אמא רגועה מדי

אנונימי

דף עלון מתוך באופן 38

ילדתי את י. בלידת בית עם שיין, שהייתה ארוכה וקשה, יפה, מרגשת ומלאת אהבה.
התחלתי להניק אותו מיד לאחר שנולד.
להניק? עכשיו אני כבר לא בטוחה.
בגיל ארבעה שבועות גיליתי שי. ירד במשקל מאז הלידה (מ-3.150 ל-2.650!!!).
בנסיון להבין את מה שקרה אני הולכת אחורה. הבטחון בגוף שלי, בחיים ובדרך הטבע הם שהובילו אותי ללדת בבית, והם גם שגרמו לי לא לפקפק - ואפילו לא לרגע שמשהו יכול להשתבש בהנקה שלי.
הכל ידעתי. שהתינוק צריך לפסק את שפתיו, שאני צריכה לשמוע בליעות, שצריך לוודא שיש מספיק חיתולים רטובים ומספיק חיתולים עם קקי... ושהילד צריך לעלות במשקל...
ביהירותי הרבה חשבתי לעצמי שאני יכולה לוותר על השקילות ב"טיפת חלב" ("מה מבינה שם האחות?", "למה אני צריכה לראות במספרים, את מה שאני, אמא של י. יודעת: הילד שלי בסדר גמור. הוא ילד מקסים, ובטח שהוא עולה במשקל").
י. היה יונק, נרדם, ואחרי עשרים דקות מתעורר ורוצה שוב לינוק.
את חששותי הבעתי בפני מי שהעבירה אותנו קורס הכנה ללידה, אשת מקצוע מנוסה. שאלתי אותה טלפונית לפשר העצירות המתמשכת של י. והיא ענתה לי שהדבר טבעי ופתרה אותי במסז'ים, כך גם רופא ילדים הומואפת אליו פניתי טלפונית.
עם חברות ואמהות התייעצתי על חוסר השקט של י. והרצון הבלתי פוסק שלו להיות על הציצי, הם אמרו לי שהילד זקוק לחום, לאהבה, "לחיבור שלו איתך".
(כל זה נכון, בתנאי שהילד עולה במשקל ואפשר להיות בטוחים שהוא שבע) ידעתי הכל על הריון, לידה והנקה, ולא ידעתי כלום. ככל שהדבר נגע לי באופן אישי, לילד שלי, לא יכולתי לפקוח את העיניים למציאות ולראות שמשהו לא בסדר, העיניים הפיזיות ראו תינוק רזה, אך הלב לא רצה לראות.
חברותיי טענו בדיעבד שהפגנתי בטחון כה גדול שאף אחת מהן לא העלתה על דעתה שיש בעיה בהנקה. חמור מזה, חלקן אף ראו שהילד רזה אך פחדו להגיד לי, כי כל מי שהיה אומר לי אחרת ממה שחשבתי נידון אצלי ל"צד השני".
לעומתן, א', בעלי ואביו של י', אמר לי שהתינוק רזה ורעב. האוזניים הפיזיות שמעו אותו אך הדבר לא חדר להכרה. אני נזכרת בזעזוע באחת המריבות שהיו לי עם א', שהתחנן לשקול את י. על משקל המטבח שלנו, ואני סרבתי להמיר את תחושתיי האמהיות במידות ומשקלים... הייתי בעננים בחודש הראשון, והנחיתה הייתה קשה כל-כך. השוק מהגילוי שהילד שלי ירד במשקל, שההנקה לא הייתה מספקת, שלא הזנתי אותו כראוי. הפחדים על הנזק שאולי גרמתי לו. הפחדים על הפרידה מההנקה והמעבר לבקבוקים. הפחדים ממה יגידו אחרים כשאוציא את הבקבוק מהתיק...

עברתי ימים קשים נפשית ופיזית.

למזלי עברתי לטיפולם המסור של הצוות במרכז הרפואי להנקה שנמצא באודים, ותומך באמהות כמוני, בתינוקות כמו י', שצריכים ללמוד את נושא ההנקה. י. למד לינוק ואני למדתי להניק - בדרך הקשה.
היו יומיים עם הזנה מבקבוקים בלבד (חלום הבלהות שלי...) כשבמקביל שאבתי חלב מסביב לשעון ללא הצלחה. חודשיים אחר כך י. עוד קיבל אזומיל תוך כדי הנקה דרך צינורית דקיקה שהחדרתי לו לפה, כך הוא ינק וקיבל את התוספת בו זמנית.

בזכות התמיכה וההדרכה הצמודה של הצוות במרכז, אני היום אמא מניקה וי. תינוק יונק שמקבל גם תוספת מלאכותית. בגיל שלושה חודשים, לאחר חודשיים של מאבק החלטתי לוותר. י. יעבור לבקבוקים, ועל ההנקה יהא מה שיהא. מהוויתור בא השינוי הגדול. י' החל לינוק יותר ויותר. היום, בגיל חצי שנה, הוא כמעט רק יונק.

צורת ההסתכלות הקיצונית והמפרידה שלי הייתה אחד הגורמים המרכזים ב"מיני דרמה" שהתרחשה אצלינו בבית. ההפרדה של "אנחנו" (הטבעיים, הרוחניים, המבינים, הצודקים...) ו"הם" (הממסד, הרופאים, התרופות, האנטיביוטיקה, הבורים, הרעים...) גרמה לי לשבת בביתי-מבצרי ולא לקבל שירות קל ופשוט של שקילה בטיפת חלב. הרבה סבל היה נחסך לי' , א', ולי אם הייתי נוקטת בגישה פחות מתנשאת, יותר רכה, מאחדת, מקבלת את מה שאפשר. משני העולמות.

