הולכת והרוח בפניי

[אנונימי]

דפים למעקב ב-מה חדש:
רסק ירוק מתכונים
מתכוני עוגות
חני בונה

[הולכת_והרוח_בפניי*]

מתנות קטנות... מישהו שלח לי מתנות קטנות. השיר מתנגן לי בראש, רק המילים הללו, ואני נושמת אותן אל תוכי. תענוגות קטנים מקיפים אותי.
אספתי את הבן שלי מהגן, ולפני שהחלטתי אם לארו אותו במנשא או לא, הוא פרץ בריצה במורד הרחוב. טופפתי אחריו. התמקדנו בעיקר בלהצביע על מקומות שזוהו בתור כאלו שכלבים עשו בהם את צרכיהם, יחד עם קריאות נרגשות "תראי אמא, כלב קקי!" (הוא) ואישור הממצא (אני). הליכה ארוכה במורד הרחוב, במזג אוויר נעים, הוא רץ בתלתלים מתפרעים ואני אחריו. חיוניות כזו.
"אתה רוצה חומוס"? שאלתי. "כן!" אמר. וגם הוסיף הנהון גדול בראש, להעברת המסר. אז הלכנו לאכול חומוס. ושטפנו ביחד ידיים, וחיסלנו צלוחית של חמוצים, וניגבנו את החומוס במקצועיות עם פיתה.
תחושת חופש התפשטה בי.
"אתה רוצה בירה?" הצעתי. "כן!" הנהון גדול. שלפתי לו בירה שחורה מהמקרר וזכיתי ל"תודה!" גדול. ואנחנו יושבים, אני והוא, צד לצד ליד השולחן ומנגבים חומוס וחולקים בירה שחורה וחיוכים נימוחים עם כל שאר באי המקום. תחושה קסומה של שחרור.
ואז הלכנו ביחד לקנות בלון. ולחנות תבלינים. אני חידשתי את המלאי והוא שוטט עם הבלון ברחבי החנות, בוחן את מידת המיגון של המקום בפני ידיים קטנות וסקרניות. ואני, מדי פעם בוחנת את המיקום שלו ובמה הוא שקוע, לוודא בקרת נזקים. ועדיין, מין תחושה כזו של שמחה חיונית מבפנים. אני והוא, בטיול טוב.

כמה טוב ללכת. כמה רעננה הרוח שבפניי.

[תפילה_לאם*]

@}

[הולכת_והרוח_בפניי*]

אה, כן -זה דף המשך מ צעד על שביל חצץ.

[תפילה_לאם*]

למה פתחת דף חדש?
ואולי תפתחי את הדף, אבל תכתבי בו בניק הקודם? לא? (אם כי חייבת לומר שהניק הזה יפה לא פחות, וחיבבתי גם את הכפלת היו"ד בסוף "בפניי".)

[הולכת_והרוח_בפניי*]

פתחתי כי הרגשתי שהניק הקודם כבר לא יושב טוב. כרגע אני כבר לא על חצץ אז השילוב שנראה לי הוא להמשיך את הדף הקודם בניק החדש, אבל לא מכירה אופציה כזו. יש?
גם אני מחבבת את שני היו"דים. מסתקרנת לדעת למה הם נחמדים בעינייך?

[תפילה_לאם*]

להמשיך את הדף הקודם בניק החדש, אבל לא מכירה אופציה כזו. יש?
לכתוב שם בניק הזה.
לולא היית פותחת את הדף הזה - היה מופיע לך שם סימן שאלה אחרי השם, אבל כיוון שפתחת - לא יופיע.
את יכולה להפוך את הדף הזה לדף בית אישי (בכוונה לא חיברתי בין המילים בקו תחתי) ובדף ההוא לנהוג כדף בלוג.

למה הם נחמדים בעינייך?
כי זאת ההנחיה לאיות הנכון של המילה בכתיבהּ הבלתי מנוקד, הנחיה שרבים לא מיישמים מתוך חוסר ידיעה עליה, וגם אני שיודעת מתקשה להסתגל אליה.

[אורי*]

העלית חיוך על פניי


בטיול טוב

[הולכת_והרוח_בפניי*]

תודה בנות
תפילה, לא חשבתי על זה, למרות שזה באמת פשוט. עכשיו נראה לי שזה לא ממש משנה.

דווקא היום היה לי אחה"צ של באסה. התקשרתי לעדכן לקוח שלי לשעבר שאני חוזרת לתחום הכתיבה. אמנם שירותי הכתיבה שאני מציעה פחות רלוונטיים עבורו, אבל נהניתי לעבוד מולו בעבר, ויש לו חוש לעסקים, אז זו הייתה שיחה בנוסח "אני מציעה לך חומר למחשבה, ואם יהיה לך רעיון נחמד ספר לי". הוא אדם עם הרבה יותר ניסיון חיים ממני, ותמיד התפעלתי מהעובדה שהוא שינה את התעסוקה שלו פעמים רבות כשהרגיש שמה שהוא עושה לא מתאים לו. בלי לחשוש מענייני יוקרה, ותואר, ויציבות. ופתאום השיחה איתו הבהירה לי שהוא כאחד האדם: כרגע חזר להיות שכיר אחרי שהיה עצמאי, והיו תקופות בחיים שלו שחיפש עבודה ולא מצא, ועשה דברים בלית ברירה. והוא אמנם שמח בשבילי שאני עוזבת מקום שאני לא מרוצה ממנו, והיו לו דברים טובים להגיד על איכות השירות\מוצר שאני מציעה, אבל הוא גם הדגיש שהשוק קשה. קשה, קשה, קשה. יש אלפים שיודעים לכתוב ומוכנים לעשות את זה תמורת שכר זעום, וצריך כל הזמן לפרסם ולגייס לקוחות...
הרגשתי שאני שוקעת אחרי השיחה איתו. חוסר הוודאות וגודל האתגר הציפו אותי. זה הרי נכון שהשוק קשה. הכל נכון. והצעד שעשיתי, מבוסס באופן לא מועט על אמונה, על חלום, על תקווה שאפשר לחיות חיים מלאים בחיוניות ויצירה ולא רק ברדיפה אחרי קיום כלכלי והאילוצים שנובעים ממנו. אני מרגישה שאני נותנת מקום לחלום הזה לנבוט ולצמוח, אבל הוא שברירי, כל כך שברירי. וכשהתמונה שעולה היא חשוכה ומפחידה, הפחד מטלטל.
אבל אין מאחוריי שביל. זה לא שיכולתי להישאר לעבוד במקום ממנו התפטרתי. היה ברור לי ומובהק, שאני משתעממת, שרע לי, שאני מתנהלת מתוך תסכול. מתוך האמונה הברורה בקשר שבין גוף ונפש (הגוף שלי תמיד מסכים להיות חולה כשאני מבקשת ממנו קצת זמן לנוח) ברור לי לאן זה היה מוביל. ובבחירה בין פחד מטלטל לבין גוף חולה, כואב, כמוש, מודחק, נראה לי שאני מעדיפה את הראשון.

ספרו לי עוד על ניסים קטנים. ספרו לי סיפורים שמחים של אנשים שהאמינו בחלום ומצאו אותו. ואני אקשיב בעיניים עצומות ואפנה את פניי לשמש כדי שתאיר את הנתיב שלי לחלומות בהירים יותר.

[יולי_קו]

אני שמחה בשבילך ש
כרגע אני כבר לא על חצץ
ושאת ממשיכה ללכת.

[אורי*]

לעשות מה שהכי קל
כנסי ותקראי קצת
מכירה את הדף?

[הולכת_והרוח_בפניי*]

היי אורי,
לא, לא הכרתי עד עכשיו. אבל שמחתי לקרוא בו את עירית לוי ואת המילים שלה על התהליך שעברה. למרות שאני במצב שונה מבחינת היכולת של בן זוגי לפרנס את שנינו במשך שנה, הסיפור הזה תורם לי. ועירית - אם תרצי, אשמח לשמוע עוד.
אני חושבת ששיחות נוסח "השוק קשה" מקרקעות אותי, בצורה ממנה אני מנסה להמנע. אין ספק שצריך להתייחס גם למציאות, כפי שהיא, אבל כל השינוי שלי מתבסס על ההנחה ונקודת מוצא שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. שאני מסוגלת לשנות את התבניות המחשבתיות שמתוכן אני פועלת, כדי ללחיות מתוך תחושת חופש. ומחשבות כמו "אין לי בסיס כלכלי, קשה למצוא לקוחות, כמה לקוחות אני צריכה כדי להתקיים כלכלית" מהווים כרגע רעש מחריש אוזניים.
ומבחינת ייעוד - היעוד שלי הוא לצוד סיפורים. אני טובה עם מילים - אני מלהטטת בהן והן נשמעות לי, מסדרות בלהקות וממלאות את השמיים במבנים מרהיבים. אני מבקשת מהן והן נדות בראשן ופוצחות בשירה רכה, מערסלות ומרעידות את העומד מולן. אני מסתכלת לאחרונה על אנשים שעוברים מולי ברחוב ותוהה מה הסיפור של כל אחד מהם - איזה נתיב מבדיל אותם מהצורה השבלונית שמניחים שהיא בעצם "אדם ממוצע". מהבחינה הזו, אני מעזה להגיד שהיעוד שלי הוא לכתוב את הסיפור של אלו שמחפשים לרפא את הפצעים שלהם כדי שאפשר יהיה להרגיש שהחיים אפשריים, אלו שמחפשים מנת אוויר צלול לנשימה.
זה מה שאני מעזה להגיד מהבטן, היום. לאן תיקח אותי הדרך, לא אדע..

[תפילה_לאם*]

ביבליותרפיה?

[פלוני_אלמונית*]

הסיפור המרפא ?
לא בטוחה שהבנתי למרות שכתבת כל כך יפה

[פלוני_אלמונית*]

זו אני אורי

[הולכתת_והרוח_בפניי*]

היי אורי, קראתי את הדף והרעיון יפה בעיניי,למרות שלסיפורים עצמם אני לא מתחברת... קראתי גם את הדף שעוסק בייעוץ ביוגרפי וגם זה מאוד מעניין בעיניי,רק שיש שם רבדים שאני לא מתחברת אליהם,אז אין בי את הביטחון להגיד שזה הדבר בשבילי כרגע

[אמא_צעירה*]

יקירתי!!
אל תתני לשודדי החלומות לשדוד לך את חלומך!
אם לא יכולת להישאר שם, היית חייבת לעזוב. אי אפשר להתאבד על עבודה בשביל כסף בשביל אוכל בשביל כוח לעבוד. ואם אין לך חיים בעבודה, את חייבת לצאת ממנה.

אני לא יודעת אם את דתיה, ואם את מאמינה.
אבל אם בורא עולם הוביל אותך לכאן, הוא גם יוציא אותך מכאן בדרך הכי טובה.

אין כמו לעבוד לפרנסתך בכתיבה, זה הדבר הכי מדהים, והלוואי שאני הייתי יכולה לעשות דבר כזה, אבל אין לי את האומץ וכוחות הנפש המדהימים שלך.
את יוצרת, מחדשת, מעבירה מסרים בצורה הייחודית שלך!!
נותנת לעולם מתנה מעצמך ומאישיותך!!

אל תוותרי ואל תקשיבי לקולות האפלים, כי תמיד יהיו כאלו.

תצליחי!!
ותמשיכי לעדכן כמובן

[הולכת_והרוח_בפניי*]

תודה אמא צעירה,
אלו מילים מאוד מרגשות. נעים לי לקרוא את מה שכתבת.

