתי את עצמי וזה עבר נקי. התגובה הראשונה, האוטומטית של האנשים, היא - "איך?". ואחר כך באות השאלות המטרידות, שנעות בין נסיונות להבין את השם ובין נסיונות להבין למה עשו לי את זה. מגיל מאד צעיר אנשים שאלו אותי שאלות נוקבות על ההורים שלי, והמון פעמים, מבוגרים וצעירים, שאלו אותי למה אני לא מחליפה את השם. כי אני אוהבת אותו, עניתי להם, פחות ופחות בטוחה בתשובה שלי.
אם השם היה פחות מפורש היה קל לי יותר. אבל ללכת עם שם כזה זה כמו ללכת עם שלט על המצח, להורים שלי קרה ככה וככה עד שנולדתי.

מגיל כלום אני קוראת לעצמי בשמות אחרים, בעיקר מול אנשים מזדמנים. בתור במכולת, בתחנת אוטובוס, בכל מיני מקומות שאנשים שאלו ילדה איך קוראים לך, עניתי סתם שמות. כדי לא לפתוח בשיחה. בנוסף אימצתי קובץ תשובות אינסטנט לשאלות המוכרות, וניסיתי לתבל בהרבה הומור. הווה אומר - אני לא עומדת לענות לכם ברצינות, אני מבינה שלא התאפקתם, הנה שחררתם את השאלה ועכשיו בואו נצא מזה יפה ובחיוך. זה עובד.

עדין לא עמדתי באמת על טיב היחסים שלי עם שמי. אולי הגיע הזמן. אני לא בטוחה שהוא באמת לא מתאים לי. בכל אופן אמצתי לי שם אחר, דומה, ואותו אני מציגה כשלא בא לי להגיד את שמי באמת. השימוש בשני שמות מאד מקל עלי, ללא צורך בתירוצים - כל אחד שמכיר את שני השמות מבין שאחד נובע מהאחר. ועדין, השם השני הוא לא אני והשם המקורי הוא כן. קשה לי לדמיין את עצמי מחוברת באמת תחת השם המאומץ.

לילדים שלי יש שני שמות לכל אחד - אחד רגיל ויפה, אחד מיוחד ויפה (הבן שלי כמו הבת של ניצן אמ ). רוב האנשים מכירים אותם בשני השמות, אבל משתמשים בעיקר בראשון. אם ירצו יחליפו, או יעשו מה שירצו כשיהיו גדולים.

[אילה_א*]

מישהי כאן חושבת ששני שמות יכולים לפתור את הבעיה
כי אני בדיוק עוסקת בבחירת שמות לילד|ה שבועט\ת כרגע
וחשבתי לתת שם אחד מיוחד ושם אחד רגיל כדי שיוכלו לבחור
דעתכן ?

[אינדי_אנית*]

כולם פה יודעים איך קוראים לכולם? כי לי רוב מה שכתוב פה נורא מתסכל כי אני בעצם לא יודעת מה השמות.
<אינדי אנית זוכרת איך בתור נערה היתה בטוחה שהשם שלה הוא פשוט פדיחות והתביישה להגיד אותו לאנשים>
< והשם שלה הוא דווקא שם רגיל לחלוטין>

[ניצן_אמ*]

מגיל כלום אני קוראת לעצמי בשמות אחרים, בעיקר מול אנשים מזדמנים. בתור במכולת, בתחנת אוטובוס, בכל מיני מקומות שאנשים שאלו ילדה איך קוראים לך, עניתי סתם שמות.
גם אני עושה את זה. אבל סתם. כי אני אוהבת ת'שם שלי מאד. <זה השם שאמא שלי נתנה לי כשנולדתי. לא בחרתי בעצמי.>
במיוחד בארה"ב. הייתי אומרת ANNE (יעני הסוף של ניצן?) כדי שמצד אחד אני אענה אם יקראו לי, ומצד שני אני אוכל לדלג על ה"איך?" וה"מה?" וה"מה המשמעות?"
פעם מזמן הייתי בטיול באיטליה ואיזה בחור שרק והתלהב ברחוב. בעודי מתרחקת הוא שאל איך קוראים לי. עניתי "משה." הרחק מאחור עוד שמעתי "I LOVE YOU MOSHE!"

זוגי לא מוכן לשני שמות. אני רואה אותנו מטיילים עוד המון בעולם, אז חשבתי לתת שם שני שיאפשר יותר קוסמופוליטיות... אבל האמת היא שמסתדרים.)

עכשיו לי יש שאלה -
אלה שלא אוהבות את השם. האם קיבלתן פעם תחושה או מסר חד פעמי או עקבי מאחד או משני ההורים שהשם לא במאה אחוז לטעמם?