היום אני מבקרת נלהבת בטיפת חלב, האחות דבורה מסורה. בסוגיות רבות היא חושבת אחרת ממני. אני מקשיבה, לפעמים אומרת את דעתי ולפעמים לא (עדיין התנשאות?)
היא מקבלת ומאפשרת לי להיות הורה כפי שאני רוצה, למרות שזו לא דרכה, מבלי לשפוט ולבקר.
י. הרזה הפך ל"שמנדריק" שלא מבייש את העקומות של דבורה, הוא גדל.
גדלנו שנינו.

^{דף מומלץ}

רחלי, שביל הזהב הוא תמיד לזכור, ששום דבר הוא לא "רק טוב" או "רק רע".
שמכל מה שיש, צריך לאתר את מה שהילד צריך.
מה שמתאים לילד, לפעמים, זה לא מה שאנחנו חושבים.

הילד שלנו יכול לאהוב צבע שנראה לנו מחריד,
לילד שלנו יכול להיות חם בטי-שירט כשאנחנו קופאים בפוטר,
הילד שלנו יכול לאהוב מזון שאנחנו חושבים שהוא מגעיל (לא אומרים מגעיל על אוכל!!

)

שביל הזהב נמצא בהקשבה אמיתית ובפתיחות.
שביל הזהב נמצא בלתת לכל האפשרויות את הצ'אנס להיות נכונות.

נאוה - כן. יופי. שביל הזהב נמצא איפשהו באמצע, אבל איפה ???

אני, בעיקר מאז הלידה שלי, אבל זה תהליך שאני עוברת מהתחלת ההריון עד עכשיו, כבר קשה לי לסמוך על רופאים.

הרופאים היו היסטריים וכמעט אשפזו אותי ללידה, כשהצירים היו מהמאמץ של הנסיעה למרפאה...
כשראיתי (בלידה) דוגמה כל כך בוטה של מצב בו הרופאים עשו כל מאמץ להתערב כשלא צריך.
כשדולב קיבל אנטיביוטיקה, כשבדיעבד אולי אפשר היה בלי, ורק כעבור שבועיים גיליתי (מה שכל רופא יודע) שבגיל כ"כ צעיר זה פשוט דופק להם את מערכת העיכול.
כשאין לי כלים לדעת איך הם מרגישים כשהם חולים, ואני לא מוכנה להסתפק במשוואה שמקשרת את החום לכמות האקמול.
כשהרבה פעמים כשהגעתי למרפאה עם ילד חולה, אמרו לי שזה וירוס, או התעללו בילד ואז אמרו לי אותו דבר.

אז אני אמא רגועה. לפעמים מדי, וכבר נפלנו עם זה (סיפור אי עליה במשקל דומה לזה שתואר). ולפעמים במידה. אני מגינה כך על ילדי מעוד נסיעה מיותרת למרפאה. אני שלמה עם מה שאני עושה.אבל, אני מותקפת ע"י סבתות, חברים ומטפלות.

לגבי הרשימה המקורית: כשקראתי כל הזמן ניקרה בראשי השאלה "האם הוא קיבל מספיק חלב אחורי?" גם העצירות, גם הרעב, גם חוסר העליה במשקל... ברור שמקריאה אי-אפשר לדעת אם זו היתה באמת הבעיה, אבל נראה לי שבכל מה שקשור להנקה כדאי להתייעץ גם עם מישהו שבאמת מבין בזה (יועצת הנקה או לפחות מתנדבת של לה-לצ'ה).

לגבי שביל הזהב בטיפול רפואי ודאגנות: מה הבעיה ללכת לרופא? אני מתייעצת עם רופאים באופן חופשי לחלוטין. בדרך כלל אני יוצאת מהם עם שלל מרשמים. אני שואלת אותם מה ההשפעות של כל תרופה, וכל הרופאים שהייתי אצלם עד היום שמחו להסביר לי. אחר כך אני חוזרת הביתה עם כל המידע הזה וחושבת בצורה רגועה מה כדאי לעשות, איזה מרשמים לקנות, ועל מה עדיף לוותר.

קשה להגיע לשביל הזהב מכיוון שכמו שכתבו לפני ,לעיתים הרתיעה מהמערכת גורמת לעצימה חלקית של העיניים.
קרה שהיתה דלקת אוזניים, הלכתי לרופא שאיבחן זאת, אבל אני הייתי יותר "חכמה" ולא נתתי אנטביוטיקה. הסתמכתי על כך שאולי זה יעבור. הילד לא צרח מכאבים, וחשבתי יהיה טוב גם בלי. אחרי שבוע, ולילה אחד ללא שינה, הלכנו שוב. הרופא, שחשב שהאנטיביוטיקה שהוא נתן לא עזרה, נתן אוגמנטין. הפעם נתתי אנטיביוטיקה (את הראשונה), ותוך 8 שעות הילד הרגיש יותר טוב.

נקיפות המצפון שלי הרקיעו שחקים. הרגשתי חסרת אחריות לחלוטין.
אבל, אסור לשכוח שהפעלתי את שיקול הדעת שלי. גם שיקול דעת של הרופאים לא תמיד נכון. ברוב המקרים אני צדקתי. אז למה שפעם אחת תוריד את הבטחון מול כל שאר הפעמים שכן צדקתי?

צריך להיות עירניים כל הזמן. עם יד על הדופק. לזכור ששיקול הדעת האחרון הוא שלנו, כמי שלוקחים אחריות על הילד.