מעב רלזה -
חושבת...חושבת...חוששת.

אני מקבלת את ההרגשה שכדי לא להכנס לתחושות לא טובות, עליי להניח לרגע בצד את ההרגל האנליטי שלי. לצאת מנקודת הנחה, להאמין, שכל הניתוח השכלתני הזה שאני עושה - כמה לקוחות, איזה לקוחות, במה להתמקצע, איזה גובה הכנסה מינימלי אני צריכה כדי לא להשאב לאי יציבות כלכלית - את הלהבה הזו צריך להנמיך לרגע. זה אמנם קשה לי, כי התחושה שעולה היא "זה חסר אחריות לא לתכנן קדימה ולא לנתח את הדברים", וגם בגלל שככה בדיוק אני רגילה לנהל פרוייקט - מתוך אגירת נתונים וניתוח שלהם, אבל ברובד הרגשי אני מרגישה שזה חוסם אותי. ברגע שאני מאפשרת לחששות לגבי המציאות למלא אותי וגולשת לאיזור הזה של "תכנונים וניתוחים מציאותיים", כושר ההתבוננות שלי נפגע ונחלש. וכשזה קורה, מה שקודם רצה לפרוץ ממני החוצה מתגמד ומאבד מהתנופה שלו.

וגם - כבר מספר ימים אני מתהלכת בחשש מפני החורף המתקרב. אני אוהבת את החורף (ילידת ינואר משוחדת שכמותי), על האפשרויות לטייל בגשם, בסופה חמת מזג, בצעד איטי ולהירטב כל כולי. אני נהנית מהקור. אני נהנית מהבית החם שמחכה לי. אני נהנית לטייל עם הבן שלי במנשא, ספון בתוכי ומוגן מפני הקור שבחוץ.
אבל יש בי חשש מפני עבודה מהבית בתקופה הזו. בימים האחרונים קמתי בבוקר אחרי כמות שינה לא מספיקה, וגררתי את עצמי אל המשרד. מצד אחד, זה המצב שאני רוצה להמנע ממנו - לגרור את עצמי. מצד שני, אם הייתי עובדת מהבית, ואם זה היה משהו לא דחוף, סביר להניח שהייתי חוזרת לישון. אמנם להשלים שעות שינה זה חשוב, אבל הרבה פעמים זה משבש לי את כל היום. אני מרגישה ש"לא הספקתי כלום", "אני לא יעילה". זה לא חוסר מעש מתוך הנאה ומנוחה, אלא חוסר יכולת להתרכז, תוך הרגשת רגשות אשמה מוחשיים ביותר על זה ש"בזבזתי" יום - במיוחד אם בן הזוג בעבודה באותו הזמן. ואם זה נמשך מספר ימים - זה מתחיל להעיק ולגרום לחששות. בחורף זה קשה עוד יותר, כי במזג האוויר הזה, כך אני חוששת, לזחול מתחת לשמיכה ולישון יהיה מאוד מפתה.
אני יודעת שזה קשור לעייפות כללית וגם למידת העניין שאני מוצאת במה שאני עושה. הרי אם הייתי מצפה למשהו מרגש ומעניין אין ספק שהייתי מתעוררת בקלות רבה יותר בבוקר ורצה לקראת הסיבה להתרגשות ברגל קלה. אבל מי אמר שאני כל הזמן אתרגש ואהנה ממה שאני עושה? והמחשבה הזו הובילה אותי למחשבה אחרת - אז אולי זה אומר שזה לא באמת מעניין אותי, התחום שבחרתי, ורק הייתי רוצה להתעניין בו?
ולמה אני מרגישה את הצורך לענות על שאלות שקשורות למצבים שעוד לא הגעתי אליהם? אני מנסה לשרטט לעצמי "רשת בטחון" ומגלה יותר חורים מרשת...

[צפריר_שפרון*]

הרוח בפניי,
כאשר שוחחתי עם 'לבן' על הכתיבה שלי - הוא הדגיש בפניי - הכתיבה.
ואז, כשהתעקשתי לומר הכתיבה שדרכי - הוא היה נחרץ וחד משמעי - הכתיבה. נקודה.

מאז, הבינותי שהכתיבה עצמה היא העניין. לפחות בעבורי.
אני יכול לקשור לעצמי כל מיני כותרים בדבר המילים מילים האלה או האחרות - אבל עיקר העניין הוא הכתיבה.

ומדוע כל זה אלייך נאמר בדיוק ברגע הזה?
כי בדיוק ברגע הזה אף אחד לא מונע ממך לכתוב.
פשוט תכתבי.

גם כי יש לך מה לומר ויש מי שמעוניין לקרוא את מה שיש לך לומר -
אבל ככה בינינו, הסבה העיקרית היא שאינך יכולה שלא.
שזה בוער באצבעותייך
וטוב אם תכירי בכך ותסכימי להנחיית הגןף - לבך, ידייך - והרוח המנשב על לחייך.

---

וזה מה שנתבקשתי למסור לך - מזו, שדובר בה למעלה -


ה כ ת י ב ה.

---

תודות.

[הולכת_והרוח_בפניי*]

תודה, צפריר. המילים שלך נוגעות במשהו מאוד שביר בתוכי.
אני חושבת שהקושי הוא לפעמים נוכח הצורך לחסום את עצמי מהמציאות. ממה שמוגדר על ידי אחרים כ"מציאות ריאלית". "תפסיקי לחיות בסרט". ואלו מילים וכוונות שנטמעו בתוכי, כמו הרבה אמונות אחרות שאני בוחנת מחדש תוך כדי מסע, אבל בינתיים זה מושרש מאוד עמוק. וכשאני בתדר של "להיות מציאותית" אני לא מרגישה את התדר של "לנשום, להיות, להתבונן". הוא נחסם, נדרס, אין גישה אליו, ואני בכלל שואלת - האם הוא בכלל קיים או שזו הזיה של מי שחוששת שהמציאות היא רק מה שנראה מול העיניים? ואם כך, מה נשאר לי?

אשמח לשמוע עוד

[יצירתית*]

כל כך מזדהה.... חווה דברים דומים כרגע. אני שמחה שאת פה:)

[צפריר_שפרון*]

והרוח בפניי,
המציאות היא המובן מאליו.
המציאות מציבה לפנייך סלע ואת לא יכולה לעבור דרכו. זו המציאות.
המציאות היא התנאים המדוייקים כל כך להניח חיים כאן על הפלנטה. גםם את החיים שלך.
המציאות היא שיש לך גוף מתפקד וחיים לא רעים. באמת - פה זה גן עדן - עלי אדמות.
המציאות היא הנוף, היא התבנית, היא האדמה הטובה והמים והאוויר והאש וכל מה שיש.
זו המציאות.

המציאות היא הגוף שלך.
המציאות היא שכאשר את יושבת על כסא - אין אף גורם שישכנע אותך שאת לא, כי כוח המשיכה הוא מציאות.

עם זאת, המציאות הווירטואלית - כי כל המציאות המילולית היא וירטואלית לחלוטין ואפילו המציאות הפיזית היא אך ורק בעיני המתבונן (למרות שבעניין הסלע יסכימו רוב בני האדם שזו מציאות).
כאן, את מדברת על השימוש במציאות על מנת להנכיח אג'נדה מסוימת שכולה אמת.
כולה אמת כי היא מגובה בהצדקות לרוב.
כולה אמת כי זה מה שאומרים אבא ואמא. וגם החברים. וההורים שלהם וגם יש סיפורים על כל מיני חולמים שלא תפסו את המציאות כפי שנכון או ראוי - וזה נגמר לא טוב.

אז הבה ונבחן את ההתנהלות בתוך מציאות שכזו, שמצדיקה את כל מה שזר לך.
את הזרות בעבודה זרה - תרתי משמע.
את זה שאת לא ממש מכירה את עצמך כשאת לא מביעה את עצמך דרך הֵיכַלוֹת הכתיבה.

זו המציאות? כי אם כן, אז חד וחלק - תשני אותה. מיידית.

בריאותך לא שווה את זה, היותך גלמודה בניכורך מדרך חייך - לא שווה את זה.

את לא נלחמת על פרנסתך - את נלחמת על חייך.

והמקום השביר שבו נוגעים הדברים - גמיש הרבה יותר ממה שנדמה לך.
שהחיים שלך ניתנו לך לא כי ביקשת ולא כי את צריכה את כל העניין הזה - אבל משניתנו - הם בידייך.
והם בידייך
במלואם.

שום קשקוש על הישרדות בעבודה זרה - אינו תופס כשמדובר בחיים שלך.
החיים שלך הם קודש. הם קודש להנאה ונשימה והבעה וקבלה.

לכן, את יכולה גם להיות לפני הפרגוד - בחיי ההבלות של "המציאות הראלית" שזה הכל הבל הבלים - במובן הזה שאת מחפשת עבודה .
ואת אכן מחפשת עבודה. ואם לא תמצאי - לא תמצאי.
אינך חסרה דבר, מעולם לא חסרת דבר ולעולם לא תחסרי דבר.
אל תשכחי שכיום המחאה היא על מחיר המילקי. זה מאוד רחוק מהישרדות.
שחררי את מציאת הפרנסה והעבודה - הניחי לעולם המציאותי - אותו הבל הבלים
לפתור את זה , את מוכנה ומסכימה להתפרנס מעבודה שאת טובה בה.

ומאחור פרגוד ההבלים את יכולה להושיב את ישבנך על אותו כסא מלמעלה ולהתחיל לכתוב.
את בבלוק אאוט? תכתבי מתוך הבלוק אאוט. אין שום כוונה להנחות את כתיבתך שהרי זו זורמת. עם זאת כשעולה סכר בעקבות הבל ההבלים טוב לעבור אל מאחורי הפרגוד ולהניח לסכר להיפתח.
כל שנדרש הוא להסכים, לקחת אוויר ולקרוא לאלת הכתיבה. היא ממש על ידך.

---

תודות.

[ציל_צול*]

ספרו לי סיפורים שמחים של אנשים שהאמינו בחלום ומצאו אותו
שלי.
אבל לפני זה אני רוצה לומר משהו שאני כבר מבינה ובכל זאת עוד מופתעת ממנו מחדש, ולכן מבינה שאני בעצם לומדת אותו.
חלומות זה כמו אהבה. ככל שיש לך יותר אהבה ככה יש לך יותר אהבה. זה חומר מדבק, ממגנט.
ככל שיש לך יותר חלומות (לא כאלה שאת מנפנפת, כאלה שאת באמת נושאת איתך) כך יש לך יותר חלומות.

גם אני בכותבות וכותבות. אני כותבת כל הזמן וכל מיני. מאמרים לתקשורת ומאמרים אקדמיים ובבאופן ובפרטי. המון מילים.
והחלום שלי היה להצמיח משפחה (כלומר, להרות וללדת ולהניק שלושה ילדים) ובמקביל לכתוב משהו בעל ערך (שיהיה לזה ערך בעיניי) ולהתפרנס.
וזה קרה. כתבתי דוקטורט שעד היום מרגש אותי ונראה לי חשוב מאוד. והשקעתי במלגות וקיבלתי אותן ובעצם האקדמיה מימנה לי ברוב טובה את גידול המשפחה שלי בתנאים אופטימליים ועשיתי משהו בעל ערך שאני גאה בו.
וההתפתחות הזו הפכה אותי לבעלת ערך בעיניי אחרים שהזמינו אותי להרצות ולהנחות ולדבר (שוב מילים, בפורמט אחר, אהוב לא פחות) והגדילו את כמות הדברים שנהניתי לעשות ולהרוויח עליהם כסף.
ואחר כך חיפשתי דרך חדשה וככה הגעתי ללוות תהליכי שינוי של אנשים בכתיבה. והיום אני מתפרנסת מזה יפה ובעיקר נהנית נורא ונמצאת בזמינות גבוהה למשפחה שלי.
והגשמת החלומות האלה רק מצמיחה לה עוד חלומות. אז יש לי עכשיו מיזם קטן בקנה שקורם עור וגידים ועוד אחד גדול שייקח כמה שנים אבל גם הוא יהיה.

