אמונות לא מודעות

[רוצה_להבריא*]

אני עוברת תהליך מודעות אישי ולאחרונה נחשפתי לאמונות לא מודעות שליליות שלי (שנחשפו מהתת מודע) שמנהלות אותי שנים. אמונות שליליות כתוצאה מילדות קשה ומזניחה וסביבה קשה לדוגמא: אני אדם רע, אף אחד לא רוצה אותי , מצפה רק לרע ועוד. ברמת הרציונל אני אדם חיובי ואופטימי ולא הייתי מעלה בדעתי שזה קיים בתוכי, בדיעבד, המציאות שלי דיי דומה לאמונות הלא מודעות השליליות שנחשפתי אליהם.
אני מרגישה כאב ותסכול מהמחשבה שזה מה שניהל אותי כל חיי, ניסיתי לאורך השנים לשנות את מציאות חיי בכל מיני דרכים שונות ושום דבר לא עבד והיום אני מבינה למה.
בנוסף, התוודעתי לכך שהאמונות האלה חרוטות בתוכי כל כך חזק כתוצאה מהילדות שלי והחוויות השליליות שמשכתי לאורך כל חיי שחיזקו את האמונות האלה שקשה לי להאמין אחרת.
אני מרגישה חוסר אונים וייאוש לנוכח זה ושואלת האם אמשיך להיות קורבן של הילדות הקשה שלי? איך אני משנה את האמונות השליליות האלה לאמונות לחיוביות? ניסיתי מנטרות וזה לא עובד.
מבקשת עזרה.

תודה

[חני_בונה*]

הי רוצה להבריא.
את מאד בכיוון הנכון. (-:
התמקדי במנטרות חיוביות.
כתבי אותם, עשי תהליכים בדמיון מודרך. זה הכיוון.
כשמופיעות מחשבות שליליות או אמונות שליליות אין צורך לגרש אותן אלא לחזור למילה כתובה כמו אהבה שיש לך נניח בארנק. ולהתבונן בה.
העמידי לעצמך יעדים שאת יודעת שתעמדי בהם, כמו לומר/לכתוב לעצמך כמה פעמים ביום היגד חיובי.
אם עמדת ביעד זה מה שיחשב לך להצלחה. (ולא אם הפסקת לשנות את האמונות השליליות שלך)
בהצלחה

[נאווה*]

שלום רוצה להבריא, המילים שלך נוגעות ללב. לצערי אני עצמי לא במצב שיכולה לתת עצות למצב זה מאחר ואני ככל הנראה גם
מתנהלת כפי התיאור שלך בהרבה מקרים.
האם תוכלי לשתף איך נחשפת
נחשפתי לאמונות לא מודעות שליליות שלי (שנחשפו מהתת מודע)
מבקשת לדעת כי הייתי רוצה גם אני לשלוף את מה שאני לא רואה מהתת מודע. תודה

[עלי_השלכת*]

ממליצה על תטא-הילינג בשביל שליפת אמונות והחלפה באמונות מיטיבות.

[עירית_לוי]

שלום לך רוצה להבריא ,

מציעה עוד כיוון בנוסף להצעות הטובות של חני בונה ו עלי השלכת:

לעיתים יעיל לעבוד על ההסכמה להיפרד מאמונות מחלישות שכאלה.
האמונות הללו אמנם גורמות לך לסבל ומקשות על חייך, ואת כל כולך כמהה להשתחרר מהן, אבל במקביל, מאחר והן כבר הפכו ל"בנות בית" בתוך המערך הנפשי שלך, הן נחוות לך כדבר מוכר ובטוח שאפשר להישען עליו, ואולי גם כדבר שמספק סוג של ביטחון. זו הסיבה שהמערכת הפנימית שלך לא עושה לך את החיים קלים בבואך לשחרר אותן.

אם הרעיון הזה של טיפוח הסכמה בתת המודע מדבר אליך, את יכולה להתחיל לעשות דיאלוג עם תת המודע שלך, עם המערכת הפנימית, ולברר מה דרוש לה על מנת לקדם את ההסכמה הזאת. מה "ישכנע" אותה שהיא (שאת) יכולה להסתדר בעולם גם בלעדי האמונות הללו.
אם תרצי, הנה כמה שאלות להתחיל מהן.
אם את יכולה, בקשי מעצמך לענות עליהן מבפנים (תת המודע או ה"בטן") ולא מהחלק הרציונלי שלך. כלומר, תנסי לחוש/להרגיש את השאלות הללו ולתת למה שעולה לעלות, ולא לחשוב עליהן יותר מדי.

• האם אני מסכימה להיפרד מהרעיון שאני אדם רע, שאף אחד לא רוצה אותי, ושדברים רעים יקרו לי?
• מה מפחיד אותי בלהיפרד מהן?
• מה נחוץ לי על מנת לעשות זאת?
• על מה אצטרך לוותר על מנת להיפרד מהן?
• מה לא אוכל לעשות יותר לאחר שאפרד מהן?
• מי לא אוכל להיות יותר לאחר שאפרד מהן?
• מה יתאפשר לי לאחר שאפרד מהן?
• האם אני מסכימה להיפרד מהן?

[רוצה_להבריא*]

עירית היקרה, אני פתוחה ואשמח לעבוד איתך.
האם אני מסכימה להיפרד מהרעיון שאני אדם רע, שאף אחד לא רוצה אותי, ושדברים רעים יקרו לי? מאוד

• מה מפחיד אותי בלהיפרד מהן? להיות פתאום אהובה, רצויה, תשומת לב אני לא מורגלת לזה
• מה נחוץ לי על מנת לעשות זאת? אני צריכה לעבוד קשה מאוד, מאוד כי האמונות הישנות חרוטות חזק בתוכי והבטן וגם הראש לא מאמין שזה יכול להשתנות לטובה.
• על מה אצטרך לוותר על מנת להיפרד מהן? על המוכר והנוח
• מה לא אוכל לעשות יותר לאחר שאפרד מהן? להמשיך בהתנהלות הרגילה שלי
• מי לא אוכל להיות יותר לאחר שאפרד מהן? אני הישנה הלא אהובה
• מה יתאפשר לי לאחר שאפרד מהן? אני אבנה לי סוף סוף חיים שמתאימים למהות שלי ולמה שמגיע לי.
• האם אני מסכימה להיפרד מהן? כן. מאוד

בתקופה האחרונה אני משתמשת במנטרות חיוביות לדוגמא: אני אדם טוב, מגיע לי חיים טובים, אני ראויה לאהבה ועוד בהתחלה הרגשתי התנגדות בבטן וזה גרם לי אפילו לכאב ובכי כשהבנתי את המצב שלי, וקיבלתי וזרמתי עם זה, לאחר זמן מה כבר לא הרגשתי התנגדות בבטן היא הייתה במצב נטרלי קרוב להסכמה.
היום אני במקום שקשה לי להאמין גם בראש וגם בבטן שהחיים שלי יכולים להשתנות לטובה, שיהיה לי טוב, שאני יכולה לצפות לטוב ושיקרו לי דברים טובים לאור העבר שלי רצוף הכאב,הסבל, התסכול והאכזבה. קשה לי להאמין שזה יכול להשתנות אחרי 43 שנה של חוויות שליליות. הבעיה שלי זה שאני לא מצליחה לבסס ולהטמיע אמונות חדשות חיוביות, אין לי בטחון שזה יקרה. לא יודעת איך לשכנע את הראש והבטן להאמין בטוב אחרי כל כך הרבה רע.

[רוצה_להבריא*]

חני תודה. נאווה, אני אשמח לשתף אותך בתהליך של חשיפת האמונות בהמשך

[רוצה_להבריא*]

נאווה שאלת, האם תוכלי לשתף איך נחשפת? לאמונות לא מודעות שליליות שלי (שנחשפו מהתת מודע)
זה תהליך של הסרת הגנות שהתחיל מהקל לקשה בהתאם לבשלות האישית שלי בסנכרון ובזרימה עם החיים, אני הייתי פתוחה לזה .
כל העבודה נעשתה מהבטן, מעט מאוד עם הראש.
מה שהניע אותי בתהליך זו הידיעה שאני לא רוצה לסחוב עוד 20 שנה סבל, אני רוצה איכות חיים, אני רוצה להפסיק לסבול, והייתי מוכנה לעשות הכול כדי שזה יקרה גם אם זה יהיה כרוך בכאב וייסורים והיה לי הרבה מזה, אבל בתוכי תמיד הייתה הידיעה שאני הולכת לחוות את הרגשות הקשים האלה כדי להשתחרר מהם.
ואז התחילו להגיע לחיים שלי סיטואציות שדומות לחוויות הקשות שחוויתי בילדות מהקל לקשה שעוררו את הרגשות הישנים הקשים המודחקים מהתת מודע ועשיתי עבודת ניקוי עליהם, כשהייתי בעיוורון ברחתי מהם אין מצב שהייתי נשארת. אבל כאן ידעתי שאני נשארת להתמודד עם כל הקושי שכרוך בזה.
בחוויה האישית שלי צפו לי רגשות מודחקים מהתת מודע שלא חלמתי שהם קיימים בתוכי כמו זעם , כעס, כאב, פחד ועוד, ובנוסף התוודעתי לאמונות לא מודעות שלי בזמן מפגש עם הפצעים תוך כדי כתיבה אינטואטיבית.
מה שיפה בכל התהליך שהתת מודע שיתף איתי פעולה באופן מלא הוא כאילו יודע מה רמת הבשלות שלי והתאים את החשיפה של התכנים בהתאם לזה, אני לא ידעתי מה אני הולכת לחוות בכל זמן נתון, אני פשוט זרמתי עם כל מה שהגיע לי מהחיים לא התנגדתי גם אם היה קשה, כואב, ולא נוח, ידעתי שבכל שלב שזה המקום שאני צריכה להיות, ולא סתם אני שם וזה אכן הוכיח את עצמו.

[עירית_לוי]

רוצה להבריא,

בואי ניקח את מה שעלה וניכנס עוד קצת פנימה:

מה מפחיד אותי בלהיפרד מהן? להיות פתאום אהובה, רצויה, תשומת לב אני לא מורגלת לזה

• ומה מפחיד בלהיות אהובה ורצויה?
• דמייני אותך לרגע חשה כך. מהם הרגשות שעולים? האם מלבד פחד יש רגשות לא נעימים נוספים?
• מה זה ידרוש ממך אם תהיי אהובה ורצויה?

מה נחוץ לי על מנת לעשות זאת? אני צריכה לעבוד קשה מאוד, מאוד כי האמונות הישנות חרוטות חזק בתוכי והבטן וגם הראש לא מאמין שזה יכול להשתנות לטובה.
בואי נשים שם לרגעי סימן שאלה.

• האם את מסכימה לשקול את הרעיון שזה יכול להתרחש גם בפשטות ובקלות?
• האם את מסכימה לשקול את הרעיון שאולי לא תצטרכי לעבוד כל כך קשה?
• "זה לא יכול להשתנות לטובה כי...?"

על מה אצטרך לוותר על מנת להיפרד מהן? על המוכר והנוח
מה זה המוכר והנוח? תוכלי להרחיב?

מה לא אוכל לעשות יותר לאחר שאפרד מהן? להמשיך בהתנהלות הרגילה שלי
ומה היא ההתנהלות הרגילה?
מה לא תוכלי יותר לעשות לאחר מכן? אלו דברים? (מעשים, רגשות, מחשבות).

מה יתאפשר לי לאחר שאפרד מהן? אני אבנה לי סוף סוף חיים שמתאימים למהות שלי ולמה שמגיע לי.
את יכולה להרחיב? מה יהיה בחיים הללו? מה את יכולה ומסכימה לראות בעיני רוחך שקורה?

_בתקופה האחרונה אני משתמשת במנטרות חיוביות לדוגמא: אני אדם טוב, מגיע לי חיים טובים, אני ראויה לאהבה ועוד בהתחלה הרגשתי התנגדות בבטן וזה גרם לי אפילו לכאב ובכי כשהבנתי את המצב שלי, וקיבלתי וזרמתי עם זה, לאחר זמן מה כבר לא הרגשתי התנגדות בבטן היא הייתה במצב נטרלי קרוב להסכמה.
היום אני במקום שקשה לי להאמין גם בראש וגם בבטן שהחיים שלי יכולים להשתנות לטובה, שיהיה לי טוב, שאני יכולה לצפות לטוב ושיקרו לי דברים טובים לאור העבר שלי רצוף הכאב,הסבל, התסכול והאכזבה. קשה לי להאמין שזה יכול להשתנות אחרי 43 שנה של חוויות שליליות. הבעיה שלי זה שאני לא מצליחה לבסס ולהטמיע אמונות חדשות חיוביות, אין לי בטחון שזה יקרה. לא יודעת איך לשכנע את הראש והבטן להאמין בטוב אחרי כל כך הרבה רע._

נשמע שעשית כבר צעדים יפים ומשמעותיים של זיהוי התכנים שמתרוצצים בתת המודע שלך, של פתיחת הדלת לאמונות חיוביות, וכעת, בשלב הנוכחי, נדרש ממש להסכים, בכל הרבדים, לאפשר לאמונות הללו להתמקם בתוכך, להישאר ולהרגיש "בבית", ולאפשר לאמונות הישנות לפנות קצת מקום לחדשות.

[רוצה_להבריא*]

תודה עירית.
מה מפחיד בלהיות אהובה ורצויה?

• דמייני אותך לרגע חשה כך. מהם הרגשות שעולים? האם מלבד פחד יש רגשות לא נעימים נוספים?

נעים לי להרגיש אהובה ורצויה זה מחמם לי את הלב וגורם לי להרגיש אסופה.
מה זה ידרוש ממך אם תהיי אהובה ורצויה?
זה ידרוש ממני לחיות בתוך החיים, ליצור ולחוות לעומק יחסי קירבה עם אנשים.
האם את מסכימה לשקול את הרעיון שזה יכול להתרחש גם בפשטות ובקלות?
וואלה, זה לא עלה בדעתי. האם זה באמת יכול להיות?

• האם את מסכימה לשקול את הרעיון שאולי לא תצטרכי לעבוד כל כך קשה?

בהחלט!
למה כתבתי לך שזה קשה לי? כי אין בתוכי בכלל את "השריר "מגיע לי", אין לי את האנרגיה הזאת בכלל בתוכי, אני לא מכירה אותה, אני צריכה לעבוד קשה בשביל לפתח את השריר הזה.

• "זה לא יכול להשתנות לטובה כי...?"

יש לי ספקות שאולי זאת לא הדרך, אין לי שליטה על זה..אין שום דבר שמבטיח לי שזה יעבוד.. אין לי הוכחה שזה עבד אצל מישהו.
מה זה המוכר והנוח? תוכלי להרחיב?
אני רגילה להתייחסות מסוימת מהחיים ומאנשים בהתאם לאמונות השליליות שלי ופתאום אקבל התייחסות חיובית מהחיים והסביבה, זה ידרוש ממני ללמוד להכיל את החוסר נוחות והמבוכה שיש בהתנהגויות חדשות אז המוכר והנוח קל כי זה לא דורש ממני כלום.
ומה היא ההתנהלות הרגילה?

מה לא תוכלי יותר לעשות לאחר מכן? אלו דברים? (מעשים, רגשות, מחשבות). אני אפסיק לסבול, אני לא ארגיש יותר תסכול, כעס, בעיקר אכזבות, אפסיק להאשים אחרים וכו'
מה יתאפשר לי לאחר שאפרד מהן? אני אבנה לי סוף סוף חיים שמתאימים למהות שלי ולמה שמגיע לי.
תמיד חשבתי שהחיים לא הוגנים איתי ולא הבנתי למה כי אני אדם חיובי,מתחשב, מבין . שנים הייתי אלטרואיסטית ומרצה, מחקתי את עצמי ופעלתי למען אחרים, ולאורך כל השנים ניסיתי הרבה דרכים לשנות את הגורל שלי וכל הזמן חוויתי אכזבות. אף פעם לא קיבלתי את מה שרציתי תמיד הייתי צריכה לוותר להתקפל ולהתפשר .
את יכולה להרחיב? מה יהיה בחיים הללו? מה את יכולה ומסכימה לראות בעיני רוחך שקורה?
אני רואה את עצמי בטוחה, חזקה, מתמודדת, מוערכת ונחשבת, מקבלת עבודה שאני ראויה לה שמתאימה לכישורים וליכולת שלי עם שכר הולם. אני מושכת לחיי בן זוג ראוי ואוהב שביחד ממשיכים את המסע של החיים ומתמודדים עם מה שמגיע, אני חיה בסביבה מכבדת ואוהבת, סביבה שמפרה אותי ומתאימה לי, אני חיה בסיפוק ובנוחות ומשיגה את מה שאני רוצה .
נשמע שעשית כבר צעדים יפים ומשמעותיים של זיהוי התכנים שמתרוצצים בתת המודע שלך, של פתיחת הדלת לאמונות חיוביות, וכעת, בשלב הנוכחי, נדרש ממש להסכים, בכל הרבדים, לאפשר לאמונות הללו להתמקם בתוכך, להישאר ולהרגיש "בבית", ולאפשר לאמונות הישנות לפנות קצת מקום לחדשות.
נכון עשיתי דרך ! השאלה שלי: באיזה רבדים נדרש ממני ממש להסכים? מזה ממש להסכים? איך אני מאפשרת לאמונות הללו להתמקם בתוכי "ולהרגיש בבית" איך אני עושה את זה בפועל?

[עירית_לוי]

הי רוצה להבריא,
מצטערת שלקח לי זמן, לא הייתי כאן...

אני לוקחת דבר אחד מכל מה שכתבת ומתמקדת בו כי יש לי תחושה ששם טמון המפתח (או לפחות הצעדים הבאים לכיוון המפתח), ותגידי לי מה דעתך ואם גם מבחינתך אכן כדאי ללכת לשם.

נראה לי שמה שכדאי להתמקד בו עכשיו זה ביסוס האמונה שמגיע לך ושאת ראויה: שאת ראויה להיות אהובה ורצויה, שאת ראויה לכך שדברים טובים יקרו לך, שאת ראויה לכך שזה יגיע בפשטות ובקלות. אני חושבת שמתחת לאמונה שאת "לא אהובה ורצויה" יושבת בכלל האמונה ש"לא מגיע לך ושאת לא ראויה להיות כזאת". יש סיכוי שכאשר תכירי בכך שאת ראויה לכך, פשוט מעצם היותך, ושאת לא צריכה לשלם שום מחיר כדי להיות אהובה או להקריב שום דבר, יהיה לאמונה החדשה הרבה יותר קל להגיע ולהתבסס.

מה דעתך?

אם זה כיוון מתאים אני מציעה להתחיל לצעוד לשם עם סט שאלות דומה לקודם אך כזה שמתמקד בנקודה של 'ראויה'. אם לא מתאים, אמרי לי מה עולה בך מול זה ונלך לשם.

• האם אני מסכימה להכיר בכך שאני ראויה להיות אהובה ורצויה?
• מה מפחיד אותי בלהכיר בכך שאני ראויה להיות אהובה ורצויה?
• מה נחוץ לי על מנת להכיר בכך שאני ראויה להיות אהובה ורצויה?
• על מה אצטרך לוותר על מנת להכיר בכך שאני ראויה להיות אהובה ורצויה?
• מה לא אוכל לעשות יותר לאחר שאכיר בכך שאני ראויה להיות אהובה ורצויה?
• מי לא אוכל להיות יותר לאחר שאכיר בכך שאני ראויה להיות אהובה ורצויה?
• מה יתאפשר לי לאחר שאכיר בכך שאני ראויה להיות אהובה ורצויה?
• האם אני מסכימה להכיר בכך שאני ראויה להיות אהובה ורצויה?

[רוצה_להבריא*]

נראה לי שמה שכדאי להתמקד בו עכשיו זה ביסוס האמונה שמגיע לך ושאת ראויה: שאת ראויה להיות אהובה ורצויה, שאת ראויה לכך שדברים טובים יקרו לך, שאת ראויה לכך שזה יגיע בפשטות ובקלות. אני חושבת שמתחת לאמונה שאת "לא אהובה ורצויה" יושבת בכלל האמונה ש"לא מגיע לך ושאת לא ראויה להיות כזאת".

נכון, זה גורם לי לכאב כי בילדות סבלתי מהזנחה והתעללות במשפחה והאמונה שלא מגיע לי ושאני לא ראויה להיות אהובה ורצויה התבססה מאז { כאמונה לא מודעת}




















יש סיכוי שכאשר תכירי בכך שאת ראויה לכך, פשוט מעצם היותך, ושאת לא צריכה לשלם שום מחיר כדי להיות אהובה או להקריב שום דבר, יהיה לאמונה החדשה הרבה יותר קל להגיע ולהתבסס.

מה אני צריכה לעשות כדי שזה יקרה?

• האם אני מסכימה להכיר בכך שאני ראויה להיות אהובה ורצויה?

כן,

• מה מפחיד אותי בלהכיר בכך שאני ראויה להיות אהובה ורצויה?

אני לא מכירה ולא יודעת להתנהל עם האנרגיה הזאת, זה משהו חדש לי ולא ידוע.

מה נחוץ לי על מנת להכיר בכך שאני ראויה להיות אהובה ורצויה.
אמונה, אני צריכה לבסס בתוכי את האמונה שאני ראויה להיות אהובה ורצויה ובמקביל להתייחס אל עצמי בצורה אוהבת ומכבדת.

על מה אצטרך לוותר על מנת להכיר בכך שאני ראויה להיות אהובה ורצויה.
על האמונה הישנה שאני לא ראויה להיות אהובה ורצויה, על האמונה שאין לי מזל. על הכעס והאשמה שיש לאלוהים שנתן לי משפחה כזו.

• מי לא אוכל להיות יותר לאחר שאכיר בכך שאני ראויה להיות אהובה ורצויה?

אני המסכנה, האומללה, עם הרחמים העצמיים.

• מה יתאפשר לי לאחר שאכיר בכך שאני ראויה להיות אהובה ורצויה?

יאפשר לי להיות באנרגיה של אהבה, להרגיש רצויה להיות באנרגיה חיובית, להרגיש עטופה מוגנת.

• האם אני מסכימה להכיר בכך שאני ראויה להיות אהובה ורצויה?

מאוד

[רוצה_להבריא*]

עירית,עוד משהו, בחוץ אנשים אוהבים אותי, מקבלים ומכבדים אותי וזה היה תמיד, הבעיה שלי זה במשפחה הגרעינית משם אני סופגת עד היום יחס עוין , קר, מנוכר, לא תומך, מתעלם, מזלזל ועוד, יש לי אחות אחת גדולה שמיילדות שנאה אותי וקינאה בי בגלל שהאבא העדיף אותי עליה והסיתה את כולם נגדי וכולם רוצים לרצות אותה גם אימא שלי, יש לה השפעה גדולה על הבית.
בשנה האחרונה עשיתי עבודה אישית והתחלתי לדרוש יחס מכבד מהאחים והאימא והיחסים אכן השתפרו ,אבל אני ראויה ליותר. האם יש סיכוי לשנות את התדמית שלי במשפחה "מכבשה שחורה" לאדם ראוי ואהוב.

[עירית_לוי]

מה אני צריכה לעשות כדי שזה יקרה?
התשובות שלך לשאלות מתחילות לגלות לך מה נדרש שיקרה.
זו אנרגיה חדשה שאת צריכה לעשות איתה היכרות, לפנות לה מקום בתוכך, להעז לתת לה להיכנס למרות שזה מפחיד, ולאט לאט להתרגל אליה.
בנוסף, כמו שאמרת, חשוב שאת תתחילי להתייחס אליך כמי שראויה לקבל מעצמך יחס אוהב ומעצים. להתייחסות המעצימה שלך לעצמך תהיה השפעה משמעותית על תהליך השינוי.

אז השאלות שלי אליך הן -

• מה דרוש לך על מנת להתרגל לאנרגיה הזאת? מה יאפשר לך לעשות את זה?
• מה דרוש לך על מנת להתחיל להתייחס אליך בצורה אוהבת ומכבדת?

_-מי לא אוכל להיות יותר לאחר שאכיר בכך שאני ראויה להיות אהובה ורצויה?
אני המסכנה, האומללה, עם הרחמים העצמיים._
האם את מסכימה להיפרד מהמסכנות והרחמים העצמיים?
זה לא מובן מאליו. תבדקי מה דרוש לך לשם כך.

האם יש סיכוי לשנות את התדמית שלי במשפחה "מכבשה שחורה" לאדם ראוי ואהוב.
כן, אפשר, לאט ועם הרבה סבלנות.
על פני השטח זה דורש שתמשיכי לצפות מהם ליחס מכבד, ולא לאפשר יחס לא מכבד.
מתחת לפני השטח, וזה בעיני בעיקר מה שיעשה את השינוי שם, זה דורש שאת תשני את התדמית שלך בינך לבין עצמך. כאשר את תתפסי את עצמך כאדם ראוי ואהוב, שראוי להיות כזה גם בעיני בני משפחתו (ההיפך ממה שלמדת מהם כל חייך) זה יחלחל ביתר קלות לסביבה. כל עוד הם קולטים ממך שדר אחר, הפוך, זה מבלבל.
מה דעתך על כך?

(הערה טכנית: יהיה לך יותר קל לצטט משפטים של אחרים על ידי סימון המשפט עם העכבר, ואז לחיצה על כפתור "צטט" שיפתח לך למטה מצד שמאל. תראי אם זה נוח לך).

[רוצה_להבריא*]

הקלת עליי עם ההערה הטכנית, תודה.
זו אנרגיה חדשה שאת צריכה לעשות איתה היכרות, לפנות לה מקום בתוכך, להעז לתת לה להיכנס למרות שזה מפחיד, ולאט לאט להתרגל אליה.
את יכולה בבקשה לתאר לי את האנרגיה הזאת כמו שאת מכירה אותה. איך היא נראית, מרגישה?
איך אני עושה היכרות עם האנרגיה? האם אני צריכה לדמיין אותה? האם זה רק לחזק אמונה?

בנוסף, כמו שאמרת, חשוב שאת תתחילי להתייחס אליך כמי שראויה לקבל מעצמך יחס אוהב ומעצים.
במה זה מתבטא? מה זה דורש ממני לעשות? מה זה אומר בפועל?

_-מה דרוש לך על מנת להתרגל לאנרגיה הזאת?
אני צריכה להכיר את האנרגיה, לקבל אותה ולהפנים אותה מידי יום.

מה יאפשר לך לעשות את זה?
להיות עקבית ונחושה

-מה דרוש לך על מנת להתחיל להתייחס אליך בצורה אוהבת ומכבדת?
להפסיק לשפוט ולבקר את עצמי, ללמוד לקבל עצמי כמו שאני , להתייחס אליי בחמלה.

האם את מסכימה להיפרד מהמסכנות והרחמים העצמיים?
כן, כי היום אני מבינה שהמקום של הרחמים העצמיים והמסכנות שם אותי במקום חסר אונים בלי יכולה לעשות ולשנות שום דבר ולהיות תלויה בצד השני שישתנה אבל זה מה שהכרתי כל השנים, לא חשבתי שאני יכולה אחרת. היום אני לומדת לקחת אחריות וללמוד להגיב אחרת, לא תמיד אני יודעת איך לעשות ומה לעשות אבל לומדת לאט לאט.

על פני השטח זה דורש שתמשיכי לצפות מהם ליחס מכבד, ולא לאפשר יחס לא מכבד.
האם זה אומר שעליי להמשיך להציב להם גבולות ליחס לא מכבד?

מתחת לפני השטח, וזה בעיני בעיקר מה שיעשה את השינוי שם, זה דורש שאת תשני את התדמית שלך בינך לבין עצמך. כאשר את תתפסי את עצמך כאדם ראוי ואהוב, שראוי להיות כזה גם בעיני בני משפחתו
מה אני צריכה לעשות בפועל? את יכולה לתאר לי בבקשה את התדמית החדשה שאני אמורה לבסס ביני לבין עצמי? מה זה אומר לתפוס את עצמי כאדם ראוי ואהוב?

[עירית_לוי]

_זו אנרגיה חדשה שאת צריכה לעשות איתה היכרות, לפנות לה מקום בתוכך, להעז לתת לה להיכנס למרות שזה מפחיד, ולאט לאט להתרגל אליה.
את יכולה בבקשה לתאר לי את האנרגיה הזאת כמו שאת מכירה אותה. איך היא נראית, מרגישה?_

אקדים ואומר שזה לא שחור ולבן, של "יש" מוחלט או "אין" מוחלט. ושגם אני בתהליך של התפתחות בין שני המקומות הללו, תמיד (נראה לי כמו כולנו). מה שכן, בגלל שהייתי פעם ב"אין" ועשיתי הרבה עבודה להגיע "יש", קל לי יחסית להשוות את ה"לפניי "והאחריי". באנרגיה הזאת יש הרבה יותר שקט, פשוט מעצם אי-העיסוק בשאלה האם הם רוצים אותי או לא רוצים אותי, והאם הם אוהבים אותי או לא אוהבים אותי. יש בה הרבה פחות סימני שאלה ביחס לסוגיה הזאת. במקום סימני השאלה קיימת ידיעה (כלל לא מתומללת) שאני אהובה ורצויה, וראויה לכך. ובזכות אותה ידיעה יש יותר זרימה וחופש באינטראקציות עם אנשים. חופש להיות מה שבא לי ומי שאני מבלי "לדפוק חשבון" . יש פחות שימוש בטקטיקות רגשיות שמטרתן לדאוג לכך שאהיה אהובה (כמו למשל ריצוי או ביטול עצמי). יש הרבה פחות עיסוק ב-האם אני בסדר או לא בסדר בעיני אחרים, ויותר שלמות עצמית וקבלה שלי גם עם החלקים השליליים. במקום גינוי עצמי יש קבלה עצמית וחמלה עצמית באופן מתמשך.
זה ענה לך לשאלה?

איך אני עושה היכרות עם האנרגיה? האם אני צריכה לדמיין אותה? האם זה רק לחזק אמונה?

ראשית, את יכולה לדמיין אותה, כפי שהצעת. שנית, את יכולה להתחיל לחקור את האנרגיה בתוך החיים שלך. למשל, לעשות תצפיות על אנשים ולבחון אם לדעתך הם פועלים מתוך אנרגיה של אהבה עצמית וידיעה שהם אהובים וראויים לכך, או לא. שלישית, את יכולה לטפח את ההסכמה שלך לפתוח את הדלת לאנרגיה הזאת. להסכמה יש כוח רב ביצירת שינויים מסוג כזה. דרך טובה לעשות את זה היא להשתמש באופן מתמשך בשאלות הסכמה של כן ולא, מבלי לכוון את עצמך לומר "כן", אלא לתת לתשובה האמיתית שעולה לעלות. הן פעולות על החלק המודע והלא מודע שלך בו זמנית.
למשל:

• האם אני מסכימה לפתוח בתוכי את הדלת לאנרגיה של 'אני ראויה להיות אהובה ורצויה'?
• האם אני מסכימה להכיר אותה?
• האם אני מסכימה לתת לה להיכנס למרות שזה מפחיד ולא מוכר?
• האם אני מסכימה להכיר בכך שאני כבר אהובה ורצויה?

את כמובן יכולה לנסח לך אותן קצת אחרת אם תרצי.


_בנוסף, כמו שאמרת, חשוב שאת תתחילי להתייחס אליך כמי שראויה לקבל מעצמך יחס אוהב ומעצים.
במה זה מתבטא? מה זה דורש ממני לעשות? מה זה אומר בפועל?_
את ענית על השאלה שלך כאן:

_מה דרוש לך על מנת להתחיל להתייחס אליך בצורה אוהבת ומכבדת?
להפסיק לשפוט ולבקר את עצמי, ללמוד לקבל עצמי כמו שאני , להתייחס אליי בחמלה._

ובאופן מעשי: את יכולה לשים לב בזמן אמת (עד כמה שניתן) לכל הרגעים בהם את מלקה את עצמך. רק לזהות שהלקית את עצמך מבלי להלקות את עצמך על כך שהלקית את עצמך . עצם הזיהוי כבר יניע שינוי. וקצת בהמשך, נגיד בעוד כשבוע (למרות שאפשר גם במקביל אבל זה יכול להיות עמוס ומורכב מדי), את יכולה להשתמש בתרגיל שקראתי לו 'תרגיל מתן רשות'. בכל פעם שאת מבחינה בגינוי עצמי, את מחליפה אותו במתן רשות. את מכניסה ללקסיקון שלך מילים כמו: מותר לי, זה בסדר, זה לגיטימי, אני נותנת לעצמי רשות לכך, אני לא אשמה בזה. הרשות נכונה לגבי כל דבר שקשור אליך: מחשבות, פעולות, רגשות וגם הדפוסים שלך.

אם את צריכה הבהרה או הרחבה בעניין, תגידי.
מה דעתך על ההצעה? זה משהו שיכול להתאים לך?
אם לא מתאים, נחפש מה כן.

