על ידי עודד_המחפש* » 15 נובמבר 2004, 23:16
לנו יש תקופה מעניינת עכשיו עם סצנות ו-
התקפי זעם. למדנו המון (גם הגדולים וגם הקטנים) על עצמנו ועל ההתנהגות שלנו במצבים כאלה.
אני מסכים עם הרבה מהנאמר לעיל. ראיתי שבאמת הרבה פעמים אני יכול "לוותר" לבני, בלי שארגיש שויתרתי על איזה עקרון, ובלי להרגיש שהוא עלול לקבל את התחושה שהוא יכול "להפעיל עלי מניפולציות". הדרך שלי להגיע לזה היתה נסיון להתייחס לדברים שהוא רוצה כאל
צרכים אמיתיים. וכמובן שתפקידי כהורה הוא לספק את הצרכים האמיתיים שלו. במקרה שהבקשות לא היו צרכים אמיתיים, היינו צריכים להתמודד עם הסצנה. אבל מה שחשוב זה שגיליתי שבחלק לא קטן של המקרים יכלתי למלא את הצורך למרות שבראיה ראשונה היה נראה לי שאני צריך להגיד "לא". או במילים של
ענת ג:
אבל אם היא שומעת לא על מליון דברים אחרים במהלך היום, מה המשמעות של עוד לא מעצבן אחד? ואכן, כשאני באמת החלטי ואין שום מקום למשא ומתן (גם לא בתוך ליבי פנימה!) אז אין בכלל ויכוח. הוא "שומע לא ומאמין" (כדברי השיר "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת"...).
דבר נוסף שגילינו (בזכות ההליכה לקראתו) היה משהו שאני עדיין לא יודע להגיד במדוייק, אבל הוא קשור בצורך שעומד מאחורי הסצנה. גם לי וגם לבני. למשל, כשבני (בן 3.5) נכנס לקריזה, הוא מתחיל לדחוף אותנו ולהרביץ לנו. אלו מכות חלשות ולא כואבות, אבל הן מעצבנות. למדתי להבליג כי הבנתי שמשהו עומד מאחוריהן, ולאסור על הכאה ("לא מרביצים") לא ישרת שום מטרה ברגע זה. אבל כשאני מתכופף אליו כדי לחבק אותו או לדבר אליו "בגובה העיניים" (תרתי משמע) הוא מכוון את המכות לפנים. לאט לאט (אחרי כמה נסיונות קשים) הבנתי שכשהוא מכוון לפנים זה מרגיז אותי מאוד, אפילו אם זה לא כואב. יש משהו מאוד פוגע במכה לפנים. והתגובה שלי מיד היתה הופכת להרבה יותר קשוחה אחרי מכה לפנים. הבנתי שהוא עושה את זה בכוונה כי הוא למד שככה הוא מוציא ממני תגובה אחרת, קשה יותר, וכנראה יש לו איזה צורך בתגובה הזו.
אז פשוט הפסקתי להתכופף אליו בזמן כזה, כדי לא לאפשר לו "להוציא ממני" את התגובה הזו. המשכתי במה שעשיתי קודם, אבל ממצב עמידה. מה שזה גרם זה שהוא היה צריך לחפש דרכים אחרות לקבל את מה שהוא צריך, ואני הייתי צריך לחפש דרכים אחרות להרגיע אותו. לאט לאט זה גרם לנו להבין באופן יותר ממוקד מה הצרכים האמיתיים שעומדים מאחורי הסצנות האלה. תמיד יש איזה צורך אמיתי, והקושי הוא להגיע אליו דרך סבך הכעסים והעצבים.
היום, למשל, היה קטע שהתחיל משום דבר ופתאום הפך לבכי וקריזה כזו. עשיתי מה שיכלתי כדי להרגיע אותו (וזה לא השפיע באופן נראה לעין), ובמקביל עשיתי כל מה שהוא ביקש (הבקשות שלו הן סתם טירטורים שהם חלק מהסצנה: תלך, תבוא, אל תבוא, אל תדבר, לא, לא, לא) ופשוט באתי, הלכתי, אמרתי לו "אתה לא רוצה שאני אדבר? אז אני לא אדבר" וכדומה. לא התכופפתי כדי שלא יכה אותי בפנים (הוא הכה אותי בבטן). בסוף, הוא פתאום נרגע ואמר לי "אבא, תחבק אותי".
אני הבנתי את הבקשה שלו לחיבוק בתור הצורך האמיתי שעמד מאחורי כל הסצנה הזו. המטרה של כל הדבר הזה היתה לקבל חיבוק (ובאמת הכל התחיל מזה שהוא קיבל מכה מצעצוע, שזו סיבה טובה לרצות חיבוק). הוא פשוט ניסה לקבל את זה על-ידי התקף כזה, שלפעמים אנחנו מגיבים אליו בחיבוק חזק שמתנגד להשתוללות שלו ("הולדינג"). כשלא קיבל את זה בצורה הזו, הוא פשוט ביקש את זה ישירות, ומבחינתי זו הצלחה - אני לא כעסתי עליו, והוא למד שהרבה יותר פשוט לבקש חיבוק באופן ישיר מאשר דרך השתוללות.
מקווה שעזרתי במשהו עם הסיפור הארוך הזה...
