איך לשחות בחרא ולהשאר נקיים

בשנים האחרונות עברתי שינוי עמוק. משבר גדול הכריח אותי להשיל שכבות על שכבות של העמדות פנים והגנות.
למדתי להתמודד עם האמת כמו שהיא, תהליך עמוק של התכווננות, מלשון "כנות". להיות כנה עם עצמי ועם העולם, להיות כמו שאני, כי אין לי יכולת להיות אחרת.
הפסקתי להנות מחרא: ציניות, ניצול,חוסר אוטנטיות, גם אצלי וגם אצל אחרים, ובחרתי פשוט להתרחק מהם. הם לא עושים לי טוב.

הבעיה שבחודש האחרון החרא תפס אותי בסיבוב.
והנה הסיפור המלא:
בעקבות במשבר הנ"ל, קיבלתי חופשת מחלה מאורכת מהביטוח של העבודה. לא, לא בארץ, וכן, בתור קיבוצניקית לשעבר אני חושבת שזו שחיתות ופרזיטיות לקבל תשלום בלי לעבוד וזו ממש חוצפה מצידי לא להמשיך לעבוד עד לקבר, אבל אלו תנאי הביטוח - אני לא חייבת לההרג כדי לנוח.
חלק מרכזי מהבעיה הוא בעיות ריכוז וזיכרון - אני אשכרה לא מסוגלת לזכור יותר משלוש ספרות.
כיוון שכך, הרופאה המליצה על איבחון נוירופסיכולוגי. הזמנתי תור בבית החולים, אבל זה היה תור של חודשים, ואז מצבי המבצעי היה כזה שהמשימה למצוא איבחון פרטי נראתה לי כל כך מסובכת, שהסכמתי בתמימות רבה להצעה של הביטוח לארגן לי תור לאבחון.
לתומי חשבתי שהרעיון הוא לאבחן מה בדיוק הבעיות, אבל מה שהתברר הוא שלאיבחון נוירופסיכולגי שהביטוח משלם עליו יש מטרה אחת בלבד: להוכיח שהנבחן לא ראוי לקצבה.
לפסיכולוגית שהעבירה את המבחן היתה בעיה. מצד אחד, המבחנים שלי היו כל כך מזעזעים בתחומים של זיכרון וריכוז, שאי אפשר היה להגיד שאין בעיה. מצד שני, את המבחן שאמור לאבחן רמאות או הגזמה עברתי.
אז היא טענה (את זה ראיתי בדיעבד, בדוח שהיא כתבה) שבעצם המבחן הזה לא תופס כי הוא לא אמין, ואז היא פיברקה מבחן ש"הוכיח" שניסיתי במכוון לבחור תשובות לא נכונות.

הביטוח מצידו שמח על התוצאות ומיהר לבטל את הקצבה.
בינתיים עשיתי את המבחנים המקוריים של בית החולים שדווקא כן התאמצו לעמוד על שורש הבעיה, ובהזדמנות גם קבעו במפורש שלא נמצא שום נסיון להפרזה או מרמה, אבל הביטוח כמובן מעדיף לקבל את חוות הדעת של המומחית "מטעם" שלהם.

אז מה הבעיה שלי?
לא כל כך עצם הסיפור. מסתבר שככה זה ביטוח וזה מה שהם עושים. יש בערך 10 מומחים רפואיים שתומכים בתביעה שלי והמון מסמכים שסותרים את הטענות של הביטוח (למשל, הפסיכולוגית הנ"ל החליטה שהיו לי בעיות בעבודה והמעסיקים שלי לא היו מרוצים ממני, ולכן אני מנסה להשתמט מהעבודה. שזו דעה שנשמעת מאוד הגיונית אם מתעקשים להתעלם מהעובדה שיש לי רקורד מתועד ומאוד מרשים של הערכות מלאות סופרלטיבים), ולדעתי גם אפשר להוכיח שהטסט האמור היה מפוברק, אז יש סיכוי מאוד טוב שהתביעה שלי תתקבל, ואם לא אז אני אפסיד כמה עשרות אלפי דולרים אבל עדיין אני אשאר בחיים.

שורה תחתונה: יש בריכה של חרא, מוגבלת בגודל ולא נורא עמוקה, ואין מה לעשות, פשוט צריך לעבור אותה.

הבעיה שעושה לי רע עצם זה שאני צריכה להתבוסס בחרא. כבר שבועיים שאני "מכינה תיק": אני עוברת אחד אחד על כל הטיעונים של הנוירואית כדי לסתור אותם וזה אומר להתעמק בחוסר אתיות ושורה של עיוותים החל מכאלו שעל גבול האתיות ועד לכאלו שהם זיוף של ממש. אני שונאת את המונח של "אנרגיות" אבל בהעדר מונח טוב יותר : האנרגיה של הדוחות האלו כל כך שלילית שאני ממש מרגישה שהיא מפילה אותי, פיזית ונפשית.
חוץ מזה אני מכינה את כל ההוכחות לזה שמצבי לא טוב (בהשוואה למה שצריך כדי לחזור לעבודה הספציפית שלי) , ואני דווקא רוצה להתרכז בבניה של מצב חדש שהוא כן טוב.
אז השאלה – איך עוברים את הברכת-חרא הזאת בלי שהאנרגיה שלה תסחוף אותי איתה?

< זה לא אמור להיות בלוג אז מי שרוצה להסיף את החרא שלו מוזמן >
< מי שהסיפור נשמע לו מוכר, אז כן, זו אני >

איך עוברים את הברכת-חרא הזאת בלי שהאנרגיה שלה תסחוף אותי איתה?
אולי מתחילים בשינוי של המונחים שבהם את משתמשת לתיאור המצב שלך?

אולי זה לא חרא, אולי סתם בוץ? אולי זה בסך הכל ערפל?

זה לא אמור להיות בלוג אז מי שרוצה להסיף את החרא שלו מוזמן
ברגע שפתחת דף עם שם כזה, ונכנסנו לקרוא אותו, משכת אותנו פנימה.... בלי להתכוון.

