התנועה אל הרגש

לפני זמן רב העלתי כאן את הבעיה של התעוררות הרגישויות השונות על ידי תנועה כמקום לכאב וסבל גדול שלי (ולא רק) בתקופת הלימודים כאשר לא השכילו לטפל בזה במקביל מקום שחשוב לזכור אותו מאוד בטיפול במי שיש חשש.
תודה לכל המשתתפים היה מאוד מענין ומעשיר לקרוא על הרגישויות ואיך כל אחד מעלה את הנושא מנקודת מבט (הרגשה ) שלו וחשוב שנזכור את זה גם כאשר אנחנו מטפלים לא להלביש אותנו (הרגשות ורגשות) על המטופל.

רציתי להעלות פן נוסף של הסתכלות בנושא הרגישויות , בטיפול בטראומות ידוע היום שהטיפול היעיל הינו מלמטה גופני למעלה לפסיכולוגיה ואחת הנקודות המרכזיות שעומדים אליהם זה זכרונות שנקלטו בחושים מתקופת הטראומה ,יש להבהיר שטראומה היא לא רק מקרה חד פעמי קשה, אלא מקרה או תקופה בחיים שהאדם רואה / מרגיש קקשה כאן יש מקום להכניס באמת את הגנטיות שמשפיעה איך יקלטו המאורעות של חיינו למה אחד יראה בזה עוד סיפור חיים והשני יקח זאת כל קח קשה עד לדכאון.
ו
לדעתי יש מקום גם לערוץ הפוך של רגשנות יתר או מקומות רגשיים המפעילים ומשפיעים לרגישות יתר חושית.

ידועה שחלק גדול מהבעיות שעולות בטיפולים מגיעים בסוף לתקופת הילדות המאוד צעירה 0-2 ( יחסי אובייקט) וכאן גם מתחילים הקשיים ברגישות האנרגטית כאשר התינוק קולט הכל עדיין בלי מחסומים ואנחנו המבוגרים שגור בפינו הביטוי "מה הוא כבר קולט " "מה זה משנה הוא קטן עדיין" ומכאן התינוק צריך להתחיל לשרוד ולשם כך לבנות הגנות ומחסומים לסגור ערוצים כדי לא להיפגע.

הזכרת שבתקופה האחרונה מצאת דרכים חדשות לטיפול בנושא אפשר קצת לפרט , מה שנלמד עד היום בשיטה גורם לחלק גדול מהאנשים רגרסיות שלפעמים גורם להתיאש לפני שרואים תוצאות טובות.

אשמח לפתח דיון שנושא עבודה גופנית אל הרגש, טכניקות, סיפורים, שאלות וחידושים ועוד.

שליחה על ידי שרי* » 05 מאי 2006, 11:17

מנסיון שלי בעיקר עם ילדים אבל גם עם מבוגרים ,הנקניקיה (גלגול בתוך מזרון) יצרה מצבים מיידיים של התמודדות עם מערך הכוחות. תחושות חזקות של חוסר אונים ופניקה מול כעס או נחישות להילחם ולהחלץ.
ילדים שנולדו בניתוח קיסרי היו הכי היסטרים בסיטואציה, ואפילו לא עלה על דעתם לנסות ולסלול את דרכם החוצה. היה אחד שהשתחל אחורה.
החיקוי של המעבר בתעלת הלידה מחבר כנראה למקום מאוד ראשוני בעצמנו .
אחרי השוק הראשון אפשר לעשות עם זה עבודה של התגברות על הפחד והתמודדות במצבי לחץ. או עם מבוגרים זה הביא לפתיחה של זכרונות בד"כ קשים.