אז כן, יקרה, אפשר.
ובעיקר - מותר. גם לחלום וגם להגשים אותם (כך, בלשון רבים).

[פלוני_אלמונית*]

היי
גם אני רוצה ללחזק את ידייך
לומר לך מהצד שלי עד כמה זה נכון , כל מלה של צפריר שרון
וכל מלה של ציל, וכל אחד אחר שבא ומחזקך
וגם אני בחיים הפרטיים שלי מקבלת הוכחות כל הזמן שכל המציאות שלנו
וההתנהלות שלנו זה קודם כל בראש
מחשבה יוצרת מציאות
ואם תתמלאי באהבה וידיעה ברורה שאת עושה ומצליחה
זה אכן מה שיקרה
ברגע שיש משהו שאת רוצה הרי היקום כולו נחלץ לעזרתך על מנת לעזור לך להפוך חלום למציאות
every dream comes with wings
הצליחי!

[הולכת_והרוח_בפניי*]

תודה אנשים טובים

צפריר, אתה צודק. אני מרגישה שאני בפתח הקרב על חיי. הקרב על האמונה שחיים אפשריים. כי האפשרות האחרת היא לחלוטין עבודה זרה, מתוך ניכור, מתוך שיעמום וכיבוי עצמי מתמשך.
אני לא בטוחה שהבנתי את שכתבת ממש בהתחלה, על הכתיבה וממש בסוף - על העמידה בפני הפרגוד. תוכל להסביר לי? מיהו "לבן", אם אפשר לשאול?

החששות שעולים בי מתוך העובדה שמתקרב היום שבו אני מתכננת להחזיר לעצמי את העצמאות, אוחזים בכל פירור של ספק שקיים בתוכי. למה לא התיישבתי לכתוב עד עכשיו, אם זה כל כך מנקר בי? ואם אני טועה? ואם אני לא באמת רוצה לעשות את זה, אלא משהו אחר, משהו שאני לא ממששת, לא בטוחה, לא אמיצה מספיק כדי לנסות? מה אם פשוט אחזיר את עצמי לאותו כלוב של שעבוד תמורת כלכלה, רק כעצמאית? מה אם, מה אם... ולכל החששות הללו יש תשובה, והם עדיין נשארים במקומם. אני מרגישה שאני מתהלכת אנה ואנה בחדר סגור, לפני שעלי לצאת לקרב, או למסע, ולא מוצאת בעצמי את השקט.
אולי זה זמן טוב להתחיל להתפלל. ופתאום זה מרגיש לי דרמטי שלא להאמין וכבד בצורה שאולי הייתי מזלזלת בה אצל מישהו אחר.

[תודות*]

מיהו "לבן", אם אפשר לשאול?
השד יודע. אין לזה תשובה. זה הקול שמדבר מגרונה של יעל דגן ואומר דברים של שכל ישר.
הקול שמדבר מגרוני (או ממקלדתי) הוא קרוב משפחה שלו או משהו כזה. כלומר האנרגיה מאוד דומה. אפשר לקרוא לקול שמדבר מתוכי - שלם.

---

החששות שעולים בי מתוך העובדה שמתקרב היום שבו אני מתכננת להחזיר לעצמי את העצמאות, אוחזים בכל פירור של ספק שקיים בתוכי. למה לא התיישבתי לכתוב עד עכשיו, אם זה כל כך מנקר בי? ואם אני טועה? ואם אני לא באמת רוצה לעשות את זה, אלא משהו אחר, משהו שאני לא ממששת, לא בטוחה, לא אמיצה מספיק כדי לנסות? מה אם פשוט אחזיר את עצמי לאותו כלוב של שעבוד תמורת כלכלה, רק כעצמאית? מה אם, מה אם... ולכל החששות הללו יש תשובה, והם עדיין נשארים במקומם. אני מרגישה שאני מתהלכת אנה ואנה בחדר סגור, לפני שעלי לצאת לקרב, או למסע, ולא מוצאת בעצמי את השקט.

שבי סליחה על הביטוי - על התחת שלך ותתחילי לכתוב. כל התירוצים והפחדים מובנים ומקובלים - התגברי לרגע והתחילי לכתוב. את יכולה לתת לכתיבה להוביל אותך ולהתחיל עם כל רשימת התירוצים המרהיבה הזו.
כתבי על המקום שבו את נמצאת.
הרחיבי את המקום שבו את נמצאת לסאגה ממשית - מעבר למציאות ולדמיון...

בהחלט ייתכן שיהיה עלייך לעבוד כעצמאית - על פני לפחד מכך - קחי שעור במחול אצל ציל צול וצאי במחולות. זו תהיה עצמאות לתפארת.

---

אולי זה זמן טוב להתחיל להתפלל. ופתאום זה מרגיש לי דרמטי שלא להאמין וכבד בצורה שאולי הייתי מזלזלת בה אצל מישהו אחר.
במובן הזה טוב להסיר את המושג זלזול או לעז או בוז - כלפי עצמך וכלפי האחר.
מכיוון שהכל הוא אהבה ואין ביזוי באהבה - אין מקום לאלה במחוזותייך.
עם זאת, הבוז באהבה - נושא מרתק לכתוב עליו ואותו.

---

הכתיבה עומדת בפני עצמה והכותבים מתחלפים.
הצטרפי לכתיבה על פני לנכס את הכתיבה אלייך.

---

הפרגוד הוא הדימוי שמפריד בין "המציאות" החיצונית שכוללת את כל יקירייך המודאגים מפרנסה וה כולל אותך.
פה במקום הזה - את מתנהגת כרגיל - הבלי העולם הזה בבחינת חיפוש עבודה וניסיון להשיג פרנסה הולמת - בתוך כישורייך - כלומר בעבור כתיבה.
זה מתקבל כהגיוני ונכון ואפילו ההבלן המצוי (ה שהבלי החיים הקונבנציונליים קדושים בעבורו) יקבל את זה.

מאחורי הפרגוד, היכן שחייך נפרשים - כתבי.
כתבי לעצמך, כתבי למגירה, כתבי סיפורים ושירים, כתבי מחזות ותסריטים. כתבי. כמו משוגעת שפויה לחלוטין.
זה עקרוני.

---

בתקופה זו בה רגשותייך השועטים אחרי מחשבותייך - מתבלבלים ומשתנים, פחדים עולים מול ידיעה, אמונות מרביצות בך את חסדי הבריאה - טוב בהחלט להתחיל לעבוד עם פרחי באך.

אלה, התמציות המופלאות עשוית להאיר לך דרך בתוך סבך הג'ונגל הרגשי בו את נמצאת.

---

את זוכרת שאת אהובה. נכון?
אם לא, תיזכרי - כי את כן.

---

תודות

[הולכת_והרוח_בפניי*]

בעצם, הכל נובע מהעובדה שאין מקלדת שהולכת אחריי.

אתמול רעדתי. רעדתי כמו מוכת קדחת קשה, ברעד אלים שאינו יודע רחם, ברעד שמכה את הגוף כנגד הרצפה ושובר שיניים. רעדתי בלי לזוז משולחן האוכל עד כדי כך שבן זוגי הביט בי ואמר - בואי אליי. אז רעדתי כנגדו. הזיית הקדחת הטיחה אותי כנגד סורגי הכלוב, ואני טלטלתי אותם בוערת מחום, בוערת במאבק ובפחד חייתי. והטלטולים הביאו אותי לפני הפרגוד, ומאחוריו, ושוב מלפני הפרגוד ושוב מצידו השני, שואפת אוויר בגיחות הקצרות, כמו צוללת לבריכה קרה בכל פעם.
מלפני הפרגוד אני מופיעה משתנקת, קול האוויר שאני יונקת לתוכי נוטל את הצלילים מהעולם. העולם הופך דחוס, האוויר הופך כבד לנשימה. אני הנביאה. אני הדמות ללא שם שמבטיה איטיים ובקצב עפעופה מרקיעים עורבים למרום וקולם הצורמני מפלח את השמיים. האור שחור לבן. אני רואה את האנשים ודרכם, ולוחשת לעצמי "אלוהים אדירים". והוא אדירים, האלוהים. אני היא הבוכה ללא קל נוכח הכאב, אני היא המתכווצת נוכח העוצמה של קצה אצבע המלטפת במגע רך. חמלה. והאנשים עוברים לידי, דרכי. הם אינם רואים שאני רואה, הם אינם יודעים שאני יודעת. מבטי קשה להם ואני מרככת אותו כשאני מסתכלת בעיניהם ולא אל תוכם, כי אחרת המבט ניתז אליי בחזרה, חד וקודח. אני מביטה אל צדדיי ורואה -שדים. מביטה בבני ורואה - בריאה. והוא רואה שאני רואה, ומחייך אליי.
אני מרשה את הנשיפה וידיי פרושות, והאור קמל ומחוויר, והעורבים נוסקים בקריאה רמה וקריאתם מהדהדת אל תוך השמיים והעצים העומדים עירומים וקודרים.
אני מצידו האחר של הפרגוד.
משרד, ג'ינס של בית, רשימת קניות, פקפוקים, ספקות, הקליפה החיצונית של האנשים מתנגשת בי, עצית, לפעמים גבשושית וקוצנית, מסוקסת. אני משפשפת סימנים כחולים מהמפגש איתה.
איזה מאלו היא המציאות? תגיד, אני משוגעת לגמרי?
_-

פרחי באך - תודה.

אני לא בטוחה שאני אהובה. זה נראה לי צעד שקודם להיזכרות.

חשבתי על זה שהמילים עולות בי בכל מקום שבו יש מרווח שיכיל אותם. הסיפורים נטווים בי בכוחות עצמם, המשפטים מסדרים את הטורים והשורות ללא עזרה. הכל נבנה וחולף, כשיש לי את פנאי ההתבוננות. כשאני קופצת את המילים לאגרוף, כשאני כופה עליהם להאט את השעטה, אפשר להביא אותם לצורה כתובה, אבל בדרך כלל זה לא קורה. מה שקורה הוא אותו אחד עם הצילום - אני רואה את הפריים, את האור, את השבריר בזמן, ואני מצלמת אותם לתוכי. אין לי צורך במצלמה. אבל ככה לא נשאר צילום, ולא נשארות מילים.

[הולכת_והרוח_בפניי*]

קראתי היום מאמר על הביוגרפיה בראי האנתרופוסופיה (מאת דני אמן) ומאוד התחברתי. בחלקים מסויימים של המאמר המילים הרחיקו אותי, הרגשתי שהניסוח מנוכר לי, סוג של יותר מדי דרמטי, מתפלסף, לא פשוט, לא נגיש. אבל הכוונה פגשה אותי במקום מאוד... משהו.
http://biographicalcounselling.co.il/[po]all articles[/po].aspx?id=10

[הולכת_והרוח_בפניי*]

יצירתית,שפרון, ציל , קוראים יקרים מבאופן -השמיעו קול. השקט הזה מוזר לי.

