אמהות שואלות אמהות

מה שאני חטפתי נע תמיד בין שוק מוחלט וקולני, לבין צרחות היסטריות והתרחקות
מעניין. בשכונה שלי, אני לא זוכרת תגובות כאלה (על אותו שימוש בדיוק במתקנים). או אולי סיננתי את זה... D-: אם ניסו להגיד משהו לילדים שלי בגן השעשועים, אמרתי שהכל בסדר, אני פה, אני מרשה, הילדים שלי מצויינים בזה.
הבת שלי, בגיל 6 בערך, היתה מטפסת במפגש החינוך הביתי על העצים הגבוהים בחצר המשפחה שאצלה היו המפגשים. משהו כמו 5 מטר. ועוד בחצאית או בשמלה... ממש בלי בעיות.
אני הקפדתי לשבת במרחק (-: ועם הגב בדרך כלל (-: כדי שהגנים החרדתיים שלי לא יתערבו לה שם.
היא מעולם לא עשתה שום דבר מסוכן, בדקה היטב כל ענף, ומעולם לא נפלה. לא מעצים, שעליהם היא מטפסת עד היום בערך, לא מחומות וגדרות, לא ממתקני שעשועים, ולא ממשקוף הדלת (הם למדו מהחברים בחינוך הביתי לטפס על המשקוף עד למעלה).
אגב, הסבתות עשו לנו את המוות, שתלבש מכנסיים, שאי אפשר לשחק בחצאית. אני אמרתי לה שאלה שטויות במיץ עגבניות ולסבתות אמרתי שאין לה שום בעיה לעשות הכל בשמלות וזה מה שהיא אוהבת. הן ניסו להתנות ירידה איתה לגן השעשועים בזה שתלבש מכנסיים. לא הסכמתי בשום פנים ואופן לסחטנות הזאת. היתה לי ילדה שרצתה ללבוש אך ורק שמלות וחצאיות במשך כמה שנים, מרגע שעמדה על דעתה (בערך בגיל שנה וחצי) ועד לפחות גיל 10-12 (שאז התחילה להתעניין במכנסיים). זכותה! אפילו למדתי ממנה והתחלתי ללכת יותר עם שמלות וחצאיות בעצמי.
אני הייתי טום-בוי. בעצם למה הייתי. עדיין. אם יש חומה אני אלך עליה ולא על המדרכה. אם אפשר לעבור גדר בקפיצה ולא יפה מסביב אני אעבור בקפיצה. יש סופר אחד שאני עולה אליו דרך החומה של החנייה במקום לעשות סיבוב מעצבן, ויורדת בקפיצה מהחומה לתוך החניה, במקום אותו סיבוב...
אבל לא חשבתי שזה שאני ילדת-מכנסיים-ונעלי-התעמלות אומר שגם הבת שלי צריכה להיות העתק שלי. מה ההתעקשות הזאת שהיא תתלבש איך שהן רוצות במקום איך שהיא רוצה?
כמויות הלחץ ממבוגרים אחרים במשפחה, על דברים שבכלל אינם עניינם ואינם מהותיים בשום צורה, די הפתיעו אותי.
ולא פחות מזה: גרמו לי להבין בתוך איזו כמות של לחץ לא-להיות-אני גדלתי בעצמי...

(אבל תודה להורי שמעולם לא עלה בדעתם להכריח אותי לנשק אף אחד 0-: ובטח שלא נתנו לאנשים לנשק אותי 0-: )

כמויות הלחץ ממבוגרים אחרים במשפחה, על דברים שבכלל אינם עניינם ואינם מהותיים בשום צורה, די הפתיעו אותי
את יודעת, עוד לפני הלחץ, זה מעניין עד כמה לאנשים אכפת מה ילד או ילדה של מישהו אחר עושים. כלומר, כמה דברים נראים להם מהותיים מספיק בשביל בכלל להתייחס...
מה אכפת להם בכלל?
אני מבינה מבוכה ואני מבינה פחד. אבל רוב הזמן זה פשוט סתם, סתם להעיר. להביע בכלל דעה במקום שבו הם לא נשאלו בכלל ואכן דעתם לא מעניינת את אף אחד.
עכשיו תוסיפי לזה לחץ, יו, איזו מכה.

שלום וברכה, רק כותבת שאני מאד נהנית מהדיונים בדף הזה . תודה לכן.

באופן כללי בימינו יש פחות פירגון לכוח ולחוסן הנפשי של ילדים
מסכימה כל כך!

יש לי איזה אישיו עם הגדול, סוג של מנת יתר של תקשורת מקרבת...
ושוב מסכימה עם צילי. עם כל מה שהיא כתבה בתשובה לזה.

הוא לא אוהב את זה. זה לא תקשורת מקרבת בשום מובן. פשוט תפסיקי את זה. ואיפה בכלל בתקשורת מקרבת אומרים לאנשים אחרים מה הם מרגישים? ממה שאני זוכרת, כל אחד אומר מה הוא מרגיש, לא מנסה לקרוא מחשבות של אחרים.

בעיניי המצב בו אני צריכה להגיד למישהו, "לא, אני לא מרגישה X" זה עמדה לא הוגנת מלכתחילה. מצב בו אני צריכה להוכיח שאין לי אחות. להצטדק, להגן על הזכות שלי להרגיש מה שאני מרגישה. עכשיו אני פשוט קוטעת תקשורת במקרים כאלו. אם מישהו קובע כללי משחק מראש לרעתי, אני לא משחקת. ומשחק שבו האפשרויות הם או לקבל טענה שגויה, או להיות בעמדה מתגוננת-מצטדקת-מסבירה זה משחק שאורגן מראש לרעתי.

לגבי הילד שלא רוצה שיעשו לו תקשורת מקרבת, ראי גם: עקרונות דר' חיים גינות (2004-05-24T09:55:00)

לגבי תקשורת - יש לי את ההרגשה שאני לא מסבירה את עצמי היטב.

אני לא אומרת לו איך הוא מרגיש - אני אומרת לו איך זה נשמע לי. רוב הפעמים זה עובד היטב, ובלי שנגיע למקומות בהם הוא נשמע כמו מה שאת מתארת, אישה במסע. אני בטח לא בכיוון של "פשוט תפסיקי, זו לא תקשורת מקרבת". איך לעצבן את הילד שלי אני יודעת לבד...אני מחפשת מה במקום.
אני מחפשת פתרון של מה כן - מה כן יעביר לו את המסר שאני מקשיבה ואיך נשמע לי מה שהוא מנסה לשדר. חלק מתקשורת מקרבת, לפחות לפי כל החומרים של רוזנברג בהם נתקלתי, לגמרי כוללים את המשפט "זה נשמע לי ש..." או "האם אתה..."בוריאציות שונות. אבל זה לא הנושא, וליתר דיוק השאלה היא - מה כדאי לתקן כדי שזה כן יעבוד. אני לא מדברת על מצב ה"פיתה", זה די מובן מאליו. מה שיותר קרוב למצב הנוכחי הוא מה שאורנה כתבה ציטוט אחד מעל ללינק של שרון: ( לא יודעת איך יוצרים את הלינק)
נסי לחזור על דבריו ולתאר לו מה הוא עלול להרגיש - את יכולה לנסות לדמיין מה את היית מרגישה במצב כזה - אמירה כמו: זה בטח ממש לא נעים להרגיש שלא אוהבים אותך, היא יותר פתוחה, מעלה השערה ולא קובעת עובדה. יתכן שיהיה לו יותר קל לקבל התיחסות כזאת. משפט כזה גם משאיר לו פתח להמשיך ולתאר את מה שהוא מרגיש. זה עלול לקחת זמן, בהתחלה, סביר שהוא יחזור שוב ושוב על אותו משפט, ואת תמצאי את הדרך לחזור שוב ושוב על דבריו ועל ההשערות שלך לגבי הרגשתו. זה גם עשוי להגביר את סערת הרגשות שלו וכמובן גם שלך. נסי להיות סבלנית ככל שאת יכולה, לזכור שכך הוא באמת מרגיש ולקבל זאת.
בקיצור, תודה על הלינק לדף, אבדוק שם.

אם לרוב זה עובד ורק לפעמים לא, אז אולי פשוט לומר משהו כמו "אה, אני מבינה שלא הבנתי אותך הפעם/לא קלטתי אותך הפעם. רוצה לומר לי?" - בעיקר פשוט להנכיח במלים את הפספוס, ולאפשר לו לתקן אותך או שלא לפי איך שמתחשק לו.

שליחה על ידי טלי_ב* » 28 מרץ 2018, 21:23

תגידי פשוט " אני מבינה שאתה לא אוהב שאני אומרת איך אתה מרגיש D-:
וברצינות, אני הייתי מסבירה לו מה רת בעצם עושה ולמה - נגיד, חשוב לי להבין מה אתה מרגיש, אז אני מנחשת. אם אני טועה בניחוש זה יהיה נהדר אם תתקן אותי.
או לחלופין, כשהוא אומר שאת לא קוראת מחשבות, להגיד שנכון ולחכות ולראות לאן הוא ייקח את זה. יכול להיות שמבחינתו זה רק פתיח לספר מה הן אותן מחשבות בעצם.
וגם, מזדהה מאוד עם מה שצילי כתבה. לא חושבת שאפשר באמת למנוע תסכול בכל המקרים. אם עובד טוב ברוב המקרים, זה ממש אחלה.

ינוסה וידווח...

הולכת, סליחה. אני מבינה אותך הרבה יותר טוב עכשיו. מתנצלת אם מה שנתתי בכלל לא היה בכיוון ונוטה מאוד להסכים עם לב וטלי והמילים הטובות והחכמות שלהן.

אני אוסיף לכאן עוד משהו שלא ביקשת, אבל לפחות אבהיר שזה לא בדיוק אליך אלא לטובת הדיון הכללי.
ראשית, כאשר מישהו מרגיש משהו מאוד חזק, אני אישית בכלל לא מתעניינת באותו רגע במה שהוא מרגיש אלא בזה שהוא מרגיש חזק. כלומר, הדרמה הפנימית שלו (לא כדרך ללעוג או להקטין) מעניינת אותי בשתי צורות - זה שהיא מתרחשת והוא במצוקה, וכל דבר אחר שהוא ירצה לספר לי עליה. ולכן, לשאול אותו מה הוא מרגיש או לעודד אותו לתת שם לרגש הזה נראה לי לא מתאים, מיותר, ומסיט את השיחה ממה שבאמת חשוב בה.

ולכן יש סיכוי שאני אומר - וואו, בובי (ככה אני קוראת לילדים שלי במצבים האלה), משהו לא מסתדר כאן. או - אוקי, לא טוב לך, בוא נראה איך אפשר לעזור. או - אהוב, אני כולי איתך עכשיו. אין לי מושג מה אתה צריך אבל אני כאן.
לפחות במשפחת פז, זה נמצא כמועיל בהרבה ברגעי מצוקה מאשר לדבר על רגשות או לתת להם שם.
כי אם יתברר לי שהוא כועס או נעלב, התגובה שלי ממילא תהיה זהה אז מה זה משנה. בשני המקרים אני אאשר את ההרגשה שלו ואציע תמיכה כללית בשלב ראשון.
חוץ מזה, אנשים בסערה הרבה פעמים בכלל לא יודעים מה בדיוק הם מרגישים וזה מאולץ לנסות דווקא אז להבין. הם רק מרגישים הרבה. ואז הכי טוב להתייחס ל"הרבה" הזה לדעתי.

ומשהו אחר לגמרי לגמרי שמאוד לא אהוד פה בבאופן אבל אני אומר אותו בכל זאת.
ברגשות לא חייבים להתעסק.
אני בתור אמא (שטפו טפו טפו מגדלת שלושה ילדים מאוד בריאים בנפשם) מעולם לא פעלתי כמו שאורנה מציעה בציטוט למעלה וגם לעולם לא אפעל כך. מפרקת לרגע ומסבירה למה

נסי לחזור על דבריו.
פרקטיקה בזויה בעיניי. סליחה, אבל זה עושה לי צמרמורת ממש. לעולם לא אעשה את זה לאדם מבוגר. מי שנוהג ככה זה מטפלים כי זו טקטיקה טיפולית. אנשים נורמליים לא חוזרים על מה שאמר בן שיחם אלא אם זה במן צורה מהורהרת כזו כי הם כאילו באמת רוצים לשמוע את זה שוב. אין מצב שאני עושה את זה לילד שלי כי אני שונאת ממש שעושים את זה לי. אם מה שאני רוצה זה להמשיך את השיחה אני אומרת בדיוק כך - אני מקשיבה, ספר לי עוד...

ולתאר לו מה הוא עלול להרגיש
לעולם לא. למה אני צריכה להכניס לילד רעיונות לראש? כשהוא ירגיש, הוא ירגיש. אולי ישתף אותי ואולי לא.
בעיניי זה ייצוג מצוין של דיבור רגשי עודף שהופך ילדים לרגישים מדי.

את יכולה לנסות לדמיין מה את היית מרגישה במצב כזה
אין מצב. כל אחד מרגיש משהו אחר. למה שאגיש לו את מה שאני אולי הייתי מרגישה? כאמור, כשהוא ירגיש - הוא ירגיש.

אמירה כמו: זה בטח ממש לא נעים להרגיש שלא אוהבים אותך, היא יותר פתוחה, מעלה השערה ולא קובעת עובדה. יתכן שיהיה לו יותר קל לקבל התיחסות כזאת. משפט כזה גם משאיר לו פתח להמשיך ולתאר את מה שהוא מרגיש. זה עלול לקחת זמן, בהתחלה, סביר שהוא יחזור שוב ושוב על אותו משפט, ואת תמצאי את הדרך לחזור שוב ושוב על דבריו ועל ההשערות שלך לגבי הרגשתו. זה גם עשוי להגביר את סערת הרגשות שלו וכמובן גם שלך. נסי להיות סבלנית ככל שאת יכולה, לזכור שכך הוא באמת מרגיש ולקבל זאת.
כל הפרקטיקה הזו, בעיניי, מיותרת לחלוטין. למה להיכנס עוד יותר לתוך סערת הרגשות במקום להתחיל לפרום אותה?

