ממשיכים
עליתי את כל המדרגות של הבית בין בהפסקה בין הצירים ועברתי עוד אחד חזק לפני הכניסה לאוטו. יצאנו בשיירה של שלוש מכוניות. אני עם רני בספסל האחורי, נשענת על הברכיים בניגוד לכיוון הנסיעה. 7 דקות (בערך שלושה צירים) על השעון ואנחנו יורדים מהאוטו. ענבל מיד לקחה את הארנק של רני כדי להוציא לנו מדבקות, אביבה הגיעה מהכיוון השני וכולנו ביחד עולים לקומת חדרי הלידה ובלי להסס הפמליה כולה נכנסת לחדר הלידה. בבית החולים שלושה חדרי לידה מרווחים ולידם מקלחת. בחדר הלידה כדור פיזיו מוכן לשימוש. אף לידה אחרת לא מתנהלת במקביל וזה נמשך כך כל זמן הלידה חוץ מאשה אחת שהגיעה אחרי שכבר ילדה באוטו.
הגעתי וישר נשענתי על הכדור. הורדתי את הבגדים וזרקתי הצידה. הם עזרו לי ללבוש את החלוק שהיה מיותר לחלוטין מבחינתי ובאמת נעלם לו מתישהו. עליתי למיטה לעשות מוניטור. עומדת על הברכיים עם הפנים לקיר, הצירים כבר ממש כואבים. 20 דקות מוניטור וזה היה ממש מציק. בין ציר לציר חוש ההומור חוזר.
רני מצביע על מיכל עם נוזל ורוד שקוף שתלוי מעל המיטה: "רוצה מיץ פטל?"
אני, חושבת על בית החולים שנמצא בנצרת הערבית ואנחנו כנראה היהודים היחידים שיהיו במחלקה: "אם כבר אז זה מי ורדים" (-;
הלכנו למקלחת ובילינו שם עשרים דקות בערך עד שהתחילו צירי הלחץ.
בערך בשלב הזה אביבה אמרה לשירה וענבל שיצאו כי יש חילופי משמרות והם יתחילו לשאול שאלות אם יראו את כולם בפנים.
אל דאגה, מיד עם תום חילופי המשמרות ענבל חזרה.
שירה חזרה יותר מאוחר כשרני התקשר לבקש שתביא את התיק הגדול מהאוטו והיא נכנסה בלי למצמץ עם הסיסמא: "אני רק תיק ליולדת".
אביבה אמרה לבנות שאני צריכה ללדת עד תשע כי אז מגיעים הרופאים.
כשהתחילו צירי הלחץ אביבה ביקשה שיפקעו לי את המים. זאת היתה יוזמה נחמדה וחסרת משמעות לחלוטין, 2/3 מהמים נשארו בפנים חתומים היטב עם ראשו של יובל שכבר היה נמוך וסתם את הפתח. אחרי הלידה ששאלתי אותה למה היה צריך לפקוע את המים היא הסבירה שהיא חששה ממצב שבו בוטן ימשוך איתו את שק מי השפיר שימשוך אתו את השליה והיא תתחיל להפרד לפני שהוא יוכל לנשום מחוץ לרחם.
אני החלפתי תנוחות: חצי עמידת ברכיים חצי כריעה תוך כדי השענות על רני והחלפת רגליים,
http://lh3.google.co.uk/naamabz/R34ymP6 ... 44/[po]IMG 0993[/po].JPG
עמידת שש, עמידת ברכיים, קצת בכריעה. בהדרגה התעייפתי ונשכבתי יותר על הגב. הרימו לי את המיטה לחצי ישיבה ואני כל פעם עם רגל אחת מכופפת שוכבת יותר על הצד וענבל או רני דוחפים מולי את הרגל.
רצו לעשות לי מוניטור שוב והייתי צריכה לשכב על הגב. אח"כ כבר לא הצלחתי ממש לזוז. הייתי עייפה מכדי להחזיק את השרירים. ניסיתי להיות בכריעה אבל זה היה או לעמוד על המיטה (ואז בדיוק נכנסה הרופאה ונבהלה) או ממש לשבת על הטוסיק בכריעה. חזרנו לשכב אחורה עם רגליים לבטן (עדי אשכנזי, מה את עושה בלידה שלי? ):< ).
כל רגל בשקע כתף של רני וענבל.