[יצירתית*]

אני פה:)) קוראת אותך.

[תפילה_לאם*]

גם אני פה
מחכה לקרוא את ההמשך הטוב של הסיפור שלך.

[אורי*]

אני קראתי
התרשמתי וחיכיתי לעוד
תמשיכי

[תודות*]

_אתמול רעדתי. רעדתי כמו מוכת קדחת קשה, ברעד אלים שאינו יודע רחם, ברעד שמכה את הגוף כנגד הרצפה ושובר שיניים. רעדתי בלי לזוז משולחן האוכל עד כדי כך שבן זוגי הביט בי ואמר - בואי אליי. אז רעדתי כנגדו. הזיית הקדחת הטיחה אותי כנגד סורגי הכלוב, ואני טלטלתי אותם בוערת מחום, בוערת במאבק ובפחד חייתי. והטלטולים הביאו אותי לפני הפרגוד, ומאחוריו, ושוב מלפני הפרגוד ושוב מצידו השני, שואפת אוויר בגיחות הקצרות, כמו צוללת לבריכה קרה בכל פעם.
מלפני הפרגוד אני מופיעה משתנקת, קול האוויר שאני יונקת לתוכי נוטל את הצלילים מהעולם. העולם הופך דחוס, האוויר הופך כבד לנשימה. אני הנביאה. אני הדמות ללא שם שמבטיה איטיים ובקצב עפעופה מרקיעים עורבים למרום וקולם הצורמני מפלח את השמיים. האור שחור לבן. אני רואה את האנשים ודרכם, ולוחשת לעצמי "אלוהים אדירים". והוא אדירים, האלוהים. אני היא הבוכה ללא קל נוכח הכאב, אני היא המתכווצת נוכח העוצמה של קצה אצבע המלטפת במגע רך. חמלה. והאנשים עוברים לידי, דרכי. הם אינם רואים שאני רואה, הם אינם יודעים שאני יודעת. מבטי קשה להם ואני מרככת אותו כשאני מסתכלת בעיניהם ולא אל תוכם, כי אחרת המבט ניתז אליי בחזרה, חד וקודח. אני מביטה אל צדדיי ורואה -שדים. מביטה בבני ורואה - בריאה. והוא רואה שאני רואה, ומחייך אליי.
אני מרשה את הנשיפה וידיי פרושות, והאור קמל ומחוויר, והעורבים נוסקים בקריאה רמה וקריאתם מהדהדת אל תוך השמיים והעצים העומדים עירומים וקודרים._

נפלא. ואת זה את מתייהרת לא להביא לעולם?
שזה בהחלט עולמך הפנימי, שמילים מילים אלה הנובעות ממך כנביעה – זו יצירתך – זה חמצן לנשימתך – זה בהחלט שווה את ביטויו החוצה, שאינך יכולה עוד להחזיק את אלה.


_אני מצידו האחר של הפרגוד.

משרד, ג'ינס של בית, רשימת קניות, פקפוקים, ספקות, הקליפה החיצונית של האנשים מתנגשת בי, עצית, לפעמים גבשושית וקוצנית, מסוקסת. אני משפשפת סימנים כחולים מהמפגש איתה.
איזה מאלו היא המציאות?_

זו המציאות הנוכחת, מלאת ההבלים שקבעו בני האדם שנכון לחיות על פיהם. והכל בחסד מלא.
שנמצאת את בעתידך מתארת את הבלות המציאות מתוך "אחורי הפרגוד" ומוצאת את החסד נוכח בכל, ומוצאת את ההבל כמקודש, שהכל קודש.

תגיד, אני משוגעת לגמרי?
משוגעת שפויה.
משוגעת לגמרי. משוגעת על כל הראש. לא נורמלית בעליל. בכלל לא נורמלית. פסיכית על כל הראש. מסובבת. הזויה.

כתבי שיר הלל לשגעון כי אין לך כמו שגעון טוב לאיזון השפיות.
שהשפיות עצמה היא טירוף כל כך מתוק שנמצאות לא מעט דמויות שמבקשות לעסוק בו,
מי מצד זה שנקרא שפוי ומי מצד זה שמערער כל קביעה ומשחק לידי השפיות - שאילולא השגעון - לא היתה שפיות.

חשבתי על זה שהמילים עולות בי בכל מקום שבו יש מרווח שיכיל אותם. הסיפורים נטווים בי בכוחות עצמם, המשפטים מסדרים את הטורים והשורות ללא עזרה. הכל נבנה וחולף, כשיש לי את פנאי ההתבוננות. כשאני קופצת את המילים לאגרוף, כשאני כופה עליהם להאט את השעטה, אפשר להביא אותם לצורה כתובה, אבל בדרך כלל זה לא קורה. מה שקורה הוא אותו אחד עם הצילום - אני רואה את הפריים, את האור, את השבריר בזמן, ואני מצלמת אותם לתוכי. אין לי צורך במצלמה. אבל ככה לא נשאר צילום, ולא נשארות מילים.

כאן יקירה – כל מה שחסר לך – זה מקלדת.
ומכיוון שכך – דבר ראשון דואגת למקלדת זמינה ויכולה גם להקליט את מלות המפתח. שהרי כאשר עולה מושג או מלה מסוימת לא פעם אלה כבר מניעים את מכונית הכתיבה וזו יוצאת לנסיעה מרעננת ומענגת או מכבידה – על פי ההרגשה, המילים והאופן בו האהבה בוחרת לבטא את עצמה.

---

תודות

[עפרה_עדין*]

גם אני פה וגם אני הלכתי אחרי חלום ואני מתפרנסת ממנו. ההתפרנסות מהחלום ההתפתחה באיטיות במקרה שלי אבל הייתה- ואפילו מעט סיפק אותי יותר ממשכורת מלאה ומושלמת- הרבה יותר.
בשנים הראשונות נעזרנו בחסכונות העבר. אולי אין לך כאלו ותצטרכי למצוא שוב עבודה לתקופה. אולי עבודה אחרת יותר נעימה.
אבל לוותר על החלום? להיפך- טפחי אותו ומלאי בו את כל הפרטים. שני אותו לכאן ולכאן .שלחי אותו על פני המים (כפי שאת עושה עכשיו ובעוד דרכים יצירתיות אחרות) כי בבוא היום תמצאיהו.
בהצלחה!

[הולכת_והרוח_בפניי*]

יש בי רוגע שעלה וצף, והוא נעים לי. אני מבקשת שיישאר, שיארח לי חברה, שיהפוך לבן לוויה לחלוק איתו רשמים וחוויות. והוא פורש את ידיו ומשיב לי - כמובן, ככל שתרצי. ככל שתוכלי להביט בי בלי לתת רשות לשדים שבך להתחיל להשתולל, שאז את היא זו שלא מאמינה בי.

תודה לכל הכותבים כאן.

[אורי*]

@}
כמה יפה

[תפילה_לאם*]

כמה יפה

[שיבולת_בשדה*]

באתי להגיד לך. תודה. ושאת מלווה אותי מהמעט שהספקתי לקרוא עלייך בפעם הקודמת, מזמן, מזמן שנכנסתי לדף עם הכינוי הקודם.
אני עוברת אין סוף.. לפני ארבע שנים ילדתי, לפני חצי שנה בעזרת טיפול פסיכולוגי וצירוף מקרים מבורך הבנתי שעד ללידה, מילדות חייתי בדיסאסוציאציה. עד אז לא הכרתי את המילה הזאת. ברגע שהפסיכולוגית הגדירה וביארה את המושג קרה לי נס. אחרי כמה חודשים עזבתי את בן זוגי, האבא של הילדה (בהחלטה משותפת). ועכשיו אני חיה לראשונה. אין לי דרך אחרת לתאר זאת. לא יודעת אם הצלחתי להעביר במילים את שהתרחש. הכל מאוד מאוד עמוס, ומפחיד (אני לבד, ההורים מגיעים לעיתים רחוקות כשאני מבהירה בתוקף שאין ברירה) אני צריכה לגדל את עצמי בקצב מואץ ואת הילדה האהובה שלי.
זהו על קצה המזלג. רוב הזמן אני פשוט מותשת. ומודה, ושמחה, ומפחדת מאוד. בן הזוג, שהיה נוכח נפקד ולא קם לילה אחד (ועוד ועוד) דורש עכשיו משמורת משותפת. כי הקשר ביני לביתי מטריף אותו. והוא חושב שאם הוא רק יפריד בינינו אז גם לו יהיה קשר כזה איתה (אני יודעת שזה נשמע מופרך שאבא יקנא בקשר אם- בת. אבל לצערנו זה מה שפירק (כמובן, שבין השאר) את 'המשפחה' שמעולם לא הייתה)

תודה על המקום שאת נותנת לי:)
שמחה לראות שאת עוברת תהליך. (אני בפניות אפס כרגע. לא מתנצלת, אבל כן מקווה ומאמינה שאוכל להיות גם קצת בשבילך. אני לא מצליחה לקרוא הכל ולהתעדכן עד הסוף. ומרגישה קצת כפויית טובה. אני אפילו לא ממש יודעת מי את ואני לא מסוגלת כרגע להתעניין. ואת, מאז.. מאז.. היום ההוא.. שכתבתי בו ועניתי לך בדףבית. את עוגן ואור לעולם שרק ידעתי ואף פעם לא באמת הרגשתי שהוא קיים)

אני לא מצליחה להגיע לכאן הרבה. נייד בלי אינטרנט. ובערב פשוט נרדמת מיד אחרי ההשכבה והמטלות ההכרחיות.

[הולכת_והרוח_בפניי*]

וואו, שיבולת, איזה נעים עשית לי בפנים!
גם בלי לדעת דיסוציאציה מהי, נשמע לי שעובר עלייך המון, ומשמח אותי לראות את הצבעים של המסע שהתחלת בו - גוונים של חיים, של התרגשות, גילוי, גדילה. וגם שמחה. וגם פחד. ולפעמים הפחד הוא נוכח כל העוצמה והשמחה ותחושת החיים הזו? תחושה של - כמה יש, וכמה היה חסר קודם, ובאיזו עוצמה זה מגיע עכשיו...?

תודה על המקום שאת מאפשרת לי! ותודה שהסברת שנעלמת מסיבות טובות. את צודקת, גם אני בתהליכים משל עצמי, מה שמצמצם את החשיפה שלי לכאן - ואני אשמח לשמוע ממך לכשיתאפשר לך.
תורידי את המעיל הכבד של תחושת כפיות הטובה, השאירי אותו יום אחד בצד הדרך שאת הולכת בה. ככה, בתנועה קלה, בלי להסתכל אחורה. תני לו ליפול בקול רך של בד כבד, מגושם, מיושן. אין בו צורך יותר (ואולי מעולם לא היה?). הרי לא כתבתי לך כדי לבנות לעצמי "מחסן טובות לעת הצורך". נעים לי כשכותבים לי בדפבית, נעים לי כשיש מי שיעודד, אבל זה בטח לא כפיות טובה לא לעשות אף אחד מהם. וגם, ראי כמה אנשים יש כאן שכותבים. שבט גדול קולני וצבעוני ושמח שכותב. כל אחד בהתאם לזמן הפנוי שיש לו והמנוחה שהוא זוכה לה מהשדים של עצמו. ולפעמים, יש גם כאלו שכותבים תוך כדי המאבק עם השדים שלהם, ולקולות המאבק הללו יש ערך לאחרים, ולמאבק שלהם ולאלו שעוד יבואו. יש כאן אתר שלם שסובב סביב עזרה הדדית שמותנית ב... רצון טוב בלבד.

