ראו גם, מדור דיונים על טיפולים
המטופל רוצה להפסיק טיפול
המטופל רוצה להפסיק טיפול
חשבתי על משהו שהייתי רוצה לקרוא אנשים משתפים בו. טיפול שמפסיק כי המטופל לא מרוצה. בטוח קרה לכם. או שהגיע לא מוכן, או שלא נוצר אמון, או שאין "כימיה" בין הצדדים. הבחורה הצעירה עליה כתבתי הודיעה לי על הפסקת הטיפול. לדבריה פעלתי לא נכון כמטפלת. לא ברגישות מספקת. לא בסמכות מספקת. לא היו לה כוחות למידת העירעור שחשה עם עצמה לאחר מדיטציית אפור. הודעתה היתה לי לא נעימה. כנראה אמרתי ועשיתי דברים שלא היו טובים עבורה ברגע הנתון. היה לי עצוב והיה לי חבל. יש בזה גם משהו שמחליש את הבטחון, למרות שזו, כמובן, גם הזדמנות גדולה ללמידה. זו הזדמנות להתבוננות מאוד מוקפדת על מה אמרתי ואיך. איפה הייתי , איך הסברתי, איך דרשתי , איך עודדתי, עם מה הפגשתי. עד כמה הייתי קשובה לאיך הדברים שנוכחים בינינו משתקפים בצד השני. מי מוכן להביא מנסיונו על מצבים כאלה ואיך באמת לצאת מהם מחוזקים ולא פגועים? אשמח לקרוא, ובוודאי לא רק אני.
-
משה_אלבאום*
- הודעות: 191
- הצטרפות: 31 מרץ 2005, 15:31
- דף אישי: הדף האישי של משה_אלבאום*
המטופל רוצה להפסיק טיפול
יונה
מטפלים רבים מאוד עברו את החוויה הזו בדרכים שונות. ידוע שכשהמטופל מוכן לטיפול, המטפל הנכון מגיע.
זאת אומרת, שכשמטופל אינו מוכן לטיפל, לא חשוב עד כמה המטפל הוא טוב או מוכן לעזור ו/או יודע לעזור למטופל הספציפי.
כמדריך למטפלים וכמטפל בעצמי, נוכחתי בחוסר קומוניקציה בין המטופל למטפל בדרכים שונות ורבות. כיום, לאחר שנים רבות של התמודדות עם מטופלים ומשפחותיהם, ניראה שהנושא הוא לא עד כמה אנחנו עושים או לא עושים את המעשה הנכון, אלה עד כמה המטופל מוכן להתמודד עם הקשיים שלו.
בעיקר כשמדובר ברגישויות ייתר, ההכנה של המטופל לשינוי המצב החושי, הוא הנושא החשוב ביותר, כי מהניסיון שנצבר ידוע בבירור שהרצון לשנות את המצב של החושים ו/או ההבנה מדוע צריך לעשות זאת כמעת ואינו קיים. למרות שהם סובלים מאוד מהקושי והשוני, הרי שהם לא מוכנים לקחת סיכון כלשהו שאולי חס וחלילה יזיקו לחושים שלהם.
כל מטופל שעבר דרכי שהיתקשה עם החושים והוויסות שלהם, הקושי העיקרי היה טמון בפחד שלו לאבד את הרגישות, את ההגנות, את הרדר הענקי שבנו ומסתמכים עליו בכל דבר בחייהם.
ללא הרדר ירגישו חשופים לפגיעות של הסביבה, חשופים לשגעונות שהם למדו להתגונן בפניהם, חשופים לרצונות הכמוסים של האחרים ללא הגנות.
זה מפחיד ביותר. כל מטופל שמתקשה להתמודד עם הנושא, ולא היכנו אותו מספיק, או למרות ההכנה המעמיקה אינם מוכנים להתתמודד עם הנושא שמא....... (לא חשוב מה) לא נצליח לעזור להם והסיכוי שיפילו את הקושי שלהם על המטפל גדול ביותר.
אם לא מוכנים להתמודד עם הפחד, אין סיכוי שהמטפל יצא נקי מהעיניין. כשלא מוכנים להתמודד עם הפחד, חייבים למצא את התירוץ המתאים, ואנחנו כמטפלים נמצאים שם על מנת שיוכלו להפיל עלינו את הנושא. לא חכם אבל קל הרבה יותר.
