על ידי פרפרית* » 12 יוני 2013, 22:02
שלום, קראתי את כל ההודעות פה והייתי רוצה קצת תמיכה ועצות. אם אפשר קצת ניסיון אישי ומשהו מעבר ל"את צריכה להתייעץ על יועצת הנקה" , זה משהו שאני אני אעשה בוודאות.
סיפור שלי הולך כך, לפני שלושה וחצי חודשים ילדתי תינוק מקסים ומושלם אחרי הריון קל (אבל ארוך - נולד בשבוע 41+3) ולידה קלה. כל ההריון ההייתי בטוחה שאני אניק ובכלל לא חשבתי על אופציה אחרת. לא בררתי על בקבוקים, על איך מכינים תמ"ל וכ"ו. היה ברור לי שזה הדבר הטבעי לעשות והייתי בטוחה שזה פשוט יקרה בלי מאמץ. מיד אחרי הלידה, איך שהוא הונח אלי הוא נצמד לפטמה והכל נראה מושלם. בבית החולים מאוד התקשתי להניק אותו, הוא בכה המון ניסיתי וניסיתי הייתי ערה איתו בלילות והיו פעמים שהוא כנראה כן אכח משהו. אחרי החזרה הביתה עברתי תקופה קשה מאוד, הילד כל הזמן בכה, כל פעם שמתי אותו על הציצי שאותו תפס כמו שצריך לאחר מאמצים רבים שלי, והיה יכול להיות עליו במשך כשעתיים בהם פשוט היה נרדם אבל לא משחרר. כך העברתי כמעט שבועיים בהם לא ישנתי יותר משעתיים ביממה, בקושי אכלתי או שטפתי פנים כי הידיים שלי תמיד היו עסוקות בלהחזיק ולהניק. המאבק על הכנסת הפטמה לפה היניקה החזקה שלו פצעו את הפטמה נורא וכל השד כאב בזמן ההנקה. בזמן הזה הגעתי כמעט כל יום לטיפת חלב שם שקלו אותו ובכל פעם התנהגו כאילו הוא נמצא בסכנת חיים, הוא איבד הרבה ממשקל הלידה ועשה מעט מידי פיפי. בנוסף לעייפות ומחסור במזון (כי לא היה לי זמן להכין או לאכול) התווסף גם לחץ נפשי והורמונים. החרדה על כך שאני מרעיבה את הילד, אמירות בטיפת חלב, אמה וחמות על כך שאולי אין לי חלב, ניסיונות לשאוב במשאבה שהניבו טיפות בודדות והכאב הנוראי של הפטמות הפצועות שברו אותי. בכל פעם שלקחתי אותו להנקה הרגשתי כמו לפני טיפול אצל רופא שיניים, אני יודעת שזה יכאב, צריך להתאמץ כדי להצליח וזה הולל היות ארוך ומתיש. ביום שבו החלטתי להפסיק היה אחרי שחזרתי מטיפת חלב (דווקא אחרי שיום לפני התחלתי להרגיש שהוא התחיל לינוק ממש טוב) אמרו לי שהוא ירד עוד ושאני אתן לו תחליף חלב. המטרה הייתה להוסיף לו תחליב אבל אני כבר לא יכולתי לחשוב על להצמיד אותו שוב לציצי, פחדתי שוב מהכאב...באותו יום הכנתי לו בקבוק ופשוט הפסקתי לתת ציצי.
הציצי נהיה גדוש וכואב מאוד אבל לא יכולתי שוב לתת לו לינוק, ניסיתי לשאוב. לילה שלם ישבתי על המשאבה שהוציאה כמות של שתי כפיות בערך, אבל הכאב לא עבר. יום אחרי זה הרגשתי רע מאוד, עלה לי החום הציצי כאב ברמות מטורפות, והיה חם מאוד. זה היה יום שבת אז הלכתי ל"ביקור רופא" שם לאחר בדיקה של רופאה שהזדעזעה מהמראה קיבלתי אנטביוטיקה וכדורים לייבוש לבקשתי. וכך הפסקתי להניק.
הלב כאב מאוד על כך שלא הצלחתי אבל הזיכרון על הכאב במהלך הניסיונות והמחשבה על כך שהילד היה רעב כל התקופה הזו כאבו עוד יותר.
מהרגע שהמתוק שלי התחיל עם הבקבוק הוא התחיל לעלות יפה מאוד במשקל, התחיל לישון יחסית טוב, נהיה רגוע מאוד חייכן ובסך הכל ילד מאושר.
היום הוא בן 3 וחצי חודשים וכבר זמן מה שאני חושבת על אפשרות להחזיר את החלב ולנסות שוב. אני חושבת שהיו באותה תקופה יותר מידי דברים שהכשילו את ההנקה, ההלם הראשוני מכך שיש פתאום תינוק לטפל בו, הורמונים, חוסר בעזרה מהסביבה, בלאגן אטומי בבית, לחץ ואמירות על כך שאין חלב ושהוא יורד במשקל, אנשים שרוצים להגיע לבקר ולראות את התינוק, סבא וסבתא שמצפים שנבוא אליהם עם התינוק, לחץ לעשות אירוע, לחץ לעשות ברית, המון אנרגיות שמתבזבזות על להסביר שאנחנו לא עושים ולמה ועוד ועוד ועוד.