שליחה על ידי ת_מ_ר* » 07 מאי 2006, 00:57

בנושא התנועה והמגע אל הרגש
זהו נושא רציני ביותר, שדורש מיומנות בהכוונה ובהקשבה לצרכים של המטופל באותו רגע בו מתקילים אותו עם הרגש.
אני כותבת מתקילים, כי זו עבודה מכווננת...שאפשר לדעת איך מתחילים אותה אבל לא תמיד יודעים כיצד תסתיים.
אני חושבת שמסיבה זו, יש מטפלים שחוששים לכוון לשם - את עצמם, וגם את המטופלים.
שרי הביאה את הדוגמא של ה"נקניקיה"...תרגיל קלאסי חביב וממצה ביותר.
ואני אתייחס כאן דווקא לאותם אלה ש"טסים" החוצה במלוא העוצמה והכוח (כמוני [-: ).
האם נכון יהיה לבקש מאותם "מתאבדים שיעים" ללצאת מה"לחמנייה" בהילוך איטי?
לי זה עשה את זה.
פעם מזמן, הייתה לנו סדנה עם מירום.
כל החדר כוסה במזרונים ובאמצע הוצמדו לרוחב מזרונים כמספר המשתתפים....משהו כמו 12. כל אחד עמד בפיסוק לרחבו של כל מזרון ויחד יצרנו תעלה ארוכה.
כל אחד בתורו זחל בתוך התעלה הזו.
אני כמובן טסתי החוצה. ואז...התבקשתי לחזור פנימה...והפעם לצאת לאט.
זה הטריף אותי.
השהיה בפנים החזירה אותי למקום הכי מפחיד שחוויתי, ואפילו לא ידעתי.
כשיצאתי (השארתי בפנים את המכנסיים...אבל לא משנה..) - הייתי מותשת. הייתי בתוך עצמי לחלוטין. פתאום חשתי שאני נישאת באוויר, בתוך ידיים חזקות, בעדינות, בטילטול נעים.
האנשים היפים האלה, עירסלו אותי, לפרק זמן שהרגיש לי כמו נצח. ורציתי שזה לא ייגמר.
אז מה אני רוצה לאמר? שהעבודה הרגשית שאנחנו מכוונים לתוכה, כדאי שנדע איך להכיל אותה, ומה לעשות איתה כשהיא מגיעה.
מה לעשות שילד בתוך נקניקיה צורח "שחררי אותי", "עזבי אותי", "אני נחנק", "הצילו" וכו'.
מטופל שלי, בן 9, נכנס לאמוק של צרחות כאלה, עד כדי כך שאפילו כששחררתי אחיזה הוא המשיך לצרוח, כל כך היה בתוך עצמו שלא שם לב שהוא חופשי, כן, הוא היה מרוכז בצרחות של עצמו, אבל גם ברכות בה דיברתי אליו באוזן.
ובסוף זה יצא.
הוא כבר יצא מתוך המזרון, עדיין צורח לי בתוך הידיים "עזבי אותי"... "בחיים לא" - אני עונה לו ולא מרפה מאחיזתי.
"את לא מבינה שאבא שלי מת?"
זהו.
אבא שלו כמובן לא מת. הוא "רק" עזב את הבית וכו'.
אבל החרדות של הילד הזה...והזעם המתפרץ (שהיו סיבות הפנייה לטיפול...) סוף סוף קיבלו שם וצורה קצת יותר מוחשיים וברורים.
לילה טוב

אנונימי

לת מ ר
זהו נושא רציני ביותר, שדורש מיומנות בהכוונה ובהקשבה לצרכים של המטופל באותו רגע בו מתקילים אותו עם הרגש.

אני מסכימה איתך ב100% שהנושא מאד רציני ושיש לדעת מה הם הכוחות של הכלי הזה: חיבור לרגש דרך הגוף.

אני כסטודנטית בשנה ב' במכללה חוויתי עוצמות מפחידות ואולי מזיקות של רגשות, כשעשינו תנועה אל הרגש...
המילה מתקילים כל כך נכונה במקרה שלי, כי הייתי במקום שבו חשבתי שאני מודעת ומחוברת ומאד מאד נבהלתי מהעוצמה
ובעיקר לא הבנתי מה עושים עם כל הבאלגן הזה שנפתח... מה גם שכמו רעם ביום בהיר הנתי שאני לא מחוברת לרגשות שלי בשיט !!!
לצערי במקום לעזור לי להבין מה קורה איתי ובדרך זו בעצם להעצים את תהליך הלמידה - העוצמות הבהילו גם את
הצוות בכיתה ונשלחתי לטפל בעצמי אצל פסיכולוג והוצאתי מחוץ למסגרת.

אין ספק שתנועה ומגע אל הרגש הם כלי מדהים היות והוא עוקף את מנגנוני ההגנה הקונטיבים שלנו, ויוצר מסלול מהיר לרגש.
ואולי מסלול מהיר מידי...

