אמא שאוהבת יותר

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה אמא סטרו, אכן עכשיו אני זאת שצדה את הכסף. אם לומר את האמת, רציתי בזה. לכן אני כל כך גאה גם בבנזוגי שנותן לי להיות מביאת הכסף הביתה בזמן שהוא עם הילדים. למרות שהוא לא יכול לעבוד. עדיין זה נותן לי לעשות את הצעד ברוגע.
עוד לא התחלנו כלום, אני היותר מתקתקת דברים בבית ולקח לו כמה חודשים לתרגם את המסמכים. לא נורא. חשבתי לעזור לו אבל אז החלטתי שלא. הוא צריך לעשות את זה לבד. זה לוקח חצי שנה???? טוב, גם טוב. ככה הקטן ישאר בבית איתן את כל הזמן הזה ולא נצטרך למצוא לו מסגרת!
הוא לומד באולפן. אני מנסה ללכת לקראתו כמה שיותר. בסופו של דבר אנחנו שונים והגרנו מסיבות שונות. אבל אני מנסה להיות כמה שיותר עם היד על הדופק.
תודה רבה בשמת, אני אחפש בדף של ביד רכה. פספסתי את המעגל על זה ביום עיון כי הייתי במעגל אחר ואני כל כך מצטערת על זה.

ישראלונה, עניתי לך בדף של זוגות מעורבים חוזרים לארץ . לא קראתי את הדף אבל מניחה שיש שם עוד הרבה אינפורמציה

הזמן שהייתי איתם, הוא הרבה יותר חשוב (מבחינה מעשית) כי למרות שלא הרווחתי כסף, זכיתי לגדל, לחנך וללוות את ילדי.
רק מילה אחת על כסף:
יש אפליה בסיסית ועמוקה של הורים שמגדלים את הילדים בבית, בכך שהגידול הזה לא "נספר" בשום צורה שהיא. האמת היא, שאפשר (ןצריך!!) לחשב את הערך הכלכלי של גידול ילדים על ידי הוריהם ולהכליל אותו לתל"ג. אין לי מושג מה היתה התוצאה הכוללת, אבל אני שמחה להודיע לך שבנוגע להנקה יש ויש כימות כלכלי, שנעשה על ידי ג'ולי סמית (הנה המאמר התוצאה, כפי שנמסרה לי מפה לאוזן (לא אחראית על הדיוק): ליטר של חלב אם (אוסטרלי) שווה כ- 100 דולר (אוסטרליים).
הא!

כלומר, את לא הרווחת כסף, אבל המדינה כן וכן!
ראי זאת כמפעל התנדבותי מבורך למען החברה והקהילה בה חיית...

יש אפליה בסיסית ועמוקה של הורים שמגדלים את הילדים בבית, בכך שהגידול הזה לא "נספר" בשום צורה שהיא. האמת היא, שאפשר (ןצריך!!) לחשב את הערך הכלכלי של גידול ילדים על ידי הוריהם ולהכליל אותו לתל"ג
נכון!
וזה שייך לשאלה "למה יש ערך כלכלי ולמה יש עלות כלכלית שלא נספרים בחברה שלנו".
מוצרי אלקטרוניקה זולים מסין - יש להם עלות כבדה שלא סופרים.
גידול ילדים בבית ע"י אמא אוהבת - יש לזה ערך כבד שלפעמים סופרים אבל המדינה לא מתרגמת את זה לכסף ביד )-:

אם לומר את האמת עשיתי הערכה כלכלית והגעתי למסקנה שאם הייתי יוצאת לעבוד ושמה 2 ילדים במסגרות+ מפסיקה להניק, היינו חיים יותר גרוע ואוכלים פחות. במקום להכניס כסף היינו מפסידים כי 2 המסגרות יוצאות יקר יותר מהמשכרות שהייתי יכולה לקבל.זה שכנע כל כך הרבה נשמות טובות שדאגו לי כל היום בבית עם הילדים.

האמת היא, שאפשר (ןצריך!!) לחשב את הערך הכלכלי של גידול ילדים על ידי הוריהם ולהכליל אותו לתל"ג
אולי כתבתי את זה כבר פה, אולי במקום אחר, אבל היתה מי שחישבה את הערך של הנקה, ותרומתו לתל"ג, והיא מצאה שכל ליטר של חלב אם בהנקה שווה תוספת של 100 דולר לתל"ג.
שווה.

דוקא בחברות פרימיטיביות שמסביבנו .המקדשות ביטויים רגשיים והאמאות עקרות בית המקדישות את כל כולן לילדים, הילדים די בעייתים מבחינות רבות,

עמית, שתי שאלות:
א. מה הכוונה בפרימיטיביות?
ב. מה הכוונה ב"מסביבנו"?

מקווה שבחרתי את הדף הנכון.

כן. ואני מאוד מסכימה איתך.

_זה שיגע אותי. זה בכל מקום. אולי גם בגלל שגם לי עשו את זה (הפקידו אותי בתור תינוקת אצל אנשים זרים) אני רגישה יותר לנושא.
זהו, רציתי לפרוק את העצבים שלי._

ממש כל מילה.

הסיפור שלי בעניין:
בתור תינוקת שנולדה מורעבת (בגלל רעלת הריון שלא אובחנה) ו׳נזנחה׳ חודשיים באינקובטור עם המלצה להורי לא להתרגל אלי כי 50 אחוז שלא אשרוד, אני יכולה להגיד לך שאולי לא זוכרים במודע, אבל עבדתי המון שנים כדי להשתחרר מחרדת הנטישה שלי. אני חשה ששני אלו קשורים ישירות (הפרדה מאמא בלידה לפרק זמן ארוך ושהיה של 7 שבועות באינקובטור, וחרדת נטישה).
בני הבכור שהה באינקובטור 4 ימים, ואני נלחמתי לבקר אותו כמה שיותר (ולשאוב לו, ולשיר לו, ולהניח עליו ידיים). לא רואים סימנים לחרדת נטישה עזה. הוא כן ביישן עם זרים, אבל אולי זה אופי ואולי הגיל. הוא נפרד בקלות מגיל צעיר לפעילויות שמעניינות אותו (גם ל-3 שבועות בגיל 8 למחנה של התנועה).

