דיון טוב מתפתח לנו
אתחיל בכך שנושא התנועה והמגע אל הרגש כולל בתוכו הרבה יותר מטכניקת המעבר בתעלת הלידה. אשמח להתייחסות בנושא.
טכניקת המעבר בתעלה, טובה מאוד וגורמת לרמות גירוי גבוהות. מאפשרת התמודדות עם פחדים רבים ומגוונים, מחדדת את הגישות הגופניות רגשיות שלנו לעצמנו, מפגישה עם הזיכרונות שגרמו לקושיים ועוד.
לדעתי טכניקה זו ואחרות הפותות את הזיכרון הרגשי שבגופנו, אמורות להיות מופעלות לאחר או בזמן שהמטופל לומד או למד לווסת את מערך הכוחות, למד להתחבר לרגשות ולו במקצת, ויודע להפעיל את מערך כוח הרצון על מנת לעצור את הפרץ במידה ויהיה חזק מדי.
רק במידה והמאבחן קבע שצריך להתמודד עם הנושאים הרגשיים העמוקים בהתחלה, יהיה נכון לעשות כך.
נושא העבודה על טראומות העוברות, הלידה ואלו שבאו לאחריהן, חשוב בתהליך ההתנקות לכל מי שמעוניין לשנות את דפוסו התנהגותו ולשפר את חייו.
חשוב ביותר לזכור, שחלק נכבד מהמגיעים לטיפול, ובעיקר אלו המגיעים עקב קשיי תפקוד לימודיים, אינם מגיעים על מנת להתמודד עם נושאים אלו בדרך כלשהי. קורה והם צריכים גם להתמודד עם הנושאים, אך לרוב ילדים ונוער שבאו על מנת לתקן קושי לימודי, לא יצטרכו להתמודד עם הנושא כלל.
נכון שכל אדם בעצם טוב לו לנסות ולהתמודד עם תהליך התפתחותי עמוק, אבל לא כל אחד בא בגלל זה, וצריך ללמוד לכבד את הסיבה בגללה המטופל הגיע.
באבחון, המאבחן בשיטה עולה על כמות נכבדת של נתונים ובעיות שהמטופל יכול לשנות ולפתח בעבודתו בשיטה. זה נכון ולפעמים אפילו כואב לראות עד כמה המטופל יכול לעבוד על המון נושאים שישנו את חייו, אך על המאבחן להימנע מלהעלות את הנושאים הללו. להימנע מלהעלותן בפני המטופל, ולהעלותם לפני ההורים רק במידה והם בקשו או הסכימו לכך. על המאבחן לזכור כי רק הנושאים הקשורים לסיבה בגללה הגיעו אמורים להיות מטופלים. ברגע שהמאבחן מגלה נושאים הקשורים לקושי, עליו החובה להעלותם ולפרשם עד לרמה בה להורה יהיה ברור מול מה הוא עומד. רק במידה והסכים לאחר ההסבר, ניתן להיכנס אל הנושאים הללו.
חשוב מאוד לזכור
כל הזמן כי מה שלומדים ועוברים בקורס מטפלים אינו בהכרח חלק מחדר הטיפולים.
לאחר הכבדה בנושא, אגש לנושא הרגש.
נראה שהחלק החשוב ביותר בעבודה אל הרגש, הוא היכולת של המטפל להתמודד עם הנושאים שעלו. יכולת ההכלה של המטפל המגובה בהתעמקות רבה שלו בקשייו האישיים מצד אחד, והבנת התיאוריה של השילוב בין האינטליגנציות
ומה מביא את המטופל לסגירת המעגלים שנפתחים מצד שני. כאשר הנושא מובן על ידי המטפל והוא גם יכול להכיל, נפתח הפתח בו המטפל יכול להתמודד עם מה שהמטופל צריך להעלות.