נקודה למחשבה: הסיפור שלך על ה סדנה עם מירום._ כל התיאור של תרגיל המנהרה מיד קפץ והזכיר לי את "הצעקה הראשונית החדשה"
של ז'אנוב, שמדבר על החוויה הכי ראשונית והכי מפחידה והיא חווית הלידה... והמנהרה שלכם הזכירה לי את מנהרת הלידה...
גם הסיפור שלך על המטופל שצרח והתנגד למקום הלוחץ והסגור הביא אותי לחשוב על חוויה מאד הסטרית ומפחידה. משהתחבר לרגש
הטראומטי הראשוני שלו (רק אולי כן...), מתוך החוויה המפחידה של משהוא שסוגר אותך, עוטף אותך ולא נותן לך לצאת (כמו ברחם) הוא
הצליח לתרגם לעצמו את הפחד מהמוות, לעזיבה של אבא שלו את הבית ובכך יצא ש "את לא מבינה שאבא שלי מת?"

לקחתי את זה רחוק מידי?

אנונימי

שרי

רק עכשיו ראיתי מה כתבת בעצמך על כל הנושא... כנראה שלא הלכתי רחוק אחרי הכל

ילדים שנולדו בלידה קיסרית מתוכננת, (ז'אנוב מגדיר אותם פאראסימפתטים) לא יאבקו היות וחווית הלידה שלהם היתה שמישהו
בא מבחוץ והוציא אותם. הם יהיו פאסיביים ועל פי רוב יחכו למושיע. על אחת כמה וכמה ילדים שנאבקו במהלך הלידה ובשלב
שבו הם הגיעו למצב מצוקתי שיכול להוביל למוות נעשה ניתוח קיסרי, המצב הזה מטביע חותם שאומר שאם תעשה/תדחוף יותר מידי אתה תמות.

ולעומתם הילדים שנולדו במהלך לידה רגיל, בהתאם לקושי התהליך (ז'אנוב מגדיר את אלה סימפתטים) יהיו כאלה אקטיביים, עושים דוחפים.
כשעבורם לא לעשות/לדחוף נחשב כמוות...

שיהיה לכולנו שבוע אביבי ונחמד

דיון טוב מתפתח לנו

אתחיל בכך שנושא התנועה והמגע אל הרגש כולל בתוכו הרבה יותר מטכניקת המעבר בתעלת הלידה. אשמח להתייחסות בנושא.
טכניקת המעבר בתעלה, טובה מאוד וגורמת לרמות גירוי גבוהות. מאפשרת התמודדות עם פחדים רבים ומגוונים, מחדדת את הגישות הגופניות רגשיות שלנו לעצמנו, מפגישה עם הזיכרונות שגרמו לקושיים ועוד.
לדעתי טכניקה זו ואחרות הפותות את הזיכרון הרגשי שבגופנו, אמורות להיות מופעלות לאחר או בזמן שהמטופל לומד או למד לווסת את מערך הכוחות, למד להתחבר לרגשות ולו במקצת, ויודע להפעיל את מערך כוח הרצון על מנת לעצור את הפרץ במידה ויהיה חזק מדי.
רק במידה והמאבחן קבע שצריך להתמודד עם הנושאים הרגשיים העמוקים בהתחלה, יהיה נכון לעשות כך.
נושא העבודה על טראומות העוברות, הלידה ואלו שבאו לאחריהן, חשוב בתהליך ההתנקות לכל מי שמעוניין לשנות את דפוסו התנהגותו ולשפר את חייו.
חשוב ביותר לזכור, שחלק נכבד מהמגיעים לטיפול, ובעיקר אלו המגיעים עקב קשיי תפקוד לימודיים, אינם מגיעים על מנת להתמודד עם נושאים אלו בדרך כלשהי. קורה והם צריכים גם להתמודד עם הנושאים, אך לרוב ילדים ונוער שבאו על מנת לתקן קושי לימודי, לא יצטרכו להתמודד עם הנושא כלל.
נכון שכל אדם בעצם טוב לו לנסות ולהתמודד עם תהליך התפתחותי עמוק, אבל לא כל אחד בא בגלל זה, וצריך ללמוד לכבד את הסיבה בגללה המטופל הגיע.
באבחון, המאבחן בשיטה עולה על כמות נכבדת של נתונים ובעיות שהמטופל יכול לשנות ולפתח בעבודתו בשיטה. זה נכון ולפעמים אפילו כואב לראות עד כמה המטופל יכול לעבוד על המון נושאים שישנו את חייו, אך על המאבחן להימנע מלהעלות את הנושאים הללו. להימנע מלהעלותן בפני המטופל, ולהעלותם לפני ההורים רק במידה והם בקשו או הסכימו לכך. על המאבחן לזכור כי רק הנושאים הקשורים לסיבה בגללה הגיעו אמורים להיות מטופלים. ברגע שהמאבחן מגלה נושאים הקשורים לקושי, עליו החובה להעלותם ולפרשם עד לרמה בה להורה יהיה ברור מול מה הוא עומד. רק במידה והסכים לאחר ההסבר, ניתן להיכנס אל הנושאים הללו.