_אולי גם בגלל שגם לי עשו את זה (הפקידו אותי בתור תינוקת אצל אנשים זרים) אני רגישה יותר לנושא.
זהו, רציתי לפרוק את העצבים שלי, מקווה שבחרתי את הדף הנכון._
לחלוטין

שבירת הטאבו המשמעותית עבור נשים רבות הייתה, כנראה, האמירות נגד ההשמנה אבל הזנחה של ילדים זה כנראה מובן מאליו
גם, וגם - אלה שחשבו שהיא מזניחה את הילדים שלה, הם לא כאלה שייכנסו לקרוא את הכתבה/יגיבו בטוקבקים.
(האם הגבת בכתבה וכתבת שהיא מזניחה את הילדים שלה?)

אלה שחשבו שהיא מזניחה את הילדים שלה, הם לא כאלה שייכנסו לקרוא את הכתבה/יגיבו בטוקבקים.
בדיוק. גם אם לגמרי במקרה הייתי נכנסת לכתבה הזו, לא הייתי טורחת להגיב. בשביל מה? כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע.

_אף מילה על ההזנחה של התינוקת שלה. כלומר, שבירת הטאבו המשמעותית עבור נשים רבות הייתה, כנראה, האמירות נגד ההשמנה אבל הזנחה של ילדים זה כנראה מובן מאליו .
(אני כותבת הזנחה כי בראיון יש גילויים אובייקטיבים של הזנחה)._

מכיוון שאי אפשר לברוח מהתמונות והציטוטים שלה בכל מקום, אז גם אני זוכרת תמונה כלשהי שבה היא מבלה עם הבעל שלה בלי התינוקת הקטנטונת מיד לאחר הלידה. מה שנורא הוא שאמא שלה רק היום סיפרה שהילדים הם כל חייה. משמע, זאת נראית להם הורות אוהבת. והם מרוחים בכל מקום--זאת ממש תוקפנות חזותית.

זה כנראה אחת הרעות החולות של הנאו-ליברליזם.
בתור ניאו-ליברלית גאה, אני מוחה! ניאו ליברליזם (קרי: קפיטליזם. כי אין אנשים אמיתיים שקורים לעצמם ניאו ליברלים. זה כינוי שאך ורק מתנגדים משתמשים בו. כמו לקרוא למישהו פשיסט או לשלי יחימוביץ' קומוניסטית) תומך בחופש ביטוי מוחלט או מוחלט כמעט לחלוטין.

זה הניו אייג' שנוטה להתנגד לביקורת, ויש גם ענפים של השמאל שנוטים למשטר את השפה. אפשר לקרוא על זה ביקורת למשל באתר מידה אתר ימני-קפיטליסטי.

מכיוון שאי אפשר לברוח מהתמונות והציטוטים שלה בכל מקום.
אני לא ראיתי שום תמונה וציטוט. אולי כדאי לערוך ניקיון בכלי התקשורת שאתן נחשפות אליהם? זה סוג של זיהום חזותי, לדעתי.

כמובן שלא הגבתי בכתבה (זה לא משהו שאני בכלל נוהגת לעשות.
נו, את רואה... וזה אומר שהסכמת איתה? זה אומר שרק הדיעות שלה על שומן הקפיצו אותך? לא. זה אומר שמותר היה לטוקבקיסטיות לבקר אותה על "חוסר סולידריות נשית" לגבי ההשמנה, ולעומת זאת הטאבו (שאת בעצמך נתקלת בו) אסר עליהן בשם אותו ערך (חוסר סולידריות נשית) לבקר אותה על גידול התינוקת שלה.

זה אומר שמותר היה לטוקבקיסטיות לבקר אותה על "חוסר סולידריות נשית" לגבי ההשמנה, ולעומת זאת הטאבו (שאת בעצמך נתקלת בו) אסר עליהן בשם אותו ערך (חוסר סולידריות נשית) לבקר אותה על גידול התינוקת שלה.

מסכימה בהחלט.

יש אמא שאוהבת בכל לבה ובכל מאודה, ומבטאת את האהבה הזאת בדרך חייה וביחסה לילדיה, ויש אמא שאוהבת בעירבון מוגבל! היא שמחה בילד שלה חלק מסוים מהזמן, אבל היתה מעדיפה שמישהו אחר יגדל אותו, או שיהיה יותר דומה לצעצוע, שאפשר לאפסן על המדף ולהוציא רק פעם-פעמיים בשבוע, כשנורא מתחשק "לשחק שאני אמא ושיש לי ילד".
נתקלתי בזה והתחשק לי להגיב, אבל לא קראתי את הדף ולכן אני אולי חוזרת. אין דבר...
אני חושבת שאמא כזו היא לא בהכרח אמא שאוהבת בעירבון מוגבל, למרות שאני בטוחה שיש גם כאלה. היא יכולה להיות אמא שהחיים, והאופן העקום שבו הם בנויים, לימדו אותה שככה זה אימהות. שזה מה שעשוים. שככה אוהבים.
ואז התפקיד החברתי יהיה לא להגיד לה שהיא אוהבת בעירבון מוגבל (איך נדע מה היא מרגישה בעצם?) אלא להגיד לה - שמעי, יש עוד דרכים לבטא את אהבתך לילד, רוצה לשמוע?

כבר כתבתי פעם במקום אחר על הקושי שלי מול שיפוט של רגשות נוכח מעשים. אני חושבת שעדיף להניח שאין לנו מושג מה אחרים מרגישים, ובכל זאת יש לנו דעה על המעשים שלהם ועל ההשלכות של המעשים האלה.

אני חושבת שאמא כזו היא לא בהכרח אמא שאוהבת בעירבון מוגבל, למרות שאני בטוחה שיש גם כאלה. היא יכולה להיות אמא שהחיים, והאופן העקום שבו הם בנויים, לימדו אותה שככה זה אימהות. שזה מה שעושים. שככה אוהבים.
עוד אפשרות: היא יכולה להיות אמא שהחיים כל כך קשים לה (אובייקטיבית, סוביקטיבית, לא באמת משנה) שהרבה משאבים שלה הולכים על התמודדות, ונשאר לה מעט עבור הילדים.

עוד אפשרות.
זו הפואנטה שלי בדיוק. שיש הרבה אפשרויות ולדעתי רק במקרים חריגים היא באמת אמא שאוהבת פחות.
ברגע שאני אומרת לה - את אמא שאוהבת פחות - אני גם אומרת לה מה היא מרגישה (big no no מבחינתי) וגם מכניסה לה רעיון לראש שאולי באמת זה מה שהיא מרגישה. איך קידמתי פה משהו חיובי?
ובנוסף, אם הכנסתי לה רעיון כזה לראש, אני באותה נשימה מכניסה אותו לראש של הילדים שלה, וזה כבר טרגי לדעתי.