והנה הפואנטה שלי - הדרך ליצור ילדים רגישים מדי היא לתת לרגשות שלהם מקום ענקי. מקום מיוחד.
רגשות הם בסך הכל רגשות. הם תמרור אזהרה שמלמד אותנו שצרכים בסיסיים שלנו לא נענים או שמישהו דורך או דרך עליהם. זה הכל.
להתייחס אליהם כאילו הם נורא חשובים ולא רק תמרור זה להסיט את תשומת הלב מהעניין, שהוא הצרכים שלנו והסיפוק שלהם. הרצונות שלנו והסיפוק שלהם.
זה לחפור במשהו שלא מבקש חפירה ולהתרחק ממה שכן מבקש בעוז תשומת לב.
הדרך שלי היא לעסוק ברגשות אם הם מה שמבקש תשומת לב. אם הילד שלי אומר - אני כועס! נעלבתי!
או אם הוא נותן לי סימן אחר שמה שדרוש לו כעת זה הכרה ברגש הספציפי שהוא חווה. לרוב זה לא המצב. לרוב הוא ירצה הכרה בכך שנעשה לו עוול, למשל, ולא במה שהוא מרגיש בעקבות העוול הזה.
אני לא נגד העיסוק ברגשות, חלילה, רק אומרת שהרבה פעמים זה לא מה שמבקש תשומת לב, ובמקום להתפנות לעיקר אנחנו חופרות ברגשות, והפלא ופלא - לא מגיעות ככה לשום מקום.
ברור ברור ברור, לפעמים כן מגיעים ככה למקומות מצוינים. לא תמיד, ולדעתי - רוב הזמן לא.

רואים את זה אצל אנשים שהולכים לטיפול כלשהו, מקבלים רגע של הארה כאשר הרגשות שלהם מקבלים שם והכרה, ואז לא קורה כלום. ממש ממש כלום. והם ממשיכים להתחפר בסיפור של עצמם, וממשיכים להרגיש ולקבל הכרה, ובחייהם מחוץ לטיפול לא לזוז לשום מקום. כי הצורך ששלח אלינו את הרגש הזה וביקש ככה תשומת לב בכלל לא נענה. נתקענו מול התמרור, הבנו מה הוא אומר (עצור! צורך לא מסופק!) אבל שם נגמר המידע שלנו.

כאמור, יודעת שפה זה מאוד פופולארי להתעסק הרבה ברגשות של ילדים. אני, כאמא, לא פועלת ככה, ועוסקת ברגשות רק כאשר זה ממש מה שנדרש, ובזמן השאר מספקת צרכים. טפו, פעם רביעית, לא נראה שלמישהו מהם חסר משהו בהבעה או ההבנה הרגשית. פשוט נותנים כאן לרגשות שלהם להיות מה שהם. לא חייבים להבין את זה, לתת לזה שם, להתעסק בזה הרבה. יש דברים יותר מועילים לכלות עליהם את הזמן.

_להתייחס אליהם כאילו הם נורא חשובים ולא רק תמרור זה להסיט את תשומת הלב מהעניין, שהוא הצרכים שלנו והסיפוק שלהם. הרצונות שלנו והסיפוק שלהם.
זה לחפור במשהו שלא מבקש חפירה ולהתרחק ממה שכן מבקש בעוז תשומת לב._
מצטרפת לכאן
לא הבנתי
אפשר עוד הסבר או דוגמאות ? (מרגישה שאולי זה מה שקורה לי אישית,ההתבחבשות בלי פתרון. רק לא מבינה לגמרי את מה שאת אומרת ומה הפרקטיקה שלך)

אני אומרת ככה. הצרכים שלך זה מה שקובע. צרכים בשבילי זה דברים בסיסיים כמו מה שפיזי (שינה, אוויר, מים, סקס, אוכל וכו'). זה מה שהמערכת הכללית שלך צריכה (הערכה, אהבה, הקשבה, קבלה וכו'). זה דברים כמו זמן לעצמך, תחושה של משמעות, שייכות ועוד.
כאשר הצרכים שלך מסופקים, מתעוררות בך תחושות נעימות. רווחה, הקלה, שמחה, התרגשות ועוד. כאשר צורך שלך לא מסופק, מתעוררת בך תחושה לא נוחה כמו עצבנות, כעס, מרירות, קנאה ועוד.
הפואנטה היא שהתחושות הלא נוחות האלה לא מעניינות בפני עצמן ולכן אני מציעה לא לשקוע בהן. הן בסך הכל תמרור שמאותת לך שמשהו מהותי לך נפגע או לא מסופק. לכי חפשי אותו. תני לו הכרה ושם, והכי עדיף - סיפוק. או הבטחה לסיפוק. או משהו.
אלו דברים שעוזרים באמת. זה יכול להיות מיקרו סיפוק בשביל לאותת לו בחזרה ששמעת ואת מטפלת. זה יכול להיות משהו זעיר כמו תשומת לב, מחשבה חומלת עליו, או כל דבר אחר.
אבל הרגש? הוא בסך הכל תמרור. מה יש להתעסק בו כל כך הרבה? במקום להיתקע על התמרור, פשוט חכי לאור ירוק וסעי. לדעתי, האור הירוק מגיע כשאת מזהה את הצורך שלך. לחפור ברגש לרוב לא יקרב אותך למצב הזה.
עזרתי?

צילי, תהיי לי בריאה, תודה רבה!

אני רק תוהה, מה קורה כשעולה צורך ופשוט אי אפשר להיענות לו? הרבה פעמים ברור לי שהצורך של הגדולה הוא בתשומת לב ונו, יש פה עוד אח קטן, אז זה בלתי אפשרי. אז חוץ מאמפטיה, יש עוד משהו שאפשר לתת?

אפשר לתת תשומת לב בזמנים אחרים. כשילדים גדלים, הם לא חייבים אותנו כאן ועכשיו אם הם יכולים לסמוך על זה שנהיה זמינים מתישהו אחר כך.

ולגבי השיחה על תקשורת מקרבת, לפעמים תקשורת טובה היא לאו דווקא במלים. קבלו שיר: https://www.youtube.com/watch?v=d0vXxH1IEmQ

שליחה על ידי טלי_ב* » 29 מרץ 2018, 07:43

צ'ילי, אני מסכימה לחלוטין שאפשר להיתקע יותר מדי בעיסוק ברגשות, אבל אני כן חושבת שהאיסור בהם הוא שלב חשוב בדרך ומיומנות חשובה בכלל.
ואני למשל יצאתי רגישה מאוד מאוד, רק מתוך נחמדות לעצמי אני לא כותבת מדי, בלי שדיברו אצלנו על רגשות בכלל. עד עמוק לתוך גילאי העשרים שלי חשבתי שזה מיותר ובעיקר מביך לעסוק ברגשות..

שליחה על ידי תמי* » 29 מרץ 2018, 08:39

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

צילי, כתבת יפה וכל כך נכון לדעתי!
מסכימה עם כל מילה שלך.
רק הייתי מוסיפה עוד משהו לפרוטוקול - נראה לי שאצלכם הוא ברור, אבל אצלי לא תמיד היה כך: הלגיטימציה של כל הרגשות.
כלומר, לצד היחס הענייני והלא מגזים ברגשות (בלי להתקע עליהם), חשוב שיהיה ידוע ומוסכם (לילדים ולמבוגרים) שכל הרגשות לגיטימיים וכך גם כל הצרכים והרצונות.
זה בדיוק מה שמשלים עבורי את האפשרות להניח לרגשות.
והקטע - והייתי שם לכן מכירה - שלפעמים העיסוק הזה ברגש (שלי, של הילדות), בדרך מאוד חביבה או של תקשורת מקרבת, בעצם מסתיר את זה שלא מסכימים לקבל כל מיני רגשות בכלל. או שלא רוצים להכיר בכל מיני צרכים או רצונות שבבסיס.

שליחה על ידי טלי_ב* » 29 מרץ 2018, 09:01

בעצם, אני חושבת שיש בעיה בעיקר עם העיסוק בסיפורים סביב הרגש ולא ברגש עצמו.
זה גם מפלט מהרגש וגם באמת נותן המון תעסוקה. ממש ברגש עצמו קשה להיתקע. הוא לרוב עניין קצר למדי.

שליחה על ידי תמי* » 29 מרץ 2018, 09:36

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

טלי - מדויק!

יונת, זה אחד השירים האהובים עלי ביותר בעולם (לא מפתיע, הא?)

מגניב ששמת אותו כאן. שלחתי אותו כל כך הרבה פעמים בדיוק בהקשרים האלה לכל מיני אנשים.

לפעמים העיסוק הזה ברגש (שלי, של הילדות), בדרך מאוד חביבה או של תקשורת מקרבת, בעצם מסתיר את זה שלא מסכימים לקבל כל מיני רגשות בכלל. או שלא רוצים להכיר בכל מיני צרכים או רצונות שבבסיס.
לגמרי! כבר עסקנו פה לא מעט באפשרות שתקשורת מקרבת הופכת להיות כלי בעצם... להרחיק. צריך לעשות בה שימוש זהיר. הניסיון הפרטי שלי הוא שאם אני בודקת היטב את המניעים שלי אני יכולה להימנע מרוב המקרים האלה.
תקשורת מקרבת עובדת לי היטב כשאני באה בלב פתוח לגמרי, ובין היתר עם מוכנות מלאה ל לגיטימציה של כל הרגשות

אפשר להיתקע יותר מדי בעיסוק ברגשות, אבל אני כן חושבת שהעיסוק בהם הוא שלב חשוב בדרך ומיומנות חשובה בכלל
מסכימה מאוד. גם אצלנו בבית מתעסקים ברגשות, אבל מעט. בעיקר חווים אותם כמו שהם ונותנים להם להיות.
תיאוריה מסוימת אומרת שבגלל שהרגשות הבסיסיים, emotions, לא feelings, הם פיזיולוגיה ולא רוח, אז אם נותנים להם להיות הם יוצאים מהצד השני תוך שניות.
אצל ילדים זה נורא ברור. הם יכולים הרי לעבור ממצב של כעס אטומי לרגיעה מוחלטת בצ'יק. אבל מבוגרים... הו, מבוגרים צריכים לעסוק בזה. איך יצא הרגש מהצד השני וימלא את תפקידו ויתפוגג אם לא מניחים לו... פשוט להיות?
אחד הדברים שרובנו צריכים זה להכיל את הרגשות של עצמנו ולתת להם להיות, ולאפשר את זה גם לאחרים סביבנו בלי להיבהל מזה נורא.
כאשר חושבים על זה כמו על תמרור אפשר לראות שקורה פה דבר נפלא גם אם הרגש לא נוח. המערכת בסך הכל מתפקדת כמו שהיא אמורה, איזה יופי.

רוצה לומר - העיסוק הכי טוב ברגשות הוא להרשות להם להיות. ממש לכולם. הם מתפוגגים ככה ממש מהר ואז אפשר להתפנות למה שבאמת חשוב.

מה קורה כשעולה צורך ופשוט אי אפשר להיענות לו? הרבה פעמים ברור לי שהצורך של הגדולה הוא בתשומת לב ונו, יש פה עוד אח קטן, אז זה בלתי אפשרי. אז חוץ מאמפטיה, יש עוד משהו שאפשר לתת?
אמפטיה זה לא כלי להתמודד עם צרכים, לדעתי. זה אפילו די מעצבן כי זה תוקע בשלב מקדמי מדי. כאילו... יופי, את אמפטית, אבל מה את מתכוונת לעשות בנידון?
כמו שאמר לי בני ממש לפני כמה ימים ברגע של כעס - את מי זה מעניין שאת ממש ממש מבינה אותי ומצטערת איתי?
פייר? צודק. הרי זה לא מקדם אותנו לשום מקום, בעיקר כשיש לו מספיק כלים בשביל לתת לעצמו אמפטיה ולהבין את עצמו. זה היה רגע שבו הוא הפנה אלי מראה ממש חזקה, שאני מנכיחה את האמפטיה שלי כדי לכסות על זה שלא התכוונתי (כי לא יכולתי, אבל זה כבר סיפור אחר) לעשות בעצם כלום. מה שקרה זה שהכרתי בזה, הפסקתי להביע אמפטיה, ובמקום זה אמרתי בבירור - אהוב, לצערי אין לי שום דרך לעזור לך כרגע, הלוואי והיתה. וזהו. אחר כך עברתי להקשיב ומדי פעם לחזור על המשפט הזה. הצער והכאב האיומים שהוא היה בהם עברו אחרי חמש דקות והוא הלך לבית הספר עם חצי חיוך אפילו. ככה, פשוט, מצער ובכי ותסכול ענקיים (ומוצדקים!) הוא עבר לחצי חיוך בחמש דקות. ילד בן עשר.

לעצם השאלה - הצרכים של בתך אינם באחריותך. כשהיא ינקה ולא יכלה להתנייד, היתה לך אחריות להזין אותה, להגן עליה, ולדאוג לה לתנאים של שינה. גם מגע זה צורך שנשאר באחריותנו הרבה זמן וטוב שככה. ובטח יש עוד כמה. כל שאר הצרכים הרגשיים והמערכתיים שלה לא באחריותך. ברגע שאת מבינה את זה באמת, עול ענקי מורם מעליך ואת מבינה שכל התסכול שלה על כל מיני דברים הוא כמעט תמיד לא באחריותך ואת לא ממש צריכה לעסוק בו.
אני יודעת שקשה לדמיין את זה, אבל בחיי שההבנה העמוקה של זה היא פשוט קיצור דרך לחיים יותר טובים לכולם. לך נחסכת אחריות שלקחת על עצמך בטעות, והיא חוזרת לבתך שלומדת (אולי בלית ברירה, ולא תמיד זה קל!) לקחת אחריות על הצרכים שלה.
כאשר מישהו, בין אם אלו הילדים שלי או מישהו אחר, מנסה לגרום לי בכוח לספק צורך שלו, אני עוצרת את התקשורת. אני פשוט לא מגיבה לזה. לא כעונש, אלא כי אני באמת לא יודעת מה לעשות בזה. זה לא בריא בעיניי להידחק לספק צרכים של אחרים בלי שאני רוצה ובחרתי בזה. ואם ילד עכשיו צורח עלי או מנג'ס לי או מכה אותי אז אני מבינה שהוא מאוד מאוד לא מרוצה, ומשום מה חושב שאני צריכה להתעסק בזה או לתקן את זה.
לפעמים הוא צודק, אבל עד שהוא לא משחרר את הדרישה אני לא אוכל להתקדם איתו.

מול בתך, הדבר הכי טוב לעשות הוא פשוט להתבונן בה, לדעתי. אם את מתכוונת לספק את הצורך שלה מאוחר יותר - אמרי לה. אהובתי, אני מצטערת, הייתי רוצה מאוד להיענות לזה אבל אני לא יכולה כרגע. אני אשתדל (אל תבטיחי אלא אם את בטוחה שתקיימי!) להתפנות אליך ב... או כש...
וזהו. כל תסכול שנשאר אחרי שאמרת את זה הוא לא עניינך בכלל. הוא יכול להיות כי הצורך באמת גדול או כי היא תקועה במחשבה שאת חייבת לספק את הצורך שלה רק כי היא נתנה לו קול או כי היא מתקשה לחשוב על אפשרות שב היא תספק אותו. לפעמים באמת אין וגם זה בסדר. ילדים מתוסכלים זה בסדר גמור.

אחרון ודי - בתפישה שלי תשומת לב זה לא צורך בכלל, וברוב הפעמים שהיא מעצבנת זה בדיוק משום שלא מתפנים לצרכים האמיתיים אז נשאר רק לנג'ס עם תשומת לב כללית.
לצרכים יש שמות ברורים. מה היא צריכה? מגע? אולי אפשר לתת את זה לצד הטיפול באחיה?
אולי היא צריכה תקשורת? אולי אפשר לתת את זה לצד הטיפול בקטן?