חשוב מאוד לזכור כל הזמן כי מה שלומדים ועוברים בקורס מטפלים אינו בהכרח חלק מחדר הטיפולים.

לאחר הכבדה בנושא, אגש לנושא הרגש.

נראה שהחלק החשוב ביותר בעבודה אל הרגש, הוא היכולת של המטפל להתמודד עם הנושאים שעלו. יכולת ההכלה של המטפל המגובה בהתעמקות רבה שלו בקשייו האישיים מצד אחד, והבנת התיאוריה של השילוב בין האינטליגנציות ומה מביא את המטופל לסגירת המעגלים שנפתחים מצד שני. כאשר הנושא מובן על ידי המטפל והוא גם יכול להכיל, נפתח הפתח בו המטפל יכול להתמודד עם מה שהמטופל צריך להעלות.
נראה כחשוב לדעת מתי המטפל צריך ללחוץ, ומתי הוא צריך להרפות ולאפשר את הזרימה מהמטופל. הרגישות לתהליך הדו ראשי או הדו קוטבי הזה, חשובה לעין ארוך משאר הטכניקות. הרגישות הזו מתפתחת בשני מקומות שונים. הראשון ביכולת להקשיב לאינטליגנציה האנרגטית ומסריה, והשני בהתנסות העצמית בפתיחת התהליך הרגשי, אך בעיקר בהתמודדות אל מול רגעי הפחד שלפני הפתיחה של התהליך. ההכרה של התהליך מהווה מפתח חשוב בהבנת הלחץ והמנוחה של המטופל.

המעבר בתעלה שצריך לצאת ממנה (נקניקיה), מחברת ישירות ליכולתו של האדם להתמודד עם משמעות לקיחת האחריות על העשייה. עם היכולת לפרוץ קדימה, עם היכולת להרגיש מוכל ברגעי מאמץ עליונים, עם היכולת להתמודד עם לחץ חיצוני ועוד.
הצרכים הללו אינם שייכים להריון וללידה בלבד.
אלו יכולות התמודדות היכולות להתדרדר או להתקלקל מסיבות שונות לאורך החיים, כשהלידה היא רק אחת מהן.
להלן רשימה חלקית של גורמים היכולים לקלקל את היכולת.
פגיעות מולדות (פגם ביצור), מחלות, הפרעות קורדינציה מרמה מסוימת ומעלה ביחס לפוטנציאל המולד, רגישויות ייתר בחושים, טראומות גופניות או רגשיות, חסכים חמורים, תזונה לא תקינה, טפילים בבטן לאורך שנים ארוכות ועוד.
מומלץ למטפל העוסק בנושאים הרגשיים דרך הגוף, שיהיה פתוח לאפשרות שהמטופל יכול להעלות נושאים שונים הנראים כקושי מסוים אך בעצם הינם קושי אחר.
מומלץ להכיר את המיפוי הפסיכומוטורי, על מנת לדעת מה יכול לצאת מכל אזור בו נוגעים או משחררים.

בנושא הרגישות למגע, עד כמה שידוע לי ניתן לעזור לכל מי שסובל ממנה, השאלה היא באיזה כלי ועד כמה.
ממה שהבנתי מהניסיון בתחום, נראה שהפחד של המטופל לאבד את הרגישות שלו, מהווה את המחסום העיקרי שלו בפני שינוי המצב.
על מנת להצליח נראה שצריך לגרום למטופל להבין לעומק ולקבל את העובדה שוויסות החושים אינו פגיעה ברגישות או הורדתה. וויסות החוש הוא קודם כל לימוד של פתיחה וסגירה של החוש על פי הצורך והרצון. ברגע שהמטופל מקבל על עצמו את הנושא, נפתחת האפשרות שהוא יהיה מוכן לעבוד על הנושא לעומק. לפני כן הוא עושה עצמו כעובד על הנושא, אבל בעצם הוא עובד על המטפל.
כיום נראה שמדיטציית האפור הינה כלי חשוב ביותר בתהליך. נראה לי שמה שניתן לשנות חלקית באמצעות עבודה גופנית, ניתן לשינוי רדיקלי באמצעות המדיטציה. הסיבה המרכזית לדעתי היא שבמדיטציה המטופל לומד איך וכמה להפעיל את החסימה, והוא מודע לאורך כל הזמן שהוא גם יכול להסירה ברגע נתון. להבדיל מעבודה גופנית בה המטופל מקבל גירוי מהחוץ ללא ידיעה ברורה עד כמה היא מעמיקה ועד כמה ניתן להסירה ברגע נתון.
במילים אחרות, העבודה הגופנית חשוב ביותר אבל מלמדת אילוף, בזמן שעבודת המדיטציה מלמדת וויסות.
השילוב ביניהן לאחר שהילד למד להירגע או לווסת נראה כטוב יותר.