סיפור נוסף: לפני שנה בערך רועי היה חולה. היה לו חום ואני הייתי צריכה ללכת לעבודה וחמותי היתה אמורה לבוא להיות איתו. לפני שהלכתי, ראיתי שלילד יש חום גבוה והוא בקושי נושם. נסעתי איתו דחוף לרופא, ששלח למיון. הילד כבר ממש חירחר, היה מטושטש ולא הגיב כמעט לכלום.
היה לו התקף של סטרידו. הוא היה חייב לקבל זריקת קורטיזון, ולשאוף מבלון כזה. ו..הם רצו לתת אנטיביוטיקה. אני לא רציתי. הופעל עליי לחץ כבד מצד הרופאים במשמרת שהוא חייב לקחת, ואם לא זה יכול להחמיר וכד'. ניסיתי להבין, למה נחוצה האנטיביוטיקה במקרה הזה? תוך כדי, ניסיתי ללמוד יותר על המחלה הזו.
בסוף נשברתי ונתתי.

למחרת בבוקר הגיעה מנהלת המחלקה ואחרי שראתה אותו הפסיקה את האנטיביוטיקה.
שאלתי אותה איך ייתכן שאתמול, באותו בטחון שבו אמרו לי לקחת, היום פתאום לא צריך? למה אתמול לא חיכו?
האמת שהיא היתה מאוד סבלנית, והסבירה לי על סוגי הסטרידו השונים והטיפול בהם.
ממנה הבנתי שמקרה שיש בו צורך באנטיביוטיקה הוא כשזה חיידק. האנטיביוטיקה ממילא לא עוזרת, וזה קטלני.
לשמחתי חתמתי והלכתי הביתה זמן קצר אחר כך.
דוגמא לכך שגם הרופאים טועים, וגם אנחנו .
אז תנו לעצמכן קרדיט ולא לשפוט את עצמכן לכף חובה אלא לכף זכות

גילה,
עבור כל ילד השביל במקום אחר, וכך עבור כל אדם
המפתח הוא קשב, גמישות וראש פתוח
הנה סיפור לדוגמא:

אצלנו היה סיפור של דלקת ריאות.
ליהונתן היה חום גבוה שעלה וירד, ללא שיפור לאורך 3 ימים. החלטתי שזה כבר מחייב בדיקת רופא
הרופא שמע דלקת ריאות ונתן אוגמנטין + זימן אותנו למיון למחרת (לצילום ולבדיקת דם)
לצערי, נתתי אוגמנטין כבר באותו היום (הוא נורא הלחיץ אותי)
התוצאות במיון:
הצילום לא הראה כלום - זו הייתה דלקת קלינית בלבד (רק שמעו נשימה אחרת)
בדיקות הדם סיפרו שזו מחלה ויראלית (כלומר: אנטיביוטיקה לא תעזור)
הרופא אמר: לקחת בכל זאת.
חברות עם ילדים שסובלים מבעיות ריאות אמרו: התחלת אל תפסיקי
יהונתן במצב מחלה רק ינק, וממילא סבל מענייני בטן כל חייו.
אוגמנטין על קיבה ריקה לילד עם קיבה רגישה זה נוראא.
רבנו על כל כפית, ואני לא הקשבתי

לאחר שסיימנו את המנה האחרונה - בצהרי היום העשירי,
יהונתן הקפיץ את החום בחזרה ל- 39.5. פ ח ד ת י ללכת לרופא
חברה, קולגה, באה לשבת איתי. טיפלתי ביהונתן עם שמנים ועיסויים.
חיבקתי המון והתפללתי... אחרי שעתיים החום נשבר, ואיתו המחלה
עכשיו נשארנו עם נזקי האוגמנטין - בעיות עיכול ומערכת חיסון חלשה,
הקטע הבא היה של אזניים:
חזרנו לרופא הראשון של יהונתן - היה הכרח לתת אנטיביוטיקה (פחות קטלנית מהאוגמנטין).
האוזן של יהונתן עברה פרפורציה (עור התוף נבקע ספונטנית כדי לפנות את הנוזלים, ונוצר חור די גדול).
התחלתי לתת חיזוקים טבעיים של ויטמינים, הפחתת ממתקים ואצידופולוס (עוד לא היה לי נוני).
תוך חודשיים הגוף התאושש
כמה חודשים אח"כ עברנו סיפור חוזר. לקחתי אותו למיון, יודעת שמשחקי החום מספרים אצלו על דלקת ריאות.
החום גרד את ה- 40. הצוות היה מדהים.
הרופאה שוחחה איתי על החום, הסכימה עם הנטייה שלי שלא להוריד חום והזכירה לי את הסכנה בטמפ. של 40+
הסכמתי לתת אקומולי. במקביל, היא הסכימה לחכות שהחום ירד קצת, ושיהונתן יסכים לשתף פעולה עם הבדיקות. התוצאות היו זהות: דלקת ריאות קלינית וויראלית.
הטיפול שניתן: כלום - אקומול אם הטמפ. מתקרבת ל- 40. נתתי פעם אחת וזה לא חזר יותר...

