אמא חדשה בהלם

בפינת הרחוב - הוא על אבא שלו במנשא - אני מתפיטת על קשיי האמהות וההורות בכלל על כמה זה קשה וחזק ואינטנסיבי כמה הופתעתי איך זה משנה אותי ואיך זה הדבר הכי קשה שקרה לי בחיים - והוא אומר -"לי הדבר הכי קשה שקרה הוא מוות" (איבד את אחד מהוריו) שתל אותי במקום!
אני אף פעם לא נותנת לו מספיק קרדיט...

_בכל פעם שאני עושה אותם אני חושבת לעצמי איך אני עוזרת לה להתפתח, להפעיל את הגוף שלה ולגרות את חושיה
מחשבה מאוד טובה אנסה לחשוב אותה._
טעות גדולה בעיני , רק מקור לעוד רגשי אשמה .
בעיני עדיף לעשות ההפך :
להתמקד במה שכיףלי ולדעת שכל מה שאני עושה כשהוא עלי ולא משנה אם זה להקריא סיפור להכין צעוגת שוקולד או לבהות בטלויזיה חושיו מגוירם והוא מתפתח

ארני, לא חייבים לקחת את זה למקום של רגשי אשמה. נכון שגם מלהיות איתנו במה שאנחנו עושים התינוק מתפתח, חושיו מתגרים (הייתי לא מזמן בפגישה בנושא תינוקות והמנחה אמרה שיש משחק כזה שיש בכל צד משהו אחר שמגרה את הילד במגע - ושכל בית חייבים שיהיה אותו - הייתה שם מישהי שממש כעסה על כך שמקדמים את הצעצועים הללו על חשבון לעודד את הקירבה לאמא ואת הגירויים שהילד מקבל מזה שהוא נוגע בדברים שסביבה - כי אמא פעם עם צעיף, פעם עם ג'ינס ופעם עם צמר - וגם שלא יש גירויים שונים שמפיק מכך והרעיון שיהיה לו צעצוע כזה ואז זה בסדר שישב כל היום בלול די מזעזע).
יחד עם זה הזמן של ההתייחסות לילד, כשהוא קיים עם זמן של התייחסות לעצמי כשהילד ברקע, מאד חשוב.
ולא חייבים דוקא עיסוי מסובך. סתם ליטופים ודיבורים מספיקים. וכשאת חשה לא בנוח לגמרי עם האמהות שלך, או כשמנקרים בך ספקות, אז חשוב
_בכל פעם שאני עושה אותם אני חושבת לעצמי איך אני עוזרת לה להתפתח, להפעיל את הגוף שלה ולגרות את חושיה
מחשבה מאוד טובה אנסה לחשוב אותה._
כדי לחזק את הביטחון באימהות. ולא משנה אם אותם זה עיסוי, דיבור או כל תשומת לב אחרת.

מיכל , לא שכנעת אותי . גם ככה יש לנו יותר מדי צפיות ורגשי אשמה ובאמת אין צורך לעשות שום דבר אקטיבי כדי שהתינוק יחווה את העולם ויתגרה סנסורית - ומוטורית , כל מפגש עם העולם עושה את העבודה , בעיקר בגיל הזה - חודשיים הדבר היחיד שהוא זקוק לו זה מגע וחום- הרבה תינוקות בגיל הזה ישנים ויונקים בלבד, אם הם במגע רצוף במנשא הם כאילו עדיין ברחם לא בוכים ואם הם מונחים ללא מגע (בעגלה) הם מקטרים ואז במקום מגע מחפשים דרכים להסיח דעתם על ידי גרויים אחרים.
ילדי מנשא מגיחים לעולם רק בגיל ארבעה חמישה חודשים והם לא מתפתחים לאט יותר נהפוך הוא.

_הדבר הטוב היה שהתחלתי להניק בשכיבה - והוא היה כזה גורון חמוד שוכב צמוד אלי ואוכל - לא היה לי לב להחזיר אותו למיטה שלו - אבל לא מסוגלת לישון איתו - אני נלחצת מידי וגם אין מקום
היום הייתי עיפה מאוד_

החיים כל כך הרבה יותר קלים בהנקה בשכיבה , אם את לא מעשנת ולא צורכת תרופות אין מה לדאוג ולהלחץ זה עניין של הרגל. (אם ירגיע אותך אני יכולה להפנות אותך בערך לארבעים מחקרים לגבי שינה משותפת , רובם במקור בודקים מוות בעריסה ומתברר שאם האם לא מעשנת או צורכת תרופות אלכוהול ואו סמים שינה משותפת מונעת מוות בעריסה ) שווה להשקיע בנוחות: להחליף למיטה רחבה או להצמיד לקיר , למרות שידוע לי שמי שכבר קנה מיטת תינוק , בעיקר אם היא חלק מחדר מעוצב קומפלט לא ממהר להחליף את זה במיטה משפחתית מטעמי צרכנות ומטעמים אחרים, חבל הקרב הזה על השינה- לנסות להעביר תינוק ישן למיטתו , להתאכזב כשהוא מתעורר ממש מתסכל ומעכיר את היחסים עם התינוק . התינוק מתעורר כי הוא רוצה לישון סמוך לך , זה מה שהוא צריך, חום הגוף שלך על ידו נותן לו ביטחון השינה שלו יעילה יותר, וגם שלך תשתפר.(ותהיי פחות עייפה)
זה שינוי מחשבתי לא פשוט ,גם ככה ההסתגלות קשה, ואת בתקופת ההסתגלות.
עוד רעיון- לקנות שניים שלושה מזרנים בחדר שלו ובלילה לפרוס אותם- להרדים אותו בהנקה בשכיבה ואז לעבור למיטה שלך, ככה את מעבירה את עצמך בלי להזיז אותו.

טוב כך או כך הוא יגדל ויתפתח, העיקר שתקשיבי לעצמך ותעשי מה שנכון לך ולתינוק שלך , כי רק את באמת מרגישה מה נכון לכם ולא שום עצות של אף אחד . העיקר שתשמחי בגור שלך ולאט לאט תמצאו את מה שנכון לכם .
(לי הייתה תקופת הסתגלות מאוד ארוכה , לא יודעת אם הרגשתי קושי ,אבל הרגשתי המון אין אונים ולקח לי המון זמן להתחיל להקשיב לעצמי ולהפסיק להקשיב לכל הדעות הרווחות . גם לגבי לינה משותפת שאני מאוד בזכותה לקח לי הרבה זמן להפסיק לחשוש מזה שהוא יתרגל וכל מה שתמיד אומרים . )

שיהיה לילה קל .

תודה ארני
הוא ישן כרגע בחדר שלנו ואני לא רואה אותו עובר לחדר משלו בשנים הקרובות
קשה לי מאוד להתרגל לרעיון של לישון איתו ביחד - אתמול העברתי אותו בחזרה והוא המשיך לישון - אבל מתעורר כל שעה שעתיים להנקה - פעם אחת התעורר סתם - החלפנו לו חיתול מלא פיפי - שמנו אותו אצלנו והוא התחיל בעשית קקי ונרדם בלי לאכול
בעיות בהנקה בשכיבה שאני לא יודעת איך לתת לו לתפוס את הפיטמה נכון ואז זה לפעמים כואב
כמו כן קשה לי כך להגיע למיים - אתמול הפתעתי את עצמי - אני שוכבת על המיטה תינוק מחובר לי לפטמה באופן קצת איזוטרי ואני שולחת שתי רגליים לרצפה מרימה בקבוק מיים מביאה אותו ליד הפנויה פותחת את הפקק שותה כמעט בלי להחנק... ממש נערת גומי
היום קמתי התקשרתי באסרטיביות למחליפה שלי בעבודה בארץ - לקח לי כמה פעמים עד שהיא ענתה אבל פעלתי על תקן "שבע פעמים יפול צדיק - וקם" בסוף היא ענתה ואמרה שתשלח לי מאמר לתרגם! מחכה בקוצר רוח...
כמו כן התקשרתי לברכה העירונית ויש להם חוגי שחיה לתינוקות מגיל שלושה חודשים - מאוד שמחה על זה
אני רצה את היום הזה בזיגזגים מנסה לא ליפול לצללים - אבל רואה אותם בין הפינות כל הזמן

בכל פעם שאני עושה אותם אני חושבת לעצמי איך אני עוזרת לה להתפתח, להפעיל את הגוף שלה ולגרות את חושיה.

להתמקד במה שכיף לי ולדעת שכל מה שאני עושה כשהוא עלי ולא משנה אם זה להקריא סיפור להכין עוגת שוקולד או לבהות בטלויזיה חושיו מגורים והוא מתפתח.

כל מה שאני עושה אני עושה כי כיף לי, אבל אני נזכרת לרקוד בחדר איתה ביחד כי אני יודעת שזה עדיף לי ולה מאשר לרבוץ מול המחשב או במיטה, וזה מעודד אותי להזיזי את עצמי. אין לי שום רגשי אשמה על כך שאני מודעת לכך שפעילות איתה מקדמתא את ההתפתחות שלה, ההפך, זה מדרבן אותי להזיז קצת את התחת מהמחשב ולזוז קצת יותר, כי כל מה שעוזר לה להתפתח עוזר לי לזוז.
אבל בכל מקרה הניסוח של חושיו מגורים והוא מתפתח_ טוב יותר מאשר הניסוח של _אני עוזרת לה להתפתח.
כי היא תתפתח גם ללא העזרה שלי אבל זה שאני מודעת להתפתחות שלה גורם לי להיות יותר פעילה ופחות משועממת מהשהייה איתה בבית.

עיפהההה - הוא יונק ולא נרדם
ישן הרבה במהלך היום - ובלילות הרבה פחות
עבודה קשה קשה להיות אמא
גיליתי שמרוב פחד שיקחו לי אותי אני לא מצליחה להכיל זמן איתו - כי מרוב פחד שלא יהיה לי זמן לעצמי אני לא מסוגלת להיות איתו גם חמש דקות בלי לנסות לברוח - או להיכנס לפניקות
מאז הלידה במינונים שונים יש לי תמונות זוועה בראש על אנשים שמתעללים בתינוקות - מסתכלת עליו ומודה לכל מי שאפשר שהוא אצלי כך שאני יכולה לשמור עליו
פעם שכבתי ערה בלילה וההיתי מלאת הכרת תודה והערכה על כך שיש לי אוכל - ושבעקבות כך גם לו יש מספיק אוכל
כנל לגבי קורת גג ובגדים ומשחקים וחום בחורף וקור בקיץ
מתגעגעת לאמא שלי
בלילות הקשים מתיאשת נורא - לפעמים באים אחריהם כמה ימים מלאיי עיפות - אז אני זומבי שלא מוציאה לפועל כלום
מחכה שיהיה יותר קל- יודעת שיקח עוד זמן רב
קשה מאוד
מאוד מאוד
נדמה לי לפעמים שלבעלי נוח שאני בבית - שמפחיד אותו שאצא החוצה - רק בגלל זה אני רוצה לברוח מפה - רוצה להיות מסוגלת להתמודד לבד להיות ניידת - לא להיות תלויה -איך נשארתי בת שש עשרה בגיל שלושים כמעט? זה עצוב
ולא יקחו לך כלום אני אומרת לעצמי - מקסימום שנתיים מאוד קשות אחר כך יהיה קל יותר - אבל הפחד עוד שם - מדגדג לסבלנות בזנב
הוא מקשיב יפה לסיפור שאני מספרת
משחק יפה
עירני מתעניין
רק לא ישן בלילה
ולא מוכן לאכול מבקבוק
אחרי הסוף שבוע הכי קשה לי
בסוף השבוע אנחנו יומים וחצי שלושתינו ביחד - אז מעניין לי וכיף לי ויש לי עם מי לדבר ועם מי להתחלק בנטל - וכשבעלי שומר עליו אני יודעת שהוא בידיים טובות ואני רגועה וכייף לנו לאהוב אותו ביחד ולהתרגש ממנו - אחר כך באה הנפילה של להיות לבד בחברת המטפלת שלי - שהיא בסך הכל בסדר בסופו של דבר אבל משהוא בכל זאת לא מסתדר לי איתה. ואז הכל מאולץ וקשה ונמתח ומפחיד ומשעמם - ואני מוצאת את עצמי מתקשרת כמה פעמים במהלך היום לבעלי והוא עסוק במשרד ואני מין יצור תלותי משועמם
איכס

כי היא תתפתח גם ללא העזרה שלי אבל זה שאני מודעת להתפתחות שלה גורם לי להיות יותר פעילה ופחות משועממת מהשהייה איתה בבית.