_האם את מסכימה להיפרד מהמסכנות והרחמים העצמיים?
כן, כי היום אני מבינה שהמקום של הרחמים העצמיים והמסכנות שם אותי במקום חסר אונים בלי יכולה לעשות ולשנות שום דבר ולהיות תלויה בצד השני שישתנה אבל זה מה שהכרתי כל השנים, לא חשבתי שאני יכולה אחרת. היום אני לומדת לקחת אחריות וללמוד להגיב אחרת, לא תמיד אני יודעת איך לעשות ומה לעשות אבל לומדת לאט לאט._
יופי.
אני לא רוצה להעמיס עליך עוד תרגול כי קשה לעשות את העבודה בכמה מישורים במקביל. זה גם לא יעיל. בהמשך שיחתנו, כשתרצי לגעת בנושא, תגידי וניכנס לזה.

_על פני השטח זה דורש שתמשיכי לצפות מהם ליחס מכבד, ולא לאפשר יחס לא מכבד.
האם זה אומר שעליי להמשיך להציב להם גבולות ליחס לא מכבד?_
בהחלט.
עד כמה שניתן, לעשות את זה בצורה עניינית, מכבדת ולא קורבנית.

_מתחת לפני השטח, וזה בעיני בעיקר מה שיעשה את השינוי שם, זה דורש שאת תשני את התדמית שלך בינך לבין עצמך. כאשר את תתפסי את עצמך כאדם ראוי ואהוב, שראוי להיות כזה גם בעיני בני משפחתו
מה אני צריכה לעשות בפועל? את יכולה לתאר לי בבקשה את התדמית החדשה שאני אמורה לבסס ביני לבין עצמי? מה זה אומר לתפוס את עצמי כאדם ראוי ואהוב?_
כל מה שהצעתי לך במעלה ההודעה הזאת מכוון לשם .

[רוצה_להבריא*]

היי עירית, תודה
_באנרגיה הזאת יש הרבה יותר שקט, פשוט מעצם אי-העיסוק בשאלה האם הם רוצים אותי או לא רוצים אותי, והאם הם אוהבים אותי או לא אוהבים אותי. יש בה הרבה פחות סימני שאלה ביחס לסוגיה הזאת. במקום סימני השאלה קיימת ידיעה (כלל לא מתומללת) שאני אהובה ורצויה, וראויה לכך. ובזכות אותה ידיעה יש יותר זרימה וחופש באינטראקציות עם אנשים. חופש להיות מה שבא לי ומי שאני מבלי "לדפוק חשבון" . יש פחות שימוש בטקטיקות רגשיות שמטרתן לדאוג לכך שאהיה אהובה (כמו למשל ריצוי או ביטול עצמי). יש הרבה פחות עיסוק ב-האם אני בסדר או לא בסדר בעיני אחרים, ויותר שלמות עצמית וקבלה שלי גם עם החלקים השליליים. במקום גינוי עצמי יש קבלה עצמית וחמלה עצמית באופן מתמשך.
זה ענה לך לשאלה?_

ענה לי בגדול!
עברתי דרך מאז שהתחלתי בתהליך, הפסקתי לרצות ולבטל את עצמי, אני זורמת ובטוחה יותר באינטראקציות עם אנשים, אני פחות דופקת חשבון למה אנשים יגידו ואני יותר בחמלה וקבלה כלפי עצמי.
הבעיה הכי עמוקה שלי היא אני עם עצמי, אין בי את האמונה והידיעה שאני אהובה ורצויה וראויה לכך, ולעתים אני נזרקת לחוויות של "לא רוצים אותי" ו"לא אוהבים אותי" ו"לא מגיע לי" . איך אני יכולה להגיע למצב שאני מאמינה בזה כשהמשפחה הגרעינית לאורך שנים ולמעשה עד היום, מתייחסת כלפיי בעוינות, בזלזול, בהשפלה, בהתעלמות, בדחייה, אומנם זה השתפר לאחרונה אך עדיין. איך אני יכולה להאמין שאני אהובה ורצויה וראויה כשזה מה שאני רואה במציאות?

את יכולה להתחיל לחקור את האנרגיה בתוך החיים שלך. למשל, לעשות תצפיות על אנשים ולבחון אם לדעתך הם פועלים מתוך אנרגיה של אהבה עצמית וידיעה שהם אהובים וראויים לכך,

לצערי אין לי מודלים כאלה היום בסביבתי.
לפני מס' שנים עבדה איתי בחורה וחבל שהיא לא בסביבה שלי יותר, שפעלה מתוך האנרגיה הזו וזה כל כך מיוחד ומדהים, היא לא הייתה חכמה במיוחד, לא חברותית ,לא מוכשרת, ולא יפה אבל היה לה את "המשהו המיוחד" הזה שגורם לך לכבד ולאהוב אותה והלוואי ואזכה להגיע למקום הזה.

_את יכולה לטפח את ההסכמה שלך לפתוח את הדלת לאנרגיה הזאת. להסכמה יש כוח רב ביצירת שינויים מסוג כזה. דרך טובה לעשות את זה היא להשתמש באופן מתמשך בשאלות הסכמה של כן ולא, מבלי לכוון את עצמך לומר "כן", אלא לתת לתשובה האמיתית שעולה לעלות. הן פעולות על החלק המודע והלא מודע שלך בו זמנית.
למשל:

• האם אני מסכימה לפתוח בתוכי את הדלת לאנרגיה של 'אני ראויה להיות אהובה ורצויה'?_

כן, לא יודעת איך
האם אני מסכימה להכיר בכך שאני אהובה ורצויה?
אני רוצה
האם אני מסכימה לתת לה להיכנס למרות שזה מפחיד ולא מוכר?
כן
האם אני מסכימה להכיר בכך שאני כבר אהובה ורצויה?
כן, אבל זה לא נכון, אני לא מרגישה כך

אני הייתי שואלת:
האם אני מסכימה להאמין שאני אהובה ורצויה -
אני מסכימה להאמין אבל עדיין לא מאמינה.

בעוד כשבוע (למרות שאפשר גם במקביל אבל זה יכול להיות עמוס ומורכב מדי), את יכולה להשתמש בתרגיל שקראתי לו 'תרגיל מתן רשות'. בכל פעם שאת מבחינה בגינוי עצמי, את מחליפה אותו במתן רשות. את מכניסה ללקסיקון שלך מילים כמו: מותר לי, זה בסדר, זה לגיטימי, אני נותנת לעצמי רשות לכך, אני לא אשמה בזה. הרשות נכונה לגבי כל דבר שקשור אליך: מחשבות, פעולות, רגשות וגם הדפוסים שלך.

אני מתחברת לתרגיל וזקוקה לזה משום שאני כל הזמן חוויתי איסורים וכפייה ו"שאני לא בסדר ואשמה" אני מתוכנתת לכל כך הרבה "אסור" ואני צריכה לתרגל "מותר"

[רוצה_להבריא*]

_עירית,
עוד משהו, כמו שכתבתי עברתי ילדות מתעללת במשפחה, ויש לי דפוס התנהגות שאין לי שליטה עליו והוא מופיע בעיקר מול המשפחה הקרובה ומפתיע אותי כל הזמן מחדש, ואני לא מבינה איך אני נופלת לשם.
הדפוס הוא: שאני שוכחת שהבן אדם מולי הוא אדם שפגע בי, שיקר לי ועוד, אני שוכחת דברים רעים שהוא עשה לי, זה סוג של מסך/עיוורון שלא נותן לי לראות את האדם כמו שהוא לדוגמה: אימא שלי הבטיחה לי משהו שחשוב לי מאוד ויום למחרת היא מתכחשת לזה וזה קרה לי הרבה פעמים איתה ואני עדיין ממשיכה להאמין לה כל פעם מחדש ומופתעת כל פעם מההתנהגות הפוגענית שלה כלפיי והיא מתנהגת כך שנים, במצב כזה הייתי יודעת מראש שהיא כזאת ומתנהגת בהתאם, אבל אני לא.
או אחותי פגעה בי הרבה פעמים וכל פעם שזה קורה היא מפתיעה אותי מחדש, במקום לצפות מראש להתנהגות כזו ממנה ולהגן על עצמי אני מוצאת את עצמי נפגעת כל פעם מחדש.
האם את מכירה את התופעה הזו? האם זה מנגנון הגנה שפיתחתי בילדות כדי לא לראות את הרע במשפחה?
ואם זה מנגנון הגנה, האם אני יכולה להסיר אותו? כי זה גורם לי לחוסר זהירות, וכל פעם לפגיעה חדשה.

[רוצה_להבריא*]

עירית, האם מהניסיון שלך או האם את מכירה מישהו/משהי שהצליחו לשנות את המציאות שלהם או לזמן לחייהם דברים חיוביים כתוצאה/בעקבות שינוי האמונות שלהם משלילי לחיובי ? האם זה עובד באמת במציאות?

[עירית_לוי]

רוצה להבריא,

הבעיה הכי עמוקה שלי היא אני עם עצמי, אין בי את האמונה והידיעה שאני אהובה ורצויה וראויה לכך, ולעתים אני נזרקת לחוויות של "לא רוצים אותי" ו"לא אוהבים אותי" ו"לא מגיע לי" . איך אני יכולה להגיע למצב שאני מאמינה בזה כשהמשפחה הגרעינית לאורך שנים ולמעשה עד היום, מתייחסת כלפיי בעוינות, בזלזול, בהשפלה, בהתעלמות, בדחייה, אומנם זה השתפר לאחרונה אך עדיין. איך אני יכולה להאמין שאני אהובה ורצויה וראויה כשזה מה שאני רואה במציאות?

תשמעי, את זימנת לך אתגר לא פשוט אבל ששכר רב בצידו . למה שכר רב? משום שבסיטואציה המתוארת אין לך ברירה אלא להישען על ידיעה פנימית עצמאית שאינה תלויה כלל במסרים שמגיעים אליך מבחוץ. וביסוס של ידיעה פנימית עצמאית כזאת היא הבסיס לחיים מאוד שמחים. זה למעשה מה שכולנו רוצים וכמהים אליו: לבסס במערכת היחסים הראשונית שלנו, מערכת היחסים שלנו עם עצמנו, אהבה והערכה שאינן תלויות בדבר ואינן מיטלטלות בגלל "שינויי מזג-האוויר" שמגיעים מבחוץ.

במשך השנים את הסקת מסקנות מהיחס שלהם אליך – לגבי האדם שאת. וזה משהו שמן הראוי שיפסק. יש לך כאן אתגר: להפריד את הקולות החיצוניים הללו מהקול הפנימי שלך שנמצא עמוק בפנים ויודע את האמת. שזוכר מי את באמת לפני שהתחלת לספוג אל תוכך אנרגיות מחלישות.

בואי תראי מה עולה "מהבטן":

• האם את יכולה לראות שהדרך שבה המשפחה שלך מתייחסת אליך אינה תואמת את מה שמגיע וראוי לך?
• האם את מסכימה להפסיק להסיק מהיחס שלהם מסקנות לגבי הערך שלך?
• האם את מסכימה להיפרד מהקולות שלהם שאימצת לעצמך?

.

_אני הייתי שואלת:
האם אני מסכימה להאמין שאני אהובה ורצויה -
אני מסכימה להאמין אבל עדיין לא מאמינה._

נהדר!
אז תעבדי עם אלה. טוב שאת מדייקת.
.

אני מתחברת לתרגיל וזקוקה לזה משום שאני כל הזמן חוויתי איסורים וכפייה ו"שאני לא בסדר ואשמה" אני מתוכנתת לכל כך הרבה "אסור" ואני צריכה לתרגל "מותר"

יופי. זה משהו שכדאי לאמץ אותו ולהתמיד בו. בהתחלה במשך יום אחד שלם, ואחר כך יותר. האם היישום של התרגיל בהיר עד הסוף?

.
_האם את מכירה את התופעה הזו? האם זה מנגנון הגנה שפיתחתי בילדות כדי לא לראות את הרע במשפחה?
ואם זה מנגנון הגנה, האם אני יכולה להסיר אותו? כי זה גורם לי לחוסר זהירות, וכל פעם לפגיעה חדשה._

אנחנו מותנים לקבל אהבה מההורים שלנו: לבקש אותה, לחפש אותה, ולצפות לה. אנחנו זקוקים לאהבה הזאת כמו אוויר לנשימה, ברמה ההישרדותית לגמרי (אגב, כל מנגנון הריצוי שלנו מול ההורים קשור לאהבה שאנו זקוקים לה מהם כדי לשרוד. זה מנגנון שקיים אצל כל ילד, השאלה עד כמה רחוק הוא הולך והאם הוא מתפתח לדפוס). אני משערת שאת משאירה את הערוץ הזה פתוח כי בתוך תוכך את מקווה, באופן אוטומטי ולא מודע, לקבל משם הזנה.

בואי נתחיל לבדוק את זה קצת יותר לעומק:

• מה דרוש לך כדי להסתדר מעתה ללא הערוץ הזה?
• האם את מצליחה למצוא בתוכך הסכמה להפנות את הכמיהה הזאת מהמשפחה למקום אחר? עצמך/אחרים?

עירית, האם מהניסיון שלך או האם את מכירה מישהו/משהי שהצליחו לשנות את המציאות שלהם או לזמן לחייהם דברים חיוביים כתוצאה/בעקבות שינוי האמונות שלהם משלילי לחיובי ? האם זה עובד באמת במציאות?

בהחלט כן (אחרת הייתי עושה הסבה מקצועית ). אני יכולה לספר לך על עצמי שאני לא אותו אדם שהייתי לפני 10 או 15 שנה (וגם לא לפני שנה). אלה הם לא שינויים של שחור ולבן, אלא של עליות מדרגה שהן משמעותיות ומספקות, ומתמשכות לדעתי כל החיים. אני מבינה שאת שואלת מתוך כאב ודאגה, ואני בהחלט מבינה אותה. אני מאמינה שעם כמיהה כה חזקה כמו שלך ליצור שינוי, במוקדם או במאוחר, בדרך כזו או אחרת, זה יקרה. לאט לאט .
.
.
.

[לא אהיה ליד מחשב מהיום אחה"צ עד אחרי הסופ"ש. מעדכנת מראש... ).

[רוצה_להבריא*]

עירית לוי היקרה!

תשמעי, את זימנת לך אתגר לא פשוט אבל ששכר רב בצידו . למה שכר רב? משום שבסיטואציה המתוארת אין לך ברירה אלא להישען על ידיעה פנימית עצמאית שאינה תלויה כלל במסרים שמגיעים אליך מבחוץ.
זו כנראה הסיבה שפתחתי את הדף הזה כי הבנתי את האתגר הגדול שכרוך בזה והקושי שלי גדול כפליים משום שאני נמצאת בסביבה שמנחיתה אותי כל הזמן.
האם האתגר הזה אפשרי בכלל?

האם את יכולה לראות שהדרך שבה המשפחה שלך מתייחסת אליך אינה תואמת את מה שמגיע וראוי לך?
כן, ואני מרגישה כאב ותסכול על כך.

-האם את מסכימה להפסיק להסיק מהיחס שלהם מסקנות לגבי הערך שלך?
כן

-האם את מסכימה להיפרד מהקולות שלהם שאימצת לעצמך?
הקולות שלהם עדיין נמצאים בתוכי ואני רוצה להיפרד מהם ואני לא יודעת איך.


_האם את מכירה את התופעה הזו? האם זה מנגנון הגנה שפיתחתי בילדות כדי לא לראות את הרע במשפחה?
ואם זה מנגנון הגנה, האם אני יכולה להסיר אותו? כי זה גורם לי לחוסר זהירות, וכל פעם לפגיעה חדשה._

האם את יכולה להסביר לי בבקשה מה הקשר בין מנגנון ההגנה הזה למנגנון הריצוי, אני לא מבינה את הקשר ביניהם?

(אגב, כל מנגנון הריצוי שלנו מול ההורים קשור לאהבה שאנו זקוקים לה מהם כדי לשרוד. זה מנגנון שקיים אצל כל ילד, השאלה עד כמה רחוק הוא הולך והאם הוא מתפתח לדפוס).

ואת כל כך צודקת, מנגנון הריצוי הפך אצלי לדפוס מושרש עם כולם ולא רק במשפחה, בשנתיים האחרונות אני מנסה להיפרד ממנו, זה מעורר בי פחד ובמקביל דורש ממני אומץ להתמודד, זה תהליך ואני מתקדמת לאט, במשפחה אני עדיין מרצה את האימא והאחים אבל במינונים פחותים.

אני משערת שאת משאירה את הערוץ הזה פתוח כי בתוך תוכך את מקווה, באופן אוטומטי ולא מודע, לקבל משם הזנה.
נכון מאוד, אני אפילו לא מודעת לזה שאני עדיין מצפה לקבל מהם הזנה, ואני לא רוצה להמשיך להיות עם המנגנון הזה כי זה סתם אשליה, במודע אני יודעת שהם לא מסוגלים לתת לי הזנה ולכן אני מופתעת מזה שיש לי עדיין תקווה לזה. איך אני מסירה את מנגנון ההגנה הזה? איך אני "הורגת" את התקווה והציפייה הזו בתוכי? איך אני גורמת לזה שזה לא ינהל אותי יותר. זה מזיק לי.

[עירית_לוי]

רוצה להבריא,

האם האתגר הזה אפשרי בכלל?
כאמור, בהחלט כן.
.

_האם את מסכימה להיפרד מהקולות שלהם שאימצת לעצמך?
הקולות שלהם עדיין נמצאים בתוכי ואני רוצה להיפרד מהם ואני לא יודעת איך._

בואי תבדקי האם יש משהו מפחיד במחשבה להיפרד מהם?
(ואז נוכל לבדוק האם משום כך, משום הפחד, יש משהו שגורם לך לשמר אותם בתוכך.) אבל לפני כן תבדקי מה עלול להיות מפחיד בזה.
.

האם את יכולה להסביר לי בבקשה מה הקשר בין מנגנון ההגנה הזה למנגנון הריצוי, אני לא מבינה את הקשר ביניהם?

לדעתי מטרת שני המנגנונים היא להשאיר אותך מחוברת למשפחה שלך ולקבל מהם אהבה: "אני לא אראה את הדבר הרע שאתם עושים לי כדי שאוכל להצליח להמשיך להיות לידכם ולהיות מוזנת מכם". והשני: "אני אעשה כל מה שתרצו כדי שתאהבו אותי וכך תרשו לי להמשיך להיות לידכם ולהיות מוזנת מכם".
מה דעתך? האם את יכולה לראות את הקשר?
.

__אני משערת שאת משאירה את הערוץ הזה פתוח כי בתוך תוכך את מקווה, באופן אוטומטי ולא מודע, לקבל משם הזנה.
נכון מאוד, אני אפילו לא מודעת לזה שאני עדיין מצפה לקבל מהם הזנה, ואני לא רוצה להמשיך להיות עם המנגנון הזה כי זה סתם אשליה, במודע אני יודעת שהם לא מסוגלים לתת לי הזנה ולכן אני מופתעת מזה שיש לי עדיין תקווה לזה. איך אני מסירה את מנגנון ההגנה הזה? איך אני "הורגת" את התקווה והציפייה הזו בתוכי? איך אני גורמת לזה שזה לא ינהל אותי יותר. זה מזיק לי._

כדי להצליח להפסיק להשתמש במנגנון הגנה אנחנו צריכים לוודא שנצליח להסתדר בלעדי ההגנה הזאת. מה זה אומר במקרה שלך? כל עוד ערוץ ההזנה הפנימי שלך של אהבה אינו מזין אותך באופן מספק, את תפני לקבל את ההזנה הזאת מבחוץ. וזה בסדר. זה עדיף על כלום משום שהחוויה של אפס הזנה עלולה להיות מפחידה בצורה בלתי נסבלת עבור הנפש שלך. של כולנו, אגב.

וכדי להסתדר בלי ההזנה החיצונית נדרשת לך הזנה פנימית של חווית האהבה: מה שמחזיר אותנו לאתגר של לבסס את הידיעה שאת אהובה וראויה להיות אהובה. כאשר החוויה הזאת תתבסס קצת את תוכלי להישען עליה ולפנות פחות ופחות החוצה.

האם זה ענה לך על השאלה?

[רוצה_להבריא*]

בוקר טוב עירית,

בואי תבדקי האם יש משהו מפחיד במחשבה להיפרד מהם?
יש פחד, פחד להיפרד מהמשפחה זה מה שמחבר בינינו, זו ההיסטוריה שלנו , זה הקולות ששמעתי כל חיי, זה מה שאני מכירה, מי ומה אהיה בלעדיהם?

_לדעתי מטרת שני המנגנונים היא להשאיר אותך מחוברת למשפחה שלך ולקבל מהם אהבה: "אני לא אראה את הדבר הרע שאתם עושים לי כדי שאוכל להצליח להמשיך להיות לידכם ולהיות מוזנת מכם". והשני: "אני אעשה כל מה שתרצו כדי שתאהבו אותי וכך תרשו לי להמשיך להיות לידכם ולהיות מוזנת מכם".
מה דעתך? האם את יכולה לראות את הקשר?
._
בהחלט, וזה גורם לי להבין עד כמה הייתי נזקקת ונואשת לאהבה, ולקבלה מהמשפחה, ואיזה מחיר הייתי מוכנה לשלם בשביל להמשיך להיות מחוברת למשפחה ולקוות להזנה מהם שלא הגיעה אף פעם.


כל עוד ערוץ ההזנה הפנימי שלך של אהבה אינו מזין אותך באופן מספק,

איך אני יודעת כמה אני מזינה, והאם אני מזינה מספיק? ומתי אני מגיעה למצב שאני יודעת שזה מסופק באופן מלא? מה האינדיקציה שלי לזה?


את תפני לקבל את ההזנה הזאת מבחוץ. וזה בסדר. זה עדיף על כלום משום שהחוויה של אפס הזנה עלולה להיות מפחידה בצורה בלתי נסבלת עבור הנפש שלך. של כולנו, אגב.
אני לא יכולה ולא רוצה להסתמך על ההזנה מבחוץ היום, לצערי כל השנים הייתי כמעט "בחוויה של אפס הזנה" חייתי בסוג של "עיוורון" וזה מה שנתן לי להמשיך הלאה.

כדי להסתדר בלי ההזנה החיצונית נדרשת לך הזנה פנימית של חווית האהבה: מה שמחזיר אותנו לאתגר של לבסס את הידיעה שאת אהובה וראויה להיות אהובה
מה אני צריכה לעשות בפועל כדי לקדם את ביסוס הידיעה שאני אהובה וראויה להיות אהובה? למעט מנטרות.

תודה לך!

[רוצה_להבריא*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עירית היקרה,
מאחלת לך ולבני משפחתך חג שמח ושנה טובה ומאושרת.

[רוצה_להבריא*]

עירית, למה כל כך קשה לשנות את האמונות/התפיסות שנמצאות ברובד החוויתי הרגשי?

[עירית_לוי]

שלום רוצה להבריא,
צר לי על ההיעדרות.
תודה על הברכות מאזור החגים .

משום שחלף זמן, אשמח שתכתבי איפה את נמצאת כעת מול הדברים - ואוכל להתייחס קונקרטית למה שרלוונטי לך לימים אלו.

לגבי השאלה האחרונה:

עירית, למה כל כך קשה לשנות את האמונות/התפיסות שנמצאות ברובד החוויתי הרגשי?
אני חושבת שזה קשה משום שאימצנו את האמונות הללו כמנגנוני הגנה. ולוותר עליהן יהיה מפחיד. זה יהיה לוותר על משהו שעבור המערך הרגשי שלנו נתפס כמשהו שחיוני לביטחון הקיומי שלנו.
מה דעתך?

[רוצה_להבריא*]

עירית לוי ברוכה הבאה,


אני חושבת שזה קשה משום שאימצנו את האמונות הללו כמנגנוני הגנה. ולוותר עליהן יהיה מפחיד.

איך אמונה כמו "אף אחד לא רוצה אותי" או "לא מגיע לי " משמשת אותי כמנגנון הגנה וכמשהו שחיוני לביטחון שלי?

_לדעתי מטרת שני המנגנונים היא להשאיר אותך מחוברת למשפחה שלך ולקבל מהם אהבה: "אני לא אראה את הדבר הרע שאתם עושים לי כדי שאוכל להצליח להמשיך להיות לידכם ולהיות מוזנת מכם". והשני: "אני אעשה כל מה שתרצו כדי שתאהבו אותי וכך תרשו לי להמשיך להיות לידכם ולהיות מוזנת מכם".
מה דעתך? האם את יכולה לראות את הקשר?_

בהחלט, וזה גורם לי להבין עד כמה הייתי נזקקת ונואשת לאהבה, ולקבלה מהמשפחה, ואיזה מחיר הייתי מוכנה לשלם בשביל להמשיך להיות מחוברת למשפחה ולקוות להזנה מהם שלא הגיעה אף פעם ולא תגיע לעולם.

אני מרגישה מוטרדת שהמנגנונים הנ"ל עדיין פועלים. העיוורון, והחוסר יכולת שלי לראות את הרע באימא ובמשפחה פוגע בי שוב ושוב. אני רוצה לראות את הדברים כפי שהם. איך ניתן להסיר את מנגנוני ההגנה ? אני כבר לא זקוקה להם יותר.

איך מנגנון ההגנה פועל והופך אותי לסומא, לעיוורת?

[עירית_לוי]

איך אמונה כמו "אף אחד לא רוצה אותי" או "לא מגיע לי " משמשת אותי כמנגנון הגנה וכמשהו שחיוני לביטחון שלי?

כל אמונה שאנו אוחזים בה זמן רב הופכת להיות חלק מהזהות שלנו, ומהדרך שבה המערך הרגשי שלנו רגיל להתנהל מול העולם. קשה לנו להרפות מאחיזה במשהו, גם אם הוא לא חיובי או לא מקדם אותנו. "אף אחד לא רוצה אותי" או "לא מגיע לי" זו הדרך שבה את רגילה לחשוב, להרגיש, להגיב. זו הדרך שבה את יודעת לחיות.

האחיזה בישן, ולא משנה איזה "ישן", נתפסת כחיונית לביטחון הקיומי שלנו. כל שינוי שקשור לאמונות הכה בסיסיות שלנו ביחס לעצמנו עלול להיות מפחיד ומטריד עד מאוד. לכן, קשה לנו מאוד לוותר על דברים שמזוהים איתנו. דמייני שבבת אחת את צריכה למשל להיפרד מהשם שלך, מהעיסוק שלך, מהשפה שלך, מהלבוש שאת רגילה לו ואוהבת. זה כמו להסתובב בעולם "בלי כלום". מי אני אם אני לא כל אלה? מי אני אם אני לא זאת ש"לא רצויה"? מי אני ואיך זה יהיה להתנהל בעולם אם אני "רצויה ואהובה, כולם רוצים בי, אני ראויה לכך"? זה מפחיד.

האם התיאור הזה מרגיש לך נכון לגבייך?
אם לא, תבדקי מה אולי מפחיד או מטריד או לא נוח עבורך בוויתור על האמונות הללו, ונלך עם זה.
.
.

איך מנגנון ההגנה פועל והופך אותי לסומא, לעיוורת?

מנגנוני הגנה הם מאוד מתוחכמים, על מנת שלא "נעלה עליהם", ועל מנת שהם יוכלו להמשיך לשמור עלינו לנצח. זהו מה שקראת לו "העיוורון". וזה לא קשור לאינטליגנציה, המנגנונים הללו עוקפים את השכל הישר שלנו, יוצרים הרבה תעתועים וגורמים לנו להביט על המציאות בצורה מאוד סובייקטיבית. אגב, ככל שאנחנו יותר מודעים ומבינים, כך גם המנגנונים עולים במדרגות התחכום והתעתוע.

המערך הרגשי שלך לא רוצה שתראי את המחירים הכבדים שנלווים להזנה מהמשפחה שלך. כי אם תראי את תרצי להתנתק. והוא לא רוצה שתתנתקי מההזנה הזאת. מפחיד לו מדי להתנתק. בתשובה לפחד הזה, המיינד שלך משתף פעולה ומתחיל ליצור תעתועים ותרגילי הסחה. וכל זה כדי שלא תראי את מה שהרובד הרגשי שלך לא רוצה שתראי.

האם זה ענה לך על השאלה? אם נקודה כלשהי לא ברורה אמרי ונבהיר.
(ותיכף נגיע לאיך כן לראות).

אני מרגישה מוטרדת שהמנגנונים הנ"ל עדיין פועלים. העיוורון, והחוסר יכולת שלי לראות את הרע באימא ובמשפחה פוגע בי שוב ושוב. אני רוצה לראות את הדברים כפי שהם. איך ניתן להסיר את מנגנוני ההגנה ? אני כבר לא זקוקה להם יותר.

רגע לפני שבודקים כיצד להיפרד ממנגנון ההגנה הזה, כדאי להכיר בכך שהוא שירת אותך עד היום. הוא איפשר לך לחוש אהובה! גם אם זה לא נעשה בצורה האידיאלית של ידיעה פנימית עצמאית שלך שאת אהובה, אלא כהזנה חיצונית, עדיין זו היתה הזנה שאני מנחשת שהיתה נחוצה לך. המנגנון הזה הוא זה ש"הביא אותך עד הלום". הוא איפשר לך לתפקד ולהתקדם. הוא הגן עליך מפני חוויה מכאיבה וכנראה בלתי נסבלת של "אני לא אהובה", וטוב שכך. יש סיכוי שבלעדי ההגנה הזאת הנפש שלך לא היתה מצליחה לתפקד.

אז אני מתחילה מזה שהמנגנונים הללו הם לא "רעים" ולא "טובים", הם נחוצים. יש להם תועלת, שלצידה כמובן ישנם מחירים. ולעיתים מגיע הרגע (כמו שקורה לך כעת) שבו המחירים "הגיעו לך עד כאן", את רואה אותם ורואה את המנגנון – ומתחילה לבחון מה יאפשר לך לחיות את חייך בלעדיו.

ועכשיו ל-איך:
מנגנון ההגנה מופעל מול מה שמפחיד אותך. ולכן, כדי להסתדר בעולם בלעדיו, נדרש להסכים לפגוש את מה שמפחיד. או במילים אחרות, נדרש באמת ובתמים להסכים להתנהל בעולם בלעדי ההגנה מפני מה שמפחיד. תראי, המחשבה על היפרדות מהמשפחה שלך מפחידה אותך (כשאני אומרת היפרדות אני לא מדברת בהכרח על פרידה אלא על יצירת מרווח מסויים. כמו שחיתוך של חבל הטבור בין התינוק לאם הוא אקט של היפרדות אבל לא של פרידה. וכשתינוק מתחיל ללכת מתרחש עוד אקט של היפרדות אבל לא של פרידה).

אז הדבר שמפחיד אותך (אני מניחה. תקני אותי אם יש צורך) הוא יצירת המרווח הזה בינך לבין המשפחה שלך. יצירת זהות עצמאית שלך שאינה נשענת על הקשר שלך עימם. ולכן, על מנת להתנהל בעולם בלי המנגנון הזה, נדרש לטפח בתוכך את ההסכמה ליצירת אותו מרווח והיפרדות (שוב מדגישה: לא פרידה). הסכמה לא לקבל מהם את ההזנה שאת כמהה לקבל מהם (ולא באמת מקבלת). הסכמה להישען על עצמך בכל הקשור ליצירת חוויה של "אני אהובה". ולמעשה, הסכמה לעצמאות רגשית.

הרובד הרציונלי שלך יגיד מיד "כן, אני מסכימה, ברור". את הרי אמרת עכשיו שאת לא זקוקה להם יותר. הרובד הרגשי שלך לא ימהר להסכים עם הרובד הרציונלי. הרובד הרגשי שלך באופן טבעי חרֵד מעצם הרעיון, ולכן, הוא גם חרֵד מפקיחת העיניים שתוביל להתרחקות שלך מהם. האתגר הוא לאפשר להסכמה לחלחל גם אליו. לשכנע את הרובד היַלדִי שהוא יכול לסמוך על הרובד הבוגר, ושהוא יהיה מוגן ובטוח גם בלעדי אמצעי ההגנה הישן.

אז קודם כל תראי אם מה שתיארתי כאן תקף לגביך. האם מה ששיערתי שמפחיד אותך, הוא אכן מה שמפחיד? אחרי שנהיה סגורות על התיאור, נמשיך .

[רוצה_להבריא*]

"אף אחד לא רוצה אותי" או "לא מגיע לי" זו הדרך שבה את רגילה לחשוב, להרגיש, להגיב. זו הדרך שבה את יודעת לחיות.

קשה לי לחשוב ש"האמונות הלא מודעות" האלה ניהלו אותי כל חיי. זה רק מוכיח לי כמה אנחנו "מופעלים", כמה אין לנו שליטה על החיים, אני לא בחרתי למי להיוולד, לא בחרתי את המשפחה והסביבה שלי והם אלה שקבעו את גורלי.

דמייני שבבת אחת את צריכה למשל להיפרד מהשם שלך, מהעיסוק שלך, מהשפה שלך, מהלבוש שאת רגילה לו ואוהבת. זה כמו להסתובב בעולם "בלי כלום".

אני מתארת לי שזה כך כי בד"כ אנשים נאחזים במוכר, ובידוע גם אם הוא רע ופוחדים מאוד משינוי, אך העבר שלי מלא בכאב וסבל כך שהיום במקום שאני נמצאת, אני מוותרת בקלות על הכול.