בניגוד לרופא הראשון, שסיכם את האינטראקציה שלנו עם המשפט: "תמשיכי לטפל בילד שלך ועוד תהרגי אותו עם השיטות שלך", הרופאה הקשיבה לי, אני הקשבתי לה, וזה איפשר ליהונתן לקבל את שביל הזהב ולהבריא באמת

בתור אחת שניזוקה די קשה מאנטיביוטיקה (גדלתי בתקופה שבה נתנו אריתרומיצין על כל הצטננות, וההורים שלי היו מאוד ממושמעים), אני מקווה שלא אצטרך לתת אותה לילדי אף פעם. אבל אני לא מאמינה ב"לא לעשות כלום". במיוחד במקרה שרופאים ממליצים על אנטיביוטיקה, כדאי לחפש טיפול אלטרנטיבי טוב.
אני, למשל, לוקחת את בתי למרפאה כשאני מודאגת ממחלה שלה. שם הרופא אומר שזה וירוס. נרגעים, והולכים לטפל ברפואה סינית (דיקור או שיאצו לילדים).
בדלקות אוזניים אני יודעת שטיפולים אלטרנטיביים רבים עזרו במקום שבו האנטיביוטיקה רק גרמה לחזרה כרונית של המחלה. בדלקת אוזניים חייבים לטפל, וכמה שיותר מהר - זה לא אומר שאנטיביוטיקה היא האופציה היחידה או אפילו הראשונה, אבל לטפל.
נדמה לי שב"הורים וילדים" היו כמה מאמרים על ההצלחה של הרפואה הסינית והרפואה ההומיאופטית בטיפול בדלקות אוזניים אצל ילדים, ואולי סוגי רפואה אחרים, לא זוכרת - לצד התיאור של המסלול השיגרתי של דלקת-אנטיביוטיקה-דלקת-אנטיביוטיקה-ושוב חוזר- ובסוף ניתוח כפתורים או משהו כזה.

לעתים ניתן לשאוב עוד קצת חלב, ולהוסיף לתינוק שיונק, בסוף הארוחה, וזה יכול לפתור בדיוק את הבעיה, למשל העצירות.

לא תמיד מוצאים את שביל הזהב, אבל בשביל זה אנחנו בני אדם - נופלים, וקמים ושוב נופלים ושוב קמים, עד שלומדים ללכת. מותר לטעות (ורק לקוות שהטעות לא תהיה בלתי הפיכה...), בעצם - חייבים לטעות, כי אין דרך אחרת ללמוד.
אגב - לגבי דלקת ריאות: לאחרונה, היינו עם מיתר אצל הרופא. בהתחלה, הוא אמר לחכות יומיים (עם אינהלציות) ולראות מה קורה (לא היה חום, אבל שיעולים עד כמעט חנק) ואם יש צורך לצלם. כשעברו יומיים, הרופאה אמרה, שאפשר לצלם ולראות, או לתת אנטיביוטיקה בלי לצלם (אני יודעת שהיא משתדלת לצמצם במתן אנטיביוטיקה). התיעצתי איתה מה יותר גרוע (במיוחד שמיתר כבר עברה כמה צילומים, והבעיות נובעות תמיד מאותה ריאה), והיא המליצה לוותר על הצילום. אז יכול להיות שנתנו אנטיביוטיקה מיותרת, אבל חסכנו צילום (והשיעול לא עבר מעצמו, כך שכנראה שזה היה נחוץ). בעבר היא היתה בערך שנתיים (כן, כן, למרות שהיא עוד לא בת שלוש) עם שיעולים תמידיים. קישרנו את זה לכל מיני דברים, אבל רק לפני כחצי שנה, הרופאה החליטה לטפל באנטיביוטיקה (על סמך ההיסטוריה) - והשיעולים נגמרו! אז אמנם אנטיביוטיקה מחלישה את הגוף, ואת מערכת החיסון, אבל גם שיעול כרוני/נוכחות קבועה וארוכה של חיידק עושה אותו דבר. פתרונות אלטרנטיביים, עד כה לא הועילו לנו.

הדיון הלך למקום של - אנחנו רגועות ממקום שקול ומאוזן וזה בסדר לטעות. ואני רוצה לקחת אותו חזרה למקום שממנו הוא התחיל - אסור לנו לטעות ולחשוב שאנחנו לא זקוקות לייעוץ והכוונה.

נכון שבחברה השבטית האמא לא היתה הולכת לטיפת חלב או לרופא. אבל היא הייתה מוקפת בשבט שלה - אמא, סבתא, דודה, אחות, גיסה.... שהיו פעילות בגידולו של הילד והן היו בעצם "יועצת ההנקה" ו"טיפת חלב" ו"רופא הילדים". רק במקרה חריג היו הולכים ל"רופא ילדים מומחה" - שזה היה המרפא השבטי. כל השאר פשוט היו איתה באוהל, או באוהל ליד, והיו חלק מהטיפול היומיומי בתינוק. האמהות והדודות ידעו. מי יותר מי פחות.

בעידן שלנו שהאמהות שלנו לא ממש מחוברות לשם. גם אם כן, בדרך כלל הן לא נמצאות איתנו, ולא מגדלות את הילד ביום יום. לכן הן לא יכולות להוות תחליף לבדיקה החשובה של טיפת חלב / רופא/ה.

מי שלא דואגת לעשות מעקב אחר הילד שלה ולוודא שהוא בסדר, לא כי צריך, אלא כי היא רוצה לדעת ולדאוג לבנה, באיזה שהוא מקום היא אמא מזניחה.

מעניין לי לקרוא את עצמי לפני ארבע שנים, אז אמא טרייה לבת ראשונה.
היום, עם שלשה ילדים, אני בהחלט מרגישה שאני כבר לא אמא רגועה מדי, ובהחלט מנסה להיות עם היד על הדופק, ולהוועץ ברופא כשצריך. כבר לא נרתעת מתרופות לילדים כל עוד אלו אפיזודות חד פעמיות ומרוחקות ביניהן.