לנו יש תקופה מעניינת עכשיו עם סצנות ו-[po]התקפי זעם[/po]. למדנו המון (גם הגדולים וגם הקטנים) על עצמנו ועל ההתנהגות שלנו במצבים כאלה.
אני מסכים עם הרבה מהנאמר לעיל. ראיתי שבאמת הרבה פעמים אני יכול "לוותר" לבני, בלי שארגיש שויתרתי על איזה עקרון, ובלי להרגיש שהוא עלול לקבל את התחושה שהוא יכול "להפעיל עלי מניפולציות". הדרך שלי להגיע לזה היתה נסיון להתייחס לדברים שהוא רוצה כאל [b]צרכים אמיתיים[/b]. וכמובן שתפקידי כהורה הוא לספק את הצרכים האמיתיים שלו. במקרה שהבקשות לא היו צרכים אמיתיים, היינו צריכים להתמודד עם הסצנה. אבל מה שחשוב זה שגיליתי שבחלק לא קטן של המקרים יכלתי למלא את הצורך למרות שבראיה ראשונה היה נראה לי שאני צריך להגיד "לא". או במילים של [po]ענת ג[/po]: [u]אבל אם היא שומעת לא על מליון דברים אחרים במהלך היום, מה המשמעות של עוד לא מעצבן אחד?[/u] ואכן, כשאני באמת החלטי ואין שום מקום למשא ומתן (גם לא בתוך ליבי פנימה!) אז אין בכלל ויכוח. הוא "שומע לא ומאמין" (כדברי השיר "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת"...).
דבר נוסף שגילינו (בזכות ההליכה לקראתו) היה משהו שאני עדיין לא יודע להגיד במדוייק, אבל הוא קשור בצורך שעומד מאחורי הסצנה. גם לי וגם לבני. למשל, כשבני (בן 3.5) נכנס לקריזה, הוא מתחיל לדחוף אותנו ולהרביץ לנו. אלו מכות חלשות ולא כואבות, אבל הן מעצבנות. למדתי להבליג כי הבנתי שמשהו עומד מאחוריהן, ולאסור על הכאה ("לא מרביצים") לא ישרת שום מטרה ברגע זה. אבל כשאני מתכופף אליו כדי לחבק אותו או לדבר אליו "בגובה העיניים" (תרתי משמע) הוא מכוון את המכות לפנים. לאט לאט (אחרי כמה נסיונות קשים) הבנתי שכשהוא מכוון לפנים זה מרגיז אותי מאוד, אפילו אם זה לא כואב. יש משהו מאוד פוגע במכה לפנים. והתגובה שלי מיד היתה הופכת להרבה יותר קשוחה אחרי מכה לפנים. הבנתי שהוא עושה את זה בכוונה כי הוא למד שככה הוא מוציא ממני תגובה אחרת, קשה יותר, וכנראה יש לו איזה צורך בתגובה הזו.
אז פשוט הפסקתי להתכופף אליו בזמן כזה, כדי לא לאפשר לו "להוציא ממני" את התגובה הזו. המשכתי במה שעשיתי קודם, אבל ממצב עמידה. מה שזה גרם זה שהוא היה צריך לחפש דרכים אחרות לקבל את מה שהוא צריך, ואני הייתי צריך לחפש דרכים אחרות להרגיע אותו. לאט לאט זה גרם לנו להבין באופן יותר ממוקד מה הצרכים האמיתיים שעומדים מאחורי הסצנות האלה. תמיד יש איזה צורך אמיתי, והקושי הוא להגיע אליו דרך סבך הכעסים והעצבים.
היום, למשל, היה קטע שהתחיל משום דבר ופתאום הפך לבכי וקריזה כזו. עשיתי מה שיכלתי כדי להרגיע אותו (וזה לא השפיע באופן נראה לעין), ובמקביל עשיתי כל מה שהוא ביקש (הבקשות שלו הן סתם טירטורים שהם חלק מהסצנה: תלך, תבוא, אל תבוא, אל תדבר, לא, לא, לא) ופשוט באתי, הלכתי, אמרתי לו "אתה לא רוצה שאני אדבר? אז אני לא אדבר" וכדומה. לא התכופפתי כדי שלא יכה אותי בפנים (הוא הכה אותי בבטן). בסוף, הוא פתאום נרגע ואמר לי "אבא, תחבק אותי".
אני הבנתי את הבקשה שלו לחיבוק בתור הצורך האמיתי שעמד מאחורי כל הסצנה הזו. המטרה של כל הדבר הזה היתה לקבל חיבוק (ובאמת הכל התחיל מזה שהוא קיבל מכה מצעצוע, שזו סיבה טובה לרצות חיבוק). הוא פשוט ניסה לקבל את זה על-ידי התקף כזה, שלפעמים אנחנו מגיבים אליו בחיבוק חזק שמתנגד להשתוללות שלו ("הולדינג"). כשלא קיבל את זה בצורה הזו, הוא פשוט ביקש את זה ישירות, ומבחינתי זו הצלחה - אני לא כעסתי עליו, והוא למד שהרבה יותר פשוט לבקש חיבוק באופן ישיר מאשר דרך השתוללות.
מקווה שעזרתי במשהו עם הסיפור הארוך הזה...