מי אני ואיך זה יהיה להתנהל בעולם אם אני "רצויה ואהובה, כולם רוצים בי, אני ראויה לכך"? זה מפחיד.

בתפיסה שלי קל להתרגל לחוויות טובות, קצת לא נוח בהתחלה כי זה התנהגות לא מוכרת, אבל אפשר להסתגל לזה מהר.

המנגנונים הללו עוקפים את השכל הישר שלנו, יוצרים הרבה תעתועים וגורמים לנו להביט על המציאות בצורה מאוד סובייקטיבית. אגב, ככל שאנחנו יותר מודעים ומבינים, כך גם המנגנונים עולים במדרגות התחכום והתעתוע.

את לא מבינה כמה זה הלחיץ אותי, אנשים באו אליי ואמרו לי אימא שלך רעה אלייך ומציינים לי כל מיני דברים רעים שהיא עושה לי והם צודקים, ואני לא רק לא רואה את הרוע שלה, אני גם מייחסת לה דברים חיוביים. זה הציק לי, בלבל אותי מאוד, מה לא בסדר איתי?



רגע לפני שבודקים כיצד להיפרד ממנגנון ההגנה הזה, כדאי להכיר בכך שהוא שירת אותך עד היום. הוא איפשר לך לחוש אהובה!

אני חושבת שמנגנון ההגנה הזה איפשר לי לא לחוש "לא אהובה" כי אהובה אף פעם לא הרגשתי במשפחה, נראה שהוא סימא אותי מלראות שאני "לא אהובה".

הוא הגן עליך מפני חוויה מכאיבה וכנראה בלתי נסבלת של "אני לא אהובה", וטוב שכך. יש סיכוי שבלעדי ההגנה הזאת הנפש שלך לא היתה מצליחה לתפקד.

בילדות אין סיכוי שהייתי שורדת אלמלא מנגנון ההגנה הזה. אבל למה אני צריכה את המנגנון ההגנה הזה בבגרות? המחיר ששילמתי יקר מאוד כי ויתרתי על עצמי, ובשנתיים האחרונות הסרתי את מנגנון הריצוי, הנחמדות יתר,ועוד ואני רוצה להגיד לך שרק היום אני מתחילה לחיות באמת ולהרגיש את "האני האמיתי" שלי, לפני כן אין לי מושג מי אני הייתי.


תראי, המחשבה על היפרדות מהמשפחה שלך מפחידה אותך

נכון, ואני לא מבינה למה? ואני כל כך רוצה להיפרד מהם מבחינה רגשית ופסיכולוגית וליצור לי חיים עצמאיים ולא יודעת איך.

לשכנע את הרובד היַלדִי שהוא יכול לסמוך על הרובד הבוגר, ושהוא יהיה מוגן ובטוח גם בלעדי אמצעי ההגנה הישן.

אני מרגישה ש"הילדה שבי" מנהלת אותי בעניין הזה. תמיד ראיתי בסדר עדיפות ראשון את טובת המשפחה ולא את טובתי.

אני סבלתי מהזנחה קשה מצד האימא בילדות, הילדים והבית לא עניינו אותה, היא ברחה לעבודה.
מי שטיפל בי זה אבא שלי עד כמה שהוא היה יכול. גדלתי בבית לא מתפקד,מריבות בין האבא לאימא, כאוס גדול. כשהייתי בת 17, אבא שלי נפטר בפתאומיות ממחלה, זה היה טראומתי בשבילי כי מצאתי את עצמי לבד בעולם, הוא היה הקשר היחידי שהיה לי לבית, חוץ ממנו אף אחד לא דאג לי ולא התעניין בי. למזלי, המורה שלי סידרה לי עבודה ועזבתי את הבית לכמה שנים טובות.

חזרתי בגיל 27 הביתה, ומאז אני חיה בחרדה שיקרה לאימא או למישהו מהמשפחה משהו, אם היא לא מרגישה טוב אני ישר נכנסת לחרדה איומה כאילו היא עומדת למות ואז רצה לטפל בה ולדאוג לה וזה יכול להיות סתם כאב ראש קטן והיא מנצלת את החולשה שלי. ובכלל היו שנים שכל מי שהיה חולה במשפחה הייתי רצה לטפל בו שלא יקרה לו משהו, עד שהבנתי שזה לא בשליטתי.

כתבתי את הדברים ואין לי מושג אם יש קשר לחוסר היכולת שלי להיפרד מהאימא והמשפחה.

[רוצה_להבריא*]

עוד משהו שעולה לי, אני מרגישה בשלה להיפרדות מהאימא.

אני יודעת שכל התרחקות שלי ממנה תיצור אצלה אנטגוניזם כלפיי, כעס, עוינות וכו' כי היא היא שלטה בי וטירפדה כל רצון לפרידה מצידי ואני נכנעתי לה כי הייתי חלשה. היום אני מרגישה חזקה יותר לעשות את הצעד הזה אבל יש לי פחד שאם יקרה לה משהו (תלך לעולמה) יהיה לי מלא רגשות אשמה בגלל שהיא עזבה אותי כשיש בתוכה כאלה רגשות שליליים כלפיי. אני יודעת שזה לא נורמלי אבל זאת התפיסה שלי היום. אין לי מושג מה עומד מאחורי זה.

[עירית_לוי]

קשה לי לחשוב ש"האמונות הלא מודעות" האלה ניהלו אותי כל חיי. זה רק מוכיח לי כמה אנחנו "מופעלים", כמה אין לנו שליטה על החיים, אני לא בחרתי למי להיוולד, לא בחרתי את המשפחה והסביבה שלי והם אלה שקבעו את גורלי.
ברמה מסויימת אני מאמינה שכן יש לנו בחירה, אבל זה דיון תאורטי-רוחני שלא אכנס אליו . אני רק רוצה להציע לך להתמקם, כרגע, בתוך החיים שלך, בנקודת מבט שתאפשר חיבור שלך לעוצמה שלך ולא תשמֵר חוויה של חוסר שליטה, חוסר אונים או תחושה של קורבנוּת: נכון, יש לנו הרבה מנגנונים אוטומטיים שמפעילים אותנו, אבל יש לנו את היכולת להתגבר ולהתרומם מעליהם ולנתב את החיים למקום טוב יותר (וזה בדיוק מה שאת עושה בתקופה האחרונה). נכון, לא תמיד ולא על כולם אפשר להתגבר, בטח לא בבת אחת. וגם לא על הכל יש לנו שליטה. השורה התחתונה שלי כאן היא שכדאי לטפח תפיסות מחשבתיות ושפה פנימית שישאירו אותך בחוויה של עוצמה ולא של קטנוּת וחוסר אונים .

את לא מבינה כמה זה הלחיץ אותי, אנשים באו אליי ואמרו לי אימא שלך רעה אלייך ומציינים לי כל מיני דברים רעים שהיא עושה לי והם צודקים, ואני לא רק לא רואה את הרוע שלה, אני גם מייחסת לה דברים חיוביים. זה הציק לי, בלבל אותי מאוד, מה לא בסדר איתי?
זה נשמע באמת מאוד מבהיל ומבלבל. מה שחשוב לי לומר לך כרגע ביחס לזה, זה שאין שום דבר לא בסדר איתך. בכל בסדר. אלו הם כאמור מנגנוני הגנה מתוחכמים וזו הסיבה שלא הצלחת לראות את המציאות כפי שהיא. משהו בך הגן עליך מפני המידע הזה. חשוב לי שגם את תתייחסי כך אליך: שאת בסדר גמור. אוקיי? .

אני חושבת שמנגנון ההגנה הזה איפשר לי לא לחוש "לא אהובה" כי אהובה אף פעם לא הרגשתי במשפחה, נראה שהוא סימא אותי מלראות שאני "לא אהובה".
כן. תודה על הדיוק.

בילדות אין סיכוי שהייתי שורדת אלמלא מנגנון ההגנה הזה. אבל למה אני צריכה את המנגנון ההגנה הזה בבגרות? המחיר ששילמתי יקר מאוד כי ויתרתי על עצמי
זהו רגע חשוב של התפכחות, שיש בו מצד אחד הכרת תודה למנגנון על שהביא אותך על הלום על אף המחירים שהוא גבה, ומצד שני הכרה בכך שאת לא מעוניינת בשירותיו מעתה ואילך, בדיוק בגלל אותם מחירים.

ובשנתיים האחרונות הסרתי את מנגנון הריצוי, הנחמדות יתר,ועוד ואני רוצה להגיד לך שרק היום אני מתחילה לחיות באמת ולהרגיש את "האני האמיתי" שלי, לפני כן אין לי מושג מי אני הייתי.
יופי. כל הכבוד. את יכולה לראות שיש בך כוחות נפש שאיפשרו לך לעשות את זה. חשוב שתכירי בהם בינך לבינך, שתראי שזו את היא זאת שעשתה את השינוי ושיש לך על מה להישען בתוכך. לא בהקשר של חיזוק לאגו אלא בהקשר של חיבור ישיר שלך למשאבים הפנימיים שלך. את אותם כוחות את יכולה לגייס כעת כדי להמשיך את מהלך החשוב הזה שהתחלת בו.

נכון, ואני לא מבינה למה? ואני כל כך רוצה להיפרד מהם מבחינה רגשית ופסיכולוגית וליצור לי חיים עצמאיים ולא יודעת איך.
מה שתיארת היום מסביר בעיני היטב את הקושי שלך ליצור מרווח בינך לבין המשפחה. אני אתאר לך מה אני רואה, ואת תבדקי אם התיאור הזה מרגיש לך נכון לגבייך: בגיל 17 את חווית אובדן פתאומי של אביך, האדם העיקרי שטיפל בך, ובעקבותיו חווית נתק מידי ולא צפוי מהמשפחה, ממה שמסמל עבור כולנו עוגן ומקור הזנה. בבת אחת הקרקע היציבה שהכרת נשמטה לך מתחת לרגליים. גם אם הקרקע הזאת לא היתה אידיאלית (בלשון המעטה), עדיין, זו היתה קרקע. זה היה בית וזו היתה משפחה, משפחה שנעלמה לך בבת אחת באופן פיזי וממשי. זהו אירוע משמעותי מאוד, ואני משערת שהוא הותיר את רישומו על הנפש שלך: הוא הותיר בך משקע של כאב מהול בהרבה פחד - פחד מהתנתקות מהמשפחה ומיצירת אותו מרווח. מרווח מהם מקושר אצל אוטומטית עם חרדה קיומית בסיסית. כמובן שכל זה על רקע ההזנחה שחווית עד גיל 17 שגרמה לך, כפי הנראה, לכמיהה מתמשכת ולא מסופקת לקבל אהבה והזנה מאימך. [אגב, הנתק הפתאומי והמבהיל הזה מקושר אצלך למוות, ואך טבעי שעולה בך כיום חרדה מהמחשבה על האפשרות שאימך תמות. זה משהו שקורה אינסטינקטיבית, בכלל בלי קשר לטיב היחסים ביניכן.]

הרחבתי בתיאור הזה כדי שקודם כל, לפני הכל, תביני לליבך. תביני מדוע כל כך קשה לך ליצור היפרדות רגשית בינך לבינם. זה משהו שקורה לך ברובד מאוד ראשוני, הישרדותי ואינסטינקטיבי. כל אדם שהיה חווה את מה שאת חווית היה מתקשה בדיוק בנקודה הזאת. ההיפרדות אינה דבר של מה בכך עבורך. היא אפשרית! אבל בואי נתחיל מזה שתביני מדוע ישנה אחיזה. שתראי את הפחד העצום שמתקיים ברקע ושכפי הנראה יוצר את האחיזה הזאת. שתביני לליבך. בסדר?

אני מציעה, כרגיל, לטפח לאט ובסבלנות את ההסכמה ואת הבשלות ליצור את המרווח הזה.
את יכולה, אם מתאים לך, לעבוד קצת עם שאלות ההסכמה הבאות:

• האם אני מסכימה ליצור מרווח ביני לבין המשפחה שלי?
• האם אני מסכימה לזכור שמשמעות המרווח הזה איננו פרידה מהם?
• האם אני מסכימה לזכור שהיפרדות מהם מקושרת אצלי לחרדה קיומית וטבעי שיהיה לי קשה לעשותה?
• האם אני מסכימה להבין לליבי ולהיות סבלנית ורכה עם עצמי?
• האם אני מסכימה להכיר בכך שהיפרדות מהמשפחה שלי איננה מהווה כיום סכנה קיומית עבורי?
• האם אני מסכימה להכיר בכך שיש לי משאבים נפשיים חזקים עליהם אני יכולה להישען בעת ההיפרדות הזאת?

מזכירה שאין צורך לענות ב"כן". שחשוב לתת לתשובה האמיתית שעולה לעלות, ושמה שמשמעותי כאן זה עצם המפגש שלך עם השאלות. מציעה לחזור עליהן מדי יום, שוב ושוב, ולתת להן לפעול עליך את פעולתן.

מה דעתך?
אם משהו פה לא מדוייק לך אמרי ונדייק כמובן.

[רוצה_להבריא*]

זהו אירוע משמעותי מאוד, ואני משערת שהוא הותיר את רישומו על הנפש שלך: הוא הותיר בך משקע של כאב מהול בהרבה פחד - פחד מהתנתקות מהמשפחה ומיצירת אותו מרווח. מרווח מהם מקושר אצל אוטומטית עם חרדה קיומית בסיסית.


זה היה אירוע טראומטי שהשפיע עליי מאוד והיו לו השלכות קשות על חיי. פחדתי להיקשר לגבר או להביא ילדים לעולם כדי שלא ימותו לי פתאום. הפחד מלהיות "לבד", "מחקתי את עצמי" רק לא להיות לבד, כי אחרי שאבא נפטר נותרתי לבד בעולם בלי משפחה. הייתי נכנסת לחרדה איומה אם מישהו במשפחה היה חולה, הייתי בטוחה שהוא עומד למות (אבא נפטר ממחלה) שחזרתי שוב ושוב את "חווית הנתק הפתאומי" וזה התבטא בחוסר יציבות במקומות עבודה. הייתי מלאת רגשי אשמה בגלל המוות של האבא, האשמתי את עצמי שנים שלא הצלתי אותו, ושלא הייתי "ילדה טובה" וכו' . במהות שלי לא היה קיים יציבות, בטחון, קרקע, רק כשהתחלתי להחלים התחלתי לבסס את זה.

האם תוכלי להסביר לי בבקשה במה מתבטאת חרדה קיומית? וממה אני כל כך פוחדת היום שמקשה עליי להתנתק מהמשפחה?


כמובן שכל זה על רקע ההזנחה שחווית עד גיל 17 שגרמה לך, כפי הנראה, לכמיהה מתמשכת ולא מסופקת לקבל אהבה והזנה מאימך.

מה שהניע אותי שנים זה לקבל הזנה ואהבה ממנה וזה לעולם לא קרה. כמה מאמץ ואנרגיה השקעתי כדי לרצות את אותה. ויתרתי על החיים שלי בשבילה, הצרכים והרצונות שלה היו אצלי במקום הראשון, פינקתי אותה, דאגתי לה, עשיתי למענה, שרתתי אותה ובתמורה קיבלתי יחס מתעלל וניצול ממנה.

בשנים האחרונות עשיתי עבודה על כל הרגשות השליליים שהיו לי כלפיה, הייתי "באבל" מתמשך על כל החסכים, הורדתי לאפס ציפיות ממנה.

לאחרונה בגלל "היחס שלה" כלפיי החלטתי שאני מתרחקת ממנה לא ממקום כועס אלא ממקום של להגן על עצמי, זו הפעם הראשונה שאני מצליחה ליצור מרחק ל- 10 ימים ולא נשברת להתקרב אליה וגם לא מרגישה רגשי אשמה למרות המסכנות שלה.
אני מרגישה כל כך בשלה לתהליך ההיפרדות ממנה. להשתחרר פסיכולוגית רגשית מהקשר איתה, וחשוב לי שזה יהיה ממקום שלם ואוהב בתוכי.

בימים האחרונים עולה בי חרדה שאם יקרה לאימא משהו כשמצב היחסים בינינו מרוחק, קר ולא נעים אני אתייסר וארגיש רגשות אשמה וזה מאוד מפריע לי. מה לא נכון בתפיסה שלי? למה מפחיד אותי כל כך להיפרד ממנה כשהיחסים בינינו רחוקים וקרים?




-האם אני מסכימה ליצור מרווח ביני לבין המשפחה שלי?
כן
האם אני מסכימה לזכור שמשמעות המרווח הזה איננו פרידה מהם?
כן, זה מקל עליי
האם אני מסכימה לזכור שהיפרדות מהם מקושרת אצלי לחרדה קיומית וטבעי שיהיה לי קשה לעשותה
כן
-האם אני מסכימה להבין לליבי ולהיות סבלנית ורכה עם עצמי?
כן
-האם אני מסכימה להכיר בכך שהיפרדות מהמשפחה שלי איננה מהווה כיום סכנה קיומית עבורי?
כן
-האם אני מסכימה להכיר בכך שיש לי משאבים נפשיים חזקים עליהם אני יכולה להישען בעת ההיפרדות הזאת?
לא בטוחה.

בע

[רוצה_להבריא*]

אם הייתי צריכה לענות על השאלות האלה לפני שנה, כל התשובות היו חד משמעית "לא". כששאלתי את עצמי את השאלות לא הרגשתי שום התנגדות בבטן, הרגשתי הסכמה. היום אני מרגישה בוגרת לעבור את התהליך ההיפרדות, זה כבר לא מפחיד אותי.

תודה לך יקירה.

[עירית_לוי]

_זה היה אירוע טראומטי שהשפיע עליי מאוד והיו לו השלכות קשות על חיי. פחדתי להיקשר לגבר או להביא ילדים לעולם כדי שלא ימותו לי פתאום. הפחד מלהיות "לבד", "מחקתי את עצמי" רק לא להיות לבד, כי אחרי שאבא נפטר נותרתי לבד בעולם בלי משפחה. הייתי נכנסת לחרדה איומה אם מישהו במשפחה היה חולה, הייתי בטוחה שהוא עומד למות (אבא נפטר ממחלה) שחזרתי שוב ושוב את "חווית הנתק הפתאומי" וזה התבטא בחוסר יציבות במקומות עבודה. הייתי מלאת רגשי אשמה בגלל המוות של האבא, האשמתי את עצמי שנים שלא הצלתי אותו, ושלא הייתי "ילדה טובה" וכו' . במהות שלי לא היה קיים יציבות, בטחון, קרקע, רק כשהתחלתי להחלים התחלתי לבסס את זה.

האם תוכלי להסביר לי בבקשה במה מתבטאת חרדה קיומית?
אצל כל אחד זה יכול להראות קצת אחרת.
אני חושבת שכל מה שתיארת כאן הוא הביטוי שלה אצלך: הפחד להיקשר לגבר, הפחד להיקשר לילדים, ובאותה נשימה גם הפחד להישאר לבד. את מפחדת להיות עם, אבל מפחדת גם להיות בלי.
פחדים כאלה גורמים לדפוס של אחיזה - מתוך הכמיהה שאחיזה במשהו תספק תחושה של ביטחון. זה כמו שאם הקרקע באמת תישמט מתחת לרגלייך את תחפשי מיד אינסטינקטיבית במה להחזיק ועל מה להיתלות כדי לא להישמט לתוך ריק. כאשר אין לנו תחושה של יציבות אנחנו נאחזים, באופן טבעי.

לכן, כאשר ישנה חרדה, אנחנו נוטים להיאחז במה שיש. גם אם מה שיש הוא רע ומזיק. אצלך זוהי אחיזה בקשר עם משפחתך. אצל אחרים זו יכולה להיות אחיזה בבן זוג שבמקרה הטוב אינו מדוייק ובמקרה הרע הוא מתעלל, אחיזה בקשרים חברתיים וכן הלאה. גם אם הקשר איננו קשר "רע", כאשר נכנס אליו האלמנט של האחיזה - זה מיד ממקם את האוחז בעמדה של תלות ונחיתות, גורם לו סבל ומשפיע על הדינאמיקה כולה.

וממה אני כל כך פוחדת היום שמקשה עליי להתנתק מהמשפחה?
אני חושבת שזהו פחד לא רציונלי. את פוחדת פחד מאוד ראשוני, אינסטינקטיבי והישרדותי (שאת ההסבר לו ראינו), ואני מציעה רק לתת לו לגיטימציה. וגם לך . מותר לך לפחד אותו. יש לך סיבות טובות לפחד אותו ואת לא לא-בסדר בגלל שאת מתקשה להתנתק מהמשפחה. לכל אדם שהיה חווה את מה שאת חווית – היה קשה בדיוק כמו שלך קשה.

אני מאמינה שככל שתקשי על עצמך ותלחצי ולא תביני אותך – כך הקושי להתנתק יגבר. וכלל שתנהגי בעצמך ובפחד שלך ביד רכה, כך תסללי את הדרך לשם. כמובן שלאט לאט ועם הרבה סבלנות. החמלה העצמית כאן היא חשובה. מסכימה לה?

_לאחרונה בגלל "היחס שלה" כלפיי החלטתי שאני מתרחקת ממנה לא ממקום כועס אלא ממקום של להגן על עצמי, זו הפעם הראשונה שאני מצליחה ליצור מרחק ל- 10 ימים ולא נשברת להתקרב אליה וגם לא מרגישה רגשי אשמה למרות המסכנות שלה.
אני מרגישה כל כך בשלה לתהליך ההיפרדות ממנה. להשתחרר פסיכולוגית רגשית מהקשר איתה, וחשוב לי שזה יהיה ממקום שלם ואוהב בתוכי._
נהדר!
כל הכבוד על הדרך.

בימים האחרונים עולה בי חרדה שאם יקרה לאימא משהו כשמצב היחסים בינינו מרוחק, קר ולא נעים אני אתייסר וארגיש רגשות אשמה וזה מאוד מפריע לי. מה לא נכון בתפיסה שלי? למה מפחיד אותי כל כך להיפרד ממנה כשהיחסים בינינו רחוקים וקרים?
כך נראית האחיזה. החרדה עולה בך באופן אוטומטי: אם את רחוקה ממנה אין לך כביכול שליטה על המצב שלה, אין לך במה לאחוז (במידע אודות מצבה או בטיפול בה אם נדרש טיפול). במצב כזה אך טבעי הוא שהחרדה תגבר, החרדה לאבד את אמא שלך.

לא הייתי מחפשת מה לא נכון בתפיסה שלך. כי אין פה "לא נכון", זה הרי אוטומטי לגמרי. במקום זה הייתי מפנה חמלה כלפי עצמך: כלפיי החרדה, כלפיי דפוס האחיזה שעולה בעקבות החרדה, כלפיי רגשות האשמה שנלווים לכל זה. רק חמלה (לא רחמים, חמלה), רק להביט עליך מבלי לכעוס על עצמך ולהבין לליבך. מסכימה?

אם הייתי צריכה לענות על השאלות האלה לפני שנה, כל התשובות היו חד משמעית "לא". כששאלתי את עצמי את השאלות לא הרגשתי שום התנגדות בבטן, הרגשתי הסכמה. היום אני מרגישה בוגרת לעבור את התהליך ההיפרדות, זה כבר לא מפחיד אותי.
יופי. כל הכבוד.
אני מציעה לך לחזור אל השאלות הללו עוד כמה פעמים בימים הקרובים כדי לטפח את ההסכמה ולבסס אותה.

[רוצה_להבריא*]

גם אם הקשר איננו קשר "רע", כאשר נכנס אליו האלמנט של האחיזה - זה מיד ממקם את האוחז בעמדה של תלות ונחיתות, גורם לו סבל ומשפיע על הדינאמיקה כולה.

בעקבות ההיסטוריה שלי, הייתי מאוד חלשה ונזקקת, וכתוצאה מזה הייתי תלותית וסבלתי מזה נורא. ואחת המטרות ששמתי לעצמי בתהליך זה לחזק את עצמי, ולהישען כמה שיותר על עצמי כדי לא להיות בעמדה הנזקקת הזו.

ואת לא לא-בסדר בגלל שאת מתקשה להתנתק מהמשפחה. לכל אדם שהיה חווה את מה שאת חווית – היה קשה בדיוק כמו שלך קשה.

אני בטוחה.

וכלל שתנהגי בעצמך ובפחד שלך ביד רכה, כך תסללי את הדרך לשם. כמובן שלאט לאט ועם הרבה סבלנות. החמלה העצמית כאן היא חשובה. מסכימה לה?

לאורך כל התהליך שעברתי התנהגתי לעצמי בחמלה, בסבלנות ו"ביד רכה". אי אפשר לעבור תהליך כזה "ביד קשה", זה תהליך קשה ומייסר, שדורש המון המון סבלנות, כי יש לו זמן "הבשלה משלו", ודרושה המון עבודה בשביל לראות איזה שהיא התקדמות קטנה.


בימים האחרונים עולה בי חרדה שאם יקרה לאימא משהו כשמצב היחסים בינינו מרוחק, קר ולא נעים אני אתייסר וארגיש רגשות אשמה וזה מאוד מפריע לי. מה לא נכון בתפיסה שלי? למה מפחיד אותי כל כך להיפרד ממנה כשהיחסים בינינו רחוקים וקרים?
כך נראית האחיזה. החרדה עולה בך באופן אוטומטי: אם את רחוקה ממנה אין לך כביכול שליטה על המצב שלה, אין לך במה לאחוז (במידע אודות מצבה או בטיפול בה אם נדרש טיפול). במצב כזה אך טבעי הוא שהחרדה תגבר, החרדה לאבד את אמא שלך.

לא לזה התכוונתי, אני אנסה להסביר את עצמי. בגלל המרחק שיצרתי מאימא בשבועיים האחרונים היחסים בינינו קרים ורחוקים ויכול להיות מאוד שאימא עצובה וכועסת עליי וכו' ועולה בי פחד שאם לאימא חס ושלום יקרה משהו אני אתייסר וארגיש רגשות אשמה שהיא הלכה לעולמה כועסת ועצובה עליי. אני יודעת שזה טיפשי אבל זה מה שאני מרגישה, אני פוחדת מהרגשות הקשים שאני ארגיש אחרי.

ופתאום עולה בי בפעם הראשונה, שזה מה שקרה עם אבא שלי, אחרי שהוא נפטר הייתי בטוחה שהוא מת כשהוא כועס ופגוע ממני, וזה ייסר אותי שנים והפך אותי להיות "ילדה טובה" שחס וחלילה לא אפגע במישהו והוא ימות לי פתאום, כי אני לא אוכל לחיות עם זה בשלום אם אדע שפגעתי במישהו והוא מת. אז בשביל למנוע את הבעיה הפכתי להיות "ילדה טובה ומרצה".

[עירית_לוי]

אני חושבת שמבינה (תבדקי ).
בעצם האתגר שאת ניצבת מולו הוא להרחיב את היכולת שלך להכיל אי שביעות רצון של אמא שלך ממך (או של כל אדם אחר שחשוב לך להיות אהובה על ידו). זו לא רק אי שביעות רצון אלא כל הסקאלה של אי נחת – החל מחוסר שביעות רצון, דרך אכזבה, ועד כעס וזעם. הרחבת יכולת ההכלה הזאת תשחרר אותך מהכלא של הילדה הטובה והמרצה.
זה יותר בכיוון?

[רוצה_להבריא*]

תודה לך עירית,
ׁׁ @}

יכול להיות שאני לא מסבירה את עצמי נכון ואולי מה שאני חושבת כל כך מטומטם ולכן את לא מצליחה לרדת לסוף דעתי.

קשה לי לחיות בשלום עם עצמי אם אני יודעת שאדם רחוק ובייחוד אדם קרוב ימות, כשהוא כועס עליי או פגוע ממני.

מה שהפך אותי להיות "ילדה טובה ומרצה" זה הרגשי אשמה והחרטה הגדולה שהרגשתי אחרי שאבא שלי מת (הייתי בת 17), הסקתי שהוא עזב את העולם כשהוא פגוע ממני וכועס עליי. (לא יודעת למה)
ולא יכולתי לשאת את המחשבה שהוא מת כשהוא פגוע ממני וכועס עליי , ואין לי עם מי לדבר עכשיו ואני לא יכולה לתקן את המצב כי הוא כבר לא כאן.

בכדי למנוע ממני לחוות שוב את החוויה הקשה הזו כי תמיד לקחתי בחשבון שאין לנו שום ביטוח, היום אנחנו כאן ומחר לא. הפכתי להיות "ילדה טובה", אומרת כן לכולם, אדיבה, מתחשבת, מחייכת, מוותרת, לא פוגעת, וכו'. כי אם אני אומרת לכולם "כן" הסיכויים שמישהו יפגע ממני הם קטנים ואם יקרה לו משהו אני אוכל לחיות בשלום עם עצמי.

עכשיו עם אימא אני פוחדת, היא בת 80 ולאחרונה התרחקתי ממנה כי היא פוגעת בי וזו הדרך שאני מגנה על עצמי, והיא בטח מרגישה כלפי כעס ואולי נפגעה ממני, ואם יקרה לה משהו אז יהיה לי מאוד קשה לחיות עם זה שהיא מתה כשהיא כועסת ופגועה ממני.

למה קשה לי להכיל את זה?

מה אדם נורמלי מרגיש במצבים כאלה?

האם תוכלי בבקשה לעזור לי לשנות את התפיסה שלי לתפיסה בריאה יותר?

וכמובן שאני צריכה ללמוד להרחיב את היכולת שלי להכיל אי שביעות רצון, אכזבה, כעס וכו' בכלל מאנשים ובייחוד מאלה שאני אוהבת. איך עושים את זה?

[מ.ס.*]

מוסיפה כאן את שני הסנט שלי אם אפשר,
רוצה להבריא, אני מבינה מאוד את הסוגיות שלך, מכירה אותם ומוצאת את עצמי במצבים מסוימים לפעמים דומים... אז כמה דבררים שרציתי להגיד לך,

כי אם אני אומרת לכולם "כן" הסיכויים שמישהו יפגע ממני הם קטנים
בלתי אפשרי לרצות את כולם, ואם תעשי זאת , תמיד יהיה מישהו לא מרוצה, קודם כל את עצמך תהיי לא מרוצה.
יש לי קרוב משפחה כזה.
"תוכל להקפיץ אותי לשם בשעה כך וכך?"
"כן"
ואז עוד מישהו מבקש ממנו טובה וגם לו הוא היה אומר כן, בטח, ולעוד מישהו ולעוד מישהו.
בסוף תמיד מישהו נשאר לא מרוצה , אי אפשר לעזור לכולם, זה תמיד מתנגש , והוא עצמו בינתיים היה מפתח עוינות, כלפי הרבה אנשים (הרבה גם כלפיי)...


עולה בי פחד שאם לאימא חס ושלום יקרה משהו אני אתייסר וארגיש רגשות אשמה שהיא הלכה לעולמה כועסת ועצובה עליי
אבל זו הבחירה שלה, אם לכעוס או להיות עצובה. יש את המעשים שלך ויש אז את הבחירה שלה...
אני יודעת שזה לא ממש משנה את הרגש שאת מרגישה, אבל זה משהו שאולי כדאי לזכור ולהחזיק בראש גם אם הלב או הבטן עוד לא נמצאים שם.
בנוסף את יכולה לנסות אולי כן להתקרב וכשהיא פוגעת בך או עוברת את הגבול או מבקשת משהו שאת לא יכולה כרגע לעשות בשבילה, להסביר לה את זה עם חיוך ברוגע בלי כל המטען הרגשי.

משהו כמו "אמא כשאת אומרת לי את זה או מדברת אלי כך, זה פוגע בי ואני צריכה ללכת.."
או תחשבי כבר על הניסוח שמתאים לך.

ואז, אם היא כועסת זה לגמרי לגמרי שלה, ואת באמת יכולה להיות שמחה וגאה בעצמך שנשארת אוהבת כלפיה אך גם כלפייך.
את באמת יכולה להיות גאה בעצמך, זה מאוד מאוד לא פשוט, וזה הישג עצום!!

דרך אגב, הרב (אברהם יצחק) קוק צ"ל, אמר שכל כעס הוא קודם כל כעס על העצמי, אך בגלל הצד האגואיסטי שבאדם, שקשה לו לכעוס על עצמו הוא מוצא כתובת, זה עוזר לפעמים לזכור את זה. אם היא כועסת עלייך כשאת מתרחקת ממנה אחרי שהיא פגעה בך, היא קודם כל אולי קצת כועסת על עצמה, אבל היא לא תביע את זה כך, כי זה מנוגד לטבע האנושי, אז זה יוצא עלייך.
רק תארי לך איך היית מרגישה אם מישהו היה מאשים אותך שפגעת בו, יכול להיות שהיית כועסת עליו כי הוא חשף נקודת תורפה שלך, כלומר הכעס שלך הוא בעצם על נקודת התורפה הזו שבך. מקווה שהניסוח לא היה מסורבל מדי.



דרך אגב, גם אחרי שאדם מת , אפשר להשלים ולתקן, זה קשה יותר אבל אני מאמינה שאפשר.
אפשר לכתוב מכתב, לדמיין אותו בעמדת מחילה כלפייך, ללכת לקבר או לכל מקום שאת מרגישה קרובה ולנסות להגיד את מה שעל ליבך.