הפיצקית בת חצי שנה בלבד כבר סבלה 3 פעמים מנזלת קשה מלווה בחום. בכל פעם באנו לרופאה והיא הרגיעה אותנו שהכל בסדר. ביום שישי שוב עלה לה החום אחרי שבוע שקט, אנחנו היינו רגועים ולא עשינו כלום כמו קודם גם כשהחום עלה ל39.5 ואולי אפילו יותר. אחרי שלושה ימים התקשרתי לרופאה והיא אמרה שבמילא היא לא מתכוונת לטפל בתינוקת כזו קטנה ושנחכה, אבל אם החום לא ירד לבוא אליה למחרת. היום הגעתי אליה עם תינוקת חמה מאוד שלא ישנה טוב בלילה עם בכי חרישי שממש לא אופייני לה. היא קבעה נחרצות שיש דלקת ריאות ושאני חייבת לטפל בה בהקדם באנטיביוטיקה, הרופאה הייתה בשוק שלא נתתי לה בכלל אקמול. קיבלתי שטיפה על זה שלא נתתי לה ויטמינים וכמובן גם על זה שעוד לא חיסנתי. בצער רב התחלנו בטיפול אנטיביוטי, אבל זה אחרי שהתייעצתי איתה ועם האחות בידיעה שאם תוצאות ספירת הדם היא שהמחלה ויראלית אני מפסיקה עם האנטיביוטיקה.
גם ההומאופטית שלנו קבעה שמומלץ לטפל ושנחזור לחיזוק ברמדי שלנו אחרי שנבריא.
הרגשות שלי כל כך מעורבים, הרופאה די הפחידה אותי שמסוכן שלילדה יש חום גבוה כל כך הרבה זמן ושעם דלקת ריאות לא משחקים. קשה לי שלא שמתי לב שהמצב הפעם שונה מהנזלות האחרות שהיא תפסה. וקשה לי עוד יותר לתת אנטיביוטיקה אך מצד שני עוד יותר קשר לי לחשוב שאני לא אטפל כלל במצב בו היא נמצאת.

מיכלול ה,
קודם כל תרגישו טוב!

אם את רוצה חוות דעת נוספת, אני ממליצה לך על ד"ר אמיר אניספלד - רופא ילדים (מקבל פרטי אני חושבת) והומיאופת. מקבל ברמת אביב. אם זה מעניין אותך - תגידי.

לגבי חום גבוה, לדעתי, הסיכון הוא לא בזה שיש שלושה ימים חום גבוה, כל עוד הילד מרגיש בסך הכל בסדר. המבחן הוא לא גובה החום, אלא מה מצב הילד: אם הוא חסר מנוחה, או אפטי למשל. תקראי עוד ב-חום גבוה. בקיצור אם הוא כהרגלו, או משהו בו שונה באופן בולט.

קיבלתי שטיפה על זה שלא נתתי לה ויטמינים וכמובן גם על זה שעוד לא חיסנתי.
ויטמינים לתינוקת יונקת??? (יונקת נכון?) <יש משהו שאני לא יודעת?>
ומה הקשר לחיסונים? אם כבר להיפך: חיסונים מחלישים את הגוף ופותחים פתח למחלות.

שולחת לכם בריאות טובה, וממליצה לעצמך לא להיות קשה עם עצמך כרגע. ניתוח אירוע תעשי אחר כך כשתהיו בריאות ואז תראי אם יש משהו ללמוד מהדברים. כרגע עוד לא ברור מה קרה. תרפי מרגשות האשמה, הם מיותרים ומזיקים.

ובעניין אנטיביוטיקה ראי גם:
כשלוקחים אנטיביוטיקה (אצידופולוס, אצידופולוס, אצידופולוס)
האם לקחת אנטיביוטיקה (לא בטוחה שזה רלוונטי לעכשיו, אבל שיהיה לך רשום. בהזדמנות).

החלמה מהירה לקטנה!

סיגל ב תודה על התשובה, בינתיים הרופאה קבעה על פי ספירת הדם שצריך לתת אנטיביוטיקה בזריקה, בספירת הדם גם ההמוגלובין נמוך, היום היא שוב נזפה בי וגם בבן זוגי שהיה איתי. כמובן שנתתי לה אנטיביוטקה, פיצקית לא מרגישה טוב, מנוזלת, חלשה, קשה לה להרדם.
אני גם לא מבינה את הקשר בין כל מה שהרופאה אמרה לנו על ויטמינים למחלה שלה כרגע אבל כן מעריכה את האבחנה שלה. אני מנסה להרפות מרגשות אשמה ובכל זאת מבולבלת בין הרצון שלי לחקור ולא לקבל כל דבר כמובן מאליו לבין לעשות כל מה שהרופאה ממליצה.

מבולבלת בין הרצון שלי לחקור ולא לקבל כל דבר כמובן מאליו
במקרים כאלה אני נוהגת להתייעץ עם עוד מישהו, רצוי עם גישה טבעית.

בספירת הדם גם ההמוגלובין נמוך
זה צפוי!
כל רופא אמור לדעת שההמוגלובין נמוך בזמן מחלה, והתוצאה לא משקפת את רמת ההמוגלובין השגרתית. אין בזה שום הפתעה, ואין בכלל מה לציין את זה.
אני מזכירה שאני לא רופאה - את מוזמנת להתייעץ (ולו רק בנושא הזה) עם שרון ג, את יכולה להזמין אותה לדף הזה.

ממשיכה לשלוח לקטנה בריאות טובה!

