זוג צעיר : כרגע היא המפרנסת העיקרית של המשפחה, לצערי אני לא אוכל לעמוד בהוצאות של הדירה השכורה שלנו ולכן אני אצטרך לעזוב את המקום ולשכור דירה קטנה יותר בהתאם ליכולתיי
(שניינו יוצאים מהקשר הזה ללא נכסים או ממון כלל)
בשמת א : אתת צודקת, אבל כשהעלינו את הנושא בחודש האחרון , התברר כי היא לא רואה מצב לשיקום היחסים,
החשש שלי, שבעקבותיו הצבתי את ה"אולטימטום" היה כפול, הראשון, משבר נוסף לילדה שתפתח ציפיות כי הכל יסתדר ושוב ישבר אחרי חודש.
השני, היות ואני הוא זה שעושה את רוב עבודות הבית, פחדתי שאחרי חודש שבו הבלאגן ישרור בבית, הכביסות לא ייעשו והכיור יעלה על גדותיו, אישתי תרצה שנחזור לא מהסיבות הנכונות של שיקום הקשר אלא על מנת שהפועל התיאלנדי יחזור לנקות.
גם הרצון שלה ללכת למטפל הוא על מנת שהוא ידריך אותנו כיצד לספר לילדה ולא על מנת לבדוק אפשרויות לשיקום עתידי,
היא גם חושרת ואומרת כי היא לא רואה שום סיכוי ושהיא נמצאת במקום של בדיקה עצמית אישית עם עצמה לגבי הבחירות של בני הזוג בחייה והתנהגותה (אני בעלה השלישי..........).
מבחינתי אני מוכן לעשות הכל על מנת לשקם , אבל אין כזה רצון כלל מהצד השני
אמרתי לה שתתן החלטה עד לחמישי הקרוב היות ואני מרגיש שהיא באיזהשהוא מקום מושכת את הזמן (נוחיות וקושי בהתמודדות מול הילדה),
אבל אני מרגיש שכל יום שעובר אני פוגע בעצמי ובסופו של דבר זה גם יחלחל ויפגע בילדה, (שתפגע בסופו של דבר).
אמש מאוחר בלילה ,
בעוד הרהורים ומחשבות שעשיתי עם עצמי הבנתי כי ניתוק מהילדה למצב שבו אני אראה אותה פעם\פעמיים בשבוע,
יביא במהרה לאיבוד הילדה (ישנן סיבות רבות לזה שאיני רוצה לפרט כרגע)
ולכן עשיתי חשבונות כלכליים ומצאתי כי אני אוכל לשכור דירה של 2 חדרים ולהשאיר את הילדה אצלי או במשמורת משותפת (אומנם לחיות בצימצום)
כשהעלתי את הנושא היום בבוקר, אישתי נחרדה וממש התעצבנה
היא טענה שאני לא אוכל לעמוד בכך כלכלית כרגע (מה שלא נכון לדעתי, ומלבד זאת אני אוכל לקבל גם תמיכה של משפחתי המבוססת),
אחרי זה טענה כי אני אצטרך להשקיע יותר בילדה ולצאת לפעמים מוקדם (למרות שהיא זאת שחוזרת רוב הזמן ב8 בערב וטסה לחול בממוצע פעם בחודש ל3-6 ימים)
כשאמרתי לה שהיא זאת שחוזרת מאוחר היא אמרה שהיא תשנה את זה בקרוב
ואחרי זה התחילה לטעון שזה לא ממש טובת הילדה ושאני רואה את טובתי האישית לפני הכל וזה לא בסדר
כשאמרתי לה שטובתה האמיתית ביותר של הילדה תהיה ניסיון שיקום של היחסים היא התעצבנה,
ואמרה שאם כך אולי ניתן לילדה להחליט (מה שלדעתי מטומטם ברמות ונבע ממצוקה אמיתי שלה), ומהידיעה כי אני נתפס בעייני הילדה כאבא הקשה יותר היות ואני הוא זה שמציב את רוב ההגבלות ההתנהגותיות מולה, ואישתי לרוב מוותרת לה על כמעט הכל.
אני מרגיש עכשיו שבפעם הראשונה אני זעזעתי את אמות הסיפים אצלה,
ושהיא מתחילה להבין סוןפסוף שלא הכל יהיה על פי התוכניות שלה.
