על ידי משה_אלבאום* » 08 דצמבר 2009, 03:44
יונה
מטפלים רבים מאוד עברו את החוויה הזו בדרכים שונות. ידוע שכשהמטופל מוכן לטיפול, המטפל הנכון מגיע.
זאת אומרת, שכשמטופל אינו מוכן לטיפל, לא חשוב עד כמה המטפל הוא טוב או מוכן לעזור ו/או יודע לעזור למטופל הספציפי.
כמדריך למטפלים וכמטפל בעצמי, נוכחתי בחוסר קומוניקציה בין המטופל למטפל בדרכים שונות ורבות. כיום, לאחר שנים רבות של התמודדות עם מטופלים ומשפחותיהם, ניראה שהנושא הוא לא עד כמה אנחנו עושים או לא עושים את המעשה הנכון, אלה עד כמה המטופל מוכן להתמודד עם הקשיים שלו.
בעיקר כשמדובר ברגישויות ייתר, ההכנה של המטופל לשינוי המצב החושי, הוא הנושא החשוב ביותר, כי מהניסיון שנצבר ידוע בבירור שהרצון לשנות את המצב של החושים ו/או ההבנה מדוע צריך לעשות זאת כמעת ואינו קיים. למרות שהם סובלים מאוד מהקושי והשוני, הרי שהם לא מוכנים לקחת סיכון כלשהו שאולי חס וחלילה יזיקו לחושים שלהם.
כל מטופל שעבר דרכי שהיתקשה עם החושים והוויסות שלהם, הקושי העיקרי היה טמון בפחד שלו לאבד את הרגישות, את ההגנות, את הרדר הענקי שבנו ומסתמכים עליו בכל דבר בחייהם.
ללא הרדר ירגישו חשופים לפגיעות של הסביבה, חשופים לשגעונות שהם למדו להתגונן בפניהם, חשופים לרצונות הכמוסים של האחרים ללא הגנות.
זה מפחיד ביותר. כל מטופל שמתקשה להתמודד עם הנושא, ולא היכנו אותו מספיק, או למרות ההכנה המעמיקה אינם מוכנים להתתמודד עם הנושא שמא....... (לא חשוב מה) לא נצליח לעזור להם והסיכוי שיפילו את הקושי שלהם על המטפל גדול ביותר.
אם לא מוכנים להתמודד עם הפחד, אין סיכוי שהמטפל יצא נקי מהעיניין. כשלא מוכנים להתמודד עם הפחד, חייבים למצא את התירוץ המתאים, ואנחנו כמטפלים נמצאים שם על מנת שיוכלו להפיל עלינו את הנושא. לא חכם אבל קל הרבה יותר.
למרות כל מה שכתבתי, נכון לבדוק את עצמנו לאחר כל מצב כזה, על מנת לבדוק מה האחריות לשנו למצב. טוב עשית ששאלת את את עצמך את כל השאלות הללו.
חשוב לבדוק:
טון הדיבור שבו אנחנו משתמשים ומה האינטונציה שלנו משדרת. האם אנחנו ישרים ואמיתיים לגמרי כשאנחנו מדברים עם המטופל, האם אנחנו מאמינים במה שאנחנו אומרים בצורה מוחלטת ועוד.
ריחות הגוף שלנו וריחות חדר העבודה (גרביים, תחתונים, ריחות סבון הכביסה, דיאודורנטים ובשמים, ריח השטיח הווילונות וביכלל.
רמת האור עד כמה מותאם למטופל (אור מבחוץ, ווילונות, האם המטופל יושב אל מול החלון או לא ועוד)
סוג המגע איך והאם אנחנו נוגעים במטופל, היכן, כמה מתחשבים ברגישויות שלו ועוד.
רגישות אנרגטית עד כמה אנחנו קרובים או בתוך המעגל האינטימי של המטופל, מה סוג הרגשות שהגענו איתן לפגישה הטיפולית, מה אנחנו מרגישים באמת כלפי המטופל וקשייו, מה המטופל מעורר בתוכנו ביחס לקשיים שעברנו או שעדיין ישנם, איזה סוג מחשבות אנחנו חושבים ואיננו מודעים ליכולת ההקשבה אליהן של המטופל ועוד.
חשוב ביותר לבנות את הדרך להסביר לסוגי אוכלוסיות שונות, על מנת שנצליח לגרום להם לרצות להתמודד עם הקושי והשינוי (הפחד בו הם חיים והכוננות התת הכרתית שרגילים אליה כל כך).
הדרך להסבר, עוברת בהבנה התיאורטית והמעשית העמוקה ביותר שניתן להגיע אליה. פזיולוגי, נוירולוגי, אנרגטי, רגשי וקוגניטיבי.
מומלץ מאוד שמטפל יהייה חמוש בדוגמאות רבות, המסבירות ומוכיחות מזוויות שונות את מה שהוא מעוניין לגרום למטופל להבין ולבצע.
ככל שההסבר עמוק, פשוט, ברור ואם צריך גם מניפולאטיבי, הרי זה משובח ומגיע לקהל רחב יותר.
חשוב לזכור שלרוב לגרום למבוגר לשנות את יחסו לחושיו, קשה הרבה יותר מאשר לילד שלרוב אינו מתכחש עדיין למצבו, ולא החליט עדיין שהמצב הקשה או המתוח מאוד בו הוא חיי, חייב להיות מצבו הטבעי.