מרגיעון: קח נשימה עמוקה ושאף את החיים אל קרבך, קחי נשימה עמוקה ושאפי את החיים אל קרבך - עכשיו!
<זה לא חרא, זה פשוט חמצן>
<גם ניירת ובירוקרטיה זה חלק מהחיים. גם הפרעות קשב וריכוז. גם רצון מובן ומוצדק לזכות בתביעה.>
<הכל יהיה בסדר>

_איך עוברים את הברכת-חרא הזאת בלי שהאנרגיה שלה תסחוף אותי איתה?
אולי מתחילים בשינוי של המונחים שבהם את משתמשת לתיאור המצב שלך?
אולי זה לא חרא, אולי סתם בוץ? אולי זה בסך הכל ערפל?_

אני דווקא לא פועלת מתוך גישה כזו.
בשבילי (באופן אישי) זה תמיד מרגיש כאילו אני מנסה לדבר אחרת על המציאות ולקוות שמתוך זה היא תשתנה,
בעיניי זו סתם אחיזת עיניים.
אני אומרת: שורה תחתונה: יש בריכה של חרא, מוגבלת בגודל ולא נורא עמוקה, ואין מה לעשות, פשוט צריך לעבור אותה.
עברי דרך החרא, תרגישי כמה חרא שאת רוצה ושצריך, תגידי חרא כמה פעמים שבא לך,
תרשי לעצמך לסבול כי זה חרא, ובסוף זה יעבור.
לא נשמע כיף, אני יודעת...

בהצלחה

טוב, תודה על ההזדמנות לדייק:

אולי זה לא חרא, אולי סתם בוץ? אולי זה בסך הכל ערפל?
לא, זה לא בוץ, זה לא טובעני, העומק והאורך נתונים מראש,כל מה שיש לי להפסיד זה כסף. לא זה ערפל, אין פה מצב של חוסר בהירות. זה פשוט מסריח.

תרגישי כמה חרא שאת רוצה ושצריך
כן, אבל אני לא רוצה ואני לא חושבת ש"צריך". השאלה היא איך לא להרגיש חרא.
תרשי לעצמך לסבול - אבל לא בא לי. אני לא חושבת שסבל הוא חלק בלתי נפרד מהחיים.

אני חושבת שמהרבה חוסר כנות וחוסר אינטגרציה אפשר פשוט להתנתק.
אם תחום העיסוק כרוך בהרבה חוסר יושר וחוסר יושרה, תככים ופוליטיקה, אפשר להחליף אותו.
אפשר להתרחק מאנשים לא אוטנטיים ולהעדיף חברה של אנשים כנים ואמיתיים יותר.

ועדיין יכולים להיות מצבים שכן מחייבים להתמודד חזיתית עם זיוף ומרמה, ואני משתמשת כאן במובן הרחב של הביטוי.

ברגע שפתחת דף עם שם כזה, ונכנסנו לקרוא אותו, משכת אותנו פנימה.... בלי להתכוון.
אני חושבת שהמנעות מזיוף ומרמה היא אסטרטגיה מצוינת, ואני חושבת שמומלץ לקוראים שמרגישים חרא בעקבות הקריאה, להמנע מהדף.

זה לא אמור להיות בלוג אז מי שרוצה להסיף את החרא שלו מוזמן
טוב, באמת כדאי לדייק כאן, התכוונתי להזמין קוראים שנתקלו במצבים דומים, לא ספיציפית מבחינת הביטוח, אלא התמודדות עם התנהגות "לא נאורה". אני יכולה למשל לחשוב על הדף של זאת שהשכנה תלתה כביסה בכניסה לבית שלה. לא התכוונתי שקוראים שיש להם זבל מומזנים לזרוק אותו עלי. יש לי מספיק משלי, תודה.

אנונימי

מי שרוצה להסיף את החרא שלו מוזמן
הי, קרה לי בדיוק אותו דבר עם תאונה ועם ביטוח. הם פשוט עשו לנו את המוות, הוציאו את המיץ. ממש כמוך הרגשנו שאנחנו מתמודדים עם אנשים רעים שרוצים להרע , ושאין כוח להתמודד מולם, לשחות בחרא הזה. המשפט במובן הזה היה גם אכזבה, זכינו אבל השופטת לא פיצתה על העינויי המיותר הזה
חברות הביטוח מתעללות, במפורש, יש סטטיסטיקות, הנחמה היחידה שלא תת להם לדפוק אותך, חבל שהשופטים לא פוסקים פיצויי גדול למי שצודק.
אין לי איך לעודד אותך, אני בטוחה שאת מרגישה לחץ, וכעס והרבה רגשות שלילים, זה טבעי, זו האמת, וזה חלק מהעולם, זה הם זה לא את
תנסי לחשוב איך את מתחברת לטוב שבך ולמטרות שלך וממקסמת את התביעה @} בהצלחה ובאהבה

אני די מבין אותך
את רוצה להתנהל בצורה מודעת בתוך קרב שלא את בחרת.
די בדומה למטריקס שם הוא מנהל קרבות אך שומר על פוקוס ומודעות
ולא נשאב לסערת הרגשות ולאנרגיה של הצד השני.
אכן שיעור מעניין
ואני מניח שגם אפשרי
בטח התוצאה היא "אין צד שני" או משהו כזה

אקח סיכון ואמליץ לך על ספר של פאולו קואלו: המדריך ללוחם האור
משפט אחד משם: אין זו הצלילה הגורמת לאדם לטבוע, אלא העובדה שהוא נשאר מתחת למים

בהצלחה

מבריכת החרא שלי למדתי את זה:
גם כשחשבתי שאני מאוד מאוד חזקה ואיתנה וגבוהה ויש לי מגפיים אנרגיות גבוהות ובלתי חדירות, זה לא עובד.
המטר הראשון היה סבבה, בשני התחלתי אפילו להנות מההזדמנות, בשלישי נהייתי קצת עיוורת וחשבתי שזה כל מה שיש בחיים אז עפתי על היתרונות והחסרונות שבזה כאחת. ברביעי התחלתי להרגיש כל מיני מיחושים קטנים ומשונים, ומה שהדליק לי את הנורה זה ש"לא היה לי זמן" להתמודד איתם. בחמישי נבהלתי. התחפרתי בעצמי. בשישי נכנסתי לדיכאון - איפה הגדלות נפש שלי? איפה היכולת להתעלות? החרא הזה אוכל אותי ומטביע אותי מבלי שארגיש מסוגלת להציל את עצמי.... בשביעי אמרתי טוב - אם זה מה יש, הבה נתבוססה. ועל הדרך נעשה משהו מועיל. ולקחתי החלטה קטנה אבל שטובה לי, ויכול להיות שזה משהו שהתחיל תגובת שרשרת של המראה....
לא התכוונתי לשנות הכל. ככה סתם התפלק לי. ולמה - כי הבחנתי בזה שאני מתבוססת בחרא, וכבר התייאשתי מלהמציא פתרונות לא מציאותיים,
אז החלטתי לשחות. בלי לסתום את האף אפילו. ותוך כדי היומיום עשיתי החלטה טובה קטנה. ועוד אחת. ועוד אחת.
פשוט דברים לעצמי
עד שלפני כמה ימים ממש (!) עוד חתיכה של הפאזל הצטרפה - שמעתי על כמה תרגילי יוגה נחמדים.... איכשהו,
הכמה תרגילים שהראו לי נסכו בי השראה שכזאת
שהיתה זמינה רק כי כבר התחלתי להיטיב עם עצמי בדרכים אחרות
מן מסה קריטית כזו של שינויים קטנים
מה אני אגיד לך? הלכתי לים, שוטטתי, נשמתי, מדטתי, נזכרתי!
שיחררתי את הכיווץ בשרירי פלג הגוף התחתון.
וואו. איזה שינוי.