נראה כחשוב לדעת מתי המטפל צריך ללחוץ, ומתי הוא צריך להרפות ולאפשר את הזרימה מהמטופל. הרגישות לתהליך הדו ראשי או הדו קוטבי הזה, חשובה לעין ארוך משאר הטכניקות. הרגישות הזו מתפתחת בשני מקומות שונים. הראשון ביכולת להקשיב לאינטליגנציה האנרגטית ומסריה, והשני בהתנסות העצמית בפתיחת התהליך הרגשי, אך בעיקר בהתמודדות אל מול רגעי הפחד שלפני הפתיחה של התהליך. ההכרה של התהליך מהווה מפתח חשוב בהבנת הלחץ והמנוחה של המטופל.
המעבר בתעלה שצריך לצאת ממנה (נקניקיה), מחברת ישירות ליכולתו של האדם להתמודד עם משמעות לקיחת האחריות על העשייה. עם היכולת לפרוץ קדימה, עם היכולת להרגיש מוכל ברגעי מאמץ עליונים, עם היכולת להתמודד עם לחץ חיצוני ועוד.
הצרכים הללו אינם שייכים להריון וללידה בלבד.
אלו יכולות התמודדות היכולות להתדרדר או להתקלקל מסיבות שונות לאורך החיים, כשהלידה היא רק אחת מהן.
להלן רשימה חלקית של גורמים היכולים לקלקל את היכולת.
פגיעות מולדות (פגם ביצור), מחלות, הפרעות קורדינציה מרמה מסוימת ומעלה ביחס לפוטנציאל המולד, רגישויות ייתר בחושים, טראומות גופניות או רגשיות, חסכים חמורים, תזונה לא תקינה, טפילים בבטן לאורך שנים ארוכות ועוד.
מומלץ למטפל העוסק בנושאים הרגשיים דרך הגוף, שיהיה פתוח לאפשרות שהמטופל יכול להעלות נושאים שונים הנראים כקושי מסוים אך בעצם הינם קושי אחר.
מומלץ להכיר את המיפוי הפסיכומוטורי, על מנת לדעת מה יכול לצאת מכל אזור בו נוגעים או משחררים.
בנושא הרגישות למגע, עד כמה שידוע לי ניתן לעזור לכל מי שסובל ממנה, השאלה היא באיזה כלי ועד כמה.
ממה שהבנתי מהניסיון בתחום, נראה שהפחד של המטופל לאבד את הרגישות שלו, מהווה את המחסום העיקרי שלו בפני שינוי המצב.
על מנת להצליח נראה שצריך לגרום למטופל להבין לעומק ולקבל את העובדה שוויסות החושים אינו פגיעה ברגישות או הורדתה. וויסות החוש הוא קודם כל לימוד של פתיחה וסגירה של החוש על פי הצורך והרצון. ברגע שהמטופל מקבל על עצמו את הנושא, נפתחת האפשרות שהוא יהיה מוכן לעבוד על הנושא לעומק. לפני כן הוא עושה עצמו כעובד על הנושא, אבל בעצם הוא עובד על המטפל.
כיום נראה שמדיטציית האפור הינה כלי חשוב ביותר בתהליך. נראה לי שמה שניתן לשנות חלקית באמצעות עבודה גופנית, ניתן לשינוי רדיקלי באמצעות המדיטציה. הסיבה המרכזית לדעתי היא שבמדיטציה המטופל לומד איך וכמה להפעיל את החסימה, והוא מודע לאורך כל הזמן שהוא גם יכול להסירה ברגע נתון. להבדיל מעבודה גופנית בה המטופל מקבל גירוי מהחוץ ללא ידיעה ברורה עד כמה היא מעמיקה ועד כמה ניתן להסירה ברגע נתון.
במילים אחרות, העבודה הגופנית חשוב ביותר אבל מלמדת אילוף, בזמן שעבודת המדיטציה מלמדת וויסות.
השילוב ביניהן לאחר שהילד למד להירגע או לווסת נראה כטוב יותר.
דרך הגב, יכול להיות שעבודת הנקניקיה מגבירה מאוד את הרגישות בשאר החושים, נא לשים לב ולטפל בכך במידת הצורך.