הבן שלי כמו הבת של ניצן אמ happy
וואלה? מגניב. לא מכירה בנים עם השם הזה. באיזה שם אתם קוראים לו? ברגיל או במיוחד?
או יעשו מה שירצו כשיהיו גדולים.
גם אנחנו בגישה הזו.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

כנראה שרכיב באישיות שלי הוא "זו שלא מסתדרת עם השם שלה" או "זו שהשם שלה לא מתאים לה" (מישהו אמר שם אינדיאני?). עכשיו להחליף לשם מגניב שמתאים לי בול? אבל אני לא מגניבה ולא מתאימה. עכשיו להתחיל להרגיש טוב עם השם שלי? מה הלאה? שאני אתחיל להרגיש בנוח בגוף שלי? שאני אקח את האוטו לשטיפה ואצביע "עבודה"?.. התרגלתי לא להיות מורגלת.

וואו אלטר אגו זו תובנה ממש חשובה בעיניי. כאילו, זה ממש אומר לי הרבה... אני מרגישה די כמוך בקטע הזה.
אולי הקטע עם השם שלי זה שאני מרגישה לא שייכת בכל מקום ולא הכי חברתית...
אז כמו שאין לי ממש כח ורצון לשנות את זה ופשוט התרגלתי ואני גם אוהבת את זה רוב הזמן,
אולי לשנות את השם זה ממש לשנות את החיים, ולא תמיד רוצים, גם אם זה שינוי לטובה...

אמא אינקובטור
השם לא ישראלי, ורק להגות אותו, יחד עם שם משפחה בלתי אפשרי לאוזן ישראלית, יחד עם הופעה קצת לא ישראלית, זעקו "לא שייכת". ואיכשהו תמיד הצליחו לשבש באיות ובהגיה. פגישה עם מורות חדשות, סתם אנשים שלא מכירים אותי וצריכים לקרוא לי, ואפילו לראות את השם שלי כתוב - היו מלווים במתח.
כל מילה... אני כבר לא מתקנת את השם משפחה. אין לי כח. כל עוד רושמים את האותיות בסדר הנכון, זה מספיק טוב, המכתבים כבר יגיעו...

אינדי אנית אפילו כאן לא בא לי להציג את עצמי בשמי. אני ממש אוהבת את הכינוי שלי...


אלה שלא אוהבות את השם. האם קיבלתן פעם תחושה או מסר חד פעמי או עקבי מאחד או משני ההורים שהשם לא במאה אחוז לטעמם?
לא בטוחה... אני צריכה לחשוב על זה עוד. מה שכן, השם שרשמו לי כשנולדתי היה שם עוד יותר גרוע - כאילו השם שלי רק עם תוספת "מלכותית ומאריכה" (פדיחות מזוויעות... ככה הרגשתי) כשעליתי לכיתה ז', בית ספר חדש, החלפתי רשמית כדי שהמורות לא יקראו לי ככה יותר.
ההורים תכלס אמרו שהם לא בדיוק יודעים למה רשמו את זה ככה, חשבו שזה יותר "יפה" מבחינה רשמית.
כי בבית ובכל מקום אף פעם לא קראו לי ככה. אבל הם לא התנגדו לשינוי, כנראה הבינו שזה באמת היה מיותר...
ואני יודעת שהם התלבטו בקשר לשם המון, אבל כמו כל הורים...
וגם... בבית תמיד קוראים לי בשם חיבה
ולא בשם הרגיל וזה גם תסביך כזה. אין מצב שהם יקראו לי בשמי יותר, אלא אם כן מדברים עליי עם מישהו אחר.
(או כועסים ממש, אבל זה לא קרה כבר כמה שנים, מאז שאני "ילדה גדולה")

[דגנית_ב*]

במיוחד בארה"ב. הייתי אומרת ANNE (יעני הסוף של ניצן?) כדי שמצד אחד אני אענה אם יקראו לי, ומצד שני אני אוכל לדלג על ה"איך?" וה"מה?" וה"מה המשמעות?"
אני מסתפקת ב- ג'אנט. היה מי שקרא לי גראניט. (ועוד במלעיל P-: )

[יערת_דבש*]

אני אוהבת את השם שלי, מחוברת אליו בעבותות, הרבה פעמים בבגרותי הרגשתי שהוא משאיר אותי יותר מיד "אני" כי הוא כל כך מייצג אותי, שזה לא יאומן. ויש לו הרבה רבדים, ברוך השם (כמו לי (-;) אני חושבת שזה דו-כווני, גם חיבור מוצלח של הורים בין שם ונשמה, וגם השם יצר או עיצב אותי במשך השנים.

בארצות העולם, אין לו שום משמעות, הוא נשמע כמו אבנים בפה, ואף אחד לא יודע לבטא אותו, על מלרע לא שמעו בחיים ואף פעם לא ניסיתי, בעקשנותי, להגיד שם אחר.