אני עדיין שוחה באותה בריכה,
רק שפתאום פחות טבעי לי להגדיר אותה כבריכת חרא. אפילו שאני עדיין רואה את עצמי במאמץ מתמשך רק לצאת מפה...
אבל היום יום יותר נעים. יותר בשליטה. אני מסוגלת להתמודד, ולא בקושי, אלא יפה ובכיף
קשה להסביר את גודל השינוי - אבל כפי שאמרתי, זו מין מסה קריטית כזאת. אני מניחה שכבר שאלת את עצמך את השאלות הבסיסיות - האם את באמת רוצה לעשות את זה? האם זה באמת שווה לך?
ואם ענית עליהן בחיוב, סימן שיש דרך. והיא לא תשבור אותך.
אני ממליצה לך פשוט להחליט לעשות משהו קטן וטוב, ואז עוד אחד... מוזר לי לכתוב את זה, כי אני גם יודעת שזה מהעצות הפחות פרקטיות... אבל זה יתחיל את התגובת שרשרת האישית שלך שתואמת את החיים שלך ואת עולם המושגים בהם...
וכשאת מרגישה אנרגיה כבדה ומגעילה אופפת אותך בהתמודדות עם משהו, תזכרי שהמילה הזאת, "אנרגיה", היא גם משהו מאוד מוחשי, ואת יכולה לשחק עם זה ע"י חיזוק השדה האלקטרו-מגנטי סביבך ובתוכך. תשני מיקום לחדר יותר נעים, תשבי בתנוחה נוחה באמת, תנשמי עמוק לפני, אחרי, וכל עוד את זוכרת גם תוך כדי הכנת התיק. תאפשרי לעצמך לא רק לצנוח לאט לאט, אלא גם להזדקף קטנות קטנות.... זה מצטבר להשפעה כוללת.

אני יכולה ללהחיב על מה בדיוק הבריכת חרא שלי ועד כמה גדול השינוי של הימים האחרונים (שאני עדיין מודדת ועדיין מנסה לייצב ולגדול איתו),
אבל אני יכולה גם לקצר ופשוט לספר לך שהייתי במצב נורא מייאש, ביני לבין עצמי. הדבר שהכי דיכא אותי לא היתה הסביבה, אלא ההרגשה שאני כ"כ חסרת יכולת לטפל בעצמי ולהתרומם.
אז שיניתי פוקוס אל השאיפה להיות במצב הכי גבוה שלי. ולחתור ולחתור ולחתור...
ומה שקרה מאז, הם לא פחות מ ניסים .

אין ספק מגעיל ברמות
(ובצהוב-בגן העדן הזה יש גם יתושים.)
כנראה שזה זה.... לעשות מה שצריך בענייני הביוב הבירוקרטיים ולעבוד קשה כדי לזכור שזה לא הדבר האמיתי, שזה היתושים.
פרקטית עולה לי האפשרות להעביר את הטיפול לעורך דין מה שלא משנה את הדברים עצמם רק חוסך במידה מסויימת את ההתעסקות איתם.
או לתחום את הכנת התיק לזמנים מסויימים ובשאר הזמן לפמפם מנה גדושה של נשימה, של טבע, של עשייה ברוכה, של שמחה.... לאיזון
בהצלחה

פעם ביקשתי מעורכת דין לסיים פרשיה מסוימת בלי לערב את בית המשפט, ביננו, בכבוד...
היא סירבה. היא אמרה שגם בהתנהלות זו -של תביעה מולה- יש כבוד.
אז הבנתי: זה המשחק.
וגם אני שיחקתי אותו: מכינים תיק. מביאים טיעונים. הולכים עם האמת. נצמדים לאמת. מתפללים לטוב.
וגם בפעולה הזו יש כבוד.

תראי מה כתוב בצהוב:
"הצדק, לעולם מחייב את שתי כפות המאזניים"

רוצה לאמר: זה אולי לא נעים, זה עימות. זה משחק עם חוקים משלו. ואני מכבדת אותם.

את רוצה להתנהל בצורה מודעת בתוך קרב שלא את בחרת.
ואללה.

בטח התוצאה היא "אין צד שני" או משהו כזה
אתה יודע מה, האמת שזה נכון.
בשלב הזה של החיים שלי, אני לא מרגישה שאני מתמודדת "עם אנשים רעים שרוצים להרע " , אני לא מרגישה כעס ואני לא מרגישה שמנסים לדפוק אותי באופן אישי.
בהתחלה כן, נורא נעלבתי מזה שאני באתי בשיא הכנות (והנאיביות) והתוצאה היתה האשמה מאוד אישית "ומלוכלכת" במרמה, שכמובן הדהדה אצלי ברגשות האשמה הקבוצניקיות של "פרזטיות".
עכשיו זה כבר עבר לי, גם בגלל שעשיתי קצת מחקר ומתברר שפשוט ככה חברות ביטוח עובדות, והנוירואית שעשתה את ה"אבחון" שלי, מתברר, היא מצטיינת בתחומה. וגם בגלל שסתם הפסקתי לקחת דברים באופן אישי.