אני חושבת שהפואנטה של הדף - שאני אישית ממש לא מסכימה איתה - היא שאהבה היא לא רגש אלא מעשים. שאם המעשה לא שם, האהבה לא שם.

אהבה היא לא רגש אלא מעשים.
בעולם של מרשל רוזנברג, אהבה היא צורך, ולכן כאשר היא לא מסופקת היא מייצרת רגש לא נעים, שבתורו עשוי לייצר מעשה לא נעים.
אני אישית מתחברת לרעיון שהיא רגש, אולי אפילו האמא של הרגשות כולם, אבל גם מבינה אותה כצורך שהוא האבא של הרגשות כולם

כל כך הרבה דברים, אם הם לא מסופקים ומעוררים רגש לא נוח, נובעים בפועל מזה שהרגשנו לא אהובים בעצם.

לחשוב על אהבה כמשהו שאינו רגש או צורך אלא מעשה, שמנותק מהחוויה רגשית או צורכית עמוקה, נראה לי מנותק מהחוויה שלי את הדבר הזה. אבל אולי יש פה פשוט משהו שאני לא מבינה.

בשבילי מעשים יכולים לבטא אהבה, או שלא. אני יכולה לאהוב ולבחור לא לבטא את זה במעשים מכל מיני סיבות, ואני יכולה הפוך - לעשות מעשה שעל ידי כל אדם יישפט כמעשה אוהב, בלי לאהוב בכלל אלא רק לכבד, להעריך, לרצות לעזור או להקל וכו'.

בעיני הקשירה בין אהבה למעשים משרתת את היכולת להבחין במצבים מסויימים. כך שאני רואה את הערך שבה. אבל היא בשום צורה לא יכולה להיות נכונה אבסולוטית.
קל יותר להדגים את זה דרך זוגיות, דרך אלימות ביחסים, אם מישהי חושבת שהפעלת אלימות ביחסים זה אהבה (ולפעמים זה באמת חלק מאהבה, למרבה הטרגדיה) קל יותר לתחום את הקו האדום דרך להגיד למישהי: אם הוא עושה ככה וככה אז הוא לא אוהב אותך.
מורכב יותר לומר: הדרך שלו לאהוב אותך היא להכאיב לך. (או להתעלם ממך או כל ווריאציה אחרת). הוא באמת אוהב אבל ככה הוא יודע לאהוב. זה נעים לך? את רוצה את זה?
כמי שהדרך של ההורים שלה לאהוב אותה היא לא תמיד נעימה לה, אני יכולה להעיד שאפשר לגמרי לאהוב ברגש אותנטי ועמוק של אהבה שיתורגם למעשים ואנרגיות שלא נעימים לצד השני.

אני רואה את הערך שבה.
גם אני רואה את הערך שבה. אני פשוט חושבת שזה קיצור דרך שמוביל להבנות חשובות, אבל בדרך גם מחרב את ההבנה החשובה של מושג היסוד הכה חשוב הזה - אהבה.
אנחנו "מרמים" לגבי "מהי אהבה" כדי לעזור למישהו להגיד "לא" למשהו שלא נעים, אבל בדרך מטעים אותו לחשוב דברים עקומים מאוד על אהבה ועל להיות אוהב או נאהב. בעיניי זה מחיר כבד לשלם, אבל אם זה מציל את החיים של מישהו אז אולי זה לא מחיר כבד לשלם? לא יודעת...

הדרך שלו לאהוב אותך היא להכאיב לך.
זה ליפול לאותו הבור בדיוק, רק מהכניסה השניה שלו. אני לא חושבת שכדאי להגיד למישהו שאדם אחר אוהב או לא אוהב אותו. מה אנחנו יודעים על רגשות של אחרים? לפעמים הם לא יודעים את של עצמם, אז מישהו מבחוץ???
כל מה שאני יכולה להגיד ברצינות זה שאני אוהבת, או שאני מרגישה אהובה או לא אהובה על ידי מישהו אחר, מתוך הבנה שזה רק מה שאני מרגישה וזה לא בהכרח מה שהוא באמת מרגיש.

זה נעים לך? את רוצה את זה?
לדעתי זה הדבר היחיד שמשנה, ולכן זה כל מה שהייתי שואלת מישהי שלדעתי מסכימה לסבול משהו שבעיניי הוא לא נעים או לא רצוי או אלים. וזה גם מה שהייתי מנחה ילד לשאול את עצמו בגיל מבוגר.
היה לך נעים?
אם לא היה לך נעים, מה זה משנה שאהבו אותך או שלא? היתה לך ילדות לא נעימה באופן כללי או בנקודות מסוימות.

ואותו דבר לגבי האמא - עשית משהו לילד שלך? קיבלת החלטה לגביו או בשבילו? זה נראה לך נעים? לך היה נעים לו היו עושים לך כזה? מה היה יכול להיות לך יותר נעים מזה? יש לך משאבים לייצר את הדבר היותר נעים? איך אפשר לעזור לך לגייס את המשאבים הנדרשים, אם אין לך אותם?

מסכימה איתך לגמרי עם המלים שבהן את מגדירה את זה כקיצור דרך ואת מה שהוא עושה. ומסכימה איתך לגמרי שיש לזה מחיר והוא משמעותי מאוד.
משהו בחיים שלי קיצור הדרך הזה סוג של "הציל" (מה אנחנו יודעים באמת על הצלות? וניצולות?) כך שממש קשה לי לחשוב מה היה קורה אילו.
זה לא אומר שאני לא ספקנית לגבי מידת ההכרחיות שלו, כמו שיש לי המון רספקט כלפיו. גם וגם.
לכן המלים שלך לגמרי מתאימות לי.

זה ליפול לאותו הבור בדיוק - אה, כי לא הסברתי למה אני מתכוונת. זה בהנחה שהמשפט הזה הוא הדהוד או מתן תוקף למה שהמישהי ההיא קודם אמרה, ממשפחת "אבל הוא אוהב אותי נורא".

בטח שלא הייתי מכניסה את זה כרעיון לאף אחת אם לא המצב (שאני לפחות מכירה) של "אבל הוא אוהב אותי נורא".