אנחנו אמורים לנהל שיחה בערב על הנושא
מקווה שיהיה לי את הכוחות הנפשיים לקיים אותה ברוגע ולהסביר לה שבפעם הראשונה מאז היום שהכרתי אותה,
אני לא מחפש יותר איך לרצות אותה ולגרום לה להיות מאושרת (כמו שחשבתי שנכון לעשות - והתבדתי),
אלא לעמוד על מה שיגרום לי להיות מאושר בעתיד
ואולי זה יביא לאיזה שינוי מחשבתי אצלה גם לגבי שיקום היחסים
[po]זוג צעיר[/po] : כרגע היא המפרנסת העיקרית של המשפחה, לצערי אני לא אוכל לעמוד בהוצאות של הדירה השכורה שלנו ולכן אני אצטרך לעזוב את המקום ולשכור דירה קטנה יותר בהתאם ליכולתיי
(שניינו יוצאים מהקשר הזה ללא נכסים או ממון כלל)
[po]בשמת א[/po] : אתת צודקת, אבל כשהעלינו את הנושא בחודש האחרון , התברר כי היא לא רואה מצב לשיקום היחסים,
החשש שלי, שבעקבותיו הצבתי את ה"אולטימטום" היה כפול, הראשון, משבר נוסף לילדה שתפתח ציפיות כי הכל יסתדר ושוב ישבר אחרי חודש.
השני, היות ואני הוא זה שעושה את רוב עבודות הבית, פחדתי שאחרי חודש שבו הבלאגן ישרור בבית, הכביסות לא ייעשו והכיור יעלה על גדותיו, אישתי תרצה שנחזור לא מהסיבות הנכונות של שיקום הקשר אלא על מנת שהפועל התיאלנדי יחזור לנקות.
גם הרצון שלה ללכת למטפל הוא על מנת שהוא ידריך אותנו כיצד לספר לילדה ולא על מנת לבדוק אפשרויות לשיקום עתידי,
היא גם חושרת ואומרת כי היא לא רואה שום סיכוי ושהיא נמצאת במקום של בדיקה עצמית אישית עם עצמה לגבי הבחירות של בני הזוג בחייה והתנהגותה (אני בעלה השלישי..........).
מבחינתי אני מוכן לעשות הכל על מנת לשקם , אבל אין כזה רצון כלל מהצד השני
אמרתי לה שתתן החלטה עד לחמישי הקרוב היות ואני מרגיש שהיא באיזהשהוא מקום מושכת את הזמן (נוחיות וקושי בהתמודדות מול הילדה),
אבל אני מרגיש שכל יום שעובר אני פוגע בעצמי ובסופו של דבר זה גם יחלחל ויפגע בילדה, (שתפגע בסופו של דבר).
אמש מאוחר בלילה ,
בעוד הרהורים ומחשבות שעשיתי עם עצמי הבנתי כי ניתוק מהילדה למצב שבו אני אראה אותה פעם\פעמיים בשבוע,
יביא במהרה לאיבוד הילדה (ישנן סיבות רבות לזה שאיני רוצה לפרט כרגע)
ולכן עשיתי חשבונות כלכליים ומצאתי כי אני אוכל לשכור דירה של 2 חדרים ולהשאיר את הילדה אצלי או במשמורת משותפת (אומנם לחיות בצימצום)
כשהעלתי את הנושא היום בבוקר, אישתי נחרדה וממש התעצבנה
היא טענה שאני לא אוכל לעמוד בכך כלכלית כרגע (מה שלא נכון לדעתי, ומלבד זאת אני אוכל לקבל גם תמיכה של משפחתי המבוססת),
אחרי זה טענה כי אני אצטרך להשקיע יותר בילדה ולצאת לפעמים מוקדם (למרות שהיא זאת שחוזרת רוב הזמן ב8 בערב וטסה לחול בממוצע פעם בחודש ל3-6 ימים)
כשאמרתי לה שהיא זאת שחוזרת מאוחר היא אמרה שהיא תשנה את זה בקרוב
ואחרי זה התחילה לטעון שזה לא ממש טובת הילדה ושאני רואה את טובתי האישית לפני הכל וזה לא בסדר
כשאמרתי לה שטובתה האמיתית ביותר של הילדה תהיה ניסיון שיקום של היחסים היא התעצבנה,
ואמרה שאם כך אולי ניתן לילדה להחליט (מה שלדעתי מטומטם ברמות ונבע ממצוקה אמיתי שלה), ומהידיעה כי אני נתפס בעייני הילדה כאבא הקשה יותר היות ואני הוא זה שמציב את רוב ההגבלות ההתנהגותיות מולה, ואישתי לרוב מוותרת לה על כמעט הכל.
אני מרגיש עכשיו שבפעם הראשונה אני זעזעתי את אמות הסיפים אצלה,
ושהיא מתחילה להבין סוןפסוף שלא הכל יהיה על פי התוכניות שלה.
אנחנו אמורים לנהל שיחה בערב על הנושא
מקווה שיהיה לי את הכוחות הנפשיים לקיים אותה ברוגע ולהסביר לה שבפעם הראשונה מאז היום שהכרתי אותה,
אני לא מחפש יותר איך לרצות אותה ולגרום לה להיות מאושרת (כמו שחשבתי שנכון לעשות - והתבדתי),
אלא לעמוד על מה שיגרום לי להיות מאושר בעתיד
ואולי זה יביא לאיזה שינוי מחשבתי אצלה גם לגבי שיקום היחסים