בסך הכל אני יכולה לראות את הזוית שלה - העבודה שלה היא להוכיח שהנבחנים לא ראויים לקבל תגמולים של הביטוח (היא בפירוש לא מקבלת תשלום כדי לאבחן בעיות ניורופסיכולוגיות כמו שאפשר לחשוב בטעות), והיא עושה את העבודה הזאת בהצטיינות. אני מתארת לעצמי שיש לה הרבה גאווה מקצועית ואולי היא אפילו מאמינה שהיא עושה עבודה חשובה בזה שהיא מונעת מכל מיני מתחזים לקבל ביטוח.
לא שאני נותנת לגיטמיצה לד"וח השקרי שהיא הנפיקה, ואני באופן אישי אף פעם לא שיקרתי בעבודה שלי, אבל כשעבדתי בהיי-טק כן הייתי מעורבת בתחחים ואינטריגות, ואני מכירה את הענין של להיות בתוך מערכת שמטפחת חוסר אינטגרטיביות.

"אין צד שני" - אני חושבת שהקו שמפריע לי הוא לא כל כך ביני לבין הביטוח, אלא ביני לבין "המטריקס". פשוט אין לי כוח להכנס ולהשאב לתוך המערכת הזאת. been there, done that.
אבל אם להיות כנה, עצם זה גם שמגיע לי יחסית הרבה כסף מהביטוח, וגם שאני במצב שמגיע לי ביטוח, שניהם תוצאה - גם תגמול וגם עונש - של הרבה שנים בתוך המערכת...

יום טוב : "זה אולי לא נעים, זה עימות. זה משחק עם חוקים משלו. ואני מכבדת אותם". אז זהו, שהבעיה שרציתי לפרוש מהמשחק הזה...

גל הגלגל - אני אשמח אם תרחיבי.
"אז שיניתי פוקוס אל השאיפה להיות במצב הכי גבוה שלי. ולחתור ולחתור ולחתור..."
מעניין, אני דווקא הייתי אומרת לגבי עצמי: "שיניתי פוקוס אל השאיפה להיות במצב הכי נמוך, הכי נטול שאיפות ויומרות, ולזרום ולזרום ולזרום."

שניהם תוצאה - גם תגמול וגם עונש - של הרבה שנים בתוך המערכת...

אולי לא תגמול ועונש, אלא חוקים של מערכת, שהיית מעורבת בה הרבה שנים. אבל עכשיו המיקום שלך ביחס אליה השתנה, ואת יכולה לבחור - האם המחיר, של לשחות בחרא כלשונך, שווה את מה שתוכלי לקבל מזה. ויש לך פה חופש מלא לבחור כל התנהלות שמתאימה לך. האם את חווה את עצמך כחופשיה ובוחרת מול זה?

האם אפשר להניח שראית את האיש שתבע את אלוהים?
אם לא-זה הזמן.

חוץ מזה-אם תזכי בתביעה תוכלי לשנות את השם למבוססת

אז זהו, שהבעיה שרציתי לפרוש מהמשחק הזה...
אני רוצה להמליץ לך על אתר מעניין בנושא של מישהו שאני מכיר ומעריך.
הפתיח של האתר:
אתר זה מתאר מהי הארה ואיך זה להיות בודהה, אבל לא אחד מאותם בודהות מושלמים היושבים באושר עילאי ובשלווה בלתי מופרעת אי שם על ראש הר, אפילו כשבוס עצבני או אמא נעלבת מתקשרים בסלולארי.
אם אכן קיים בודהה כזה אני מעולם לא פגשתי בו לאורך השנים ובוודאי שאין לו קשר להארה שלי.
התיאור באתר הוא על איך זה להיות בודהה אנושי ובלתי מושלם, בעל חולשות, חסרונות ופגמים.
איך זה להיות בודהה חי ולא מיתוס מהכתובים.

ותגובת היקום בצהוב לנושא הצד שני: יש רק אדם אחד, הוא לא אף אחד מאיתנו, והוא קיים בכל אחד מאיתנו.

האם המחיר, של לשחות בחרא כלשונך, שווה את מה שתוכלי לקבל מזה
זאת השאלה, באמת. לא, אני לא חייבת. אני לא קורבן של המערכת, במובן הזה.
אבל נסתכל על המחיר של "לעזוב":

מחיר כספי. בסכמה הגדולה של הדברים, זה לא ההבדל בין חיי עושר ורווחה לבין דלות ועוני, אבל זה סכום שתיכננו עליו, כלומר לא התכוננו להכנסה אלטרנטיבית לתקופה הזו, שזה אומר שכבר "הוצאנו" אותו מבחינת מסלול חיים.

המחיר של להשתיק את הקול שלי. לא של לוותר על האמת: האמת לא תלויה במה שהביטוח אומר או מה שאני אומרת, אלא של לוותר על הקול שלי ולקבל את הקביעה שאני מנסה לרמות את הביטוח. המחיר יותר גדול מהתביעה הספיציפית הזאת כי ברגע ש"הוכח" שאני רמאית אני מוותרת על כל הקול שלי מעכשיו והלאה. בדיעבד, עשיתי טעות כשנמנעתי מלהתלונן בצורה רשמית מייד אחרי ההערכה, כי עכשיו אחרי שכבר נקבע שאני מרמה, לא משנה כמה חוות דעות סותרות אני מביאה, זה רק מוכיח איזה שקרנית טובה אני. וחוץ מזה, יש כמובן רבדים עמוקים יותר, לוותר על הקול שלי אומר לחזור למי שהייתי כשהייתי ילדה, יאדה יאדה.

המחיר של לעשות מניפולציות עם המציאות. זה הסעיף הכי חמקמק אבל הכי משמעותי בעיני, כי האמת היא שאני לא עושה את כל החישובים שדיברתי עליהם כרגע. אני לא באמת שוקלת מה המחיר של להמשיך ומה המחיר של לעזוב. הפסקתי לעשות את די מזמן. אין לי כח לנסות להתאים את החיים לתנאים שלי. הדרך שלי עוברת בברכה של חרא, אז זה מה יש. אין לי כוח להתחיל לעמוד עכשיו ולבזבז תקופת חיים בהתלבטות עצמית של "רגע, אבל כדאי לי לעשות את זה? ומה יהיה אם לא? ומה יהיה עם כן אבל יהיה לי קשה? ומה יהיה...?"

הסעיף האחרון קצת סותר את מה שאמרתי מקודם על לבחור דרך חיים יותר "נקיה", אז אני מפספסת משהו בהסבר. אבל אני די בטוחה ששניהם נכונים ודוקא איכשהו מסדרים מצוין, שוב פעם "בסכמה הגדולה של הדברים".

הרמוני, לא ראיתי את האיש שתבע את אלוהים, הולכת לעשות זאת מייד ובדעבד.

