על ידי מתבוססת* » 31 מרץ 2011, 05:54
בשנים האחרונות עברתי שינוי עמוק. משבר גדול הכריח אותי להשיל שכבות על שכבות של העמדות פנים והגנות.
למדתי להתמודד עם האמת כמו שהיא, תהליך עמוק של התכווננות, מלשון "כנות". להיות כנה עם עצמי ועם העולם, להיות כמו שאני, כי אין לי יכולת להיות אחרת.
הפסקתי להנות מחרא: ציניות, ניצול,חוסר אוטנטיות, גם אצלי וגם אצל אחרים, ובחרתי פשוט להתרחק מהם. הם לא עושים לי טוב.
הבעיה שבחודש האחרון החרא תפס אותי בסיבוב.
והנה הסיפור המלא:
בעקבות במשבר הנ"ל, קיבלתי חופשת מחלה מאורכת מהביטוח של העבודה. לא, לא בארץ, וכן, בתור קיבוצניקית לשעבר אני חושבת שזו שחיתות ופרזיטיות לקבל תשלום בלי לעבוד וזו ממש חוצפה מצידי לא להמשיך לעבוד עד לקבר, אבל אלו תנאי הביטוח - אני לא חייבת לההרג כדי לנוח.
חלק מרכזי מהבעיה הוא בעיות ריכוז וזיכרון - אני אשכרה לא מסוגלת לזכור יותר משלוש ספרות.
כיוון שכך, הרופאה המליצה על איבחון נוירופסיכולוגי. הזמנתי תור בבית החולים, אבל זה היה תור של חודשים, ואז מצבי המבצעי היה כזה שהמשימה למצוא איבחון פרטי נראתה לי כל כך מסובכת, שהסכמתי בתמימות רבה להצעה של הביטוח לארגן לי תור לאבחון.
לתומי חשבתי שהרעיון הוא לאבחן מה בדיוק הבעיות, אבל מה שהתברר הוא שלאיבחון נוירופסיכולגי שהביטוח משלם עליו יש מטרה אחת בלבד: להוכיח שהנבחן לא ראוי לקצבה.
לפסיכולוגית שהעבירה את המבחן היתה בעיה. מצד אחד, המבחנים שלי היו כל כך מזעזעים בתחומים של זיכרון וריכוז, שאי אפשר היה להגיד שאין בעיה. מצד שני, את המבחן שאמור לאבחן רמאות או הגזמה עברתי.
אז היא טענה (את זה ראיתי בדיעבד, בדוח שהיא כתבה) שבעצם המבחן הזה לא תופס כי הוא לא אמין, ואז היא פיברקה מבחן ש"הוכיח" שניסיתי במכוון לבחור תשובות לא נכונות.
הביטוח מצידו שמח על התוצאות ומיהר לבטל את הקצבה.
בינתיים עשיתי את המבחנים המקוריים של בית החולים שדווקא כן התאמצו לעמוד על שורש הבעיה, ובהזדמנות גם קבעו במפורש שלא נמצא שום נסיון להפרזה או מרמה, אבל הביטוח כמובן מעדיף לקבל את חוות הדעת של המומחית "מטעם" שלהם.
אז מה הבעיה שלי?
לא כל כך עצם הסיפור. מסתבר שככה זה ביטוח וזה מה שהם עושים. יש בערך 10 מומחים רפואיים שתומכים בתביעה שלי והמון מסמכים שסותרים את הטענות של הביטוח (למשל, הפסיכולוגית הנ"ל החליטה שהיו לי בעיות בעבודה והמעסיקים שלי לא היו מרוצים ממני, ולכן אני מנסה להשתמט מהעבודה. שזו דעה שנשמעת מאוד הגיונית אם מתעקשים להתעלם מהעובדה שיש לי רקורד מתועד ומאוד מרשים של הערכות מלאות סופרלטיבים), ולדעתי גם אפשר להוכיח שהטסט האמור היה מפוברק, אז יש סיכוי מאוד טוב שהתביעה שלי תתקבל, ואם לא אז אני אפסיד כמה עשרות אלפי דולרים אבל עדיין אני אשאר בחיים.
שורה תחתונה: יש בריכה של חרא, מוגבלת בגודל ולא נורא עמוקה, ואין מה לעשות, פשוט צריך לעבור אותה.
הבעיה שעושה לי רע עצם זה שאני צריכה להתבוסס בחרא. כבר שבועיים שאני "מכינה תיק": אני עוברת אחד אחד על כל הטיעונים של הנוירואית כדי לסתור אותם וזה אומר להתעמק בחוסר אתיות ושורה של עיוותים החל מכאלו שעל גבול האתיות ועד לכאלו שהם זיוף של ממש. אני שונאת את המונח של "אנרגיות" אבל בהעדר מונח טוב יותר : האנרגיה של הדוחות האלו כל כך שלילית שאני ממש מרגישה שהיא מפילה אותי, פיזית ונפשית.
חוץ מזה אני מכינה את כל ההוכחות לזה שמצבי לא טוב (בהשוואה למה שצריך כדי לחזור לעבודה הספציפית שלי) , ואני דווקא רוצה להתרכז בבניה של מצב חדש שהוא כן טוב.
אז השאלה – איך עוברים את הברכת-חרא הזאת בלי שהאנרגיה שלה תסחוף אותי איתה?