למרות כל מה שכתבתי, נכון לבדוק את עצמנו לאחר כל מצב כזה, על מנת לבדוק מה האחריות לשנו למצב. טוב עשית ששאלת את את עצמך את כל השאלות הללו.
חשוב לבדוק:
טון הדיבור שבו אנחנו משתמשים ומה האינטונציה שלנו משדרת. האם אנחנו ישרים ואמיתיים לגמרי כשאנחנו מדברים עם המטופל, האם אנחנו מאמינים במה שאנחנו אומרים בצורה מוחלטת ועוד.
ריחות הגוף שלנו וריחות חדר העבודה (גרביים, תחתונים, ריחות סבון הכביסה, דיאודורנטים ובשמים, ריח השטיח הווילונות וביכלל.
רמת האור עד כמה מותאם למטופל (אור מבחוץ, ווילונות, האם המטופל יושב אל מול החלון או לא ועוד)
סוג המגע איך והאם אנחנו נוגעים במטופל, היכן, כמה מתחשבים ברגישויות שלו ועוד.
רגישות אנרגטית עד כמה אנחנו קרובים או בתוך המעגל האינטימי של המטופל, מה סוג הרגשות שהגענו איתן לפגישה הטיפולית, מה אנחנו מרגישים באמת כלפי המטופל וקשייו, מה המטופל מעורר בתוכנו ביחס לקשיים שעברנו או שעדיין ישנם, איזה סוג מחשבות אנחנו חושבים ואיננו מודעים ליכולת ההקשבה אליהן של המטופל ועוד.
חשוב ביותר לבנות את הדרך להסביר לסוגי אוכלוסיות שונות, על מנת שנצליח לגרום להם לרצות להתמודד עם הקושי והשינוי (הפחד בו הם חיים והכוננות התת הכרתית שרגילים אליה כל כך).
הדרך להסבר, עוברת בהבנה התיאורטית והמעשית העמוקה ביותר שניתן להגיע אליה. פזיולוגי, נוירולוגי, אנרגטי, רגשי וקוגניטיבי.
מומלץ מאוד שמטפל יהייה חמוש בדוגמאות רבות, המסבירות ומוכיחות מזוויות שונות את מה שהוא מעוניין לגרום למטופל להבין ולבצע.
ככל שההסבר עמוק, פשוט, ברור ואם צריך גם מניפולאטיבי, הרי זה משובח ומגיע לקהל רחב יותר.
חשוב לזכור שלרוב לגרום למבוגר לשנות את יחסו לחושיו, קשה הרבה יותר מאשר לילד שלרוב אינו מתכחש עדיין למצבו, ולא החליט עדיין שהמצב הקשה או המתוח מאוד בו הוא חיי, חייב להיות מצבו הטבעי.
מטפלים רבים מאוד עברו את החוויה הזו בדרכים שונות. ידוע שכשהמטופל מוכן לטיפול, המטפל הנכון מגיע.
זאת אומרת, שכשמטופל אינו מוכן לטיפל, לא חשוב עד כמה המטפל הוא טוב או מוכן לעזור ו/או יודע לעזור למטופל הספציפי.
כמדריך למטפלים וכמטפל בעצמי, נוכחתי בחוסר קומוניקציה בין המטופל למטפל בדרכים שונות ורבות. כיום, לאחר שנים רבות של התמודדות עם מטופלים ומשפחותיהם, ניראה שהנושא הוא לא עד כמה אנחנו עושים או לא עושים את המעשה הנכון, אלה עד כמה המטופל מוכן להתמודד עם הקשיים שלו.
בעיקר כשמדובר ברגישויות ייתר, ההכנה של המטופל לשינוי המצב החושי, הוא הנושא החשוב ביותר, כי מהניסיון שנצבר ידוע בבירור שהרצון לשנות את המצב של החושים ו/או ההבנה מדוע צריך לעשות זאת כמעת ואינו קיים. למרות שהם סובלים מאוד מהקושי והשוני, הרי שהם לא מוכנים לקחת סיכון כלשהו שאולי חס וחלילה יזיקו לחושים שלהם.