מקווה שזה בסדר שכתבתי , ואם לא מתאים את מוזמנת למחוק או להתעלם...

[עירית_לוי]

אולי מה שאני חושבת כל כך מטומטם ולכן את לא מצליחה לרדת לסוף דעתי.
לא לא לא . בבקשה אל תדברי ככה על עצמך או על המחשבות שלך.
אגב, את הסיטואציה שתיארת הבנתי, אבל כנראה לי הבנתי מהו הצורך או הבקשה שלך ממני כאן אל מול הסיטואציה.

אני חושבת שכעת הבקשה ברורה לי יותר (בואי נראה אם אכן כך ):

למה קשה לי להכיל את זה?
נראה לי שהקושי שלך להכיל את זה נובע פשוט מכך שזוהי סיטואציה מורכבת מבחינה רגשית. ואני גם חושבת שלכל אדם שהיה חווה את מה שאת חווית, והיה נמצא בתוך הסיטואציה הזאת בהווה, היה קשה להכיל את זה.

בואי תראי מדוע הסיטואציה מורכבת:
ראשית, יש ברקע שלה מטען ש"לא פורק". מטען של כאב גדול ושל רגשות האשמה שלך ביחס לאבא שלך. משהו שנשאר לא פתור בינך לבין אבא שלך, ושאת מאמינה שלא יכול להיפתר. זה המרכיב הראשון.

על גבי המרכיב הראשון התלבש מרכיב שני של דיכוי עצמי שלך: דיכוי שנמשך שנים רבות – כדי חלילה לא לפגוע שוב במישהו, וכדי לא לשאת על גבך מטען דומה לזה שאת נושאת ביחס לאביך. רק המחשבה על האפשרות שזה יקרה שוב מבעיתה אותך, ולכן, את הסכמת (לא במודע) לשלם מחיר מאוד כבד כדי "לבטח" את עצמך מפני האפשרות הזאת.

אוקיי? אז יש פה מטען מכאיב (שנתפס כעונש שעליך לשאת לנצח, מטען "לא פתיר"), שעליו התלבש דיכוי עצמי שיוצר כאב עצום ורב בפני עצמו. את נושאת כאב על גבי כאב.

המרכיב השלישי התווסף כאשר החלטת להוציא את עצמך לחופשי, להפסיק להיות ילדה טובה ומרצה, ולהתרחק מאמך. כאשר החלטת להיות סוף סוף נאמנה לעצמך. ההחלטה הזאת הציפה אל פני השטח מטען רגשי רב: ראשית, היא מציפה פחד עצום מהאפשרות שתחווי שוב את אותה חוויה איומה ובלתי נסבלת של פגיעה באדם לפני מותו ללא האפשרות לתקן את היחסים. שנית, היא מציפה מעין לחץ פנימי שלך כלפייך לחדול מיד מ"מרד הנעורים" הזה ולחזור להיות ילדה טובה. שזה למעשה לחץ לשוב ולדכא את עצמך כמו בעבר. זוהי סיטואציה שמייצרת לחץ ומועקה גדולה משום שכביכול אין ממנה מוצא: "או שאני אדכא את עצמי או שאני אקח את הסיכון לחוות שוב את מה שקרה עם אבא". שתי האפשרויות מעיקות ושתיהן מחרידות אותך. וכאמור, החוויה שלך היא שבכל מקרה לא יהיה כאן פיתרון חיובי או נעים.

זוהי סיטואציה מורכבת. יש בה כמה מרכיבים וכמה רבדים, כפי שתיארתי. וכולם טעונים ברגשות לא קלים.
האם את יכולה לראות מדוע היא קשה להכלה?
האם התיאור הזה נתן מענה לשאלה שלך? אם לא, אמרי לי, עד שהכל יהיה בהיר לגמרי.
.

מה אדם נורמלי מרגיש במצבים כאלה?
הייתי משנה את הניסוח – מאדם נורמלי ל-אדם שמשוחרר מהכאבים והפחדים שאת נושאת בתוכך. בסדר?
אם היית חופשייה, נראה לי שהיית:

1. נותנת לעצמך את החופש להיות רחוקה מאמא שלך. בוחרת בנאמנות לעצמך.
2. אולי(!) מבררת מרחוק מה שלומה, מבלי "להתערבב" (להיבהל, לחוש אשמה וכו').

אני חושבת ששני אלה היו מתאפשרים ביתר קלות אם היית עושה שלום בינך בין אבא שלך, בתוכך. משחררת אותך מהאשמה, סולחת לך על מה שאת מחזיקה נגדך (שאגב יכול להיות שכלל אינו אמיתי, נכון? יתכן ואביך כלל לא נפגע ממך, אם הבנתי נכון).
אני חושבת שזה מה שיושב בבסיס של הפלונטר הזה, וששם כדאי להתחיל.
אני גם חושבת ששלום כזה יקל עליך להיות נאמנה לעצמך מבלי לחוש את כל התחושות שעולות בך היום מול אמא שלך.

מה דעתך?

האם תוכלי בבקשה לעזור לי לשנות את התפיסה שלי לתפיסה בריאה יותר?
בשמחה. מה דעתך שנתחיל משלום בינך לבין אבא שלך (שלום בתוכך)?
אם זה לא מתאים לך נחפש פתח אחר.
.

כמובן שאני צריכה ללמוד להרחיב את היכולת שלי להכיל אי שביעות רצון, אכזבה, כעס וכו' בכלל מאנשים ובייחוד מאלה שאני אוהבת. איך עושים את זה?
בואי נתחיל לברר יחד:

• מה מפחיד אות בכעס שמופנה אליך?
• מה נחוץ לך כדי לא להיבהל מכעס שמופנה אליך?
• מה יידרש ממך כדי לא להיבהל מכעס שמופנה אליך?

[עירית_לוי]

_דרך אגב, גם אחרי שאדם מת , אפשר להשלים ולתקן, זה קשה יותר אבל אני מאמינה שאפשר.
אפשר לכתוב מכתב, לדמיין אותו בעמדת מחילה כלפייך, ללכת לקבר או לכל מקום שאת מרגישה קרובה ולנסות להגיד את מה שעל ליבך._
כן, בהחלט. מסכימה עם מ.ס.
גם אני כאמור מאמינה שאפשר,
ומאמינה שהשלום הזה הוא נקודת מוצא חשובה עבורך.

[רוצה_להבריא*]

עירית היקרה,

את מדהימה! היכולת המופלאה המיוחדת שלך, לתאר ולפרש את הדברים בצורה כל כך מדויקת, ומפורטת ולחבר אותם כמו פזל אחד לשני. מקסים.

אני קוראת את מה שכתבת, ואני בוכה.

האם את יכולה לראות מדוע היא קשה להכלה?

בהחלט, אני חיה בפלונטר הזה שנים רבות. רק לאחרונה העזתי "להציץ" החוצה לבדוק אם יש לי איזה סיכוי לצאת "מהכלא הזה" כדי לבנות לי חיים משלי.

האם התיאור הזה נתן מענה לשאלה שלך? אם לא, אמרי לי, עד שהכל יהיה בהיר לגמרי.

אין לי מילים.

_נותנת לעצמך את החופש להיות רחוקה מאמא שלך. בוחרת בנאמנות לעצמך.
אולי(!) מבררת מרחוק מה שלומה, מבלי "להתערבב" (להיבהל, לחוש אשמה וכו')._

האם יש סיכוי ש"הנס" הזה יקרה ?

אני חושבת ששני אלה היו מתאפשרים ביתר קלות אם היית עושה שלום בינך בין אבא שלך, בתוכך. משחררת אותך מהאשמה, סולחת לך על מה שאת מחזיקה נגדך (שאגב יכול להיות שכלל אינו אמיתי, נכון? יתכן ואביך כלל לא נפגע ממך, אם הבנתי נכון).

אני מנסה לחשוב מה גרם לי להגיע להחלטה הגורלית הזאת בגיל 17, אני אכתוב מה שעולה לי

אני לא זוכרת שרבתי עם אבא או שהוא כעס עלי לפני שהוא הלך לניתוח. המילים האחרונות שאמר לי זה "תשמרי על אימא" ואת זה הוא צעק לי דרך החלון כשהוא יצא לניתוח.

אני מרגישה כאב גדול כשאני חושבת על כל מה שהוא עבר, שהוא היה לבד ובמצב קשה, ולא הייתי על ידו לעזור לו, להקל עליו, לטפל בו, לא עמדתי לצידו. ולהפך, כשאבא גסס אני נהניתי עם החבר שהיה לי ולא הייתי מוטרדת מהמצב שלו (כי לא ידעתי בכלל), לקחו אותי לבקר אותו רק שלושה ימים לפני שהוא נפטר והוא היה מונשם ועם מכשירים והיה לי קשה לראות אותו במצב הזה. ואף אחד לא הסביר לי מה קורה איתו. נורא הצטערתי שלא הייתי ילדה טובה כשהוא היה חיי, למה לא עשיתי מה שהוא ביקש ממני. למה לא ריציתי אותו.

המוות שלו היה כל כך פתאומי ולא צפוי עבורי, בחלומות הכי שחורים שלי לא חשבתי שזה יכול לקרות.


אני גם חושבת ששלום כזה יקל עליך להיות נאמנה לעצמך מבלי לחוש את כל התחושות שעולות בך היום מול אמא שלך.

הלוואי, מה עליי לעשות כדי שזה יקרה. איך אני משתחררת מהאשמה? איך אני סולחת לעצמי?

מה דעתך שנתחיל משלום בינך לבין אבא שלך (שלום בתוכך)?

אני רוצה מאוד.

-מה מפחיד אות בכעס שמופנה אליך?

הכעס היה הדבר הכי דומיננטי שהיה בבית בילדותי, ראיתי הרבה כעס. הכעס הוא מפחיד כי זה רגש אגרסיבי, תוקפני, יש בו עוינות, שינאה, איבוד שליטה, טונים גבוהים, איומים, והוא יוצר הרבה מתח ופחד.

ברמה האישית כשכועסים עלי אני מרגישה פחד שיפגעו בי, שיכו אותי, שיתקפו אותי, שיצעקו עליי ,שיסלקו אותי, שלא ירצו אותי, אני מרגישה ילדה רעה כשכועסים ונוזפים בי וזה גורם לי להרגיש קטנה, בושה והשפלה.

-מה נחוץ לך כדי לא להיבהל מכעס שמופנה אליך?

אני תמיד נבהלת מכעס, זה לא נעים לי בכלל.

-מה יידרש ממך כדי לא להיבהל מכעס שמופנה אליך?

לא יודעת.

[רוצה_להבריא*]

נזכרתי ששלוש שנים אחרי שאבא נפטר, חברה טובה של אחותי נהרגה בתאונה ואני זוכרת שאמרתי לעצמי "שאני שמחה שלא היה לי קשר אישי איתה כך שלא פגעתי בה" והרגשתי הקלה גדולה- אני חושבת שעם אבא האשמתי את עצמי שעשיתי משהו רע. ואין לי מושג מה זה.

[עירית_לוי]

תודה על המילים החמות . אני שמחה שהתיאור נוגע בך כך. מקווה שזה גם מקל, ועוזר לך להבין לליבך בהקשר של הקושי להכיל את הסיטואציה. כמו שכבר ראית, ההבנה שלך לליבך והחמלה העצמית היא צעד ראשון וחשוב בדרך לשינוי.

_נותנת לעצמך את החופש להיות רחוקה מאמא שלך. בוחרת בנאמנות לעצמך.
אולי(!) מבררת מרחוק מה שלומה, מבלי "להתערבב" (להיבהל, לחוש אשמה וכו').
האם יש סיכוי ש"הנס" הזה יקרה ?_
אני מאמינה שכן. זה דורש כמובן לעשות את השינוי הפנימי שאת מכוונת אליו. וגם סבלנות.

אני חושבת שעם אבא האשמתי את עצמי שעשיתי משהו רע. ואין לי מושג מה זה.
מהתיאור שלך אני לא רואה משהו קונקרטי במציאות הממשית שאת יכולה או צריכה לסלוח לעצמך עליו. את לא עשית שום דבר שנראה כמו טעות או פגיעה בו. אני לא יכולה לומר בוודאות, אבל יש לי תחושה שאת לקחת על עצמך אַשְׁמָה אך ורק מתוך ההרגל להרגיש אַשֵׁמָה, מתוך הדרך שבה את היית רגילה להתייחס לעצמך. הכאב ותחושת האובדן היו קשים מנשוא, וכפי הנראה, הדרך שלך להתמודד עם זה היתה לקחת על עצמך משהו. לי, כמתבוננת מהצד, ברור שהמסקנה שהסקת כנערה, אינה נכונה.

הלוואי, מה עליי לעשות כדי שזה יקרה. איך אני משתחררת מהאשמה? איך אני סולחת לעצמי?
ראשית, האם את יכולה לראות שאת לא באמת אשמה? האם את יכולה להביט לרגע על המציאות כפי שהיא - ולשקול את הרעיון שאולי המסקנה שהאמנת בה כל השנים איננה נכונה? זה לא קל לעשות כזה סוויץ', אז קחי לך רגע, וזה בסדר אם עולה שם התנגדות או חוסר הסכמה. מאוד טבעי שזה יקרה. היפוך שכזה דורש זמן עיכול.

שנית, כדאי להביט על הדברים שאת מצטערת או מתחרטת לגביהם, או שהיית רוצה שקרו אחרת, ולבדוק מה אפשר לעשות עימם כרגע כדי שיהיו סגורים ושלמים עבורך. אי אפשר לשנות את העבר אבל כן אפשר לשנות את ההתייחסות שלך אליו על מנת שהוא לא ימשיך לרדוף אותך. למשל, מהתיאור שלך אני מבינה שאת מצטערת על כך שלא ידעת מוקדם יותר על מצבו של אביך, שלא הספקת להיפרד ממנו כמו שצריך, ושלא אמרת לו את מה שהיית רוצה לומר לו. בנוסף, אולי יש משהו אחר, שהיום במבט לאחור את מצטערת או מתחרטת שלא עשית או אמרת ושקשור לעצמך או לאנשים אחרים (בני משפחתך אבל לא רק הם). אם מתאים לך, את יכולה להכין רשימה של דברים כאלה ויחד נראה מה דרוש לך כדי שכל העניינים הללו ייסגרו ויניחו לך.

מה דעתך על שני הדברים הללו?
.
.
_מה יידרש ממך כדי לא להיבהל מכעס שמופנה אליך?
לא יודעת_.
מתוך התיאור שלך את חוויות הילדות אני יכולה להבין את הבהלה האינסטינקטיבית שעולה בך מול כעס, ומדוע ההתנסות הזאת היא כה טעונה מבחינתך.
אני חושבת שבמהלך השנים, כאשר חווית עוד ועוד חוויות כמו אלה שתיארת, נוצר אצלך חיבור ישיר וחד משמעי בין "כועסים עלי" - לבין "לא אוהבים אותי" ו"אני חסרת ערך". מאחר וכעס הפך לדבר מאוד מסוכן עבורך מבחינה רגשית, את עשית הכל על מנת להימנע ממנו - מה שהוביל אותך להיות מרַצה ולדכא חלקים רבים בתוכך.

לכן, על מנת לפחד פחות ופחות מכעס, אולי כדאי לנסות ולהטיל בו ספק בחיבור ההוא, במסקנה עימה הסתובבת כל השנים. מה דעתך? האם את מסכימה לשקול את הרעיון שאפשר לכעוס עלייך ובאותה נשימה להמשיך להעריך אותך ולאהוב אותך?
תבדקי מה עולה לך מול זה ונמשיך.

[רוצה_להבריא*]

ההבנה שלך לליבך והחמלה העצמית היא צעד ראשון וחשוב בדרך לשינוי.

בתפיסה שלך איך נראית ומרגישה חמלה עצמית?

_נותנת לעצמך את החופש להיות רחוקה מאמא שלך. בוחרת בנאמנות לעצמך.
אולי(!) מבררת מרחוק מה שלומה, מבלי "להתערבב" (להיבהל, לחוש אשמה וכו').
האם יש סיכוי ש"הנס" הזה יקרה ?
אני מאמינה שכן. זה דורש כמובן לעשות את השינוי הפנימי שאת מכוונת אליו. וגם סבלנות_

איזה שינוי פנימי אני צריכה לעשות?
אני מרגישה שהאמונות שלי ביחס להורים הם מעוותות ואין לי אמונות בריאות. האם תוכלי בבקשה לעזור לי בעניין? בשבילי ההורים היו "כל יכול" ונדרשתי לציית.
מה המחויבות שלי לאימא? האם יש לי אחריות עליה? האם אני צריכה להתעניין בה?

האם אדם שגדל בבית נורמלי מתרחק בקלות מההורים ונאמן לעצמו. האם הוא לא מרגיש מחויב לבקר, לעזור להורים. האם הוא יכול להתנתק מההורים בלי להרגיש אשמה? איך עושים את זה? מה אני אמורה להגיד לעצמי? מה זה אומר "מבררת מרחוק מה שלומה מבלי להתערבב"?

כתבתי לך שהתרחקתי לאחרונה מאימא בגלל שהיא התעללה בי מילולית. היום אחרי שבועיים אני רואה אותה שפופה, עצובה וכאילו הזדקנה מאוד וממש קשה לי עם זה. היא בת 80 ואני אומרת לעצמי וואלה אם יקרה לה משהו ממש יכאב ויהיה לי עצוב שזה יגמר ככה כשאנחנו מרוחקות. בתפיסה שלי חשוב לי שהיחסים יהיו טובים והרמוניים וקשה לי מצב כזה. מה אני יכולה לעשות? מה אני יכולה לעשות כדי לא הישבר ולחזור לדפוס הקודם?



הכאב ותחושת האובדן היו קשים מנשוא, וכפי הנראה, הדרך שלך להתמודד עם זה היתה לקחת על עצמך משהו. לי, כמתבוננת מהצד, ברור שהמסקנה שהסקת כנערה, אינה נכונה.

את יכולה להסביר לי בבקשה למה את מתכוונת "שהדרך שלי להתמודד עם זה הייתה לקחת על עצמי משהו"?

האובדן של אבא היה כל כך טראומתי בשבילי, זה שינה לי את כל המציאות שלי לרעה. אני עדיין מנסה לחשוב מה עשיתי שגרם לי להתייסר כל כך ולהאשים את עצמי כשהוא מת.

אני חושבת שהתייסרתי כל כך בגלל שהבנתי שהמוות של אבא זה בלתי הפיך, הוא כבר לא יחזור יותר, איבדתי אותו לתמיד. והרגשתי שפספסתי, והצטערתי שלא ריציתי אותו, שלא עשיתי למענו יותר, שלא עזרתי לו, שלא צייתתי לו, שלא עשיתי לו מה שהוא רצה, בנוסף לזה, היו לו חיים קשים, הוא כל הזמן כאב, הוא סבל נורא מאימא שלי, אז כאב לי עליו על החיים הקשים שהיו לו והייתי מוכנה לעשות הכול כדי להקל עליו, רציתי כל כך לעשות למענו.

אבל יש לי תחושה שאת לקחת על עצמך אַשְׁמָה אך ורק מתוך ההרגל להרגיש אַשֵׁמָה, מתוך הדרך שבה את היית רגילה להתייחס לעצמך

את יכולה לתאר לי בבקשה המילים שלך את מה שכתבת כאן?

בבית כל הזמן האשימו אותי על דברים שעשיתי ולא עשיתי, לא היה לי סיכוי איתם, בכל מצב יצאתי אשמה. אחת האמונות הלא מודעות שנחשפתי אליה לאחרונה זה שאני "אדם רע" והאבסורד שהייתי אלטרואיסטית כל השנים, שריציתי, שהתחשבתי, שהקרבתי, שעזרתי שתמכתי ובתת מודע הייתי אדם רע.


מהתיאור שלך אני מבינה שאת מצטערת על כך שלא ידעת מוקדם יותר על מצבו של אביך, שלא הספקת להיפרד ממנו כמו שצריך, ושלא אמרת לו את מה שהיית רוצה לומר לו. בנוסף, אולי יש משהו אחר, שהיום במבט לאחור את מצטערת או מתחרטת שלא עשית או אמרת ושקשור לעצמך או לאנשים אחרים (בני משפחתך אבל לא רק הם). אם מתאים לך, את יכולה להכין רשימה של דברים כאלה ויחד נראה מה דרוש לך כדי שכל העניינים הללו ייסגרו ויניחו לך.

אני מצטערת שלא עשיתי למענו, שלא ריציתי אותו, שלא עזרתי לו, שלא הקלתי עליו, שלא הצלתי אותו, שלא הבנתי אותו, שלא פינקתי אותו, שלא דאגתי לו. אני רציתי לעשות לו טוב. וכול מה שהיה חסר לאבא שהוא רצה שיהיה לו בחיים, אני דאגתי לעשות את זה אחר כך לאימא והמשפחה.


נוצר אצלך חיבור ישיר וחד משמעי בין "כועסים עלי" - לבין "לא אוהבים אותי" ו"אני חסרת ערך". מאחר וכעס הפך לדבר מאוד מסוכן עבורך מבחינה רגשית, את עשית הכל על מנת להימנע ממנו - מה שהוביל אותך להיות מרַצה ולדכא חלקים רבים בתוכך.

נכון יש חיבור ישיר בין "כועסים עלי" לבין "לא אוהבים אותי" ו"אני חסרת ערך" אבל בעיקר חיבור ל"אני ילדה רעה" ו"אני ילדה דחויה, שנואה", עשיתי משהו רע, נוזפים בי. מגיע לי עונש, אני מרגישה מבוישת ומושפלת כשכועסים עליי.

שנים הדחקתי את הכעסים שלי, כל הזמן "נחמדה וחביבה וחייכנית" ודיכאתי את כל החלקים השלילים בתוכי את השינאה, העוינות, התוקפנות, הכעס, התסכול. וכו, כי סבלתי מאוד מהרגשות האלה כי בבית בילדות הרגשות השלילים כיכבו והיו בשפע, רגשות חיוביים כמו הבנה, חיבה, התחשבות, אמפתיה היה נדיר למצוא בבית.

האם את מסכימה לשקול את הרעיון שאפשר לכעוס עלייך ובאותה נשימה להמשיך להעריך אותך ולאהוב אותך?

אני מבינה את זה ברמת הרציונל, לא ברמה הפנימית.

[עירית_לוי]

_ההבנה שלך לליבך והחמלה העצמית היא צעד ראשון וחשוב בדרך לשינוי.
בתפיסה שלך איך נראית ומרגישה חמלה עצמית?_
את מרגישה שאת באמת מבינה לליבך. שזה אומר שאת לא שופטת את עצמך בכלל. תתארי לעצמך שחברה טובה מספרת לך על חוויה מכאיבה, ואת, בתגובה, מבינה כמה זה כואב. צר לך שכל כך כואב לה. את לא מעלה בדעתך לשפוט אותה באותו הרגע. להפך: הלב שלך נפתח ומתמלא בתחושה שמהולות בה אהבה ואמפתיה. את רוצה רק לחבק אותה ולחכות יחד איתה שהכאב יחלוף. חמלה עצמית זה אותו הדבר רק כאשר זה מופנה כלפי עצמך.
האם זה נתן לך מענה?

איזה שינוי פנימי אני צריכה לעשות?
הכוונה היתה לשינוי שאת כבר עובדת עליו: לבסס אהבה עצמית והערכה עצמית שמזינות אותך מבפנים, והופכות אותך לחופשיה מהתלות בהזנה החיצונית.

_מה המחויבות שלי לאימא? האם יש לי אחריות עליה? האם אני צריכה להתעניין בה?
האם אדם שגדל בבית נורמלי מתרחק בקלות מההורים ונאמן לעצמו. האם הוא לא מרגיש מחויב לבקר, לעזור להורים. האם הוא יכול להתנתק מההורים בלי להרגיש אשמה?_
ראשית, חשוב לומר שאי אפשר לתת למצב ה"נורמלי" תיאור אחד ויחיד, ואני חושבת שיש פה סקאלה שכל אדם מוצא את עצמו במקום כלשהו לאורכה, בין הקצה ה"אידיאלי" לבין הקצה ה"לא בריא", כאשר גם בצד החיובי של הסקאלה יש טווח של התנהגויות "נורמליות" שונות.
במצב חיובי ישנה התרחקות מסויימת מההורים (כזו או אחרת, אצל כל אחד כאמור זה שונה) ויחד איתה מתקיימת נאמנות עצמית. הנאמנות של האדם היא בראש ובראשונה לעצמו, וכאשר הוא נאמן לעצמו הוא יכול להיות נאמן גם למשפחתו מבלי שזה יבוא על חשבונו ומבלי שזה ידרוש דיכוי עצמי. במצב חיובי פעולות כמו ביקור ועזרה נעשות מבחירה ולא מתוך תחושת חובה שמלווה בתחושת אשמה. אני מאמינה שככל שההיפרדות טובה יותר כך ישנו חופש גדול יותר לבחור, וישנו רצון טבעי להתקרב ולעזור. זהו רצון וזוהי קירבה שנובעים מתוך אהבה ולא מתוך פחד.
האם החלק הזה בהיר ומובן?

איך עושים את זה? מה אני אמורה להגיד לעצמי?
אם כך, ואם המוטיבציה שלך צריכה להיבנות מתוך רצון ובחירה ולא מתוך תחושת חובה והכרח, כפי שתיארתי – בואי נבדוק: מה דרוש לך על מנת לבוא מתוך רצון ולא הכרח? מה יכול לתמוך בך לעשות סוויץ' כזה?

מה זה אומר "מבררת מרחוק מה שלומה מבלי להתערבב"?
ההצעה לברר מרחוק עלתה כדי ליצור מעין שלב ביניים בין שני הקצוות של קירבה גדולה מדי או ניתוק מוחלט. המחשבה שלי היתה שאולי שלב ביניים כזה יוכל לך קצת שקט, בתוך סערת הרגשות שאת נמצאת בה בגלל מצבה הבריאותי. כאשר את "מבררת מרחוק" את לא מגיעה אליה ופוגשת אותה (מה שיכול לגרום לך להצפה של תחושת קטנוּת וביטול), ומצד שני את כן מיודעת במצב, את לא מנותקת לגמרי. זה יכול להיות למשל להתקשר אליה או לאדם אחר שיודע מה מצבה ולשאול לשלומה, ולמסור דרישת שלום או החלמה מהירה. מבלי למשל להציע עזרה או לקחת על עצמך מחוייבות כלשהי. זהו רק רעיון, תבדקי אם הוא נכון לך.

כתבתי לך שהתרחקתי לאחרונה מאימא בגלל שהיא התעללה בי מילולית. היום אחרי שבועיים אני רואה אותה שפופה, עצובה וכאילו הזדקנה מאוד וממש קשה לי עם זה. היא בת 80 ואני אומרת לעצמי וואלה אם יקרה לה משהו ממש יכאב ויהיה לי עצוב שזה יגמר ככה כשאנחנו מרוחקות. בתפיסה שלי חשוב לי שהיחסים יהיו טובים והרמוניים וקשה לי מצב כזה. מה אני יכולה לעשות? מה אני יכולה לעשות כדי לא הישבר ולחזור לדפוס הקודם?
ראשית, האם מה שהצעתי בפיסקה הקודמת יכול לתת מענה לצורך שלך?
ועוד שאלה: מה דרוש לך על מנת להתקרב מעט מבלי להגיע למצב של ביטול עצמי או דיכוי עצמי?

את יכולה להסביר לי בבקשה למה את מתכוונת "שהדרך שלי להתמודד עם זה הייתה לקחת על עצמי משהו"?
אני יכולה לראות שני מנגנונים של הנפש שאולי פעלו כאן -
הראשון: כאשר משהו כל כך נורא ובלתי נסבל קורה, לנפש שלנו יש (לעיתים) נטייה לחפש אשמים. זו הדרך של הנפש להתמודד. זה קורה כאשר המצב הוא כל כך בלתי נתפס, ואם נמצא ה"אשם", יש כביכול תשובה ויש הסבר. יש כביכול סדר בעולם, סדר שמסייע לנפש לתפוס את המצב הבלתי נתפס. לעיתים אנחנו מחפשים אשמים בחוץ: אנשים אחרים או אפילו אלוהים. ולעיתים אנחנו מפנים את האצבע המאשימה פנימה. נדמה לי שאצלך, בגלל שהיית כל כך רגילה להרגיש אשמה ולא בסדר, היית כל כך רגילה להלקות ולהעניש את עצמך על דברים שקרו, חיפשת משהו שבגללו את יכולה לחוש אשֵמה. ומצאת.

המנגנון השני: את נקלעת למצב שלא היתה לך שליטה עליו, לא על המוות של אבא שלך ולא על הסבל שלו. חוסר האונים מול מצב כה מכאיב שאין לנו שליטה עליו הוא עצום וקשה להכלה. הדבר היחיד שהרגשת שאת כן יכולה לעשות מול המצב הוא לקחת על עצמך אשְמה. "הנה משהו לעשות! הנה גלגל הצלה". מול תחושה כה גדולה של חוסר אונים לעיתים הנפש חייבת להרגיש שהיא עושה. ולקיחת האשְמה היתה העשייה שלך.

לשני אלה התכוונתי כשאמרתי שהדרך שלך להתמודד עם מה שקרה היה לקחת משהו על עצמך: לחפש אשמים כדי לתפוס את המצב הבלתי נתפס, ולעשות משהו (לקחת אשְמה) כדי לא להרגיש כל כך חסרת אונים מול סיטואציה שאי אפשר לשלוט בה.

זה ההסבר שלי, אני לא יודעת אם הוא נכון לגבייך. את תצטרכי לבדוק איך הוא נשמע לך.

_אבל יש לי תחושה שאת לקחת על עצמך אַשְׁמָה אך ורק מתוך ההרגל להרגיש אַשֵׁמָה, מתוך הדרך שבה את היית רגילה להתייחס לעצמך
את יכולה לתאר לי בבקשה המילים שלך את מה שכתבת כאן?_
לא בטוחה שהבנתי מה את מבקשת כאן. נא הסבירי .

בבית כל הזמן האשימו אותי על דברים שעשיתי ולא עשיתי, לא היה לי סיכוי איתם, בכל מצב יצאתי אשמה. אחת האמונות הלא מודעות שנחשפתי אליה לאחרונה זה שאני "אדם רע" והאבסורד שהייתי אלטרואיסטית כל השנים, שריציתי, שהתחשבתי, שהקרבתי, שעזרתי שתמכתי ובתת מודע הייתי אדם רע.
אני חושבת שהיית עסוקה בריצוי ובהקרבה על מנת להוכיח לעצמך ולאחרים שאת אדם טוב, ושהנחת היסוד (שאת אדם רע) היא מוטעית. כאשר עשית את כל אותם מעשים, את בעצם "עבדת" בלהוכיח שאת טובה. מה דעתך?

אני מצטערת שלא עשיתי למענו, שלא ריציתי אותו, שלא עזרתי לו, שלא הקלתי עליו, שלא הצלתי אותו, שלא הבנתי אותו, שלא פינקתי אותו, שלא דאגתי לו. אני רציתי לעשות לו טוב. וכול מה שהיה חסר לאבא שהוא רצה שיהיה לו בחיים, אני דאגתי לעשות את זה אחר כך לאימא והמשפחה.

• האם את יכולה לראות שלא באמת יכולת להציל אותו?
• האם את יכולה לראות שיש סיכוי טוב מאוד שהוא לא באמת היה רוצה שתרַצי אותו ושתקריבי את עצמך כדי לשמח אותו ואת כל העולם?
• אם היית יכולה לשמוע אותו היום, מה הוא היה עונה לך בתגובה לפיסקה שכתבת כאן?

_האם את מסכימה לשקול את הרעיון שאפשר לכעוס עלייך ובאותה נשימה להמשיך להעריך אותך ולאהוב אותך?
אני מבינה את זה ברמת הרציונל, לא ברמה הפנימית._
מציעה לחכות קצת, לשאול את השאלה הזאת עוד כמה פעמים, לתת לה כמה ימים, ואז לראות מה עולה. זה משהו שבהחלט דורש זמן להפנמה.

[רוצה_להבריא*]

עירית שלום,

מה דרוש לך על מנת לבוא מתוך רצון ולא הכרח?

אני הרגשתי כל השנים מחויבת לאימא ולקחתי אחריות עליה, ואני רוצה ללמוד להפסיק עם זה ולא יודעת איך. (בדיעבד, אני מבינה שעשיתי את זה בגלל שהאבא אמר לי לפני מותו "תשמרי על אימא".

מה יכול לתמוך בך לעשות סוויץ' כזה?

ההבנה שאני לא חייבת לה כלום, גם אם היא אימא שלי. (במיוחד כשהיא כאימא לא הייתה מחויבת אליי) ואני לא יודעת איך להגיע לזה.

מה דרוש לך על מנת להתקרב מעט מבלי להגיע למצב של ביטול עצמי או דיכוי עצמי?

אני חושבת שאני צריכה לשמור על מרחק מסוים קבוע ממנה, להתקרב כשצריך וכמובן לראות את הצרכים שלי במקום הראשון ולא את שלה ולהתנהג בהתאם לכך.