זה הדבר היחיד שמשנה - לא בדיוק.
אני מתייחסת כרגע כפרקטיקה, טכניקה, כלי. לפעמים הדפוס כל כך עמוק שהאדם לא מרגיש שזה לא נעים לו. (מכירה על בשרי).
במקרה כזה, אם נדמה לי שמשהו פה אמור להיות מאוד לא נעים למישהו והוא לא חושב ככה, והפרקטיקה הכה יעילה לרוב של - זה נעים לך? לא לוקחת לכיוון שאני מבינה אותו כתורם ("כן זה נעים לי"), אם אני עכשיו מהמקום של לסייע לאדם בדרך שמחזקת את האוטונומיה שלו על חייו ולא בדרך שמבקשת ממנו לסמוך על אדם אחר שרואה את מה שהוא לא רואה - הייתי חוזרת למקום שממנו התחילה שיחתנו. אם נגיד הוא פנה כי הוא הרגיש צורך בעזרה, אז לחזור למקום שבו הוא הרגיש את הצרימה. ולחזק משם.

אם לא היה לי נעים, זה מאוד משנה שאהבו אותי או לא. בעיני לפחות.
לחוות אי נעימות ארוג היטב ברגש רב של אהבה מול לחוות אי נעימות תוך תחושה כללית שלא מאוד אוהבים אותי, או איזו תחושת הזנחה רגשית עמומה כזו, זה רגש מאוד שונה שלטעמי מייצר המשכים שיכולים להיות שונים.

ברמה הפסיכודינמית, איזה מודל של יחסים את לוקחת איתך לקראת זוגיות, מה מוטבע בך בלי לדעת לקרוא לו בשם, מה זה בשבילך קירבה, זה כל כך כל כך שונה.

מטפלים שונים התעקשו לומר לי שלא נעים ארוג בהרבה אהבה לדעתם הרבה הרבה יותר מורכב להתמודדות והרבה יותר מסובך בחיים מאשר האפשרות השנייה. ובו זמנית הדגישו את הערך של האהבה שקיבלתי.
אין לי מושג האם הם צודקים וגם קשה לי להעריך האם מה שהם אמרו יושב גם על בסיס של ידע תיאורטי או מקצועי או שזה בא מהמקום האנושי של רצון שלהם להעניק אמפתיה.

ואגב ההעמדה זה לצד זה של האם היה לך נעים? לצד - אהבו אותך או לא, תמונת מראה של לתרגם מעשים כאהבה, בחוויה שלי לפחות, היא משפט המפתח "אבל זה מאהבה" או "אבל אנחנו אוהבים אותך/אהבנו אותך מאוד", כמשתיק קול למחאה על מעשים לא נעימים עד מאוד.

איפה שזו תבנית משוקעת עמוק בתודעה, שאם הלא נעים בא מאהבה אז חייבים ומוכרחים מוסרית להגיב אליו ולהעריך ולשפוט אותו אחרת, בד בבד עם אישיות שהתעצבה בדרך של לבחור במה שחשוב ובמה שנכון ולא במה שנעים, זה חתיכת תיק לעבור משפה אחת לשפת הנעים או לא נעים.

כל זה - לא סותר שאני מסכימה איתך לגמרי בבסיס. והאם ואיך אפשר בסיטואציות מסויימות בלי קיצור הדרך הזה - מעניין אותי עד מאוד ברובד מסויים אבל לא באמת מאוד משפיע על חיי בהווה ובעתיד, ככה שזה לא נורא משנה. כי מה שהיה היה, ומה שאני יודעת עכשיו אני יודעת עכשיו.

כמו רוב השאלות שנעוצות תהיות נורא עמוקות בחיים - מן הסתם התשובה הגבישית, הקריסטלית, הבהירה עד הקצה תתבהר ותציג את עצמה בדיוק בשנייה שבה לגמרי לא אהיה זקוקה לה יותר.
מכירה את הדינמיקה?

אני ממש ממש מכירה.. (-:

לב, אנחנו עוברות בזליגה אטית לתחום של יחסים במקום לתחום של אימהות. רק מסמנת לשתינו כדי שנשים לב. אולי נצטרך לעבור דירה.

"אבל הוא אוהב אותי נורא".
כאשר אני שמעתי את זה (ואוהו, כמה שאני שמעתי את זה כחלק מסיפורי אימה מסמרי שיער) תמיד הקשבתי לזה בכבוד גדול. כולנו צריכים להרגיש אהובים ואנחנו נחפש את זה בלי שום קשר למעשים שנעשים כלפינו ונמציא את זה אם יש צורך והמציאות לא מתיישבת עם זה.
אז אמרה. שתגיד. אני מהנהנת בשלווה.
ואחר כך אני שואלת אותה כל מיני שאלות שהליבה שלהן היא הנועם אבל יש דרכים שונות לסמן אותו אם היא חושבת שזה נעים לה.
למשל, להגיד, "מעניין... לי היה ממש לא נעים אם היו אומרים לי או מתנהגים אלי ככה". את המחשבה הזו אני דווקא מאוד רוצה לשתול לה במוח, הרבה יותר מאשר את המחשבה שהוא לא אוהב אותה. וסביר שגם אסביר איך זה היה כנראה גורם לי להרגיש ומה הייתי מעדיפה במקום זה ומחברת בין ההעדפה הזו לתחושה של כבוד או הערכה.
זה נראה לי דיאלוג שעדיף על קיצור הדרך כי זה מקום שיכולה להיות בו הסכמה בינינו במקום מאבק על השאלה האם ההוא אוהב אותה או לא ובמקום שנגזול ממנה את כבשת הרש המדומיינת שלה.

ואותו דבר עם הילדה שעשו לה ואהבו אותה בו זמנית. היא זקוקה ממש לידיעה (שבחלקה יכולה להיות אמיתית ממש) שאהבו אותה. אסור לי לגזול את זה ממנה.
אני יכולה לכנות את מה שעשו לה בהמון מילים שישקפו את הסבל והכאב שלה בלי לגעת לה באהבה של הוריה. אני יכולה, במקרה קיצון, להסביר שיש כל מיני אהבות וחלקן, לצערנו הרב, מכאיבות. או מכאיבות לפעמים. אני יכולה להסביר שאין לנו מושג אם הוריה אהבו אותה או לא, אבל שמותר לנו לקוות שכמו מרבית ההורים הם כן ואפילו הרבה.
אני יכולה לדבר על זה שיש אנשים שמבלבלים אהבה עם דברים אחרים (מה שאת ואני נכנה שליטה) ואצלם זה נראה ממש קשור אבל בעצם זה לא.