מקבלת , זה חשוב להיות יותר פעיל ובעיקר פחות משועמם.

אני לא מסוגלת להיות איתו גם חמש דקות בלי לנסות לברוח - או להיכנס לפניקות.
קיבלת פה את השיעור הכי חשוב בחיים , כשתצליחי (אם תצליחי , פשוט להיות , בלי לברוח, בלי פניקות , שמחה עם עצמך ומלאה בלי צורך בגירויים חיצויים - החיים יהיו חגיגה .)

גיליתי שמרוב פחד שיקחו לי אותי אני לא מצליחה להכיל זמן איתו - כי מרוב פחד שלא יהיה לי זמן לעצמי אני לא מסוגלת להיות איתו גם חמש דקות בלי לנסות לברוח - או להיכנס לפניקות.

כשתביני שלא הוא מה שמפחיד אותך אלא השהיה עם עצמך שהבדידות וחוסר הגירויים החיצוניים מביאה איתה יהיה לך מקום להכיל אותו , את משליכה עליו את החשש מלראות את עצמך ולהתמודד עם עצמך , נקי , נטו , בלי הסחות .

חוץ מזה הוא באמת לא צריך לא סיפורים ולא לשחק ולא להתעניין , רק להיות עליך , הוא גם לא אמור לישון לבד בלילה , או לאכול מבקבוק , את עדיין לא מקבלת את קיומו בחלקים שמפריעים לקיומך , באמת השנתיים הבאות יהיו קשות אם תעסיקי את עצמך בלאלף אותו לחיות לפי הצרכים שלך , ברגע שתקבלי את זה שהוא שם ועכשיו את שם איתו הכל יראה קל (והא עדיין לא ישתה מבקבוק ולא יישן בלילות אבל זו לא תהיה בעיה , ואז גם תראי שאת חיה חיים מאוד מלאים , תמצאי עיסויקם לעצמך איתו , אבל זו שאלה של state of mind .ואת לא שם .

וחוץ מזה הניתוק מהאנשים באמת נורא קשה , את נורא לבד , וזו הרגשה איומה להיות פתאום נידי וזו לא אשמתך שום דבר לא דפוק איתך , זה מצב בלתי אפשרי להיות כל כך לבד.

איך נשארתי בת שש עשרה בגיל שלושים כמעט
ההפך את מציגה הכל כל כך גלוי , ובוגר , ההסתגלות הזו לכל כך הרבה שינויים קשה מנשוא ומציפה כל כך הרבה התמודדויות פנימיות .

חיבוק , ולילה קל . (שימי את המים מעלייך ברווח בין המיטה לקיר בבקבוק חצי ליטר עם פקק ספורט ...)

היה לילה מזעזע - כל הזמן ישן פחות ופחות
הלכנו למקום שחשבתי שהוא פעילות לילידים עם ההורים ומתברר שזה איזה פעוטון...
אני עצבנית ומרגישה שאני סגורה כל היום בבית
רציתי שנלך לחפש את הבריכה לשאול על החוג שחיה אבל בעלי לא מצא את זה וגם לא רצה להשקיע יותר מידי בלחפש... בא לי לצרוח
אני פשוט אלך מפה וזהו!
יופי עכשיו הוא שותה לו תה במטבח - אחרי שהוציא את הכלבה לטייל לחצי שעה...
וזה אמור להספיק לי החיים האלה?????

תתעודדי יקירתי...
תחזיקי מעמד, אולי באמת את צריכה חופשה אצל אמא?
קשה לי לשמוע שקשה לך כל כך... אבל באמת זהו רק מצב זמני, וגם את יודעת זאת.
למה שלא תחפשי את הבריכה באינטרנט? או בעצמך? אולי קבוצה של "אמא ואני" באנגלית?
תנסי לילה אחד לישון איתו ולהניק תוך כדי שכיבה, אני בטוחה שתמצאו תנוחה נוחה, ומחר תרגישי כבר יותר רעננה...
זו התשישות מדברת, ואיתה מאוד קשה להתמודד...
שולחת הרבה

היה לילה מזעזע - כל הזמן ישן פחות ופחות
הוא בן 12 שבועות, לא? קפיצת גדילה?! אם כן, זה בסדר גמור ויעבור עוד מעט...

_קיבלת פה את השיעור הכי חשוב בחיים , כשתצליחי (אם תצליחי , פשוט להיות , בלי לברוח, בלי פניקות , שמחה עם עצמך ומלאה בלי צורך בגירויים חיצויים - החיים יהיו חגיגה .)
כשתביני שלא הוא מה שמפחיד אותך אלא השהיה עם עצמך שהבדידות וחוסר הגירויים החיצוניים מביאה איתה יהיה לך מקום להכיל אותו , את משליכה עליו את החשש מלראות את עצמך ולהתמודד עם עצמך , נקי , נטו , בלי הסחות .
חוץ מזה הוא באמת לא צריך לא סיפורים ולא לשחק ולא להתעניין , רק להיות עליך , הוא גם לא אמור לישון לבד בלילה , או לאכול מבקבוק , את עדיין לא מקבלת את קיומו בחלקים שמפריעים לקיומך , באמת השנתיים הבאות יהיו קשות אם תעסיקי את עצמך בלאלף אותו לחיות לפי הצרכים שלך , ברגע שתקבלי את זה שהוא שם ועכשיו את שם איתו הכל יראה קל (והא עדיין לא ישתה מבקבוק ולא יישן בלילות אבל זו לא תהיה בעיה , ואז גם תראי שאת חיה חיים מאוד מלאים , תמצאי עיסויקם לעצמך איתו , אבל זו שאלה של state of mind .ואת לא שם ._

ארני ש , כל מילה בסלע. זו ה-התמודדות האמהית. שיעור זן של ממש, להיות שם, לקבל, לזרום, להכיל ולהצליח גם להוציא מכל העניין משהו יפה.

מאז הלידה במינונים שונים יש לי תמונות זוועה בראש על אנשים שמתעללים בתינוקות - מסתכלת עליו ומודה לכל מי שאפשר שהוא אצלי כך שאני יכולה לשמור עליו
וחשבתי שזו רק אני...

_תנסי לילה אחד לישון איתו ולהניק תוך כדי שכיבה, אני בטוחה שתמצאו תנוחה נוחה, ומחר תרגישי כבר יותר רעננה...
זו התשישות מדברת, ואיתה מאוד קשה להתמודד..._

בהצלחה , ולילה קל לאמא בהלם ולאמא חדשה .
אתן מקסימות ואתן אמהות נהדרות .

תודה..

אבל זו שאלה של state of mind

תראי כמה את מעסיקה אותי, כל הזמן אני נכנסת לאתר לקרא אותך וכל כך מזדהה, כלכך הייתי שם (אם כי בגיל חודשיים ביתי היתה בפגייה עדיין ).
אתמול כשהרדמתי אותם חשבתי מה הוא השינוי הזה וכתבתי לך משהו , אני מקלידה לך אותו :
8 בערב
.אני שוכבת במיטה בין ילדי הישנים , בחוץ חושך ורוח ופה חמים .
הילדה כבר נרדמה לילד עדיין פיטמה בפה
אני מרגישה מלאה, שלמה .
למרות שלא עובדת ומסורה לגידול ילדי.
אני שמחה בגוף שלי שידע להנות ממין , להרות וללדת , מלאת הודיה לשדי המלאים חלב, המזינים את התינוק הבריא והרגוע שלי .
אני עסוקה בלהיות אמא, נוכחותי נוסכת בהם ביטחון ,
רק אישה יכולה לתת חיים , רק אמא יכולה לתת ביטחון.
אני לא מרגישה שאני לא עושה כלום , אני עושה את הדבר הכי חשוב שאפשר, ולמדתי גם להנות מכל רגע.
אני אמא , אני חלק מהעולם סביבי ביצירה שלי ובתפקיד שלי , אני והעולם אחד , כמו אמא אדמה .

אני עושה את הדבר הכי חשוב שאפשר, ולמדתי גם להנות מכל רגע. @}
אידיליה. רגעים של אושר. תמצית האמהות.

זה מדהים - כמעט עניתי לך לפני שכתבת
אתמול בלילה רציתי לכתוב שמשהו בסיסי אצלי כנראה לא בסדר
אני לא מרגישה ככה
אני אוהבת את התינוק הספציפי שלי ומוכנה לעשות בשבילו הכל - אבל אני לא אוהבת את הרעיון בגדול - אולי משפט המפתח עבורי במה שכתבת הוא ולמדתי גם להנות מכל רגע אולי זה משהו נלמד
אבל בגדול כנראה שגם מה שאת אומרת לי כל הזמן הוא נכון - זה לא ממש קשור לילד שלי - הבעיות האחרות שלי כנראה עולות עכשיו בעצמה מול ההתמודדות
ניסיתי שוב לדבר עם בעלי אתמול על לחזור לארץ - והוא ניצח אותי בטיעונים שלו - וזה לא קל לנצח אותי בטיעונים...אז ככה שאני כבר לא יודעת מה נכון
בקשר להנקה בשכיבה - אתמול נרדמתי תוך כדי וכשהתעוררתי ראיתי שהיד שלי כמעט סותמת לו את האף זה לא מסוכן העסק הזה? אני ממש נרדמת באיזה שהוא שלב של ההנקה - אני לא יכולה לחנוק אותו עם הציצי כמו עם כרית?
יום מוצלח ותודה

אתמול נרדמתי תוך כדי וכשהתעוררתי ראיתי שהיד שלי כמעט סותמת לו את האף זה לא מסוכן העסק הזה? אני ממש נרדמת באיזה שהוא שלב של ההנקה - אני לא יכולה לחנוק אותו עם הציצי כמו עם כרית?
האם את נופלת מהמיטה תוך כדי שינה?
אני מנחשת שלא - כי יש לנו מנגנון מסוים ששומר על עירות מינימלית ותנאי הסביבה. כך אנחנו מתעוררים כשחם או קר מדי, כשיש רעש חזק וכש... אנחנו נתקלים בגוף התינוק שלנו. כל זה כמו שאמרו למעלה, בתנאי שלא נוטלים חומרים שמשנים את ההכרה כמו סמים או אלכוהול.
יותר מזה, דפוסי השינה משתנים - פעם היה לוקח לי כחצי שעה להירדם בכל ערב. היום רק מניחה את הראש, והופ! אולי חצי דקה. זה כנראה מפני שיש כ"כ מעט זמן להתענג על השינה.

לגבי "לחנוק עם הציצי" - תינוקות נולדים ללא גשר אף מפותח ("אף סולד"), בדיוק מהסיבה הזו - כשהם נצמדים לציצי, גם אם הוא גדול מאוד, עדיין האף שלהם מתגמש במידה שמאפשרת לנחיריים לקבל אוויר. לא יודעת לגבי התנוחה הספציפית שתיארת

אבל זה העיקרון.

וחוץ מזה הוא כבר בחורצ'יק די גדול (3 חודשים מכובדים) הוא כבר בטח מזיז את הראש והידיים די יפה...
הוא יכול לזוז קצת לבד...