אפרופו יאדה יאדה, אחת "ההוכחות" לזה שאני משקרת, על פי הנוירואית, היא שאמרתי שהפסקתי לקרוא ספרים כי אין לי יכולת להתרכז, אבל אני כן שומעת אודיובוקס (כאילו, ספרים מוקלטים), והיא טוענת שזה פרדוקסלי ומנוגד להגיון הישר ולמה שמצופה מבחינה מדעית, ובעיני זה טיעון מאוד משעשע, ביחוד שיש פרק שלם של סיינפלד שמתאר איך ג'ורג' מתחזה לעיוור (אפרופו לרמות את הביטוח) כדי לקבל אודיובוקס, כי גם הוא טוען שאחרי שהוא התרגל לשמוע ספרים מוקלטים הוא לא יכול יותר לקרוא ספרים.

וואוו. סוף סוף קיבלתי גישה למבחנים שנעשו ובדקתי את הטסט שאמור להוכיח זיוף.
הנוירואית פשוט זייפה את הטסט. חד וחלק. היא זייפה את הטסט וזייפה את התוצאות. לא חילוקי דעות לגבי איך לפרש תוצאות ולא נעליים - זיוף פשוט.
איזה כאב ראש.

למה כאב ראש?
נראה לי כמו טעות רצינית שלה ושל חברת הביטוח.
אין לי ידע משפטי ,אך בהגיון שלי כדאי לעשות בדיקה מול עורך דין תותח.
להציג לו את המצב ,ולראות אם אפשר לתבוע אותם על סכום מטורף בגין מרמה.
יתכן שהם יעדיפו ללכת לפשרה ולהשתיק את זה, מאשר לפתוח תיבת פנדורה רצינית.
אם זייפו לך טסט ייתכן וזייפו גם לאחרים.

ובלי קשר-אני רואה את זה יותר כסוג של קרב מאשר כאב ראש.
סוג של שחמט
ובחרת יריב ראוי
המשיכי לבצע מהלכים איכותיים ,וצפי בהתפתחויות.
יש לך ייתרון שאת יחסית שוות נפש לגבי התוצאה,מה שיאפשר לך מרחב תמרון.

ועם המזל שלי- לאחרונה התחיל לי גם עניין עם חברת הביטוח...
כך שאני עובר תהליך דומה-גם אם פחות אינטנסיבי.
וכמובן שאני מגלה שיותר קל לייעץ לאחרים מאשר לעצמי

בהצלחה לך

הרמוני
"אני רואה את זה יותר כסוג של קרב"
אבל אני כבר שנתיים עובדת על "עשי אהבה (עצמית) ולא מלחמה".
בתכלס, זה שאני יודעת שהמבחן זויף לא אומר שאפשר להוכיח. אני יכולה להראות שכל הדוח מלא סתירות פנימיות ומצביע על בעיות אתיות חמורות וכו וכו, והתאור שלי של המבחן נכתב לפני שידעתי מה השם שלו, זאת אומרת לא ידעתי שהתאור שכתבתי הוא לא מה שאמור להיות בפועל, אבל בסופו של דבר זו מילה שלי מול מילה "שלהם" - הדוח כתוב בלשון רבים, למרות שגם זה לא נכון.

עכשיו, מצד אחד יש את small little me, שכמובן יש לי אינטרס כלכלי לרמות, וכמובן עצם זה שאני תובעת את הביטוח אומר במשתמע שאני מנסה לרמות את הביטוח,
ומצד שני יש "דוקטור" (=phd) מאוד בכירה עם נסיון של איזה 20 שנה שהיא אובייקטיבית ובלי שום אינטרסים לרמות.
אני צינית, כמובן - היא קיבלה על המבחן שלי 4500$ לנגיד יום וחצי של עבודה, והקריירה שלה מבוססת על הנפקת דוחות "על פי דרישה", שזה אינטרס כלכלי לא פחות.

חברת הביטוח מבחינתה מכוסה, כי היא בסך הכל מסתמכת על דעת "המומחים"....
אז מה שקורה ש"המומחית" יכולה לכתוב כל שטות שעולה בדעתה, והבטוח מהנהנים בכובד ראש ואומרים : "באמת הדוקטור מעלה טיעונים חשובים" , ו"הדוח (ששולם על ידי הביטוח ו"מוכיח" רמאות, וכולל בדיוק 6 טסטים, 5 מתוכם דוקא מוכיחים ההפך) מקיף יותר ומשקף את היכולת האמתית טוב יותר (מאשר הדוח של בית החולים שכולל 19 טסטים)"

אז יש לך את המומחית האובייקטיבית שיכולה להישאר רגועה
יש לך את חברת הביטוח שמהנהנת בשקט וממשיכה בסדר יומה
יש לך את בית החולים שהוא בבחינת תמונת רקע כי לא באמת בעניין ויש לו עוד אלפים כמוך
ויש אותך.... שמתבחבשת האם כך או כך, ומה אם זה או זה, אבל ככה וככה, ומה בכלל זה ישנה....

אם כולם כ"כ רגועים חוץ ממך, אז עם מי בדיוק המלחמה שלך?

אל תשבי עם עצמך ותתכנני מראש איך הטיעונים שלך לא שווים ויש להם יותר קייס מלך... אל תשאירי את הכדור בידיים שלך. ברגע שהוא אצלך, תמסרי. תמשיכי לתקשר החוצה, כל מה שיושב אצלך, כל טיעון, תמשיכי לדחוף לכיוונם. תעסיקי אותם.
ואל תתעסקי בכלל בהאם כן ולא ולמה לא, את סתם מבלבלת את עצמך. "עשי אהבה עצמית" זה לתת לעצמך אהבה ואור ותחושה של שפע והצלחה גם כשאת שוחה בחרא,
ולא להילחם עם עצמך בתוך עצמך על למה ככה מסריח ואולי כדאי לוותר. פשוט תמשיכי לזוז!

מה עם לבקש שהד"ר המכובדה תעבור בדיקת פוליגרף?
זה הרבה מעבר למקרה הפרטי שלך דו"חות שקריים

אבל אני כבר שנתיים עובדת על "עשי אהבה (עצמית) ולא מלחמה".
זוכרת את המטריקס?
הרי ניאו התפתח בצורה מדהימה כתוצאה מהאימון בקרבות.
פשוט צריך לעשות את זה בצורה מודעת
אני עדיין ממליץ על הספר לוחם האור
והנה מה שיש לאושו לומר בנושא.
ומה שטוב באושו- הוא דיבר על כל נושא

גל,

תשימי לב שאת מדברת ומפרשת את הסיטואציה מתוך הסיפור שלך.