אני לא מחבבת קיצורי דרך אבל אני לגמרי מבינה את הערך של זה. באמת באמת.

אם אני עכשיו מהמקום של לסייע לאדם בדרך שמחזקת את האוטונומיה שלו על חייו ולא בדרך שמבקשת ממנו לסמוך על אדם אחר שרואה את מה שהוא לא רואה.
מצטערת שכך הובנתי כי זו לא הכוונה שלי. קודם כל, כי אני באמת חושבת שיש דרכים שונות לעבוד עם ה"זה כן נעים לי" בדרך שמצמיחה המשך בונה של הדיון בלי לגנוב את החוויה.
מעבר לזה, אני גם מסכימה להאמין לזה. כלומר, מהמקום שבו נמצא האדם שזה נעים לו, אני רוצה להאמין לו שזה נעים לו. למשל, כי הוא שופט את זה בהשוואה לחלופות גרועות יותר שהוא מכיר.
ואז נוכל לדבר בכיוון אחר על איך היינו רוצים שייראו החיים. ומה יכול להיות אפילו עוד יותר נעים מזה ואיך אפשר להגיע לשם כי מגיע לאדם הזה שיהיה לו הכי נעים שאפשר. זו שיחה שלא חותרת תחת הנועם אלא לוקחת אותו למקום אחר דרך ההכרה שבכלל מגיע לנו שיהיה לנו נעים אבל לא רק פירורי נעים אלא ממש ממש נעים. אפילו כל הזמן, רחמנא ליצלן...

ובו זמנית הדגישו את הערך של האהבה שקיבלתי.
דעתי האישית היא שזה יכול לבוא רק בשלב ב'. אין מקום בכלל לדבר על אהבה בתוך כאב וסבל. אני לא חושבת שזה עוזר בשלב כזה. זה עוזר רק הרבה אחרי שעסקנו בכאב, הכרנו בו, ועל הפצעים המצולקים צריך למרוח איזה קרם נעים, בעיקר אם הוא אמיתי והמטפל יכול לראות אותו באמת.

"אבל זה מאהבה" או "אבל אנחנו אוהבים אותך/אהבנו אותך מאוד", כמשתיק קול למחאה על מעשים לא נעימים עד מאוד.
מאוד מאוד מאוד מסכימה!
בכלל, מול הבעה של כאב, המילה "אבל" לא אמורה להופיע. אפשר רק להצטער על מה שקרה, להצטער על חלקי במה שקרה, ובמקרה הכי קיצוני של זה - להצטער על זה שהאהבה שרציתי שתהיה בינינו לא הגיעה אליך.

זה חתיכת תיק לעבור משפה אחת לשפת הנעים או לא נעים.
מסכימה. לקח לי שנים ללמוד לאהוב בכלל. אז מה? הסכמתי להסתפק במעשים של אהבה במקום? מה פתאום...
אז תיק, נכון. מכווננים את הרצועות, מרימים על הגב וסוחבים כל פעם כמה שיכולים.

תודה על כל מה שכתבת. מעניין לי לקרוא ונעים לי לשוחח איתך.

אהממ.. בעיני יחסים והורות זה אותו דבר בדיוק.
כתבתי זוגיות כי דרך זה היה נדמה לי שקל יותר להעביר את הנקודה, אבל מה שבעצם רציתי להגיד דרך הדוגמא הזו שלא קרתה לי בגוף ראשון הוא את אמא שלי אומרת לי (בווריאציה כזו או אחרת, הלוגיקה הספציפית שלה תמיד פתלתלה ומורכבת) "אבל אני אהבתי אותך נורא". כאילו, כאילו פה אני אמורה לעצור. פרדיגמה. היא אהבה אותי נורא אז לי אסור להתלונן שהיא הכאיבה. זה היה מאהבה.

מעניינת לי ההקשבה שלך ל"אבל הוא אוהב אותי נורא". אין לי ניסיון עם זה, בלייב, אבל אני מדמיינת אותי מנסה דרך ההקשבה דווקא לא לעבור הלאה אלא להנכיח את האהבה ואת מה שהיא מרגישה ולבדוק האם דרכו לאהוב נעימה לה. אהבה זה משהו כל כך עוצמתי וזה כוח שיכולים להיות לו גם לבושים הרסניים, אהבה אלימה כן יש דבר כזה, שחשוב היה לי לו הייתי שם, לפחות בדמיון, להנכיח את שתי הפנים שלו.

למה זה חשוב לי נורא? כי אישור לתחושה שלה שיש שם אהבה יכול לפנות מקום לתובנות שיעלו לבד של מה שיש שם עוד. כי אני מאמינה שזו הדרך לפרק את המשוואה הדו צדדית - אם הוא אוהב אותי אז אין מצב שזו אלימות, אם זו אלימות אז אין מצב שהוא אוהב אותי.
ישנם כל כך הרבה סוגים ועוצמות של אלימות ויכולים להיות מעורבים בהם גוונים שונים במינונים משתנים של אהבה.
בחלק מהסוגים, ובאמת שרק חלק, נוכחת אנרגיה כל כך חזקה של אהבה, אהבה אלימה, שבעיני לנסות להכחיש אותה או להגיד עליה "אז מה" ולמשוך בכתפיים זה פשוט זה לא.. זה לא. אם האישה עצמה יכולה לומר "אז מה אם הוא אוהב אותי, לא מגיע לי כך וכך" אז סבבה.
אם היא לא שם, בעיני נכון להנכיח את כל חלקי החוויה.

אני מאוד מבינה את הערך של "לי זה היה לא נעים אם.. " . אם זה לא חירום אלא התבוננות שיש לה זמן, ההעדפה האישית שלי בז'אנר הזה היא בכל זאת ללכת פנימה אל החוויה של אותה אישה.
אל הדבר שהיא לא זקוקה לעזרה מבחוץ כדי לראות אותו. אל הצרימה שהיא כן מרגישה לבד. לחזק את זה.
לחזק את הדואליות שהיא חשה. גם את מרגישה שאוהבים אותך וגם ש..
להנכיח את הפער.
שזה ייתכן וזה אפשרי ששני הדברים קורים בו זמנית. יש לי איזשהו אמון שעצם האישור הזה שזה ישנו, יציף לבד מיליון תובנות. לפחות בחלק מהמקרים..

בואי נאמר שאני מדמיינת שכך היה נעים לי לו היה נוגעים כך בי.