שלום אמא בהלם,
אני מאד מזדהה עם כל מה שאת מספרת. הבדידות היא קשה, ועד שמצאתי אמהות נוספות לפגוש ולהיות ביחד היה לי מאד קשה. גם אני חשבתי שמשהו לא בסדר אצלי, איך זה שלאמהות אחרות יש לך כך הרבה כוחות, תובנות ואינסטינקטים בריאים... ולי, רק לי אין כוח...
והבנתי גם, שכמו שזה לא טבעי לתת את התינוק ל"מסגרת", אז זה גם לא טבעי להיות איתו לבד סגורה בבית - גם ככה לא גידלו תינוקות "באופן טבעי" (אלא עם אמא ועם הדודה ועם האחים והאחיות וכל השכנים והחברים). מהבדידות באה הרבה מצוקה, זה הכל. אני שולחת

ומקווה שזה מעודד אם אספר לך שאנחנו חוגגים 5 חודשים והמצב משתפר! ביותר! יש למה לצפות, ואומץ!

תודה אמא חדשה 2
אני חייבת להיות נודניקית ולשאול - מה ואיך בדיוק משתפר?

אמא בהלם , זה לא שמשהו איתך לא בסדר , זה תהליך , קשה אך מדהים , וגם אני הייתי במקום שלך , גדלתי יחד עם הילדים שלי .
בגלל שההורות כל כך עוצמתית גם התהליך עוצמתי וההסתגלות קשה . מה שקורה לך קורה גם למי שנמצא בארץ מוקף בסביבתו התומכת (בנשים מהמשפחה וחברות)

אני עונה קצת במקום אמא חדשה 2. אם תקראי את הדף שלך מההתחלה ועד עכשיו - את תראי את מה שהשתנה לך - את התחושות שלך בהתחלה של חוסר חיבור לתינוק הקטן ואחר כך את ההתחברות (וזה פשוט מרענן לראות את זה מהצד איך זה נבנה ומתפתח), שבאה כל פעם קצת ומתעצמת. את התובנות שמשתנות, את ההתחברות גם לעצמך וגם לתינוק.
מה שמשתנה זה שאת עוברת תהליכים. תהליכים של הכרות מחודשת, מזוויות חדשות עם עצמך (הרי אף פעם לפני כן לא היית אמא ולא נדרשת למה שאת נדרשת היום) ותהליכים של ההכרות עם הילד שלך. (זה, אגב, לא נגמר. הבכור שלי בן 8, ועדיין אני כל הזמן לומדת להכיר אותו. ובהנאה מרובה). ותהליכים של חיבור ביניכם. ותהליכים של תקשור עם בן הזוג - חיבור ממקום שלא היה קודם (כן, גם הוא לומד להיות אב ועובר תהליכים בתוך עצמו).
וכשעושים את זה במודע (ואת יודעת לעשות את זה. אם יש לך ספק תקראי כאן (-; ). אז מה שמשתפר זו ההרגשה העצמית והתחושות של היכולת להתמודד עם כל השינויים.
את נמצאית עכשיו במשבר - משבר שהוא נורמלי ונורמטיבי, אבל הוא משבר שדורש כוחות והתמודדות. ואצלך זה כפול על כפול, כי גם ילדת (וכל לידה מלווה במשבר) וגם עברת לארץ חדשה (משבר מעבר - וכל הרהיטים האלו שלא הגיעו רק החמירו את התחושה של הניכור) ואת צריכה הרבה כוחות לזה.
אבל, אבל , אבל... כשיוצאים מהמשבר - יוצאים מחוזקים. ולומדים להכיר את עצמך ולהנות ממי שאת ומהיכולות שלך.
והתחושה היא מה שמשתפר.
(העייפות נשארת P-:).

כתבתי לך - וכתבתי גם קצת לעצמי - כי לפני 8 חודשים ילדתי, ועזבתי עבודה, ועברתי דירה (קנינו בית בישוב אחר) והכל חיובי, אבל זה משבר גדול. ואני עכשיו מתחילה להרגיש שמשתפר... אבל יש עוד קצת דרך.... (טוב, הילדים רק עכשיו נכנסו לבית ספר חדש, אז זה עוד משבר...).

מדהים איך כולן כאן מתחברות מכל מיני כיוונים וזוויות. (-: @}

אני חושבת על זה כל היום
הייתי בשיעור יוגה אתמול - הוא נשאר עם המטפלת - עשתה איתו סיבובים במנשא והבטיחה לקרוא לי אם יבכה - השיעור היה שיעור נשימות מאוד איטי - לא נהנהתי הייתי לחוצה מידי ולא הפעלנו כמעט את הגוף - אני הייתי כמו קפיץ דרוך הייתי בטוחה שכל שניה היא תיכנס בסוף נגמר השיעור והכל היה בסדר
הבעיה היא שאני נשטפת רגשות אשמה וגם פחד שלא קשור אליו
למשל מצאתי טלפון של מורה לאיטלקית ורציתי להזמין אותה אלי הביתה שתעשה לי שיעורים בבית - והתקשרתי אליה וזה יכול היה לקרות
עשה פיפי על המטפלת הולכת להציל אותו....

ממשיכה
בקיצור - עם כל הסיפור הזה של היוגה וזה שניסיתי פתאום להיות פעילה במקום להיות במצב סביל - נתקפתי פחד ענק - משתק
אמרתי למטפלת להגיד למורה לאיטלקית שירדתי מזה
וממש הרגשתי כאילו אני נופלת ואין לי אחיזה בעולם ובכלום
וכאילו אסור לי לעשות כלום וליזום כלום כי משהו נורא יקרה - במקרה הזה חשבתי שאני מזיקה לתינוק באיזשהי צורה עם היוגה וכל זה שאני מתחילה לנסות לחיות
אבל אני מכירה את הפחד הזה עוד מקודם - גם לפניו כל פעם שהייתי מנסה להיות פעילה הייתי נתקפת פניקה ומפסיקה
אין לי מושג מאיפה זה בא אבל חשבתי שאם אכתוב את זה תבוא תשובה
זה מלווה כל עשיה שלי כזאת עכשיו באשמה - כאילו אני משהו ממש ממש לא בסדר - ובסך הכל מה עשיתי??? כמה טלפונים ושיעור יוגגה?
גם דיברתי עם אמא שלי בטלפון אחרי שכמה ימים לא דיברנו ואני כבר החלטתי לוותר על הפנטזיה שלי שהיא תבוא לכאן - ופתאום הרגשתי צורך נורא חזק לסוע לשם אפילו לכמה שבועות - אני יכולה לסוע כמה שבועות לפני קריסמס ואז בעלי יצטרף אלי ונחזור ביחד - אני מרגישה שאני ממש רוצה את זה אבל מפחדת להיות בלעדיו לא רוצה לקחת ממנו את הילד ובכלל לא בטוחה שהנישואים שלנו ישרדו את זה עקב העובדה שכל ההריון הייתי בארץ...

מיכל צמות תודה על התשובה - מחכה כבר לצאת מהמשבר......

_אני עסוקה בלהיות אמא, נוכחותי נוסכת בהם ביטחון ,
רק אישה יכולה לתת חיים , רק אמא יכולה לתת ביטחון.
אני לא מרגישה שאני לא עושה כלום , אני עושה את הדבר הכי חשוב שאפשר, ולמדתי גם להנות מכל רגע.
אני אמא , אני חלק מהעולם סביבי ביצירה שלי ובתפקיד שלי , אני והעולם אחד , כמו אמא אדמה_

המשפט הזה עומד על בור הדיכאון שלי ודוחף אותי הצידה כל פעם שאני כמעט נופלת

המשפט הזה עומד על בור הדיכאון שלי ודוחף אותי הצידה כל פעם שאני כמעט נופלת.

הי אמא בהלם
כשכתבת שיש לך קושי לעשות יוגה, הזדהתי כי גם אני בעבר לא הייתי מסוגלת לשבת בשקט ולנשום ובטח לא לעשות יוגה או צ'י קונג. אני חושבת שזה נבע מהקושי לעצור ולהיות כאן ועכשיו. זה גם בדיוק המקום בו צריך להיות עם תינוק - כאן ועכשיו, לחשוב בכל רגע רק על הרגע עצמו ולהיות במודעות למה שקורה.
לפני שנהייתי אמא (לפני ארבע וחצי חודשים) היה לי פחד גדול מאוד בדיוק ממה שמטריד אותך כרגע - איך אני אהיה איתה כל כך הרבה זמן בלי לעשות כלום? פחדתי שזה ישעמם אותי ונלחצתי מלהיות כאן ועכשיו.
מה שעזר לי זה בין היתר להתמודד עם הפחד הזה היה לדמות אותי לבעל חיים ששומר על הגור שלו. האם ראית פעם ציפורים שמטפלים בגוזלים או כלבה שמטפלת בגורים?, הם לא חושבים מה הם עושים, הם לא מדברים על כמה קשה להם, הם פשוט חיים את הרגע ועסוקים כל הזמן בסיפוק הצרכים של הצאצאים שלהם. כך אני חושבת גם בני האדם אמורים להתנהג, אבל בגלל שאנו מסוגלים לחשוב אנחנו שוכחים שלטפל בצאצאים זה עניין כל בך בסיסי שלא צריך לחשוב בו בכלל, רק צריך להפעיל את החושים ואת האיסטינקטים הטבעיים שלנו.
מי שיכול ללמד אותך להיות כאן ועכשיו זה הבן שלך, ככה הוא חי, הוא לא מודע למה יהיה אחר כך או מה היה לפני , הוא חי את הרגע. אני יוכלה לתת לת דוגמא מדהימה מהבת שלי, בימיה הראשונים בכל פעם שסיימה לינוק והרמתי אותה ממצב הנקה למצב מאונך היא הייתה מתחילה לבכות אבל בפחות משניה הבכי התחלף לחיוך ענק של עונג. היא שכחה כל כך מהר שהיא בכתה וחזרה לשמוח. ועוד דוגמא, היא כבר כמה ימים מאוד מצוננת וקשה לה לנשום ולינוק, היא עושה המון גרפסים ומשתעלת ובכל זאת מיד אחרי בכי קורע לב או שיעול היא חוזרת לחייך. זה פשוט כי היא חיה את רגע, היא בכלל לא מודעת לזה שהיא חולה, המצב שלה הוא עובדה מבחינתה, להשתעל מבחינתה כרגע זה מצב נתון כמו שיש אור או כמו שיש פיפי, לכן היא לא עושה עניין מהמחלה שלה.

עוד מאט הבן שלך יתחיל לחייך יותר ואז בטח יהיה לך קל יותר, בכל פעם שהיא מחייכת אני מרגישה איך היא מודה לי על האוכל ועל האהבה שאני מעניקה לה וזה נותן כוח להמשיך להיות אמא כי יש מישהוא שיודע להוקיר תודה ולהנות מזה (זה בטח לא יהיה כך כל השנים שהיא תוכיר תודה אז חבל לפספס את ההנאה והסיפוק שלי מהחיוכים הללו)

ועוד משהו, נראה לי עדיין שבמצב בו את נמצאת צריך יותר מדף תמיכה באינטרנט, האם יש לך אנשים שאת יכולה לדבר איתם על איך את מרגישה?

הוא דווקא מחייך המון - ואפילו צוחק
והוא מקסים ואני אוהבת אותו
לפה אני באה כדי לבחון את כל מה שקורה לי בפנים
וזה עוזר המון

אז אכתוב אחר כך...

סתם שולחת לך

ואוהבת לקרוא אותך...

עשה פיפי על המטפלת הולכת להציל אותו.... D-:
להציל אותו? מה היא בפניקה מקצת פיפי? הייתי מצפה ללהציל אותה....
בכל מקרה - D-: !