אז הנה, נתת לי הרגשה מעולה להעביר איתה את היום, רק מתוך זה: את עוגן ואור לעולם שרק ידעתי ואף פעם לא באמת הרגשתי שהוא קיים. זה המון, המון המון. זה מרגש אותי, ונישא איתי, כשאני יודעת שאני גם אור.

ובערב פשוט נרדמת מיד אחרי ההשכבה והמטלות ההכרחיות. מאחלת לך שינה רוויה, מלאה במנוחה - שינה של מי שיומו היה מלא עמל טוב.

[עירית_לוי]

תודה על הפרגון בכיכר .
(לקח לי זמן לזהות...)

[הולכת_והרוח_בפניי*]

באמת?!
אני באמת סקרנית לדעת למה (אפשר כמובן לספר לי במייל, אם את חושבת שלא מתאים כאן - אני אשמח לשמור על שאריות האלמוניות שלי בבאופן)....הייתי בטוחה שזה ברור לגמרי.

[עירית_לוי]

זה די פשוט, כאשר עשית את המעבר מהניק הקודם לזה, אני לא הייתי פה (אוקטובר וחלק מנובמבר).
הבנתי שזו את אחרי שכתבת השבוע ב ביד רכה, ואחרי שנכנסתי לדף שלך.
אם הייתי פה ברצף אני מניחה שזה היה לי באמת ברור לגמרי .

[הולכת_והרוח_בפניי*]

[תפילה_לאם*]

רציתי להודות לך על ההברקה של התפוחים במיקרו. @}
שלשום אחר הצהריים תבע הקטן שלי לאכול "משהו חם", ואני כבר הכנסתי הרגל של ארוחת ארבע שמורכבת מפרות חתוכים ואולי פופקורן. בטוחה שאם הייתי מציעה לו ופלים, היה מתרצה על אף שהם בטמפרטורת החדר, אבל לא הייתי בעניין הידרדרות מחודשת לוופלים, ופתאום נזכרתי ברעיון שלך.
הוא ואחיו נהנו לרוקן את התפוחים מליבותיהם והתענגו על התוצאה הסופית.

[הולכת_והרוח_בפניי*]

בכיף! מזכירה שאפשר גם עם צימוקים ושאר כל טוב בפנים...
אני נזכרתי השבוע בשילוב המנצח של דייסת אורז בחלב, עם דבש, שמנת ואבקת חרובים\קקאו...

[תפילה_לאם*]

גם עם צימוקים ושאר כל טוב בפנים...
ב-ר-ו-ר!!!!


דייסת אורז בחלב, עם דבש, שמנת ואבקת חרובים\קקאו...
הערב בישלתי להם דייסת שיבולת שועל על בסיס מים. כשהיה מוכן הוספתי שמן קוקוס ו"שקדייה" ואת המנות בצלחות המתקנו בדבש (שהיה עד אז דבש לא מחומם ), תיבלנו בקינמון, והבנים הוסיפו גם צימוקים.
הבעיה שגם אני אוכלת מהדברים האלה, ועם כל הכבוד לערכים התזונתיים המופלאים, נראה לי שזה לא תורם לשאיפותיי לרדת במשקל... אבל באמת טעים!

[הולכת_והרוח_בפניי*]

זה אכן נשמע מפוצץ בקלוריות. זה באמת-באמת טעים? נשמע כמו משהו שבשבילי היה כבד (אלא אם כן אני מתכננת יום התנדבות בחווה חקלאית).

אני הכנתי בבוקר שייק, על בסיס אפרסמון, קיווי, שקדים ושמן קוקוס. אולי הייתי מעדיפה שילוב אחר, אפרסמונים הם בדרך כלל לא חלק מהתפריט בשייק, אבל נו - שלג בחוץ, אז מאלתרים עם מה שיש
אכלתי 3-4 כפיות והרגשתי כבדה-מלאה. לא שבעה, אלא יותר "חנוקה". גם רעבה, וגם לא בא לי להמשיך לאכול את השייק. אני תולה את האשמה בשמן הקוקוס, כנראה שכף גדושה זה יותר מדי.

וחוץ מזה, אני מלאת טענות כרימון לאלוהי התזונה. קיבלתי מסחטה חדשה, אני שותה "ירוקים", אני משתדלת לא לעבוד כמו מטורפת, אני משתדלת לא להלחץ (השניים האחרונים במאמר מוסגר, כלומר עד כמה שהם אפשריים למישהי שהיא עצמאית). וטראח - פעם שנייה תוך שבועיים חום. נו,מה? בן הזוג ממלמל שבספרטה כבר מזמן היו זורקים אותי מהצוק.
זהו, קיטרתי.

[תפילה_לאם*]

משהו שבשבילי היה כבד
עם הדבש זה היה טעים מאוד, ואמנם כבד אבל בדיוק מתאים לחורף.


קחי לך פרוביוטיקה. נדמה לי שזה עזר לי קצת להתאזן, רק שמאז דאגתי להשתבש מחדש.

רפואה שלמה ושבת שלום! @}

[הולכת_והרוח_בפניי*]

תודה

[הולכת_והרוח_בפניי*]

מגיחה קצת, לספר ולשמוע אתכם.
אני בתקופה של שינויים. חששות, למידה אינטנסיבית, תקופות של עומס עבודה ותקופות של עומס עבודה כבד
אני מתבוננת בעצמי מהצד ושואלת - "האם זה מה שרצית? האם את מחכה בקוצר רוח לבוקר שיבוא בסופו של כל לילה"? והתשובה היא - "לא. זה באמת יותר טוב ממה שהיה, ואני מאוזנת יותר ונהנית יותר ונושמת יותר - אבל זה עדיין לא זה".
מה חסר לי? חסרה לי יותר תנועה. חסר לי יותר רוגע - להפסיק לתזמן כל רגע ככה שיהיה "יעיל", לנתב פחות משאבים למחשבות על פרנסה. משהו פה עדיין חסר, החיוניות עדיין מעטה, המסלול עדיין מרגיש כמו ריצה בגלגל אוגרים.
יש לי מין פנטזיה כזו - לקחת הפסקה מהשגרה הזו, לטובת חיים אחרים, רגועים, נטולי לחץ כרוני. חיים בבקתה במזרח הרחוק, עם קערית וסכין לקילוף מנגו...
הולכת לנסות לנסח את עצמי עוד קצת

[תפילה_לאם*]

אין לי זמן לתגובה ארוכה, אבל שמחה שהגחת ומבינה ללבך. @}
זה באמת יותר טוב ממה שהיה, אומר שאת בדרך, לא? <צועדת על שביל החצץ? >

[הולכת_והרוח_בפניי*]

איזה כיף לי לשמוע אותך, תפילה! ובמיוחד שאת מבינה ליבי...

אני חוזרת לנקודה שבה אני רוצה שהחיים יהיו פשוטים יותר, שהמרחק בין המחשבה לביצוע יהיה קצר יותר. שארגיש שאני לא חייבת לנתח את הדברים, כדי לנסות להימנע מטעויות בעלות תג מחיר פיננסי בעיקר...

אם נניח, אני רוצה לבדוק איך מרגיש חינוך ביתי - שאוכל פשוט להחליט שאני מוציאה את הילד מהגן ומנסה, ויהיה בסדר. מה זאת אומרת בסדר? מצויין! שנמצא חברים, ונתארגן מבחינת הזמנים כך שאוכל גם להספיק לעבוד ולצאת לפגישות....אבל הראש שלי מלא ב"מה יהיה": מה יהיה אם לא נמצא עוד ילדים למפגשים (ניסיתי בעבר, כשהייתי איתו בבית עד גיל שנה - לא הלך). מה יקרה אם לא תהיה לי גמישות מבחינת עבודה? מה אם זה לא יעבוד ולא אוכל להכניס אותו חזרה לגן?

אם נניח אני רוצה לבדוק איך מרגישה שנת חופש מחוץ לארץ המטורפת הזו, אני רוצה לסגור עניינים תוך חודש (למצוא סאבלט לדירה שלנו, לעשות חיסונים, לארוז כמה ארגזים מיותרים), לקנות כרטיס ולנסוע. אבל יש את אמא שלי שחולה מאוד, והשאלה איך נרוויח כסף שם, וגם כשנחזור, וגם.... ועוד הרבה וגם. והסיבוך הזה מעציב אותי. זה הופך את החיים שלי מטיול קסום למשימת ניווט רצינית מדי.

יש לי דפוס מחשבה שלא משחרר אותי. או אולי אני אותו. אני רואה שאני עם הגלגלים בבוץ, וזה רק בוץ - אטום, דביק, עוצר - אבל עדיין מתחפרת בו.
יש לי איזה חשש מגיל 40 ומעלה (אל תצחקו, אני יודעת שרובנו כאן סביב המספר הזה). כאילו שאם עד הגיל הזה לא תהיה לי איזו יציבות כלכלית, תכנית פעולה, משהו - אז זהו, אבוד. כבר לא כל האופציות יהיו פתוחות, כשכירה אני אהיה לא רלוונטית (לא שאני רוצה להיות אחת...), וזהו, מסלול החיים שלי נידון להיות רע. ועם הדפוס הזה, חוסר הידיעה שלי הופך מכלי לנטל, אני חייבת לדעת את מה שברור לי שאי אפשר, כי אני לא יודעת איפה אהיה מחר, ובטח לא בעוד חודש-חודשיים. זה מה שנקרא לא תמיד דברים עובדים בהתאם להגיון... ההגיון צוחק, הדפוס נשאר.

[תפילה_לאם*]

אוף, אוף!
גם אני הייתי רוצה לחיות בתוך טיול קסום_ ולנסות כל רעיון שעולה בדעתי בלי לדאוג שאצטרך לפרוע _תג מחיר פיננסי או אחר.
מרגישה גם קצת נצלנית, שבשנה הבאה בשובי מהשבתון אנסה לרדת עוד באחוזי המשרה, ובעלי יהיה הגיבוי.

אבל...
אולי תספרי לנו (ולעצמך) בזכות מה זה באמת יותר טוב ממה שהיה, ואני מאוזנת יותר ונהנית יותר ונושמת יותר , וכשזה יהיה מנוסח ומפורט יהיה קל יותר לחשוב על הצעד הבא?