לשני אלה התכוונתי כשאמרתי שהדרך שלך להתמודד עם מה שקרה היה לקחת משהו על עצמך: לחפש אשמים כדי לתפוס את המצב הבלתי נתפס, ולעשות משהו (לקחת אשְמה) כדי לא להרגיש כל כך חסרת אונים מול סיטואציה שאי אפשר לשלוט בה.

יכול להיות, אני לא כל כך מבינה את המנגנונים האלה

אבל יש לי תחושה שאת לקחת על עצמך אַשְׁמָה אך ורק מתוך ההרגל להרגיש אַשֵׁמָה, מתוך הדרך שבה את היית רגילה להתייחס לעצמך

אני לא כל כך הבנתי מה זאת אומרת שאני לוקחת על עצמי אשמה מתוך ההרגל להרגיש אשמה. מתוך הדרך שבה אני הייתי רגילה להתייחס לעצמי?

אני חושבת שהיית עסוקה בריצוי ובהקרבה על מנת להוכיח לעצמך ולאחרים שאת אדם טוב, ושהנחת היסוד (שאת אדם רע) היא מוטעית. כאשר עשית את כל אותם מעשים, את בעצם "עבדת" בלהוכיח שאת טובה. מה דעתך?

מדויק מאוד.

-האם את יכולה לראות שלא באמת יכולת להציל אותו?

כן.
-האם את יכולה לראות שיש סיכוי טוב מאוד שהוא לא באמת היה רוצה שתרַצי אותו ושתקריבי את עצמך כדי לשמח אותו ואת כל העולם?

אני לא בטוחה.

-אם היית יכולה לשמוע אותו היום, מה הוא היה עונה לך בתגובה לפיסקה שכתבת כאן?

לא יודעת.

אני חושבת שראיתי אותו "מובן מאליו" כל הזמן ולכן לא ריציתי אותו, לא חשבתי על האפשרות שאאבד אותו, וכשאיבדתי אותו הרגשתי תחושת פספוס גדולה שלא עשיתי למענו וזה הביא אותי לדרך חיים שצריך להתנהג ולעשות טוב אחד לשני בחיים כי שום דבר לא מובן מאליו.


האם את מסכימה לשקול את הרעיון שאפשר לכעוס עלייך ובאותה נשימה להמשיך להעריך אותך ולאהוב אותך?

כן. אין לי בעיה עם זה. הבעיה שלי שכשכועסים עליי אני ישר מרגישה שעשיתי דבר רע. אני מרגישה "ילדה רעה".

תודה

[עירית_לוי]

_מה דרוש לך על מנת לבוא מתוך רצון ולא הכרח?
אני הרגשתי כל השנים מחויבת לאימא ולקחתי אחריות עליה, ואני רוצה ללמוד להפסיק עם זה ולא יודעת איך. (בדיעבד, אני מבינה שעשיתי את זה בגלל שהאבא אמר לי לפני מותו "תשמרי על אימא"._
יש לי תחושה (ותבדקי מה דעתך לגביה) שהעול הזה שהחלטת לקחת על עצמך (אני אומרת עול כי זה משהו שלא נעשה מתוך שמחה אלא מתוך פחד ותחושת חובה והכרח), העול הזה הוא חלק מהעונש שהחלטת להעניש את עצמך בו לאחר מות אביך. את הרגשת אשמה מולו: אשֵמה בגלל הסבל שהוא סבל, אשֵמה על כך שלא הצלת אותו, אשֵמה על כך שלא היית "ילדה טובה" כלפיו, אולי גם אשֵמה על כך שאמא שלך נשארה לבדה – ובתגובה את בחרת לשאת על גבך עול כבד של אשְמה, ולצידה של האשְמה גם מעין "עונש" קטן: ההכרח להיות אחראית לאמא שלך ולבריאות שלה לשארית חייכן.

ואם זה הכיוון, אז אולי ההבנה שלא מגיע לך עונש - משום שאת לא אשמה בכלום, ומשום שלא עשית שום דבר שהוא לא בסדר - אולי ההבנה הזאת יכולה להוציא אותך לחופשי. היא יכולה לאפשר לך להבין שאת לא אחראית לאמא שלך. את לא. ילדים אינם אחראים להוריהם. את יכולה, אם את רוצה, לדאוג לה ולסייע לה, אבל היא, והאושר שלה, ומצבה הבריאותי, אינם יכולים להיות באחריותך. תארי לך שאני אומר לך עכשיו שבתי אחראית מרגע זה ואילך לאושר שלי ולבריאות שלי. אני בטוחה שאת תגידי מה פתאום, ושאת יכולה לראות כמה זה מופרך שהיא תיקח דבר כזה על עצמה. נכון?

_מה יכול לתמוך בך לעשות סוויץ' כזה?
ההבנה שאני לא חייבת לה כלום, גם אם היא אימא שלי. (במיוחד כשהיא כאימא לא הייתה מחויבת אליי) ואני לא יודעת איך להגיע לזה._
אוקיי. האם מה שכתבתי בפיסקה הקודמת הצליח לבסס משהו בהבנה הזאת אצלך?
ואגב, גם אם נניח היא כן היתה מחוייבת אליך ברמה כזו או אחרת, זה עדיין לא היה הופך אותך לחייבת לעשות משהו מתוך חובה והכרח. עדיין היה לך החופש לבחור.

_מה דרוש לך על מנת להתקרב מעט מבלי להגיע למצב של ביטול עצמי או דיכוי עצמי?
אני חושבת שאני צריכה לשמור על מרחק מסוים קבוע ממנה, להתקרב כשצריך וכמובן לראות את הצרכים שלי במקום הראשון ולא את שלה ולהתנהג בהתאם לכך._
יופי.
האם את מסכימה לזכור להציב את הרצונות והצרכים שלך בראש סדר העדיפויות שלך?
האם את מסכימה לזכור לעשות זאת גם כאשר יעלו ה"שדים" והפחדים?

_אבל יש לי תחושה שאת לקחת על עצמך אַשְׁמָה אך ורק מתוך ההרגל להרגיש אַשֵׁמָה, מתוך הדרך שבה את היית רגילה להתייחס לעצמך
אני לא כל כך הבנתי מה זאת אומרת שאני לוקחת על עצמי אשמה מתוך ההרגל להרגיש אשמה. מתוך הדרך שבה אני הייתי רגילה להתייחס לעצמי?_
את רגילה להביט על עצמך, כבר שנים רבות, מבעד ל"משקפיים" של "אני אשֵמה": את רגילה לחשוב עליך כעל "לא בסדר" או לא מספיק טובה, או לא אהובה ורצויה. כל אלה כרוכים זה בזה. את לא מודעת לכך שאלה הם רק משקפיים ואת מאמינה שמה שאת רואה דרכם זוהי האמת כי זה מה שלמדת כלידה לחושב ולהאמין בו: שאת לא בסדר. ואז, כאשר נקלעת לסיטואציה שבה היה צורך לחפש אשמים (כאמור, כאשר משהו רע ונורא קורה, ישנה נטייה לחפש את מי להאשים) – בגלל שאת רגילה להיות אשֵמה, או רגילה להיות זאת שאותה האחרים מאשימים - אז גם את האשְמה הזאת לקחת על עצמך.
האם כעת זה ברור יותר? אם לא, תשאלי עוד.
וכאמור, את תמיד צריכה לבחון בתחושת הבטן שלך אם מה שאני רואה מנקודת מבטי הוא אכן נכון לגבייך .

_האם את יכולה לראות שיש סיכוי טוב מאוד שהוא לא באמת היה רוצה שתרַצי אותו ושתקריבי את עצמך כדי לשמח אותו ואת כל העולם?
אני לא בטוחה._
אני משערת שהוא לא היה רוצה.
מדוע שירצה שביתו תבטל את עצמה ותקריב את עצמה? בואי תחשבי על ה לרגע מהצד.

_אם היית יכולה לשמוע אותו היום, מה הוא היה עונה לך בתגובה לפיסקה שכתבת כאן?
לא יודעת._
מה היית רוצה שיאמר לך?
לכי עם הדמיון והרצון והכמיהה הכי רחוק שאת יכולה. מה את היית רוצה שהוא יאמר?

אני חושבת שראיתי אותו "מובן מאליו" כל הזמן ולכן לא ריציתי אותו, לא חשבתי על האפשרות שאאבד אותו, וכשאיבדתי אותו הרגשתי תחושת פספוס גדולה שלא עשיתי למענו וזה הביא אותי לדרך חיים שצריך להתנהג ולעשות טוב אחד לשני בחיים כי שום דבר לא מובן מאליו.
אני מבינה מה את אומרת.

• האם את יכולה לראות שגם אם נניח היית מרַצה אותו כל עוד הוא היה בחיים, זה לא מה שהיה מיטיב את היחסים ביניכם?
• האם את יכולה לראות שגם אם נניח היית מרַצה אותו כל עוד הוא היה בחיים, זה לא מה שהיה באמת מפחית את הכאב על האבדן שלו?
• האם את יכולה לראות שגם אם נניח היית מרַצה אותו כל עוד הוא היה בחיים, זה לא מה שהיה מציל אותו? (אני יודעת ש"בשכל" את יודעת. אני שואלת משום שיכול להיות שבתת המודע קיימת אמונה כזאת).

_האם את מסכימה לשקול את הרעיון שאפשר לכעוס עלייך ובאותה נשימה להמשיך להעריך אותך ולאהוב אותך?
כן. אין לי בעיה עם זה. הבעיה שלי שכשכועסים עליי אני ישר מרגישה שעשיתי דבר רע. אני מרגישה "ילדה רעה"._
אוקיי, זו היתה כוונתי. אנסה לדייק את השאלה: האם את מסכימה לשקול את הרעיון שאפשר לכעוס עלייך ובאותה נשימה לראות בך "ילדה טובה"? לראות שאת נפלאה ונהדרת בדיוק כפי שאת בלי קשר למעשים שלך (שאולי כרגע במקרה הם מכעיסים)?

[רוצה_להבריא*]

(אני אומרת עול כי זה משהו שלא נעשה מתוך שמחה אלא מתוך פחד ותחושת חובה והכרח), העול הזה הוא חלק מהעונש שהחלטת להעניש את עצמך בו לאחר מות אביך. את הרגשת אשמה מולו:

אין לי ספק שעשיתי את הדברים מתוך פחד ותחושת חובה והכרח ולא מתוך בחירה, וגם עכשיו אני מרגישה פחד להפסיק עם זה.


היא יכולה לאפשר לך להבין שאת לא אחראית לאמא שלך. את לא. ילדים אינם אחראים להוריהם. את יכולה, אם את רוצה, לדאוג לה ולסייע לה, אבל היא, והאושר שלה, ומצבה הבריאותי, אינם יכולים להיות באחריותך.

אני עכשיו חושבת לעומק ומבינה ששיטת החינוך בבית הייתה שההורה הוא "כל יכול", הילד לא נחשב, אין לי שום בחירה, אין לי שום זכויות רק חובות, ואני חייבת לטפל בהורים ולעזור להם ואם לא אציית אני אחטוף עונשים, איומים ומכות. עד לא מזמן אימא שלי הייתה מכריחה אותי לעשות לה או לאחרים דברים ואם לא עשיתי היא לא הייתה עוזבת אותי לנפשי, עד שלא עשיתי זאת.

תארי לך שאני אומר לך עכשיו שבתי אחראית מרגע זה ואילך לאושר שלי ולבריאות שלי. אני בטוחה שאת תגידי מה פתאום, ושאת יכולה לראות כמה זה מופרך שהיא תיקח דבר כזה על עצמה. נכון?

בדור הזה אני אגיד לך מה פתאום, אבל לפני 40 שנה עשו ילדים למטרה הזו כדי שיטפלו בהורים, זו אמונה מאוד חזקה בסביבה שלי.

אגב, גם אם נניח היא כן היתה מחוייבת אליך ברמה כזו או אחרת, זה עדיין לא היה הופך אותך לחייבת לעשות משהו מתוך חובה והכרח. עדיין היה לך החופש לבחור.

איך אני משנה את האמונות האלה? את כותבת "שאני לא חייבת לעשות מתוך חובה והכרח ויש לי החופש לבחור" זה נשמע לי הזוי כי אני כל כך מתוכנתת לפעול לפי האמונה שאני חייבת ומוכרחה. בבית היה חינוך של כפייה ואם לא חטפתי חזק.

האם את מסכימה לזכור להציב את הרצונות והצרכים שלך בראש סדר העדיפויות שלך?

כן.
האם את מסכימה לזכור לעשות זאת גם כאשר יעלו ה"שדים" והפחדים?

איך אני משנה את האמונה שאני לא חייבת ומוכרחה לעשות דברים לאף אחד רק מתוך בחירה, זה מוטמע כל כך חזק בי.

_בגלל שאת רגילה להיות אשֵמה, או רגילה להיות זאת שאותה האחרים מאשימים - אז גם את האשְמה הזאת לקחת על עצמך.
האם כעת זה ברור יותר? אם לא, תשאלי עוד._

ברור מאוד. מה עליי לעשות כדי לשנות את התקליט הזה?

מדוע שירצה שביתו תבטל את עצמה ותקריב את עצמה? בואי תחשבי על ה לרגע מהצד.

לאימא שלי לא הייתה בעיה עם זה, שנים החלישה אותי בשביל לשלוט בי כדי שאטפל בה, היא בפירוש השתמשה בי וניצלה אותי.

האם את יכולה לראות שגם אם נניח היית מרַצה אותו כל עוד הוא היה בחיים, זה לא מה שהיה מיטיב את היחסים ביניכם?

כן

-האם את יכולה לראות שגם אם נניח היית מרַצה אותו כל עוד הוא היה בחיים, זה לא מה שהיה באמת מפחית את הכאב על האבדן שלו?

נכון, את הכאב זה לא היה מפחית אבל הייתי רגועה יותר שעשיתי למענו.

-האם את יכולה לראות שגם אם נניח היית מרַצה אותו כל עוד הוא היה בחיים, זה לא מה שהיה מציל אותו?

כן

האם את מסכימה לשקול את הרעיון שאפשר לכעוס עלייך ובאותה נשימה לראות בך "ילדה טובה"? לראות שאת נפלאה ונהדרת בדיוק כפי שאת בלי קשר למעשים שלך (שאולי כרגע במקרה הם מכעיסים)?

אני מתחילה ללמוד לראות את זה בנקודת מבט הזו.

תודה עירית.

[עירית_לוי]

איך אני משנה את האמונות האלה? את כותבת "שאני לא חייבת לעשות מתוך חובה והכרח ויש לי החופש לבחור" זה נשמע לי הזוי כי אני כל כך מתוכנתת לפעול לפי האמונה שאני חייבת ומוכרחה. בבית היה חינוך של כפייה ואם לא חטפתי חזק.
את יכולה לראות שפרידה מהאמונה ש"את חייבת" היא מפחידה מבחינתך. את נושאת בתוכך התניה של פחד מעונש שיגיע ("אני אחטוף חזק") אם תפסיקי להאמין שאת חייבת לטפל בהורים. לכן, פרידה מהאמונה הזאת ושחרור מההתניה הזאת דורש ממך להפנים ברמה עמוקה שאת לא באמת תיענשי. גם היום את מאמינה שיגיע עונש: בין אם זה עונש שהוא כעס שיגיע מאמא שלך, ובין אם זה עונש של רגשות אשמה שתישאי בתוכך לנצח אם משהו יקרה לה ותיפרדו באווירה לא טובה. למעשה, מה שנדרש ממך זה לזרוע בתוכך זרעים של ספק . כלומר, להתחיל להטיל ספק במה שמאז ועד היום נתפס בעיניך כאמת מוחלטת.

ההצעה שלי היא קודם כל לזהות את ההתניה בזמן אמת כאשר היא נכנסת לפעולה, ולציין לעצמך שמדובר בהתניה (למשל: "הנה, עכשיו אני מפחדת שאמא שלי תכעס עלי, ואני מציינת לעצמי שהפחד עולה כי אני מותנית מילדות לפחד בסיטואציות כאלה"). התיוג של התגובה האוטומטית שלך כהתניה (=כתגובה אוטומטית) יתחיל לסלול את הדרך לשינוי.

לאחר שהתרגלת לזהות ולתייג כך את התגובה שלך, יש לך אפשרות והזדמנות לנסות בזמן אמת, בכל פעם מחדש, להטיל ספק באמונה שלך ולבחון מחדש את מערך האמונות שלך. לאחר שזיהית שמדובר בהתניה, את יכולה לשאול: "האם אני מסכימה לשקול כעת שאני לא באמת איענש? שהפחד עולה כי כך אני רגילה לחשוב אבל שזוהי לא האמת?". הרעיון כאן הוא להתחיל לסדוק סדקים בפרדיגמה שלך. להטיל בה ספק. כל פעם עוד קצת. ולכן יש חשיבות לזמן אמת, ויש חשיבות לכל פעם מחדש.

מה דעתך? זה כיוון שנראה לך לנסות ללכת בו?

.
מה עליי לעשות כדי לשנות את התקליט הזה?
בואי נבדוק יחד:

• האם את מסכימה להיפרד מהעמדה של האשֵמה? (של זאת שרגילה להיות אשֵמה, של זאת שמאמינה שהיא אשֵמה, של זאת שתמיד לוקחת על עצמה אשְמה).
• מה מפחיד בלהיפרד מהעמדה הזאת?
• מה זה ידרוש ממך?
• על מה תצטרכי לוותר?
• מה לא תוכלי יותר לעשות או להיות?

.

_האם את יכולה לראות שגם אם נניח היית מרַצה אותו כל עוד הוא היה בחיים, זה לא מה שהיה מיטיב את היחסים ביניכם?
כן_
אם היית יכולה עכשיו, אחרי כל השנים הללו, לקיים שיחה עם אבא שלך:

1. מה היית רוצה לומר לו?
2. מה היית רוצה לשמוע ממנו?

[רוצה_להבריא*]

את יכולה לראות שפרידה מהאמונה ש"את חייבת" היא מפחידה מבחינתך. את נושאת בתוכך התניה של פחד מעונש שיגיע ("אני אחטוף חזק") אם תפסיקי להאמין שאת חייבת לטפל בהורים.

כל העניין שזה המציאות שלי עד היום, אם אני לא אדאג לאימא היא באמת תכעס עליי ותעשה לי חיים קשים. היא תדאג להכפיש,ולהשחיר אותי עם האחים, דודים. היא תוציא אותי רע, היא תנשל אותי. זה מה שהיה כל השנים, היא השתמשה בכול נשק שהיה לה כדי להשיג את שלה ואיתי זה עבד. היא החדירה לי את התחושת חובה הזאת כלפיה בלי שארגיש. אבל היום, חשוב לי החופש האישי שלי שאני מוכנה לשלם כל מחיר, רק לצאת מתחושת החובה הזו כלפיה. אני רוצה להיות אדם חופשי ומשוחרר, לעשות דברים מתוך בחירה ולא מתוך חובה.

פתאום שמתי לב שאנשים ובעיקר מיניפולטיביים גורמים לאנשים אחרים להיות מחויבים אליהם רק בגלל איזה טובה שעשו להם או שקנו להם משהו וזה פשוט להיכנס "לכלא".

לאימא שלי לא הייתה בעיה עם זה, שנים החלישה אותי בשביל לשלוט בי כדי שאטפל בה, היא בפירוש השתמשה בי וניצלה אותי.

איך אני אמורה להתנהג עם אימא כזו? מה אני אמורה להרגיש לאימא כזו?

_-האם את מסכימה להיפרד מהעמדה של האשֵמה? (של זאת שרגילה להיות אשֵמה, של זאת שמאמינה שהיא אשֵמה, של זאת שתמיד לוקחת על עצמה אשְמה).
כן.

-מה מפחיד בלהיפרד מהעמדה הזאת?
לא מפחיד אותי.

-מה זה ידרוש ממך?
להפסיק להאשים את עצמי ואת האחרים. לא לקבל על עצמי האשמות של אחרים סתם. אם אני מרגישה תחושת אשמה, לבדוק למה?

מה לא תוכלי יותר לעשות או להיות?
אני לא אוכל להמשיך להיות קורבן. ואתחיל לקחת אחריות.

מה היית רוצה לומר לו?

שאני אוהבת אותו. שאני מתגעגעת אליו, שהמוות שלו היה כל כך פתאומי וטראומתי בשבילי, שבחלום הכי גרוע שלי לא חלמתי שהוא ימות. שזה הדבר האחרון בחיים שהייתי חושבת שיקרה לו, שזה היה סיוט עבורי, הפתעה רעה שלא ציפיתי לה, ואני לא אשכח בחיים שלי את היום הזה שזה קרה, אני זוכרת אותו כאילו קרה עכשיו למרות שעברו הרבה שנים.

שהוא היה כל עולמי והאובדן שלו היה קשה לי מאוד. שהוא היה המשפחה היחידה שהייתה לי בחיים. שהוא היחידי שהיה אכפת לו ממני, שהוא היחידי שרצה אותי ושהיה מחויב אליי. שאחרי שהוא נפטר הכול קרס לי, נשארתי בלי קרקע, בלי בטחון, בלי יציבות, בלי משפחה ,בלי כלום. נשארתי בלעדיו ילדה אבודה, טועה, בודדה, לבד בעולם. הוא היה החיבור שלי למשפחה. הוא היה השורשים שלי. וכשהוא הלך לא נשאר לי כלום. וזה השליך על כל החיים שלי לרעה. שהיה לי פחד להיקשר לאנשים שלא ימותו לי, פחד ליצור קשרים קרובים. פחד מהחיים. ועוד

בגלל שהאובדן שלו היה כל כך גדול בשבילי פתאום שום דבר "לא היה מובן בשבילי", הצטערתי שלא עזרתי לו יותר, היה לי צורך חזק לעשות למענו ולהעניק לו. וזה גרם לי לרצות להיות טובה יותר כדי שלא אחוש שוב את התחושת פספוס שהרגשתי איתו.

אני מבקשת ממנו סליחה כי אני יודעת שהוא כעס עליי מאוד משום שלא עזרתי לו כשהוא רצה שאעזור לו בכל מיני דברים, ושהייתי מתחמקת ממנו כי הייתי באמצע משחק או במשהו אחר. .

אני יודעת שהוא סבל מאוד בחיים, במיוחד מאימא שלי, היא הייתה אישה רעה אליו, הוא היה אומלל ממנה. היא עשתה לו חיים קשים, היא לא תפקדה לא כאימא ולא כאישה בשבילו והייתי רוצה לעשות למענו את מה שהוא כל כך רצה בחיים שלו שיהיה לו ולא היה לו, "בית נעים וחם".

הייתי מאוד רוצה להיות איתו בבית חולים כשהוא היה במצב קשה ולעזור לו, לא לעזוב אותו רגע, שלא ירגיש שהוא היה לבד. שקשה לי המחשבה שהוא סבל כל כך בבית חולים. שאני מצטערת שנהניתי בזמן הזה שהוא "מורדם" ואני מבקשת סליחה על כך.

שאני מצטערת ומבקשת סליחה אם גרמתי לו לעגמת נפש, לכעס, לכאב, לעצב, לאכזבה, לתסכול. ואני מקווה שהוא סולח לי.

שאני מאוד מעריכה כל מה שהוא עשה למעני, שאני רוצה להגיד תודה על כל השנים שהוא היה איתי וחבל לי שזה היה קצר, הייתי רוצה להיות איתו יותר, ולהכיר אותו יותר. ושעשיתי מה שהוא ביקש ממני לפני מותו "לשמור על אימא", ועשיתי זאת נאמנה.



מה היית רוצה לשמוע ממנו?

שהוא אהב אותי מאוד. שהייתי חשובה לו. שהוא לא כועס עליי, שהוא לא מאוכזב ממני, שהוא לא מאשים אותי בכלום. שהוא יודע שהייתי ילדה קטנה ועשיתי כמיטב יכולתי. שהוא יודע שאהבתי אותו מאוד, שהוא היה חשוב לי מאוד גם אם לא אמרתי לו אף פעם. שהוא יודע שרציתי כל כך לעשות למענו אבל בגלל שהייתי ילדה קטנה לא יכולתי לעשות הרבה, וכשגדלתי רציתי מאוד לעשות למענו ולא היה לי כבר למי.
שהוא יודע שכאב לי מאוד שהיו לא חיים קשים ושאני אבין שזה השיעור שלו. שלא יכולתי לעשות שום דבר כדי להקל עליו בבית חולים, שהוא לא הרגיש לבד שם. שהוא יודע שהמוות שלו היה קשה לי מאוד.

שאין לו כעס כלפי ולא אכזבה, והוא לא מאשים אותי בכלום, ובשביל שארגיש טוב שאדע שהוא סולח לי על הכול למרות שאין לו על מה. הוא יודע שהייתי ילדה נהדרת וטובה.

שמותר לי ליהנות מהחיים גם אם למישהו אחר עצוב וקשה. שאני צריכה לדאוג לחיים שלי, שאני לא אחראית יותר לאימא, שאני יכולה להשתחרר מהתפקיד הזה. שאימא אחראית לעצמה. שאני לא צריכה לדאוג לאחים שלי. יש לי אחריות רק לעצמי. לחשוב רק על עצמי ועל טובתי האישית ולראות את עצמי בסדר עדיפות ראשון.

שהוא רוצה לראות אותי אישה מאושרת, אוהבת, חופשיה ומשוחררת בלי עכבות בלי פחדים.

[עירית_לוי]

איך אני אמורה להתנהג עם אימא כזו? מה אני אמורה להרגיש לאימא כזו?
אני חושבת שאחד הצעדים הראשונים החשובים הוא להיפרד מעמדת האשֵמה, להפסיק לשתף פעולה עם התפקיד הזה, עם "משחק התפקידים" הזה שבו היא הקורבן הסובל והמאשים, ואת האשמה והלא בסדר (זו שכביכול גורמת את העוול לקורבן).
השאלות שעבדת איתן נועדו כדי להתחיל ליצור את הפרידה הזאת שלך מהתפקיד. ככל שתלכי ותיפרדי מהתפקיד של האשֵמה כך גם תשתנה ההתנהגות שלך. אני אגיב עוד מעט לתשובות שלך ונמשיך לבסס את הפרידה הזאת.

בנוסף ובמקביל, אפשר לבחון, מה דרוש לך כדי להפסיק לשתף פעולה עם "משחק התפקידים" הזה. אני אסביר: כאשר מישהו מתחיל "לשחק" במשחק שכזה הוא צריך פרטר. בלי פרנטר הוא לא יכול "לשחק", בטח שלא לאורך זמן. למשל, אם מישהו מתחיל להיות מסכן מולי, בגללי. שבגלל שאני לא בסדר. הוא מתמקם בעמדה של הקורבן, אבל לא סתם קורבן אלא קורבן שלי, ואני יכולה לבחור אם להסכים להתמקם בעמדת האשֵמה. הניסיון שלי הראה לי שאם אני לא משתפת פעולה, אין משחק . מי שמולי מרגיש ומבין אם יש לו פרנטר או אין, ואם אין למי "לנגן על המצפון" המנגינה לא תמשיך.

ואם נתייחס לדינאמיקה הזאת, בואי נבדוק מה דרוש לך כדי לא לשתף שם פעולה? מה נדרש כדי שאמא שלך תבין שאין לה עם מי "לשחק"? מה דרוש לך כדי להישאר מחוץ למרחב של הקורבן והאשם?

.
עשית יופי של עבודה עם השאלות!
כדי להעמיק ולבסס את תהליך הפרידה שלך מעמדת האשֵמה אני מציעה (אם מתאים לך כמובן) סיבוב נוסף עם אותן השאלות, ואז נראה לאן כדאי להמשיך.

• האם את מסכימה להיפרד מהעמדה של האשֵמה? (של זאת שרגילה להיות אשֵמה, של זאת שמאמינה שהיא אשֵמה, של זאת שתמיד לוקחת על עצמה אשְמה).
• מה מפחיד (אם מפחיד) או מרתיע בלהיפרד מהעמדה הזאת?
• מה זה ידרוש ממך?
• על מה תצטרכי לוותר?
• מה לא תוכלי יותר לעשות או להיות?

.
לגבי מהלך ההשלמה מול אבא שלך -
כתבת דברים משמעותיים ומרגשים.

יש לי שתי שאלות:

1. מה את מרגישה כעת ביחס לנושא לאחר שכתבת את מה שכתבת כאן, ולאחר שעברו כמה שעות מאז? האם משהו השתנה בתוכך?
2. האם מתאים לך לכתוב לו מכתב שפונה אליו ישירות, ומכיל את כל המסרים שיש לך לומר לו? גם את מה שאת רוצה לומר לו וגם את מה שאת כמהה לשמוע ממנו. (זה יכול להיות אישי, על גבי המחשב או על דף נייר). לפנייה הישירה אליו יש ערך ומשמעות וזה יכול לתת לך תחושה שאת מדברת ישירות אליו. אם תבחרי לעשות זאת, אני מציעה ליצור לפני כן בתוכך מרחב של חמלה ואהבה שלך כלפי עצמך, כלומר לכתוב את המכתב ממקום של חמלה עצמית ולא של האשמה עצמית. מה דעתך?

[רוצה_להבריא*]

תודה לך עירית על העזרה וההכוונה! @}

להפסיק לשתף פעולה עם התפקיד הזה, עם "משחק התפקידים" הזה שבו היא הקורבן הסובל והמאשים, ואת האשמה והלא בסדר

איך הגעת למסקנה הזו שזה המשחק בינינו? וממה נובע הצורך הזה "במשחק" הזה? האם אני משחזרת משהו מהילדות?

ואם נתייחס לדינאמיקה הזאת, בואי נבדוק מה דרוש לך כדי לא לשתף שם פעולה? מה נדרש כדי שאמא שלך תבין שאין לה עם מי "לשחק"? מה דרוש לך כדי להישאר מחוץ למרחב של הקורבן והאשם?

איך אני מפסיקה בפועל לשתף פעולה עם האימא, ומה אני צריכה לעשות חוץ, מלהתרחק ממנה? (לא רק עם נושא האשמה אלא גם עם ההתנהגות הפוגעת שלה כלפיי? מה אני יכולה לעשות כדי שאימא תבין שאין לה עם מי לשחק? אם יש עוד דרכים שאת יכולה להציע לי אני אשמח.

איך אני משחררת את עצמי "מהתחושת אחריות ומחויבות" שאני מרגישה עם עצמי ביחס לאימא?


-האם את מסכימה להיפרד מהעמדה של האשֵמה? (של זאת שרגילה להיות אשֵמה, של זאת שמאמינה שהיא אשֵמה, של זאת שתמיד לוקחת על עצמה אשְמה).
כן
-מה מפחיד (אם מפחיד) או מרתיע בלהיפרד מהעמדה הזאת?
לא מפחיד
-מה זה ידרוש ממך?
לא להסכים להיות קורבן של אף אחד

מה את מרגישה כעת ביחס לנושא לאחר שכתבת את מה שכתבת כאן, ולאחר שעברו כמה שעות מאז? האם משהו השתנה בתוכך?

בזמן שכתבתי את הדברים התעורר בי הרבה כאב ובכי, אני עדיין לא יכולה להגיד לך מה אני מרגישה בנושא או אם השתנה בתוכי משהו, אני קצת מבולבלת כי יש לי עוד זירה שאני מטפלת. בכל מקרה הרגשתי שאני מנקה את עצמי חלקית בנושא של אבא.

כן, אני אכתוב מכתב ישירות אליו, אני גם חושבת שזה יכול לעזור לי.

[רוצה_להבריא*]

באיזה מצבים בדרך כלל אדם מרגיש אשמה?

[עירית_לוי]

איך הגעת למסקנה הזו שזה המשחק בינינו?
זו היתה ההשערה שלי (מפה, מרחוק ), ולכן חשוב שאת תבדקי אם זה נכון מבחינתך: עלה לי הדימוי של "משחק תפקידים" שבו היא הקורבן הסובל והמאשים, ואת האשֵמה והלא בסדר -
מתוך הדינאמיקה שתיארת שמתרחשת בינך לבין אמא שלך: בגלל שהיא דואגת, על פי תיאורך, לתת לך לאורך השנים את התחושה שאשמה ו"לא בסדר". ולא סתם "לא בסדר" אלא לעיתים גם לא בסדר כלפיה, כלומר, שהיא כביכול סובלת כתוצאה מזה שאת לא בסדר. כלומר, היא ה"קורבן" הסובל ואת ה"אשֵמה". ושאת, מאז שהיית ילדה, הסכמת, באופן לא מודע, לחשוב ולהרגיש שאת אכן לא-בסדר. מה דעתך? איך את רואה את זה?

וממה נובע הצורך הזה "במשחק" הזה? האם אני משחזרת משהו מהילדות?
קשה לומר מבלי להכיר את אמך. אני יכולה לשער באופן כללי שאנשים נדרשים לטקטיקה הרגשית הזאת על מנת ליצור לעצמם מצב של שליטה וביטחון (כי היא מספקת להם תחושה של כח על האדם האחר). ואני יכולה לשער (שוב, בזהירות ובאופן כללי כי אני לא מכירה את אמך) שהטקטיקה הזאת עולה כדי להרגיע מצב של פחד, חוסר ביטחון וחוסר אונים. במילים אחרות, זה לא נגדך, זה בעדה. כלומר, היא לא עושה לך את זה כי מגיע לך או כי את לא-בסדר (וגם לא כי היא אדם רע), אלא משום שכפי הנראה זו הדרך שבה היא למדה להתמודד עם החיים. לגבי שאלתך על שחזור מהילדות, אני רק יכולה לשער שהדינאמיקה הזאת היא משהו שנוצר ביניכן כבר לפני שנים רבות. כך זה בדרך כלל עם דפוסים מהסוג הזה.