עשה פיפי על המטפלת הולכת להציל אותו....
כן - היא משמיע מין צעקה כזאת כאילו זה איזה נוזל רדיו אקטיבי ולא קצת פיפי שקוף של תינוק...
כותבת כדי לא לשכוח
אני זוכרת איך פחדתי לפני השינה בגילאים שלוש ארבע - אמא שלי הייתה יושבת לידי וידעתי שכל עוד היא תישאר שם לא יקרה לי כלום - אבל מאוד פחדתי שהיא תלך - ידעתי שאני רק צריכה להרדם עמוק ואז הבוקר יגיע ואני לא אפחד - אבל פחדתי להשאר ערה בחושך לבד
המסקנה שלי היא שצריך להרגיל את הילד שנשארים איתו עד שהוא נרדם - זה אפשרי?
מאז שהתחלתי להניק בשכיבה הוא מתעורר הרבה יותר בלילה - אבל נדמה לי שאני ישנה יותר טוב - זה הגיוני? ההתעוררויות פוחתות?
אחר כך כשהייתי בת חמש בערך - חזרנו לקיבוץ ומאז ועד היום אני חושבת - אני מסוגלת להשאר ערה בלילה שעות ולפחד פחדים מטורפים - בגלל זה אני שונאת לישון בלילה וישנה הרבה יותר טוב ביום...
אז איך יכול להיות טוב להרגיל ילד לישון לבד? זה הרי כמו צלקת לכל החיים?

שוקלת לבקר בארץ
נראה לי שהדיכאונות נובעים מבדידות בלי קשר לתינוק
אם יכולתי לטייל איתו בעגלה נגיד לבית של דודים שלי שגרים קרוב או להיות חלק מהיום בחברת אנשים - שהם לא המטפלת המהוללת שלי...
אולי הייתי מרגישה יותר טוב

אבל נדמה לי שאני ישנה יותר טוב

אמרתי לך... כשדברים נעשים כמעט מתוך שינה, עייפים פחות...

אולי עדיף להחליף את המטפלת המהוללת בכזו שיהיה לך גם כיף איתה, ולטייל ביחד?
מטפלת שנגעלת מפיפי של תינוקות קטנטנים? נראה לי מוזר...

נראה לי שאחרי ביקור בארץ יהיה לך קשה לחזור...

מאז שהתחלתי להניק בשכיבה הוא מתעורר הרבה יותר בלילה - אבל נדמה לי שאני ישנה יותר טוב - זה הגיוני? ההתעוררויות פוחתות?
בדרך כלל פוחתות, אבל גם אם לא, היום אני כבר לא יודעת אם התעוררתי או לא, וכמה פעמים.

אם יכולתי לטייל איתו בעגלה נגיד לבית של דודים שלי שגרים קרוב או להיות חלק מהיום בחברת אנשים - שהם לא המטפלת המהוללת שלי...
יש באזור חוגים עם תינוקות/משחקייה? (או שכבר דיברו על זה בדף ושכחתי).

מאז שהתחלתי להניק בשכיבה הוא מתעורר הרבה יותר בלילה - אבל נדמה לי שאני ישנה יותר טוב - זה הגיוני? ההתעוררויות פוחתות?
ההתעוררויות פוחתות , ואכן ישנים טוב יותר למרות שמניקים יותר , בדיוק קראתי על זה מאמר אם תרצי אפרט לך .

אני זוכרת איך פחדתי לפני השינה בגילאים שלוש ארבע - אמא שלי הייתה יושבת לידי וידעתי שכל עוד היא תישאר שם לא יקרה לי כלום - אבל מאוד פחדתי שהיא תלך - ידעתי שאני רק צריכה להרדם עמוק ואז הבוקר יגיע ואני לא אפחד - אבל פחדתי להשאר ערה בחושך לבד

אז ככה זה עם ילדים , איך שהם מגיעים אנחנו מתחילים לעבד את החיים שלנו דרכם , אתם .
חלק מפצעי הילדות שלנו אנחנו משחזרים דרכם עד שפתאום שמים לב ו...אוי מה אני עושה לך ?! (יש כאלה שלא שמים לב)חלק אנחנומנסים לעשות ההפך , חלק רק נזכרים דרכם ומשתחררים בהדרגה דרך ההזכרות ...
החגיגה רק מתחילה לך ,את כותבת מקסים מחובר , את לאט לאט מרימה את הראש ונכנסת לעומק של הקשר שלכם , כל הכבוד לך , הלוואי שאני הייתי כיולה , אז כשהיה לי קשה לשתף ככה ולהעזר ככה .

וחוץ מזה עלה לי רעיון - למה שלא תפרסמי מודעה שאת פותחת את ביתך (נגיד בין השעות ככה וככה ביום זה וזה לנשים בחופשת לידה ,תזמי איזה מפגשון אולי יש עוד נשים במצבך בסביבה ...)
טוב אולי זה לא כלכך ישים בגלל השפה , סתם רעיון ...

הי אמא חדשה
הייתי קצת בחופש ובכל זאת אשמח להוסיף על מה שנכתב (אני מזדהה עם הרבה ממנו). אז מה השתפר:

בחודשיים האחרונים (היא כבר בת 5 חודשים וחצי כמעט) למדתי הרבה יותר להכיר אותה. אני פחות נבהלת מהבכי (יש הרבה ונורא הרגשתי אשמה קודם שאני לא יודעת ממה נובע ולא יכולה באמת לעזור). אני מרגישה שהיא כבר מכירה אותי ומאמינה בי וגם כשהיא בוכה היא יודעת ואני יודעת שאני פה כדי לעזור - היא אכן מגיבה מאד מהר למגע שלי (כשבוכה בידיים של אבא/סבתא או עם המשחקים), אני מרגישה שהיא מאמינה בי. נוצר מין קשר שלא הרגשתי בגיל 3 חודשים וזו הרגשה טובה - זה גם נבנה עוד ועוד כל הזמן. זה מיוחד. זה מרגש. זה מתהווה.

היתה לי גם המון אשמה שאני במצוקה (שזה אומר שאני לא שמחה ולכן משדרת לה חוסר שמחה והיא תגדל בטראומה ואני איומה וכו), התובנה הכי גדולה שלי היתה באמת שאני בודדה מדי וזה לא טבעי, ואני זקוקה לחברת אמהות. הכרתי עוד אמהות להיות איתן - הכי חשוב, הכי עוזר. כאשר פגשתי אמהות וביליתי אתן את היום, התחושה השתנתה לחלוטין ושתינו (אני וקטנטונת) הרגשנו נפלא! בקיצור, הפסקתי קצת לייסר את עצמי (בנוסף לכל הקשיים האחרים).

היא התחילה יותר להעסיק את עצמה! לפני זה לא יכולתי להניח אותה ולא הצלחתי לתמרן עם המנשא ולא הצלחתי אפילו להכין לעצמי אוכל במשך היום (ואם הצלחתי להכין לא הצלחתי לאכול, עד כדי כך), וכל כל הזמן היה בבלאגן וחשבתי שאשתגע. עכשיו היא ממש משחקת עם חפצים - לפרקי זמן קצרים אבל בכל זאת זו הרגשה מדהימה להיות מסוגלת לעשות לי אוכל וגם לאכול אותו ואפילו חם לפעמים, בעוד היא מתעניינת במשהו.

כתבת משהו על רגע של זעם על בנזוגך - כל כך הזדהיתי. יש לי כמויות של זעם לפעמים וקשה לי אפילו להבין למה ומאיפה (זה מרגיש לא רציונלי). מישהי אמרה לי שהיא חשה שאצל המון אמהות זה ככה בהתחלה - נקודה למחשבה...
חיבוקים

גם אצלי היא מתעוררת דווקא יותר בלילה ממה שבהתחלה, וההנקה בשכיבה מאד עוזרת.

רוצה לכתוב ולשתף... דווקא בדף הזה, שאני אוהבת לקרוא אותו, את הכותבת שלו והמשתתפים בו...
זה מדהים איך אט אט מכירים את הנפשות הפועלות, והן נכנסות לחיים וגם מצליחות לחולל שינוי...

זה מכוון הרבה אלייך ארני ש , אבל חשוב לי דווקא לכתוב את זה בדף שהרבה אימהות קוראות...

רק לפני חודש כתבתי פה בין הדפים שאני על סף קריסה, פתאום התינוק התהפך לי, שום סדר שום היגיון. לא יורד מהידיים, לא מפסיק לבכות, פשוט השתגעתי, נלחמתי בו ובעצמי. האמנתי בפנים שמה שאני עושה זה הכי נכון, אבל צירצורים מעצבנים מסביב של "הוא בכיין, הוא מפונק, תינוק של אמא..." כל הזמן חילחלו למוחי בשעותיי הקשות, ונוסף לכך התשישות הפיזית היתה אדירה. מה שיצר תסכול ענק, אני אוהבת את התינוק שלי, אבל הוא איך אומרים? מקולקל.

השלמתי עם המצב, הרמתי ידיים, ופתאום הכל התחיל לזרום, אין לי מושג מה השתנה, ויתרה על כך, האם השתנה משהו כלל או שבי השינוי? אמרת לי ארני לזרום איתו, אמרת לי שאני אמא קשובה ונהדרת, כתבת פה עוד הרבה דברים גם להלמית היקרה, שגרמו לי באמת לחשוב. על מה המלחמה?
זו מין לגיטימציה כזאת, אז מה? יש לי ילד בכיין, נו אז? היום הוא בוכה לאמא, מחר כבר יטרוק לי את הדלת בפרצוף ושוב לא אשן לילות כי אחשוב איפה הוא מסתובב...
נרגעתי, והנה הפלא, גם הוא נרגע, התחיל לישון צהוריים, לאכול יותר טוב, לחייך יותר. לא הוא לא יורד מהידיים, אבל כן מסכים קצת לשחק כשאני לידו. זה מדהים... ואני תוהה, האם הוא היה ככה כל הזמן, או שאני הייתי כל כך עסוקה במאבקים שלא ראיתי את הצורך שלו, אלא רק את התינוק של הזמן רוצה ידיים, שבגללו אני לא אוכלת, לא מתקלחת, ולא נחה לדקה..
זו רק תחילת הדרך, רק נשימת האנחה הראשונה, אבל זה היה מבחן, ושיעור כל כך חשוב...
היום נזכרתי שוב בתובונותיי מהלידה, ואוף למה אני שוכחת ליישם? להרפות, לאבד שליטה, להיאבד, ובעיקר לזרום...
לזרום... כל כך קשה, וכל כך פשוט.
ופתאום אילי הוא אילי, הוא לא בכיין, הוא לא מפונק, הוא לא התינוק או הילד, הוא אילי, שלי, היפה, היחיד, שאין שני לו בעולם.

הלם שלי היקרה מצטערת שהתברברתי לך בדף, אבל היה לי רצון לשתף דווקא אותך...

מצחיק, אמא 2, כתבתנו ביחד, ועכשיו זה נראה אותו דבר

אמא בהלם, יש לי שאלה נוקבת אליך (כמובן שאת לא צריכה לענות באתר, ואם השאלה נוקבת מדי את יכולה למחוק אותה, אני אבין אותך).
יש לי גם כמה הצעות, אולי משהו מהם יתאים לך (אני מקווה שההצעות הללו לא מתסכלות אותך אלא נותנות לך רעיונות כיצד להתחזק ולהשתקם מטראומת המעבר לאיטליה והפיכתך לאמא:

השאלה היא בשביל מה את צריכה מטפל?