דרך הגב, יכול להיות שעבודת הנקניקיה מגבירה מאוד את הרגישות בשאר החושים, נא לשים לב ולטפל בכך במידת הצורך.

ממשיכה את נושא התנועה אל הרגש, ברצוני להבין כיצד ניתן להעמיק את הזיכרון שבחוית התנועה.
נניח משחק בחול דמיוני, אשר חוזרים על התנועה עוד ועוד ועוד ו... באיזה שהוא שלב, מרגישים משהו, ולאט לאט, המשהו הזה לובש צורה של רגש , ועוד פעם אותה תנועה והרגש ברור יותר ויותר ונהפך לרגש ספציפי צלול וברור מהוא הרגש ואיפה זה בגוף והאם נוצרת בחילה או לא . אך אין זיכרון קוגנטיבי של המקרה עבורו כיבד הרגש הספציפי המיוחד הזה ...
האם יש טכניקה נוספת מלבד אותה תנועה שמכניסה אל תוך החויה מהילדות?
יכול להיות שבשלב זה כדי לפתוח את החסימה- הדחקה צריך לעבור לעיסוי לרגש?

כאילו ניתפסים לתנועה המסוימת שעוזרת וכל שינוי עלול להרוס את המקום הזה

שלום שרית פ הטכניקה או הדרך והגישה שאת מתארת אינה טכניקה המוכרת לי לכניסה אל הרגשלמראת שבעבודה מרובה היא יכולה לעבוד היטב.

על מנת להיכנס אל הרגש דרך תנוע, צריך להתמקד בחוויית השריר הפועל מצד אחד וחזרה מחזורית של אמירת משפטים ממקדי רגש מצד שני. השילוב הבו זמני בין שני הגורמים הללו גורם לחיבור בין האינטליגנציות ומהווה מפתח לזיכרון הגופני.
בנוסף לכך, כפי שמי שצריך לסלוח בתהליך הסליחה הינו הילד שבנו ולא דמות הבוגר שבנו, למרות שהבוגר הינו המבצע, הרי שמי שצריך לבצע תנועה אל הרגש הינו הילד שבנו (או כל גיל כרונולוגי אחר שבו נחוותה טראומה) למרות שהבוגר הוא המבצע את התנועה בפועל.
השילוב בין האינטליגנציות המושג בעבודה מעין זו, מצליח לרוב לחבר את מודעות הבוגר למודעות הכרונולוגית שבשרירים, שאוגרת רגשות שליליים כלשהם.
כמובן שהשילוב בין תנועה אל הרגש לעיסוי אל הרגש מהווה תהליך מאיץ לכל הנושא, למראת שכל אחד מהטכניקות יכולה לשמש כמפתח בעל עוצמה רבה ודיוק גדול בפני עצמו. (נא לא לשכוח את מערך הכוחות כבסיס לכל הנושא).

השילוב הזה הוא השילוב המוכר לי בתהליך של כניסה לרגשות וזיכרונות הגוף.לרוב פועל מהר ומגיע לתוצאות מדויקות.

האם קיים הבדל כלשהו בין הגישה לתנועה אל הרגש לבין הגישה לעיסוי אל הרגש על מנת להצליח לשחרר את הזיכרון שבשריר? הרי בשניהם הקושי העיקרי הוא הרגעים שלפני פתיחת הזיכרון ורגעי ההתחברות אל הרגש מצד אחד והיחס של המטפל המוביל את המטופל לפחד ולכאב הפיזי מצד שני, לא?

משה תודה על ההסבר איך צריך לעבוד בחדר הטיפולים בעזרת טכניקת התנועה אל הרגש.

רוצה אני לדעת ,האם לדעתך קיים זיכרון גם ברגש?