צורך זה לא דבר שמוגדר מול אדם מסוים. זה משהו שאדם מסוים יכול לספק היטב, ואולי אפילו - הכי טוב, אבל הצורך עצמו הוא לא תשומת לב, ובטח לא תשומת לב ממך. בעיניי כל הסיפור הזה הוא האדרה מיותרת של אימהות שמעולם לא התחברתי אליה ואני ממש נרתעת ממנה במשפחה שלי.

מול אחים קטנים, לפעמים עולה צורך להרגיש אהובה או רצויה או שייכת כי משהו בביטחון הזה מתערער אצל הבכורים והבכורות. את כל אלה אפשר לספק בלי להתנתק מאחיה בצורה מעולה, אבל בשביל זה צריך סטייט אוף מיינד אחר. אפשר לפתח אותו לאט לאט.

מקווה שעזרתי ולא אכלתי לך את המוח

מצטרפת להצעות של לב שומע וטלי, ומציעה שאם לפעמים זה עובד ולפעמים לא, אז בחירת מילים שונה היא לא העניין. העניין הוא אולי הנסיבות של המקרה, או המסרים הלא מילוליים (שהם רוב התקשורת האנושית). הניסוח המדוייק לא מאוד חשוב ולא הוא מה שכדאי להתמקד בו, לדעתי.

אצטרף גם לצילי באמירתה ש ולכן, לשאול אותו מה הוא מרגיש או לעודד אותו לתת שם לרגש הזה נראה לי לא מתאים, מיותר, ומסיט את השיחה ממה שבאמת חשוב בה. ואגיד שלדעתי לפעמים לתת שם לרגש זה דרך לברוח מלהרגיש אותו.

וגם באופן כללי לשאר ההודעה שלה. וגם למה שאמרו תמי וטלי.

בעיניי כל הסיפור הזה הוא האדרה מיותרת של אימהות שמעולם לא התחברתי אליה ואני ממש נרתעת ממנה במשפחה שלי.
אני חושבת שבמציאות החיים של הרבה משפחות יש צרכים שבאמת רק אמא יכולה לספק. כי הצורך היא במידה רבה אינטימיות או אהבה או קרבה. משהו שדורש מעורבות ונוכחות בחיים, ואין קרובי משפחה אחרים שלוקחים חלק משמעותי מספיק בחיים של הילדים כדי לספק אותו.

שליחה על ידי שקטה* » 29 מרץ 2018, 21:06

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

צילי, מה שאת כותבת מעניין ומעורר השראה, תודה. אשמח לשמוע עוד אם מתאים לך.

נראה לי שבערך ככה גדלו כולם בעבר, רק בטח עם פחות רגישות מצד ההורים ופחות לגיטימציה לצרכים ורגשות שונים שעולים. זה באמת משהו חדש הפוקוס הזה על רגשות והתימלול הקצת מוגזם שלהם. אני תוהה אם השיח החדש הזה לא נובע במידה רבה מכך שהרבה הורים נמצאים מעט שעות עם הילדים. ייתכן שזה גורם מצד אחד לכך שהילדים אולי יותר מנדנדים או תובעניים, ומצד שני גם ההורים אולי פחות מכירים את הילדים לעומק ונשארים קצת אובדי עצות מול התנהגויות מסוימות. כשאני אומרת שהילדים תובעניים אני מתכוונת לכך שהתנהגויות מסוימות הן אולי תוצר של חוסר בנוכחות הורית רציפה ומעגנת (מהסוג שנמצא שם ברקע רוב שעות היממה), לא חוסר בתשומת לב ממוקדת על הילד.

שליחה על ידי תמי* » 29 מרץ 2018, 21:18

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אשה, אבל אהבה וקרבה אפשר לספק גם כשיש עלייך תינוקת.
צילי, אני מאוד מתחברת לדברים שכתבת על
תשומת הלב האימהית.
זוכרת איך מאז שהקטנה שלי (כבר גדולה) נולדה, כולם מסביבי הסבירו לי כמה חשוב שאתן תשומת לב לגדולה (שהיתה קטנטונת).
ומה זה אומר בפועל: כל הזמן שמעתי כמה חשוב זמן פרטי של שתינו- רק שתינו.
לי זה לא נשמע בכלל.
ברור שהייתי איתה וטיפלתי בה, הרבה. אבל למה חשוב שנהיה רק שתינו? התינוקת החדשה ממילא היתה בחודשים הראשונים בלתי פעילה - אז איך היא בדיוק מפריעה? נכון שהנקתי והחלפתי והיה בכי להרגיע, אבל גם יכולתי לחבק את הגדולה, להקשיב לה, להסתכל על הריקודים והצגות שלה. לא כל הזמן. מדי פעם.
ממש סירבתי לענין הזה של קביעת הזמן המיוחד. ועם הזמן, כשעלה צורך ונהיה מתאים , נוצרו פעילויות רק עם הגדולה או רק עם הקטנה - אבל זה לא היה כדי לתת תשומת לב. זה היה כי רצינו לעשות משהו יחד שלא התאים לאחרת.

אשה, אבל אהבה וקרבה אפשר לספק גם כשיש עלייך תינוקת.
כנראה לא הסברתי את עצמי. אם האבא או הסבא או הסבתא או כל משפחה-מורכבת אחרת לא נמצאים בחיים של הילדה יום יום ובאופן קבוע, ולא מהווים חלק מהחיים שלה, אז הם לא יוכלו לספק את החום והאהבה (ורק האמא תוכל לספק אותם).
כלומר, אלו שאומרים שרק אמא יכולה מתארים את המצב הנוכחי. אולם הסיבה לזה היא שתנאי מקדים לכל מיני צרכים הוא נוכחות קבועה ומעורבות, שהם לא ממלאים. זה לא דטרנמיניסטי שרק אמא יכולה. אם האבות יקחו חלק קבוע - גם הם יכולו. וזה תקף גם לשאר המשפחה המורחבת. אבל אם אין את הקרבה הזו, אז אמא יכולה להיות היחידה שיכולה לספק את הצורך. זה אומר בעצם שראק לה יש מערכת אינטימית קרובה ומספיקה בשביל זה. עצוב, לא?

בשפה מסויימת של קבוצה אתנית מסויימת בברה"מ, לא היו מילים מדוייקות לתיאור קרבת משפחה. היו אמא ואבא, אח ואחות, וכמובן ילדים. אבל הדוד והדודה, סבא וסבתא, בני דודים, וכו', התייחסו לקרובי משפחה עד הדור השביעי. (ברוסית להפך, יש מילה נפרדת לבערך כל סוג קרבה. אפילו ברוסית המודרנית נשארו כמה הבדלות מיותרותף וברוסית קדומה זה ממש מדויק.)

שליחה על ידי תמי* » 29 מרץ 2018, 22:12

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כן מבינה ומסכימה.

צורך זה לא דבר שמוגדר מול אדם מסוים. זה משהו שאדם מסוים יכול לספק היטב, ואולי אפילו - הכי טוב, אבל הצורך עצמו הוא לא תשומת לב.
בהמשך למה שכתבה אישה במסע, אני לא בטוחה בזה בכלל.
אני צריכה מגע. המון מגע, נגיד - חיבוק מלא ואמיתי.
ורשימת האנשים החיים (אלה שלא הלכו כבר לעולמם) שיכולה לספק לי את החיבוק הזה (לא חיבוק של כמה שניות "הי איזה כיף לראות אותך") מורכבת כרגע בערך משניים וחצי אנשים, שמתוכם שניים לא זמינים.
ולדעתי זה המצב בדרך כלל.
זו סתם אשליה להגיד שהצורך מנותק מאנשים שיכולים למלא אותו.
צורך בהקשבה, צורך במין, צורך בחיבוק, ולפעמים גם צורך באוכל ועוד - בדרך כלל מחוברים לאנשים ספציפיים. אני לא צריכה שאדם זר במסעדה יקשיב לי. ואם אני רוצה פלפלים ממולאים, אני רוצה פלפלים ממולאים של אמא. מנסיון, פלפלים ממולאים של מישהו אחר לרוב לא טעימים לי.

התיעצות.
אני מתפרצת לפעמים על הילדים שלי.
התרפצויות קשות מיידיות בצעקות לכמה שניות. הם מיד בוכים (גילאי 2-3).
מעבר לזה שאני מנסה לשלוט בז הושאר העניינים שאני יכולה לעשות בעצמי, עדיין זה קורה לי עם כל ילד בסביבות פעם ביום. וגם סתם הרמת קול כשנאי נלחצת,למשל מכניס מספרים לפה או מתרחק ממני במדרכה.

השאלה- איך הכי נכון לתקן את הבהלה/הבכי.
אני (כשאני במוד של לתקן ולא נכנסתי לעצבים של עצמי עם עצמי) - אני בדרכ אומרת לילד אני מצטערת סליח האמא לא בסדר לא הייתי צריכה לצעוק עליך ומנשקת מחבקת או שואלת אם הוא רוצה חיבוק ונשיקה כשלא ברור אם הוא רוצה או לא או מה.
אני רמגישה מאוד רע עם זה אבל זה מה שקורה ועד שלא אמצא משהו שיקל עליי ביומיום זה מה שקורה, מנסה וניסיתי הרבה שיטות אבל אני עצבנית כי אני בסיר לחץ. כל הזמן איתם תקועה בחור ולא יכולה להיפגש עם אנשים שאני אוהבת והגעתי למסקנה שרק שחרור קבוע מלהיות איתם כל הזמן יקל עליי להירגע ולחזור לאיזון שאיבדתי לפני שנה בערך.

בינתיים מנסה לחשוב כבר לא רק איך למנוע ממני להתפרץ אלא איך להיות שפ בשבילו אחרי שפגעתי. זה מתקשר לי לדיון כי אל בטוחה שמה שהוא רוצה זה חיבוק ונשיקה אאל שהוא כועס נעלב או כאלה וזו אני שנורא חשוב לה לתקן.

_ומשהו אחר לגמרי לגמרי שמאוד לא אהוד פה בבאופן אבל אני אומר אותו בכל זאת.
ברגשות לא חייבים להתעסק._

לגמרי!

_נסי לחזור על דבריו.
פרקטיקה בזויה בעיניי. סליחה, אבל זה עושה לי צמרמורת ממש. לעולם לא אעשה את זה לאדם מבוגר. מי שנוהג ככה זה מטפלים כי זו טקטיקה טיפולית. אנשים נורמליים לא חוזרים על מה שאמר בן שיחם._

מסכימה לכל מילה.

ולא פחות מזה: גרמו לי להבין בתוך איזו כמות של לחץ לא-להיות-אני גדלתי בעצמי...

אוי כמה שאני מזדהה

. לחץ, לחץ, לחץ כל הילדות והנעורים להיות לא אני לפי המבוגרים. איכס.

אנ'לא מבינה, לאתר הזה יש אזור זמן משל עצמו? מתי אתן מספיקות לכתוב את זה?

ניסיתי לקרוא, אבל אני מעורפלת הכרה לגמרי, ולכן מצייתת לצו הראשון שהמצאתי לאמהות, ובמיוחד טריות - לכי לישון.
צילי, תודה, ממעמקי הכרתי המעורפלת זיהיתי במה שכתבת רעיון מעניין. אחזור במצב פחות קטטוני.

אלמונית מתפרצת, מה נעשה עם הכעס הזה.

שליחה על ידי תמי* » 30 מרץ 2018, 08:49

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בשמת,
אבל הצורך בחיבוק הוא לא צורך בתשומת לב, לא?
הצורך במגע אוהב הוא צורך בפני עצמו. ודווקא בסיטואציה של אמא וילדים, שבה בבירור הוא מופנה כלפי אדם מסוים - אמא - - קל למלא אותו.
ולעיתים קרובות במקום להגיד הנה אני צריכה לשים לב למגע יותר תכוף, הורים ממציעים סיפור על תשומת לב וקובעים יום של תשומת לב ומתרוצצים בכל מיני הפעלות מיותרות. כשכל מה שצריך זה חיבוקים.
אני מסכימה איתך שלגבי מבוגרים - כשאנחנו זקוקים לחיבוק - זה יותר מסובך.
וזה מחמיר כשמזדקנים בחברה שלנו.
כי הרבה פעמים אין לזקנים מי שמחבק אותם וגם אין להם מספיק קשר עם קטנטנים (מהשבט למשל, מוכרים ואוהבים) שמציעים חיבוק.
זו בעיה כואבת.

שליחה על ידי תמי* » 30 מרץ 2018, 08:59

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לגבי הצרכים האחרים- כאן אני חושבת כדאי לעשות הבחנה.
צורך באוכל למשל לא קשור לאדם מסוים.
זה לא אומר שאני לא מתגעגעת לאוכל של סבתי האהובה. אף אחד לא יצליח להכין בשבילי את עוגת הגבינה שהיא היתה מכינה לי.
אבל זה לא הצורך באוכל שכואב ומתסכל, אלא הגעגוע לאדם המסוים ולקשר המסוים.
אבל עדיין אני יכולה למלא את הצורך באוכל בצורה מצויינת. ואפילו עם הגעגוע אני יכולה להתמודד כשאני מנסה בעצמי להכין את העוגה הזו וכל פעם מתקרבת קצת - זה סוג של תקשורת שלי איתה.
בכל אופן, שוב, לילדים לדעתי בכלל אין את הצורך הזה - אפרופו השיחה שלמעלה. כשהם רעבים הם רוצים משהו טעים ומשביע. ברור שנחמד להם לקבל את המרק שאמא תמיד מכינה, אבל אם תציעי להם אוכל טעים אחר - רובם ישמחו לאכול.
ושוב לדעתי בחברה שלנו מפתחים סרטים בנושא הזה ומלבישים על ילדים כל מיני תסביכי אוכל שבכלל אין להם.
אני לא אומרת שאין ילדים ממש בררניים. בטח שיש. יש לי אחת כזו. אבל גם אס זה לא קשור לאדם מסוים ולא ככ מסובך. היא תמיד יכולה למצוא מה לאכול כשהיא רעבה מתוך המגוון המסוים שהיא כן אוכלת. וממש לא צריך לצאת מגדרנו כדי לספק איזה צורך מאוד אימתני.

שליחה על ידי תמי* » 30 מרץ 2018, 09:25

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חשבתי עוד קצת.
אני חושבת בשמת שמה שאת מתארת זה בעצם צורך אחד: הצורך ביחסים אינטימיים, יחסים קרובים עם אדם מסוים. לא צרכים נפרדים בהקשבה ומגע ואוכל. אלא הצורך בקשר משמעותי עם מישהו.
נכון?
זה שוב צורך שלילדים קל יותר לספק מלמבוגרים. לצערי. בעולמנו.