[אלטר_אגו*]

_<מתכוונים להמשיך ולהתעלל בילדים עם שמות עבריים מקוריים ויחודיים. >
<ירצו, יחליפו >_
גם אני גורסת כך.
אני קרויה על שם, בשם שאבי המציא ושאין לאף אחד אחר, ארוך ולא פשוט. את לא אסתרית בלצן במקרה?

כולם פה יודעים איך קוראים לכולם? חה, אני ממש לא יודעת איך קוראים לכולם. רק למעטות.

אלה שלא אוהבות את השם. האם קיבלתן פעם תחושה או מסר חד פעמי או עקבי מאחד או משני ההורים שהשם לא במאה אחוז לטעמם? יה! בחיים לא חשבתי על זה! אף פעם לא קיבלתי הרגשה כזאת, אבל תמיד ידעתי שאבא שלי לא היה מוכן בשום פנים ואופן שיקראו לי בשם הזה כי הוא הזכיר לו מישהו, ובסוף ויתר לאמא שלי, בתנאי שלא יקראו לי בשם חיבה שיהפוך את השם שלי לבדיוק השם של אותו מישהו (שם משפחה).

[שלוות_חולין*]

הורי נתנו לי שם שאני מאד אוהבת.
באיזשהו שלב חיי השתנו מאד וכך גם אני, הרגשתי שנולדתי מחדש (על אמת! אני לא רומנטית ולא פיוטית בדרך כלל).
שיניתי את שמי לשם שגם אותו אני אוהבת. זה לא שם שהייתי נותנת לבתי (לילדיי יש שמות עבריים די מיוחדים) אבל באותה התקופה כשהחלטתי לשנות את שמי
היה לי ברור שזה השם שלי. אין שום קשר בין שמי מאת הורי לשמי הנוכחי לא במשמעות ולא בצליל.

ה"בעיה" היחידה שאחרי שהתחתנתי ושיניתי את שם המשפחה- אני נשמעת כמו שם בדוי. (-:

[ילדת_טבע*]

בארצות העולם, אין לו שום משמעות, הוא נשמע כמו אבנים בפה, ואף אחד לא יודע לבטא אותו, על מלרע לא שמעו בחיים ואף פעם לא ניסיתי, בעקשנותי, להגיד שם אחר.
וכמה אנשים מארצות סקנדינביה (ואיסלנד/גרינלנד) מסתובבים שם בחוץ עם שמות שעדיף ללעוס ליפה מאשר להגיד אותם ולא מתביישים בהם? תראו את ביורק איזה קרירה עשתה. תראו את קישלובסקי קז'יסטוף (פולני בכלל-ואין לי מושג אם אייתיתי נכון את שמו הפרטי) ואם אני אמשיך לא אסיים. אז מה אם השם של הילד לא סוחב בניכר יש לו כבר סיכוי טוב להיות אומן מפורסם.

[ילדת_טבע*]

ה"בעיה" היחידה שאחרי שהתחתנתי ושיניתי את שם המשפחה- אני נשמעת כמו שם בדוי
אז את פלונית אלמוני!

[יערת_דבש*]

אח.. אח.. נושא שינוי שם המשפחה.
לפני הנישואין, לא מזמן, השמות שלי נשמעו כמו שירה ביחד.
עכשיו... נו טוב...
מה אני אעשה שאני פוסט פמיניסטית ולא השארתי גם את השם הקודם.
אגב, בגלל אהבתי לשמי הפרטי, לא נראה לי שהוא יעלם בתוך שני שמות משפחה.
אני מתנחמת בכך שלשם המשפחה החדש יש "כבוד".

[פלונית*]

את לא אסתרית בלצן במקרה?
אם הייתי רוצה להחשף הייתי אומרת

באיזה שם אתם קוראים לו? ברגיל או במיוחד?
גם וגם. אני מניחה שבשלב זה, השני משמש יותר כשם חיבה עבורנו.

[אף_חצוף*]

יחד עם שם משפחה בלתי אפשרי לאוזן ישראלית
זו הצרה שלי עכשיו. במקור שם המשפחה שלי היה קצר, קל להגייה אך מוזר (משך כל מיני בדיחות מטופשות). עכשיו יש לי גם שם פרטי שדורש איות (בעיקר בטלפון, שאז פתאום אנשים שומעים אותיות אחרות מאלו שאמרתי) והסבר, וגם שם משפחה שדורש איות והגייה מדוייקת. לא שמחתי לוותר על השם הקודם, אבל חיבור בין השניים היה פשוט מזעזע.
שם המשפחה היה חלק מהשיקול בבחירת שמות הילדים, שלא יסתבכו כמוני. השמות שלהם גם צריכים להיות יחסית קלים למשפחה המורחבת דוברת האנגלית. (אני די בררנית בבחירת שמות, זה לא היה קל)

[שני_צו*]

מישהי כאן חושבת ששני שמות יכולים לפתור את הבעיה

לדעתי כן.
לי קוראים שני שושנה, שושנה על שם סבתי, שני כי אמא שלי חשבה ששושנה לא מתאים לתינוקת קטנה וחדשה.
תמיד אהבתי את השם שלי והשם השני ישב וחיכה בשקט.