אני שואלת כי זה בכלל לא בנורמה ואני אל מכירה אף אמא שיש לה מטפלת צמודה עם תינוק בגיל כזה (כלומר בגיל שנהוג שהאמא נשארת עם התינוק בבית ולא יוצאת לעבוד). נכון שאת לבד שם וצריכה עזרה אבל ממה שאת כותבת נראה לי דווקא שאת מסתדרת עם הטיפול בתינוק והעזרה שאת צריכה היא דווקא בטיפול בעצמך. וזה יותר מבסדר לטפל בעצמך בכל דרך אפשרית, לפנק את עצמך, לפרגן לעצמך על העבודה המדהימה שאת עושה בתור אמא, להוקיר תודה לגוף שלך שנשא תינוק ברחמו והוציא אותו לאוויר העולם, למצוא דרכים להרגע ולהטען באנרגיות חדשות.
אם עוד לא נתקלת אז הינה קישור לכתבות שמדברות על כך: http://www.leida.co.il/page.asp?id=30001
ובעיקר זה: http://www.leida.co.il/page.asp?id=20026
ועוד כתבה על הקשר הזוגי לאחר הלידה: http://www.doctors.co.il/m/Doctors/a/Ar ... 187/xCT/46

אז לא עדיף להוציא את הכסף על עיסוי טוב? על רפלקסולוגיה? דיקור? או כל דבר אחר שמטפל בגוף?
או אולי מבשלת שתבוא הבייתה ותכין ארוחות טעימות?
או על כרטיס טיסה לחברה שתבוא לבקר, לעודד ולשוטט איתך באיטליה?

ובקשר להצעה של ארני, מפגש יכול להיות לא רק עם אמהות טריות אלא אם כל מי שמחפש חברה, הדוגמא שלי היא שכשכשגרתי בחו"ל גם אני חיפשתי חברה כל הזמן ודווקא מצאתי שהכי קל זה להתחבר עם זרים שלא דוברים את שפת האם של המדינה בה הם נמצאים, הקמנו קבוצה של נשים שרוצות להפגש כדי לתרגל את האגלית, כל אחת הייתה ממדינה אחרת (קוראיה, יפאן, מקסיקו, גרמניה), נפגשנו פען בשבוע ובאנגלית הקלוקלת של כולנו החלפנו מתכונים וקישקשנו ביננו. החיבור היה דרך הבעלים של חלקן שלמדו באוניברסיטה ביחד.
אולי יש גם בתי ספר לאיטלקית בקרבת הבית שלך? למידה בקבוצה יכולה להיות גם כן מפגש חברתי שירענן אותך קצת.

היא התחילה יותר להעסיק את עצמה! לפני זה לא יכולתי להניח אותה ולא הצלחתי לתמרן עם המנשא ולא הצלחתי אפילו להכין לעצמי אוכל במשך היום (ואם הצלחתי להכין לא הצלחתי לאכול, עד כדי כך), וכל כל הזמן היה בבלאגן וחשבתי שאשתגע. עכשיו היא ממש משחקת עם חפצים - לפרקי זמן קצרים אבל בכל זאת זו הרגשה מדהימה להיות מסוגלת לעשות לי אוכל וגם לאכול אותו ואפילו חם לפעמים, בעוד היא מתעניינת במשהו.

מזדהה, גם אני נזכרת שלא יכולתי לאכול יום שלם, והיום אכלתי מרק חם כשהיא עשתה תרגילי התהפכות.

כתבת משהו על רגע של זעם על בנזוגך - כל כך הזדהיתי. יש לי כמויות של זעם לפעמים וקשה לי אפילו להבין למה ומאיפה (זה מרגיש לא רציונלי). מישהי אמרה לי שהיא חשה שאצל המון אמהות זה ככה בהתחלה - נקודה למחשבה...

להפוך פתאום לאמא, פתאום יצור חסר ישע קובע את סדר היום ולא נותן מנוחה לא ביום ולא בלילה, זה באמת מכעיס.
אחרי הלידה יש המון כעס, צריך למצוא על מי להוציא אותו, הכי קל על בן הזוג כי לא משנה מה הוא יעשה או לא יעשה הוא לא יהיה בסדר.
אני גם מוצאת את עצמי כועסת לפעמים ולא יודעת על מי להוציא את זה, ברורו שאי אפשר לכעוס על התינוקת אבל גם לאבא בעצם לא מגיע. אז כשכבר אין לי סבלנות ואני רוצה לכעוס אני מזהירה שאני רוצה עכשיו לכעוס עליו ושלא יקח את זה אישית. וכשנמאס לי אני אומרת לו שיקח אותה כי היא קיימת בגללו (כן גם בזכותו אבל את זה שוכחים כשכועסים). (היא באמת נוצרה בגלו כי חיי היו טובים לי גם לא האמהות ולא ממש מהירתי להיות אמא אבל הוא כבר איים שנמאס לו לחכות שיתאים לי ושאתחיל להזדרז אחרת...)

חברה שלי הציעה בכל פעם שאני כועסת לחפש מקום לצעוק צעקות טובות כאלו כדי להשתחרר מהכעס. באמת ניסיתי את זה בפארק הירדן, הלכתי למקום עם זרם חזק של מים וצעקתי הכי חזק שאני יכולה, המים לקחו את הכעס ממני. ואם אין מקום לברוח אותה חברה הציע להכנס לאוטו, לסגור את הדלת, לשים מזגן ודיסק בפול ווליום ולצרוח.

אני ל יכולה להרדם (זה אומר שמחר אהיה קרועה מעייפות) אז אכתוב עוד משהו שמסביר עד כמה גדול המעבר להורות.
אחיין שלי בן שלוש שאל אותי השבוע 'איך קוראים לך?', עניתי לו שהוא יודע איך קוראים אבל הוא המשיך ושאל ולבסוף הוא ענה בעצמו 'קוראים לך אמא'. איזה חמוד, הקטן הזה הבין שמעכשיו אני לא רק מיכל, אני גם אמא. זה שינוי כל כך גדול שמאוד קשה לי להכיל אותו אבל הוא הקטנטן הבין אותו.

הלם יקרה אני גם כן מקווה שהברבורים בדף עושים לך טוב, אני משוכנעת שכבר עכשיו וגם בעתיד הדף הזה יהווה מוקד תמיכה לאמהות רבות בהלם שקוראות אותו ושואבות ממנו כוח.

_על מה המלחמה?
זו מין לגיטימציה כזאת, אז מה? יש לי ילד בכיין, נו אז? היום הוא בוכה לאמא, מחר כבר יטרוק לי את הדלת בפרצוף ושוב לא אשן לילות כי אחשוב איפה הוא מסתובב...
נרגעתי, והנה הפלא, גם הוא נרגע, התחיל לישון צהוריים, לאכול יותר טוב, לחייך יותר. לא הוא לא יורד מהידיים, אבל כן מסכים קצת לשחק כשאני לידו._
ממש ככה!

הלקח הכי גדול, שיש הורים שאף פעם לא מפנימים אותו באמת (וגם השאר צריכים להיזכר בו כל פעם מחדש) הוא
לא להילחם בתינוק.
לא לצפות ממנו (שייתן לי זמן לעצמי, שייתן לי לאכול עכשיו...), לא לתכנן עליו, לא לנסות לשנות אותו ואפילו לא לאבחן אותו. פשוט להיות איתו כפי שהוא, ולחוות. וגם - להיווכח כל פעם מחדש כמה שזה קל לעומת האלטרנטיבה (האלטרנטיבה היא הורים עצבנים, תינוק בוכה, תסכול של שני הצדדים וחוסר אמון שהולך ומעמיק).

איזה כיף לא יאומן זה לקום בבוקר ולמצוא את הדף ככה (כאילו היו אצלי חברות יום שלם)
רגע... תיכף יהיה שתיים מישהו פה צריך שאזרום אליו

אוהבת אתכן

טוב למה אני צריכה מטפלת?
בהתחלה זה היה פחד נוראי להשאר עם התינוק שהיה אז בן חודש לבד בבית - באנו מהארץ אחרי ששם ההיינו בבית של ההורים שלי עם אמא שלי ובעלי כל היום שעזרו מאוד - כאן הגענו לבית ריק מרהיטים - היה כאן רק כיסא מחשב שהנקתי עליו - ישנו על הרצפה והתינוק ישן בעגלה - לא היה אינטרנט
בנוסף במסגרת העבודה של בעלי הוא נוסע בין פעם לפעמיים בחודש לחו"ל לכמה ימים - וידעתי שאיך שנגיע הוא צריך לנסוע
אז הדרך היחידה שיכולתי בכלל לדמיין חיים באיטליה זה היה עם מטפלת צמודה שתעזור לי לטפל בו תבשל תגהץ תחזיק לי אותו כשארצה ללכת לשירותים תעזור לי לקחת אותו לטיול (איך מורידים עגלה במדרגות מקומה שניה עם תינוק במנשא?)
כשהגענו לכאן מישהו מעבודה של בעלי המליץ לו על מנקה הודי - בעלי התאהב במנקה הוא טוען שהמנקה הזה הוא היחיד שעושה את עבודות הבית כמו שצריך - לכן המנקה הזה מגיע אלינו פעמים בשבוע. כך שהתפקיד של המטפלת ירד רק לטיפול בתינוק
הבחורה (שהיא בסך הכל חמודה מאוד רק צעירה ולא כל כך בראש של לטפל בתינוק) שהגיעה אלינו בסופו של דבר נבחרה מאוד בחופזה למעשה פגשנו אותה בלילה של הטיסה לכאן והיא הגיע אחרי חודשיים
כפי שכתבתי בסוגריים היא אדם אמין ונחמד היא פשוט נמצאת בשלב בחיים שלא מתאים לישיבה בבית עם אמא חדשה בפוסט פרטום עצבני...
קרי - היא מדברת איתי על זיונים ובויפרנדים ואני מדברת איתה על עקרון הרצף - היא חושבת שלהניק זה מגעיל (גם אני חשבתי ככה בגילה) ואני אומרת לה שטוב להניק כמה שאפשר.... בקיצור אין ממש חיבור
אבל בתקופה הראשונה זה מאוד הרגיע את החרדות שלי
האמת היא שעכשיו קשה לי לדמיין מצב שאני בבית לבד עם הילד כל היום
אנחנו מחפשים לשכור מישהי מפה (כנראה הדודה של המנקה שלנו...) כדי שתבוא לעזור לי עם הפשוש במהלך היום ולהפסיק עם זה שמישהו גר איתנו - כי זה כבר נהיה קשה ואני גם לא נמצאת במצב שהייתי בו קודם - אני יכולה לדמיין את עצמי שעתיים ביום עם התינוק לבד בלי לרדת מהפסים אני יכולה אולי לטייל איתו לבד וכו'
בנוסף היה את העניין של החברה - מאוד פחדתי ואני עדיין פוחדת להשאר לבד - המטפלת הישראלית הייתה גם כדי לארח לי לחברה - זה שהיא תלך עכשיו יאלץ אותי להתמודד עם משהו שגם ככה קשה לי להתמודד איתו....
עכשיו כשהוא בן שלושה חודשים ואני הלכתי לשיעור יוגה.... הייתי רוצה לחזור טיפה לעבודה ההתנדבותית שעשיתי קודם - כלומר להקדיש שעה או שעתיים ביום לעבודת תרגום - אני מקווה שהמטפלת תעזור לי בזה - אבל יש לי גם טונות של רגשות אשמה על להשאיר אותו עם מישהו אפילו שזה בחדר השני
הבדידות ורגשות האשמה הם הכי קשים כי כמו שכתבה אמא חדשה 2 המצב משתפר כאשר יש פחות חרדות (אני חווה את זה גם) וגם כאשר נמצאים עם אנשים אחרים
אז מצאתי חוג שחיה לתינוקות שאני מקווה להשתתף בו ומצאתי (אני חושבת)מקום מפגש לאמהות חדשות ותינוקות אבל עוד לא הלכתי לשם - מה שאומר שכרגע אני עדיין מאוד לבד - זה הכי בולט לי בסיום הסוף שבוע כשבעלי חוזר לעבודה ואני נשארת לבד שוב - אני מרגישה כאילו מענישים אותי ואני כועסת עליו שהוא זוכה להמשיך את חייו כרגיל ואני לעומת זאת בעונש בבית - מה שמוביל לעוד רגשות אשמה - וכשמזג האוויר נהיה גרוע אז הדכדוך והאפרוריות עוד מתעצמים - לעומת זה יש את ישראל ואני לא יכול שלא לדמיין איך חיי היו נראים לו הייתי שם בין חברות ואמהות ועם משפחה
וחוץ מכל זה יש גם את הסריטות האישיות שלי שהיו קיימות לפני שנולד הארנבון
כתבתי את זה מאוד מהר יכול להיות שזה מבולבל
תודה לכן שביקרתן אותי היה לי כל כך נעים תבואו שוב - אני אכין עוגה ותה

אני אכין עוגה ותה

אני מזמינה קפה...