אבל הצורך בחיבוק הוא לא צורך בתשומת לב, לא?
נכון, זה צורך שונה. אני חיברתי את הצורך בתשומת לב עם הצורך בהקשבה (כתבתי שלא תעזור לי הקשבה מאדם זר במסעדה או שצנזרתי? את רוב הפוסט שלי מחקתי לפני ששלחתי P-: ).

יכול להיות שאני מסכימה למה שכתבת, אבל אולי אחדד: הרבה מהצרכים שלנו הם צרכים שצריכים להיות מסופקים במסגרת של יחסים אינטימיים (לאו דווקא מיניים: עם סבתא אהובה, עם אמא או אבא, עם בן או בת זוג ואולי עוד), לא צרכים נפרדים שאפשר לספק אותם מכל אחד ובכל מקום.

והבת שלי, נגיד בגיל 6, לגמרי יכלה לרעוב יום שלם (לרעוב! לא לאכול פירור!) אם היתה אצל מישהו אחר ולא רצתה לגעת שם באוכל, ואני לא לקחתי לה אוכל מהבית כי סמכתי על זה שאנחנו נוסעים למקום עם אוכל )-: אחרי שזה קרה פעם-פעמיים נפל לי האסימון והתחלתי לארוז אוכל שאני הכנתי לה גם למקומות שהאכילו אותנו.

שליחה על ידי תמי* » 30 מרץ 2018, 14:22

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נכון, את מתארת את זה מדויק עכשיו. זה מסביר הרבה לדעתי גם בשיחות כאן על תסכולים של ילדים.
כי כמו שאשה כתבה למעלה לעיתים קרובות בעולמנו גם לילדים יש מעט מדי דמויות שמקיימות איתם יחסים אינטימיים - כאלה שחיבוק שלהן (או אוכל) יכול לנחם.
וזה בטח נכון למבוגרים. ההעדר הזה של קהילה שבמסגרתה יותר פשוט לפתח יחסי קירבה כאלה.

תודה על ההמשך.
אני חושבת שצורך באינטימיות הוא צורך מהותי וחשוב.
אם אין לי אינטימיות, לא יעזור לי בגרוש להמשיך להתגעגע לאדם האחרון שהיתה לי איתו אינטימיות.
לחשוב שרק ממנו אני אוכל לקבל מה שאני צריכה זה סופר מרפה ידיים. מי ילך ככה לחפש מערכת יחסים אינטימית חדשה אם רק האחד ההוא יכול לספק את מה שאני צריכה?

וזה ההיגיון בהפרדה בין צרכים לרצונות.
אם אני מבינה את הצורך שלי, ומבינה שהוא בכלל לא מחובר לאדם מסוים, אני מתחילה לעשות מאמצים כדי לארגן לי מסגרת אחרת שבה הצורך הזה יתמלא. אני מבינה שסיפוק הצורך שלי לא תלוי במשהו שאיננו או בלתי אפשרי. זה מעודד עשייה.

משתמשת רגע בדוגמה של בתך לנוחותי (גם אם זה לא מה שהיה בדיוק).
תארי לך שילדה מתרגלת לאכול רק את האוכל של אמא. לא תאכל בשום מקום אחר מאף אחד אחר.
עדיין הצורך שלה הוא אוכל, ולא אוכל של אמא.
והדיאלוג עם זה ינסה להבין איך זה שהאוכל של אמא הפך להיות לה מן דמוי צורך כזה. ואז סביר שנגלה למשל שאוכל אחר מרגיש לה מסיבה כלשהי לא בטוח. או מגעיל.
והפירוק יוביל לכך שניצור אוכל במקום אחר שלא מגעיל אותה או מרגיש לה בטוח והיא תוכל לספק את הצורך הבסיסי שלה בהזנה במקומות אחרים.
אבל אם נישאר בנקודת ההתחלה, שבה הילדה הפכה רצון לצורך, לא נוכל לשנות שום דבר במגבלה החדשה שהיא יצרה לעצמה.

אם אין לי אינטימיות, לא יעזור לי בגרוש להמשיך להתגעגע לאדם האחרון שהיתה לי איתו אינטימיות.
אבל זה שונה כשמדובר בילדים קטנים. היכולת שלהם להשפיע על גורלם מוגבלת מאוד - הם לא יכולים לגרום לקרובי המשפחה המבוגרים שלהם לשהות יותר בנכוחותם. ושהות פיזית חשובה ומשפיעה מאוד.

האבא שחושב שרק אמא יכולה בהחלט יכול ליצור את האינטימיות. הבת שלו שבוכה ומבקשת רק אמא לא יכולה להכריח אותו לחזור מהעבודה מוקדם יותר ולבלות יותר זמן בחברתה...

אני האמא שכתבה שניסו לחנך את הילדים שלה ונמאס לה. לפני כשבוע וחצי בערך.

בלי קשר יש לי תחושה שאני סוג של כבשה שחורה בבית. יש לי משפחה חמה והכל. יופי
אבל ליל הסדר למשל?

יש לי אחות שאני לא בקשר איתה הרבה שנים. היא אישה רעה בגדול ובקטן ממש אין לי רצון לבזבז אנרגיות עליה. עברתי איתה המון המון המון, והנתק הזה לא הגיע סתם, היא גם מתבטאת בעוקצנות אין קץ כך שזה לא נתק "עקרוני", זה חוסר רצון שלי "להנות" מהפנינים שהיא מפזרת. אני כותבת הקדמה כי בדרכ נוטים להגיד, תבליגי, זה חשוב למשפחה, משפחה יש רק אחת וכאלה. היא אחות כל כך רעה שבשיא המוגבלות שלי אחרי הריון קשה קשה באשפוז שבקושי נחלצתי ממנו, ושני פעוטות בבית - נעלמה ולא עזרה. הייתי בלי כסף בלי בריאות בלי יכולת פיזית, בלי עזרה סובלת כל כך והיא נעלמה חודשים ארוכים. אחכ הבליחה כדי לתת מתנה ללידה.. בשלב הזה כבר ניתקתי איתה קשר סופית. וזה אחרי כעשור קשה מאוד מולה. אחרי כמה שנים שוב דיברתי איתה בעקבות אובדן שחווינו במשפחה, ושוב היא לא חסכה מלשונה בכל הזדמנות שיכלה, אבל ממש!

אז זה. המצב. והוא ידוע לכולם.

ואם נחזור לליל סדר. היא אירחה השנה, כשהיה ברור שאני לא מגיעה.
לי זו דווקא היתה הקלה. תיכננתי ערב שקט ושינה טובה לכולנו במקום הבלגן של ליל סדר.

אבל בפועל חשבתי על זה, שזה עצוב, שהילדים שלי הם הילדים היחידים כרגע במשפחה ובמקום שישבו ויחגגו ליל סדר, 15 איש יושבים מהמשפחה וחוגגים כשאף אחד לא חשב להתפצל (כל השנים התפצלנו מסיבות שונות).

למחרת אחותי השניה סימסה לי שיהא רוצה לקחת את הילדים לצהריים אצל ההיא הרעה. אפילו לא עניתי.

אני מרגישה שמישהו פה ירד מהפסים. נכון שמצד אחד אני יכולה לבוא בטענות רק אליי, כי אני זו שהחלטתי לא לבוא, לא שלא הוזמנתי. מצד שני.. נשמע שיש אפס כבוד גם למצב הזה. וזה נכון בכל סיטואציה שעולה. אני די בסוג של כיוונון מסלול מחדש. מה לעשות מה לא לעשות. התחושה שלי היא תחושה של מישהו שחייבת לקבל מה שמחליטים עבור ה(ולכן אני אולי כל כך מתעצבנת בדברים אחרים). במקום לבוא ממקום של שיתוף.

את יודעת מה אני חושבת? אני חושבת שאת פשוט צריכה אנשים חדשים בחיים שלך... מספיק עם אנשי החושך והפחד. חפשי אנשי אור ואהבה להתחבר איתם.

את באמת חושבת שמדובר בחושך ופחד? אני באמת שואלת - גם כשהם די מקסימים ביום יום. כל אחד עם הפלוסים והמינוסים שלו. נגיד, הם רצו לקחת את הילדים בלעדיי לערב הזה, מלכתחילה (סירבתי מטעמי בטיחות ומרחק ומה יקרה אם הילדים יהיו עייפים ולא יהיה מי שיחזיר אותם כשיעלה הצורך ועוד). וגם יש לי אמא מבוגרת מאוד שהסידור הזה מאוד עזר לה, שאחותי מארחת אצלה במקום שהיא תאלץ להרים ערב. גם הרגשתי שהיתה ציפייה שאני אזמין אותה אליי כייש ל יבית נעים וגדול יחסית אבל אני כל כך מותשת מהיום יום שבקושי הספקתי לנקות את המטבח לפסח... ובטח לא לארח. אני באפיסת כוחות כללית ומתפקדת על אוטומט ככה שארוח לא יכולתי להעלות על דעתי.

ומצד שני אני אומרת נגיד שהפתרון הזה היה מתבקש שכולם יעשו אצל האחות הרעה. בסדר. למה ככה? למה לא להתייעץ יחד,לראות שזה מקובל על כולנו? לא שלא נעדרתי מאירועים בשנים קודמות...

קיצרתי בפרטים, אבל המציאות יותר מורכבת מזה. בשורה התחתונה הם נתנו לי המון לאורך השנים האלה שאני אמא, ומצד שני יש מקומות שזה נורא, נורא, והליל סדר זו דוגמא אחת.

אני שואלת אם את באמת מרגישה שזה חושך ופחד כי אני בתחושה שאני על סף לנתק את הקשרים שם. לא ברמה של לא להיפגש, אבל לא לצפות לא לבקש (רק בחרום כי לצערי אין לי ברירה). פשוט להנמיך פרופיל ולייצר לאט אלט מסגרות חדשות (קשה לי גם עם זה מאוד).

ומצד שני הם באמת חמים ואוהבים ומעניקים.

מבולבלת.

את באמת חושבת שמדובר בחושך ופחד?
מה פתאום, זו מטאפורה.
קחי ממנה רק מה שמשרת אותך ותזרקי את השאר לפח.
קודם כל קחי ממנה את הרעיון שאת זקוקה לאנשים חדשים, נוספים ותומכים בחיים שלך. תומכים. לא ביקורתיים כלפייך ולא להוטים לחנך אותך.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_אבל הרגש? הוא בסך הכל תמרור. מה יש להתעסק בו כל כך הרבה? במקום להיתקע על התמרור, פשוט חכי לאור ירוק וסעי. לדעתי, האור הירוק מגיע כשאת מזהה את הצורך שלך. לחפור ברגש לרוב לא יקרב אותך למצב הזה.
עזרתי?_
קצת
קשה ליישום אצלי. זה כל כך מובנה בי
אבל צריך לשמוע את זה כרעיון ולתת לזה לחלחל כנראה
מה שאת מתארת נשמע קצת כמו התמקדות-פוקוסינג
האמת שלא תמיד קל לזהות את הרגש ופשוט לתת לו להיות. זה מתערבב ומתערפל ותמרור למה הוא בדיוק זו שאלה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני אמא לתינוק שכתבה כאן על התינוק המאוד צרחן שלה, ועל זה שמשתפר לאט לאט
וחשבתי על זה שכנראה שקצת הייתי צריכה את זה. את זה שהוא יהיה רק בידים שלי וירגע רק בהנקה. זה הכריח אותי לנוח ולא לעשות כלום כי הנקתי כל הזמן. זה הכריח אותי לעמוד על כך ולומר בקול שאני לא יכולה וצריכה עזרה. זה נתן לי מנוחה גופנית שהייתי חייבת, וגם כנראה מנוחה נפשית. להתיישב באמצע הכל ולהניק, להתעלם מהכל ולא לעשות דבר

איזה גאונות, הא? אמא לתינוק? גם את גאון וגם הוא גאון. שניכם ידעתם מה אתם צריכים והצלחתם לספק את זה לעצמכם

וגם

בשמת בהמשך למה שכתבת בנושא ההערות שלי למי שמחנך את הבן שלי? שכתבת לשחרר ולהראות לו שאני קולית?
אז עשתיתי את זה שנה ואז שינית יכי קלטתי שהוא כן צריך אותי כשהפנים שלו מאדימות.
אבל עכשיו אני בקצה האחר כאמור, הוא נעלב ואני מיד מחבקת וזה והוא לאחרונה אומר לי לא לא לא.

קיצר היום היינו אצל קלינאית תקשורת שהיא בחורה עליז הותוססת מקצועית מאוד, ממש ממש טובה ומסורה וגרה לידי והכל. קופח מסבסדת אותה - מושלמת. כמעט. מה הבעיה- שהיא כמה פעמים מעירה בנזיפות בקול רם כמו דודה ישנה, שהוא נעלב. העלבות שגם אני כבוגרת הייתי נעלבת אם היו מדברים אליי ככה. אבל בגלל שהוא כל כך נהנה איתה מצאתי את עצמי מבולבלת כי היא לא בת משפח הש אפשר להעיר בחופשיות (זו הקליניקה שלה אלה החפצים שלה והתוכנית שלה במה לגעת ובמה לא, היא מנווטת אותו בטיפול היכולת שלי להעיר לה קיימת אבל מצומצמת).

מה שקרה שבפעם הראשונה שמאוד נעלב קמתי לחבק והתחלתי לומר נעלבת? הוא סגר את הפה כאילו מסרב לבכות ואז היא אמרה שאני מגוננת מדי ושאפסיק ושהכל בסדר וזה בסדר שיצעקו עליו.. קיצר בזמן שהיא ואני מדברות ואני אומרת לה את דעתי - הוא המשיך הלאה ושיחק במשהו אבל כן היתה לו חצי דקה שניסה לעצור בכי.
אחכ היו עוד כל מיני כאלה על שטויות, הוא פץח טוש והיא מרה לא תקיף ובקול רם (זכותה להגיד לא אבל למה בצעקה?) בהמשך גם כבר יצאנו והוא רצה לכבות את האור ולהדליק והיא עשתה זאת במקומו בחוסר סבלנות ואמרה די אסור אז התעקשתי ואמרתי לה ש את זה אחנועושים יחד מגיל אפס בוא תדליק ותכבה ויופי אומרים שלום. והרמתי אותו ונתתי לו להדלי לכבות כשהיא המומה.

השאלה מה אני עושה הלאה. הוא נע בין להנות איתה (אבל ככה הן רובן בתחום והוא באמת ילד משגע בחברותיות ובהתמסרות שלו למשחקים) לבין להיעלב עד עמקי נשמתו. ולי היא טובה מכל הסיבות הטכניות והיא גם מאוד טובה מקצועית. העניין שאני בכוננות איתה. אמרתי לה בשלב מסויי,תקשייב אני אל מגוננת מדי, זה הילד שלי ויש לו הרגישויות שלו ואני מתערבת כשצריך. היא אמרה שאני אמא אווזה טיפוסית ושאני צריכה להפסיק ושבגן יקרקפו אותו וינזפו בו וזה (אמור להיכנס לגן אחרי פסח).