אני חושבת שכאשר שני רגשות מאוד חזקים סותרים נוכחים, יש משהו מאוד מועיל בעצם האישור וההדהוד שאכן זו המציאות ושזה ייתכן ושלא את לא ממציאה/מגזימה/מדמיינת/לא ריאלית ועוד.
ייתכן שבמצבים של הצלת חיים, כשזה חירום מיידי, צריך לנהוג אחרת. אינני יודעת.
למרות שנדמה לי שדווקא בחירום הכי קשה, אני מפעילה אינטואיטיבית את האסטרטגיה הזו והיא עובדת לי, איפה שאני קולטת שדברים אחרים לא יעבדו (לא חוויתי חירום ממשי סביב אלימות ביחסים, אבל כן בסיטואציות אחרות כמו צורך לקבל החלטה מיידית על הפלה - אני מתכוונת כשאני בצד שמעוניין לסייע).

ארוך לי כרגע להמשיך כאן.

נראה מה יהיה מחר.
לא יודעת איך הבנת אותי אבל - מצטערת שכך הובנתי - לא הבנתי אותך בשום דרך שמתפרשת אצלי כשלילית. כלומר, שומדבר שכתבתי בפוסטים הקודמים, בסבב הקודם, לא התכוון להיות כזה שמגיבים עליו בהצטערות. כנראה התפספס פה משהו - לא קולטת כרגע מה.
לילה טוב לבינתיים

שומדבר שכתבתי בפוסטים הקודמים, בסבב הקודם, לא התכוון להיות כזה שמגיבים עליו בהצטערות.
יקרה, כל כך לא הבנתי על מה את מדברת, שהייתי צריכה לקרוא שוב הכל מחדש

אני מניחה שהתכוונת לזה?
אפשר רק להצטער על מה שקרה, להצטער על חלקי במה שקרה, ובמקרה הכי קיצוני של זה - להצטער על זה שהאהבה שרציתי שתהיה בינינו לא הגיעה אליך.
אם כן, אז פשוט התכוונתי שם למשהו שמישהו אומר למישהו כשהוא "מואשם" במשהו אבל מרגיש בעצמו שהוא נורא אהב. לא התכוונתי שאני מצטערת על משהו ביני לבינך.

ועם כל מה שכתבת מאוד מאוד הסכמתי. אני חושבת שפערים בחשיבה שלנו נובעים בעיקר בגלל הבחירה שלי לראות דברים מנקודת המבט של סיוע (קצר מועד, נקודתי, קצת חירומי) בעוד שאת לדעתי חשבת יותר על טיפול או על קשר מתמשך. אני עצמי כתבתי שאת האהבה שהיתה, ולכן חשו בה, אין לגזול כי היא חיונית ממש.

בכל אופן, מאוד אהבתי מה שכתבת ואיך שכתבת.

עוד כמה דברים קטנים...
להנכיח את האהבה ואת מה שהיא מרגישה ולבדוק האם דרכו לאהוב נעימה לה.
אהבה זה משהו כל כך עוצמתי וזה כוח שיכולים להיות לו גם לבושים הרסניים, אהבה אלימה כן יש דבר כזה.
אני לא רואה את זה ככה. בעיניי, אהבה היא לעולם לא אלימה או הרסנית או מזיקה. ממש להפך... האיכות הכי בולטת שלה היא התיקון, ההשלמה, מילוי החורים שיצרו בנו החיים.
מה שכן, אלימות יכולה בהחלט להתקיים לצד אהבה ובתוכה ולכן יכולים להיגרם נזקים איומים ביותר גם בתוך אהבה. אבל האהבה עצמה היא לא אלימה או מזיקה ולדעתי ממש ממש קריטי לראות את זה ככה כי אחרת באמת איך אפשר לדעת אם אוהבים אותי או לא?
וחמור מזה - איך אוכל לדעת בעצמי אם אני אוהבת או לא?
לי חשוב לדעת...

דרכו לאהוב אותה לא יכולה להיות אלימה. הוא יכול לאהוב אותה ולהיות גם אלים. האלימות היא לא הביטוי העקום של האהבה שלו אליה. היא פשוט ביטוי של אלימות.

כאשר שני רגשות מאוד חזקים סותרים נוכחים, יש משהו מאוד מועיל בעצם האישור וההדהוד שאכן זו המציאות ושזה ייתכן ושלא את לא ממציאה/מגזימה/מדמיינת/לא ריאלית ועוד.
כל מילה בסלע!
לצד זה, אני חושבת שצריך להבחין בין מצב שבו מתקיימים שני רגשות סותרים, למצב שבו מתקיימות שתי מחשבות סותרות.
תראי את ההבדל, מעניין מה דעתך.
רגשות - "אני אוהבת אותו וגם מפחדת ממנו" - את זה מאוד קל לחזק, מבחינתי, את הדואליות הזו.
מחשבות - "הוא אוהב אותי וגם מתעצבן עלי" - היא לא יכולה לדעת מה הוא מרגיש ולכן היא בעצם מספרת לך מה היא "חושבת" שהוא מרגיש. אם היא היתה מרגישה אהובה, היא היתה אומרת - אני מרגישה אהובה. אבל את זה את כמעט אף פעם לא שומעת במקרים האלה של "אהבה" כואבת. ואז מה שאת שומעת בעצם זה לא את מה שהיא מרגישה אלא את הניסיון שלה להצדיק אותו, ובזה אין לי שום צורך לתמוך.
אם היא תגיד לי שהיא מרגישה אהובה זה יהיה סיפור אחר. ואז נצרך להגיע גם למקום הנוסף שבו יש את הרגש הסותר כמו פחד. ואז גם לה כל הסיפור יהיה יותר ברור. אבל זה שיח אחר לגמרי מזה של המחשבות.
מקווה שיצא לי ברור איכשהו...

ולגבי ילדים, אותו דבר. אם הרגשתי אהובה למרות שנעשו לי דברים איומים אז אני בעולם אחר של שיחה מזה שבו אמרו לי המון פעמים שאוהבים או אהבו אותי, אבל אני עצמי רק יודעת את זה בשכל ולא באמת מרגישה את זה.