[אורי*]

מרגישה גם קצת נצלנית,
מה נצלנית בזה? את מתכוונת להקדיש יותר לבית ולילדים בעקבות כך, הוא יצא מורווח (אם הילדים יוצאים מורווחים הוא גם יוצא)

הולכת
קוראת אותך
ולא יודעת מה לומר. אני מבינה כל כך, ואין לי עצות

[הולכת_והרוח_בפניי*]

טוב להרגיש חיה...
אני לוקחת את הילד לגן בבוקר באוטובוס, במנשא. ואנחנו מדברים על כל הציפורים שיש בדרך, ועל הטרקטור, ועל זה שהגשם גר בעננים... ואני לא רצה, אני הולכת. טוב להתעורר איתו לפחות כמה בקרים ביחד, ולהתכרבל, ולשמוע את היום מתחיל בשקט ובנחת שלי (כי בעלי כבר רץ לעבודה)...
טוב ללכת ברגל הביתה מהגן ולהרים את הפנים כלפי הרוח, ולמלמל לעצמי "רוח קרה בפנים, חורף עכשיו", ולהתעכב להסתכל על השקדיה שפורחת.
טוב להרגיש שהזמן שלי - הוא שלי. גם אם אני מוצאת את עצמי עובדת בשעות הזויות, או בימי שישי. טוב לדעת שאני זו שמחליטה מתי לקום מהכיסא. ועל איזה כיסא. טוב להכין לעצמי ארוחת בוקר שכוללת התעסקות (כמו למשל אחת שכוללת קוקוס), ולזוז לעבוד על הרצפה בסלון, או על הכורסא, או בבית הקפה. טוב לזוז. טוב להיות מסוגלת לצפות בזמן שזז, ולהושיט יד לעלי הכותרת שהוא משיר.
טוב לפגוש את הבן שלי אחרי הגן ולהחליט שהיום מורידים את התפוזים מהעץ, או הולכים לפארק, או משהו אחר. טוב להיות ברצף פגישות מחוץ לעיר מספר פעמים בשבוע ולחזור הביתה לילד מתגעגע. לשבת באוטובוס ולעבוד במחשב, או לבהות בחלונות החשוכים ולחשוב מה חושבים האנשים שתקועים בפקק לידי. טוב לחשוב כמה קר ללכת מהמחלף, ועד כמה חמים בבית. טוב לראות שבנזוג נהנה לקלח את הילד ולהשתובב איתו.
טוב להכין לחם. טוב להחליט שלא מתאים לי להכין אותו, ובכלל אין לי זמן לבשל - ולהביא אוכל מוכן מהמעדניה.
טוב לדעת שאני יכולה לנסוע לבקר את אמא. גם אם זה מוריד מגובה השכר החודשי שלי.
טוב להרגיש לפעמים שאני צריכה ממש מעט כדי להרגיש נושמת. לפעמים, לעומת זאת, אני מרגישה שאני צריכה הרבה מאוד.
טוב להרגיש שאני פוגשת אנשים מעניינים, שאני מביאה ערך מוסף.

טוב להיות מסוגלת להקשיב לעצמי, לשמוע חשש ולהגיד לו "אני שומעת אותך, אני מבינה. אלו החיים. הגדולה היא לדעת להתנהל מול אי וודאות, לא לבטל אותה." טוב לפגוש אנשים שמצליחים בעיניי ולראות שאנחנו מבינים הרבה דברים באותו אופן.
טוב להיות לא מותשת מספיק כדי להכיל את העייפות של הבנזוג שלי.
טוב להבין שהיציבות שלי היא בראש (לא טוב להתחמק מתרגולי יוגה שיאפשרו לי להשיג אותה... J)
טוב להיות מסוגלת לא להתעצבן מבית הפוך, לפעמים

טוב להיות מסוגלת לשים את האצבע על מה שחסר - לראות יותר חברים באמצע השבוע, להוסיף עוד תנועה (אני רוצה טאי צ'י ויוגה, וגם הייתי רוצה לשחות ולהתאמן באומנויות לחימה - אבל זה קצת בעייתי גם מבחינת הזמן וגם מבחינת העלות). חסרה לי מוזיקה - לא חושבת שאני יכולה לדחוס את הגיטרה לתוך הזמן שלי כרגע. חסרה לי הכתיבה. חסרה לי התחושה שאני יכולה להביא את הכתיבה למקום מרכזי יותר בחיי. להביא ערך לאחרים עם כתיבה.

אני מבינה אותך לגבי התחושה כלפי הבנזוג. שלי רוצה להוריד היקף משרה, ופתאום תפסתי את עצמי לא מפרגנת לו אלא חוששת מאיפה נשלים את ההכנסה החסרה...

[נדחפת..*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

וואו הולכת איזו רשומה מעולה ומעוררת השראה והזדהות! אני באתי לשאול את השאלה הכי טכנית שיש והנה התמלאתי השראה ואופטימיות - תודה!
אז מה שבאתי לשאול זה אם נכון שאת גרה במבשרת, נראה לי שאני זוכרת שכתבת את זה איפשהו (כן אני קוראת אותך פה ושם ומתפעלת) אז אם כן, אשמח מאוד להתיעץ איתך על גנים ומפגשים (רוצה להשאיר את הקטנה שלי איתי בבית גם שנה הבאה, דואגת שלא אצליח להתארגן חברתית) אפשר גם בערוץ פרטי יותר אם יותר נוח לך..

[אפרת*]

את כותבת נפלא.
כ"כ מחמם את הלב לקרוא אותך.
תמשיכי?
תאריכי?

[הולכת_והרוח_בפניי*]

ללא נדחפת בכלל - את מוזמנת ביותר לדבר איתי ב [email protected] (לא רוצה לרשום טלפונים ברשת...) אני אכן ממבשרת
אפרת - תודה. בשמחה אמשיך...

[תפילה_לאם*]

טוב ששאלתי...
איזו תשובה!

חסרה לי הכתיבה.
אה, חשבתי שזה עיסוקך, לא?

טוב להיות מסוגלת לשים את האצבע על מה שחסר
בהחלט! זה נראה לי המפתח!


אני מבינה אותך לגבי התחושה כלפי הבנזוג. שלי רוצה להוריד היקף משרה
זהו.
אורי, אני מסכימה עם האמירה ש הוא יצא מורווח (אם הילדים יוצאים מורווחים הוא גם יוצא) , והוא עצמו לא העיר לי דבר על "ההתחמקות" שלי מעול הפרנסה, אבל כשדיברתי אתו קצת בעקבות מה שעלה בדף שלך על מה שמעסיק אותו לעומת מה שמעסיק אותי, הוא אמר לי בין השאר שהוא "יותר מעשי". הכוונה הייתה שהוא לא עסוק בתהיות אם הוא נהנה העבודה, אם היה יכול ליהנות יותר מסוג שונה של עבודה וכד', כנראה כי זה מה שיש ועם זה ננצח. ומה שזה האיר לי הוא שאני יכולה להתקשקש עם כל מיני "לא בא לי לעבוד בזה" בזכות הרשת הבטוחה שהוא מעניק, וה"לא בא לי" שלי מורכב אמנם מרצון לתרום לבית ולילדים, אבל גם מאיזה חיפוש עצמי שמן הסתם הוא ראוי לו לא פחות ממני.

[אורי*]

הוא אמר לי בין השאר שהוא "יותר מעשי".
מבינה את התחושה
אני חושבת שאצלי זה קצת יותר קיצוני מאצלך, כי זה יותר מחיפוש עצמי. אבל מבינה את התחושה שלא פייר שהוא רשת הבטחון.
האמת שגם בעלי מחפש את עצמו קצת כרגע, מחפש מה הלאה,אבל דרישה מספר אחת אצלו בערך זה מהי המשכרות

[הולכת_והרוח_בפניי*]

תפילה - כן ולא. אני כן כותבת, כותבת המון, מה אני רק לא כותבת (ובין היתר גם מתקנת, קצת מגיהה וקצת עורכת - קצת כי זה כרוך בהרבה מאמצים, מעבירה לשפה "שיווקית", מתקנת לרמה של קהל יעד ושאר מרעין בישין)...
אבל זו לא הכתיבה שאני מדברת עליה. הכתיבה שאני רוצה היא כתיבה שלי; לא כתיבה טכנית, לא כתיבה בהזמנה, לא כתיבה שיווקית (הנה, הגענו לשלילת תארים...). כתיבה מלב אל לב, כתיבת סיפורים מרפאים, סיפורים קצרים, סיפורי זו ושירי הייקו. כתיבת ראיונות ששופכים אור על חיים של אנשים אחרים, כתיבה חיה. אולי כתיבה בועטת.
ולזה, אני לא מגיעה...

לגבי הבנזוג, ככל שאני מדברת יותר עם גברים אני מגיעה למסקנה שהם פשוט חושבים פחות. אני לא יודעת איך זה עובד, וסביר להניח שאם הייתי יודעת הייתי משתמשת בטכניקה הזו מדי פעם בעצמי כדי להפסיק את הרעש בין האוזניים - אבל גברים פשוט צועדים קדימה. נשים חושבות. המון.

אורי -
לגבי "דרישה ראשונה היא גובה המשכורת": זו דרישה ברורה ומאוד לגיטימית. רק כשעשיתי את החישוב של גובה הסכום שאני מוציאה כדי להמשיך לעבוד במשרד (בגדים יצוגיים, זמן שנשרף בפקקים, כסף שמוציאים כדי "לפנק" את עצמי על הזמן האבוד במשרד), ומוסיפים לזה את השאלה "מה המינימום שאני צריכה כדי שהוצאה לפועל לא ידפקו בדלת", מגיעים לפעמים לתובנות מפתיעות...

[הולכת_והרוח_בפניי*]

פני מורמות אל הרוח,
אלפי עליי כותרת מלטפים את עורי בנופלם.
סאקורה בזעיר אנפין.


הא!

[הולכת_והרוח_בפניי*]

הכאב, הפחד והחולי באו כדי ללמדני שיעור. "זה נכון, את לבד". הם אמרו, מתייצבים אל מולי. "זה נכון. אבל היבטי פנימה, אל תוך החור השחור. הביטי, הביטי ילדה, אל תפני מבטך, אל תברחי למחוזות של "גם זה יעבור". אולי יעבור. אבל עכשיו את כאן, רק כאן. התיישבי בתוך אי הנוחות, התמקמי לך בתוך תחושת הרפש. אל תמהרי. נשמי, ילדה."
ראיתי בדידות. ראיתי איך כל הקשיים הללו גונבים את תחושת המיקוד, את היכולת לחשוב בצלילות, את היכולת לפנות אל ההיגיון הפנימי. ראיתי בלבול. קצת ייאוש חדר לתוך שדה הראייה שלי, כשהנחתי לו לבוא. הכל קיבל מימד אחר. תלוש. אמיתי.
התובנות הללו מבליחות בי כמו ברק, מאיר את עיניי לרגע להבין את מרחב הכאב של האחר, להכנס לתוך עולמו, שנסגר והצטמצם למכאובים ותרופות ורופאים ועוד מיני מיחושים ועוד פעם התנפח וגם כואב. ואז אני יודעת להגיד "אתה בטח סובל מאוד, וזה קשה. גם אי הידיעה קשה. גם תופעות הלוואי שלא מאפשרות לך לזכור איך הרגשת מבפנים לפני שכל זה התחיל. " ואז אני יודעת להגיד "זה בסדר, אני כאן". אבל הברק כבה ונגמר, ואני נאטמת נוכח שורת הטרוניות והכואב-לי-פה-כואב-לי שם. כי צריכה להיות לאדם אחריות על בריאותו, לא? מודעות לגופו, לא? ולמה לא תרגלת יוגה בזמן, או עסקת בספורט, תרגילי נשימה, חיזוק רצפת האגן. ואני לא יכולה להכיל גבר את כל הקשה-לי הזה לבד, אין עוד מישהו שאפשר לדבר איתו על זה?
תודה לכם על השיעור מורים יקרים שלי. תודה שלא הייתם קפדנים איתי, לפחות הפעם.

[תפילה_לאם*]

ולזה, אני לא מגיעה...
הבנתי.
טוב שלפעמים באחת בלילה אפשר קצת...