להיווכח כל פעם מחדש כמה שזה קל לעומת האלטרנטיבה
זה מדהים... אם מצפים לרע ביותר פתאום הכל הרבה יותר קל. לדוגמא: אם השלמתי אם המצב שאין לי סיכוי לאכול, או שהוא ישן אפילו שעה ביום, פתאום כשהוא עושה את זה, היום שלי נראה נפלא.
ובאמת, כשמשלימים עם המציאות , היא כל כך הרבה יותר קלה לקבלה.

ראיינו מטפלת הודית בת ארבעים שיש לה שלושה ילדים והיא בקושי מדברת אנגלית
היתה אמורה להגיע הבוקר לניסיון ולא הגיעה ולא התקשרו להודיע
אני לא יודעת מה לעשות....

_היתה אמורה להגיע הבוקר לניסיון ולא הגיעה ולא התקשרו להודיע
אני לא יודעת מה לעשות...._
נשמעת כמו שמישהי שאי אפשר לסמוך עליה .
חיבוק גדול יהיה בסדר .

שמתי לב שיש פתאום גם אמא חדשה 2 .
מה תעשו עם הניקים שלכן, אלונ צ'יק , אמא חדשה בהלם ו אמא חדשה 2 , כשכבר לא תהיו חדשות?

אבל יש לי גם טונות של רגשות אשמה על להשאיר אותו עם מישהו אפילו שזה בחדר השני.
תינוק צריך להיות בתנועה ובמגע עם מטפל, אבל מי אמר שתינוק צריך להיות כל הזמן צמוד לאמא שלו?
אז את יכולה להוריד את רגשי האשמה על כך שאת עושה דברים שטובים לך ובזמן הזה התינוק שלך נמצא בטיפולו של מישהו אחר.
ההפך תהני מזה שיש מישהי שאת סומכת עליה בזמן שאת מתאווררת קצת.

וכשמזג האוויר נהיה גרוע אז הדכדוך והאפרוריות עוד מתעצמים
ולגבי החורף המתקרב, האם יש לך מספיק תאורה בבית?, יש אנשים שנכנסים לדיכאון רק מהאפרוריות ומכך שיש יותר שעות חושך בחוץ, (כשהגענו לארה"ב בנובמבר הייתי ממש מדוכדכת בבית הראשון שגרנו בו כי הוא היה ממש אפל, אבל כשעברנו לדירה מוארת יותר מצב הרוח השתפר). אז גם בנושא זה את יכולה להשתחרר מרגשות האשמה ולמלא את הבית בתאורה חזקה.

חוץ מזה אני מזדהה מאוד עם הפחד להיות לבד עם התינוק, גם אני מנסה כל הזמן לתכנן תוכניות כדי לא להיות איתה בבית. אבל כשכן יוצא לי להשאר איתה בסוף זה לא כל כך נורה. האם ניסית לתת למטפלת יום חופש ולהתמודד עם הפחד שלך?

הלם יקרה, אני מקווה שהשאלות שלי לא נוקבות מדי ולא פוגעות בך, אני מנסה על ידי השאלות הללו לעזור לך, אם לא כך המצב אנא כתבי לי ונסה להיות מתונה יותר. כמובן שאני לא מצפה למענה עליהן, סתם חושבת שהן יעזרו לך לחדד מה עובר עלייך, ודעי לך שמיכלול ה אומרת שכל משבר בחיים או תקופה של דכדכוך הוא מקור לצמיחה אישית ורוחנית. לכן אני מעריכה אותך מאוד על כך שאת מנסה להתמודד עם הקשיים שלך ולא מוותרת לעצמך וגם יודעת שאת זקוקה לעזרה ודואגת שתהיה לך.

מחכה לשמוע חוויות מחוג שחיה וממפגש האמהות.

כאן צריך להוסיף ציור של חיוך שאני לא יודעת איך עושים.

מה תעשו עם הניקים שלכן, אלונ צ'יק , אמא חדשה בהלם ו אמא חדשה 2? , כשכבר לא תהיו חדשות?
האמת לי יש בעיה דומה - כבר בכלל אין צמות.....

דווקא יהיה נחמד כשתעבור השנה הראשונה, ואנשום לרווחה... להתחדש בניק חדש.

האמת, אני מרגישה כבר הרבה פחות חדשה...
ויותר ויותר מאושרת...

אמא בהלם חמודה, גם לי נורא כיף לחזור לדף הזה כל פעם מחדש ולראות מה התחדש . למשל:
אתמול בלילה קראתי אותו שוב מההתחלה (על חשבון השינה...) ושמתי לב ש: את כבר נשמעת פי אלף יותר טוב ממה שהיה בהתחלה של הדף! -
בטח שמת לב לזה. מצאת חברות, ואיפשרת לעצמך לקבל אהבה ותמיכה, בינתיים רק ממרחקים ודרך הרשת, אבל התנועה שהתחילה בוודאי תימשך, ובדרך איפשרת לעוד כמה מאתנו אימהות חדשות לקבל גם - כל הכבוד! מגיע לנו לשתות לכבוד זה (תה שומר? תה קמומיל? קפה ועוגה? שימי מים בקומקום).

כל משבר בחיים או תקופה של דכדכוך הוא מקור לצמיחה אישית ורוחנית.
אנחנו צומחות.
שולחת אהבה.

אני מעדיפה תה לואיזה

אמא בהלם, מה איתך? כבר כמה ימים לא כתבת
הכל בסדר?

היי
המחשב היה חולה - היה לו וירוס
בעלי תיקן אותו בחירוף נפש
יורד פה גשם בלי הפסקה - נשבעת - מאתמול בלילה
מי שהמציא את ההנקה בשכיבה גאון - אני עדיין מפחדת למחוץ
אני מתפללת ליקום שישלח לי את האדם המתאים לעזור לי עם התינוק
תינוק חמוד - מאוד
היו אכן כמה ימים יותר טובים.... שימשכו אני מתפללת גם לזה
חבר היה כאן לארוחת ערב (מהעבודה של בעלי) היה לי חשוב לעשות רושם טוב והייתי בטוחה שלא אצליח לשרוד את זה - הוא ובעלי בישלו (פדיחה....)
דיברנו על חיסונים - הוא מאוד נגד חיסונים - ואני רק מתחילה ללמוד את הנושא - משום מה אני מתחמקת מלהתעמק בזה - לא ממש יודעת מה לעשות
בינתיים לא נתנו לו כלום
היה בסדר בסך הכל שרדנו את זה....
מאוד רוצה למצוא חברות - מאוד מאוד מאוד מאוד
שוב שולחת בקשה ליקום שיעזור לי לפגוש את האנשים הנכונים
האמהות פה קצת מוזרות - כל פעם שאני רואה מישהי עם עגלה וקטנטן בעגלה אני מנסה לתפוס את העיניים שלה ואולי ליצור שיחה אבל הן ממשיכות הלאה וכלום לא קורה... חבל
מרגישה מוזר - כאילו זה השקט שלפני הסערה
שוב תודה שביקרתן - אוהבת מאוד את כולכן

שלום אמא
זאת אני אמא חדשה 2
מתחדשת בניק חדש

כולם מוזמנים לבקר

הוא ובעלי בישלו (פדיחה....)
לפני חודשיים היינו בארוחת ערב עם עוד 4 זוגות, כל זוג הביא משהו
פתאום התברר שבכל הזוגות הגבר הוא שהכין את ה"משהו".
ואני מדברת על מנות מושקעות שחבל על הזמן
הנשים קישקשו והם באחוות גברים חיממו במטבח והחליפו מתכונים.
ניסיתי לתבלן את הסלט וגורשתי על ידי בעלה של בעלת הבית, שממש לא הבין מה אני מתערבת בעניינים.
(האמת זה היה סוג של מחטף, ניסיתי להגניב לסלט שמן זית וחומץ בלסמי אבל הוא נעול על שמן מזוקק וחומץ פטישים).
למה פדיחה? זה נשמע נחמד .
מה יצא מהחוג שחיה?
גם אנחנו מבולבלים מאד מכל עניין החיסונים ומתלבטים עדיין.

כותבת עם ילד עירני במנשא.... אני משוכנעת שהנשמה שלו זה גלגול של קלבר
הלכנו להרשם - אבל איטליה היא איטליה - יש יום מסוים שנרשמים בו, ורק בו.....
אז מחכים
החוג מתחיל בארבע עשרה לחודש
רק הורה אחד יכול להיות עם הילד במים - והשני יכול לצפות בחוג דרך מסך שנמצא בקפיטריה שזה קצת מאכזב
מה שמצחיק זה שבעלי פןחד מזה - הוא כל הזמן אומר לי - "אבל את בטוחה שזה נראה לך.... את בטוחה....."
השעה אחת וחמישה ומיצידו אפשר ללכת לשחק בחוץ
יצאתי למרפסת להראות לו את הגשם
מתחת לבית שלנו יש פיצריה של טייק אווי - בעלת הבית היא אמא לתינוק בן חמישה חודשים כל ערב היא לוקחת הזמנות בטלפון - והתינוק יושב לידה שקט לחלוטין בעגלה - שאלנו אותה איך היא עושה את זה - אז היא אמרה משהו על המנשא שאם הרגלנו אותו לזה אז שלא נתפלא...
נמאס לו הולכת להסתובב בבית

אוקי
המטפלת ההודית פה לניסיון
אני רועדת מפחד כמו ארנב
היא איתו בחדר השינה משחקים
הוא צוחק (סימן טוב כי היחידי שהצליח להצחיק אותו עד עכשיו זה אבא שלו)
אני מתה מפחד פשוט חרדה חרדה
מרגישה מפונקת והכי לא בסדר בעולם
היא לא אמורה לגור איתנו רק לבוא במשך היום
השניה כבר נעשית בלתי נסבלת
זה בטח באשמתי

מגיע לך שיפנקו אותך!

הי הלם יקרה, אני מבינה את החששות שלך אבל סך הכל את לא משאירה את הבן שלך עם אישה זרה לבד, את בבית ומגיע לך קצת זמן לעצמך ושכנעת אותי שאת צריכה מטפלת. את ממש לא מפונקת ההפך, את יודעת מה הצרכים שלך, ואם מישהו חושב שאת מפונקת זאת בעיה שלו. חוץ מזה מה רע בלהיות מפונקת? ה'פינוק' הזה הוא לא רק בשביל שתוכלי להתפנות קצת לעצמך, אלא בשביל שלבן שלך תהיה אמא שאוהבת אותו ונהנית מהאמהות ולא סובלת מכך שאין לה רגע לעצמה. חוץ מזה שתדעי לך שאני גם מאוד 'מפונקת' וזה נהדר לי שאני כזאת כי בזכות זה יש לבת שלי אמא סבלנית ומבינה ולא פקעת עצבים. כבר כשהייתי קטנה ההורים שלי אמרו שאני מפונקת וכבר אז חשבתי שזה נהדר להיות כזאת. פינוק זה שם שהמציאו חולי עבודה לכל מי שהוא לא לפחות כמוהם, ומה לעשות אני לא כזאת, מזל שמצאתי בן זוג שמאפשר לי 'להתפנק', או במילים אחרות - מאפשר לי להיות מי שאני ולא חושב שאני צריכה לקרוע את עצמי עד שאני מותשת כדי שיאהבו אותי. נראה לי שגם את מצאת כזה, הרי לא כתבת אף פעם שבעלך חושב שאת מפונקת וזה שאת מתנדבת ולא עושה דברים רק לשם פרנסתך גם מעיד על כך.