מה שחשוב זה שהיום את ערה לזה ופועלת על מנת ליצור לעצמך חופש מהמשחק הזה: חופש לא לשחק בו ולהתמקם בתפקידים אחרים, מעצימים יותר.

האם זה נתן לך מענה?

איך אני מפסיקה בפועל לשתף פעולה עם האימא, ומה אני צריכה לעשות חוץ, מלהתרחק ממנה? (לא רק עם נושא האשמה אלא גם עם ההתנהגות הפוגעת שלה כלפיי? מה אני יכולה לעשות כדי שאימא תבין שאין לה עם מי לשחק? אם יש עוד דרכים שאת יכולה להציע לי אני אשמח.
להפסיק לשתף פעולה מתחיל מ- להבין, ממש לעומק, שאת לא אשמה ולא לא-בסדר. אני חושבת שברובד הרציונלי את כבר מבינה את זה היטב. עכשיו נשאר "לשכנע" גם את הרובד הרגשי פנימי, את החלק העמוק ואולי הלא מודע שבו נזרע הזרע של תחושת האשמה. הדרך שאני מכירה (ושגם את כבר מכירה ) לעשות זאת היא לעבוד עם הסכמה איטית ומדורגת להיפרד מהתפיסה שאת אשמה ולא בסדר. הנפש צריכה להבשיל לפרידה הזאת. את זה את עושה מעצם שיחתנו כאן, ואת יכולה להמשיך לעבוד מדי יום עם שאלות ההסכמה בעניין הזה שמטפחות את ההסכמה וההבשלה (אותן השאלות שאת כבר עובדת עימן).

בנוסף, את יכולה לשים לב בזמן אמת לתחושה של אשְמה שצפה אל פני השטח, ולנצל את ההזדמנות להתקדם באותו הרגע עוד צעד קטן קדימה: ברגע שזה קורה, את יכולה לקיים עם עצמך דיאלוג מודע שבו את מזכירה לעצמך: 1. שהתחושה שעולה כרגע עולה מתוך הרגל ישן ומנגנון אוטומטי, 2. אבל שזוהי לא האמת.
אני מאמינה שכל פעם כזאת תבסס יותר ויותר את השחרור שלך מתפיסת ה"אני אשֵמה".

איך אני משחררת את עצמי "מהתחושת אחריות ומחויבות" שאני מרגישה עם עצמי ביחס לאימא?
בואי נתחיל מזה שתספרי לי עכשיו את – מדוע את לא אחראית לאמא שלך. נראה מה עולה לך היום, כרגע, מול השאלה הזאת ומשם נמשיך יחד. בסדר?

באיזה מצבים בדרך כלל אדם מרגיש אשמה?
זה משתנה מאדם לאדם. ככל שהערך העצמי פחות מבוסס, תהיה יותר נטייה לחוש אשמה, ולהיפך. הטריגרים שיכולים לעורר את תחושת האשמה הם: (ושוב, ככל שהערך העצמי פחות מבוסס, כך יש יותר סיכוי שהטריגרים הללו יעשו זאת, אך זה לא הכרחי שזה יקרה. אפשר לא לחוש אשמה בשום מצב! זו הנקודה החשובה כאן) – הטריגרים הם מצבים בהם העניינים משתבשים או סתם לא נעימים: משהו לא נעים קרה, משהו לא הולך כפי שתוכנן, טעות שטעינו, וגם דפוס שלילי שמלווה אותנו. זה יכול להיות משהו לא נעים שקרה לנו עצמנו או לאחרים. כל מצב בו האדם שעומד מולנו עלול לחוש אי שביעות רצון או לכעוס (כי ביקשנו או דרשנו משהו, כי אמרנו לו "לא") הוא מן הסתם טריגר לזה. יכול להיות שישנם טריגרים נוספים. צריכה לחשוב. אם עולים לך רעיונות, מוזמנת להוסיף .

כן, אני אכתוב מכתב ישירות אליו, אני גם חושבת שזה יכול לעזור לי.
אני חושבת שזה יהיה צעד משמעותי. שתפי מה קורה לך עם זה, ואמרי אם את זקוקה לתמיכה או הכוונה נוספת בדרך.

[רוצה_להבריא*]

לתת לך לאורך השנים את התחושה שאשמה ו"לא בסדר". ולא סתם "לא בסדר" אלא לעיתים גם לא בסדר כלפיה, כלומר, שהיא כביכול סובלת כתוצאה מזה שאת לא בסדר. כלומר, היא ה"קורבן" הסובל ואת ה"אשֵמה". ושאת, מאז שהיית ילדה, הסכמת, באופן לא מודע, לחשוב ולהרגיש שאת אכן לא-בסדר. מה דעתך? איך את רוא

זה בדיוק זה. היא קורבן שמקרבן. ואני לא לעיתים לא בסדר איתה אני תמיד, באופן קבוע לא בסדר איתה. היא הסובלת ואני האשמה. אבל מה זה נותן לה? האם היא נהנית להרוס לי את הביטחון העצמי שלי? האם טוב לה שהיא מדכא אותי?

אני יכולה לשער באופן כללי שאנשים נדרשים לטקטיקה הרגשית הזאת על מנת ליצור לעצמם מצב של שליטה וביטחון (כי היא מספקת להם תחושה של כח על האדם האחר). ואני יכולה לשער (שוב, בזהירות ובאופן כללי כי אני לא מכירה את אמך) שהטקטיקה הזאת עולה כדי להרגיע מצב של פחד, חוסר ביטחון וחוסר אונים. במילים אחרות, זה לא נגדך, זה בעדה.

איך הטקטיקה הזאת מספקת לה תחושה של כוח? אני רוצה להבין. (וברור לי שזה למענה ולא נגדי).

אלא משום שכפי הנראה זו הדרך שבה היא למדה להתמודד עם החיים.

מה זאת אומרת?

מה שחשוב זה שהיום את ערה לזה ופועלת על מנת ליצור לעצמך חופש מהמשחק הזה: חופש לא לשחק בו ולהתמקם בתפקידים אחרים, מעצימים יותר.

אוקיי. אני מודעת לזה שאני לא רוצה לשתף פעולה עם המשחק שלה. אבל בפועל מה כדאי לי לעשות או לא לעשות כדי להיות מחוץ למשחק? איך אני אמורה להתנהג איתה כדי לא לשתף פעולה?

1. שהתחושה שעולה כרגע עולה מתוך הרגל ישן ומנגנון אוטומטי, 2. אבל שזוהי לא האמת.

יש לי דוגמא לזה מאתמול תגידי לי אם הבנתי נכון. חברה שלי נעלמה לכמה ימים, לא מתקשרת, לא שואלת. לפני כן התעניינה כל כך הרבה ואז עלתה לי באוטומט אשמה, האם/אוליי עשיתי משהו לא בסדר? וכו' ואז אמרתי לעצמי שלא עשיתי שום דבר רע ושזה עניין שלה שלא קשור אליי בכלל. האם זה נכון לחשוב כך?

בואי נתחיל מזה שתספרי לי עכשיו את – מדוע את לא אחראית לאמא שלך. נראה מה עולה לך היום, כרגע, מול השאלה הזאת ומשם נמשיך יחד. בסדר?

אני לא יודעת איך בכלל לענות על שאלה כזו. הדבר היחידי שעולה לי שאני לא צריכה להרגיש אחריות עליה כי היא לא לקחה אחריות עליי, ולא היה איכפת לה ממני,ולא מגיע לה שאקח אחריות עליה. בגלל שהיא מתנהגת אליי בצורה מעליבה ופוגענית אני לא צריכה לקחת אחריות עליה.

באיזה מצבים בדרך כלל אדם מרגיש אשמה?

אני מרגישה אשמה כשבן אדם כועס עליי, או נוזף בי, או לא מרוצה ממני. או שמתחמק ממני בלי להסביר ואז אני מתחילה לחפור מה/האם עשיתי משהו לא בסדר שגרם לו להיעלם. כשאני פוגעת במישהו אפילו לא בכוונה, כשאני לא מרצה מישהו, אומרת לו "לא". כשמישהו מבקר אותי, שופט אותי. כשמישהו עושה לי פרצופים, כשמישהו מתעלם ממני. אני כותבת את זה ואני פשוט בשוק.

איך יוצאים מזה?

אפשר לא לחוש אשמה בשום מצב! זו הנקודה החשובה כאן)

את זה היום אני יודעת, אבל לא יודעת ליישם את זה.

[רוצה_להבריא*]

עירית, ביומיים האחרונים קרה לי משהו שעורר בי מצוקה מאוד גדולה, ושמתי לב שזה דפוס שחוזר על עצמו שוב ושוב במהלך חיי, אני מרגישה שזה פצע שקיים אצלי מאז שאבא נפטר, וזה מתעורר שוב ושוב עם אנשים שונים ואני לא יודעת לשים את האצבע על הבעיה, כי סבלתי מאוד מזה בחיים. והייתי רוצה את נקודת המבט שלך על זה.

הכרתי לפני חודש בחור, והיה חיבור נפשי בינינו, הוא התייחס אליי כל כך יפה, היה מתחשב, מבין, דואג, אוהב וכו' ואז לפני יומיים פתאום הוא נעלם לי בלי הסברים. הקשר הזה מילא לי הרבה צרכים שלא היו מסופקים, במהלך הקשר עלו בי המחשבות שהנה סוף סוף הגיע מישהו שמוצא חן בעיניי ויש פוטנציאל לקשר וזה גרם לי לחלום על קשר משותף בינינו, ואז בהפתעה גמורה ומבלי לצפות את זה הוא נעלם לי. וזה גרם לי לאכזבה קשה ולהתרסקות.

ואותו סיפור קרה לי עם חברה טובה, הכרתי אותה לפני ארבע שנים והיה בינינו לאורך כל השנים קשר חברות אישי עמוק, היא התקשרה אליי בלי סוף, חיזרה אחריי, חיפשה אותי, שיתפה , תמכה, עודדה, ופתאום בלי שום הכנה מוקדמת אחרי שלוש שנים של קשר אינטנסיבי נעלמה לי בלי שום הסברים, והיה לי מאוד קשה להתמודד עם זה כי זה קרה בהפתעה גמורה, ובאופן פתאומי שלא ציפיתי לזה. וזה יצר אצלי חלל גדול והרבה אכזבה וכאב. לקח לי הרבה זמן להתאושש מזה. הפגיעה, האכזבה, הבגידה, האמון שנשבר. ניסיתי לבדוק איתה מה קרה, והיא התחמקה מכול מפגש בינינו. ועד היום אני לא מבינה גרם לזה.
אין שום שינוי בהתנהגות שלי במהלך כל הקשר.

וזה סיפור שחוזר על עצמו ומלווה אותי לאורך השנים, בעיקר עם גברים. עוד בחור שיצאתי איתו במשך שנה מתנהג לאורך כל הדרך באדיבות, בהתחשבות, באהבה מבטיח הבטחות ופתאום נעלם לי ללא הסברים ואני מוצאת את עצמי מרוסקת, מאוכזבת ולוקח לי זמן להתאושש מהנטישה.

אני מנסה לחשוב איזה פצע הם מעוררים לי, ואני לא יודעת בדיוק איפה לשים את האצבע. אני לא יודעת למה אני מושכת אנשים שמגלים בי עניין ואז נוטשים אותי ואני מוצאת את עצמי עם חלל ונשארת חבולה, מאוכזבת ושבורה ולוקח לי הרבה זמן להתאושש מזה.

כמו שאת יודעת שאבא שלי היה האדם היחיד שהיה אכפת לו ממני, וכשהוא נפטר, הכול קרס לי. המוות שלו היה כל כך פתאומי והפתעה גמורה עבורי וזה ריסק אותי. האם את רואה קשר בין שני המצבים?


.

[עירית_לוי]

_אבל מה זה נותן לה? האם היא נהנית להרוס לי את הביטחון העצמי שלי? האם טוב לה שהיא מדכא אותי?
איך הטקטיקה הזאת מספקת לה תחושה של כוח? אני רוצה להבין. (וברור לי שזה למענה ולא נגדי).
אלא משום שכפי הנראה זו הדרך שבה היא למדה להתמודד עם החיים.
מה זאת אומרת?_
תראי, קשה לי לענות כאן בצורה חד משמעית מבלי להכיר אותה. אבל אם אני צריכה לנחש, ככה מרחוק – אז אני לא חושבת שהיא נהנית מזה, או שזה עושה לה טוב לגרום לך לכל הדברים הללו. אני משערת שהיא לא עושה את זה מתוך כוונה מודעת להרע לך.
לשאלתך כיצד זה מספק לה כוח, אני שוב חייבת רק לשער: ברגע שאני מקטינה או מחלישה את מי שעומד מולי, זה נותן לי אשליה שאני יותר טובה ממנו, יותר בסדר, יותר צודקת, יותר טובה, יותר חזקה. כל מיני סוגים של "יותר". זו רק אשליה של "יותר", אבל כאשר הערך העצמי לא מבוסס, הוא מרגיש שהוא חייב להישען על משהו שייתן לו לחוש ערך - ואז הוא ממציא אשליות מהסוג הזה ("היא לא בסדר ולכן אני כן בסדר". אני חושבת שאין אדם שלא עשה את זה אף פעם, אגב ). זה כמו עזרה ראשונה. כך פועלים מנגנוני ההגנה של הנפש.

לעזרה הראשונה הזאת יש מחיר, אבל בגלל שהנפש חשה שהיא חייבת את אותה עזרה, היא עוצמת עין לגבי המחיר. וכאמור, אני מאמינה שהיא לא עושה לך את זה מתוך כוונה רעה או כי היא לא אוהבת אותך. לזה גם התכוונתי כשאמרתי שכפי הנראה זו הדרך שבה היא למדה להתמודד עם החיים. הנפש שלה בחרה להתמודד עם החיים באמצעות מנגנונים אוטומטיים ולא מודעים שכאלה על מנת לצלוח אותם עם חוויה של כיבכול ערך וכוח.

הרחבתי לגבי אמא שלך למרות שהכל כאן הוא בגדר השערות - גם כמובן כי שאלת, וגם כי חשוב לי שאת לא תתמקמי בעמדה קורבנית מולה בגלל כל מה שהיא עשתה ועושה. אם תביני שהיא לא עושה את זה מתוך רוע אלא מתוך חולשה, יש סיכוי טוב שתביטי עליה בחמלה. וזו נקודת מבט שחשובה עבורך (לא עבורה). משום שאם את תישארי בעמדה הקורבנית - העמדה שמתייגת אותה כאשֵמה ולא בסדר על כך שגרמה לך לחוש אשֵמה ולא בסדר – את למעשה תשַמרי את החוויה הקיומית שלך כחלשה וחסרת ערך. את תקַבעי את עצמך במקום שממנו את כמהה להיחלץ. האם את יכולה לראות את הלופ שאת עלולה להיכנס אליו?

אני מודעת לזה שאני לא רוצה לשתף פעולה עם המשחק שלה. אבל בפועל מה כדאי לי לעשות או לא לעשות כדי להיות מחוץ למשחק? איך אני אמורה להתנהג איתה כדי לא לשתף פעולה?
בואי נגלה יחד: תחשבי כיצד נכון לך להגיב אליה ולפעול מולה אם את לא חשה אשֵמה מולה, או בגללה, או בכלל?

יש לי דוגמא לזה מאתמול תגידי לי אם הבנתי נכון. חברה שלי נעלמה לכמה ימים, לא מתקשרת, לא שואלת. לפני כן התעניינה כל כך הרבה ואז עלתה לי באוטומט אשמה, האם/אוליי עשיתי משהו לא בסדר? וכו' ואז אמרתי לעצמי שלא עשיתי שום דבר רע ושזה עניין שלה שלא קשור אליי בכלל. האם זה נכון לחשוב כך?
בדיוק. נהדר!
את גם יכולה לציין לעצמך שתחושת האשמה עלתה אצלך כתגובה אוטומטית שקשורה לעבר ולא להווה, ושזו לא האמת, שאת אף פעם לא אשמה, ולא משנה מה קורה במציאות.

אני לא יודעת איך בכלל לענות על שאלה כזו. הדבר היחידי שעולה לי שאני לא צריכה להרגיש אחריות עליה כי היא לא לקחה אחריות עליי, ולא היה איכפת לה ממני,ולא מגיע לה שאקח אחריות עליה. בגלל שהיא מתנהגת אליי בצורה מעליבה ופוגענית אני לא צריכה לקחת אחריות עליה.
בואי נוציא מהמשוואה את האחריות שלה כלפייך או את ההתנהגות שלה כלפייך. שני אלה לא קשורים בעיני למחוייבות שלך כלפיה. ואני מציעה לך לשקול את הרעיון שגם אם היא היתה לוקחת עליך אחריות, וגם אם היא היתה מתנהגת אליך תמיד בצורה מעצימה – את לא אחראית לאמא שלך. את יכולה אם את רוצה ובוחרת בכך לסייע או לחוש אכפתיות. את יכולה לִרְצות לעשות זאת. אבל את לא חייבת.

האם את יכולה להתחבר לרעיון? האם את יכולה לנסות להסביר בעצמך, מתוכך, מדוע את, כבת, לא אחראית לאמא שלך? אם לא עולה לך תשובה נסי להביט על בנות לאימהות אחרות. אלה יכולות להיות ילדות קטנות או גדולות.

_איך יוצאים מזה?
אפשר לא לחוש אשמה בשום מצב! זו הנקודה החשובה כאן)
את זה היום אני יודעת, אבל לא יודעת ליישם את זה._
מציעה להשתמש בכלי הזה שהצעתי קודם:
_את יכולה לשים לב בזמן אמת לתחושה של אשְמה שצפה אל פני השטח, ולנצל את ההזדמנות להתקדם באותו הרגע עוד צעד קטן קדימה: ברגע שזה קורה, את יכולה לקיים עם עצמך דיאלוג מודע שבו את מזכירה לעצמך: 1. שהתחושה שעולה כרגע עולה מתוך הרגל ישן ומנגנון אוטומטי, 2. אבל שזוהי לא האמת.
אני מאמינה שכל פעם כזאת תבסס יותר ויותר את השחרור שלך מתפיסת ה"אני אשֵמה"._
מה את אומרת?

כמו שאת יודעת שאבא שלי היה האדם היחיד שהיה אכפת לו ממני, וכשהוא נפטר, הכול קרס לי. המוות שלו היה כל כך פתאומי והפתעה גמורה עבורי וזה ריסק אותי. האם את רואה קשר בין שני המצבים?
קשה לומר בוודאות. אני יכולה לשער שיש בתוכך תפיסות עצמיות, כמו "מסקנות מהאירוע" שאומרות שמה שקרה לך עם אבא שלך קרה כי הוא מה שראוי שיקרה לך. ואז, אולי, התפיסות העצמיות הללו יוצרות את המציאות הזאת או יוצרות במערכות היחסים דינאמיקה שמובילה לשם. אני זהירה במילותיי כי מרחוק קשה לומר.

בכל אופן, אני יכולה לתאר לי עד כמה שהמצוקה שאת חווה עכשיו קשה ולא נעימה .
מה שחשוב בעיני לעשות כרגע, גם כדי להקל עליך ועל הכאב הרב, וגם כדי להתחיל למוסס את אותן מסקנות מהעבר (אם הן אכן קיימות) – זה לנתק בין האירוע לבין מי שאת (האדם שאת והערך שלך). וגם לנתק בין הכאב לבין הפרשנות שהנפש מצמידה באופן אוטומטי לכאב. מניסיוני האישי בהתמודדות עם כאב זה מאוד משמעותי.
כלומר:

• האם את מסכימה להכיר בכך שההיעלמות של הבחור הזה אינה מעידה על ערכך?
• האם את מסכימה להכיר בכך שההיעלמות של הבחור הזה אינה מגיעה לך?
• האם את מסכימה להכיר בכך שאת לא אשמה בהיעלמות שלו?

[רוצה_להבריא*]

עירית היקרה,

תודה לך על הסבלנות, התמיכה והעזרה. @}

אני משערת שהיא לא עושה את זה מתוך כוונה מודעת להרע לך.
זה לא משנה אם זה לא מתוך כוונה מודעת להרע לי, אני חווה פגיעה ממנה וזה גורם לי להרבה כאב.

אני מאמינה שהיא לא עושה לך את זה מתוך כוונה רעה או כי היא לא אוהבת אותך. לזה גם התכוונתי כשאמרתי שכפי הנראה זו הדרך שבה היא למדה להתמודד עם החיים. הנפש שלה בחרה להתמודד עם החיים באמצעות מנגנונים אוטומטיים ולא מודעים שכאלה על מנת לצלוח אותם עם חוויה ש

אני חווה את ההתנהגות שלה כלפיי כלא אוהבת.

ם תביני שהיא לא עושה את זה מתוך רוע אלא מתוך חולשה, יש סיכוי טוב שתביטי עליה בחמלה.

הלוואי והייתי יכולה לראות את זה כך. מה יכול לעזור לי לראות את זה כך?

כל ההשערות שלך לגבי אימא שלי מדויקות. @}

בואי נגלה יחד: תחשבי כיצד נכון לך להגיב אליה ולפעול מולה אם את לא חשה אשֵמה מולה, או בגללה, או בכלל?

אין לי מושג, אני לא יודעת מה זה. אני אנסה לנחש. אני אתנהג כאילו אני לא חייבת לה כלום. את יכולה לתאר לי בבקשה איך אנשים כאלה מתנהגים/פועלים, כי זה תפיסה חדשה בשבילי שאני לא מכירה.

האם את יכולה להתחבר לרעיון? האם את יכולה לנסות להסביר בעצמך, מתוכך, מדוע את, כבת, לא אחראית לאמא שלך? אם לא עולה לך תשובה נסי להביט על בנות לאימהות אחרות. אלה יכולות להיות ילדות קטנות או גדולות.

אני לא אחראית לאימא שלי כי לא ילדתי אותה. התפקיד של האימא היא לקחת אחריות על הילדים שלה ולא להפך.
קשה לי להבין את הדברים בצורה הזו. אני כותבת לך אותם ואני רחוקה מלהבין את זה כ. אני לא משוכנעת בזה כי החינוך בבית היה כל כך פרימיטיבי, ושתלטני והאמונות היו שההורים זה ערך עליון, והילדים קיימים כדי לשרת ולדאוג להם. והורים עושים ילדים רק בשביל שידאגו להם.

את מבינה את הקושי שלי?

1. שהתחושה שעולה כרגע עולה מתוך הרגל ישן ומנגנון אוטומטי, 2. אבל שזוהי לא האמת.

התחושת האשמה שעולה מהמנגנון הישן תסתיים איי פעם?

ני יכולה לשער שיש בתוכך תפיסות עצמיות, כמו "מסקנות מהאירוע" שאומרות שמה שקרה לך עם אבא שלך קרה כי הוא מה שראוי שיקרה לך. ואז, אולי, התפיסות העצמיות הללו יוצרות את המציאות הזאת או יוצרות במערכות היחסים דינאמיקה שמובילה לשם.

אני חוויתי את המוות של אבא שלי כנטישה, כי נשארתי לבד. זה היה טראומתי בשבילי ולאורך כל חיי הבוגרים שחזרתי שוב ושוב את הנטישה הזאת, וזה אחד הדפוסים הכי כואבים שחוויתי במערכות יחסים. האם יש דרך לעצור את הדפוס הזה?

-האם את מסכימה להכיר בכך שההיעלמות של הבחור הזה אינה מעידה על ערכך?
אני מנסה להתחיל לתפוס את זה בצורה הזאת, כשזה קרה ישר התחלתי לתהות מה עשיתי לא בסדר? מה קרה? לא הבנתי למה הוא נעלם.

האם את מסכימה להכיר בכך שההיעלמות של הבחור הזה אינה מגיעה לך?
כן.

-האם את מסכימה להכיר בכך שאת לא אשמה בהיעלמות שלו?
אני מנסה להתחיל לראות את זה כך.

[עירית_לוי]

בשמחה .

_אם תביני שהיא לא עושה את זה מתוך רוע אלא מתוך חולשה, יש סיכוי טוב שתביטי עליה בחמלה.
הלוואי והייתי יכולה לראות את זה כך. מה יכול לעזור לי לראות את זה כך?_
חשוב לי שוב להדגיש את ההקשר של השיחה הזאת: הכוונה היא להביט על אמך בחמלה – לא כדי להמשיך לאפשר לה להתנהג אליך כך, אלא כדי לוודא שהלך הרוח שמתוכו את פועלת מולה מוביל אותך לעצמאות רגשית, חוסן וזקיפות קומה, ולא מפיל אותך לבור הקורבנות (ואז זה סתם גול עצמי).
ולשאלתך – בואי דמייני שאני הייתי מספרת לך שאדם קרוב אלי מתנהג אלי בצורה מחלישה. והיית רואה שהוא עושה את זה כדי ליצור לעצמו אשליה של "אני בסדר, אני יותר טוב". האם היה לך קל לראות אז שהוא עושה זאת מתוך חולשה ולא מתוך רוע?

אין לי מושג, אני לא יודעת מה זה. אני אנסה לנחש. אני אתנהג כאילו אני לא חייבת לה כלום. את יכולה לתאר לי בבקשה איך אנשים כאלה מתנהגים/פועלים, כי זה תפיסה חדשה בשבילי שאני לא מכירה.
נכון. אני רוצה לחדד ולהציע שהלך הרוח של "לא חייבת לה כלום" הוא ענייני, נינוח, ולא מתריס. ואז, יכול להיווצר בו חופש לבחור לעשות דברים - לא כי את חייבת אלא כי את רוצה.
אם היית יודעת שאת לא חייבת לה כלום (כאמור, ידיעה שקטה שאין בה התרסה) – כיצד את היית פועלת מולה? בואי תנסי להמשיך ולדמיין.

_אני לא אחראית לאימא שלי כי לא ילדתי אותה. התפקיד של האימא היא לקחת אחריות על הילדים שלה ולא להפך.
קשה לי להבין את הדברים בצורה הזו. אני כותבת לך אותם ואני רחוקה מלהבין את זה כ. אני לא משוכנעת בזה כי החינוך בבית היה כל כך פרימיטיבי, ושתלטני והאמונות היו שההורים זה ערך עליון, והילדים קיימים כדי לשרת ולדאוג להם. והורים עושים ילדים רק בשביל שידאגו להם.
את מבינה את הקושי שלי?_
אני בהחלט מבינה .

• האם את מסכימה לאפשר להבנה שאת לא אחראית לאמא שלך לחלחל אליך פנימה? (כן/לא, מה שעולה בלי לחשוב יותר מדי).
• מה דרוש לך על מנת שההבנה הזאת תחלחל אליך פנימה?
• מה יאפשר את זה?
• על מה את צריכה או יכולה לוותר כדי שההבנה הזאת תתבסס בתוכך?

תחושת האשמה שעולה מהמנגנון הישן תסתיים איי פעם?
ישנן התניות ישנות שממשיכות לעלות לעיתים, ברגעי חולשה, רק מתוך ההרגל של הדפוס, אבל אם עשית שם עבודה כל החוויה שלך מולן היא אחרת. כלומר, גם אם בעתיד תעלה מדי פעם המחשבה שאת אשֵמה – את תוכלי, בזכות העבודה שאת עושה, פחות ופחות להאמין לה, או להזדהות איתה, או להיטלטל כתוצאה ממנה. הסבל והקושי יכולים לקטון בצורה משמעותית. זה יהיה כמו לפגוש שד ישן שפעם היית נחרדת מולו, והיום את כבר לא מתרגשת ממנו. כלומר, גם אם הוא לא נעלם לגמרי מחייך, המפגש שלך עימו הוא אחר לגמרי.

אני חוויתי את המוות של אבא שלי כנטישה, כי נשארתי לבד. זה היה טראומתי בשבילי ולאורך כל חיי הבוגרים שחזרתי שוב ושוב את הנטישה הזאת, וזה אחד הדפוסים הכי כואבים שחוויתי במערכות יחסים. האם יש דרך לעצור את הדפוס הזה?
אני חושבת שכן. כמו שאמרתי, אני מאמינה שמה שיכול לסייע כאן זה לנתק בין האירוע לבין מי שאת (האדם שאת והערך שלך). וגם לנתק בין הכאב לבין הפרשנות שהנפש מצמידה באופן אוטומטי לכאב. בואי נלך לשם בעקבות השאלות. על חלקן כבר ענית, ואת יכולה לענות עליהן שוב, וחלקן חדשות:

• האם את מסכימה להכיר בכך שההיעלמות של הבחור הזה אינה מורידה מערכך?
• האם את מסכימה להכיר בכך שכניסתו (שהיתה נעימה) של הבחור לחייך לא העלתה את ערכך?
• האם את מסכימה להכיר בכך שאם הוא היה נשאר בחייך זה לא היה מעלה את ערכך?
• האם את מסכימה להכיר בכך שההיעלמות של הבחור הזה אינה מגיעה לך?
• האם את מסכימה להכיר בכך שאת לא אשמה בהיעלמות שלו?
• האם את מסכימה להכיר בכך שה"נטישה" של אבא שלך לא הגיעה לך?
• האם את מסכימה להכיר בכך שאת לא אשמה ב"נטישה" של אבא שלך?
• האם את מסכימה שיגיע לחייך גבר שיישאר?
• האם את מסכימה להכיר בכך שאת ראויה לגבר שיישאר?

תראי מה עולה בך מול השאלות הללו.
(אם זה מרגיש לך כיוון נכון לעבוד איתו, את יכולה לחזור אליהן מדי יום לזמן מה).

[רוצה_להבריא*]

עירית היקרה!!

בואי דמייני שאני הייתי מספרת לך שאדם קרוב אלי מתנהג אלי בצורה מחלישה. והיית רואה שהוא עושה את זה כדי ליצור לעצמו אשליה של "אני בסדר, אני יותר טוב". האם היה לך קל לראות אז שהוא עושה זאת מתוך חולשה ולא מתוך רוע?

אני לא רואה את זה בצורה הזו, לאימא שלי יש סימנים של אדם מתעלל, היא עושה דברים מתוך כוונה להחליש אותי כדי לשלוט עליי, אני לא חושבת שאני יכולה להסתכל עליה בחמלה. אני יודעת להבחין בבן אדם שמנסה להקטין אותי כדי להרגיש יותר טוב ממני, כאן אני יכולה להרגיש חמלה אבל לא בן אדם שפוגע בי ומנחית אותי לאורך זמן.

ידיד שלי כל הזמן אומר לי: אדם מסכן זה אדם מסכן, אדם מדוכא זה אדם מדכא, אדם אומלל זה אדם מאמלל וכו' האם עליי לחמול עליהם?

אלא כדי לוודא שהלך הרוח שמתוכו את פועלת מולה מוביל אותך לעצמאות רגשית, חוסן וזקיפות קומה, ולא מפיל אותך לבור הקורבנות (ואז זה סתם גול עצמי).

אני רוצה לפעול איתה ממקום של עוצמה ולא של קורבנות, האם את יכולה לתאר לי איך נראית העצמאות הרגשית, החוסן וזקיפות קומה?

אם היית יודעת שאת לא חייבת לה כלום (כאמור, ידיעה שקטה שאין בה התרסה) – כיצד את היית פועלת מולה? בואי תנסי להמשיך ולדמיין.

זו תפיסה חדשה בשבילי ואני צריכה שמישהו ילמד אותי מה זה אומר.
אני אנסה, אני לא ארגיש צורך לרצות אותה, לדאוג לה, אני אעשה לה דברים כשבא לי, אני אראה את הצרכים שלי במקום הראשון ולא את שלה, אני אעשה את ההחלטות שלי בלי שום קשר אליה, אני אוכל להגיד לה לא כשאני לא יכולה וכן כשאני יכולה. אני אבוא אליה כשמתאים לי. אני ארגיש חופש להתנהג כמו שאני רוצה ולא כפי שהיא מצפה ממני.

-האם את מסכימה לאפשר להבנה שאת לא אחראית לאמא שלך לחלחל אליך פנימה? (כן/לא, מה שעולה בלי לחשוב יותר מדי).
רוצה מאוד מאוד.

מה דרוש לך על מנת שההבנה הזאת תחלחל אליך פנימה?
אני צריכה שמישהו מבחוץ יגיד לי כמה פעמים כדי שאוכל להאמין בזה.

מה יאפשר את זה?
אני מוכנה אבל אני זקוקה לקול חיצוני שיגיד לי.

על מה את צריכה או יכולה לוותר כדי שההבנה הזאת תתבסס בתוכך?
לוותר על האמונה הישנה שאני חייבת לטפל בה. אני צריכה לטפל ברגשי אשמה שעולים לי כשאני לא מתנהגת כך. אני צריכה לוותר על הפחד מה יקרה אם לא אהיה אחראית עליה.