זה משהו שהייתי מספרת לאנשים,אחרי תקופה, שקוראים לי גם שושנה, ככה, להעמיק את ההיכרות

בשנים האחרונות אני מאוד אוהבת את השם שושנה. והיתה תקופה ששקלתי לבקש שיקראו לי ככה.

מאז ירדתי מזה. אבל כשאני במצב רוח טוב, אני קוראת לעצמי שני שושנה פביאן צור כשם חיבה.
ואף מוסיפה שמות נוספים.

לבני קראנו בשני שמות, אחד מהם על שם סבתו- ושם החיבה שלו הוא שמו המלא ועוד תוספות.

אני מרגישה שבשם ארוך יש הרבה מקום והרבה אהבה.

[ניצן_אמ*]

יה! בחיים לא חשבתי על זה! אף פעם לא קיבלתי הרגשה כזאת, אבל תמיד ידעתי שאבא שלי לא היה מוכן בשום פנים ואופן שיקראו לי בשם הזה כי הוא הזכיר לו מישהו, ובסוף ויתר לאמא שלי, בתנאי שלא יקראו לי בשם חיבה שיהפוך את השם שלי לבדיוק השם של אותו מישהו (שם משפחה).
או. אז אצלי, אני יודעת שאמא שלי קראה לי ניצן כשנולדתי, ואבא שלי התעקש על השם (המיושן) של אמו, ובסוף אמי התרצתה. לאורך השנים ובכל שנות ילדותי בוודאי המשפט "מזל שלא קראנו לה בסוף ניצן, ככה כולם היו בטוחים שהיא בן." היה שגור בפיה.

[ב_עילום*]

_ויש לה בעיית הגייה בדיוק עם האותיות ש'-ס'... זוועה.
כל פעם שהיא הציגה את עצמה היא סבלה כפליים._

סוסנה???

תמיד מוזר לי השמות של החוזרים מפונה (רפיק, שאקטי, סמבבה, וכד')

שם המשפחה שלי הרבה זמן הפריע לי וזו אחת הסיבות שרציתי נורא להתחתן אבל זה לא קרה אז "נתקעתי " איתו.
בשלב מסויים רציתי להחליפו למקור הפולני שלו או לשם הילדות של אחת מסבותי (עליה השלום).
אבל... היום זה בסדר לי שלא שיניתי. זה איכשהו חלק ממי שאני על הרע ועל הטוב...

מהשם הפרטי אני מבסוטה וזה שם לא כל כך שכיח כך שתמיד נחמד לי לפגוש מישהי בעלת אותו שם.

[רוזה_לי*]

מה שאני אוהבת בשם שלי הוא שזה שם (תנ"כי שמוכר גם באירופה. לכן מכירים את השם, ואין שאלות של איך לבטא \ לכתוב אותו.
ואני גם התרגלתי אליו.
אז אני לא משנה אותו.

[רוזה_לי*]

ואילה,
אני חושבת שהפיתרון של מתן שני שמות לילד הוא תמיד נכון.
מה אם הילד לא יאהב אף אחד מהשמות? אופס ....

[אילה_א*]

מה אם הילד לא יאהב אף אחד מהשמות?
אז אפשר לקרוא לו בראשי תיבות שלהם באנגלית נגיד אלןLN או אלניLNE שזה כבר הופך אותו לבעל ארבע שמות פוטנציאלים
מצאת למי לענות לי יש תשובה לכל קושיה

[יער_ה*]

יערת דבש אני גם חושבת שזה שם שממש הולם אותי. לגבי שהשם לא במאה אחוז לטעמם - אז אולי חלק ממה שמוצלח זה ששני ההורים שלי אהבו את השם, כל אחד מהסיבות שלו.
אילה א - יש כאלה שאומרים שלא כדאי שני שמות אם לא מתכוונים להשתמש בשניהם, כי זה קצת כמו שתי אישיויות ואת נותנת דגש רק לאחת. למשל אצל אבא שלי במשפחה קוראים לבנים בשני שמות וזו מסורת מאוד יפה בעיני, אבל אני תמיד תוהה איך אבא שלי היה אם היו משתמשים בשם השני שלו.
לעומת זאת, לאקס שלי היו שני שמות ואהבתי לקרוא לו בשניהם, גם היה להם צליל יפה ומתנגן ביחד. (הוא הציג את עצמו לפעמים בשניהם ולפעמים רק בראשון, מאוד תלוי בסיטואציה)

[רוזה_לי*]

אז אפשר לקרוא לו בראשי תיבות שלהם באנגלית
אני לא אוהבת את זה. גם באנגלית זה נשמע לי מאולץ.

[רוזה_לי*]

סילחה, לא מאולץ, אלא התחמקות של מעין - לא השם הזה ולא השם הזה אז בוא ונתפשר.