היום אנחנ במקום אחר לחלוטין, אנחנו לחלוטין מאוהבים בו. אנחנו רגועים, יש שיגרה, הוא הולך לישון מוקדם וישן כמעט 10 שעות, תקשורתי וחייכן מאוד, בריא ומתפתח יפה. אני החלמתי והחזה כבר לא רגיש וכאוב.
הייתה לי לפני כמה זמן מחשבה לתת לו את הציצי כמוצץ, בשבילי, בשביל ההרגשה שלי, בשביל החיבור, אבל בעלי חשב שזה יתסכל אותו ואנ הרגשתי שאולי זה מוזר ולא בסדר, כי הרי אין לי חלב.
היום קראתי פה אפשר לתת לו לשחק ולמצוץ אם ירצה ואולי אפילו את ימצוץ יחזור החלב בסופו של דבר. היום אחרי שאכל התחלתי להרדים אותו, ובמקום מוצץ הצמדתי אותו לפטמה שלי ותוך שניה הוא תפס והתחיל למצוץ! הוא תפס יפה עם פה גדול את כל הפטמה ולא כמו שהיה עושה פעם. זה נמשך כמה שניות ואז הפסיק ובכה, וכך בערך שלוש פעמים ואז נתתי מוצץ והוא נרדם.
יש לי רגשות מאוד מעורבים עכשיו, מצד אחד אני מאוד רוצה להניק, תמיד רציתי, מאוד קשה לי עם זה שזה לא הלך. אני חושבת שאולי אני לא אשמה והסיטואציה שהייתי בא הביאה אותי להפסיק ושעכשיו מהמקום הרגוע והשליו יותר אפשר לעשות חוויה מתקנת. מצד שני אני מאוד מפחדת שזה שוב לא ילך, שאולי החלב יחזור אבל הוא לא ירצה לינוק, ששוב יהיה גודש ודלקת וכל הסיפור של הפסקת החלב שהיה פשוט גיהנום. אני מפחדת מזה מאוד אבל חושבת שמהמקום בו אנחנו נמצאים עכשיו ועם הדרכה מקצועית ונכונה יכול להיות שזה יצליח.
ראיתי שיש פה הרבה תמיכה וחיוביות בפורום הזה, אז רציתי לדעת מה אתן חושבות על זה? האם מישהי עברה מצב דומה? בכלל אשמח לכל מילה.
סליחה על האורך ותודה למי שקראה!
שלום, קראתי את כל ההודעות פה והייתי רוצה קצת תמיכה ועצות. אם אפשר קצת ניסיון אישי ומשהו מעבר ל"את צריכה להתייעץ על יועצת הנקה" , זה משהו שאני אני אעשה בוודאות.
סיפור שלי הולך כך, לפני שלושה וחצי חודשים ילדתי תינוק מקסים ומושלם אחרי הריון קל (אבל ארוך - נולד בשבוע 41+3) ולידה קלה. כל ההריון ההייתי בטוחה שאני אניק ובכלל לא חשבתי על אופציה אחרת. לא בררתי על בקבוקים, על איך מכינים תמ"ל וכ"ו. היה ברור לי שזה הדבר הטבעי לעשות והייתי בטוחה שזה פשוט יקרה בלי מאמץ. מיד אחרי הלידה, איך שהוא הונח אלי הוא נצמד לפטמה והכל נראה מושלם. בבית החולים מאוד התקשתי להניק אותו, הוא בכה המון ניסיתי וניסיתי הייתי ערה איתו בלילות והיו פעמים שהוא כנראה כן אכח משהו. אחרי החזרה הביתה עברתי תקופה קשה מאוד, הילד כל הזמן בכה, כל פעם שמתי אותו על הציצי שאותו תפס כמו שצריך לאחר מאמצים רבים שלי, והיה יכול להיות עליו במשך כשעתיים בהם פשוט היה נרדם אבל לא משחרר. כך העברתי כמעט שבועיים בהם לא ישנתי יותר משעתיים ביממה, בקושי אכלתי או שטפתי פנים כי הידיים שלי תמיד היו עסוקות בלהחזיק ולהניק. המאבק על הכנסת הפטמה לפה היניקה החזקה שלו פצעו את הפטמה נורא וכל השד כאב בזמן ההנקה. בזמן הזה הגעתי כמעט כל יום לטיפת חלב שם שקלו אותו ובכל פעם התנהגו כאילו הוא נמצא בסכנת חיים, הוא איבד הרבה ממשקל הלידה ועשה מעט מידי פיפי. בנוסף לעייפות ומחסור במזון (כי לא היה לי זמן להכין או לאכול) התווסף גם לחץ נפשי והורמונים. החרדה על כך שאני מרעיבה את הילד, אמירות בטיפת חלב, אמה וחמות על כך שאולי אין לי חלב, ניסיונות לשאוב במשאבה שהניבו טיפות בודדות והכאב הנוראי של הפטמות הפצועות שברו אותי. בכל פעם שלקחתי אותו להנקה הרגשתי כמו לפני טיפול אצל רופא שיניים, אני יודעת שזה יכאב, צריך להתאמץ כדי להצליח וזה הולל היות ארוך ומתיש. ביום שבו החלטתי להפסיק היה אחרי שחזרתי מטיפת חלב (דווקא אחרי שיום לפני התחלתי להרגיש שהוא התחיל לינוק ממש טוב) אמרו לי שהוא ירד עוד ושאני אתן לו תחליף חלב. המטרה הייתה להוסיף לו תחליב אבל אני כבר לא יכולתי לחשוב על להצמיד אותו שוב לציצי, פחדתי שוב מהכאב...באותו יום הכנתי לו בקבוק ופשוט הפסקתי לתת ציצי.