אם כולם כ"כ רגועים חוץ ממך, אז עם מי בדיוק המלחמה שלך?
האמת שגם אני די רגועה... לגבי המלחמה, עד כמה שאני מבינה מלחמה היא לעולם ותמיד בינך לבין המציאות. לא?
איך שהצד שני מגיב רק משקף את המלחמה הספיציפית שלו.

אל תשבי עם עצמך ותתכנני מראש איך הטיעונים שלך לא שווים ויש להם יותר קייס מלך... זו השלכה שלך... אני לא אמרתי ככה.
מבחינת טיעונים, הטיעונים שלי יותר חזקים כי הדוח של הנוירואית מלא סתירות עצמיות. מצד שני, כשזה מגיע למילה מול מילה, הנחת המוצא היא שאני מתחזה (כי כל מי שתובע את הביטוח נחשב מתחזה אלא עם כן הוכח אחרת) ושהיא מומחית אובייקטיבית (כי זה התואר המפורש שלה - מומחית אובייקטיבית).
אני יכולה להגיד מהיום עד מחר שזה לא נכון וזה לא פייר ואכלו לי שתו לי, אבל זה לא ישנה את המציאות הזאת, נכון?

אל תשאירי את הכדור בידיים שלך. ברגע שהוא אצלך, תמסרי. תמשיכי לתקשר החוצה, כל מה שיושב אצלך, כל טיעון, תמשיכי לדחוף לכיוונם. תעסיקי אותם.
שוב, זה עונה כל הצורך שלך, אני חושבת, " ולחתור ולחתור ולחתור..." לי ממש אין צורך כזה.
בתור עצה פרקטית מו הסתם יש מצבים שזו אסטרטגיה נכונה, אני לא בטוחה שכאן זה נכון.
המומחה הרפואי-משפטי (יש דבר כזה) שראינו דוקא אמר לנו להפך, להשאיר את כל הטיעונים אצלינו כדי שיהיה אפשר להעלות אותם במשפט בלי שתהיה לה אפשרות להתכונן אליהם.
באופן אישי אני מקוה לא להגיע בכלל למשפט, אבל בטח שאין לי סיבה להתיש את עצמי בלזרוק טיעונים לאויר כשבילא אף אחד לא מחייחס אליהם.

מזכיר את המשל המעצבן על הצפרדע שנפלה לתוך כד של שמנת, אבל היא לא התיאשה והמשיכה לחבוט ולחבוט, עד שהשמנת נהפכה לחמאה והיא יכלה לצאת החוצה.
שזה אחלה משל, אבל זו אסטרטגיה בעיתית אם בפעם הבאה היא תיפול דוקא לתוך כד של חול טובעני. (פרשנות למי שאין לו ילד בצופים: כדי לצאת מחול טובעני צריך לשכב ולצוף עליו, כל תגובה אקטיבית תגרום לשקיעה מהירה יותר)

מסקנה - דוקא בחרא, צריך להבדיל בין מה משרת את המטרה ומה משרת את החרא.

מה עם לבקש שהד"ר המכובדה תעבור בדיקת פוליגרף?
טוב, גם זה דבר שאני יכולה לבקש כמה שאני רוצה, אבל אף אחד לא ישים עלי...

זה הרבה מעבר למקרה הפרטי שלך דו"חות שקריים
אני חושבת שאם הייתי בארץ האספקט הציבורי היה הרבה יותר חשוב לי, אבל כאן זה זו שחיתות של אחרים וכל מה שמעניין אותי זה לקבל את הכסף שלי ולהמשיך הלאה.
במחשבה שניה, יש סיכוי טוב שעצם ההעזה של הדוקטורית לזייף היא בגלל שאני לא מקומית (ובמשתמע, מהגרת מפוקפקת ולא אמינה)

הרמוני, בואנה, אתה מקור בלתי נדלה לציטוטים של אושו. באמת יש לו סיפור לכל מצב, מה?

לו הייתי יודעת שזה דף שלך הייתי נכנסת קודם...
ואולי טוב שלא נכנסתי, כי כל מה שאני מרגישה זה זעם-אין-אונים. ועצות אין לי.
על מה התבססה חוות הדעת שאפשרה לך את הקצבה קודם?

את יכולה לבחור - האם המחיר, של לשחות בחרא כלשונך, שווה את מה שתוכלי לקבל מזה. ויש לך פה חופש מלא לבחור כל התנהלות שמתאימה לך. האם את חווה את עצמך כחופשיה ובוחרת מול זה?

אני מכירה את המצב שאת מתארת ומזדהה מאוד עם התחושות. מה שאני הבנתי מדברייך הוא שאת כן רוצה להילחם ומוכנה לשאת במחיר, אבל מעוניינת לצמצם את המחיר למשאבייך הפיסיים והמנטליים כמה שיותר. הבנתי נכון?
אולי יעזור לך לזכור, שמהצד של הביטוח זה לא רגשי בכלל. אלה מספרים. הם לא שמים עלייך תווית של רמאית על כל המשמעות הרגשית של זה. הם פשוט רוצים להרוויח כמה שיותר.
ושאלות פרקטיות:
האם מיציתם את הערעור במסגרת הביטוח?
האם חיפשתם לברג' מחוץ למערכת? מניסיוני, זה עוזר. למשל - תלונה על הנוירולוגית לוועדת האתיקה הרפואית. למשל, תלונה לארגוני צרכנים, למפקח על הביטוח במדינת מגורייך, למפקח הפדרלי. לכתוב מכתב מפורט ולשלוח בתפוצת נאטו עם העתק לביטוח כולל העתק כל המכותבים ברשימת התפוצה.

סמדר - "לו הייתי יודעת שזה דף שלך הייתי נכנסת קודם... ואולי טוב שלא נכנסתי" כן, זו אחת הסיבות שלא כתבתי באליאס "הרגיל". למה לבאס.
יכול לעניין אותך: לאורך כל הדו"ח ש"מוכיח" התחזות מצוינות העובדות שיש לי מבטא ושהאנגלית שלי היא "working knowledge" (ויש לי דוקא אנגלית טובה...) , ואחת ההוכחות המרכזיות ל"חוסר מוטיבציה לחזור לעבודה" היא שאני לא יודעת צרפתית, ולכן אולי יהיה לי קשה למצוא עבודה אחרת. אה, ואני צריכה עבודה אחרת, כי כנראה שמעסיקים שלי לא מרוצים ממני וזו הסיבה שהתחזתי מלכתחילה.