[b]יונה[/b]
מטפלים רבים מאוד עברו את החוויה הזו בדרכים שונות. ידוע שכשהמטופל מוכן לטיפול, המטפל הנכון מגיע.
זאת אומרת, שכשמטופל אינו מוכן לטיפל, לא חשוב עד כמה המטפל הוא טוב או מוכן לעזור ו/או יודע לעזור למטופל הספציפי.
כמדריך למטפלים וכמטפל בעצמי, נוכחתי בחוסר קומוניקציה בין המטופל למטפל בדרכים שונות ורבות. כיום, לאחר שנים רבות של התמודדות עם מטופלים ומשפחותיהם, ניראה שהנושא הוא לא עד כמה אנחנו עושים או לא עושים את המעשה הנכון, אלה עד כמה המטופל מוכן להתמודד עם הקשיים שלו.
בעיקר כשמדובר ברגישויות ייתר, ההכנה של המטופל לשינוי המצב החושי, הוא הנושא החשוב ביותר, כי מהניסיון שנצבר ידוע בבירור שהרצון לשנות את המצב של החושים ו/או ההבנה מדוע צריך לעשות זאת כמעת ואינו קיים. למרות שהם סובלים מאוד מהקושי והשוני, הרי שהם לא מוכנים לקחת סיכון כלשהו שאולי חס וחלילה יזיקו לחושים שלהם.
כל מטופל שעבר דרכי שהיתקשה עם החושים והוויסות שלהם, הקושי העיקרי היה טמון בפחד שלו לאבד את הרגישות, את ההגנות, את הרדר הענקי שבנו ומסתמכים עליו בכל דבר בחייהם.
ללא הרדר ירגישו חשופים לפגיעות של הסביבה, חשופים לשגעונות שהם למדו להתגונן בפניהם, חשופים לרצונות הכמוסים של האחרים ללא הגנות.
זה מפחיד ביותר. כל מטופל שמתקשה להתמודד עם הנושא, ולא היכנו אותו מספיק, או למרות ההכנה המעמיקה אינם מוכנים להתתמודד עם הנושא שמא....... (לא חשוב מה) לא נצליח לעזור להם והסיכוי שיפילו את הקושי שלהם על המטפל גדול ביותר.
אם לא מוכנים להתמודד עם הפחד, אין סיכוי שהמטפל יצא נקי מהעיניין. כשלא מוכנים להתמודד עם הפחד, חייבים למצא את התירוץ המתאים, ואנחנו כמטפלים נמצאים שם על מנת שיוכלו להפיל עלינו את הנושא. לא חכם אבל קל הרבה יותר.
למרות כל מה שכתבתי, נכון לבדוק את עצמנו לאחר כל מצב כזה, על מנת לבדוק מה האחריות לשנו למצב. טוב עשית ששאלת את את עצמך את כל השאלות הללו.
חשוב לבדוק:
[b]טון הדיבור[/b] שבו אנחנו משתמשים ומה האינטונציה שלנו משדרת. האם אנחנו ישרים ואמיתיים לגמרי כשאנחנו מדברים עם המטופל, האם אנחנו מאמינים במה שאנחנו אומרים בצורה מוחלטת ועוד.
[b]ריחות הגוף[/b] שלנו וריחות חדר העבודה (גרביים, תחתונים, ריחות סבון הכביסה, דיאודורנטים ובשמים, ריח השטיח הווילונות וביכלל.
[b]רמת האור[/b] עד כמה מותאם למטופל (אור מבחוץ, ווילונות, האם המטופל יושב אל מול החלון או לא ועוד)
[b]סוג המגע[/b] איך והאם אנחנו נוגעים במטופל, היכן, כמה מתחשבים ברגישויות שלו ועוד.
[b]רגישות אנרגטית[/b] עד כמה אנחנו קרובים או בתוך המעגל האינטימי של המטופל, מה סוג הרגשות שהגענו איתן לפגישה הטיפולית, מה אנחנו מרגישים באמת כלפי המטופל וקשייו, מה המטופל מעורר בתוכנו ביחס לקשיים שעברנו או שעדיין ישנם, איזה סוג מחשבות אנחנו חושבים ואיננו מודעים ליכולת ההקשבה אליהן של המטופל ועוד.
חשוב ביותר לבנות את הדרך להסביר לסוגי אוכלוסיות שונות, על מנת שנצליח לגרום להם לרצות להתמודד עם הקושי והשינוי (הפחד בו הם חיים והכוננות התת הכרתית שרגילים אליה כל כך).
הדרך להסבר, עוברת בהבנה התיאורטית והמעשית העמוקה ביותר שניתן להגיע אליה. פזיולוגי, נוירולוגי, אנרגטי, רגשי וקוגניטיבי.
מומלץ מאוד שמטפל יהייה חמוש בדוגמאות רבות, המסבירות ומוכיחות מזוויות שונות את מה שהוא מעוניין לגרום למטופל להבין ולבצע.
ככל שההסבר עמוק, פשוט, ברור ואם צריך גם מניפולאטיבי, הרי זה משובח ומגיע לקהל רחב יותר.
חשוב לזכור שלרוב לגרום למבוגר לשנות את יחסו לחושיו, קשה הרבה יותר מאשר לילד שלרוב אינו מתכחש עדיין למצבו, ולא החליט עדיין שהמצב הקשה או המתוח מאוד בו הוא חיי, חייב להיות מצבו הטבעי.