אני מרגישה שיש אנשים שאוהבים פחות. ושזה לא פוליטלי קורקט, ו{{}}אסור לומר את זה, ורק בדף הזה מותר. זו החוויה שלי, יש אנשים שאוהבים פחות, ויש אנשים שאוהבים יותר. ובדרך כלל, מי שאוהב פחות, אוהב פחות בגלל מגבלה שלו. אולי הוא אוהב 100% ממה שהוא יכול, אבל אחרים יכולים יותר.
ואני שמחה שיש דף אחד שמכיר בחוויה שלי, ולא מנסה למחוק אותה ולהגיד שהיא לא נכון ושאסור לומר ככה ושזה נורא ואיום לחשוב ככה.

ואני לא מדברת על מעשים. אלא על זה שגם אהבה היא יכולת, מיומנות.

אני לא חושבת ש התפקיד החברתי יהיה לא להגיד לה שהיא אוהבת בעירבון מוגבל - אני קוראת את הדף הזה בתור בת, לא אמא. אבל אני בהחלט חושבת שהתפקיד החברתי הוא להכיר בחוויה של הבת - כן, אהבו אותך פחות. כן, גם את יכולה ללמוד לאהוב יותר, אם תרצי.

ואותו דבר עם הילדה שעשו לה ואהבו אותה בו זמנית. היא זקוקה ממש לידיעה (שבחלקה יכולה להיות אמיתית ממש) שאהבו אותה. אסור לי לגזול את זה ממנה.
אני מרגישה שמנסים לגזול ממני את התחושה שלי שלא אהבו אותי. ששוב מנסים לומרים שהם כן, כשאני יודעת שהם לא. אני פשוט יודעת. שיש אמהות שאוהבות פחות וכאלו שאוהבות יותר. ושום דבר שתגידו לא יוכל לשכנע אותי אחרת. ולמען האמת, זה די מבאס לשמוע שוב את הנרטיב החברתי השולט - אסור שיהיה אפילו דף אחד ויחידי שאומר שיש אמהות (ואבות) שאוהבות פחות?

אישה במסע, חשוב לי להבהיר משהו.
אני באה לזה מהכיוון ההפוך.
אם ילד יאמר לי - לא אהבו אותי. או - אהבו אותי פחות, אז החוויה הכי אותנטית שלי היא להאמין לו. ממש תכף ומייד.
כי גם אני, כמוך, מכירה בכך שיש אנשים שאוהבים פחות, וכאלה שלא אוהבים בכלל. כן, את הילדים שלהם...
אני מכירה בזה בכל מאודי ולעולם לא אתאמץ לגרום למישהו שמרגיש כך - להרגיש אחרת.

מה שאני מנסה להסביר כאן הוא הפוך. שאם באה אלי מישהי ואומרת לי שאהבו אותה, או אוהבים אותה, אני לא אקח לה את זה. גם אם ביני לביני, ומול המעשים שנעשים לה או בה, מתעוררת בי תחושה חזקה שלא אוהבים אותה בכלל.
ואם באה אלי אמא, שמתנהגת ממש נורא בעיניי, אבל מסבירה לי שהיא אוהבת בכל מאודה - אני לא אקח לה את זה. אני לעולם לא אומר לה - מצוין שאת מרגישה שאת אוהבת, אבל המעשים שלך מבטאים משהו הפוך.

מובן ההבדל? זה ממש חשוב לי. כי החוויה של האדם, בעיקר בעיקר בנוגע לאהבה, היא נורא חשובה בעיניי. ואני חושבת שבעומקים שלנו אנחנו יודעים מצוין מתי אנחנו אהובים ומתי לא. אבל כל זה פשוט לא קשור למעשים שמכוונים כלפינו. לפחות לא בעיניי.
את המעשים אני שופטת כמו שהם - זה לא נעים, או גרוע, או לא מוסרי, או מסוכן או מה שזה לא יהיה. זה לא חייב להיות קשור למידה או לאיכות של האהבה, גם אם בהרבה מקרים יש מתאם כזה.

שוב חוזרת - יש ויש אימהות ואבות שאוהבים פחות. יש כאלה שגם לא אוהבים בכלל. לצערי הרב אני מכירה ילדים של כמה וכמה כאלה. כאלה שפשוט לא קיבלו אהבה, וכאלה שקיבלו דאגה או טיפול במקום אהבה ואמרו להם שזו אהבה, ועוד כל מיני אחרים. זה עצוב, אבל בהחלט בהחלט קיים, אבל לדעתי לא קשור בכלל למעשים שנעשים בשם ה"אהבה" הזו או היעדרה ולא כדאי לנו לשפוט רגשות של אחרים.

אותי מעניין מה שמי שמולי מרגיש, לא מה שאולי מרגיש מי שלא נמצא מולי. מעניין אותי אם אישה מרגישה אהובה, לא אם באמת וכמה אהבו אותה, שאת זה כנראה - לא אדע לעולם.

שהפואנטה של הדף - שאני אישית ממש לא מסכימה איתה - היא שאהבה היא לא רגש אלא מעשים.
לא.
הפואנטה של הדף היא ש אי אפשר לכמת רגשות ואי אפשר לדעת באופן חיצוני אם מישהו אוהב או לא.
כן אפשר להסתכל על איך מישהו מתנהג ולראות אם הוא או היא מתנהגים באופן אוהב או לא.
לא תמיד יש קשר בין הרגש למעשה.
לפעמים אדם אוהב אבל עושה מעשים לא אוהבים ואפילו גרוע מזה.
לפעמים, אדם לא אוהב, אבל הוא עושה מעשים אוהבים. וזה מה שקובע. שהוא אדם טוב, שמתייחס לאחרים בצורה יפה, גם אם אין לו רגשות מיוחדים כלפיהם.

וכשאמא לא אוהבת, בעיני הדבר הכי גרוע הוא דווקא התעתוע הזה, שהיא מתנהגת בצורות כל כך לא אוהבות, מצמיתות, ממיתות, אבל אומרת שהיא אוהבת, או שאומרים לך שהיא אוהבת.
אותו דבר בני זוג. שבמלים מדברים על "אהבה" ומאמינים שיש להם הרגש הזה בלב. אבל המעשים שלהם, ההיפך הגמור. אין בהם שמץ של אהבה. אבל אם גדלת בבית שבו האלימות של ההורים פורשה כאהבה, את לא תמיד תביני מניין בא הסבל.

וכשאמא לא אוהבת, בעיני הדבר הכי גרוע הוא דווקא התעתוע הזה, שהיא מתנהגת בצורות כל כך לא אוהבות, מצמיתות, ממיתות, אבל אומרת שהיא אוהבת, או שאומרים לך שהיא אוהבת.
בדיוק. שזה מה שרשמה לב, על ההצדקה למעשים איומים והציפייה לקבל אותם כי הם מאהבה. ולפעמים הם באמת נובעים מאהבה. בצורה מאוד מאוד מאוד מעוותת.