ודרך אגב אחרי שהצעתי לך להיות יום אחד לבד עם הבן שלך ניסיתי את העצה בעצמי והיה לי מאוד קשה, ביום חמישי הייתי איתה יום שלם בבית בלי ביקורים של אף אחד, והיא בכתה והייתה צריכה תשומת לב הרבה יותר מאשר בימים אחרים. אני לגמרי מבינה עכשיו את הצורך שלך בעזרה על בסיס יום יומי.

אחרי קריאת התגובה של מיכלול ה אני מתקנת את עצמי: זה לא פינוק.

ובטח לא התפנקות. זה צורך חשוב של אשה אחרי לידה - לא רק העזרה בטיפול בתינוק, אלא גם החברותא.

חיחי
מיכלולה אחרי שכתבת לי להתמודד עם הפחד החלטתי להתמודד איתו והתחלתי לאט לאט לצאת איתו לטיולים לבד ולנסות להיות איתו יותר זמן לבד
זה דווקא הולך בסדר - גם בגלל שאני כל הזמן מזכירה לעצמי את מה שארני ש כתבה - אני לא מצטטת אותה כי בשבילי זה התרגם למשפט - מי אני ומה אני עושה פה? - אני אמא של... ואני מגדלת אותו - וזה עזר לי להפסיק לברוח מלהיות איתו - מה גם שהוא התינוק החמוד בעולם אז די כיף להיות איתו (אוביקטיבית שכמותי...)
עוד לא הגעתי למצב שאני יום שלם איתו לבד אבל עכשיו זה כבר לא נראה לי סוף העולם
המטפלת החדשה ממש בסדר - נראה כרגע שיש לה הרבה יותר סבלנות
ביום ראשון יש לי שיחה עם אסטרולוגית שאני מאוד מעריכה ואני מתכננת לשאול אותה על האשה הזאת לפי תאריך לידתה.... (וסליחה עם מישהו חושב שאני משוגעת)
לא, בעלי לא חושב שאני מפונקת. מצד שני הוא בא ממקום שבו תפקיד הגברים הוא לפרנס את הנשים - פעם חשבתי שזה אחלה דבר - היום אני כבר לא כל כך בטוחה...
מתוקי ישן בעגלה לידי
אתמול הוא הפתיע והלך לישון בשמונה כמובן שבעקבות זה אני לא ישנתי הרבה - לא הצלחתי להרדם בתשע אחרי ששבועות אנחנו הולכים לישון בסביבות שתיים עשרה - שתיים
חברותא מה שכן לא תהיה פה כי אנחנו מתקשרות בקושי - היא בקושי מדברת אנגלית ואיטלקית היא לא מדברת בכלל - אבל אולי זה לטובה - עדיף למצוא חברות שלא משלמים להן.
הצלחתי להשלים עבודה עבור המקום שאני מתנדבת בו והייתי כל כך שמחה - עכשיו יש לי עוד מאמר לתרגם - משום מה אני דוחה את זה ודוחה את זה - לא יודעת מה מפחיד אותי בזה....
יש יום מקסים בחוץ - עוד מעט נלך לשלוח מכתב לאמא של בעלי עם תמונות של הנכד שלה (עוד מטרונת שמצאתי לי...)
ביום חמישי מקווה ללכת למפגשי אמהות בבית הירוק
נראה לי שגם אם אבנה לי כאן חיים מפוארים עם שלל חברות ועיסוקים - עדיין ארצה לחזור לארץ - יש בחיים פה משהוא ריק בטירוף - וכל המילויים נראים כמו קישוטים צבעוניים מיידי מתוקים מידי וחסרי משמעות...

עדיף למצוא חברות שלא משלמים להן.
לא התכוונתי שהיא תשמש לך כחברה, אלא שהיא, וכל מבוגר אחר שנמצא בסביבה, יכולים לעשות את ההבדל בין יום "שפוי" ויום "מטורף" עם התינוק.

כחברה - עם קמץ ב-ח'.

(כמו "חברת נפש").
<קומה ג' מתקנת את עצמה כל היום>

חיבוק גדול לכולכן .אמהות טריות .בעיקר לך , אמא בהלם שאת כל כך לבד שם בניכר .
השבוע היה מצב שבתשע בבוקר הבית היה מוכן למסדר ה מפקד(כלומר מאורגן לשביעות רצוני) , האוכל מוכן , הילדה בגן , התינוק (בן תשעה חודשים) לבוש , שנינו מוכנים להתחיל את היום ...
ועכשיו מה?
פתאום חזרה אלי החרדה הזו מימי ראשית ההורות ...
אפילו בפעם הראשונה הפעלתי לו דיסק עם שירי ילדים ...
אחר כך נשמתי עמוק , ואמרתי שיהיה בסדר , אתן לו להוביל , מה הוא כבר צריך ...
והתגלגל לנו בוקר נעים .

אבל נזכרתי כמה זה קשה , להיות איתו לבד , בלי חברותא , לספור לאחור את השעות , לחפש לעצמי תעסוקה .
הטיפול בתינוק כשלעצמו לא אמור להוות ענין גם התינוק משתעמם לבד איתך .
בוחברה שלנו כל הזמן צריך לבחור בין להיות עם התינוק לבין לחיות את החיים שלי .
במקום לעשות את שניהם יחד כמו בתרבויות אחרות.

אמא בהלם אחפש את המאמר על שינה משותפת והנקה ואכתוב לך תקציר .

תודה ארני
בדיוק ברוח הדברים האלה בעלי התקשר ואמר שהוא לא מגיע הערב כי הוא הולך לארוחת ערב עם השותפים שלו
אמרתי לו במילים האלה - שילך להזדין
וטרקתי לו את הטלפון

אוי סוף סוף המחשב חזר מתיקון! מזה כל הוירוסים האלו?

ביום ראשון יש לי שיחה עם אסטרולוגית שאני מאוד מעריכה ואני מתכננת לשאול אותה על האשה הזאת לפי תאריך לידתה.... (וסליחה עם מישהו חושב שאני משוגעת)

אני האחרונה.. יש לי כבר מפות לכל המשפחה... וזה דווקא האיר את עיני לגבי הרבה דברים בתינוק שעכשיו אני מסתכלת עליהם אחרת.

אמרתי לו במילים האלה - שילך להזדין

טוב, זה כל כך מוכר... איך ברגע אחד של חוסר התחשבות הם הורסים ימים שלמים של כיף ביחד...

אבל זה יחלוף... את יודעת.. .סערות באות והולכות.

גם אנחנו מתחילים חוג שחייה למרות המחירים המופקעים שסיפרתי לך, אבל בא לי לעשות כיף עם הפישפש.
בקיצור רוצה לחזק אותך אבל לא כל כך יודעת איך... נראה לי שלמרות הקשיים הקשר שלך עם בנך שמתווה מפצה על הכל.

עיפפה מאוד המון המון
מדברים שעות על הדברים וכלום לא יוצא
מיואשת

(למרות שאין לי עצות).

יום חדש
נוסעים ללונדון בסוף שבוע הבא
היום הולכים למפגשי אמהות
עדיין רוצה הביתה
היה לילה קל יחסית
פחות עיפה
בעלי נוסע לארבע ימים - שוב...
זה מעציב מאוד מאוד מאוד
גם ככה אני לבד וכשהוא נוסע אז בכלל אני מתחרפנת. יש למישהו מושג מה הסיבה הקוסמית שבגללה אני צריכה לעבור את זה?

מפחדת עד אימה מהטיסה ללונדון
אנחנו הולכים לפגוש שם המון חברים
אבל זה יעלה הון - ובדיוק אתמול גילינו שכל האוברולים של הפשפש קטנים עליו וצריך לקנות חדשים ואני חושבת כל הזמן מאיפה יבוא הכסף?
אבל אין מצב שאנחנו לא נוסעים ללונדון
והבתי מלון שם די מגעילים והוא אמור לישון בעגלה
יותר מהכל אני מפחדת שיהרס לו הסדר יום - "המעין סדר יום" שפחות או יותר כבר יש לו ושאני לא אוכל לישון ואהיה עיפה כמו בחודשים הראשונים
מחפשת מלון טיפה יותר יקר אבל יותר נורמלי
נראה...

אוקי
אני מוכנה לשלם למישהו כרטיס טיסה שיבוא להיות איתי בימים שבעלי לא נמצא
אני הבנאדם הנואש בעולם או מה?

אני מוכנה לשלם למישהו כרטיס טיסה שיבוא להיות איתי בימים שבעלי לא נמצא

אם לא בעלי הייתי באה להיות איתך, גם בלי התשלום, ככה בשביל הביחד... ולא את ממש לא נואשת, מכירה את הבדידות הזו מקרוב...
אני בטוחה ש הסיבה הקוסמית שבגללה אני צריכה לעבור את זה? זה בשביל ההתמודדות הזאת, עם הלבד, עם עצמך, עם האחריות, התינוק...
אני בטוחה שיבואו ימים ורודים יותר, קלים יותר, שמחים יותר...
הרי כבר היום כשאני נזכרת בחודש הראשון שהיה בעיני הקשה מהכל כבר הכל נראה לי הרבה יותר פשוט...
ומשום מה אני בטוחה שגם את...

תהני בלונדון, תרפי מהאחיזה על סדר יום, הרי הוא עוד יתהפך מיליון פעם.. תהני מהחברה, מהשינוי, מבעלך...
והנה גם מפגש אימהות מצאת... תראי איך הימים שלך מלאים יותר.

ופעם הבאה במקום לונדון תקפצי לארץ...
אני אשים קפה..

אמא בהלם, זה כל כך הגיוני שאת רוצה שמישהו יהיה איתך ועם התינוק. זה בהחלט לא קל להיות ארבעה ימים עם תינוק ללא עזרה. הניסיון שלי בעניין הוא שבועיים שלמים שבעלי היה במילואים, למרות שהייתה לי קצת עזרה וחשבתי שהכל בסדר איתי השתגעתי לגמרי, הייתי באפיסת כוחות וביום שהוא חזר נהייתי חולה (לפני זה לא היה לי זמן לזה). אני מקווה מאוד בשבילך שתמצאי לעצמך חברה בזמן שהוא לא יהיה איתך, ואם את יכולה להרשות לעצמך לשלם כרטיס טיסה עבור מישהו שיגיע אליך ויהיה איתך זה נראה לי פיתרון נהדר.

חוץ מזה למרות הקשיים משתמע ממה שאת כותבת שהמצב יותר טוב.

תהני בלונדון, במקום לפחד תחשבי כמה כיף יהיה לפגוש חברים.

"מפגש אמהות" פחחחח - תמיד לזכור -את נמצאת באיטליה!!!! איטליה!!!!
חדר משחקים - נחמד
ילדים בכל מיני גילאים
שלנו כמובן היה קטן בלי שום פרופורציה לשאר
דיברנו קצת
קצת
הם היו נחמדים
אמרו לי לבוא שוב
אני אבוא כי אין לי ברירה
אבל....

חוץ מזה -
היקום סידר לנו משכורת שלוש עשרה שבאה בהפתעה....אז היום אני אקנה לו אוברולים חדשים
מיכלולה - אני מורידה בפניך את הכובע - שבועיים שלמים? היו צריכים לאשפז אותי!!!
אמא חדשה - כבר אמרתי לך שאני אוהבת אותך?