אחרי שלושה ימים התקשרתי לרופאה והיא אמרה שבמילא היא לא מתכוונת לטפל בתינוקת כזו קטנה ושנחכה, אבל אם החום לא ירד לבוא אליה למחרת. היום הגעתי אליה עם תינוקת חמה מאוד שלא ישנה טוב בלילה עם בכי חרישי שממש לא אופייני לה. היא קבעה נחרצות שיש דלקת ריאות ושאני חייבת לטפל בה בהקדם באנטיביוטיקה, הרופאה הייתה בשוק שלא נתתי לה בכלל אקמול. קיבלתי שטיפה על זה שלא נתתי לה ויטמינים וכמובן גם על זה שעוד לא חיסנתי._ נראה לי שהנזיפות קשורות גם קצת לרגשי אשם על שאמרה לכם לחכות עוד יום. כמו שאמרה סיגל ב _ויטמינים לתינוקת יונקת_ ממש אין צורך, אלא אם גם אני לא יודעת משהו... _ומה הקשר לחיסונים? לא מקבלים דלקת ריאות מחוסר חיסונים. אם ההמוגלובין נמוך, כדאי שאת (המניקה) תקחי תוספת. הייתי מתייעצת עם אמא ל 5.
תרגישו טוב!

אני מזכירה שאני לא רופאה - את מוזמנת להתייעץ (ולו רק בנושא הזה) עם שרון ג, את יכולה להזמין אותה לדף הזה. רק אחרי שכתבתי שמתי לב להמלצה הזו. שרון ג אופציה לא פחות טובה. עכשיו יש לך מבחר להתייעצות. (-;. החלמה מהירה ! @}.

תודה על העידוד, שאלתי את שרון ג כמה שאלות בדף שלה. וגם בררתי איך מגיעים ל אמא ל 5 למקרה שנרגיש שצריכים עוד דעה.

מיכלול ה קבלי חיבוק גדול ואיחולי הבראה מהירה ומלאה!
אני מאוד מבינה את ההרגשה של בלבול ורגשות מעורבים כלפי הרופאה. לדעתי היא פשוט "תפסה" אותך עכשיו כי את ממלא שם וזקוקה לטיפול שלה, ונותנת לך שטיפה מכל הכוונים. תנסי להתרכז עכשיו במה שחשוב ומיידי. כרגע יש דלקת ראות וחשוב לטפל בה. זה מה שחשוב עכשיו. את ענין הויטמינים אפשר לדחות עד ההבראה. את ענין ההמגלובין (אלא אם כן מדובר בערכים מאוד נמוכים) אפשר לבדוק שוב לאחר שתבריא, כי בדרך כלל במחלת חום רואים ערכים נמוכים יותר ממה שיש באמת. אם את סבורה שהאבחנה של הרופאה נכונה והטיפול שלה נכון- זה מה שצריך לעשות. אולי כדאי, לאחר שהילדה תבריא לחפש רופא/ה אחר/ת שתהיה לך תקשורת יותר טובה איתה?

מיכלול ה - לא לגמרי ברור לי מה את שואלת.
אם יש דלקת ריאות בהחלט צריך לטפל באנטיביוטיקה. אם את לא סומכת על אבחנת הרופאה - גשי לעוד רופא.
ויטמינים בודאי לא קשורים לדקת ריאות, וגם אי מתן חיסונים לא.
דלקות ריאות בילדים זה דבר לא נדיר, בימינו גם לא מאד מסוכן ברוב המכריע של המיקרים, אבל דורש טיפול.
מקווה שאתם כבר מרגישים יותר טוב.

תודה, אני סומכת על אבחנת הרופה אבל לא עם הגישה שלה לגבי אקמול וויטמינים. וגם קצת בשוק שפיצקית בגיל כל כך צעיר מולעטת באנטיביוטיקה. היא מרגישה הרבה יותר טוב.

יש לי חברה שהבת שלה, כיום בת 13, סבלה בילדותה מעליות חום חוזרות ונשנות.
היות והיא הילדה השלישית במשפחה, עם הורים בגישה כללית די טבעית ורגועים, הם טיפלו בה בשיטות טבעיות-ביתיות כל פעם שהיתה חולה, היא היתה מתאוששת ואחרי כמה זמן שוב היה עולה לה החום וחוזר חלילה. זה היה ברווחים של כחודשיים, לא שבועות, בין אפיזודה אחת לבאה אחריה.

כשהיא הגיעה בערך לגיל 6 (!) הם החליטו שהגיע הזמן לבירור יותר מעמיק, ובסדרת בדיקות לא קצרה הסתבר שהיו לילדה דלקות חוזרות בדרכי השתן, בגלל איזשהו מום מבני במערכת השתן. מסתבר שבילדות הדלקות האלה יכולות להיות ללא שום כאב, ולכן אף אחד לא חשד שזו הבעיה.
התוצאה של זה היתה שכליה אחת של הילדה הפסיקה לגמרי לתפקד, בגלל הפגיעה המצטברת.

הילדה כיום בריאה, היא עברה ניתוח לתיקון הבעיה ואכן זה לא חזר על עצמו. אבל כל פעם שאני חושבת על זה אני רואה כמה קל לפספס דברים חשובים.

אבל כל פעם שאני חושבת על זה אני רואה כמה קל לפספס דברים חשובים
לצערי נסיון החיים שלי עד כה הוא שגם רופאים מפספסים דברים חשובים ולא תמיד הם מוכנים להודות בכך. צריך לזכור שהרפואה המודרנית לא מצליחה תמיד לאבחן בעיות ולא תמיד מצליחה לפתור את הבעיות. על כן אם יש משהו שלא מרגיעה אותי זה רופאים.
אני מסכימה שחשוב להיות במעקב רפואי אבל לקבל מרופאה תושבה שאני מזניחה את הבת שלי זה ממש לא לעניין ובטח שלא מקדם את החלמת הבת שלי.

בספירת הדם גם ההמוגלובין נמוך

כי בדרך כלל במחלת חום רואים ערכים נמוכים יותר ממה שיש באמת

לא זוכרת אם דיברנו על זה בדף שלי, אבל רק רציתי להדגיש.
ולמי שפתחה את הדף - סחתיין על הסיפור שלך. כל כך נכון.