אם יש רגש מסויים וברור במערכת הרגש, והוא גם ברור במערכת השרירים שמשפיעים על שאר המערכות בגוף ,אך אולי זהו כיסוי ומיסוח שמסתיר רגש זעיר מאוד, אחר, אשר תמון כסוד בתוך הרגש הגדול והברור,?ואולי הדרך להגיע אליו כדי לשחרר אותו ולהשתחרר אינו טמון בסיבי השריר וקשור לכאב של אותו שריר,אולי הוא זורם באיברים הפנימיים כמו כיס מרה, קיבה ,כליות...
אני עוצרת אותי עכשיו ואולי כבר מאוחר מידי ...[-:

ל שרית פ
נושא עבודה גופנית אל הרגש, אינו עוסק לעניות דעתי בגוונים העדינים של הרגש או במיקומם המדויק בגוף, או איך הרגשות אגורים או לא במערכות השונות.
נושא התנועה והעיסוי אל הרגש מהזווית הטיפולית קיים על מנת ללמד את האדם את אובדן הפחד מהפחד. במילים אחרות, התהליך משמש כמפתח למגירות הסגורות (הדחקה) , וכמנגנון ללקיחת אחריות על היכולת לחוות ולהביע את הרגש באשר הוא.
לא כל כך חשוב מבחינתי המיקום או הגוון של הרגש. הלגיטימציה להתחבר אליו ולאפשר לו להתבטא בחופשיות (כמובן ללא נזק לעצמי או לאחר) היא החשובה והיא הנושא.
כמובן שלכל חלק בגופנו הרגשות משלו, הגוונים הכהים והעדינים משלו, המחשבות משלו, היחס האנרגטי משלו.
נכון שצריך לנסות ולהתחבר לכמה שיותר יכולות וגוונים על מנת לעבור את החיים הללו בעניין וחוויה טובה עד כמה שניתן. אבל הנושא הטיפולי אינו עוסק לדעתי בנימים של הרגש, אלה בזכויות ובביטוין. בתיקון היכולות לחוות ולהביע.
כל אחד על פי יכולתו יתחבר לגוונים שהצליח לאפשר לעצמו לחוות ולבטא.

נראה כחשוב לזכור שתהליך טיפולי כולל בתוכו תהליך התפתחותי, אך מטרות הטיפול הן לשחרר את הקושי על מנת לתפקד היטב, ולא לנסות לחבר את האדם ליכולות הרוחניות נפשיות הגבוהות שלו. תהליך חיבור מעין זה נכון ונדרש רק כאשר המטופל הציב בעצמו את הנושא כמטרות לטיפול.
חשוב מאוד לזכור כי לא מומלץ למטפל או למאבחן לנסות לשכנע את המטופל או הוריו שצריך להתעסק ברמות העמוקות הללו על מנת לתקן את הקושי שבגללו הגיעו.
ברוב המקרים לא צריך לעסוק בנושאים הללו בכלל.
השאלה שתישאל תהייה איך ירגיש המטפל כשהתהליך הטיפולי של המטופל משעמם אותו, או אינו מרגש אותו מספיק?????????????
האם בגלל זה יסחוף את המטופל אל המעמקים המרגשים אותו??????????
נראה שלכל אחד תשובה המתאימה לו על פי אמות המידה האתיות שלקח על עצמו.

שרית פ בדברים הללו לא התכוונתי אליך אלה באופן כללי לנושא ולגישה אליו.

_השאלה שתישאל תהייה איך ירגיש המטפל כשהתהליך הטיפולי של המטופל משעמם אותו, או אינו מרגש אותו מספיק?????????????
האם בגלל זה יסחוף את המטופל אל המעמקים המרגשים אותו??????????
נראה שלכל אחד תשובה המתאימה לו על פי אמות המידה האתיות שלקח על עצמו._

שליחה על ידי פזית* » 11 מאי 2006, 00:27

הי א ב י ב,
אני מזדהה עם החוויות שלך מהעיסוי אל הרגש, עם זאת, לא יכולה לשכוח איך העבודה בתנועה אל הרגש ואמירת המשפטים, מיקדה את הזיכרונות, סרקה את חיי בחיפוש אחר ביטויין של מילים אלה. הדייקנות הזו והעבודה הפנימית האישית איפשרו לי להעז לפגוש הרבה מקומות שהיו חסומים, הרבה זיכרונות שהעדפתי למחות ברגע שצצו. ככה בלי לחשוב על מי מסתכל ואיך אני נראית, הרי עיני כולם עצומות, עם ההנחייה של המורה, אני עם עצמי וגופי איתי, חוויתי התקרבות מהנה אליי ובכל פעם זה היה משוחרר יותר, מתמלא תעוזה יותר ויותר ועמוק יותר, נעים. אחרי העבודה הזו, אני מרגישה שלהרגיש זו זכות והנאה גם אם הרגש עצוב. אני חיה.