< זה לא אמור להיות בלוג אז מי שרוצה להסיף את החרא שלו מוזמן >
< מי שהסיפור נשמע לו מוכר, אז כן, זו אני >
בשנים האחרונות עברתי שינוי עמוק. משבר גדול הכריח אותי להשיל שכבות על שכבות של העמדות פנים והגנות.
למדתי להתמודד עם האמת כמו שהיא, תהליך עמוק של התכווננות, מלשון "כנות". להיות כנה עם עצמי ועם העולם, להיות כמו שאני, כי אין לי יכולת להיות אחרת.
הפסקתי להנות מחרא: ציניות, ניצול,חוסר אוטנטיות, גם אצלי וגם אצל אחרים, ובחרתי פשוט להתרחק מהם. הם לא עושים לי טוב.
הבעיה שבחודש האחרון החרא תפס אותי בסיבוב.
והנה הסיפור המלא:
בעקבות במשבר הנ"ל, קיבלתי חופשת מחלה מאורכת מהביטוח של העבודה. לא, לא בארץ, וכן, בתור קיבוצניקית לשעבר אני חושבת שזו שחיתות ופרזיטיות לקבל תשלום בלי לעבוד וזו ממש חוצפה מצידי לא להמשיך לעבוד עד לקבר, אבל אלו תנאי הביטוח - אני לא חייבת לההרג כדי לנוח.
חלק מרכזי מהבעיה הוא בעיות ריכוז וזיכרון - אני אשכרה לא מסוגלת לזכור יותר משלוש ספרות.
כיוון שכך, הרופאה המליצה על איבחון נוירופסיכולוגי. הזמנתי תור בבית החולים, אבל זה היה תור של חודשים, ואז מצבי המבצעי היה כזה שהמשימה למצוא איבחון פרטי נראתה לי כל כך מסובכת, שהסכמתי בתמימות רבה להצעה של הביטוח לארגן לי תור לאבחון.
לתומי חשבתי שהרעיון הוא לאבחן מה בדיוק הבעיות, אבל מה שהתברר הוא שלאיבחון נוירופסיכולגי שהביטוח משלם עליו יש מטרה אחת בלבד: להוכיח שהנבחן לא ראוי לקצבה.
לפסיכולוגית שהעבירה את המבחן היתה בעיה. מצד אחד, המבחנים שלי היו כל כך מזעזעים בתחומים של זיכרון וריכוז, שאי אפשר היה להגיד שאין בעיה. מצד שני, את המבחן שאמור לאבחן רמאות או הגזמה עברתי.
אז היא טענה (את זה ראיתי בדיעבד, בדוח שהיא כתבה) שבעצם המבחן הזה לא תופס כי הוא לא אמין, ואז היא פיברקה מבחן ש"הוכיח" שניסיתי במכוון לבחור תשובות לא נכונות.
הביטוח מצידו שמח על התוצאות ומיהר לבטל את הקצבה.
בינתיים עשיתי את המבחנים המקוריים של בית החולים שדווקא כן התאמצו לעמוד על שורש הבעיה, ובהזדמנות גם קבעו במפורש שלא נמצא שום נסיון להפרזה או מרמה, אבל הביטוח כמובן מעדיף לקבל את חוות הדעת של המומחית "מטעם" שלהם.
אז מה הבעיה שלי?
לא כל כך עצם הסיפור. מסתבר שככה זה ביטוח וזה מה שהם עושים. יש בערך 10 מומחים רפואיים שתומכים בתביעה שלי והמון מסמכים שסותרים את הטענות של הביטוח (למשל, הפסיכולוגית הנ"ל החליטה שהיו לי בעיות בעבודה והמעסיקים שלי לא היו מרוצים ממני, ולכן אני מנסה להשתמט מהעבודה. שזו דעה שנשמעת מאוד הגיונית אם מתעקשים להתעלם מהעובדה שיש לי רקורד מתועד ומאוד מרשים של הערכות מלאות סופרלטיבים), ולדעתי גם אפשר להוכיח שהטסט האמור היה מפוברק, אז יש סיכוי מאוד טוב שהתביעה שלי תתקבל, ואם לא אז אני אפסיד כמה עשרות אלפי דולרים אבל עדיין אני אשאר בחיים.
שורה תחתונה: יש בריכה של חרא, מוגבלת בגודל ולא נורא עמוקה, ואין מה לעשות, פשוט צריך לעבור אותה.
הבעיה שעושה לי רע עצם זה שאני צריכה להתבוסס בחרא. כבר שבועיים שאני "מכינה תיק": אני עוברת אחד אחד על כל הטיעונים של הנוירואית כדי לסתור אותם וזה אומר להתעמק בחוסר אתיות ושורה של עיוותים החל מכאלו שעל גבול האתיות ועד לכאלו שהם זיוף של ממש. אני שונאת את המונח של "אנרגיות" אבל בהעדר מונח טוב יותר : האנרגיה של הדוחות האלו כל כך שלילית שאני ממש מרגישה שהיא מפילה אותי, פיזית ונפשית.
חוץ מזה אני מכינה את כל ההוכחות לזה שמצבי לא טוב (בהשוואה למה שצריך כדי לחזור לעבודה הספציפית שלי) , ואני דווקא רוצה להתרכז בבניה של מצב חדש שהוא כן טוב.
אז השאלה – איך עוברים את הברכת-חרא הזאת בלי שהאנרגיה שלה תסחוף אותי איתה?
< זה לא אמור להיות בלוג אז מי שרוצה להסיף את החרא שלו מוזמן >
< מי שהסיפור נשמע לו מוכר, אז כן, זו אני >