לי יש המון סיפורים כאלה.כי כרופאה תמיד חששתי להראות היסטרית.
וכך עם תינוקת בת 5 שבועות שבוכה 3 ימים רצופים לא חשבתי ללכת לרופא, עד שאמא שלי גררה אותי באוזן. נמצאה דלקת אוזניים דו צדדית עם מוגלה מתחת לעור התוף (אני יודעת כי היא עברה ניקור). אני לא צריכה להגיד לכן איך הרגשתי אח"כ.
ועם השניה שינקה ולא עלתה מספיק במשקל. עד היום קשה לי להסתכל על תמונות הביאפרה שלה. והיא חמודה ומחייכת, למרות הרזון החולני.

לי יש המון סיפורים כאלה. כי כרופאה תמיד חששתי להראות היסטרית.

אני לא מאמינה, ממש כמו "הסנדרל הולך יחף".

זה די מרגיע לדעת שיש עוד אמהות רגועות. (איך מוסיפים חיוך)

קראתי דף זה, לאחר שהופנתי לשם מדף שפתחתי ממזמן וחזרתי אליו בימים אלה: הורות טבעית נתפסת כחוסר אחריות. מעניין הדיון שעלה פה ועוד יותר מעניין כמה זה דומה למה שהתפתח שם...

שליחה על ידי Talila* » 10 מאי 2006, 00:19

משהו שקרה לי בפוסט פארטום, שבועיים אחרי הלידה.
אני קיבלתי חום. גבוה מאוד. הייתי מטושטשת לחלוטין. כל מה שיכולתי לעשות זה לשכב במיטה ולרעוד, כשהאיש מביא לי את התינוקת להנקות ולוקח אותה אחרי. כבר תכננתי ללכת למרפאה למחרת אבל עד שעבר הלילה, החום נשבר והייתי בסדר גמור.
הסיפור חזר על עצמו בדיוק פעם נוספת כחודש אחרי הלידה.
לא עשיתי עם זה כלום, אבל כשסיפרתי לגניקולוגית שלי בבדיקת הפוסט פארטום שישה שבועות לאחר הלידה היא כעסה עלי נורא שלא הלכתי מיד למיון.

אחרי פעמים להלכתי לחינם למיון ובדיעבד אלו היו מצבים של חובת טיפול (אחד אישפוז ואחד שבר) - אני הולכת הרבה לרופא ש'חינכתי' אותו ומזכירה לו שאני משלמת מספיק כדי שיגיד לי שהכל בסדר. אני שומעת אותו ומשמיעה את קולי ובד"כ אנחנו מגבשים יחד תוכנית שמתאימה לשנינו. כך היה, לדוגמה, עם חיסון אבעבועות רוח - שאלתי, הוא בעד, אני נגד, אמר שאחרי גיל 5 זה יותר קשה, סיכמנו שאם עד גיל 5 לא חולים - נחשוב על זה שוב. לא היה צורך ונשארנו 'חברים':-D גם בנוגע לתרופות, במיוחד אם זה אנטיביוטיקה (ואני יודעת שהוא לא מאלו שרצים לשם), נותן מרשם ואומר באיזה מצב כדאי להתחיל (בד"כ מסתדרים בלי).

אני נורא שונאת את שם הדף הזה.
בתור אמא רגועה, ולפעמים רגועה מדי (שנתנה, למשל, לתינוק שלה לזחול באוטובוס נוסע! מתוך שאננות שזה בסדר) הסיפור המקורי, הוא לא על אמא רגועה מדי.
הוא על אמא קנאית.
אמא רגועה מדי, היתה שוכחת לשקול את התינוק שלה, או דוחה את זה למחרתיים כי היא עייפה מכדי להטריח את עצמה לטיפת חלב. אבל היא לא היתה מתנגדת לכך שאבא של התינוק יילך לשקול אותו! האמא הזאת נלחמה עם בעלה כדי שהתינוק שלה לא יישקל!
זוהי קנאות.

<זהו, פרקתי. המון זמן זה הכביד עלי>

תמרוש רוש. לזחול באוטובוס נוסע זה לא אמא רגועה. זו אימא מטומטמת. בלימת פתאום, פנייה חדה והילד יכול למות או להישאר נכה. לא יכול להיות שלא ידעת את זה.

חוץ מזה את צודקת במה שאמרת.

פלונית, הידעת שכל מי שנוסע עם תינוק, בתחבורה ציבורית, או פרטית, חגור או מותר מעמיד את תינוקו בסכנת חיים ולפי שיטתך מטומטם.
כנ"ל לגבי מי שיולד תינוק.

חוץ מזה את צודקת במה שאמרת.

תמרוש רוש. לזחול באוטובוס נוסע זה לא אמא רגועה. זו אימא מטומטמת.
פלונית, זו חוכמה קטנה מאוד לצלוב מישהו שמכה על חטא. ועוד בפלוניות.
אני חושבת שכשמשתמשים במינוח "רגועה מדי" ברור שמדובר על כך שהרוגע הוא תוצאה של שיקול דעת מוטעה או לקוי. אין צורך בתוספת הטמטום ושאר ירקות -- זה לא משכיל אף אחד.

ואכן, הדף הוא על קנאות. אבל זו קנאות לאידיאולוגיית הרוגע...