במהלך הצירים השתמשתי במשפט שלמדתי מסיפור הלידה של ענבל וכל פעם אמרתי "אני מסוגלת ליותר" (הלידה של ענבל לקחה 40 שעות אחרי ירידת מים בלי שום חומרים מלאכותיים והסתיימה בעמידת שש). אח"כ הם שאלו אותי ואני עניתי שכן. בשלב הזה כבר פשוט לא עניתי ורק חייכתי בחיוך סובל ואמרתי שזה נורא כואב.
אבל עדיין לא איבדתי את השפיות. אולי בעצם הצפת האוקסיטוצין היא בהחלט איבוד שפיות. בחצי שכיבה הבטתי החוצה מחלון החדר וראיתי במרחק את הטיילת שבין נצרת ונצרת עילית ועליה 4 אוטובוסים עם מלא תיירים שמשקיפים לנצרת.
אני: "תראו כמה תיירים באו לראות אותי יולדת" ומנופפת להם לשלום בידי. D-:
בכל ציר לחצתי תוך כדי שששששששש. שירה היתה נושאת הכלים של אביבה ושפכה שמן, ועוד שמן, ועוד שמן וגם בקבוק נוסף של שמן (ביה"ח מחזיק כציוד חובה בחדר) והפירנאום שלי קיבל עיסוי של ספא יוקרתי.
זה לקח זמן. אני לוחצת ולוחצת והם מתחילים לראות את הראש. אני לא כל כך האמנתי אבל עדות של ארבעה אנשים היא לא משהו שאפשר ממש להתעלם ממנו.
שאלתי: "מתי זה כבר הזמן שמרגישים שיוצא קקי אבל יוצא תינוק?" בינתיים מה שיצא יצא אבל לא תינוק.
רני החזיק את המראה וכל פעם ראיתי את הפלומה השעירה מתקרבת. בסוף אביבה כבר שלפה כמה תלתלים החוצה.
אביבה ביקשה שאלחץ בנשיפה בלומה (עדי אשכנזי – אני מאחורייך!).
בתשע ורבע, אחרי שעתיים ורבע של לחיצות תוך כדי קריאה של:
"בוטן בוא" (כל ההריון התאמנתי בראש על להגיד לו "בוא" ולא "צא", זה נראה לי הרבה יותר ידידותי ומזמין). "בוטן, בוא כבר".
הרגשתי את הראש עם היד שלי ולחצתי. הראש יצא ואתו הצפה של מים, שלולית ענקית.
עוד לחיצה או שתיים והגוף בחוץ. אביבה צריכה להחליף את החלוק שנרטב לחלוטין ונזרק על הרצפה כדי לספוג את האגם.
הערכת המשקל שבוע לפני זה היתה 3.100. בוא נניח שהוא עולה 30 גרם ליום, נניח הוא הגיע ל3.300 ועוד טעות לגיטימית בהערכה של 200 גרם – אפשר לחשוב על 3.500.
כשהן ראו את הראש הן כבר אמרו שהוא גדול.
הבוטן שלי יצא 3.910! שמנצ'יק. מזל שלא ידענו קודם, עוד היו לוחצים עלי ללכת לקיסרי או לפחות לעשות חתך חיץ.
הוא יצא עם היד על הלחי באמירת "אויש וי" (בכל זאת אבא שלו פולני עם תעודות) והתנוחה הלא אוירודינמית הזאת בתוספת להיקף ראש לא רחמני במיוחד הביא לשני קרעים קטנים.
הוא על הבטן שלי ואביבה אומרת לרני להחזיק את המספריים.
http://lh3.google.co.uk/naamabz/R34ymP6 ... /QZ1-[po]E y05No[/po]/s144/
IMG 0995.JPG
רני לא בטוח שהוא בכלל מבין עברית בשלב הזה משתדל לבצע.
אביבה: "עכשיו תחזיק ותחתוך."
רני: "מה???"
אביבה: "תחזיק ותחתוך"
רני: "מה??? אני לא רוצה"
אביבה: "תחזיק ותחתוך!!" (בחורה אסרטיבית)
רני חותך את חבל הטבור ומקבל את בוטן שבקרוב יקרא שמו יובל.
http://lh4.google.co.uk/naamabz/R34ymf6 ... 44/[po]IMG 1001[/po].JPG
מוציאים את הפמליה שלי מהחדר לצורך תפירה ובאותה הזדמנות מזריקים לי פיטוצין לשריר. היה קצת דימום ובעיקר הרופאה לא יכלה לאפשר לידה שתעבור ללא שום התערבות, נכון? (זוכרים את עדי אשכנזי?)