[ההולכת_בדרכים*]

בתור ילדה לא אהבתי את שמי כלל. הייתי היחידה עם השם הזה וטענתי שהוא שם של זקנות.
ילדת טבע, אני דווקא מאוד אוהבת את השם שלך. זה גם השם שלי ואני מאוד מחוברת אליו.
שם של זקנות? הצחקתותי...
הבעיה היחידה שלי עם השם הזה היא שאני חייבת להגיד גם שם משפחה <נניח בטלפון> כדי שיקלטו ישר מי אני מבין כל הנשים בגילי שזהו גם שמן.
מצד שני בעיר בה גדלתי באמת לא היו המון עם השם הזה...
לאיש שלי יש שם די מבאס, אבל בגלל שהוא יוצא דופן הוא יכול לדבר עם מישהו מלפני 20 שנה בלי להתחיל להסביר מה שם המשפחה או מאיפה הם מכירים. <עדיין לא הייתי מתחלפת איתו >

[ההולכת_בדרכים*]

כולם פה יודעים איך קוראים לכולם?
לא. אני מכירה רק שניים מהשמות שמאחורי הניקים.
זה באמת מתסכל לקרוא את הדף בלי לדעת

[שלולית_י*]

_וחשבתי לתת שם אחד מיוחד ושם אחד רגיל כדי שיוכלו לבחור
דעתכן ?_
לדעתי זה משאיר את הילד חסר זהות, הוא לא פה ולאשם, לא בשם הזה ולא בשני.
אני לא מתכוונת לאלו שנקראו בשני שמות מאלף סיבות אחרות, אלא לילדים שלך: נראה לי שאם את קוראת בשם כפול בגלל חוסר בהירות לגבי איזה שם את מעדיפה, זה מה שיעבור אליהם.
וזה מתתחבר לי לשאלה של ניצן אמ לגבי המסר מההורים

[אמא_ללי*]

אני מרגישה שבשלב הנוכחי שלי חיי, מה שקורה עם השם משקף המון דברים מהותיים... אני אוהבת את השם שלי ומרגישה שעם השנים אני יותר מתחברת למשמעויות שונות ונוספות שלו.
ההגייה היא במלרע, וכאן באמריקה אין סיכוי שהם יצליחו להגות את זה נכון. ואני לא מסוגלת לקרוא לעצמי בצורה שהם מסוגלים לבטא או להבין. ככה שיוצא שאני מתחמקת מלהגיד את השם שלי, ויש לי הרגשה לא נוחה בכל פעם שאני צריכה להציג את עצמי. מאד מדגיש את תחושת הזרות והחוסר שייכות, שהן חלק חזק מחווית החיים כאן.
כשחייתי כאן לפני עשר שנים, נהגתי לקרוא לעצמי כמו שהם קוראים לי, בלי בעיה בכלל. ובאמת הרגשתי שזאת מי שאני. כנראה שאין דין גיל 20 כגיל 30....

[סלעית*]

גם הת' בסוף לא פשוטה...
קוסמת, למה?

[ניצן_אמ*]

מאד מדגיש את תחושת הזרות והחוסר שייכות, שהן חלק חזק מחווית החיים כאן.
אני לא מזדהה, אבל מצטערת שככה את מרגישה... אני דווקא נהניתי מזה. גם קצת השתעשעתי בלראות אותם מתכתשים עם השם (ANNE היה השם שלי בבית הקפה, במפגשים וכאלה עניתי בחיוך לגבי השם. מין כזה "או, עכשיו הסתבכת!" ) והייתי מבסוטה מאלה שהתאמצו והצליחו.

כשחייתי כאן לפני עשר שנים, נהגתי לקרוא לעצמי כמו שהם קוראים לי, בלי בעיה בכלל.
נו את רואה? לדעתי זה לא עניין של גיל.

[אילה_א*]

נראה לי שאם את קוראת בשם כפול בגלל חוסר בהירות לגבי איזה שם את מעדיפה
אה לא אני מעדיפה את הראשון המיוחד
אבל לוקחת בחשבון שלא כולם רוצים להיות מיוחדים תמיד ואז הוא\היא יוכלו להשתמש בשם השני הקונבנציונלי .
עכשיו זה נשמע רעיון יותר טוב ?

[אמא_נמרה*]

כשגרנו בחו"ל היה לי שם נוסף שנתתי כשהמקומיים שאלו אותי ולא היה לי זמן להסברים ולטעויות - JOY. עד היום אנחנו משתעשעים וקוראים לי "ענג" לפעמים. גם מצא חן בעיני שהם לא יודעים את השם האמיתי שלי, לפעמים הרגיש לי לא נכון "לתת" אותו (הקוסם מארץ ים?) לאנשים כל כך שונים ממני.