העיקר שלמדת לפני שנגרם נזק. רובנו לא נולדות אימהות. אנחנו חושבות שכן, אבל אימהות היא מיומנות ורגישות שצריך בהחלט ללמוד, וכל ילד שונה מקודמו כך ש..מתכווננים מחדש. אימהות (והורות ככלל) היא בראיה צרה אחריות. אחריות להרבה דברים וגם לבריאות של הילד. אנחנו חייבות לשים לב כל הזמן מתי עובר הקו שמסמן לנו (ולפעמים צורח) שחלק מאחריותנו הוא לשחרר ולקבל עזרה. כל עזרה. אנחנו יכולות להיות אימהות מעולות, אבל אנחנו לא רופאות, ולא פסיכולוגיות ולא אלף ואחד דברים שאנשים מבינים בהם פשוט כי הם בילו שנים רבות מחייהם על מנת ללמוד אותם. גם כשאנחנו מפקפקות בהחלטות "ממסדיות" אנחנו צריכות להיות הגונות כלפי הילדים שנתונים לחלוטין תחת שליטתנו ולדעת מתי לסגת. וגם מתי לא.

_פלונית, הידעת שכל מי שנוסע עם תינוק, בתחבורה ציבורית, או פרטית, חגור או מותר מעמיד את תינוקו בסכנת חיים ולפי שיטתך מטומטם.
כנ"ל לגבי מי שיולד תינוק._
עזבי, בחייך...
לפי הגיון הברזל של "מה היה יכול לקרות אם" הרי כל מי שנולד מטומטם, כל מי שנושם מטומטם, כל מי שחי מטומטם, ומי שמת הכי מטומטם.
בתי הקברות מלאים במטומטמים.

לא יכול להיות שלא ידעת את זה.
עובדה שלא קלטתי את זה מראש.
להתרגל לשליטה של עצמי באוטובוסים, ואחר כך לא לנסוע באוטובוסים כמה שנים טובות, ובמקביל להתרגל לשליטה הטובה של התינוק על משטחים יציבים או עם תנועה לינארית יציבה (רכבת), ואז ניסיון ראשון באוטובוס - תפס אותי לא מוכנה.

(אנחנו כל כך מסתמכים על "האדם הסביר היה אמור לדעת - או לעשות XYZ. אבל ה"סבירות" הזאת כל כך נזילה, כל כך תלויה בכל כך הרבה משתנים, כל כך תלויה בחשיפה, התרגלות, לימוד, חינוך מוקדם, חינוך של הזמן האחרון, ובמקביל ב אי חשיפה לדברים שנוגדים את "ההנחה הסבירה" - יותר ויותר אני חושבת על המושג הזה, אני חושבת שאין לו בסיס במציאות. האדם הסביר לא קיים, פשוטו כמשמעו).

שליחה על ידי לינה* » 29 יולי 2011, 20:33

מאמר כנה ומקסים. לא מכירה אותך, אבל שולחת לך איחול להרבה חמלה כלפי עצמך, באיזו קלות אנחנו שוכחות לעשות את זה...

בתי הקברות מלאים במטומטמים.
פה בתי הקברות מלאים באנשים בטיחותיים להחריד

שלא עלו על כסאות, לא הלכו על מדרכות לא-סלולות, לא ישבו ליד שולחנות שמתחתיהם מגירות תיוק, ולא עבדו בחדרים שבהם הוצמדו שלושה שולחנות אל הקירות באופן זמני - מצב מסכן חיים, כמובן.
<או בעצם יהיו מלאים, כי כנראה מגמת הבטיחותיות הזאת החלה רק לפני איזה עשר שנים או משהו...>

שלא עלו על כסאות, לא הלכו על מדרכות לא-סלולות, לא ישבו ליד שולחנות שמתחתיהם מגירות תיוק, ולא עבדו בחדרים שבהם הוצמדו שלושה שולחנות אל הקירות באופן זמני
אז מה הם עשו כל החיים שלהם?

המון.
והם אשכרה נראים נורמלים, תארי לך.

<המרגיעון שהמצאתי ברגע זה: אפשר לחיות באופנים מאוד שונים משלנו, ועדיין לחיות "כמונו". וגם: אין כמו לצאת מתרבותך כדי להרחיב את דעתך>

מה נסגר פה?

אני כל הזמן מוחקת את ההודעה הזו כשאני נתקלת בה. היא מופיעה בשינויי נוסח קלים מדי כמה זמן. יונת, מה זה? אפשר לחסום?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תקשיבי ללב שלך

לגבי שביל הזהב בטיפול רפואי ודאגנות: מה הבעיה ללכת לרופא? אני מתייעצת עם רופאים באופן חופשי לחלוטין. בדרך כלל אני יוצאת מהם עם שלל מרשמים. אני שואלת אותם מה ההשפעות של כל תרופה, וכל הרופאים שהייתי אצלם עד היום שמחו להסביר לי. אחר כך אני חוזרת הביתה עם כל המידע הזה וחושבת בצורה רגועה מה כדאי לעשות, איזה מרשמים לקנות, ועל מה עדיף לוותר.
קטע, גם אמא שלי נהגה כך, הייתי חולה המון בילדותי בדלקות ריאות וברונכיט, היינו הולכות לרופא ואחר כך אמא שלי הייתה מחליטה האם ואילו תרופות לקנות, היא גם סירבה לרוץ אתי לעשות רנטגן בכל הזדמנות (היום גם הרופאים כבר לא ממהרים ומעדיפים לתת אנטיביוטיקה). פעם בתמימות של ילדה סיפרתי על כך לרופאה, היא צעקה עלי : "מה אמא שלך חושבת ? שהיא רופאה" .
אח של אמי מת כתוצאה מרשלנות רפואית, ואצלנו היה נהוג לומר : "תהיי רופאה לעצמך"

הי, מישהו יודע מי פתחה את הדף? תודה