מסקנה – תפירה – זה לא נעים.
לשאלת הקהל בחדר הלידה איך אני מסכמת: לידה זה לא נעים אבל היה שווה.
יובל חזר אלי ומתחבר ישר לינוק 45 דקות אינטנסיביות.
http://lh3.google.co.uk/naamabz/R34zfP6 ... 44/[po]IMG 1014[/po].JPG
כמה מילים על המחלקה:
חדרים מרווחים עם שתי מיטות (אבל כשבאים עם אביבה מקבלים פרוטקציה וחדר לבד). מיטות נמוכות בצבע עץ – בכלל לא נראה כמו בית חולים, קירות בצבע קרם, הכל חדש. מקלחת צמודה לחדר. תמונות של המשפחה הקדושה מעידות על זה שבית החולים שייך לכנסיה. ארוחות טעימות. שילוב של אוכל ערבי (מג'דרה וסלט עם חמוצים) ושל אוכל איטלקי (פיצה מעולה). רני נשאר לישון איתי בלילה הראשון (לא ביקשנו רשות, הוא פשוט נשאר).
http://lh3.google.co.uk/naamabz/R34zfP6 ... %D7%9D.JPG
אח"כ אביבה ננזפה והורידו את המצעים מהמיטה השניה ואנחנו קיבלנו את המסר. ביות מלא (כמעט שכחו אותנו לגמרי). לא יצא לי לבדוק את התמיכה בהנקה כי באתי עם ידע קודם אבל חוץ מאחות אחת ששאלה אותי בלילה אם הכל בסדר ואם יש לי מספיק חלב (? /-:) היה בסדר. בעקרון אחת מהמילדות היא IBCLC. ביקשנו לא לקבל חיסון צהבת ולא היתה בעיה. כיבדו את הבקשות שלנו.
נשארתי עם קצת תפרים ובצקת ועם ילד מקסים עם תלתלים כהים. בהתחלה חשבנו לעצמנו: "וואו, איזה ילד כהה!" (השוונו לכל החברים עם הילדים הבלונדינים והג'ינג'ים שנולדים להם כל הזמן) אבל כשביקרנו כמה דקות בתינוקיה בבית החולים הבנו שהכל יחסי (כל שאר התינוקות היו ערבים וזה ניכר בהחלט בצבע ובכמות השער) ושהוא בעצם די בלונדיני (סתם).
בדיעבד אני מבינה כמה טוב שאביבה היתה שם. אפילו אם היתה מיילדת אחרת נחמדה לא הייתי סומכת עליה כמו על אביבה. ההכרות המוקדמת שלי עם אביבה אפשרה לי לסמוך עליה במאה אחוז ולהסיר מעצמי כל שליטה. אביבה אמרה לי לשנות תנוחות ועזרה לי וגם כשעשינו דברים שלא בתכנון כמו פקיעת מים ונשיפה בלומה לא פקפקתי לרגע ולא היססתי, לא הייתי צריכה להעלות את רמת ההתגוננות שלי ולא ניסיתי להאבק (דברים שדי יכולים להרוס לידה). ידעתי שאני בידיים טובות.
ובכל זאת – פעם הבאה בבית! D-:
עכשיו אני חושבת שכולנו מרגישים עם זה הרבה יותר בטוח ויודעים שזה ילך יופי ובכל זאת היו חסרונות ללידה בבית החולים.
למרות שאביבה היא נפלאה, יש גבול למה שהיא יכולה להרשות לעצמה לעשות בבית החולים. הייתי צריכה להשאר על המיטה. ואפילו עם שיניתי תנוחות היו לזה מגבלות.
אם הייתי יולדת בבית הייתי יכולה להיות בכריעה נתמכת ולהשאר בתנוחות זקופות בלי להצטרך להפעיל כל כך את השרירים – מה שהיה כנראה מקל על הצירים ומקצר את שלב הלחיצות.
לידה בכל אופן זה רק ההתחלה.
ההמשך
מדריכת הנקה עם בעיות בהנקה