כל מטופל שעבר דרכי שהיתקשה עם החושים והוויסות שלהם, הקושי העיקרי היה טמון בפחד שלו לאבד את הרגישות, את ההגנות, את הרדר הענקי שבנו ומסתמכים עליו בכל דבר בחייהם.
ללא הרדר ירגישו חשופים לפגיעות של הסביבה, חשופים לשגעונות שהם למדו להתגונן בפניהם, חשופים לרצונות הכמוסים של האחרים ללא הגנות.
זה מפחיד ביותר. כל מטופל שמתקשה להתמודד עם הנושא, ולא היכנו אותו מספיק, או למרות ההכנה המעמיקה אינם מוכנים להתתמודד עם הנושא שמא....... (לא חשוב מה) לא נצליח לעזור להם והסיכוי שיפילו את הקושי שלהם על המטפל גדול ביותר.
אם לא מוכנים להתמודד עם הפחד, אין סיכוי שהמטפל יצא נקי מהעיניין. כשלא מוכנים להתמודד עם הפחד, חייבים למצא את התירוץ המתאים, ואנחנו כמטפלים נמצאים שם על מנת שיוכלו להפיל עלינו את הנושא. לא חכם אבל קל הרבה יותר.
למרות כל מה שכתבתי, נכון לבדוק את עצמנו לאחר כל מצב כזה, על מנת לבדוק מה האחריות לשנו למצב. טוב עשית ששאלת את את עצמך את כל השאלות הללו.
חשוב לבדוק:
טון הדיבור שבו אנחנו משתמשים ומה האינטונציה שלנו משדרת. האם אנחנו ישרים ואמיתיים לגמרי כשאנחנו מדברים עם המטופל, האם אנחנו מאמינים במה שאנחנו אומרים בצורה מוחלטת ועוד.
ריחות הגוף שלנו וריחות חדר העבודה (גרביים, תחתונים, ריחות סבון הכביסה, דיאודורנטים ובשמים, ריח השטיח הווילונות וביכלל.
רמת האור עד כמה מותאם למטופל (אור מבחוץ, ווילונות, האם המטופל יושב אל מול החלון או לא ועוד)
סוג המגע איך והאם אנחנו נוגעים במטופל, היכן, כמה מתחשבים ברגישויות שלו ועוד.
רגישות אנרגטית עד כמה אנחנו קרובים או בתוך המעגל האינטימי של המטופל, מה סוג הרגשות שהגענו איתן לפגישה הטיפולית, מה אנחנו מרגישים באמת כלפי המטופל וקשייו, מה המטופל מעורר בתוכנו ביחס לקשיים שעברנו או שעדיין ישנם, איזה סוג מחשבות אנחנו חושבים ואיננו מודעים ליכולת ההקשבה אליהן של המטופל ועוד.
חשוב ביותר לבנות את הדרך להסביר לסוגי אוכלוסיות שונות, על מנת שנצליח לגרום להם לרצות להתמודד עם הקושי והשינוי (הפחד בו הם חיים והכוננות התת הכרתית שרגילים אליה כל כך).
הדרך להסבר, עוברת בהבנה התיאורטית והמעשית העמוקה ביותר שניתן להגיע אליה. פזיולוגי, נוירולוגי, אנרגטי, רגשי וקוגניטיבי.
מומלץ מאוד שמטפל יהייה חמוש בדוגמאות רבות, המסבירות ומוכיחות מזוויות שונות את מה שהוא מעוניין לגרום למטופל להבין ולבצע.
ככל שההסבר עמוק, פשוט, ברור ואם צריך גם מניפולאטיבי, הרי זה משובח ומגיע לקהל רחב יותר.
חשוב לזכור שלרוב לגרום למבוגר לשנות את יחסו לחושיו, קשה הרבה יותר מאשר לילד שלרוב אינו מתכחש עדיין למצבו, ולא החליט עדיין שהמצב הקשה או המתוח מאוד בו הוא חיי, חייב להיות מצבו הטבעי.
המטופל רוצה להפסיק טיפול
.ליונה
"טיפול שמפסיק כי המטופל לא מרוצה."....
גם לי קרה ועוד יקרה מספר פעמים .....
אני מסכימה עם דברי משה.