הציצי נהיה גדוש וכואב מאוד אבל לא יכולתי שוב לתת לו לינוק, ניסיתי לשאוב. לילה שלם ישבתי על המשאבה שהוציאה כמות של שתי כפיות בערך, אבל הכאב לא עבר. יום אחרי זה הרגשתי רע מאוד, עלה לי החום הציצי כאב ברמות מטורפות, והיה חם מאוד. זה היה יום שבת אז הלכתי ל"ביקור רופא" שם לאחר בדיקה של רופאה שהזדעזעה מהמראה קיבלתי אנטביוטיקה וכדורים לייבוש לבקשתי. וכך הפסקתי להניק.
הלב כאב מאוד על כך שלא הצלחתי אבל הזיכרון על הכאב במהלך הניסיונות והמחשבה על כך שהילד היה רעב כל התקופה הזו כאבו עוד יותר.
מהרגע שהמתוק שלי התחיל עם הבקבוק הוא התחיל לעלות יפה מאוד במשקל, התחיל לישון יחסית טוב, נהיה רגוע מאוד חייכן ובסך הכל ילד מאושר.
היום הוא בן 3 וחצי חודשים וכבר זמן מה שאני חושבת על אפשרות להחזיר את החלב ולנסות שוב. אני חושבת שהיו באותה תקופה יותר מידי דברים שהכשילו את ההנקה, ההלם הראשוני מכך שיש פתאום תינוק לטפל בו, הורמונים, חוסר בעזרה מהסביבה, בלאגן אטומי בבית, לחץ ואמירות על כך שאין חלב ושהוא יורד במשקל, אנשים שרוצים להגיע לבקר ולראות את התינוק, סבא וסבתא שמצפים שנבוא אליהם עם התינוק, לחץ לעשות אירוע, לחץ לעשות ברית, המון אנרגיות שמתבזבזות על להסביר שאנחנו לא עושים ולמה ועוד ועוד ועוד.
היום אנחנ במקום אחר לחלוטין, אנחנו לחלוטין מאוהבים בו. אנחנו רגועים, יש שיגרה, הוא הולך לישון מוקדם וישן כמעט 10 שעות, תקשורתי וחייכן מאוד, בריא ומתפתח יפה. אני החלמתי והחזה כבר לא רגיש וכאוב.
הייתה לי לפני כמה זמן מחשבה לתת לו את הציצי כמוצץ, בשבילי, בשביל ההרגשה שלי, בשביל החיבור, אבל בעלי חשב שזה יתסכל אותו ואנ הרגשתי שאולי זה מוזר ולא בסדר, כי הרי אין לי חלב.
היום קראתי פה אפשר לתת לו לשחק ולמצוץ אם ירצה ואולי אפילו את ימצוץ יחזור החלב בסופו של דבר. היום אחרי שאכל התחלתי להרדים אותו, ובמקום מוצץ הצמדתי אותו לפטמה שלי ותוך שניה הוא תפס והתחיל למצוץ! הוא תפס יפה עם פה גדול את כל הפטמה ולא כמו שהיה עושה פעם. זה נמשך כמה שניות ואז הפסיק ובכה, וכך בערך שלוש פעמים ואז נתתי מוצץ והוא נרדם.
יש לי רגשות מאוד מעורבים עכשיו, מצד אחד אני מאוד רוצה להניק, תמיד רציתי, מאוד קשה לי עם זה שזה לא הלך. אני חושבת שאולי אני לא אשמה והסיטואציה שהייתי בא הביאה אותי להפסיק ושעכשיו מהמקום הרגוע והשליו יותר אפשר לעשות חוויה מתקנת. מצד שני אני מאוד מפחדת שזה שוב לא ילך, שאולי החלב יחזור אבל הוא לא ירצה לינוק, ששוב יהיה גודש ודלקת וכל הסיפור של הפסקת החלב שהיה פשוט גיהנום. אני מפחדת מזה מאוד אבל חושבת שמהמקום בו אנחנו נמצאים עכשיו ועם הדרכה מקצועית ונכונה יכול להיות שזה יצליח.
ראיתי שיש פה הרבה תמיכה וחיוביות בפורום הזה, אז רציתי לדעת מה אתן חושבות על זה? האם מישהי עברה מצב דומה? בכלל אשמח לכל מילה.
סליחה על האורך ותודה למי שקראה!