חניתה יקרה,
אכן קשה מעייף ונותן הרגשה של 'מה שאני לא עושה לא שווה היא ממילא לא מעריכה, היא ממילא זעופה' וכו'.
אני אנסה בשורות בודדות להכניס קצת אופטימיות לתמונה.
מהכיוון הפסיכולוגי גיל ההתבגרות קשה למתבגר/ת בעיקר בגלל שהם קולטים שיש "הם" ויש "עולם" ופתאום יש להם המון ביקורת על העולם הזה בכלל, על ההורים שלהם בפרט והמון המון ביקורת על עצמם.
עד גיל ההתבגרות הם במרכז העולם ויש מעין רצף רגשי בינם ובין העולם. הם והעולם חד הם. בגיל ההתבגרות ראיית עצמם בנפרד, וחמור מזה- בסתירה לו, מערערת אותם והם במשבר
אמיתי .
ז"א המפתח הראשון שאמור להקל עליך הוא עצם הידיעה שהרבה ממה שנראה לך קפריזי אצל בתך מקורו במצוקה אמיתית. מכאן שכדי להבין אותה את צריכה לאמץ את נקודת המבט שלה. אז גם תביני שההתנהגות שלה באמת אינה אישית נגדך.
את לא אמורה להישאר רק עם זווית הראייה שלה. את צריכה להיות לה עוגן יציב בשעת המשבר שלה.
המפתח השני הוא אם כן
אבחנה בין עיקר לטפל . את צריכה להחליט עם עצמך מהם הדברים שאת 'מחליקה' ומהם הדברים בהם את נוקשה.
המפתח השלישי הוא לשנן לעצמך שמתוך נסיונך ובגרותך את יודעת שהשקעתך תישא פרי ל
טווח הרחוק . ז"א גם אם נראה לך שדבריך נופלים על אוזניים ערלות אל תוותרי עליהם כי הם יחלחלו פנימה.
צריך לזכור שהמתבגר מתחיל לפתח לעצמו את אישיותו הנפרדת והמובחנת מהוריו, זה גורר התנהגות של ביטול ביחס למבוגרים ממנו. שוב, אם זוכרים את זה פחות נעלבים למראה שאט הנפש שלהם כשהם מביטים בנו.
המפתח הרביעי אם כן הוא להמשיך ולהאמין בעצמך ולזכור שאת מהווה
מודל הורי ,. אם תעריכי את עצמך ואת החלטותיך יהיה לך קל יותר מול 'הצונאמי' של הבת שלך.
טוב, זה מספיק להלילה. וכמובן שזו רק חצי התורה על בקושי רגל אחת
מוסיפה את ההמלצה על הספר "הורים-עשרה הדרמה של הורים למתבגרים" של דור הררי.