יחד עם זאת , ביני לבין עצמי אני בודקת היטב ומנסה להבין היכן טעיתי, מה למדתי מכך, מה עלי לעשות כדי לשפר את יכולתי ?. גם זה סוג של למידה.
הסיבות יכולת להיות רבות ומגוונות . החכמה היא להבין , לדעת, ללמוד ולשפר.
לא תמיד "אטיל" את חוסר ההצלחה במטופל . הידע והניסיון שיש לי כיום אינו דומה למה שידעתי והתנסיתי לפני מס' שנים.
חוסר ידע וניסיון מספיק במה שאנו אמורים לטפל מוקרן בעוצמה רבה למטופל רגיש ואינטלגנטי .זו יכולה להיות סיבה מספקת לכך שמטופל "יברח".
למדתי להיות כנה עם עצמי . בנושאים שאיננני בקיעה ומנוסה אעביר לאיש מקצוע אחר.
ישנם נושאים שלא נלמדו בשיטה . כמו : קשיי תקשורת עם הסביבה.מדובר בבוגרים או ילדים שמתקשים לפתח שיחה או לתקשר .מאוד משעממים.
אינם יוזמים דבר . מאוד פסיביים.בעלי ביטחון עצמי נמוך .
מאחר ונחלתי כישלון מהטיפול הראשון מסוג זה .הדבר דירבן אותי ללמוד את הנושא, לקרוא, להפגש עם איש מקצוע שמתמחה בתקשורת בינאישית וכו'.
כיום אני נהנית ומצליחה לטפל גם בנושא שכזה.
"טיפול שמפסיק כי המטופל לא מרוצה."....
גם לי קרה ועוד יקרה מספר פעמים .....
אני מסכימה עם דברי משה.
יחד עם זאת , ביני לבין עצמי אני בודקת היטב ומנסה להבין היכן טעיתי, מה למדתי מכך, מה עלי לעשות כדי לשפר את יכולתי ?. גם זה סוג של למידה.
הסיבות יכולת להיות רבות ומגוונות . החכמה היא להבין , לדעת, ללמוד ולשפר.
לא תמיד "אטיל" את חוסר ההצלחה במטופל . הידע והניסיון שיש לי כיום אינו דומה למה שידעתי והתנסיתי לפני מס' שנים.
חוסר ידע וניסיון מספיק במה שאנו אמורים לטפל מוקרן בעוצמה רבה למטופל רגיש ואינטלגנטי .זו יכולה להיות סיבה מספקת לכך שמטופל "יברח".
למדתי להיות כנה עם עצמי . בנושאים שאיננני בקיעה ומנוסה אעביר לאיש מקצוע אחר.
ישנם נושאים שלא נלמדו בשיטה . כמו : קשיי תקשורת עם הסביבה.מדובר בבוגרים או ילדים שמתקשים לפתח שיחה או לתקשר .מאוד משעממים.
אינם יוזמים דבר . מאוד פסיביים.בעלי ביטחון עצמי נמוך .
מאחר ונחלתי כישלון מהטיפול הראשון מסוג זה .הדבר דירבן אותי ללמוד את הנושא, לקרוא, להפגש עם איש מקצוע שמתמחה בתקשורת בינאישית וכו'.
כיום אני נהנית ומצליחה לטפל גם בנושא שכזה.
-
משה_אלבאום*
- הודעות: 191
- הצטרפות: 31 מרץ 2005, 15:31
- דף אישי: הדף האישי של משה_אלבאום*
המטופל רוצה להפסיק טיפול
יונה טליה
בנוסף לכל מה שטליה ואני אמרנו בנושא הקושי בתקשורת וההצלחה בטיפול, חשוב ביותר להמשיך ולהתשלם כל הזמן. קריאת מחקרים חדשים על המוח וההתנהגות, קריאת ספרים על שיטות שונות, השתלמויות מעשיות עם אנשי מקצוע בכירים בנושאים שונים ואיתי.
מי שנח על זירי דפנה, מהר מאוד מוצא עצמו מנותק מיכולות וצרכים רבים של עצמו ושל מטופליו.
חשוב לזכור שהיכולת להמשיך ולקיים את השיטה תלויה ביכולת של המטפל להמשיך ולהעמיק בשיטה ובכלים נוספים.