אני חושבת שיש המון המון המון מזה, והגישה שאני מאוד אוהבת בנושא הזה (ולא רק בדברים גדולים, אלא גם בדברים הקטנים ביותר) זה להתייחס למעשים. פחות תשומת לב לרגשות, יותר למעשים. ובעיקר, לנתק את הקשר בין רגשות למעשים. שאם עשיתי את זה מאהבה, זה מעשה אוהב. כי זה לא. ואני לא חושבת שיכולה להיות אמא שעושה מעשים ופוגעניים בלי שיהיה פגם או מוגבלות באהבה שלה.

מישהי רשמה איפשהו פעם, שיש המון הורים שמוכנים להקריב את חייהם בשביל להציל את ילדיהם. אבל הורים שמוכנים להשתנות בשביל הילדים שלהם? מתי מעט. יש משהו מאוד מייצג במשפט הזה.

יקרה מאוד,
השיחה הזו נעימה לי עד מאוד וצר לי ממש שאני נאלצת לעצור זמנית מאפיסת כוחות שלא קשורה אליה.
התחברתי מאוד לחלק גדול ממה שכתבת ואיפה שעומדות לי על קצה הלשון מלים להגיב - זה עניינים של הדגשים וניואנסים.
כלומר, אפשר לדבר פה עוד המון ומאוד בא לי בהמשך אבל גם איפה שאנחנו לא רואות דברים בדיוק אותו דבר, השיחה הזו מרגישה לי יותר כמו החלפת רעיונות ומחשבות ואולי אפילו לפתח משהו קטן יחד או חילופי רעיונות ולא כמו דיון או ויכוח על בסיס אי הסכמות.
מקווה שאני מצליחה לבטא את עצמי כי אני מרגישה.. עילגת קצת במצבים מסויימים.
שולחת אליך את אהבתי ומן הסתם עוד ניפגש כאן או בדף אחר.

גם איפה שאנחנו לא רואות דברים בדיוק אותו דבר, השיחה הזו מרגישה לי יותר כמו החלפת רעיונות ומחשבות ואולי אפילו לפתח משהו קטן יחד או חילופי רעיונות ולא כמו דיון או ויכוח על בסיס אי הסכמות.
תודה על זה, אהובה. אני מרגישה בדיוק אותו דבר וזה נעים לי במיוחד. והאמת, די נדיר.
באמת תודה @}
שולחת לך כוחות...
אני קצת בשפל בעצמי, אבל יש לי איזה עודף קטן לתת ממנו ואני בוחרת לתת אותו לך.

כשאמא לא אוהבת, בעיני הדבר הכי גרוע הוא דווקא התעתוע הזה, שהיא מתנהגת בצורות כל כך לא אוהבות, מצמיתות, ממיתות, אבל אומרת שהיא אוהבת, או שאומרים לך שהיא אוהבת.
מסכימה מאוד. זה סיוט רגשי נוראי שכל כך קשה לצאת ממנו.
בגלל זה אני מחבבת את זה, שאם בכלל עוסקים ברגשות של מישהו אחר (מה שבאמת באמת כדאי למעט בו), זה דרך איך שאני מרגישה אותו ולא איך שהוא אולי מרגיש.
ולצד זה יש את המשימה הקשה להחריד לפעמים, ללמוד לזהות מתי אני באמת מרגישה משהו ומתי, בדיוק כמו שכתבת, הוא פשוט נאמר לי שוב ושוב.

איך מישהו מתנהג ולראות אם הוא או היא מתנהגים באופן אוהב או לא.
לדעתי זה עלול להגדיל את התעתוע, ובגלל זה אני מתמקדת בשאלות כמו האם זה נעים לי או לא? האם זה מגדיל אותי או מקטין? האם אני מרגישה ככה יותר שווה או פחות? האם ההתנהגות הזו מזיזה אותי קדימה או אחורה? ועוד ורסיות שונות של אותו הדבר בעצם...
כמה שיותר להרחיק את הרעיון של האהבה כן/לא מתוך השיפוט ההתנהגותי, ככה עדיף בעיניי.

לדעתי זה עלול להגדיל את התעתוע.
אולי זה עניין של אנשים? בשבילי הגישה של התנהגות אוהבת וכיבוד גבולות (שקלתי לכתוב את המילה boundaries באנגלית רק בשביל לנסות להתחמק מכל הקונוטציות ההוריות שיש לה בעברית. לא חושבת שזה עובד) הייתה מאירת עיניים, ונתקלתי בעוד אנשים שגם הם ככה. שאלת הנעים או לא יותר מידי טריקית בעיניי - יש לא מעט דברים שנעימים בטווח הקצר ומזיקים בטווח הארוך, והפוך. זו ממש לא שאלה שהייתי רוצה להתבסס עליה. גם האחרות בעייתיות בעיניי.

כנראה שדברים שונים מתאימים לאנשים שונים, במערכות יחסים שונות, ובתקופות שונות בחיים.

בגלל זה ניסחתי בעזרת "לדעתי" ו"עלול"
את מכירה משהו בעולם הזה שמתאים לכולם?

ממש נעים לי לקרוא לא רק את מה שאתן מִדיינות עליו אלא גם את איך שאתן מִדיינות.

גם אני מצאתי את הדיון שלכן מאד מרתק ונוגע.
וגם מעלה בי מחשבות..
את הלא נעים שלי , שחשבתי במשך שנים שהוא היה נעים מאד, גיליתי דווקא בעזרת הגדרות יבשות, קודם כל הבנתי שמשהו פה לא בסדר.
ואחר כך , במסע ארוך של טיפול הצלחתי לגלות ולהיזכר עד כמה היה לי רע, ולא נעים בכלל.
זה מעלה בי הרהורים , בקשר למה שהפרדתן בין סיוע לטיפול, אצלי דווקא בסיוע המידי הייתי צריכה הגדרות, ובטיפול הרבה הכלה , שאפשרה לי להביא את הלא נעים הפנימי.
מצד שני, לא באמת פניתי לסיוע, כי לא הרגשתי ממש כלום בקשר לזה.

זה לא ממש נוגע בנקודה של אהבה כן או לא, אבל אולי כן קשור.

הדיון פה ממש ממתק
מדויק
בשבילי
ביום הזה
תודה