[שמש_בחורף*]

בגלל שהוא יוצא דופן הוא יכול לדבר עם מישהו מלפני 20 שנה בלי להתחיל להסביר מה שם המשפחה או מאיפה הם מכירים.
אולי זה גלית הפלשתי?

[ההולכת_בדרכים*]

אולי זה גלית הפלשתי?
לא צריך להגזים

[אוד_ליה*]

זה באמת מתסכל לקרוא את הדף בלי לדעת
בחייאת, תנו רמז, משהו...

[רוזה_לי*]

זה באמת מתסכל לקרוא את הדף בלי לדעת
בחייאת, תנו רמז, משהו...
רמזים יותר עבים ממה שאני מכירה לגבי השם שלי אני לא מוכנה לתת.
<מה שנתתי כבר די מצמצם אפשרויות>
<אבל מוכנה לשחק חם-קר >

[yael_o*]

אני במזל כן אוהבת את השם הפרטי שלי...גם הצליל וגם כי זה שם של חיה.
אבל לפעמים הפריע לי שאף פעם לא קראו לי יעלי (חוץ מחיקויים של שייקה לוי כמובן) . כאילו בכינוי הזה מסתתרת איזו דמות של בחורה חברותית וחביבה על הסביבה, אולי בגלל שאף פעם לא הרגשתי שאני במקום החברתי הזה, ויעל נשמע לי רציני מדי לפעמים. אפילו חבר שלי לא מרגיש צורך לקרוא לי ככה...מעדיף כינויי חיבה אחרים שלא כוללים עיוותים על השם. נו טוב, מה אני מתלוננת על קטנות.

ואני גם לא בעד ריבוי שמות בת.ז...סתם מעיד על חוסר החלטיות של ההורים לפעמים, או התעקשות לשים על-שם מישהו למרות שלא אוהבים את השם. עדיף לבחור שם אחד גם אם לא הכי מתוחכם אבל ששלמים איתו.

[יול*]

כאילו בכינוי הזה מסתתרת איזו דמות של בחורה חברותית וחביבה על הסביבה
וואו, חשבתי שהתסביך הזה הוא המצאה בלעדית שלי. קטעים.
אז לי כן קראו ככה, וזה רק העצים את התסביך
אולי בגלל שאף פעם לא הרגשתי שאני במקום החברתי הזה, ויעל נשמע לי רציני מדי לפעמים
תמיד ידעתי שיעל זה אחד השמות הנפוצים והיה ברור שיש מליון יעל ולא כולן עונות על התיאור הנ"ל ובכל זאת כשהייתי קטנה, הייתי משוכנעת שכל היעליות הן כאלה מושלמות (ורק אני לא מתאימה לתדמית של השם הזה, שלא לומר גורמת אכזבה לכל מי שקולט שזה השם שלי כי אני כל כך לא כזאת, אח, סרטים של גיל ההתבגרות, כמה נחמד להזכר בזה וכמה רע היה לחוות את זה).
התסביך הזה יחד עם זה שהשם כל כך נפוץ ונדוש גרמו לי להיות אדישה לגמרי לשם שלי ורק בשנים האחרונות (אחרי שבאמת כל העולם אומר לי שזה אחד השמות היפים, כולל בן זוגי שתכנן כל חייו לקרוא כך לילדתו ואני באתי והרסתי את החלום) אני מתחילה גם לחבב ולהתחבר אליו יותר.

[רחל_ברמן*]

כשהייתי קטנה לא ממש אהבתי את השם שלי. הוא היה משעמם ומיושן ולא התאים לי. ובכל מקום שהלכתי אליו, היתה לפחות עוד רחל אחת. הרגשתי שיותר מתאים לי להיות אילה (למה דוקא אילה? כבר לא זוכרת. אהבתי את החיה, אני חושבת. כמהתי למרחבים שהשם הזה הבטיח). מה שכן אהבתי בשם היה ההקשר המשפחתי שלו - אני קרויה על שם סבתא של אבא שלי, ואצלינו נהוג לטפח היכרות אצל ילדים שנושאים שם של קרוב שנפטר עם הקרוב הזה. אז שמעתי עליה הרבה סיפורים, וקיבלתי כל מיני דברים שהיו שלה, בעיקר תכשיטים.
כשהגעתי לצבא והתחלתי להסתובב עם חילונים, פתאום השם שלי נהיה יוצא-דופן. היו אפילו שהעירו עליו שהוא מיוחד(!). והתחלתי לחבב אותו. אני עדיין לא חושבת שזה שם שנורא "תפור" עלי, אבל במידה מסויימת זה חלק מהחן שלו בעיני. אני אוהבת להפתיע אנשים

[ניצן_אמ*]

בעיניי אין שום פרמטר "אובייקטיבי" בקשר לשמות. אין שמות שהם "יפים" אבסולוטית או מוצלחים וכו'
אני רציתי שם ייחודי. אחרת רוצה שם "רגיל" אחת שם "בינלאומי" וכך הלאה. כמעט כמו להיות מרוצה מהגוף שלי שלא בחרתי או מהשיער שלי ולא להתעלל בו בצבעים, החלקות, סלסולים ועוד. זה קשור בעיניי מאד ליכולת לקבל את עצמך. מצד שני, שם אפשר להחליף. זה לא תהליך פשוט וטריוויאלי, ואני חושבת שאם הוא לא מלווה במהלך עמוק של חיבור לזהות האישית, הוא יחזור כבומרנג, והאדם יישאר באותו המקום.