אבל נזכרתי כמה זה קשה , להיות איתו לבד , בלי חברותא , לספור לאחור את השעות , לחפש לעצמי תעסוקה
כל כך נכון. אני שונאת את זה, לספור את השעות עד שהוא חוזר. ההרגשה שאני לא חיה אלא מחפשת באופן נואש לפעמים דרך למלא את השעות כדי לא להיות לבד ולהשתגע לי. אני ממציאה משימות מוזרות לעצמי כדי למלא את הימים. גיליתי שהזמן עובר כפול יותר מהר מחוץ לבית, גם אם אני לא עם חברים אלא בסופר/פארק/קניון/טיול - יוצא לך לצאת מהבית הרבה ?

אמרתי לו במילים האלה - שילך להזדין
אני כל כך מזדהה אתך! קרה גם לי ועוד אחרי שספרתי את כל השעות ונשארו רק כך-וכך! חוצפה.
נראה לי שהכעס הזה גם כן חשוב. לפעמים בזמן שהייתי מאד כועסת על בן זוגי וחוסר ההבנה שלו ("אני מגיע מאוחר היום"), הייתי פתאום מרגישה את כל העוצמה שיש בי (ולא רק את היאוש והאומללות שמקטינים). זה עזר לי לזכור שאני יכולה לתעל את העוצמה שלי לעוד מקומות (למרות שעדיין המשכתי לכעוס עליו, גם זה סוג של בילוי...). אני מקווה שאני מובנת פה...

יש למישהו מושג מה הסיבה הקוסמית שבגללה אני צריכה לעבור את זה?
ברגע אחד קשה במיוחד הלכתי לטיול והתחלתי לדבר עם אלוהים. אמרתי לו: אין לי מושג למה אני עוברת את זה ככה אבל אני בטוחה שיש לך סיבה טובה, ושברגע אחד בעתיד אני אבין למה השיעור הזה היה חשוב, אז אני סומכת עליך שיש סיבה טובה לכל זה. חזרתי על המשפטים האלה שוב ושוב וזה עזר לי להרגיש יותר טוב (וסליחה עם מישהו חושב שאני משוגעת) - ... אני מספרת כי אולי זה יכול לעזור לנסות...

שולחת חיבוק גדול. שיהיה לך סופשבוע מיוחד וממלא.

כבר אמרתי לך שאני אוהבת אותך?

לא, אבל נראה לי שגם אני לא אמרתי לך עדיין... אז הנה.

דרך אגב... את מדברת על האיטלקיים האלה... ואני נזכרת כשעלינו ארצה והייתי ילדונת קטנטונת... אני זוכרת את אמא שלי בדיכאון טוטאלי, כל היום היתה צועקת על כולם, "מה זה הישראלים האלה? עם המותק,החומוס והבמבה שלהם? ברברים, צעקנים, שחורים ושעירים?!? "(וסליחה על הבוטות, אבל אלה היו באמת רגעי ייאוש עבורה).
והנה חלפו להם הזמנים ופתאום מגיחה גם אהבת הארץ, לאט לאט אתה מתחיל להרגיש שייך, להיטמע, להבין את השפה את המנטליות, את האוכל החוש הומור והתרבות...

ככה בלי לשים לב עוד תהיי איטלקייה שכזאת עם הסינר והספגטי... (חמותי איטלקייה אז אני מרשה לעצמי עם הסטיגמה).

המון המון

ואני בטוחה שאת תשרדי גם את הימים האלו לבד. אני האמת לא רואה את בעלי כמעט, חוזר אחרי 23 ואני כבר ישנה יוצא ב-6 ואני עדיין ישנה... כמעט כל שבת עובד... (ואולי בעצם בגלל זה אנחנו כמעט ולא רבים

), אז למדתי להסתדר בלעדיו, זו המציאות, וכשזה נופל עלינו אין לאן לברוח. והרי... מה שלא הורג מחשל, וזה כל כך נכון.

אז למדתי להסתדר בלעדיו
אולי זה הלימוד פה - בכל אופן אפשר לקחת את זה כאתגר
איך את מסתדרת בלילה?
אני מפחדת מזה שאין לי את מי לשלוח להחליף חיתול...

למרות שעדיין המשכתי לכעוס עליו, גם זה סוג של בילוי...
כן זה נכון - זה מעביר את הזמן שחבל על הזמן....
במקרה שלי גם חטפתי קריזה כל כך מוצלחת שבעלי הגיע הביתה באמצע יום עבודה לוודא שאני לא עוזבת אותו וחוזרת לארץ... (מזעזעת שכמותי)

איך את מסתדרת בלילה?

אנמרתי לך, אני עצלנית...

, זה אני והוא במיטה, ואני לא קמה ממנה כל הלילה. פשוט לא מחליפה לו.
אם לו לא מפריע למה שזה יפריע לי?

תנסי...

חוץ מזה אם המצב כזה גרוע קחי חיתול למיטה ותחליפי לידך במיטה.

זה אני והוא במיטה
את לא חוששת שיסרב לחזור למיטה שלו?
בעלי טוען שאם הוא יתרגל הוא ישאר אצלנו במיטה עד גיל שלוש...

אני בטוחה ש הסיבה הקוסמית שבגללה אני צריכה לעבור את זה? זה בשביל ההתמודדות הזאת, עם הלבד, עם עצמך, עם האחריות, התינוק

כתבתי לך את זה פעם ,מזמן .
תאמיני בעצמך ... את מסוגלת , אל תתפסי ליאוש כל כך מהר , מילים בוראות מציאות .
במקום אני לא יודעת איך אסתדר תגידי לעצמך , יהיה בסדר , אני מוסגלת ...
(תחפשי חומר על משפטי לואיז היי )
אגב לא שכחתי את המאמרים אני מחפשת לך .

טוב גם בעלי אומר את זה... אבל הם רק שומרים על הטרוטוריה שלהם (וזו את).

האמת אני מאמינה שזה כל כך אינדיבידואלי, יש לי למשל 2 אחים תאומים כמו שספרתי לך. בני 6 כבר, האחד לא ישן עם אמא שלי כמעט לעולם, פשוט לא היה לו צורך, השני ישן איתה עד היום!. יש לציין שהוא ילד חסר בטחון שזקוק להרבה תשומת לב ומיכוון שאמא שלי בעבודה עד הלילה הוא משלים את המכסה שלו בלילה...

אני אישית מרגישה (ומקווה שאגלה שאני צודקת), שכשהילד מרגיש אהוב בטוח ורצוי, מהר מאוד הוא רוצה עצמאות, לעשות הכל לבד, וזה אומר גם לישון במיטה של "גדולים" ובגיל שנה למשל בהחלט אפשר לקנות מיטת מעבר עם מעקה קטן...

אצלנו כמו שסיפרתי לך אילי נרדם לבד ובלילה עובר אליי להמשך הלילה עד הבוקר, עובדה שהוא לא התרגל לאף אחד מהאפשריות בלעדית, ומוכן להתגמש כך וכך... ואני חושבת שזה בגלל שאני לא לוחצת או כופה עליו שום דבר.
אם הקטן שלך ישן טוב לבד, אז אולי טוב לו ככה. אבל אם הוא קם הרבה אני חושבת ש לך יהיה יותר נוח לישון ביחד...

עכשיו בגלל הקור, בכלל פירקתי את המיטה ושמתי את המזרון על השטיח על הריצפה, והוצאתי את המזרון שלו מהמיטה שלו ושמתי צמוד אלינו וצמוד לקיר, והחדר מחומם כל הזמן עם רדיאטור על חום נמוך, ועכשיו יש מקום לכולם וכיף עוד יותר!
אצלנו, ויש לציין שלצערי, בעלי לא מחליט בנושאים האלו, מכיון ולא הוא זה שצריך להתעסק איתם ביום יום...

בעלי טוען שאם הוא יתרגל הוא ישאר אצלנו במיטה עד גיל שלוש
כל עוד הוא יונק בלילה, זו את שצריכה לקום אליו. ואם זה מפריע לך, זו את שיכולה לקחת אותו לישון איתך. איתכם.
ולגבי מה שיקרה בגיל שלוש, אלוהים גדול - עד אז הוא יתהפך, ויזחל, ויתרומם לעמידה, ויתחיל ללכת, ויתחיל לאכול אוכל של ממש, ולדבר ולשיר ולהרכיב פאזלים... ובתוך כל זה, רק הרגל אחד יישאר לו, וזה יהיה בדיוק ההרגל הזה?!

בהנחה שקשה לך המצב הנוכחי, מיותר לדעתי להקריב את ההווה בשביל חשש ערטילאי מ"הרגל".

יש לי אחינים שיישנו במיטה שלהם מלידתם ובכל זאת כל לילה באים לאמא שלהם למיטה (גיל 5 ו8), אז בעצם ההרגל של לישון עם ההורים יכול להתפתח גם כשלא ישנים איתם בשלב שיונקים.
גם אני ממליצה שהתינוק ישן צמוד אליך, אני גם מניקה את הקטנה בלילה ולא קמה מהמיטה.
אם את צריכה עוד חיזוקים יש באתר מדור שלם על מיטה משפחתית וגם על עקרון הרצף.
ובדף הלוחשת לתינוקות ועקרון הרצף התפתח לאחרונה דיון מעניין על נושא הקניית ההרגלים לתינוקות בו כתבתי קצת מהניסיון הקצר שלי להקנות לקטנה הרגלים (שהופסק מהר מאוד).

טוב
אל תגלו לאף אחד אבל
הבעל נסע ואני וארנבון ישנו כל הלילה ביחד במיטה
אין לי מושג כמה פעמים הוא התעורר
אני רק יודעת שישנתי ממש ממש ממש טוב

חוץ מזה אם המצב כזה גרוע קחי חיתול למיטה ותחליפי לידך במיטה

יום שבת בבוקר - סדרת הפלצות קשות נשמעת ממיטה זוגית בה ישנו לבטח שני מבוגרים וגמד
בן הזוג נטל איתו את הגמד לאחר שנשלח להחליף חיתול
לאחר מספר דקות קרא בן הזוג לעזרה
האשה קמה להושיע
תינוק אחד מכוסה בהמוווון קקי כולל על הבגדים התחתונים והחיצוניים שכב על שולחן ההחתלה ופיזר חיוכים של מיליון דולר
שני הורים רחצו אותו בכיור
שמו מכונה
האשה חזרה לישון
הגמד ובן הזוג גורשו לסלון

הלילה לעומת זאת לא היה כלום...

עוד מעט נלך לסופר מרקט
יום ארוך משתרע לפנינו ואחריו עוד כמה וכמה

יש לי רשימת טלפונים של אנשים להזמין אותם לסמינר
אני מתקשרת וכל טלפון נראה לי כמו סוף העולם
ניסיון לשבור את המסגרת של עצמי
אני כותבת פה ומנסה לשכנע את עצמי לעשות עוד שיחות...
בעעע
אחר כך אמחוק את זה כי זה לא קשור

מאתגרת את עצמי גם בלסוע לעיר הסמוכה ברכבת - סתם כדי להעביר יום ולטייל קצת
גרתי שם שנתיים - לפני שעברנו לפה
האם יש לי אומץ?
האם יקרה משהו נורא?
כבר חשבתי על שלושה מקומות שאפשר להניק בהם
וניקח את העגלה וטונות של בגדים להחלפה
האם זו טעות?

הי אמא בהלם, זה רעיון נהדר
צאי לעיר הסמוכה, תניקי בכל מקום שבא לך (כולל ברכבת), טטיילי איתו במנשא, תחליפי חיתולים בעגלה, ותהני.

אין לי זמן, סתם אומרת שלום...

ומתגעגעת..

אהבתי את הסיפור על הגמד , הקקי ומליון הדולר...