[הולכת_והרוח_בפניי*]

אני מרחרחת אותך, ממוללת מלוא החופן תלתלים זהובים. "אמא אמא אמא" אתה מקשה. "כן גורון שלי", אני משיבה לך וחוזרת לרחרח בזמן שאתה מספר לי על כל סודות הקיום אותם גילית היום בלגו של הגן. כמה קסם.

[תפילה_לאם*]

או, ולפעמים אפשר אפילו בעשר וחצי בלילה.
כמה קסם.

[הולכת_והרוח_בפניי*]

תודה, תפילה

[מיה*]

מי יכול להמליץ לי על בונה אתרים (לא וויקס) זריז, אינטליגנטי, שמבין גם בפונקציות מתקדמות יחסית (כמו למשל לממשק אתר לסליקה)?

ממליצה על אתרים תר - קרוב משפחה:-)

[הולכת_והרוח_בפניי*]

מיה - תודה רבה. נראה לי שכבר סגרתי הצעת מחיר (פרוייקט בלחץ אדיר של זמן), אבל בהחלט אשמור בקנה להבא.

[נטע*]

ראיתי את הודעתך בכיכר.
גרים בגליל העליון ומתכננים טיול בחול המועד פסח, כך שביתנו פנוי.
אנחנו מנוסים בהחלפות בתים דרך האתר..
מחפשים מי שישמור על ביתנו ובעיקר על בעלי החיים (כלבה, חתולה ותרנגולות -לאסוף ביצים ולתת מים)
וכך גם התשלום יהיה סמלי למדי, נקבע אותו יחד.
יש לנו בית מרווח ונוח עם חצר גדולה והכל מותאם לילדים.
אם זה רלוונטי ניתן ליצור איתי קשר 0544885096

[הולכת_והרוח_בפניי*]

נשמע אחלה, אתקשר מחר...
(והצהוב למטה - הכל בתיאום מושלם... )

[יעלי_לה]

יש לי את "גופה תבונתה" להשאלה, אם את מעוניינת

[הולכת_והרוח_בפניי*]

אשמח. איך ליצור קשר?

אגב, אשמח גם להמלצות על ספרים אחרים...

[יעלי_לה]

אפס חמש ארבע חמש שלוש שמונה חמש שלוש שתיים חמש, עדיף ביום ראשון

[פלוניתית*]

ראיתי את שאלתך בכיכר. נזכרתי שיש ספר ושמו 'סהר קדימה' . אם אני זוכרת נכון ביוטיוב אפשר לצפות בסיפור מסופר על ידי הסופרת .

[הולכת_והרוח_בפניי*]

אפשר ספוילר קצר? על מה מסופר?

[הולכת_והרוח_בפניי*]

הדבר הכי מתוק שאמרו לי היום: "אמא, אני רוצה להריח אותך" (הריח)... שאלתי - "ואיזה ריח יש לי?" השיב - "קטן-קטן"...

[תפילה_לאם*]

הדבר הכי מתוק שאמרו לי היום:
יש מצב שזה הדבר הכי מתוק שנאמר לך השבוע...

[אורי*]

מתוק
איזה רעיונות יש להם..

[הולכת_והרוח_בפניי*]

תובנות קטנות על גידול ילדים.
יצאנו לטיול עם הבימבה - זו עם המוט. אפשר לכוון אותה כך שהשליטה בהגה בידי הרוכב, או בידי האוחז במוט, ואפשר גם לנטרל את הפדאלים. הכל התחיל בזה ששכחתי איך מחזירים אליי, ההורה הבוגר את ההגה, וגם לא היה לי חשק לברר כי מיהרנו לפארק.
בהתחלה ניסיתי למנוע התנגשויות בין הזאטוט לסביבתו בכוח - סובבתי את המוט. יוק. אחר כך ניסיתי הוראות קוליות: "קח שמאלה. שמאלה, או שתתיקע בעמוד, שמאלה! עכשיו ימינה, יש שם כביש!". החזקתי מעמד כמה דקות. ואז הגיעה ההארה - "גורון שלי, אתה נוהג, אני דוחפת. תיזהר שלא תעשה תאונה". וזהו. אחרי שתיים-שלוש היתקלויות בגדר החיה הבין נהג השודים הצעיר את גודל האחריות, וראו זה פלא - התחיל לנווט לבד. אמנם נסענו בזיגזגים שהיו גורמים לניידת תנועה לעצור ולבקש בדיקת אלכוהול אם רק היה מנוע בתמונה, וגם כמה פעמים עצרתי אותו כשהיה בזוית רכיבה לכביש - אבל ההגה היה לגמרי שלו.
אז הנה - אמהות היא להזהיר את ילדך שהוא עלול להיתקע בגדר אם לא תשים לב לאן הוא נוסע, לעצור לפני שדוהרים לתוך כביש - אבל מעבר לזה, רק לשחרר ולתת דחיפה קטנה מאחורה מדי פעם.

[הולכת_והרוח_בפניי*]

חמותי ואני נמצאות בפער של דור. אני מעריכה אותה על אינספור דברים, וגם אופן החינוך שלה ראוי להערכה בעיני - על רקע השיטות בהן גודלו וחונכו שאר ילדי אותו דור. אבל לפעמים היא מוציאה אותי מדעתי (אני יוצאת בשקט-בשקט, בלי לטרוק דלתות). ניחא להלעיט את הגורון בשוקו-עוגיות-יוגורטים מלאי סוכר. הבנתי שאין עם מי לדבר בעניין של תזונה, פשוט אין הקשבה. שחררתי (הבעיה היא שהיא נוטה לעשות קניות גם כשהיא באה לביקור, ואז זה לא רק שכל מאסת הג'אנק הזו קיימת בביקורים אצלה, היא פתאום נוחתת אצלי במקרר. אבל אני מאמינה שאני יכולה לגייס את הנימוס הנונשלנטי המתחייב כדי לבקש להגביל את העניין למקרר שלה).

אבל יש את העניין הזה של דיבור לילד. דיבור לילד, ולא עם הילד. לנזוף, להגיד "תהיה ילד טוב ו...", או "מה קרה לך? אתה תינוק? רק תינוקות בוכים. גברים לא בוכים". האמונה השלמה שילד בן רבע לשלוש לא מבין אם מדברים איתו. שראש העדיפויות הוא שילד יאכל את הדייסה שלו בבוקר, יצחצח שיניים ויהיה מסורק. ושלא יתלכלך כשהוא אוכל.
"למה אצלך הוא מרשה לעצמו ליבב ואצלי הוא מתנהג למופת?" היא שואלת אותי, ואני קצת מתרגזת. אני מתרגזת בעיקר על עצמי, שאין בי את המקום השלו להגיד "כי את סבתא שלו, ואני אמא שלו. כי אצלי הנחמה והתסכול והעיטוף. כי אני מקשיבה, בלי להטיח בו אם הוא תינוק או גבר, ואומרת שאני מבינה שעצוב לו כי כך וכך. או שהוא כועס כי כך וכך. ומציעה דרכים ונתיבים שונים, ומראה שגם הכעס והתסכול - ניתנים להכלה. אפשר לקרוא להם בשם. אפשר לתת להם להישאר מעט ואפשר לבקש מהם ללכת. כי כשיש רצון עז ותחושת חוסר אונים, במקום להגיד "נו, אי אפשר וזהו, תהיה ילד גדול" - אני לוקחת לידיים, קרוב ללב. ובני שלי יודע לתת בי אמון - בקשב שלי אליו, כשאני מדברת איתו לאט-לאט. "אתה זוכר ילד שלי, שכך קרה?" "כן" הוא מהנהן לי, הבכי פוסק ועיניו חולמניות, הולכות איתי ברצף הסיפור. "ומה עשינו? עשינו כך וכך, והיה בסדר, נכון?" "נכון" הוא מאשר לי את הנתיב. "אז אני אגיד לך מה נעשה. נלך הביתה, ונכין ביחד פנקייק טעים-טעים" - "כן.." "ואז נשים גם דובדבנים וגבינה לבנה" -"כן", "ואתה תאכל אותו" -"כן", "ככה: נאם-נאם-נאם" -"כן", "ואז, אם תרצה, תוכל לאכול גם קינוח". ואין בכי, יש קשב, יש שיחה.
אני מוכנה להתפשר על די הרבה דברים לטובת הקשב והאמון הללו.

[אישה_במסע*]

הולכת

זה יהיה כזה נורא אם תגידי לחמותך מה שאת חושבת לא בשלווה או בנימוס?

למשל, שלקנות לך דברים שבעינייך לא ראוים אפילו לקומפוסט, ובטח שלא למאכל אדם, זה שיא החוצפה.
שלהגיד לילד שבנים לא בוכים זו בכייה לדורות, והוא בוכה כי הוא בוטח בך ולא בוטח בה, ואין מה להתגאות בזה.

זה לא אידיאלי, אולם זה המקרה שבו לדעתי עדיף מידי פעם להציב גבולות לא מנומסים, מאשר להידרס בשקט.

לי נדמה שכרגע היא בעמדת התקפה ואת סופגת בשקט או מתגוננת, במקום שתהיו במקום של שיוויון, שבו ברור שלדעתך היא טועה ולדעתה את טועה.

[הולכת_והרוח_בפניי*]

הו כן, זה יהיה נורא... זה פשוט יפתח תיבת פנדורה פולנית למהדרין שלא ברור איפה תיעצר אבל ברור את מי תדרוס בדרך. פעם אחת ניסיתי לענות לה בכנות על שאלה, וזה הספיק לי. ברוגז לחודש. ברוגז פולני טוב כזה, של כאילו הכל בסדר, אבל בעצם ברור שלא? כשמשהו מפריע לי, אני פשוט מציינת את דעתי - אתה לא חייב לסיים מהצלחת כדי ללכת לפארק. אם אתה רעב - תאכל, ואם לא - צא בבקשה מהשולחן. לא, אתה ממש לא תקבל פליק. אתה יכול לבכות אם כואב לך ואם אתה עצוב - וזה בסדר גמור. ומה את חושבת, אין פתח לריקושטים במעמד הזה? של "ממש לא, רק בנות בוכות. בנים וגברים לא בוכים." אוי, בחיי...

[אישה_במסע*]

אני לא יודעת לדבר בפולנית. באמת. אני צריכה להתאמץ כדי לשים לב לדקויות כאלו, ולרוב אני לא עושה את זה.
ולכן אני לא מבינה - מה רע בברוגז פולני?

אני אישית לא רוצה מערכת יחסים פסיבית-אגרסיבית. אם אני נתקלת במשהו כזה אני מעמידה גבול, ואז או שהצד השני נאלץ לקבל את זה שהשיטה שלו לא עובדת, או שהברוגז ממשיך לנצח (ואני מברכת - ברוך שפטרנו!).

כל עוד את מוכנה לסבול באופן קבוע כדי שלא יהיה ברוגז, הפתח לריקושטים קיים וימשיך להתקיים. מצד שני, אני לא יכולה לספק לך שום בטחונות שהשיטה שלי לא תסתיים בניתוק קשר.

אבל אם את מוכנה לתת לחמותך לדרוך עלייך באופן קבוע, אז הפתח לריקושטים ימשיך להתקיים.