משה תודה רבה מאוד על נדיבותך והבנתך את הנושא. ועוד יותר חימם לי את הלב שהתחשבתה והתיחסתה לרגישותי , ועל ידי כך, משהו בביטחון שלי התחזק...ועל זה אני מודה לך כפול פי בומטרילירד ( מי שלא יודע, זה המספר הכי גדול שקיים בעולם (-; )

עומק ויסודיות עד הפרט האחרון,מאפשרים דיוק בתהליך פתיחת הדחקה. אופיני ליד גדולה, לא?

נכון משה, נושא הגבולות והקוים האדומים, צריכים להיות ברורים למטפלת בכל שלב ושלב בטיפול,תודה .

אביב,אם הבנתי נכון התנועה אל הרגש לפי השיטה זה חימום ושלב אחד לפני העיסוי לרגש, כלומר כאשר עולה משהוא בתנועה ,בשריר מסויים. השריר שורף, כואב או בודד (רק הוא קיים כרגע בגוף) השלב הבא הוא עיסוי לשריר ופתיחת ההדחקה, ובסוף עירסול,שזה החלק החשוב שבעיסוי. מה דעתך?

מעניין איך זה לקבל עירסול שלא רוצים לעזוב אותו?

התנועה אל הרגש אינה שלב לפני העיסוי אל הרגש, למרות שניתן להתייחס כך במידת הצורך.

כל טכניקה קיימת בפני ובזכות עצמה ויכולה לבצע את כל העבודה, עד למעמקים הנדרשים. הסיבה בגללה שילבתי בין הטכניקות, למראת שכל טכניקה יכולה להוות שיטה לטרפיה בפני עצמה שאינה צריכה את השנייה על מנת להגיע למעמקים היא, שהשילוב גורם לקיצור זמן התהליך. מכיוון שמאוד חשוב לי אישית שטיפולים יהיו קצרים, הרי שתמיד עמד לנגד עיני הצורך למצוא דרכים על מנת לקצרם.
השילוב בין עבודה במגע שהוא עבודה על המערכות על ידי האחר, ועבודה בתנועה שהיא עבודה על המערכות על ידי עיסוי עצמי, מהווה השלמה נהדרת.
מה גם שאנשים שונים מהווים בסיס לצרכים שונים. אחד חייב מגע האחר תנועה. העיקר שיעמדו לרשות המטפל הכלים לענות לצורכי שניהם.
השילוב מחזק גם את הצרכים של השלבים ההתפתחותיים השונים. לדוגמא:
העבודה במגע כשמתעורר כאב, יכולה לקצר מאוד את היחס למסכנות ולרחמים העצמיים. על ידי כך להביא את האדם מהר מאוד לתובנות, שכלול הקשר עם עצמו, תיקון חסכים, פגישה עם גורמי התעללות שונים ועוד.
מצד שני על מנת לפתח באמצעות מגע את כוח הרצון הנדרש על מנת להיכנס לתוך החוויות הכואבות, יכול לקחת זמן רב.

שיכלול כוח הרצון בתנועה הוא מהיר, נגיש ביותר ומדויק. היכולת לשכלל את המודעות ל"אני יכול ומסוגל" באמצעות תנועה הינה גדולה ומהירה. התקרבות לאני הפנימי ולגורמי דחיפה - דחייה של יכולת הפעולה הינה ברורה מאוד ומהירה בזמן תרגול תנועה . שכלול חווית אני חיי ומרגיש טוב עם עצמי, קשורה למודעות יכולת התנועה בצורה ישירה.
מצד שני כל מה שקשור לחסכים במגע או חסכים בתקשורת אינו יכול להיות מתוקן על ידי תנועה, גם כשפוגשים את הזיכרון והגורמים לכך בבהירות ותחושתיות גדולה.

שיטת "התנועה אל הרגש" כשמתרגלים אותה לעומק, מהווה שיטה לטרפיה בתנועה העומדת בזכות עצמה.
שיטת "עיסוי אל הרגש" מהווה גישה וטכניקה לטיפול העומדת בזכות ובפני עצמה.

בכל אחת מהשיטות ניתן לטפל טוב מאוד, אבל השילוב ביניהן מטפל טוב יותר ובקשת מקרים גדולה בהרבה.
אסור לשכוח שכל אחת מהטכניקות מחוברת לשאר חלקי השיטה בצורה שלא מומלץ להפרידן.
למשל: שילוב הקוגניטיבי באמצעות משפטי המפתח בחשיבה חיובית או ניגודית, להעלאת זיכרונות. תהליך הסליחה .
שכלול האינטגרציה בין חלקי האדם כבסי וכגישה ועוד.