אם את מסכימה להכיר בכך שההיעלמות של הבחור הזה אינה מורידה מערכך?
קשה לי כי הרגשתי נחיתה.

האם את מסכימה להכיר בכך שכניסתו (שהיתה נעימה) של הבחור לחייך לא העלתה את ערכך?
הרגשתי שהיא הוסיפה לערכי.

-האם את מסכימה להכיר בכך שאם הוא היה נשאר בחייך זה לא היה מעלה את ערכך?
לא
האם את מסכימה להכיר בכך שההיעלמות של הבחור הזה אינה מגיעה לך?
כן חד משמעי

האם את מסכימה להכיר בכך שאת לא אשמה בהיעלמות שלו?
קשה לי לתפוס כך

אם את מסכימה להכיר בכך שה"נטישה" של אבא שלך לא הגיעה לך?
כן

האם את מסכימה להכיר בכך שאת לא אשמה ב"נטישה" של אבא שלך?
כן
-האם את מסכימה שיגיע לחייך גבר שיישאר?
מאוד

האם את מסכימה להכיר בכך שאת ראויה לגבר שיישאר?
מאוד

אתמול הבנתי שהתפיסה שלי לגבי גברים היא שלילית, שהם פוגעניים ואני לא יכולה לסמוך עליהם ואני פוחדת מהם לכן עדיף לי לשמור מרחק.
כשאני עם גברים בייחוד בתחילת קשר רומנטי וגם אחרי, אני הופכת להיות ילדה קטנה, חלשה, מרצה, פוחדת, רגשנית, ממש עלה נידף. אני מאבדת את כל העמוד שידרה שלי מול גברים. מאבדת את עצמי.

מה אני יכולה לעשות כדי לעמוד מולם כאישה בוגרת ולא כילדה פוחדת?

[עירית_לוי]

כאן אני יכולה להרגיש חמלה אבל לא בן אדם שפוגע בי ומנחית אותי לאורך זמן.
אני מבינה אותך לגמרי.
בואי נניח לחמלה ונתמקד רק בכוונה לא להישאר בעמדת קורבן מולה, ולזקוף קומה. זקיפות הקומה הזאת חשובה משום שהיא גם משפיעה על תפיסת הערך העצמי שלך, והיא גם מסמנת לעולם את הגבולות שלך: היא זו שמשדרת לאנשים שאסור ושאין רשות לפגוע בך.

_אלא כדי לוודא שהלך הרוח שמתוכו את פועלת מולה מוביל אותך לעצמאות רגשית, חוסן וזקיפות קומה, ולא מפיל אותך לבור הקורבנות (ואז זה סתם גול עצמי).
אני רוצה לפעול איתה ממקום של עוצמה ולא של קורבנות, האם את יכולה לתאר לי איך נראית העצמאות הרגשית, החוסן וזקיפות קומה?_
זו עמדה שבה את יודעת מי את ומה את שווה, ויודעת כיצד ראוי להתנהג אליך. והידיעה הזאת היא שלך, היא עצמאית, והיא מנותקת מאמא שלך (או מכל אדם אחר). בעמדה הזאת את לא נזקקת שהיא (או כל אדם אחר) תיחשב האשֵמה והלא בסדר כדי לחוש בעלת ערך. את יודעת שמה שהיא עושה לא ראוי ולא מקובל עליך, ושאת לא מוכנה שזה יקרה שוב לעולם, אבל את לא חשה צורך להקטין אותה בתפיסה שלך אותה. במקום הזה של העמידה הזקופה - ידיעת הערך שלך היא עצמאית ואינה תלויה בשום דבר.

_אם היית יודעת שאת לא חייבת לה כלום (כאמור, ידיעה שקטה שאין בה התרסה) – כיצד את היית פועלת מולה? בואי תנסי להמשיך ולדמיין.
זו תפיסה חדשה בשבילי ואני צריכה שמישהו ילמד אותי מה זה אומר.
אני אנסה, אני לא ארגיש צורך לרצות אותה, לדאוג לה, אני אעשה לה דברים כשבא לי, אני אראה את הצרכים שלי במקום הראשון ולא את שלה, אני אעשה את ההחלטות שלי בלי שום קשר אליה, אני אוכל להגיד לה לא כשאני לא יכולה וכן כשאני יכולה. אני אבוא אליה כשמתאים לי. אני ארגיש חופש להתנהג כמו שאני רוצה ולא כפי שהיא מצפה ממני._
נהדר!
(והנה את לימדת את עצמך מה זה אומר ).

_מה דרוש לך על מנת שההבנה הזאת תחלחל אליך פנימה?
אני צריכה שמישהו מבחוץ יגיד לי כמה פעמים כדי שאוכל להאמין בזה._
הנה, אני אומרת לך: את לא אחראית לאמא שלך. את לא. יש לך תמיד את החופש לבחור מתי לומר כן ומתי לומר לא. את יכולה לרצות לסייע לה, אבל את לא חייבת לעשות דבר, והבחירה שלך לסרב אינה הופכת אותך לאשמה ואינה ראויה לגינוי או לעונש. את לא אחראית לאמא שלך.

האם יש אנשים נוספים סביבך שהיית רוצה לשמוע את זה מהם?
ומה עוד דרוש לך על מנת שההבנה הזאת תחלחל אליך פנימה?

אני צריכה לוותר על הפחד מה יקרה אם לא אהיה אחראית עליה.
הדרך שאני מכירה לוותר על פחד היא להסכים כן לפחד כדי לא להיות מנוהלים על ידי הפחד. ואז, לאט לאט הפחד הופך לפחות מפחיד.
אם את רוצה ללכת לשם (אם נכון לך לתחושתך), בואי נתחיל מלהביט בעיניים של מה מפחיד: מה יקרה אם לא תהיי אחראית עליה?

מה אני יכולה לעשות כדי לעמוד מולם כאישה בוגרת ולא כילדה פוחדת?
מה נחוץ לך כדי לזקוף קומה מולם? מה את מרגישה שאת צריכה? מה יאפשר את זה?
תראי מה עולה ונמשיך משם.

[רוצה_להבריא*]

בואי נניח לחמלה ונתמקד רק בכוונה לא להישאר בעמדת קורבן מולה, ולזקוף קומה. זקיפות הקומה הזאת חשובה משום שהיא גם משפיעה על תפיסת הערך העצמי שלך, והיא גם מסמנת לעולם את הגבולות שלך: היא זו שמשדרת לאנשים שאסור ושאין רשות לפגוע בך.

מתחברת מאוד שאני לא צריכה להיות בעמדת קורבן מול האימא. לגבי הזקיפות קומה, גם הבנתי שעליי לחזק את הגבולות שלי ולא לאפשר לאף אחד לפגוע בי.

זו עמדה שבה את יודעת מי את ומה את שווה, ויודעת כיצד ראוי להתנהג אליך.

למה את מתכוונת כשאת כותבת "עמדה שבה אני יודעת מי אני, ומה אני שווה"?

אני אומרת לך: את לא אחראית לאמא שלך. את לא.

אימא שלי היא טיפוס שתלטן שלא מסוגלת לשמוע את ה"לא" , היא השליכה עליי את האחריות על חייה, וכדי לוודא שאני נושאת את הנטל עבורה היא הייתה חייבת לשלוט בי. "אביוז רגשי" , אימא שמנצלת את הבת שלה לטובתה האישית כדי לספק את הצרכים והרצונות שלה. קשה.

בדף הזה, בעזרתך אני עושה את הצעדים הראשונים, לעבור תהליך של "היפרדות"ממנה, להסיר ממני את האחריות עליה ולקחת סוף סוף אחריות על חיי, זה קשה משום שזה "תיכנות" של שנים.

מה דרוש לך על מנת שההבנה הזאת תחלחל אליך פנימה?

לקרוא את הדף הזה הרבה פעמים, לשמוע את זה שוב ושוב. לא לפחד ממה שהאימא תעשה כשאסיר עליי אחריות ממנה. בעבר, כשסרבתי לה היא הייתה מסיתה את כל האחים שלי נגדי, הייתה מקצינה את הדברים נגדי, מספרת לאנשים שאני מתנהגת אליה איום ונורא , משחירה אותי. ועוד היא לא הייתה בוחלת בכלום כדי שאפחד ממנה ואהיה "ילדה טובה" ואמשיך לשרת אותה.

האם יש אנשים נוספים סביבך שהיית רוצה לשמוע את זה מהם?

הייתי שמחה, אבל אין לי מימי כי התפיסה המעוותת בסביבה שלי כמו שאמרתי היא: "שהילדים צריכים לדאוג להורים". "כבד את אביך ואת אימך" ולא משנה איך הם מתנהגים אלייך. "גם אם האימא מכה אותך היא אימא שלך אין עליה".

מה יקרה אם לא תהיי אחראית עליה?

אם יקרה לה משהו יאשימו אותי. כל האשמה תיפול עליי. לדוגמא: היא הולכת למועדון, אני צריכה לדאוג לאסוף אותה כי אם היא תחזור בגשם ותחלה אני אהיה אשמה שלא דאגתי לאסוף אותה. וכו' או שבמשפחה האחים שלי יאשימו אותי ויתלוננו עלי, יעשו עליי עליהום, ישחירו אותי, כולם יצאו לחיים העצמאיים שלהם ואני נתקעתי כאן איתה וכולם הפילו את האחריות עליי וזה שם אותי במיעוט מולם, משום שזה נוח להם הסידור הזה.

אני מבקשת שתתארי לי איך נראית היפרדות בין אימא לילדה שלה? איך אני אדע שהצלחתי ליצור היפרדות בין שתינו? (כדי שאדע לכוון את עצמי לשם)

מה נחוץ לך כדי לזקוף קומה מולם? מה את מרגישה שאת צריכה? מה יאפשר את זה?

אני צריכה לשנות את האמונות שלי לגבי גברים, המודלים של הגברים בחיי במשפחה האבא והאחים, היה איום ונורא מבחינתי כי נפגעתי מאוד מהם. אבא שלי היכה אותי נמרצות מס' פעמים, אח שלי התעלל בי מילולית. יש לי פחד מהכוח הפיזי של הגבר, שאני חלשה מולו, אני זוכרת את עצמי חלשה וחסרת אונים מול המכות של האבא. אני לא סומכת על גברים אני פוחדת שהם יפגעו בי ולא אוכל להגן על עצמי.

מה אני יכולה לעשות על מנת לשנות את התפיסה שלי? איך אני יכולה להאמין בגברים? איך אני יכולה להפסיק לפחד מגברים?

בזמן הזה שאני כותבת לך אני מבינה כמה סיפור החיים שלי קשה ואין לי מושג איך אני שורדת אותו.

תודה עירית @}

[עירית_לוי]

בשמחה .

לגבי הזקיפות קומה, גם הבנתי שעליי לחזק את הגבולות שלי ולא לאפשר לאף אחד לפגוע בי.
כן, ומה שחשוב כאן זה שעם הזמן זו תהיה שמירה טבעית על הגבולות. כלומר, שלא תצטרכי "לעבוד" בלשמור על הגבול, אלא שמעצם זה שתדעי את ערכך ותדעי שאת ראויה אך ורק ליחס מכבד (כלומר שאסור לפגוע בך) - הידיעה הזאת תשדר לעולם את המסר הזה. המסר הזה הוא זה שיהווה את גבול. לחזק את הגבול זה בעצם לחזק את תפיסת הערך העצמי. אוקיי?

_זו עמדה שבה את יודעת מי את ומה את שווה, ויודעת כיצד ראוי להתנהג אליך.
למה את מתכוונת כשאת כותבת "עמדה שבה אני יודעת מי אני, ומה אני שווה"?_
הכוונה שלי כאן היא לתפיסת הערך העצמי שלך; לידיעה שאת בעלת ערך מהותי ומשמעותי. הערך העצמי שלנו הוא דבר נתון. השאלה היא עד כמה אנחנו מודעים אליו, עד כמה אנחנו אכן תופסים את עצמנו כבעלי ערך. כאשר מתרחשת פגיעה בתפיסת הערך העצמי, זה לא שהערך שלנו באמת יורד, אלא רק שהתפיסה שלנו את עצמנו, התפיסה הסובייקטיבית שלנו את עצמנו, יורדת. נוצר פער בין מי שאנחנו באמת לבין מי שאנחנו חושבים שאנחנו. ב-"לדעת מי את" הכוונה שלי היתה לדעת את ערכך האמיתי, ולא את מי שלמדת במהלך השנים לחשוב שאת.
האם זה ענה לך על השאלה?

בדף הזה, בעזרתך אני עושה את הצעדים הראשונים, לעבור תהליך של "היפרדות"ממנה, להסיר ממני את האחריות עליה ולקחת סוף סוף אחריות על חיי, זה קשה משום שזה "תיכנות" של שנים.
כן, זה קשה, אבל אפשרי. וכל הכבוד שאת מעזה לעשות את השינוי הזה. ההסכמה להשתנות אינה מובנת מאליה. את ההסכמה ברובד הרציונלי קל יותר לבצע, ואת זה כבר עשית היטב. עכשיו את מטפחת גם את ההסכמה ברובד הרגשי, וזה ה"תכנות רב-השנים" שאת מדברת עליו. עכשיו את "משכנעת" את המערך הרגשי שלך שזה בטוח עבורו להשתנות. וזוהי הסכמה שהיא כאמור אינה מובנת מאליה. המערך הרגשי הוא מערך עדין ורגיש ונדרשת סבלנות כשעובדים איתו .

הייתי שמחה, אבל אין לי מימי כי התפיסה המעוותת בסביבה שלי כמו שאמרתי היא: "שהילדים צריכים לדאוג להורים". "כבד את אביך ואת אימך" ולא משנה איך הם מתנהגים אלייך. "גם אם האימא מכה אותך היא אימא שלך אין עליה".
מה לגבי חברות? או מכרים אחרים?
נראה לי שכל רוח גבית בשלב הזה תהיה משמעותית. מה דעתך?

_מה יקרה אם לא תהיי אחראית עליה?
אם יקרה לה משהו יאשימו אותי. כל האשמה תיפול עליי. לדוגמא: היא הולכת למועדון, אני צריכה לדאוג לאסוף אותה כי אם היא תחזור בגשם ותחלה אני אהיה אשמה שלא דאגתי לאסוף אותה. וכו' או שבמשפחה האחים שלי יאשימו אותי ויתלוננו עלי, יעשו עליי עליהום, ישחירו אותי, כולם יצאו לחיים העצמאיים שלהם ואני נתקעתי כאן איתה וכולם הפילו את האחריות עליי וזה שם אותי במיעוט מולם, משום שזה נוח להם הסידור הזה._
אני מבינה. אני חושבת שבהמשך הדרך, ככל שאת תבססי בתוכך את הידיעה שאת לא אחראית ולא אשֵמה – כך יהיה לסביבה שלך קשה יותר "להפיל" עליך אשְמה. זה "מצליח" להם כי משהו בתוכך מסכים איתם ומשתף פעולה עם ההאַשַמה הזאת. נראה לי שהפחד שעולה בך זה הפחד לפגוש בתוכך את התפיסה "אני אשמה ולא בסדר" (להרגיש אשמה ולא בסדר) כאשר התפיסה הזאת תושמע לך מבחוץ.

אני מבקשת שתתארי לי איך נראית היפרדות בין אימא לילדה שלה? איך אני אדע שהצלחתי ליצור היפרדות בין שתינו? (כדי שאדע לכוון את עצמי לשם)
אני אנסה . באופן כללי אפשר לומר שאת יודעת "איפה היא נגמרת ואיפה את מתחילה." כלומר, מה שלה ומה שלך: את יודעת להבחין בדעות שלך במובחן משלה. למשל, את יודעת שהמחשבה שאת אשמה ולא בסדר היא שלה ולא שלך. את יודעת להבחין ברצונות ובצרכים שלך במובחן מאלה שלה, ולתת להם לגיטימציה גם אם היא לא עושה זאת. את יודעת לתת הכרה ולגיטימציה לרגשות שלך גם אם היא לא עושה זאת. אני חושבת שכל הדברים הללו לא חייבים לקרות באופן מלא ומוחלט, זה לא שחור ולבן, אבל זה הכיוון.
האם זה ענה לך על השאלה?

_אני לא סומכת על גברים אני פוחדת שהם יפגעו בי ולא אוכל להגן על עצמי.
מה אני יכולה לעשות על מנת לשנות את התפיסה שלי? איך אני יכולה להאמין בגברים? איך אני יכולה להפסיק לפחד מגברים?_
מתוך ההתנסויות הללו את למדת שמותר לפגוע בך, פיזית ומילולית. נטמעה אצלך המסקנה שמותר ושזה בסדר. מה שנדרש לעשות זה לשנות את התפיסה ולבסס בתוכך ידיעה עמוקה שאסור לפגוע בך. שלא ראוי לפגוע בך. שאת לא ראויה לכך שיפגעו בך. שאת לא אשמה ולא לא-בסדר ולא ראויה לשום עונש ולשום התייחסות מקטינה ומחלישה. שאת ראויה לאהבה של גבר וליחס מכבד מצד גברים.

כאשר התפיסה הזאת תהפוך לחלק ממך, את תאמיני בעצמך. בזכותה את תסמכי על עצמך ותדעי שאת לא תתני לאף אדם רשות לפגוע בך, שאת לא תאפשרי את זה. מזה תיגזר גם היכולת שלך לסמוך על גברים ולאפשר להם להתקרב אליך.
האם זה ענה לך על השאלה?

בזמן הזה שאני כותבת לך אני מבינה כמה סיפור החיים שלי קשה ואין לי מושג איך אני שורדת אותו.
בזכות משאבי הנפש שלך. הביטי בהם. יש לך על מה להישען ועל מה לסמוך.

[רוצה_להבריא*]

עירית, תודה לך.

התרגשתי לקרוא את מה שכתבת לי.

הכוונה שלי כאן היא לתפיסת הערך העצמי שלך; לידיעה שאת בעלת ערך מהותי ומשמעותי. הערך העצמי שלנו הוא דבר נתון. השאלה היא עד כמה אנחנו מודעים אליו, עד כמה אנחנו אכן תופסים את עצמנו כבעלי ערך.

אם הערך העצמי הוא דבר נתון, איך אני מצליחה להגיע למקום הזה בתוכי, לידיעה שאני "בעלת ערך מהותי ומשמעותי"? האם אני צריכה לעשות פעולות כול שהן? מה זה אומר "בעלת ערך מהותי ומשמעותי", את יכולה לתאר לי אדם כזה?האם לערך הזה יש כמות? (אני שואלת שאלות כדי להבין באמת מה זה אומר, כי זה לא ברור לי)

עכשיו את "משכנעת" את המערך הרגשי שלך שזה בטוח עבורו להשתנות.

חוץ משאלות הסכמה, ולעבור דרך הכאב, האם יש דרכים נוספות לעבוד עם המערך הרגשי?

ככל שאת תבססי בתוכך את הידיעה שאת לא אחראית ולא אשֵמה

באיזה כלים אני יכולה להשתמש כדי לבסס בתוכי את הידיעה שאני לא אחראית ולא אשמה? (למעט הסכמות)

זה "מצליח" להם כי משהו בתוכך מסכים איתם ומשתף פעולה עם ההאַשַמה הזאת. נראה לי שהפחד שעולה בך זה הפחד לפגוש בתוכך את התפיסה "אני אשמה ולא בסדר" (להרגיש אשמה ולא בסדר) כאשר התפיסה הזאת תושמע לך מבחוץ.

כתבת שעולה בי פחד לפגוש בתוכי את התפיסה "אני אשמה ולא בסדר" למה התכוונת?

אני מנסה לחשוב עכשיו למה אני מסכימה לשתף פעולה עם האשמה, כי מאז שאני ילדה קטנה האשימו אותי כל הזמן, תמיד הרגשתי חוסר אונים מול זה כי לא היה לי סיכוי נגדם, הם תמיד ניצחו אותי. אני תמיד יצאתי "הלא בסדר" גם אם לא עשיתי כלום ותמיד חטפתי על זה. זה פחד גדול שליווה אותי עד עכשיו, רק שלא ייווצר מצב שיאשימו אותי כי אני יודעת שאם אני אשמה או לא אשמה, אני תמיד יוצאת "לא בסדר" ונענשת על לא עוול בכפי.

אני מבקשת שתתארי לי איך נראית היפרדות בין אימא לילדה שלה? איך אני אדע שהצלחתי ליצור היפרדות בין שתינו? (כדי שאדע לכוון את עצמי לשם)

האם זה ענה לך על השאלה?

התשובה שלך ענתה לי איך נראית היפרדות מאימא. השאלה שלי, איך אדע שהצלחתי ליצור היפרדות ממנה? איך אני ארגיש/אחשוב/אתנהג כתוצאה מההיפרדות הזו? האם ההתנהגות שלי כלפי האימא תהיה שונה? מהם הסימנים שהצלחתי ליצור היפרדות?

מתוך ההתנסויות הללו את למדת שמותר לפגוע בך, פיזית ומילולית. נטמעה אצלך המסקנה שמותר ושזה בסדר. מה שנדרש לעשות זה לשנות את התפיסה ולבסס בתוכך ידיעה עמוקה שאסור לפגוע בך.

הנושא הזה נגע בי בנקודות ממש כואבות בתוכי. זה כל כך נכון.

למה אם מכים ילד בילדות הוא חושב שמותר לפגוע בו, למה הוא תופס כך את הדברים?

איך אני מצליחה לשנות את התפיסה שלי ולבסס את הידיעה שאסור לפגוע בי? מה יכול לקדם אותי כדי להגיע לזה? כי אני עובדת על זה כבר הרבה זמן, עם שאלות הסכמה ואני מרגישה שאני לא משוכנעת בזה. שהנושא הזה עדיין פרוץ בתוכי.

[רוצה_להבריא*]

הערך העצמי שלנו הוא דבר נתון. השאלה היא עד כמה אנחנו מודעים אליו,

למה את חושבת שהערך העצמי שלנו הוא דבר נתון?

כאשר מתרחשת פגיעה בתפיסת הערך העצמי, זה לא שהערך שלנו באמת יורד, אלא רק שהתפיסה שלנו את עצמנו, התפיסה הסובייקטיבית שלנו את עצמנו, יורדת. נוצר פער בין מי שאנחנו באמת לבין מי שאנחנו חושבים שאנחנו. ב-"לדעת מי את" הכוונה שלי היתה לדעת את ערכך האמיתי, ולא את מי שלמדת במהלך השנים לחשוב שאת.

מה נקודת מוצא של הערך העצמי שלי לפני שנפגעתי?

את אומרת שלא הערך העצמי באמת יורד אלא שהתפיסה שלי את עצמי משתנה בעקבות הפגיעה.

[עירית_לוי]

אם הערך העצמי הוא דבר נתון, איך אני מצליחה להגיע למקום הזה בתוכי, לידיעה שאני "בעלת ערך מהותי ומשמעותי"? האם אני צריכה לעשות פעולות כול שהן? מה זה אומר "בעלת ערך מהותי ומשמעותי", את יכולה לתאר לי אדם כזה?האם לערך הזה יש כמות? (אני שואלת שאלות כדי להבין באמת מה זה אומר, כי זה לא ברור לי)
מדובר בידיעה שהחיבור שלך אליה הוא לא דרך השכל, אלא דרך תחושה. כמו למשל הידיעה שלך שאת אישה. את יודעת את זה לא רק ידיעה שכלתנית - אלא את יודעת גם ברמת התחושה שאת אישה. כל כולך יודעת שאת אישה. אותו הדבר לגבי ידיעת הערך. וכאמור, את לא אמורה להפוך עכשיו לבעלת ערך אלא להתחבר לידיעה שאת כזאת. ולא, לערך אין כמות. הוא לא גדֵל או קטֵן. הוא לא יכול לרדת אם נניח עשית טעות, והוא לא עולה אם הצלחת. בתפיסה שלנו אותו הוא כן יכול לגדול או לקטון, אבל הוא, במהותו, הוא קבוע.
לגבי איך נראה אדם כזה – נשאלתי שאלה דומה בדף אחר. קראי את התשובה האחרונה שלי ל יש לי שאלה (שתי הפסקאות האחרונות) בהודעה הזאת: ביד רכה (2014-12-01T16:39:59). ותראי אם זה נותן לך מענה.

חוץ משאלות הסכמה, ולעבור דרך הכאב, האם יש דרכים נוספות לעבוד עם המערך הרגשי?
באופן כללי אפשר לכוון להתחזקות והתחסנות של הנפש. לטפח את הידיעה שאת יכולה לחוות דברים מבלי שזה יטלטל אותך. בנוסף, מטפלים אחרים בוודאי יוכלו להציע דברים נוספים שעובדים. יש היום המון דרכים וכל אחד בוחר את מה שעובד לו .

באיזה כלים אני יכולה להשתמש כדי לבסס בתוכי את הידיעה שאני לא אחראית ולא אשמה? (למעט הסכמות)
את יכולה לבדוק האם ישנה אחיזה כלשהי שלך ברעיון שאת אשֵמה. ואם את מגלה שכן, אפשר לעבוד על היפרדות מהרעיון הזה. לא קל לשנות דפוסים משום שיש לנו נטייה לאחוז בהם, גם אם הם גובים מחיר. הנפש לא ששה ולא ממהרת להשתנות. זה מפחיד עבורה, גם אם מדובר בתחושת אשמה שגורמת לה (לך) לסבל. הטוב האפשרי טומן בחובו שינוי מהותי בזהות העצמית, והשינוי הזה מאיים. לכן, כיוון עבודה נוסף יכול להיות על לשחרר את האחיזה בתפיסה.

כתבת שעולה בי פחד לפגוש בתוכי את התפיסה "אני אשמה ולא בסדר" למה התכוונת?
כל עוד את הסכמת עם בני משפחתך שאת אשמה, את יישרת איתם קו. היתה בינכם לאורך השנים תמימות דעים. ברור לי שמשהו בך גם התקומם מול זה, אבל בגדול הסכמת איתם והאמנת בזה. לעומת זאת, היום, הבחירה שלך לשנות את התפיסה העצמית שלך גוררת עימה סיכון מסויים. סיכום משום שאם תתמקמי בעמדה של "אני לא אשֵמה" – את חשופה יותר מתמיד ל"עליהום" שתיארת. זה כמו לעמוד על במה ולחטוף מטח עגבניות. המטח הזה מפחיד כי הוא מכאיב מאוד. הוא מפגיש אותך ביתר שאת עם הפצע הפתוח בתוכך שנקרא "אני אשמה ולא בסדר".
הקושי לעמוד מול העולם ולהגיד לו "לא נכון, אני לא כזאת, אתם לא צודקים" הוא לפעמים אחת הסיבות להמשיך ולאחוז בתפיסה שלילית. לא תמיד, לא אצל כולם, אבל זו אפשרות. את יכולה לבדוק אם הפחד הזה קיים אצלך.

אני מנסה לחשוב עכשיו למה אני מסכימה לשתף פעולה עם האשמה, כי מאז שאני ילדה קטנה האשימו אותי כל הזמן, תמיד הרגשתי חוסר אונים מול זה כי לא היה לי סיכוי נגדם, הם תמיד ניצחו אותי. אני תמיד יצאתי "הלא בסדר" גם אם לא עשיתי כלום ותמיד חטפתי על זה. זה פחד גדול שליווה אותי עד עכשיו, רק שלא ייווצר מצב שיאשימו אותי כי אני יודעת שאם אני אשמה או לא אשמה, אני תמיד יוצאת "לא בסדר" ונענשת על לא עוול בכפי.
אני מבינה אותך לגמרי. לא לשתף פעולה זה אומר שגם אם הם חושבים ככה, זה לא אומר שאת צריכה לחשוב ככה. שאת לא צריכה ליישר קו עם העמדה שלהם. הכוונה היא לא רק ב"שכל" אלא בכל הרבדים. ממש לא להאמין לזה. כשאת מפסיקה להאמין לזה את כבר לא מתרגשת מהַהַאַשמה שלהם. הַהַאַשמה תישאר "בעיה שלהם". זה לא ידגדג אותך. זה לא יפעיל אותך. לא תשתפי פעולה עם "המשחק" שלהם.

איך אדע שהצלחתי ליצור היפרדות ממנה? איך אני ארגיש/אחשוב/אתנהג כתוצאה מההיפרדות הזו? האם ההתנהגות שלי כלפי האימא תהיה שונה? מהם הסימנים שהצלחתי ליצור היפרדות?
נראה לי ש:

• את לא תרגישי אשמה כאשר תבחרי לפעול בניגוד לדעתה/רצונה.
• את תרגישי חופשיה לומר לה "לא" מבלי להרגיש רע עם זה או מבלי לחשוב שאת לא בסדר.
• אם היא תאשים אותך את לא תתרגשי מזה ותדעי שהיא לא צודקת.
• יש סיכוי שאת תרצי לעזור לה (מבחירה, לא כי את חייבת).
• יש סיכוי שלא תחששי להיות קרובה אליה.

האם עכשיו זה נתן לך מענה?

למה אם מכים ילד בילדות הוא חושב שמותר לפגוע בו, למה הוא תופס כך את הדברים?
ילד "מתוכנת"/מותנה ליישר קו עם ההורים שלו. ילד תלוי באהבה של ההורים שלו על מנת לשרוד (בדיוק כמו שהוא תלוי בהם שיזינו אותו). כדי לוודא שהוא אכן יקבל את האהבה שלהם הוא ירַצה אותם והוא יְיַשר איתם קו. זהו מנגנון טבעי, אוטומטי והישרדותי (אין ילד שלא מרַצה את הוריו. השאלה היא עד כמה "מטפחים" את הנטייה לרַצות ועד כמה תורמים להפיכתה לדפוס). במסגרת יישור הקו הזה הוא גם מאמץ את התפיסות שלהם. למשל, "אם הם מאמינים שזה בסדר להכות אותי אז גם אני אאמין שזה בסדר".

איך אני מצליחה לשנות את התפיסה שלי ולבסס את הידיעה שאסור לפגוע בי? מה יכול לקדם אותי כדי להגיע לזה? כי אני עובדת על זה כבר הרבה זמן, עם שאלות הסכמה ואני מרגישה שאני לא משוכנעת בזה. שהנושא הזה עדיין פרוץ בתוכי.
אני מסכימה איתך שנדרשת פה עבודת עומק מעבר לתרגול עם שאלות של הסכמה. עבודה מסוג כזה ניתן לעשות באמצעות שיחה אישית ממשית. אולי שווה לך לשקול עבודה פנימית מסוג כלשהו בנוסף ומעבר לתכתובת הזאת, משהו שיכלול מפגש אנושי עם מטפל? מפגש של שיחה או מפגש של עבודת גוף נפש?

למה את חושבת שהערך העצמי שלנו הוא דבר נתון?
כי אני מאמינה שערך עצמי זה משהו שבאנו איתו לעולם ולא עמלנו על מנת להשיג אותו. ראי למשל תינוק בן שנה. הוא לא עסוק בשאלה 'האם אני שווה?' ולא עושה שום דבר על מנת להוכיח שהוא בעל ערך. הוא מנסה לעמוד וללכת, נופל וקם ולא מסיק שום דבר מהנפילה (למשל שהוא לא מספיק טוב או שלא מגיע לו לדעת ללכת) אלא ממשיך. ראי פעוט בן שנתיים שמבטא במלוא העוצמה את הרצון שלו מבלי לחשוב שלא מגיע לו, מבלי לחוש אשם, ומבלי לחשוב שזה לא בסדר לרוץ ולצעוק באמצע הסופר . הוא בביטוי עצמי מלא.
לאט לאט אנחנו מתחילים לעשות את הקישור השגוי בין התוצרים והמעשים שלנו לבין הערך שלנו. ואז אנחנו מתחילים לחיות מתוך ההֵקשר של להוכיח שאנחנו בעלי ערך. אנחנו שוכחים שזה משהו שבאנו איתו ושמראש היה קיים, ומתחילים להתנהל כאילו זה משהו שצריך להשיג ולהוכיח ולצבור.

_מה נקודת מוצא של הערך העצמי שלי לפני שנפגעתי?
את אומרת שלא הערך העצמי באמת יורד אלא שהתפיסה שלי את עצמי משתנה בעקבות הפגיעה._
אני לא יודעת לומר בוודאות אם ברגע הלידה או ברגע ההתעברות תפיסת הערך העצמי היא שלמה לגמרי. יש שיאמרו שהיא שלמה רק כאשר מדובר בנשמה שעדיין לא התגלמה בגוף, ויש שיאמרו שגם הנשמה כבר סוחבת איתה פגיעות מתקופות חיים קודמות. תלוי את מי את שואלת . כך או כך, מנקודת מבטי - במהלך החיים, מה שנפגע ויורד, ולאחר מכן מה שיכול גם לעלות, זו אכן התפיסה שלנו את הערך ולא הערך עצמו.

[רוצה_להבריא*]

היי עירית,

תודה לך על ההסברים, קיבלתי מענה לשאלות שלי.

אולי שווה לך לשקול עבודה פנימית מסוג כלשהו בנוסף ומעבר לתכתובת הזאת, משהו שיכלול מפגש אנושי עם מטפל? מפגש של שיחה או מפגש של עבודת גוף נפש?