תמי, כן רוצה להילחם ומוכנה לשאת במחיר, אבל מעוניינת לצמצם את המחיר למשאבייך הפיסיים והמנטליים כמה שיותר - נכון.
עכשיו אנחנו מגישים ערעור לאומבודסמן של חברות הביטוח, ויש עוד שלב ערעור נוסף לפני תביעה משפטית. אנחנו מעדיפים לסגור הכל בשלב הנוכחי, לכן אני משקיעה הרבה מאמץ בלהכין "תיק" כמה שיותר מקצועי להביא תיעוד חיצוני שסותר את טענות הביטוח ותומך בטענות שלי, ולהגיש את הערעור עם עורך-דין.
הכנתי תלונה לאירגון הפסיכולוגים, אני מחכה ליעוץ של עודך הדין לפני שאני שולחת. לא חשבתי על שאר האירגונים, זה רעיון מצוין.

כן רוצה להילחם ומוכנה לשאת במחיר, אבל מעוניינת לצמצם את המחיר למשאבייך הפיסיים והמנטליים כמה שיותר - נכון.
אוקיי. משום שכתבת במפורש מה את רוצה לעשות, אין טעם לייעץ עצה אחרת.
אסתפק בשיתוף:
כשזה תלוי בי, כלומר כשמדובר בהחלטה לגבי פעולה יזומה מצידי
אני לא מוכנה לשחות בחרא.
בעד כל תשלום אפשרי.
לא מוכנה לבזבז כסף על עורדי דין, משפטים וכו'.
לא מוכנה לבזבז אנרגיות רגשיות, אינטלקטואליות, כספיות ואחרות.
לא מוכנה להיכנס למתחים ולמצבים רגשיים.
במצבים כאלה אני חותכת מייד וחוסכת לעצמי את כל הווג'רס.
מה גם שאני לא מאמינה שכדאי ושאפשר לנצח מערכות גדולות כל כך
מערכות עשירות כל כך, שיש להן גדודים של עורכי דין ושל מומחים שעוברים עבורם.
בצהוב כתוב: קירבה ללא קרב.
בהחלט, ללא קרב שמבזבז אנרגיות רבות ושונות וגורם לשחות בתוך חרא ולסבול מאנרגיות שליליות מסוגים שונים.
וכמו שכתבת, במקום לעשות מלחמה עדיף לעשות אהבה (עצמית).

פעם בחרתי לעבור עימות משפטי שכזה. זה היה לי נורא קשה. עורכי דין. מכתבים וכתבי טענות. עמידה על דוכן העדים בבית משפט! ממש נהייתי חולה מפחד. זה בהחלט היה בניגוד לנטייה הטבעית שלי.
וכמה אני שמחה שעשיתי את זה. למדתי כ"כ הרבה גם בתוכי פנימה וגם על התנהלות העולם שבחוץ, ואיך יותר להרגע בתוך כל זה. התחזקתי. כן, אני יכולה לעמוד זקופה בבית משפט ולייצג את עצמי. אני יכולה לעמוד מול מי שניסה לדרוך עלי, ומגיע לי לדרוש את זכויותי. מודה על ההזדמנות גם לחוויה שכזו, וכמובן לכל המעורבים בה כולל כל מי שהציב בפני קשיים, שבזכותם גיליתי בי כוחות חבויים...

אני לא מוכנה לשחות בחרא. בעד כל תשלום אפשרי.
זו באמת הצהרה מאוד גורפת. מה בנוגע:

אם צריך להשקיע שבוע עבודה כדי לקבל הכנסה של שנת עבודה בסיכוי מאוד גבוה?
אם השכן זורק לך אשפה בחצר (סתם כי נדמה לי שהיה שהיה פעם דף כזה)?
אם הבוס שלך מטריד אותך מינית, או דורש ממך לעשות דברים בלתי חוקיים?

לי נראה יותר מעשי שיקול של עלות ותועלת לגופו של עניין.
לא כל התמודדות עם המערכת מחייבת התמודדות עם גדודי עורכי דין ומומחים, והיא לא בהכרח חסרת סיכוי.
במקרה שלי הסיכוי שאני לא אקבל בסופו של דבר את התשלום שמגיע לי נראה לי מאוד קלוש. יכול להיות שזו הערכה נאיבית, אבל זו ההערכה שלי.

באופן כללי, הרעיון של להמנע מ"חרא" בכל מחיר נראה לי לא מעשי. לפעמים החרא מגיע אליך אם תרצי ואם לא.
השאלה איך מתמודדים איתו.
"לא מוכנה להיכנס למתחים ולמצבים רגשיים." אבל אולי כן אפשר להתמודד עם מצבים כאלה בלי להכנס למתחים ומצבים רגשיים?

כמה אני שמחה שעשיתי את זה. למדתי כ"כ הרבה גם בתוכי פנימה וגם על התנהלות העולם שבחוץ, ואיך יותר להרגע בתוך כל זה. התחזקתי.
כן, זה הצד השני של לבחור בהתמודדות.

במקרה שלי הסיכוי שאני לא אקבל בסופו של דבר את התשלום שמגיע לי נראה לי מאוד קלוש. יכול להיות שזו הערכה נאיבית, אבל זו ההערכה שלי.
עצם העובדה שאת נלחמת ומגייסת עורך דין תורמת לזה עוד לפני שטענת טענה אחת. ככה בנויות חברות ביטוח רפואי - לייאש. להתיש. מי שלא מתייאש ואפילו עושה כאב ראש למערכת, מעלה את סיכוייו בהרבה.
<לי היו החלטות משני הסוגים. זה באמת תלוי ביחס עלות תועלת לגופו של עניין>

_אם צריך להשקיע שבוע עבודה כדי לקבל הכנסה של שנת עבודה בסיכוי מאוד גבוה?
אם השכן זורק לך אשפה בחצר (סתם כי נדמה לי שהיה שהיה פעם דף כזה)?
אם הבוס שלך מטריד אותך מינית, או דורש ממך לעשות דברים בלתי חוקיים?
לי נראה יותר מעשי שיקול של עלות ותועלת לגופו של עניין._

לי (ושוב, מדובר בבחירה אישית, סובייקטיבית. אני לא עומדת על תיבה ומטיפה להמונים את הדרך האולטימטיבית האחת והיחידה שיש לנקוט במצבים כאלה), במצבים מסוימים שאפשר לתאר אותם כ"שחייה בחרא", הבחירה לא להיכנס לשם בכלל היא מעשית ביותר.