מה דעתך. אאני מדברת על ההיבט שלו, מה הכי יועיל לו. כי נראה לי שבכל סשן כזה יהיו מין כאלה שיגרמו לו להגיע לסף בכי.

שאני מגוננת מדי ושאפסיק ושהכל בסדר וזה בסדר שיצעקו עליו..
הוא ילד קטן 0-: מה היא רוצה? שתשבי שם ותשתקי כשהיא מתייחסת אליו בחוסר כבוד???? בפעם הבאה הייתי אומרת לה, תשמעי, לא מקובל עלי! בגלל שאת אומרת שיתעללו בו בגן אז את מרשה לעצמך להתייחס לילד הקטן שלי בצורה לא יפה, לא מכבדת, גובלת באלימות??? למה???? לא מקובל עלי שיתייחסו אלי ככה ולא מקובל עלי שיתייחסו לילד הקטן שלי ככה! בבקשה תתייחסי יפה ובצורה מכבדת.
איזה חוסר תרבות S-: חוסר סבלנות, צעקות, וזה נראה לה יחס נורמלי?

את לא "אמא אווזה". את אמא ראויה והיא מטפלת חסרת כבוד לזולת. יש לה היתרונות שלה אבל ככה לא מתנהגים. לא למבוגר ולא לילד. חבל שזו הנורמה בישראל ובמיוחד כלפי ילדים...

עוד דבר: אם יתעללו בו בגן, את לא שם להגן עליו.
אבל שאמא שם ומפקירה אותו להתעללות ממש לידה?
פשוט אל תרשי. זו דעתי הפרטית והאישית.

לא תמיד קל לזהות את הרגש ופשוט לתת לו להיות. זה מתערבב ומתערפל ותמרור למה הוא בדיוק זו שאלה
חלק מהפואנטה זה שלא צריך לזהות את הרגש. יותר קל לתת לו להיות כשלא עסוקים בו כל כך או בלתת לו שם.
רובנו מתנגדים בכל האמצעים פשוט להרגיש. כשזה משהו לא נוח ולא נעים אנחנו בועטים בו.
נסי פעם בתוך עיסה רגשית להתיישב ורק לנשום. להרשות לדבר הזה להיות. הרבה אנשים שמנסים את זה מגלים שהרגש ממש מתפנה בזמן קצר.
כאשר הוא מתפנה, יותר קל לדעת מה אנחנו צריכות.
הבאג המרכזי נמצא בנקודה הזו, כי סביר שתדעי מה את צריכה אבל לא תתני לזה רשות וזו נקודה של תסכול, לדעת ולא להרשות את הצורך. אבל הי, זו דרך... לומדים ללכת בה...

לא בשמת, אבל הייתי ממש בורחת ממישהי כזו.
ילדים רגישים זקוקים למטפלים רגישים שיכבדו אותם בדיוק כמו שהם. וזה לא דבר שאפשר ללמוד לדעתי. כלומר, אני חושבת שמה שלא תגידי או תבקשי או תסבירי, בבסיס שלה היא לא מכבדת את הקושי שלו ואת ההתמודדות שלך.
חוסר כבוד למי שאנחנו ומה שאנחנו מוביל להעמקת הרגישות, לא להפך. ואם זה בפועל מוביל למשהו שנראה ההפך - אנחנו משלמים מחיר כבד בכיס אחר שיתפוצץ עלינו בזמן אחר.
גם אם היא נהדרת לך ולו בהמון דברים, במה שהכי חשוב היא נשמעת ממש גרועה ולא הייתי הולכת אליה אפילו פעם אחת נוספת על בסיס מה שסיפרת. הילד שלך לומד ממנה משהו לא טוב, שבשביל לקבל משהו שהוא זקוק לו הוא צריך לשלם מחיר, להתאפק, לנטרל את מה שרגיש אצלו, להיות מישהו אחר...
והעוצמה של המשהו הזה הרבה יותר גדולה מכל הדברים הטובים שהוא מקבל ממנה.

את יכולה לא להרשות את זה, אבל את לא יכולה באמת להעלים את זה. ומה שיקרה, לדעתי, שזה שתישאר נקודת מתח חזקה ולא מדוברת (בהנחה שהיא תצליח לשנות את ההתנהגות שלה בכלל), ולפעמים זה יותר גרוע ממה שחשוף ואפשר לפחות להתייחס אליו.

היא די רגישה רוב הזמן וכן מאפשרת, כן זורמת איתו במהלך השיחה ועם הבקשות שלו, יש לה מימיקות מקסימות והי א יודעת היטב לשחק איתו. מאוד מאוד מאוד בגובה העיניים של הילד, מאוד מאפשרת לגעת בכל הצעצועים להיות מסוחים ולחזור לזרום איתו כשהוא לא רוצה לשבת לאפשר לי להיות מעורבת (רוב המטפלות לא כאלה).

הינו אצלה כפול זמן כי היה לה חשו בלצלם לי חומרים לעבוד בבית ולא רק לתת לי הנחיות מעבר. היא לא מתנהלת כמו פולניה קשישה כל הזמן אבל היו לה כמה יציאות של קול רם של אסור וכאלה. לא משהו שאני אל שומעת לפחות פעם ביום מאיזה נודניק במכולת או באוטובוס או במשפחה כלפי הילד.
לא בטוח ששווה בגלל זה לעזוב.
ודב רנוסף הולך לגן הילד אחרי פסח, גן רגיל סטנדרטי עם יחס סביר חמים מצד חלק מהצוות ומצד אחר לא. מעט ילדים שזה היה חשוב לי ( 13 על 3 מטפלות ועו דתגבור של הבעלים).
וקרוב לבית. לא מצאתי ג ן טוב יותר, רוב הגנים באזו ר- מסות של ילדים מעל 25 ילדים ומטפלות מותשות, אווירה של מפעל ובלגן. הגנים הבאמת טובים (שגם עליהם יש ביקורת מחברות) מלאים עד אפס מקום ואנחנו חייבים חייבים גן. כלומר היינו חייבים מזמן ומסיבות אל ענייניות זה נדחה.

אז אני חושבת שגם בגן והא יזכה למבול של התנהגויות שהוא לא מכיר ואין לי שליטה עליהן. ולא שאני טלית שכולה תכלת (אבל אני האמא ברור שזה אחרת). ובכל זאת אני מנסה רק לצמצם את ההתנהלות שלה וזהו. חשבתיש בפעם הבאה אני אגיד לה שהי א נהדרת במקצוע שלה אבל אני מעדיפה שתדבר בצורה בוגרת לילד ואל בשום צורה אחרת כי ככה אנחנו מדברים בבית. זהו.

לגבי הגן אין לי מושג איך אני עושה את זה, אני רק יודעת שהוא בוכ ה ליד גניילדיםש הוארוצה להיכנס וכל ילד שעוב רלידינו ברחוב הוא רוצה ללכת איתו ומיד מגיש לו מתנות, אז... גם שם יהיו ואני בטוחה וברור לי שוה איקבל נזיפות והרמות קול ומה לא.

אגב גם בגנים הכי הכי אנתרופוסופים וכל אלה, ישבתי מחוץ לשער ובסופו של ים מטפלת היא מטפלת, ולא משנה מה האג'נדה של המנהלת.. המטפלות על מסות של ילדים מרימות קול, צועקות מרחוק, נוספות מציבות אולטימטומים. זה חלק מזה. לא להיט אבל זה חלק מהסל שמגיע עם הגן.

השאלה אם יש אנשים שאת כן מרוצה מהיחס שלהם לבן שלך, אם לא, אז מה בעצם האופציה? אם הילד זקוק לטיפול ואת מרוצה מהמפלגה הזו ב 90% מהזמן, אז נראה לי שבשאר הזמן גם את וגם בנך יכולים להבין שבקליניקה שלה היא קובעת את הכללים ואתם תלמדו לכבד אותם.
כמו שציינת, אף אחד מאיתנו לא מושלם, גם אנחנו האמהות

אני חושבת שאם מדובר באנשים שפוגשים רק חלק מהזמן, אפשר ורצוי לתת להם את המשקל הנכון למקום שלהם בחיים שלנו. להתמודד איתם. נניח שהיא אומרת אסור בקול רם. בבית, את יכולה להסביר לבן שלך שזו הדרך שלה להסביר לו שבקליניקה אסור לעשות ככה וככה, ובבית החוקים אחרים.
כמו שכתבו כאן למעלה - הרגשות הם איתות לצורך. מה הצורך? ללכת משם? אולי להבין שככה היא ואנחנו מתמודדים איתה כי הטוב שיש לה להציע עולה על הרע?
ולגבי הגן - הכי ליד גן ילדים מעיד שהוא רוצה להיות עם ילדים, הוא לא בהכרח מבין מה זה גן. לפעמים יש דרכים אחרות לפתור את ענייני החברה גם בלי לשלוח לגן.

הוא לא בגיל שהוא יכול להבין את כל זה.
מה גם שלאמא שלו שזו אני יש התנהגויות כאלה לפעמים אז זה רק מבלבל האבחנה הזו.

לי ברור שאין לי שליטה על אחרים, למרותש ניסיתי בשנים האחרונות אני רואה שזה בעיקר מרחיק ממני אנשים ומכביד עליי.
לגבי הילד אני אעמיד את הדברים במקומם בפעם הבאה וזהו. היא גם נסוג הוהבינה ופתאום התחילה לשנות כל מיני. הציק לי בעיקר שהיא העיפה לו את היד מהפה כמ הפעמיםכשהכניס יד לפה, הוא היה בשוק וגם אני. שוק הכוונה נעלב כי זה הרגיש לו כמו מכה. אז אני אבהיר לה שמה שהיא רוצה המילדים - שתבקש, הם לא גדלים בגן והם לא רגיליםש אנשים זרים מתעסקים איתם.

והאמת שהיא באמת נהדרת מבחינה מקצועית וגם מאוד מאוד אנושית, ולי זה חשוב יותר מיציאות נקודתיות. מאו ד מקסימה ומפרגנת ולא קטנונית ממש יש אצלה תחושה של משפחה כזו, מהשיחה הראשונה.

לגבי הגנים, אנחנו כולנו צריכים גן דחוף וחבל שלא לפני שנה ואפילו שנתיים.

למה בגן אמורים להעיף את היד מהפה? אם היו עושים דבר כזה בגן של הילדה שלי הייתי הופכת את הגן.

תשמעי, זאת לא התנהגות נורמלית.

הציק לי בעיקר שהיא העיפה לו את היד מהפה כמ הפעמיםכשהכניס יד לפה, הוא היה בשוק וגם אני. שוק הכוונה נעלב כי זה הרגיש לו כמו מכה.

היא באמת נהדרת מבחינה מקצועית וגם מאוד מאוד אנושית.

סליחה היא אישה אלימה, ממש לא נהדרת.

הציק לי בעיקר שהיא העיפה לו את היד מהפה כמ הפעמיםכשהכניס יד לפה, הוא היה בשוק וגם אני.
בצדק הייתם בשוק.
אני בשוק שאת מבטלת את השוק שלך ושלו...
(לא באמת... לא באמת... איזה שיט, אני אותו דבר )-: ) תני מקום לשוק שלך!!!!! הוא מוצדק לחלוטין!!!! את כל כך רגילה לבטל את ההרגשות המדוייקות והאמיתיות שלך ולהרגיש כאילו אין לך זכות להיפגע כי... (משהו ממש טיפשי). לא! השוק אמיתי! זה תמרור "עצור" שקפץ פה ודורש ממך לעצור מייד את הכל ולהגיד לבן-אדם שמולך: על גופתי!!!!!!! את עושה שוב דבר כזה!!!! מה פתאום האלימות הזאת????? השתגעת לגמרי???

מה פתאום להעיף יד של ילד קטן? למה מי היא? באיזו זכות היא נוגעת בו בכלל בלי להסתכל לו בעיניים ולבקש בעדינות רשות מפורשת לגעת לו בגוף בכלל????

_למה בגן אמורים להעיף את היד מהפה? אם היו עושים דבר כזה בגן של הילדה שלי הייתי הופכת את הגן.
תשמעי, זאת לא התנהגות נורמלית._

את רצינית?
בגן מוציאים לילדים מוצצים מהפה למשל
ומוציאים להם טוש שהם מכניסים לפה או דבק או גואש או כדור
ומוציאים להם צעצועים מהיד אם מסדרים עכשיו וצריכים לעבור ל פעילות אחרת
מוציאים להם מהפה בקבוק שלקחו בטעות לילד אחר
מוציאים להם כמובן לכלכוך ודברים אחרים שפעוטות קטנים יותר מכניסים בהיסח דעת ואפילו קציצה אם היא גדולה מדי

כל מי שואמרת שבגן שלה זה לא קורה - ככל הנראה שזה קור הויותר פשוט את נאיבית או סומכת מדי ולידך עושים פוזות של רוגעועדינות.

הייתי במספיק גנים לומר לך שבכל מקום שבו יש מסות של ילדים ומספר מטפלות זה מה שקורה.

את אולי לא רואה את זה כשאת שם אבל במשך היום אף אחד לא יקיים משא ומתן עם ילד על הוצאת צעצוע מהיד או טוש מהפה כשיש לו על הראש לטפל בכמה ילדים במקביל

יהודית ,

היא ממש לא אלימה, היא כוחנית אולי, והכוונות שלה טובות אבל לא סתם התייעצתי כאן כי בסופו של דבר לא חשוב מה היא ולמה היא, חשוב אם זה נראה לי והגעתי למסקנה שלא. שזה לא סוף העולם וכן יש שם יותר טוב מרע וכן נחזור אליה לכמה סבבים עד שאקבל אישור לתוספת טיפולים שהיא כבר אמרה שתכתוב לי כדי שלא אתעכב בהמשך - ואת זה אני לא יכולה לפספס.

הגעתי למסקנה הזו כי היינו אצלה שוב, היא הפנימה יופי את נקודת המוצא שלי ומצאתי שלא הצטרכתי בכלל להעיר לה. לא נזיפות ולא התערבות בחינוך שלי ולא שום כלום.
אבל היא מה שהיא - טיפוס ססגוני כזה, בוטה ונחרצת, לא רק כלפי ילדים - אלא בכלל. ולא מתאים לי כל הסיפור הזה לאורך זמן.

השארתי אצלה בחדר את הילד שמאוד שמח והתלהב (הוא מהמםםם כל כך אוהב ל למוד ולשתף פעולה) שתשב איתו לבד בלי הסחות - וירדתי עם אחיו לסלון שעד אז שיחק גם איתה, אז אחיו הציץ רגע שוב אליה כאילו משתהה רגע, והיא אמרה לו בחיוך ובאווירה עליזה אבל בצורה ממש מנפנפת - "ביי ביי! אמא בסלון לך אליה!". כאילו מההה? גם זה שהיא קופצת להתערב בכלל, הרי אני שם ואני לוקחת אותו וגם זה שהיא מתבטאת ככה. הוא נהיה אדום ומיד המשיך הלאה אז לא התעכבתי על זה, הוא ביקש לשחק שם עם איזו בבושקה ולא נתקע על ההיעלבות ואפילו חשבתי שאם אנחנו כבר שם זה גם בסדר שיידע לקבל התנהגויות דוחות ולהמשיך הלאה, לא מכל דבר צריך לעשות סרט.