רחל, בעיניי השם "איילה" סתמי ולא מוצא חן, בעוד שרחל מקסים ותמיד מזכיר לי עיני וריסי איילה אמיתית... <שלא ייפגעו לי פה האיילות... זו רק דוגמה לכך שזה הכל סובייקטיבי.>

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

ואני גם לא בעד ריבוי שמות בת.ז...סתם מעיד על חוסר החלטיות של ההורים לפעמים, או התעקשות לשים על-שם מישהו למרות שלא אוהבים את השם. עדיף לבחור שם אחד גם אם לא הכי מתוחכם אבל ששלמים איתו
לשני בני יש שני שמות כל אחד, שנבחרו בקפידה עוד בהריון ואני מאוד שלמה איתם לשניהם יש משמעות בעברית, גם לכל שם וגם לצירופים שלהם. שניהם משקפים ומשתקפים הדדית מול בעל השם ואישיותו.
השם השני, בו כמעט ולא משתמשים, נותן זווית נוספת לשם השגור, כמו עוד פאה של קובייה.

[ניצן_אמ*]

ואני גם לא בעד ריבוי שמות בת.ז...סתם מעיד על חוסר החלטיות של ההורים לפעמים, או התעקשות לשים על-שם מישהו למרות שלא אוהבים את השם. עדיף לבחור שם אחד גם אם לא הכי מתוחכם אבל ששלמים איתו
זה נכון אם יש חוסר החלטיות של ההורים, ולא נכון אם אין חוסר החלטיות של ההורים. מה שאצלי בלכסיקון אומר - אין בעיה אם יש שני שמות, יש בעיה אם יש חוסר החלטיות

[רחל_ברמן*]

ניצן, כשהייתי קטנה גם אהבתי נצנצים, צבעי פסטל וקרמבו. וסוכריות שוקולד ורום מזעזעות. וגם הייתי מאד מאד ציונית, מי היה מאמין, הא? :-d

(לא שיש לי משהו נגד השם אילה, אבל הוא כבר לא מה שהוא היה בשבילי פעם)

[מארז_אהבה*]

כשהייתי קטנה שנאתי את השם שלי. הוא היה נדיר ולא התחלק לכולם על הלשון. תמיד אמרו לי "זה שם ערבי". נו טוף. זה שם עם צליל בינלאומי, אין כמעט מקום בעולם שבו הוא לא משמש לי דרכון (רק שם המשפחה היהודי להחריד דופק אותי), ובסך הכל אני חיה איתו בשמחה ובשלום, ורוב הזמן בכלל לא חושבת על זה. לכן בחרתי גם לילדי שמות שנשמעים טוב בעוד שפות. וכן, בחרתי עוד שמות, שיוכלו לשחק איתם כשיגדלו (אם למשל ירצו להחליף זהות, שיהיה להם כבר מוכן ). לקטנה בכלל יש שם מפואר, עם שני שמות אמצעיים על שם שתי הסבתות-רבות שלה, שתי מגה-סבתות ונשות חיל אמיתיות.
דרך אגב, לקטנה רצינו לקרוא מרים -- עוד שם שנשמע מעולה בכל שפה. אבל אבו-מרים לעתיד חטף רגלים קרות ואמר שזה שם של דודה. אני בדעה שהאדם עושה את השם ולא להפך, ובטוחה שאילו קראנו לה כך זה היה הופך לטרנד מטורף.
<אילה? מקסים! בכלל, שמות ארוכים חביבים עלי.>

[ניצן_אמ*]

אוח, אף פעם לא סבלתי קרמבו, נצנצים זה נורא של בנות, ורום בשוקולד תמיד תמיד הבחיל אותי הכי בעולם. מזל שהכרנו עכשיו

אבל אבו-מרים לעתיד חטף רגלים קרות ואמר שזה שם של דודה.



אני בדעה שהאדם עושה את השם ולא להפך, ובטוחה שאילו קראנו לה כך זה היה הופך לטרנד מטורף.