לדוגמא, כשלימדתי, לא היו מחקרים נוירולוגיים ופסיכולוגיים שתיקפו את מה שאמרתי. כיום ישנם מחקרים רבים המתקפים את מה שכבר אמרתי לפני עשרים שנה. חשוב ביותר להיחשף אליהם להבינם.
שיטת אלבאום טובה ומעמיקה ביותר ואולי אף יכולה להוות בסיס לחלק גדול של שאר השיטות, אבל חשוב להמשיך ולהשתלם כל הזמן. ההשתלמות ביחד עם התירגול האישי שומר על הרעננות של המוח והיכולות.
בנוסף לכל מה שטליה ואני אמרנו בנושא הקושי בתקשורת וההצלחה בטיפול, חשוב ביותר להמשיך ולהתשלם כל הזמן. קריאת מחקרים חדשים על המוח וההתנהגות, קריאת ספרים על שיטות שונות, השתלמויות מעשיות עם אנשי מקצוע בכירים בנושאים שונים ואיתי.
מי שנח על זירי דפנה, מהר מאוד מוצא עצמו מנותק מיכולות וצרכים רבים של עצמו ושל מטופליו.
חשוב לזכור שהיכולת להמשיך ולקיים את השיטה תלויה ביכולת של המטפל להמשיך ולהעמיק בשיטה ובכלים נוספים.
לדוגמא, כשלימדתי, לא היו מחקרים נוירולוגיים ופסיכולוגיים שתיקפו את מה שאמרתי. כיום ישנם מחקרים רבים המתקפים את מה שכבר אמרתי לפני עשרים שנה. חשוב ביותר להיחשף אליהם להבינם.
שיטת אלבאום טובה ומעמיקה ביותר ואולי אף יכולה להוות בסיס לחלק גדול של שאר השיטות, אבל חשוב להמשיך ולהשתלם כל הזמן. ההשתלמות ביחד עם התירגול האישי שומר על הרעננות של המוח והיכולות.
המטופל רוצה להפסיק טיפול
הי יונה,
אחד הדברים ששמתי לב אליהם כשכתבת על האשה היתה העובדה שהיא עם ניסיון רב בטיפולים פרטניים,
זה מידע חשוב מאוד למאבחן כדי לקבוע איך לגשת לטיפול כזה. (נושא מטופלים מקצועיים - שווה דיון בפני עצמו)..
כולנו מתמודדים עם התחושות שתיארת, כל אחד ואחת, מי יותר טוב ומי פחות, זה תלוי בכל כך הרבה משתנים,
בכל מקרה, הכי חשוב זה להמשיך לעבוד. נקודה. לשים לב לתחושות ולעבד אותן תוך כדי, כך הן נטמעות במערכת ומשכללות את היכולת.
אחד הדברים ששמתי לב אליהם כשכתבת על האשה היתה העובדה שהיא עם ניסיון רב בטיפולים פרטניים,
זה מידע חשוב מאוד למאבחן כדי לקבוע איך לגשת לטיפול כזה. (נושא מטופלים מקצועיים - שווה דיון בפני עצמו)..
כולנו מתמודדים עם התחושות שתיארת, כל אחד ואחת, מי יותר טוב ומי פחות, זה תלוי בכל כך הרבה משתנים,
בכל מקרה, הכי חשוב זה להמשיך לעבוד. נקודה. לשים לב לתחושות ולעבד אותן תוך כדי, כך הן נטמעות במערכת ומשכללות את היכולת.
המטופל רוצה להפסיק טיפול
אני מודה לתגובות. זה מחזק ומפרה.
המטופל רוצה להפסיק טיפול
ליונה,
אומרים ששחקן ללא פרפרים בבטן לפני ההופעה, לא נחשב לשחקן טוב. הפרפרים, ההתרגשות, היא התוספת לשלמות.
מטפל טוב, הוא מטפל שמודע לקושי ולטעויות היכולות להופיע והם מעשרים אותו.
אומרים ששחקן ללא פרפרים בבטן לפני ההופעה, לא נחשב לשחקן טוב. הפרפרים, ההתרגשות, היא התוספת לשלמות.
מטפל טוב, הוא מטפל שמודע לקושי ולטעויות היכולות להופיע והם מעשרים אותו.