אבלל כשחשבתי על זה שהמטרה היא להשאיר אצלה את הילד לבד לבד ולהיות בחוץ עם אחיו - אני לא אוכל הלרשות התנהגות כזו לאורך זמן. יהיה לי קשה לשחרר בלב שלם ובצדק. למרות שלמען השם גם בגנים יש תוהו ובוהו ומה יהיה. בכל גן יש את הסייעת הטובה הרעה והלא נוראה. ולכל אחת מהן יש שעות טובות ורגעים גרועים וההיפך. ולכל ילד בגן יש יציאות אגרסיביות ויציאות חיוביות אז לאולי זו קצת הצטדקות להיות כזו פדנטית ביחסים אחרים כשאני נוכחת בהם לבין הגן שעוד שניה הוא נכנס אליו.

תודה על הדעות השונות. זה עוזר לי להבין מה אני מרגישה מול כל אמירה וככה להבין מה נכון לי.

_בגן מוציאים לילדים מוצצים מהפה למשל
ומוציאים להם טוש שהם מכניסים לפה או דבק או גואש או כדור
ומוציאים להם צעצועים מהיד אם מסדרים עכשיו וצריכים לעבור ל פעילות אחרת
מוציאים להם מהפה בקבוק שלקחו בטעות לילד אחר
מוציאים להם כמובן לכלכוך ודברים אחרים שפעוטות קטנים יותר מכניסים בהיסח דעת ואפילו קציצה אם היא גדולה מדי_

אפשר להבין (גם אם לא לאהוב) התנהגות כזו כאשר יש הרבה ילדים ואין אפשרות להתנהל מילולית בכל סיטואציה. אבל - זו לא היתה הסיטואציה פה! זו היתה אשת טיפול יחידה מול ילד יחיד!
גם ילד יבין את ההבדל יתייחס אחרת להתנהגות כזו כלפיו במצבים שונים.

ואם המטפלת חושבת שכדאי לאלף את הילד לא להגיב לכוחניות (נגיד) כלפיו בכל סיטואציה, רלוונטית או לא, גם זו בעיה.

אולי פשוט תספרי מה בדיוק קרה? זה די מתיש ככה. אין דין להוציא צעצוע קטן מדי או קציצה גדולה מהפה לדין להעיף את היד מהפה.

מיכל אל תהפכי מותשת... את יכולה גם לא להתחבר לנושא.

והיודית ומיכל - הכל אותו הדבר מבחינת ילד, זה שאת מפרשת הוצאה של משהו בכח או מיד הילד כשמשהו הכרחי כי זה נוגע לבטיחות שלו או כשיש מעט מטפלות מבחינת הילד החוויה אותה חוויה. הוא לא מצפה לקבל יחס של נסיףך מקלינאית תקשורת רק בגלל שהם אחד על אחד ויחס של עציץ ממטפלת בגן רק כי הוא לקח משהו מסוכן. בשני המקרים אפשר גם אפשר לבקש במקביל להוצאה מהיד ובחיוך.

מיכל-
היא הוציאה לו את היד מהפה כי היא מרפאת בדיבור וקשה לדבר ככה ולהבין מה הוא אומר, מבחינתה זה חשוב לא פחות מלהוציא לו שקל מהפה. אבללא אהבתי את זה שהיא הוציאה- מבלי לבקש או לחייך או להסביר. והאמת שלא אהבתי בעיקר בגלל התגובה שלו הוא הרצין בבת אחת והשתתק כאילו שהיה בשוק. לא אוהבת שמכניסים את הבן שלי לשוק וגם אותי על הדרך.

בכל מקרה כבר הגעתי למסקנה שיש שם פלוסים יש מינוסים אבל לבד לא אשאיר את הילד איתה שעה של טיפול וזה התכנון. אז נחפש אחרת במקביל, וגם אחכה לאישור שהיאצריכה לתת לי להמשך טיפולים, אבל גם בינתיים זה לא סוף העולם להיות אצלה, עובדה שהילדים ואני לומדים להכיר אותה והחוויה של כולנו היא יותר חיובית משלילית.

בומילא החלטתי כבר מה עושים מולה.

אני חושבת שזו בחירה טובה להמשיך בטיפול ולהתרכז במטרה לנגד עייניך (לקדם את הילד ) ולא בזוטי הדברים.

לב שומע, טלי, תודה רבה על המילים החכמות. אתן צודקות - כשאני מצליחה להסביר את עצמי בפשטות, ממש בגובה העיניים, הדברים בדרך כלל עובדים לטובה.
אמא לתינוק - וואו, איזו תובנה עצמית. איזה כיף, איזו... צמרמורת! לדעת שמה שהגיע, הגיע בזמן ובמקום, וברוך הבא גם לקושי הזה, טוב שהגיע.
ציל, תודה לך (גם על התרומה המחשבתית, גם על הניסוח מחדש, וגם על החומר המרובה למחשבה). הפכתי והפכתי במה שאמרת. ממש הלכתי עם זה בראש כמה ימים. זה עצר אותי בהרמת בלם יד בהילוך שלישי, אפשר לומר. לא להתעסק ברגש? הוא תמרור? עד עכשיו הדגש שלי היה לגמרי שם - להבין מה הבן שלי מרגיש. זה היה שלב ממש חשוב מבחינתי - לא מבחינת גידול ילדים רגישים יותר או פחות, אלא כי להבנתי זה שלב מחייב בתהליך. כלומר יש מצב שמצריך תשומת לב- אני מנסה לנסח את עצמי כך שהבן שלי יוכל להפנות קשב פנימה וגם להסביר לי "מה הולך"- הוא לומד להקשיב לעצמו-מסביר לי-אני מבינה-יש תקשורת טובה. את מציעה משהו אחר בעצם.... אני מנסה לעכל. פרטי לי קצת יותר בבקשה, כדי שיהיה לי עוד קצת איך לחשוב על זה.
האינפוט מבחינתי הוא כזה - המטרה שלי בתקשורת מהסוג הזה, והרבה פעמים מול אנשים במשפחה הגרעינית בכלל היא גם לבסס סוג תקשורת נעים ופתוח כי אלו אנשים, שמבחינתי, מארחים לי חברה במסע ארוך שנים (אני מקווה), ולכן חשוב לי שנדע גם לדבר אחד עם השני ושהזמן שלנו ביחד יהיה נעים. דבר שני, חשוב לי להבין "מה הולך שם בתוך הראש", כי כאמור, מבחינתי הפתרון עובר דרך שם. אולי אני לא סומכת על ילד בן 5 שיהיו לו את הכלים "לאבחן" בעצמו מה הא צריך?
דבר שני הוא - ככל שאני חושבת על זה, בחלק מהמקרים שבהם נוצר קונפליקט, או מרמור או תסכול, אני לא מגיעה באנרגיות של "אני לא יודעת מה איתך, אבל אני כולי קשב ורצון לעזור". לפעמים אני באנרגיות של "בטעות, עד עכשיו השקעתי קצת יותר מדי אנרגיות בנסיון לשמח או לרצות אותך, ואתה מתנהג כמו חתיכת נודניק וכפוי טובה, ולכן גם נגמרה לי הסבלנות ואני גם מעוצבנת", או "בחייאת, למה צריך להתווכח על כל דבר, אני ממש ממהרת ולא מתחשק לי לאחר, אפשר פשוט לעשות מה שביקשתי?" וכמובן שלא משנה מה אגיד, הויברציות בהתאם. ודבר שלישי, חסר לי אוצר המילים המתאים. כלומר, לפעמים אני באמת חושבת "בובי (למרות שאצלנו זה יותר נושי), משהו פה מתפקשש, בוא נמצא את הדרך לחזור לטוב", אבל אין לי מספיק עלים למתלל את זה מספיק טוב ומהר לתוך הסיטואציה
לגבי זה:
_חלק מהפואנטה זה שלא צריך לזהות את הרגש. יותר קל לתת לו להיות כשלא עסוקים בו כל כך או בלתת לו שם.
רובנו מתנגדים בכל האמצעים פשוט להרגיש. כשזה משהו לא נוח ולא נעים אנחנו בועטים בו.
נסי פעם בתוך עיסה רגשית להתיישב ורק לנשום. להרשות לדבר הזה להיות. הרבה אנשים שמנסים את זה מגלים שהרגש ממש מתפנה בזמן קצר.
כאשר הוא מתפנה, יותר קל לדעת מה אנחנו צריכות.
הבאג המרכזי נמצא בנקודה הזו, כי סביר שתדעי מה את צריכה אבל לא תתני לזה רשות וזו נקודה של תסכול, לדעת ולא להרשות את הצורך. אבל הי, זו דרך... לומדים ללכת בה..._
מסכימה. לא קל לשבת בתוך העיסה...

מתחילה מהסוף, ברשותך, ומציעה לך נקודת מבט נוספת על זה
לא קל לשבת בתוך העיסה...
תחשבי על העיסה הזו כמו ערימה של בוץ. נכון שלהורים זה הרבה פעמים מאוד קשה הבוץ הזה? הם לא רוצים להיכנס אליו בעצמם והם ממש מתקשים אם הפעוט שלהם רוצה להתפלש בזה?
אז ככה עם עיסות רגשיות. לנו, המבוגרים, מאוד קשה בזה. אבל זה לא בגלל שזה קשה אלא בגללנו

הקטנים... אין להם בעיה עם העיסה הזו, הבוצית האמיתית או הרגשית. הם מתפלשים עד שנגמר להם החשק לזה ויוצאים מהצד השני. הם גם לא היו טורחים להתקלח אם לא היינו מאלצים אותם כדי שיוכלו להיכנס הביתה.
אפשר ללמוד משהו מהם, ובעיקר את זה שזה קל מאוד. אפילו נעים במידה מסוימת. זה מאוד מספק, להתפלש. ואם מרשים לזה, החשק נגמר די מהר ועוברים הלאה לפעילות הבאה.

עד עכשיו הדגש שלי היה לגמרי שם - להבין מה הבן שלי מרגיש
את יכולה לנסות פשוט להבין. אותו. לראות אותו בשלמותו. חלק מזה יהיה הרגש ולפעמים זה יהיה בדיוק מה שנדרש לראות. אבל לא תמיד, ולדעתי האישית רוב הזמן לא.
אני אישית ממש לא אוהבת כאשר אחרים מנסים להבין מה הולך בתוך הראש שלי או מצפים שאני אשתף אותם בזה. אם אני ארצה וזה יהיה חיוני לי - אני אעשה את זה ממילא.
אני לא אוהבת את ההשתדלות הזו ולכן לא עושה את זה לאחרים. אולי גם הבן שלך לא מחבב את זה? אולי אפשר להסיט את האנרגיה הזו של להבין מה הולך בראש שלו למקום מועיל יותר? למשל... להסביר את עצמך, אם זה נראה לך חשוב שהוא יבין.

יש מן הנחה כזו שאנחנו צריכים להבין אותם, אבל הם לא בהכרח לא צריכים להבין אותנו. אנחנו צריכים להתגמש מול הצרכים שלהם, אבל הם לא בהכרח צריכים להתגמש מול שלנו.
המוטו שלי - כולנו שווים במשפחה. ממש מהיום הראשון. רק צרכים קיומיים דחופים דוחקים את הצרכים שלי. לאכול, לעשות פיפי, לישון וכאלה. כל צורך שהוא לא צורך קיומי דחוף הוא ממש שווה ערך לצורך שלי.
ולכן הדבר הכי חשוב לי הוא להסביר לאחרים את עצמי. אם הם יבחרו לקחת מזה דוגמה ולהסביר את שלהם - אהיה כולי אוזן אחת גדולה. אבל אני לא דוחקת בהם בשום צורה להסביר את עצמם ולא מנסה באופן מאוד אקטיבי להבין אותם. כי אולי הם בכלל לא רוצים לחלוק את זה איתי?
אני משתדלת לחיות עם יקיריי באופן כזה שיתחשק להם לשתף אותי ולא עושה שום דבר מעבר לזה. במקרה הכי קיצוני אני אשאל שאלה ישירה - אתה רוצה לשתף אותי מה העניינים? אשמח להקשיב ואשמח לעזור אם אוכל. זהו. משם - בחירה שלו.

אני מנסה לנסח את עצמי כך שהבן שלי יוכל להפנות קשב פנימה וגם להסביר לי "מה הולך"
מה דעתך לשחרר את המאמץ הזה? להסביר את עצמך תוך שאת מפנה קשב פנימה ומסבירה מה הולך אצלך. אני חושבת שזה יהיה השיעור הכי טוב בשבילו, אבל הי... אולי לא. אולי לכם זה עובד ויעבוד אחרת.
רק מציעה לך את מה שעובד בשבילי אבל יודעת מראש שזה בטח לא עובד בשביל כולם.

חשוב לי שנדע גם לדבר אחד עם השני ושהזמן שלנו ביחד יהיה נעים
מאוד מזדהה.
את יכולה לנסות להתרכז בעצמך ובחלק שלך בתקשורת הטובה הזו, ולסמוך על אחרים שהם יקחו מזה מה שיתאים להם. את יכולה לשחרר את הניסיון ללמד אותם בצורה אקטיבית איך לתקשר.