לגבי הדוגמה הראשונה - זה תלוי: האם מדובר בעבודה אינטנסיבית, קשה וכו' או שכרוך שם גם קקי? אם מדובר בעבודה קשה - אין לי שום בעיה. אם יש שם קקי - לא רוצה.
גם לגבי הדוגמה השנייה - זה תלוי: מי השכן? איך הוא נוהג להתנהג? איך הוא נוהג להגיב על פניות שכאלה? האם הוא אדם אלים (פיזית ומילולית)? האם יש לו אקדח? האם יש סכנה אמיתית מהפנייה אליו? או שהוא איש נחמד ונעים באופן כללי, או לפחות סביר. קרו כבר לא מעט מקרים שבהם שכנים רצחו זה את זה בגלל פניות כאלה. או שהיחסים התעכרו כל כך שהיה קשה להמשיך לחיות לידם.
כנ"ל לגבי הדוגמה השלישית. מי הבוס? יש גברים שמספיק לומר להם להפסיק, ויש כאלה שמספיק לאיים עליהם שיספרו לאישתם \ ללקוחות \ לשותף \ לשלטונות וכו' מה הם עושים. ויש כאלה שאין ברירה: מתפטרים על המקום.

"לא מוכנה להיכנס למתחים ולמצבים רגשיים." אבל אולי כן אפשר להתמודד עם מצבים כאלה בלי להכנס למתחים ומצבים רגשיים?
אם את יכולה - יופי לך. אני לא יכולה. ולכן לא מוכנה לשאת בכל המחירים (הנפשיים, הרגשיים, הבריאותיים והאחרים) הכרוכים בהישארות במצבים מהסוג של "שחייה בחרא".

מאחלת לך הצלחה (ולא לשלם תשלומים כבדים) בכל דרך שבה תבחרי.

_בשנים האחרונות עברתי שינוי עמוק. משבר גדול הכריח אותי להשיל שכבות על שכבות של העמדות פנים והגנות.
למדתי להתמודד עם האמת כמו שהיא, תהליך עמוק של התכווננות, מלשון "כנות". להיות כנה עם עצמי ועם העולם, להיות כמו שאני, כי אין לי יכולת להיות אחרת.
הפסקתי להנות מחרא: ציניות, ניצול,חוסר אוטנטיות, גם אצלי וגם אצל אחרים, ובחרתי פשוט להתרחק מהם. הם לא עושים לי טוב.
הבעיה שבחודש האחרון החרא תפס אותי בסיבוב._
מדברייך עולה, שמשום ששחית בחרא הגעת לאן שהגעת. ובחרת להתרחק ממה שלא עושה לך טוב.

גם עכשיו את לא באמת חייבת לשחות בחרא. זו בחירה שלך איך להגיב ואיך להתייחס (אם בכלל) לכל נושא הביטוח הלאומי: את יכולה להילחם (ולשם כך אין מנוס מלשחות בחרא) ואת יכולה להרפות. ושוב, מאחלת לך לבחור את הבחירה הטובה ביותר עבורך עם הכי פחות תשלומים ונזקים (והבחירה הטובה ביותר עבורך אינה בהכרח הבחירה הטובה ביותר עבור מישהי אחרת, למשל אני).

אני מאוד אוהבת את דבריה של שירי.
מכיון שהם מדגישים את היכולת לבחור .
וכשבוחרים, ההרגשה ה"קורבנית" משהו, נעלמת.
אם עשיתי בחירה מודעת, אז זה מה שהחיים מזמנים. עם זה אני בוחרת להתמודד, כך או כך. יש בזה כוח. עוצמה. שמאפשרת לעבור מכשולים כאלו ואחרים ביתר שאת.

_היכולת לבחור .
וכשבוחרים, ההרגשה ה"קורבנית" משהו, נעלמת._

בדיוק!!

ההצלחה או חוסר ההצלחה שלי לעבור דברים דומים בצורה שפויה, היא תוצאה ישירה של ההערכה העצמית שלי באותה תקופה.
מה שעבד בשבילי הוא: לא לטפל באותו זמן בשום דבר מבאס אחר, להקיף את עצמי באותה תקופה רק באנשים שנותנים לי פידבק חיובי ומזכירים לי את הטוב שבי, להגביר באותה תקופה עשייה שהיא רק בשביל הכיף (אמבטיה ארוכה, בית קפה מפנק עם חברה, לישון עד מאוחר ולשחק עם הילדים במיטה וכל מה שמתאים במסגרת החיים באותו זמן).
יש מושג של ימימה שנקרא "הכרת הטוב". אני מלמדת אותו במסגרת לימוד החלק שלה לקראת הלידה ורואה שזה אכן עושה שינוי ומחזק. אחת הדרכים להכיר את הטוב שבך היא לכתוב כל יום חמישה דברים טובים על עצמך. זו עבודה שכשלעצמה היא צעד קטן מאוד אבל היא יוצרת התחלה של הליכה במסלול של אהבה עצמית.
במאמר מוסגר - לטווח ארוך, אחרי כמה ימים או שבועות או שנים, האדם מתרגל להסתכל על עצמו בעין טובה ואז הרבה יותר קל לו עם קשיים שהחיים מזמנים.
ימימה קוראת לקלות הזאת: "נשארת שולטת, ממוקדת בעשיה".
הכוונה ב"נשארת שולטת" - תתארי לך מלך שבא אליו אחד משריו ומתחיל לנזוף בו ולדרוש ממנו דברים. הוא יבהל? זה יערער אותו? סביר להניח שלא.
בעוד שאדם פשוט שבא אליו אחד משרי המלך וינזוף בו וידרוש ממנו דברים, עלול לקחת את זה מאוד קשה.
כך כאשר אני מכירה בערכי, כל דרישה או נזיפה מתקבלת אצלי כמו אצל המלך. אני אקח את זה לתשומת לבי, אבדוק אבל לא ארגיש שזה מערער על עצם קיומי.

מרור זה על שום מה?

לזכור שיש גם חרוסת. וגם זרוע (כוח).

באופן טבעי

באופן טבעי