<לי אישית ממש לא ברור את מי תדרוס תיבת הפנדורה. למה שהיא תדרוס אותך?>

[הולכת_והרוח_בפניי*]

גם אני לא יכולה לספק ערבונות שהשיטה שלך לא תסתיים בניתוק קשר ולכן אני שומרת על גבולות ברורים ומשתדלת מאוד לא להגיע לעימות. אני לא חושבת שהיא דורכת עלי, או משהו אחר באופן קבוע, אני חושבת שהיא מאוד תמהה לגבי ההורות שלי. העובדה שהילד שלי יונק בגיל רבע לשלוש, למשל, היא לא פחות מ"לא מקובלת" (לא עליה - על ה"ציבור" באופן כללי. כלומר זה כבר "לא יפה" או "לא יאה" להניק בגיל כזה). אז מה? אז הביעה את דעתה כמה פעמים, קיבלה תשובה של "אני מבינה שזו דעתך בעניין", מלמלה משהו כמו "זו לא רק דעתי, זה הזמן להפסיק" - והבינה שכדאי לשתוק. גם לגבי אוכל - היא בדרך כלל שואלת אותי את כל הזבל הזה מקובל עלי. ואני אומרת לה שאני מאוד מעדיפה שלא, אבל אצלה בבית - אני מוכנה להתגמש.

אני לא חוששת מתיבות פנדורה. אני חוששת מהריקושטים שלהן על הסביבה - במקרה הזה, על שאר המשפחה. והבעיה עם ברוגז פולני הוא שהוא בעיקר מונע את החלק הטוב של הברוגז - הטחת האשמות הדדית עד לחוסר טקט, שבירת כלים, הוצאת כל מה שיש להגיד - ובסוף סידור של כל הבלאגן וטיטוא הרצפה.

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תובנות קטנות על גידול ילדים.
מתוק:-)
ואת רבת סבלנות וקשובה כל כך. אשרייך ואשרי ילדך הקטן

קראתי את הדברים על חמותך והחנקתי אנחה כבדה, (רק עכשו שמתי לב שהחנקתי אותה ואולי עדיף דוקא לשחרר אותה הלאה)
מזדהה כל כך
היא שייכת לדור של חמותי, שבו ידעו מה צריך
המשפט הזה
"זו לא רק דעתי, זה הזמן להפסיק"
גרם לי לגחך אפילו, מזקק את כל העניין כולו למשפט אחד מעולם בו אנשים חיים עם צדק ואמת ,נכון ולא נכון ידועים,ברורים ומוגדרים. כמובן שהאמת אצלם ביד.

אישית, אני שותקת
חושבת שזה לא נורא לפעמים. לא חושבת שעם כל דמות בחיי וחיי ילדיי צריך להיות לי דיאלוג. חבל לי על האנרגיות, מוותרת מראש ומקבלת את החבילה ככזו איך שהיא. ויש בה גם דברים טובים, והילדים אוהבים אותה. והם פוגשים בעולמם כל מיני דמויות. גם אבא שלהם, יצויין כאן, שונה מאוד בדעותיו וחולק לפעמים דעות משותפות עם אמא שלו, ולאבא שלהם היקר מאוד זכות זהה לשלי להנחיל את ערכיו לילדיו. בקיצור, לא קל.
לחמותי כבר נכדים רבים, אז התערבותה בהחלט נמוכה,כך שייתכן שהפתרון שלי פחות מתאים להתנהלות מול סבתא אחרת. אבל אני מרגישה שבכל פעם שפתחתי את הפה יותר, שדיברתי יותר, זה רק עשה לי קשה יותר והרגשתי מצטדקת יותר ושאנחנו מדברות בפסים שונים בכלל, אז משתדלת להפסיק ולעשות קיר פנימי בשלב כזה. די עוצמת עיניים כשהילדים אצלה. יותר תקיפה כשזה מגיע גם לבית שלי (היא בקושי מבקרת אצלינו,האמת)
ורק נותר לי לתת לך חיבוק מזדהה של כלות

[הולכת_והרוח_בפניי*]

אורי, תודה! חיבוק בחזרה!

אני מאוד-מאוד מעריכה את חמותי. היא אישה חזקה מאוד שצלחה הרבה בחייה וגם קופצת מעל הפופיק כדי להקל עלינו. לפעמים קופצת הרבה יותר ממה שצריך, ואני לא מצליחה לשכנע אותה שבאמת-באמת אין צורך (לקנות כל כך הרבה אוכל או לבשל כל כך הרבה אוכל שבסוף ייזרק לפח, כי מה לעשות, אנחנו כולנו אוכלים כמו תוכי בדיאטת חתונה, ובאמת שיש לכולנו מספיק בגדים, באמת תודה - למרות שכיף לי לקבל משהו חדש, אבל זה באותה מידה יכול להיות משהו חדש מארון של מישהו אחר, ואין טעם להשקיע יותר מ-10 שקלים בבגדים לקטן כי סופם ידוע מראש... והוא גם לא חייב לקבל כל צעצוע שעיניו פוגשות וכו' וכו'. אבל זה שיח בין מי שלעיתים רחוקות יחסית מוצאת משהו שקונים בכסף שבאמת משמח אותה, לבין מישהו שאמונותיו שונות מאוד).
ואני מבינה אותך לגבי המצטדקת, ולא רוצה להיות שם. מה גם, בנזוגי בכלל לא מערב את עצמו בשיחות הללו, ואם הוא כבר כן - זה רק כדי לחטוף קריזה. זה מה שחבל לי - שאף אחת מהסבתות היא לא דוגמא לדעתי לאופן בו אפשר וכדאי לנהל דיאלוג בין הורים לילדים. את הדוגמא הזו הוא לומד רק מההורים שלו.

אני משתדלת לא להתרגז. אני משתדלת לתת לה את החופש שלה עם הנכד, כל עוד זה לא עובר קווים אדומים. וזה בסדר גמור מבחינתי.

[אישה_במסע*]

הולכת

מה שסיפרת עכשיו נשמע הרבה יותר מאוזן מהרושם שקיבלתי מההודעות שלך. מצד שני, זה הגיוני שתלונני על הדברים הרעים. הרי לא תלונני על הדברים הטובים, נכון?

מסכימה עם דבריה של אורי לגבי הדור שבו ידעו מה צריך
התיאור הזה מתאים גם לאמא שלי, ולפעמים אני ממש מעצבנת, לא מזה שלדעתה הדרך שלה היא הנכונה ואחרים לא נורמליים או טיפשים, אלא מזה שהיא בטוחה שהדרך שלה היא היחידה ואין אפשרות אחרת.

למה הכוונה שריקושטים על שאר המשפחה? לדעתי ברוגז פולני לא יכול להתקיים עם שאר המשפחה לא משתפת איתו פעולה. זה נכון לפולניות באופן כללי.
ברוגז פולני מונע ממך להגיד את כל מה שאת רוצה בחוסר טאקט, או שמה שרע בו הוא שהיא לא תעשה את זה, ולא יהיה את ליבון העניינים בסוף?

ובאופן כללי, אני מכירה ומסכימה עם הרעיון שכל אחד מבני הזוג אחראי על הקשר עם המשפחה שלו. זה לא עובד פרקטית אם את אמא בחינוך ביתי או אפילו סתם אחראית על משק הבית והחמות עוזרת לך, אבל נראה לי של]חות חלק מהוויכוחים והצבת הגבולות כדאי שיעברו דרך בן זוגך, הבן שלה. זה גם מציג אותכם כחזית מאוחדת, וגם הקשר בין בן לאמא הוא שונה, ולבן סולחים על דברים שלא יסלחו לכלה.

[הולכת_והרוח_בפניי*]

למה הכוונה שריקושטים על שאר המשפחה? לדעתי ברוגז פולני לא יכול להתקיים עם שאר המשפחה לא משתפת איתו פעולה. זה נכון לפולניות באופן כללי.
נראה לי שאת לא מכירה פולניות מקצועיות.... יכול גם יכול. באסקלציה. ברמזים עבים-עבים, שהופכים למסרים ברורים, שהופכים למסרים דרמטיים ואז היסטריים. אני לא מייחסת את זה לחמותי דווקא, אבל יש לי כמה דוגמאות בראש של ברוגז פולני ששאר בני המשפחה התעלמו ממנו, והגיע עד למשפטים הזויים במיוחד.

אני חושבת שגם מה שמרגיז אותי, אצלה ואצל כל אחד אחר שבו אני רואה את הדפוס הזה - את חוסר ההכרה בקיום הספק. הכל ברור, חד, לא מעורער, במקומות שאצלי הכל נתון למחקר תמידי. הבטחון הזה בדוגמות, שלא משאיר מקום לסקרנות, או אפילו הקשבה מנומסת בלי סקרנות, זה מה שמרגיז, אותי.

ברוגז פולני אומר שלא יקשיבו לי מתוך מקום מקשיב, וגם לא ידברו איתי מתוך מקום משתף. בונוס כפול שכזה.

לגבי כל אחד שאחראי על המשפחה שלו - הלוואי, אבל זה לא שם. גם כאן הבונוס כפול. לדעתי, בנזוגי לא מכיר את הדרך לדבר עם אמו בצורה שתקל עליה להקשיב (לקח לנו לא מעט תרגול ללמוד לעשות את זה בינינו - כששני הצדדים מודעים ורוצים בתהליך הלמידה) - וחמותי ממילא לא תהיה בסטטוס מקשיב. למרות, שכאמור, היא מפצה על זה בניסיון הרואי לשתוק על מה שלא נראה לה. וגם - היא מאוד זורמת עם הנכד שלה בהרבה דברים שבו היה עלול להיות קיבעון. הילד מארגן שרפרפים בשורה ומבקש מסבתא להיות הקטר? סבתא תהיה קטר. משחקי דמיון? משחקי דמיון. אני רק לא בטוחה איך היא תזרום איתו אם הוא יבקש להיות הנסיכה במשחקים האלו (עוד אין לנו קונספט של "נסיכה", אבל נניח באטמן-אמא. כן, כן. גם לגיבורי על יש אמהות).

[אישה_במסע*]

שתיקה של המשפחה זה סוג של שיתוף פעולה...
זו צורת התגובה האהובה עלי לפולניות, אבל היא עובדת רק אם לא ממש אכפת לך ממה מישהי חושבת עלייך. אז משפטים הזויים במיוחד לא ממש מפריעים.

תגובה אחרת היא לומר לה שאם יש לה משהו להגיד, אז שתגיד, ואם לא, שתפסיק להחמיץ פנים. זו דומא לאי שיתף פעולה.

גם אותי מרגיז חוסר ההכרה בקיום הספק. רק שלשום (או אתמול?) רבתי עם אמא שלי על זה. היא טענה שאהיה חייבת ללבוש בגדים מחוייטים מתישהו. והתחילה להסביר למה לובשים בגדים כאלו בהייטק. מה שעצוב הוא שהיא לא באמת הבינה על מה רבתי. לא על זה שיש מקומות בהייטק שבהם לובשים לבוש מחוייט ואיכסה, אלא על זה שזו האפשרות היחידה ואין בלתה.

אחד הגריינים האהובים עלי הוא ציטוט בו צילי אומרת שבמקום בו יש שתי אפשרויות לעולם יש יותר. אצל אמא אין אפילו שתי אפשרויות!

בכל מקרה, אם את רוצה שבאמת יקשיבו לך, ובאמת ישתפו אותך, את לא ממש יכולה לעשות משהו בשביל זה

כלומר, את יכולה, ועושה, וכנראה יותר ממה שאני הייתי עושה, אבל זה לא יגרום להקשבה ושיתוף.

האמת שחמותך נשמעת בסדר. מספיק בסדר בשביל לקבל את הצדדים השליליים שלה, אם כי בחריקת שיניים...