סיפור צידי שבדיוק סיפרתי - פה באנגליה נימוסים זה קטע חזק מאוד. כל פעם שילד אורח עוזב את הבית אצלנו יש איזה הורה שאומר לו - מה אומרים לצילי?
כולל בגילאים ממש מאוחרים.
אני לא עושה את זה. הילדים שלי יחליטו על מה להגיד תודה ולמי ולמתי. אני פשוט אומרת תודה כשאנחנו עוזבים בית של אחרים. תמיד תמיד תמיד. במאור פנים ובחיוך.
אחרי כמה שנים כאן אני לא יכולה שלא להתפקע מצחוק, על זה שכל הילדים האלה שממשטרים להם את הדיבור לא אומרים תודה כאשר ההורים שלהם אינם. זה ממש מדהים. הם יכולים לבלות אצלנו יום שלם, אני מאחרת, מאכילה, מסיעה, לוקחת לבילוי, ממה עבודה. הם יצאו מהאוטו וילכו בלי להגיד מילה.
הילדים שלי, לעומת זאת, בחיים לא יתנהגו ככה. הורים מספרים לי שהם מעולם לא פגשו ילדים כה מנומסים ושמדהים שאנחנו בכלל לא בריטים. הם אומרים תודה בחיוך על כל דבר שעושים עבורם בבתים של אחרים.
בשביל לעזור לאחרים לתת את המיטב שלהם כל מה שצריך זה לתת את המיטב האותנטי שלנו. זהו זה. כל דבר מעבר לזה משדר חוסר אמון ביכולת של השני להיות המיטב של עצמו. זו דעתי הקצת קיצונית

אולי אני לא סומכת על ילד בן 5 שיהיו לו את הכלים "לאבחן" בעצמו מה הא צריך?
My point exactly

לפעמים אני באנרגיות של "בטעות, עד עכשיו השקעתי קצת יותר מדי אנרגיות בנסיון לשמח או לרצות אותך, ואתה מתנהג כמו חתיכת נודניק וכפוי טובה, ולכן גם נגמרה לי הסבלנות ואני גם מעוצבנת", או "בחייאת, למה צריך להתווכח על כל דבר, אני ממש ממהרת ולא מתחשק לי לאחר, אפשר פשוט לעשות מה שביקשתי?"
מותר לך להגיע באנרגיות כאלה. את רק בת אדם והילד שלך ילמד להתמודד איתך כמיטב יכולתו בכל המצבים שלך.
אם זה היה המצב הקיומי שלך, הייתי אומרת לך - מותק, תבדקי מה קורה איתך.
אני לא מתרשמת שזה המצב.
אחד האתגרים במשפחה זה להסתדר היטב, לא סתם להסתדר, גם כשמישהו הפוך או מעוצבן או בקריזה ממש.
כשאני במצב רוח של "עכשיו מה עושים מה שביקשתי" הילדים שלי מזהים את זה היטב. הם יודעים להתיישר מיידית. ולמה זה בסדר? כי גם אני עושה את זה בשבילם כשהם במצב הזה וזה בסדר גמור.

ההתפתחות הכי יפה של הורות, בעיניי, היא שאנחנו לומדים להיות כל מי שאנחנו וזה בסדר. ואין דבר יותר חשוב מזה ללמד את הילדים.

עזרתי קצת? לא בטוחה. תשאלי עוד מה שאת צריכה, אם יש כזה.
לא תמיד אני מבינה מה נדרש בשביל שהמילים ינחתו במקום הנכון.

_עוזבים בית של אחרים. תמיד תמיד תמיד. במאור פנים ובחיוך.
אחרי כמה שנים כאן אני לא יכולה שלא להתפקע מצחוק, על זה שכל הילדים האלה שממשטרים להם את הדיבור לא אומרים תודה כאשר ההורים שלהם אינם. זה ממש מדהים. הם יכולים לבלות אצלנו יום שלם, אני מאחרת, מאכילה, מסיעה, לוקחת לבילוי, ממה עבודה. הם יצאו מהאוטו וילכו בלי להגיד מילה.
הילדים שלי, לעומת זאת, בחיים לא יתנהגו ככה_

אצלי בישראל החוויה הפוכה. המשטור האנגלי של "מה אומרים ל...?" נשמע לי כצורה מאוסה ומביכה.
אבל בישראל אני רואה שהורים נמנעים מללמד את ילדיהם נימוסים והם... מאוד לא מנומסים. הנחמדים ביותר לא מודים, לא אומרים שלום ולהתראות, לא מתייחסים לשומרים, מלצרים, נותני שירות. לא נותנים מרחב, לא מפנים את הצלחות שלהם מהשולחן או מציעים עזרה וכו'.
את הבן שלי לימדתי במפורש לומר תודה כך שישמעו אותו, להציע עזרה, להסתכל בעיניים לשומר/מאבטח/מלצר וכו', אני עדיין מלמדת. וגם אני שומעת מכולם כמה שהוא מנומס ונעים.
ילדים לא לומדים לבד בלי הנחיה ולא חקיינים בלבד. אני מכירה המון הורים נעימים ומנומסים שהילדים שלהם ממש לא.
לבן שלי זה גם ממש "משתלם". כולם מקבלים אותו במאור פנים ומגיבים בשמחה ובנועם.

אני לא אומרת לו ליד המארחת. אבל כן לוחשת לו בצד בהצעה להגיד תודה. בטח שצריך לחנך ולהנחות!

ילדים לא לומדים לבד בלי הנחיה ולא חקיינים בלבד
יש ויש ויש. יש כל מיני. אם הילדים שלי לא היו תופשים לבד, הייתי מתערבת. אבל בינתיים אני רואה שכל מה שממש חשוב לי לא הייתי צריכה ללמד אקטיבית.
ואני בטוחה שזה מאוד מאוד תלוי תרבות.
בבתי הספר אצלנו נימוס זה משהו מאוד נוכח, כמעט באופן מוגזם. אז ילדים יצטרכו פחות שההורים שלהם ילמדו גם. הם יספגו את זה יותר מהאוויר.
ואז, כמו בדוגמה שנתתי, אם ההורה מתעקש ללמד הוא מקבל התנגדות, ובהיעדרו - עושים ההפך.
מבינה למה בישראל את מרגישה צורך לוודא את הדבר הזה בצורות שהן מעבר לדוגמה אישית. יכול להיות שבאנגליה היית מרגישה אחרת, ומוצאת את עצמך מלמדת אקטיבית דברים אחרים לגמרי.
למשל, אני מלמדת אקטיבית את הילדים להתערב. לא להכריז שזה לא העסק שלהם כשקורה משהו לא טוב סביבם כי זה המסר החברתי הסמוי. מה שכן, אני מלמדת את זה לא בלהגיד להם מה לעשות, אלא בלספר מה אני עושה ולאפשר להם להחליט כמה ומה הם לוקחים מזה. והשיחות הן ממש מרתקות. את יכולה לראות איך כל ילד בוחר בתוך זה משהו אחר כתלות באופי שלו וההבנה שלו את העולם.

או במילים אחרות - יש דרכים רבות להנחות. לעתים נדירות אני בוחרת להנחות דרך אמירה חד משמעית מה לעשות.

ואני בטוחה שזה מאוד מאוד תלוי תרבות.

זה נכון. בטוח שבמקומות שונים צריך ללמד דברים שנחוצים במקום ולא מועברים בכל מקרה כ מסר חברתי סמוי
בישראל ניכר שהנוער ובני העשרים סובלים מחוסר הנחיה מהבית. לפני כשנה היה לי מקרה עם כמה בחורים בני עשרים פלוס שעבדתי איתם, בחיי שמיטב הנוער. הם היו די מעצבנים וחסרי נימוס. בתגובה לתוכחה שלי, ה"מנהיג" שלהם אמר שלא צריך לנזוף בהם אלא ללמד אותם. הורדתי בפניו את הכובע, ובמקביל חשבתי שחינוך הורי היה נחוץ פה, כי אלה דברים שצריך ללמד מגיל כל כך צעיר ככה שהם נספגים בתשתית. אבל כשלא מלמדים אותם, הם לא נלמדים.
רק לאחרונה הבן הנפלא שלי ביקש שאצור קשר עם מורה בשבת בערב. ממש הייתי צריכה להסביר לו למה לא מנומס ולא לעניין לפנות למורה בימי המנוחה וגם בערב. אחרת, הוא ממש לא היה יודע את זה.

או במילים אחרות - יש דרכים רבות להנחות.

נכון. להנחות ליד מבוגר זר או אפילו נוסף זה מביך ולא מוצלח.

מעניין מאד הדיון. מאיזה גיל הייתם מצפים שילדים יגידו תודה וכד'?
לי מאד מציק לראות הורים שאומרים לילדים שלהם להגיד "תודה"...ומצד שני אני רואה איך אנשים מבוגרים מצפים לשמוע תודה...
זה מרגיש לי מאד מלאכותי ללמד אותם להגיד תודה כי מבחינתי זאת לא פשוט מילה של נימוס...אני רוצה שהם ירגישו את הכרת התודה מתוכם ולא ידקלו את זה כי זה מה שמקובל...

פה באנגליה נימוסים זה קטע חזק מאוד. כל פעם שילד אורח עוזב את הבית אצלנו יש איזה הורה שאומר לו - מה אומרים לצילי?
לנו היה קטע הזוי עם אנגלים (ישראלים במקור) שכנראה מנסים חזק להפנים וללמד אקטיבית את הקודים החברתיים.
ישב ילד א, והילד האנגלי (נקרא לו ב') ניסה לחטוף לו משהו מהיד.
ההורה האנגלי אמר: ב'! שכחת את מילת הקסם!
ב' מילמל "בבקשה..."
ואז שניהם ישבו והסתכלו בציפייה על ילד א'. בסוף ההורה חסר הסבלנות ביקש מילד א לתת את החפץ.
ילד א הופתע מאד, וסירב, וההורה הסביר לו שב, אמר את מילת הקסם, לכן חובה להיענות....

מאיזה גיל הייתם מצפים שילדים יגידו תודה וכד'?
מהגיל שבו הוא מצליח להגיד תודה. לא בכל הזדמנות, אבל אם הוא מבין את ההקשר של זה ויכול להגיד - אז מאז

אני רוצה שהם ירגישו את הכרת התודה מתוכם ולא ידקלו את זה כי זה מה שמקובל...
דוגמה אישית דוגמה אישית דוגמה אישית
למשל, הרבה פעמים אני אומרת תודה ומרחיבה. כלומר, מסבירה על מה בדיוק אמרתי תודה. או אומרת לילדים אחרי הביקור ממה נהניתי ומה אהבתי. והם מבינים מזה שלתודה שלי יש ערך אמיתי בדרך כלל.

ב, אמר את מילת הקסם, לכן חובה להיענות....
אלוהים ישמור...
לא בטוחה שזה קשור לאנגליות. סתם רגע מחורבן של הורות.

בשבועות האחרונים הבת שלי (4.5) נתקלה בכמה ילדים, איך לומר... מגעילים.
נדמה שחבורת השכנים עשתה מעין "יד אחת" נגדה - האחת "לא חברה שלה יותר" והשני קורא לה תינוקת.
אתמול הייתה אצל חברה, והאורחת השניה, ילדה שהיא מעולם עוד לא פגשה, אמרה לה שהיא מכוערת.

אני אמא שלה, אז מן הסתם אני חושבת שהיא מקסימה ומהממת... אבל באמת, היא ילדה חברותית ביותר, מאוד נדיבה ואוהבת לחלוק, מתחברת בדרך כלל מהר לילדים אחרים (יש לי תחושה שהסיפור עם השכנים הוא בגלל שהם הרגישו את הרצון העז כל כך שלה לשחק איתם...). היא מעולם לא תעלה על דעתה להעליב ילד אחר.

אני תוהה האם פשוט היו לנו כמה שבועות מחורבנים, או שמא היא הגיעה לגיל שבו זה מתחיל?
איך לחזק אותה מול זה?
(האם מישהי מכירה איזה דף בנושא?)

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אין לי ילדים בגיל הזה, אבל אני חושבת שהמסר הכי נכון הוא פשוט שמי שמדבר אלינו לא יפה, מעליב, מזלזל או מרביץ - אנחנו בעצמנו לא רוצים להיות חברים שלו. הוא לא חבר. להסביר לה מה זה חבר אמיתי ואיך זה נראה, מרגיש ומתנהג. להעביר לה את המסר שאין לה מה לחפש אצל אנשים שמתנהגים כך ואין שום סיבה לרצות בחברתם ולהראות דוגמה אישית של זה אצלנו עד כמה שאפשר.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אולי אפשר לחפש ספרים בנושא חברות שמתאימים לגיל הזה ויכולים לחזק את המסר הזה, אין לי כרגע דוגמאות על קצה הלשון אבל בטוחה שזה קיים.

היא מעולם לא תעלה על דעתה להעליב ילד אחר.
היא נשמעת רגישה, וילדים מזהים רגישות ולכן הם מגעילים אליה.
ללמד אותה להחזיר, לדבר, אפילו מילה אחת.
זו הדיעה שלי.
אומריםלה מכוערת? את מכוערת בעצמך! ולהפסיק לדבר איתה.
ואת בבית מחזקת אותה- ברמה הכי ילדותית שאפשר - מיש אמר לך שאת מכוערת כנראה בעצמו מכוער ומרגיש רע עם זה אז הוא חייב לגרום גם לאחרים הלרגיש רע.
או, את מכוערת? וואה מיש אמר לך את זה צריך משקפיים דחוף! את נסיכה, את מהממת! הלוואי כולם היו כמוך!

וזהו

האמת שפעם ראיתי רוקח בבית מרקחת שדיבר לא יפה לנערה בת 11. אמא שלה בדיוק חנתה את האוטו, הוא דיב רלנערה לא יפה די בצדק כי הי אהתעקשה לא לקבל סירוב שלו להביא לה משהו בלי מרשם. אבל היא היהת ילדה שקטה ומשהו בטונים שלו היה קצת מוגזם.

האמא נכנסה ופתחה עליו כזה ג'ורה שהייתי גאה בא רצח. היא אמר הלו, מה אתה מדבר אליה ככה, הואו אמר שהילד הלא מבינה מה שאומרים לה וכאלה, הויא אמרה ישר לילדה את לא מבינה? הילדה הזו אוצר! אוצר! הלוואי אנשים בגורים היו מבינים ברמה שלה! מי אתה שתדבר ככה אליה, מה אתה מבין, הילדה הזו אין עליה בעולם הזה, היא אושר גדול והמשיכה והמשיכ.ה זה היה מטורף. וחשבתי לעצמי כמה זה מעצים לשמוע את הדברים האלה אחרי פגיעה כזו!
פתאום זה מזכי רלי להגיד את זה בצעמי לילדים שלי כשהם נפגעים גם אם מי שפגע לא התכוון, נגיד מטפלת בגן שדיברה לא יפה (אנחנו מתחילים הסתגלות) והנראה לי שז הנשק מצוין לחזק כל כך מצידנו.

זה גיל הביצ'יות. העניין הוא שאותם ילדים שלפעמים מגעילים יכולים להיות ממש נהדרים יום אחרי. נראה לי שכדאי ללמד איך להתמודד עם הסיטואציה עצמה בתוספת העצמה אין סופית.

לי יש כמה ילדים, ושמתי לב שעל אף שהם הילדים הנפלאים בעולם, הם לא מושלמים!
וגם אני לא, ואני מלמדת אותם שכולנו טועים ונוהגים בכל מני דרכים שעלולות לפגוע באחרים, וכדאי לנסות להבין את נקודת מבטו של האחר כדי להגיע לעמק השווה.
אם אמרו לך משהו לא נעים, אולי לילד יש קושי כמו חוסר בטחון או קנאה. בכלל רוב ה ילדים בגנים או בבי"ס מדברם בצורה אלימה ולא מכבדת.
בכל מקרה להעצים את הילדה זה בעיני ביחס מכבד כלפיה וכן, גם כלפי אחרים, וזה מה שמלמד להאמין שאדם, ולא משנה אם הוא כליל השלמות או לא, זכאי ליחס מכבד.