אנחנו הולכים עם זה עד הסוף וכשחושבים על שמות לילדים "ממציאים" שמות כמו כפית, עובש, גודש, רמץ, נמק ועוד

[מארז_אהבה*]

קרמבו זה הדבר הכי דוחה בעולם, נצנצים זה פשוט פרחי, ורום הולך רק בגלידה וניל. אני עוד זוכרת כמה זמן לקח לי להתאושש מההלם כשגיליתי שוורוד הולם אותי להפליא.
<כבר אמרו לך שאת קרצייה? בטח אף פעם @}>

[ג'וניפר*]

לי קוראים נועה.
מאז ומתמיד זה היה שם נפוץ, ובשנים האחרונות הוא מככב כבר די הרבה זמן במקומות הראשונים בדו"ח של הלמ"ס.
לא נקראתי על שם אף אחד, ההורים שלי פשוט אהבו את הצליל. אני לא חושבת שהם הכירו או ביררו יותר מדי על ההקשר התנ"כי של השם (שבעיני הוא נחמד ותו לא. לא משהו מרשים עד כדי כך שצריך להנציח בבתכם הצעירה).

ואני לא אוהבת את השם שלי.
כי זה אף פעם לא רק נועה - תמיד מתלווה גם האות הראשונה של שם המשפחה, ובמקרים גרועים במיוחד שבהם היתה עוד 'נועה ב.' - שם המשפחה בשלמותו.
וכשכן קוראים 'נועה' איפשהו, לפחות שלושה ראשים מסתובבים, ותמיד, לפי חוק מרפי, יקראו לנועה אחרת.

אז בשלב מסויים פשוט הפסקתי לענות לשם הזה. אין לי שום שם חלופי או שם חיבה, אבל איכשהו מסתדרים. הרבה אנשים קוראים לי לפי הכינויים שלי באינטרנט.
רוב האנשים מסתדרים בלי לקרוא לי בשמי כמעט.
כשמישהו כן קורא לי בשמי אני מרגישה כאילו עשיתי משהו רע.

מאז ומתמיד היה ברור לי שלילדיי אתן שמות קצת יותר יחודיים. לא יחידאים, לא מוזרים מדי, אבל לא נפוצים כמו שלי.
לבני שרק נולד קראנו רֵעַ מלאכי (כשהשם השני לא ממש בשימוש שוטף... למרות שהוא עדיין קטן כדי להגיד. הוא בן שבוע ויום, היום).

[יול*]

_כי זה אף פעם לא רק נועה - תמיד מתלווה גם האות הראשונה של שם המשפחה, ובמקרים גרועים במיוחד שבהם היתה עוד 'נועה ב.' - שם המשפחה בשלמותו.
וכשכן קוראים 'נועה' איפשהו, לפחות שלושה ראשים מסתובבים, ותמיד, לפי חוק מרפי, יקראו לנועה אחרת._
מזדהה (אותן תופעות רק עם שם אחר).

מזל טוב!@}

[עוברת_אורח*]

אמא שלי נולדה בחו"ל, וכצפוי קיבלה שם שמתאים לחו"ל. כשהיא הגיעה לארץ, בתחילת שנות החמישים, הגננת שלה החליטה שלא יתכן שהיא תסתובב עם שם כזה, והעניקה לה שם עברי עם צלצול דומה. אמא שלי אף פעם לא אהבה את השם החדש הזה ולא התחברה אליו, אבל לא היה לי שמץ של מושג על העניין הזה עד לפני כמה שנים, כשאמא שלי יצאה לגמלאות. מאז שהיא גמלאית, כלומר התנתקה מזהותה המקצועית, היא חזרה לשמה המקורי (שכל השנים נשאר כשמה השני בתעודת הזהות וכו'), כשהיא פוגשת אנשים חדשים היא מציגה את עצמה בשם הזה והיא טוענת שגם חלק ממכריה הותיקים עברו להשתמש בו.
לי זה מוזר, אבל מה זה חשוב, ממילא אני קוראת לה "אמא".
מפליא איך אדם יכול להסתובב שנים כששמו האמיתי בצל, וכשהוא יוצא לחופשי יוצא לאור גם שמו.

[ניצן_אמ*]

אמא של חברה היא ג'וזפין (שם מהמם) שהפכו אותה ליוספה ולאבא שלי, שהיה לו שם של דון איטלקי (נשאר בחוג המשפחה) ויכלו לתרגם אותו מילולית לשם לגמרי בסדר לדור שלו, עשו לו תרגום יעני פונטי (עם צלצול דומה), הוציאו אותו עם שם של צב... היום הבת שלי קוראת לו סבא <שם של דון איטלקי> ככה אמא שלה לימדה אותה

[נטי*]

מרגישה שהשם הוא הכל, אנחנו כהורים מכוונים לאנרגיה מסויימת אבל מובן שרק שבעל השם יקבע את גורלו. אני לדוגמא הוספתי שם אמצעי ושינתי את שם המשפחה אחרי החתונה והתקבל שם עם עצמה ובטחון שממלא אותי בכל פעם (נדירה) כשחותמת על מסמך רשמי כמו שכירות וכו. מרגיש לי כאילו השם לי מספר את חיי והכל מקבל קצת יותר משמעות