האם אין יותר מה להגיד בנושא העבודה אל הרגש??

למשה היקר...(ולכל באי הפורום)שלום רב,

אני סטודנטית שנה ב' במכללת אלבאום בצפון, ויש לי מורה מדהימה שמעבירה לנו את השיטה .
השבוע התחלנו בתנועה אל הרגש ולא עברו כמה דקות ספורות ממש מהרגע שהמורה הנחתה את התנועה ועד שפרצתי בבכי תמרורים ממש , הייתי המומה מעצמי , לא יכולתי לשים את האצבע על איזשהוא נושא שחלף במוחי שום דבר ,פשוט כלום ,לא חלף שם , ואני משערת שזה היה מיכלול של רגשות שפרץ החוצה בלי משים.(שעה ארוכה של בכי מהבטן )
מאותו היום הרגשתי תחושת הקלה מסויימת ויחד עם זאת מן "כבדות" שנחתה עליי , אין לי כוחות לעשות תנועה , תירגולים עיסויים אני מרגישה כמו שבר כלי, אין לי מושג מה קרה.(אפילו ניגשתי לרופא עקב הקאות ושילשולים שתקפו אותי כל השבוע אבל הוא אמר שכנראה זו הרעלת מזון ואני בספק...)
הגעתי לפתיחת השנה טעונת אנרגיות ומאד בא לי להמשיך , אבל משהו נעצר ,אני ממש מוצפת ספקות ומיליון מחשבות רצות לי בראש , אני התחלתי לתרגל 4 פעמים בשבוע את התנועה וזה עשה לי ממש טוב,קצת קשה לי עם הקפיצות ה4,5 והקאטה אבל משהו במוטיבציה שלי נעלם אני מרגישה שהגוף לא זורם יחד איתי בתנועה אני מתעייפת מאד מהר ,קשה לי לנשום את הנשימות המשמעותיות ,ההורים והסביבה לא ממש תומכים בלימודים וקצת קשה לי להתמודד עם זה !!...אמרתי לעצמי ,שאני חייבת את השנה הזאת לעצמי ,לטיפול בי, כמתנה לחיים שלי , אני יודעת שזאת שנה רגשית במיוחד ועדיין לא חוויתי קמצוץ ממנה, התכנים שעולים מתוך המאמרים ותוכנית הלימודים נשמעים מרתקים. מצד אחד בא לי לזרוק הכל ולהפסיק ויחד עם זאת יש את הקול שאומר לי להישאר ולהיות .
משיחה עם הבוגרים והסטאז'רים עולה כי הלימודים מדהימים ומהנים אך הביקוש בשוק וכן גם המודעות עדיין לא בעיצומה, מה אעשה?? אני אובדת עיצות ,וגם כוחי טרם שב אליי .בבקשה תעזרו לי ....

לקרן שמש
להיכנס לעולם הרגש, כשישנו שם כנראה משהוא ששכחת, יכול אכן להפחיד מאוד ולרוקן מאנרגיה. אני ממליץ להמשיך את הדרך שהתחלת בה. הפחד תפקידו להזהיר, אבל אינו אמור להיות זה אשר קובע.
החולשה כנראה נובעת מהפחדים, ההתגברות על הפחד מהפחד יכול להיות כלי טוב מאוד להמשך הדרך.
אני ממליץ להיות בקשר צמוד עם המורה שלך על מנת לקבל הדרכה מדויקת במצבך. נראה גם כי חשוב להיוועץ באבחון שעברת, במידה ואכן עברת. במידה ולא, חשוב להגיע לאבחון מעמיק.
בהצלחה

תודה לך משה , אני מאד מעריכה את תגובתך .
שיהיה חודש טוב לכולנו והמון עשייה...
יישר כח!

לקרן שמש?

אין לי מה להוסיף על דבריו של משה
המילים שכתבת נגעו בי מאוד והחזירו אותי שנה אחת אחורנית.

אני כמובן מצטרפת למשה ויכולה להבטיח לך שזו שנה חווייתית ומאוד רגשית.
העזרי בכל מי שאת יכולה - במורה, באסיסטנטים ובקבוצה. צרי לך מעגל תמיכה רחב ככל האפשר והרשי לעצמך לחוות.

שולחת לך חיבוק חם
לי את.

באופן טבעי

באופן טבעי