לי נשמע כמו צירוף מקרים ולא הייתי מגיעה למסקנה שמשהו מזה קשור איכשהו לילדה.
ילדה שלא מכירים וכנראה לא תיפגשי שוב, הייתי לגמרי מנפנפת את ההערה המגעילה. ממש מגיבה בחיוך או בצחוק ואומרת משהו כמו: שטויות במיץ עגבניות! וזהו, הלאה. לפעמים גם אומרת - נו, ומה אתה חושב על איך שאתה נראה? ואז מחזקת את התשובה (בהנחה שהיא חיובית... אם לא, אז יופי שעליתם על זה שיש בעיה). העיקר שיעבור המסר שהאמת לא נמצאת אצל מישהו אחר.
אם הילדה מבקשת לדבר עוד אז כמובן, כמה שהיא צריכה. אבל אני לא בעד לעשות מזה יותר ממה שזה - שטויות של ילדים. אין סיבה שילד בלי חוסר ביטחון מיוחד פתאום יחשוב שהוא מכוער כי מישהו אקראי אמר את זה.
לגבי הילדים של השכנים - אני מנסה במקרים כאלה קודם כל קצת הפוגה. לא להתראות איזה שבוע, בלי לומר משהו לילדים. רוב הפעמים, זה נעלם מעצמו. אם זו דינמיקה שחוזרת, אז יש מקום לחשוב איך להתמודד ביחד עם הילדה.

תודה לכן על התגובות. הן חיזקו אותי בדרכי.
מהשכנים אני אכן מנסה להתרחק לתקופה, להזמין חברה אלינו הביתה או לבלות במקום אחר (היא עומדת על הגדר וצופה בהם בערגה. נשבר הלב...).
באופן כללי אמרתי לה שתמיד כדאי להתרחק ממי שפשוט לא נחמד.
חיזוקים היא מקבלת ממני כל הזמן, כי אני מאוהבת בה עד עמקי נשמתי, אבל היא כבר מבינה שזה כנראה בגלל שאני אמא שלה ("אמא, למה כל ההורים אוהבים את הילדים שלהם?").

וכדאי לנסות להבין את נקודת מבטו של האחר כדי להגיע לעמק השווה.
זו דרך נורא יפה. באמת, אולי הייתי צריכה לומר לה משהו על זה גם במקרים האלה.
יש לי חברה, אם חד הורית עם בן פראי משהו, ושם באמת אני תמיד מסבירה לה שהחיים שלו מאוד שונים משלה - אין לו אחות קטנה ומתוקה כמו שלה, הוא חייב ללכת לגן להרבה שעות כדי שאמא שלו תוכל לעבוד, וכו'.

תכלס, מה שהכי קשה לי פה זה לא להתפלש בזה בעצמי וליצור עניין גדול יותר ממה שזה באמת בשבילה, כי הרי ברור שאני נפגעת כפול מאה מאשר היא...

_תחשבי על העיסה הזו כמו ערימה של בוץ. נכון שלהורים זה הרבה פעמים מאוד קשה הבוץ הזה? הם לא רוצים להיכנס אליו בעצמם והם ממש מתקשים אם הפעוט שלהם רוצה להתפלש בזה?
אז ככה עם עיסות רגשיות. לנו, המבוגרים, מאוד קשה בזה. אבל זה לא בגלל שזה קשה אלא בגללנו happy
אפשר ללמוד משהו מהם, ובעיקר את זה שזה קל מאוד. אפילו נעים במידה מסוימת. זה מאוד מספק, להתפלש. ואם מרשים לזה, החשק נגמר די מהר ועוברים הלאה לפעילות הבאה._

זה נכון, אבל עדיין חסר לי חלק בפאזל. נניח, לשם הדוגמא שאני בוחרת לי לשבת בתוך שלולית בוץ של דחיה. נניח שלקוח דחה אותי, ואני יושבת לי ומרגישה קקי. מה עושים הלאה? נניח שבבוקר הבא אני אקום וארגיש כבר פחות קקי, אם לא ברחתי מהתחושה קודם, אבל אז המחשבות מזדחלות: לא רציתי אותו בכל מקרה - כן רציתי, אני סתם ממציאה לי תירוצים בגלל שנדחיתי- ממילא קיוויתי שהוא לא ירצה אותי עכשיו בגלל חופשת הלידה-כן, אבל רציתי להמשיך אחר כך - היה לי משעמם לעבוד איתו - נכון, אבל הצוות שם מאוד נחמד והעבודה נוחה... וכו' וכו' - איך שמים לזה פקק?

עד עכשיו הדגש שלי היה לגמרי שם - להבין מה הבן שלי מרגיש
את יכולה לנסות פשוט להבין. אותו. לראות אותו בשלמותו. חלק מזה יהיה הרגש ולפעמים זה יהיה בדיוק מה שנדרש לראות. אבל לא תמיד, ולדעתי האישית רוב הזמן לא.
אני אישית ממש לא אוהבת כאשר אחרים מנסים להבין מה הולך בתוך הראש שלי או מצפים שאני אשתף אותם בזה. אם אני ארצה וזה יהיה חיוני לי - אני אעשה את זה ממילא.
אני לא אוהבת את ההשתדלות הזו ולכן לא עושה את זה לאחרים. אולי גם הבן שלך לא מחבב את זה? אולי אפשר להסיט את האנרגיה הזו של להבין מה הולך בראש שלו למקום מועיל יותר? למשל... להסביר את עצמך, אם זה נראה לך חשוב שהוא יבין._ יש עוד כלים? לפעמים גם להקשיב זה לא הצד החזק שלו

_יש מן הנחה כזו שאנחנו צריכים להבין אותם, אבל הם לא בהכרח לא צריכים להבין אותנו. אנחנו צריכים להתגמש מול הצרכים שלהם, אבל הם לא בהכרח צריכים להתגמש מול שלנו.
המוטו שלי - כולנו שווים במשפחה. ממש מהיום הראשון. רק צרכים קיומיים דחופים דוחקים את הצרכים שלי. לאכול, לעשות פיפי, לישון וכאלה. כל צורך שהוא לא צורך קיומי דחוף הוא ממש שווה ערך לצורך שלי._ נקודה שהתחלנו להדגיש לאחרונה...

אני מנסה לנסח את עצמי כך שהבן שלי יוכל להפנות קשב פנימה וגם להסביר לי "מה הולך"
מה דעתך לשחרר את המאמץ הזה? להסביר את עצמך תוך שאת מפנה קשב פנימה ומסבירה מה הולך אצלך. אני חושבת שזה יהיה השיעור הכי טוב בשבילו, אבל הי... אולי לא. אולי לכם זה עובד ויעבוד אחרת.
רק מציעה לך את מה שעובד בשבילי אבל יודעת מראש שזה בטח לא עובד בשביל כולם.
אני מנסה ולפעמים זה עובד, ולפעמים הוא מניח ידיים על האוזניים, מה שממש מתסכל אותי.

חשוב לי שנדע גם לדבר אחד עם השני ושהזמן שלנו ביחד יהיה נעים
מאוד מזדהה.
את יכולה לנסות להתרכז בעצמך ובחלק שלך בתקשורת הטובה הזו, ולסמוך על אחרים שהם יקחו מזה מה שיתאים להם. את יכולה לשחרר את הניסיון ללמד אותם בצורה אקטיבית איך לתקשר.

סיפור צידי שבדיוק סיפרתי - פה באנגליה נימוסים זה קטע חזק מאוד. כל פעם שילד אורח עוזב את הבית אצלנו יש איזה הורה שאומר לו - מה אומרים לצילי?
ניסינו את הדוגמא האישית - לא תפס. היום אני משתמשת בהתחלת מילים "תו..?" אם זה מולי ומשתדלת ברמזים אם זה מול מישהו אחר

_לפעמים אני באנרגיות של "בטעות, עד עכשיו השקעתי קצת יותר מדי אנרגיות בנסיון לשמח או לרצות אותך, ואתה מתנהג כמו חתיכת נודניק וכפוי טובה, ולכן גם נגמרה לי הסבלנות ואני גם מעוצבנת", או "בחייאת, למה צריך להתווכח על כל דבר, אני ממש ממהרת ולא מתחשק לי לאחר, אפשר פשוט לעשות מה שביקשתי?"
מותר לך להגיע באנרגיות כאלה. את רק בת אדם והילד שלך ילמד להתמודד איתך כמיטב יכולתו בכל המצבים שלך.
אם זה היה המצב הקיומי שלך, הייתי אומרת לך - מותק, תבדקי מה קורה איתך.
אני לא מתרשמת שזה המצב.
אחד האתגרים במשפחה זה להסתדר היטב, לא סתם להסתדר, גם כשמישהו הפוך או מעוצבן או בקריזה ממש.
כשאני במצב רוח של "עכשיו מה עושים מה שביקשתי" הילדים שלי מזהים את זה היטב. הם יודעים להתיישר מיידית. ולמה זה בסדר? כי גם אני עושה את זה בשבילם כשהם במצב הזה וזה בסדר גמור._

איך ילדים במצב הזה?

ההתפתחות הכי יפה של הורות, בעיניי, היא שאנחנו לומדים להיות כל מי שאנחנו וזה בסדר. ואין דבר יותר חשוב מזה ללמד את הילדים.

_עזרתי קצת? לא בטוחה. תשאלי עוד מה שאת צריכה, אם יש כזה.
לא תמיד אני מבינה מה נדרש בשביל שהמילים ינחתו במקום הנכון. _

בטח שעזרת...

ואני עדיין מכוונת את השאלות...
(אגב, השבוע הפניתי קישור לאחד הפוסטים בבלוג שלך, לפני ששמתי לב שהוא כבר לא פעיל...)

לפני שאני שולחת לאימוץ והפטמות שלי נושרות. תינוק בן 1.3, איך אני גומלת מהנקה בלילה?

לא גמלתי מהנקת לילה אף פעם, אלא מהנקה בכלל ובגילאים מאוחרים יותר.
אבל שמתי לב שהפעוטות ישנים טוב יותר כאשר:
א.הם בריאים.
ב.אני אוכלת רק דברים שהם לא רגישים אליהם.
ג.הם שבעים ורווי. (צמא מאוד מפריע כשמתחיל להתחמם ואני מחזיקה בקבוק מים במיטה מאחורי הכרית, כשמתעורבים מציעה לשתות. טוב לשו"ת מים גם אחרי הנקה לשטוף את הפה מסוכר ובכלל. )
ד.הם לא צריכים פיפי.
ה.רגועים מבחינה רגשית.

כאשר כל אלו מתקיימים הגמילה נעשית פחות דחופה.
בהצלחה!

איך מפסיקים הנקה לילית

לפני שאני שולחת לאימוץ והפטמות שלי נושרות.
תבדקי שאת שותה מספיק מים.
תבדקי שאת אוכלת דברים מזינים.
תבדקי שבן ה-1.3 אוכל במשך היום דברים מזינים ולא דברים שעושים בלגן בבטן (ודורשים השלמה בלילה).
תבדקי אם בן ה-1.3 מוציא מספיק מרץ במשך היום ובמיוחד אחה"צ. בעיות שינה (שדורשות התנחמות והרגעה בהנקה) יכולות להיות קשורות גם במתח פיזי שלא נפרק בריצה/קפיצה/דילוגים וכו' בחוץ באוויר הצח.

בשמת, הוא עוד לא הולך, כפרה על התפתחותו האיטית, בטח לא רץ, קופץ או מדלג. (האמת שבגיל הזה רובם עדיין לא רצים, קופצים או מדלגים...)

שנינו אוכלים טובף הוא טוב ממני, אני שותה הרבה מים. אני בכלל לא חושבת שהוא רעב, בגלל זה הוא מכאיב לי, כי הוא לא ממש יונק, יותר מוצץ עם השיניים וזה בלתי נסבל לי.

הוא עוד לא הולך
אה! אז להוציא אנרגיה במנשא על אמא. למשל, אם יש מדרגות בסביבה תרדי בהן פפם פפם. תרקדי בבית כשהוא עלייך. כאלה דברים.

לגבי השיניים: התרשלות בתפיסה! קלאסי לגיל הזה. תחזרי להקפיד כמו עם תינוק שרק נולד. פה גדוווול! לנתק בזהירות עם הזרת בזוית הפה כל פעם שמכאיב ולהחזיר עם פה גדוווול.
ועוד: לתת לו כל מיני דברים לנשוך או ללעוס כי אולי פשוט מגרד לו בטירוף ומציק לו (שיניים שצומחות) והוא נעזר בך. אז זו לא הנקה. תנסי לתת לו כל מיני צעצועי נשיכה או דברים דומים במקומך.

מיכל, קראת את הדף שהפניתי אליו? הוא מעולה. בכלל, כדאי להעביר את הדיון לשם, זה יזמין אמהות שמצויות בנושא. השם של הדף הזה כללי, אז לא יודעות במה הדיון עוסק.

מה עושים עם תינוק שישן במיטת ההורים ואחיו הגדולים?
אין כל כך מצב שישן בעריסה, גם במיטה שלי הוא בקושי ישן בלעדיי. אבל לפעמים מצליח להתחיל את הלילה עד ההנקה הבאה. אבל השבוע קרה שאחותו הגדולה דרכה עליו. והוא עוד לא בן 3 חודשים עדיין. היא לא שמה לב בכלל, טיפסה למיטה,שכחה שהוא שם. יש על המיטה שמיכות כריות. גם אם מרחיקים אותו מהם, האחים עלולים להזיז. מה עושים עם הבטיחות?
כולם עדיין רוצים לישון במיטה שלנו. אז הם לפעמים נרדמים שם ומעבירים אותם. הקנה יותר לפעמים גם חוזרת. ממש מרגישה לא בטוח, ולא יודעת מה לעשות

אנחנו הצמדנו מיטת תינוק לשלנו והסרנו את הדופן שהפרידה בין המיטות.כך אי אפשר להגיע לתינוקת בלי לעבור דרכי...
וחשוב שלץינוק תהיה שמיכה נפרדת.

כך אי אפשר להגיע לתינוקת בלי לעבור דרכי...
אבל אני לא שם שוכבת. הכוונה לא רק בלילה, אלא מתי שאני לא ישנה.
זה היה אחרי שהתינוק נרדם ולפני שהיא נרדמה. הייתי שם, אבל לא שכבתי אלא התכוונתי להרדים אותה. ויש מקרים שאני בכלל לא שם. הילדים אוהבים את החדר והמיטה שלנו ומטפסים עליה. לא סומכת עליהם שתמיד ישימו לב שהוא שם.
אין לנו מקום בחדר להצמיד מיטונת או מיטת תינוק. יש לנו מיטה גדולה וזהו. התינוק ליד הקיר ואני לידו כשאני ישנה. (גם זה עניין כי היא פתאום רוצה לישון ליד הקיר ליד אמא, ולא באמצע. ויש ויכוחים ובכי, ו'למה רק דואגים לו ומטפלים בו')

זאת אני,רונה