בעבר הייתי בטיפול פסיכולוגי והתאכזבתי מאוד, זה היה בזבוז של זמן וכסף. היום אני זקוקה לכלים כדי לשנות את "התיכנות הישן" שלי. (ניסיתי מנטרות והסכמות). כתבת לעשות עבודת עומק, למה התכוונת? האם את מכירה שיטת טיפול/מטפלת שיכולה לעזור לי בנושא הזה ספציפית? ולמה כל כך קשה לשנות את "התיכנות" הישן שהחדירו בנו לאורך הילדות?

@}

[עירית_לוי]

בעבר הייתי בטיפול פסיכולוגי והתאכזבתי מאוד, זה היה בזבוז של זמן וכסף. היום אני זקוקה לכלים כדי לשנות את "התיכנות הישן" שלי. (ניסיתי מנטרות והסכמות). כתבת לעשות עבודת עומק, למה התכוונת?
הכוונה שלי היתה לעשות עבודה ישירה ולא אינטרנטית כמו זו שאנו עושות כאן. לתרגול של מנטרות והסכמות יש כמובן ערך רב, אבל נראה לי שלמשל לשיחה שבעל פה או לטיפול במגע (לעומת התכתבות) יכול להיות אפקט חזק ומעמיק יותר. אני מאמינה גדולה בשיחות אינטרנטיות ומכירה את האפקט החיובי שלהן . יחד עם זאת, אני קולטת את הקושי שלך, רואה אותך מתמודדת עם מטען מכאיב, וחשבתי שליווי של מטפל יוכל לתמוך בך ולהיות בעל ערך. זו היתה התחושה שלי כמתבוננת מהצד, אבל אני לא יודעת אם היא נכונה. רק את עצמך יכולה לדעת מה טוב לך.

האם את מכירה שיטת טיפול/מטפלת שיכולה לעזור לי בנושא הזה ספציפית?
כמובן. יש היום אינסוף גישות שמתמקדות בשינוי בהווה ולא מתעמקות בתולדות חייו של האדם ובגורמים להיווצרות הדפוס. החל מהגישה של אימון אישי על מגוון סוגיו, דרך שיטות אנרגטיות למיניהן (תטא הילינג, אייפק וכדומה) ועד שיטות שמשלבות עבודה של גוף ונפש (פסיכותרפיה גופנית, קרניוסקרל, עוצמת הרכות וכדומה). כמובן שחשוב שתבחרי שיטה ומטפל שמרגישים לך נכונים. לכל אדם מתאים משהו אחר. ושוב – רק אם את חשה רצון וצורך בכך. אם תרגול עצמי מרגיש לך מספֶּק, הישארי איתו.

ולמה כל כך קשה לשנות את "התיכנות" הישן שהחדירו בנו לאורך הילדות?
כאמור - לא קל לשנות דפוסים משום שיש לנו נטייה לאחוז בהם, גם אם הם גובים מחיר וגורמים לנו לסבל. הדפוסים הם למעשה מנגנוני הגנה ששומרים על הנפש ממה שמפחיד אותה. פרידה ממנגנוני ההגנה דורשת מאיתנו ללמוד לעבור דרך סף פחד מסויים: לחיות בלי "שומרי הראש" שהלכנו איתם כל החיים. זה מפחיד ולא מובן מאליו. בנוסף, שינוי "התכנות" כרוך בשינוי מהותי בזהות העצמית, והשינוי הזה קשה, מוזר ומאיים. דמייני לעצמך למשל שהחל ממחר בבוקר היית צריכה להתנהל בעולם עם שם אחר, גוף אחר, הרגלים אחרים וצורת חשיבה אחרת. נניח אפילו שזה היה "דגם משופר" של עצמך – אבל עדיין, הוא שונה והוא זר לך. שינוי, כל שינוי שהוא מהותי - נתפס כקשה, מוזר ומאיים, ולכן הנטייה של כולנו היא לאחוז במוכר ובקיים.
האם זה ענה לך על השאלה?

[רוצה_להבריא*]

עירית שלום,

אני חשבתי ללכת לשיחות עם מטפל, אני בודקת את הנושא. כמו כן, חברה שלי המליצה לי לטפל ב"תטא הילינג"האם תוכלי להסביר לי על השיטה אם את מכירה ואם היא יכולה להתאים לי?
קראתי שאת פותחת סדנה ממש בקרוב והייתי מאוד רוצה להשתתף בה אבל לצערי את גרה רחוק מידיי. האם את עושה סדנאות גם בדרום?

לא קל לשנות דפוסים משום שיש לנו נטייה לאחוז בהם, גם אם הם גובים מחיר וגורמים לנו לסבל. הדפוסים הם למעשה מנגנוני הגנה ששומרים על הנפש ממה שמפחיד אותה.

אני לא חושבת שקשה לי לשנות דפוסים, אני כל כך רוצה ופתוחה לשינוי כי באמת לאורך כל התהליך שעברתי לקחתי הרבה סיכונים כשהפסקתי את הריצוי במשפחה, את השליטה, השתלטנות, הווכחנות, הקורבנות, להתערב בחיים של אחרים וכו', עשיתי דברים בדיוק ההפך ממה שעשיתי שנים, שיכלו ליצור לי המון בעיות עם הסביבה ולמרות הכול לקחתי את הסיכון ועשיתי זאת.

הקושי הכי גדול שלי בתהליך זה לשנות את הפרדיגמות שלי, שקשה להאמין ש"מגיע לי אהבה,זוגיות, כסף, כשבמשפחה לא נתנו לי כלום ולא התייחסו לצרכים שלי בכלל, והתייחסו אליי רע, קשה לי להאמין שמישהו ירצה אותי כשהמשפחה שלי לא רצתה אותי כל השנים. זה מה שקשה לי ואת זה אני רוצה לשנות. ועוד דברים שהסקתי ביחס לעצמי מההתנהגות של המשפחה כלפיי.

היום פתאום נחשפתי לאמונה לא מודעת שיש לי עם גברים "שבתחילת קשר הם מתלהבים ממני ומגלים בי עניין, מבטיחים דברים ואז נמאס להם ממני ובסופו של דבר הם נוטשים אותי" ובתכלס אני אדם מאוד חיובי ומעניין אבל זה אמונה לא מודעת שנחשפתי אליה היום בעקבות דחייה ונטישה של מישהו שהוא יקר לי, מה אני אמורה לעשות עם זה? אני כל כך מיואשת..

תודה

[עירית_לוי]

חברה שלי המליצה לי לטפל ב"תטא הילינג"האם תוכלי להסביר לי על השיטה אם את מכירה ואם היא יכולה להתאים לי?
מדובר בשיטה אנרגטית שבה המטפל עובר לתדר של גלי תטא (המוח שלנו יכול להיות בכל מיני תדרים. הוא בתדר מסויים כאשר את נחה, בתדר אחר כאשר את פותרת תשבץ היגיון, ובתדר אחר כאשר את ישנה או חולמת). תדר התטא הוא תדר שכאשר המטפל שוהה בו יש לו יכולת להשפיע על יצירת שינוי אצל המטופל. למשל שינוי של תפיסות פנימיות כמו אלה שאת רוצה לשנות. שינוי ה"תכנות" שדיברת עליו . את יכולה לעשות חיפוש ולקרוא ברשת יותר לעומק. בכל מקרה נסי לחפש מטפל/ת שקיבלת עליו/ה המלצה ממטופל שאת מכירה.

(סדנאות אני לא מקיימת בדרום. לעומת זאת, תהליכים פרטניים ניתן לעשות איתי גם מרחוק, בטלפון או בסקייפ. אבל תתחילי מתטא-הילינג, ותראי... ).


אני לא חושבת שקשה לי לשנות דפוסים, אני כל כך רוצה ופתוחה לשינוי כי באמת לאורך כל התהליך שעברתי לקחתי הרבה סיכונים כשהפסקתי את הריצוי במשפחה, את השליטה, השתלטנות, הווכחנות, הקורבנות, להתערב בחיים של אחרים וכו', עשיתי דברים בדיוק ההפך ממה שעשיתי שנים, שיכלו ליצור לי המון בעיות עם הסביבה ולמרות הכול לקחתי את הסיכון ועשיתי זאת.
נהדר, וכל הכבוד! האחיזה שאני דיברתי אליה היא אחיזה של הרובד הרגשי והיא מתרחשת באופן לא מודע. את כל כולך כמהה ובשלה לשינוי, ומעזה לעשות אותו, אבל משהו ברובד פנימי (שלא שותף לכמיהה ולהתלהבות של הרובד המודע שלך) מתנגד. זוהי הסיבה שקשה להיפרד מהפרדיגמות שהזכרת. שינוי מהסוג הזה הוא לא משהו שקורה רק כי הרובד הרציונלי שלך החליט שהגיע הזמן. נדרש "לשכנע" גם את הרובד הרגשי שזה בטוח ולא מסוכן עבורו לעשות את השינוי שהרובד הרציונלי מכוון אליו. ועם הרובד הזה נדרשת סבלנות והרבה אמפתיה.

היום פתאום נחשפתי לאמונה לא מודעת שיש לי עם גברים "שבתחילת קשר הם מתלהבים ממני ומגלים בי עניין, מבטיחים דברים ואז נמאס להם ממני ובסופו של דבר הם נוטשים אותי" ובתכלס אני אדם מאוד חיובי ומעניין אבל זה אמונה לא מודעת שנחשפתי אליה היום בעקבות דחייה ונטישה של מישהו שהוא יקר לי, מה אני אמורה לעשות עם זה? אני כל כך מיואשת..
אני מבינה את התחושה שאת מתארת. אני משערת שגם זה יושב על האמונה שאת ראויה/לא ראויה להיות אהובה ורצויה. אהבה בכלל, ואהבה של גבר בפרט. שאת בעלת ערך ושיש לך מה להציע.
כאשר תתחילי לטפל בתפיסות היסוד שלך על עצמך זה יאפשר שינוי בכל סוגי מערכות היחסים שלך. גם אלה במשפחה וגם עם גברים, חברים, קולגות, ובכלל. אני חושבת שכל מה שאת מתמודדת איתו קשור בסופו של דבר לאהבה עצמית ולהערכה עצמית (זה לא שיש לך תיק אינסופי של בעיות. בבסיס זה שני אלה. לדעתי). וזה מה שהייתי מטפלת בו, בתטא הילינג או בכל שיטה אחרת.
בכל מקרה, קחי בחשבון ששינוי מסוג כזה דורש נשימה ארוכה. וסבלנות, והרבה חמלה עצמית. אני מבינה היטב את התסכול, אבל לאט לאט .

[רוצה_להבריא*]

תדר התטא הוא תדר שכאשר המטפל שוהה בו יש לו יכולת להשפיע על יצירת שינוי אצל המטופל. למשל שינוי של תפיסות פנימיות כמו אלה שאת רוצה לשנות. שינוי ה"תכנות" שדיברת עליו

האם המטפל הוא זה שעושה אצלי את השינוי בתפיסה או אני?

זוהי הסיבה שקשה להיפרד מהפרדיגמות שהזכרת. שינוי מהסוג הזה הוא לא משהו שקורה רק כי הרובד הרציונלי שלך החליט שהגיע הזמן. נדרש "לשכנע" גם את הרובד הרגשי שזה בטוח ולא מסוכן עבורו לעשות את השינוי שהרובד הרציונלי מכוון אליו.

האם לא יכול להיות שבגלל שהפרדיגמות האלה קיימות אצלי הרבה שנים, מטבע הדברים לוקח זמן לשנות אותם?

קצת קשה להבין שנדרש "לשכנע" גם את הרובד הרגשי שזה בטוח ולא מסוכן, כי בעבודה האישית נחשפתי לכל כך הרבה תכנים קשים שהיו לי בתת מודע. כל תהליך הסרת ההגנות התחיל מהקל ועד לקשה אני יכולה להגיד לה שהתת מודע הוא שהוביל אצלי את התהליך ואני זרמתי איתו. האם מהניסיון האישי שלך את מכירה את זה?

(סדנאות אני לא מקיימת בדרום.
חבל עכשיו הייתי נרשמת.

אני משערת שגם זה יושב על האמונה שאת ראויה/לא ראויה להיות אהובה ורצויה. אהבה בכלל, ואהבה של גבר בפרט. שאת בעלת ערך ושיש לך מה להציע.
אני גם חושבת.

אני חושבת שכל מה שאת מתמודדת איתו קשור בסופו של דבר לאהבה עצמית ולהערכה עצמית
למה זה חוזר אליי בסוף?

(זה לא שיש לך תיק אינסופי של בעיות. בבסיס זה שני אלה. לדעתי)
יש לי תיק אינסופי של בעיות, זה מתפרש על כל התחומים לצערי. הכול בגלל המשפחה הדפוקה שלי.

בכל מקרה, קחי בחשבון ששינוי מסוג כזה דורש נשימה ארוכה. וסבלנות, והרבה חמלה עצמית. אני מבינה היטב את התסכול, אבל לאט לאט .
למה זה דורש נשימה ארוכה וסבלנות? ואני מדברת רק על שינוי תפיסת הבסיס, זו הבעיה המרכזית שלי.

[עירית_לוי]

האם המטפל הוא זה שעושה אצלי את השינוי בתפיסה או אני?
את נותנת את הרשות (גם ברמה הרציונלית וגם ברמה האנרגטית) והמטפל הוא זה שעושה את הפעולה. אבל בלעדייך ובלי הכוונה והרשות שלך זה לא יכול לקרות.

האם לא יכול להיות שבגלל שהפרדיגמות האלה קיימות אצלי הרבה שנים, מטבע הדברים לוקח זמן לשנות אותם?
כן, גם. אבל אצל כולנו הפרדיגמות והדפוסים נוצרו בגיל צעיר.

קצת קשה להבין שנדרש "לשכנע" גם את הרובד הרגשי שזה בטוח ולא מסוכן, כי בעבודה האישית נחשפתי לכל כך הרבה תכנים קשים שהיו לי בתת מודע. כל תהליך הסרת ההגנות התחיל מהקל ועד לקשה אני יכולה להגיד לה שהתת מודע הוא שהוביל אצלי את התהליך ואני זרמתי איתו. האם מהניסיון האישי שלך את מכירה את זה?
כן. תמיד הרשות ניתנת על ידי תת המודע. כאשר הוא מרגיש שבה בטוח עבורו והוא יכול לוותר על ההגנות, הוא עושה צעד.
יש אנשים שהרובד הרציונלי שלהם מוביל את התהליך, ויש כאלה שהרובד הרגשי/פנימי/לא מודע מוביל. אבל כך או כך, ה"אוקיי" צריך תמיד להינתן על ידי הרובד הרגשי.

_אני חושבת שכל מה שאת מתמודדת איתו קשור בסופו של דבר לאהבה עצמית ולהערכה עצמית
למה זה חוזר אליי בסוף?_
אני מאמינה שהמציאות שלנו מתחילה בתוכנו. שמערכת היחסים שלנו עם עצמנו יוצרת ומעצבת את כל השאר. זה לא חוזר אליך, זה מתחיל ממך (ואני מקווה שהבנתי נכון את שאלתך).

למה זה דורש נשימה ארוכה וסבלנות? ואני מדברת רק על שינוי תפיסת הבסיס, זו הבעיה המרכזית שלי.
אולי אצלך זה ילך מהר כי את כבר בשלה ועשית כבר עבודה רבה. יש סיכוי .
באופן כללי שינויים נפשיים לוקחים זמן, מהסיבות שתיארתי של פחד לוותר על מנגנוני הגנה, ופחד לחוות כאב שנתפס על ידי הנפש ככאב מסוכן ומכַלה.

[רוצה_להבריא*]

עירית היקרה, אני רוצה להגיש לך @}

את פשוט מקסימה!

אני מרגישה שאני מתחילה לקצור את הפירות של שינוי האמונות. כשאני הולכת ברחוב, בסופר, במקום מגוריי אנשים שאני מכירה ולא מכירה מחייכים אליי, נעימים אליי. אני מתחילה להרגיש קצת אהובה וזה נעים לי . האם זה הסימן?

[עירית_לוי]

תודה רבה


אני מרגישה שאני מתחילה לקצור את הפירות של שינוי האמונות. כשאני הולכת ברחוב, בסופר, במקום מגוריי אנשים שאני מכירה ולא מכירה מחייכים אליי, נעימים אליי. אני מתחילה להרגיש קצת אהובה וזה נעים לי . האם זה הסימן?
כן, יופי!
תני לביטויים הללו להזין אותך. צרי כוונה שהם יחלחלו אל המערך הרגשי שלך ויתרמו לבניית החוסן הפנימי.

[רוצה_להבריא*]

עירית,

מוזר, בתקופה האחרונה כל מיני אנשים שאני מכירה ולא מכירה אומרים לי שאני יפה ואני שומעת את זה דיי הרבה, התחושה היא שרק עכשיו אנשים מגלים אותי. כשהייתי צעירה אף פעם לא אמרו לי שאני יפה, ולהפך. ובכלל כל השנים הייתי מאוד משקיעה ומקפידה על המראה החיצוני, ואף פעם לא אמרו לי שאני יפה, והיום התבגרתי בשנים והיופי אמור לדהות, לא? (-: והיום אני מקבלת הכי הרבה מחמאות.

מה שבטוח שזה קרה בעקבות התהליך. אבל מה קרה בדיוק?

[רוצה_להבריא*]

עוד משהו, התעוררתי בבוקר עם המחשבה שהאמונה הכי חזקה אצלי וקשה לי להאמין אחרת היא ש"אף אחד לא רוצה אותי". האמונה הזאת נוצרה בגיל 17 אחרי שאבא שלי נפטר ונאלצתי לעזוב את הבית בעקבות הזנחה קשה של האימא והתעללות רגשית פסיכולוגית מאחותי. עזבתי את הבית ואף אחד מהמשפחה לא שאל עליי במשך 10 שנים, אף אחד לא חיפש אותי, לא התעניין בי, לא שאל מה קורה איתי, יכולתי למות וזה לא הזיז להם ובפעמים המועטות שהגעתי הביתה במהלך השנים אחותי הייתה מגרשת אותי מהבית או כופה עליי לנקות לה את הבית. ילדה בת 17 בלי משפחה, בלי הורים והתחושה הכי קשה שאין לי אף אחד בעולם. שאין לי למי לפנות. ולא רק זה, כל השנים שחזרתי שוב ושוב את האמונה הלא מודעת הזו עם גברים, מקומות עבודה, וזה גרם לי לכל כך הרבה סבל,כאב ותסכול האם אפשר להשתחרר מהאמונה הזו ש "אף אחד לא רוצה אותי" כשתחושת הדחייה היא כל כך חזקה בתוכי?

[עירית_לוי]

_מוזר, בתקופה האחרונה כל מיני אנשים שאני מכירה ולא מכירה אומרים לי שאני יפה ואני שומעת את זה דיי הרבה, התחושה היא שרק עכשיו אנשים מגלים אותי. כשהייתי צעירה אף פעם לא אמרו לי שאני יפה, ולהפך. ובכלל כל השנים הייתי מאוד משקיעה ומקפידה על המראה החיצוני, ואף פעם לא אמרו לי שאני יפה, והיום התבגרתי בשנים והיופי אמור לדהות, לא? והיום אני מקבלת הכי הרבה מחמאות.
מה שבטוח שזה קרה בעקבות התהליך. אבל מה קרה בדיוק?_
משהו בתוכך, בתפיסה העצמית שלך, השתנה והוא מקרין החוצה. אני מניחה שמדובר בשינוי שקשור באופן כללי להערכה העצמית ולאהבה העצמית. מה שמראה לך שאהבה עצמית היא אטרקטיבית, וחשובה לא פחות מפרמטרים חיצוניים למיניהם, ושיופי חיצוני קשור מאוד להוויה הפנימית. מה בדיוק את משדרת קשה לי לדעת אבל אפשר לנסות לנחש. אולי זהו שדר של "אני נוכחת וקיימת, תראו אותי". אולי שדר של "אני ראויה להיות אהובה", שדר שנותן רשות לאנשים להעניק לך ביטויים של פרגון ואהבה. בנוסף, יכול להיות שבגלל שאת חשה יותר ביטחון, יש בך משהו שמאפשר יותר מבעבר לאנשים להתקרב אליך ולהביע כלפייך את מה שהם חושבים ומרגישים.

האם אפשר להשתחרר מהאמונה הזו ש "אף אחד לא רוצה אותי" כשתחושת הדחייה היא כל כך חזקה בתוכי?
כן, אפשר. את מדברת על "פצע" שהנוכחות שלו בתוכך נחווית כחזקה. אפשר, וזה דורש עבודה סבלנית ומתמשכת של ריפוי ושל שינוי תפיסות פנימיות, כפי שאת כבר עושה.

[רוצה_להבריא*]

היי עירית, מאוד מעניין אותי סיפור החיים שלך, האם תיעדת אותו באיזה מקום?

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מותר להידחף??
יש לי שאלה לגביי, לא תגובה על הנאמר כאן.
תקציר של החיים שלי כרגע- כל מי ששומע איך אני מתפקדת ברור לו שמדובר בחוסרים תזונתיים מטורפים או בנטיה לדכאון, או במי יודע מה.
החיים שלי כרגע, נשואה שנתיים+אחת, ועובדת מהבית. יש לי הפרעת קש"ר קלה.
קשה לי עד בלתי אפשרי לתפקד בבית, ובשביל לעבוד אני ממש צריכה להכריח את עצמי. קשה לי בכל תחום כזה, אני נוטה ברצינות לכיוון הפרפקציוניזם, ולא עושה מה שאין לי זמן/ בסלנות/ כוח/ חשק (ואין הרבה, כמובן) -לסיים את המטלה כולה עד תום.

גדלתי תחת אמא שקרובה מאוד לאמא המושלמת, והשכנה הקרובה לי (מבחינת הקשר, לא מבחינה גיאוגרפית) גם היא כזו. שתיהן עובדות מלמעלה על כל הבית, תמיד תהיה עוגה בתנור או במקרר, תמיד יש מה לנשנש, תמיד יש הכל בבית, בכל יום בשבוע עושים משהו אחר- נקיון יסודי/ גיהוץ וכו, כביסה לא נערמת, והכל ברוח טובה +/- ובלי הסטריה.

אני חושבת על זה המון
בימים האחרונים גיליתי בתוכי (כמובן חוץ מהתסכול, קנאה, חוסר אונים, כעס ועוד)- כמה אמונות שלא היו מודעות בתוכי מספיק, והן (נאמר שהן חלק, ולא עליתי על כולן,) מגבילות אותי בטרוף:

1. מי שהבית שלו נקי ומסודר, הוא מי שאוהב את זה. (כלומר מי שלא אוהב, אין לו סיכוי)
2. מי שהבית שלו וכו, אין לו זמן לתחביבים (זה מה שקורה אצל אמא שלי, שאם היא לא תגהץ ביום ראשון או שני, זה לא יקרה. מדובר במשפחה עם 3 בחורי ישיבה, כולם לובשים חולצות ומכנסי בד הדורשים גיהוץ. גם אבא שלי. ואילו אנחנו, שתי הבנות הגדולות, נישאנו ויצאנו מהבית כך שיאן לה את העזרה הזו.)

מה עושים?? אני חייבת לרתום את עצמי לעבודה ולבית כדי לשמור על שפיותו, נקיונות, בישולים וכו. אני מאבדת את ידי ורגליי....
השאלה איך מתמודדים עם אמונה, אחרי שזיהיתי אותה מתוך הבנה שהיא כמובן לא היחידה ויש עוד שפשוט לא זוהו עדיין....

[אמא_צעירה*]

רק מכניסה את השם שלי, זה לא הדפדפן הרגיל...

[עירית_לוי]

רוצה להבריא,
לא, לא תיעדתי (סיפור חיי הוא סטנדרטי למדי).




אמא צעירה,

_מה עושים?? אני חייבת לרתום את עצמי לעבודה ולבית כדי לשמור על שפיותו, נקיונות, בישולים וכו. אני מאבדת את ידי ורגליי....
השאלה איך מתמודדים עם אמונה, אחרי שזיהיתי אותה מתוך הבנה שהיא כמובן לא היחידה ויש עוד שפשוט לא זוהו עדיין...._
ראשית, מתייחסים לעניין וגם אלייך בגישה של ביד רכה (מכירה את הדף?). בעיני חשוב מאוד שכל הגישה שלך לנושא, ובעיקר אליך – תהיה עם הרבה רכות, אמפתיה ואִפשור, ובלי נוקשות, גינוי עצמי, או לחץ להשתנות. בלי זה, קשה מאוד להניע שינוי מהסוג שאת רוצה.

לאחר מכן, אפשר לבדוק מה גורם לך לאחוז באמונות הקיימות, והאם יש משהו שמפחיד אותך בלוותר עליהן, או שמפחיד אותך בלאמץ את האמונות ההפוכות:

• יש לי סיכוי לנהל בית מסודר גם אם אני לא אוהבת את זה.
• אני יכולה גם לדאוג לבית ולגם לעצמי ולתחביבים שלי.

[רוצה_להבריא*]

היי עירית,
היום הייתי במכללה מלאה באנשים והתעורר בי שם פחד וחוסר ביטחון, לא הבנתי למה אני מרגישה מאוימת כשאני במקום הזה. חשבתי על זה שלפני שנים כשהייתי מגיעה למקום הזה והגעתי הרבה לשם אף פעם לא הרגשתי ככה. השאלה שלי: האם לפני שנים לא הרגשתי את הפחד הזה משום שהיו לי את ההגנות האוטומטיות ולכן לא הרגשתי מאוימת שם? האם היום בגלל שהסרתי את ההגנות לכן הפחד מתעורר?

[עירית_לוי]

רוצה להבריא,
אני לא יכולה לומר בוודאות, אבל ההסבר שלך נשמע לי הגיוני.

[אמא_צעירה*]

אני יכולה גם לדאוג לבית ולגם לעצמי ולתחביבים שלי.
מאז שאני זוכרת את עצמי גדלתי בחינוך קצת קשוח. מאפשר הרבה, מעודד יצירתיות אבל בצורה קצת קשוחה.
למשל- את אוהבת לצייר, נרשום אותך לקורס ציור הכי טוב שיש בסביבה (באמת הכי טוב, והיה לי סיכוי, אבל הקצב היה מהיר מאוד, ולא עמדתי בזה.) וממילא, דרישות, דרישות...
עכשיו כשאני נזכרת- נאלצתי לוותר על תחביבים באותה תקופה, כולל על התנדבות עם ילד שמאוד אהבתי.
אולי בגלל זה נזכרתי בתמונה הזו

נשרתי אחרי חודש, ומאז אני "לא יודעת לצייר". לא אוהבת את מה שאני יוצרת ומציירת ולא מרגישה שאני מציירת יפה, למרות שביחס לרוב האנשים אני מציירת הרבה יותר יפה מהם.
ואגב, מנגינה נשרתי כי אחותי ניגנה טוב ממני, אז כבר לא הייתי שווה בעיני עצמי

סתם דוגמא שלא מי יודע מה רלוונטית, אבל כן מבהירה כמה פינות.

גדלתי כל חיי עם חסימות פנימיות וחיצוניות, אבל עם חיבור כלשהו לעצמי. ידעתי שאני יוצרת ומקיימת את ההגנות האלו, כדי להגן על עצמי כי אין לי כלים להתמודד עם המצב הזה.

[עירית_לוי]

אמא צעירה,

סתם דוגמא שלא מי יודע מה רלוונטית, אבל כן מבהירה כמה פינות.
נכון, הדוגמא הזאת באמת מבהירה את התמונה. מה שאת מתארת מראה כיצד נושא הערך העצמי שהוא תְלוי-תוצאה מנהל את העניינים מהאחורי הקלעים. אני אסביר: קיבלת מסרים של "תהיי טובה", ובעיקר - "תהיי הכי טובה", ואת הגעת למסקנה שאם זה לא "הכי טוב" זה לא שווה. או יותר נכון, אם זה לא "הכי טוב" אז זה אומר שאת לא מספיק טובה, שאת "לא שווה". וזה מסביר את הכמיהה המודעת וגם הלא מודעת שלך לפרפקציוניזם. זוהי כמיהה להשתחרר מהכאב הקבוע והמתמשך שנלווה לאמונה ש"אני לא שווה". הפרפקציוניזם שימש אותך בילדות, ועדיין משמש אותך כמנגנון הגנה מפני אותו כאב.

לכן, אני חושבת, שאולי יהיה יותר יעיל לטפל באמונת הבסיס הזאת שקשורה לערך עצמי, ושיושבת מתחת לאמונות שהזכרת. אם תשתחררי מהאמונה שהערך שלך תלוי בעשייה שלך או בתוצרים שאת מייצרת (לעומת ערך נתון שאינו תלוי בדבר), ומהאמונה שהעשייה שלך חייבת להיות הכי טובה ויותר טובה משל אחרים על מנת שתהיה ראויה, ועל מנת שתוכיח את ערכך – כל התמונה יכולה להשתנות. אני מאמינה שזה משהו שיוכל להוריד ממך הרבה לחץ.
מה דעתך?

[רוצה_להבריא*]

עירית היקרה,

אחת הדרכים לעבוד עם כאב היא להסכים לפגוש אותו ולחוות אותו על מנת לאפשר לו להשתחרר.

האם הכאב הוא סה"כ הכאב שצברתי מכול החוויות של "חוסר הערך" שנזרקתי אליהן בחיים או שזה הכאב של החוויה של "החוסר ערך" הראשונית המקורית?

במקביל לנשימה וההתרחבות, לא פחות חשוב, זה לעבוד על לא להזדהות עם הכאב, לא להאמין לו. את יכולה למשל לומר לעצמך שאת חשה את הכאב הקַטנוּת וחוסר הערך אבל את יודעת שהוא לא אמיתי. כלומר שאת לא באמת קטנה וחסרת ערך

למה חשוב לעשות את הפיצול? למה לא להכיר בזה שאני מרגישה "חסרת ערך" כי זאת האמת, עד שאבסס בתוכי את הערך העצמי ואחזק את עצמי?

מודה לך.

[עירית_לוי]

האם הכאב הוא סה"כ הכאב שצברתי מכול החוויות של "חוסר הערך" שנזרקתי אליהן בחיים או שזה הכאב של החוויה של "החוסר ערך" הראשונית המקורית?
אני חושבת שהרישום העיקרי היה בתקופה מוקדמת של החיים, וגם שם יש סיכוי שהיו כמה וכמה חוויות כאלה ולא רק אחת,
ולאחר מכן במהלך החיים היתה הצטברות של כאבים נוספים על גבי הרישום המוקדם ההוא.
כך נראה לי. אני מניחה שיש כל מיני גישות ביחס לזה.

למה חשוב לעשות את הפיצול? למה לא להכיר בזה שאני מרגישה "חסרת ערך" כי זאת האמת, עד שאבסס בתוכי את הערך העצמי ואחזק את עצמי?
מכיוון שאת אף פעם לא חסרת ערך. מה שהשתנה בילדותך - ושאנו רוצים שישתנה שוב כעת - זוהי התפיסה שלך ביחס לערך שלך. בילדות היא ירדה וכעת אנו רוצים שהיא תעלה.
ומה שאת עושה בתרגיל הזה, זה שאת מכירה בזה שאת מאמינה שאת חסרת ערך ושזה הכאב שאת נושאת בתוכך, אבל במקביל את מכירה בזה שזוהי לא האמת שאת חסרת ערך אלא רק תפיסה שגויה שלך ביחס לכך. לכן זה חשוב בעיני.
האם זה הבהיר לך את העניין?

[רוצה_להבריא*]

_אני חושבת שהרישום העיקרי היה בתקופה מוקדמת של החיים, וגם שם יש סיכוי שהיו כמה וכמה חוויות כאלה ולא רק אחת,
ולאחר מכן במהלך החיים היתה הצטברות של כאבים נוספים על גבי הרישום המוקדם ההוא._

כשעולות סיטואציות בהווה שנוגעות בפצע, והכאב עולה, ההרגשה שהאדם שנגע לי בפצע הוא זה שגורם לי לכאב נורא ואני מרגישה כלפיו כעס נורא. וכדי לרפא את הפצע אני אמורה לקחת אחריות להסתכל פנימה ולנגוע בכאב ולא להפנות מבט אל האדם שנגע לי בפצע וכו' וקשה לי לפעמים לכוון לשם כי הפגיעה עולה והרגשות השליליים כלפי האדם שפגע בי צפים ועולה בי כעס ורצון להחזיר.

האם הרגשות שעולים בי כשהאדם נוגע לי בפצע הכעס, הכאב, הבושה, השנאה וכו' הם של "הפצע עצמו" או שזה מתעורר בתגובה להתנהגות האדם הפוגעת שנוגעת "בפצע"?
מה יכול לעזור לי כדי להפנות את הפוקוס פנימה ולא לעבר האדם שנוגע לי בפצע?
האם אני אמורה לא להרגיש רגשות שליליים לאדם שנגע לי בפצע?

[עירית_לוי]

האם הרגשות שעולים בי כשהאדם נוגע לי בפצע הכעס, הכאב, הבושה, השנאה וכו' הם של "הפצע עצמו" או שזה מתעורר בתגובה להתנהגות האדם הפוגעת שנוגעת "בפצע"?
גם וגם. הכאב הוא כאב הפצע, והוא מתעורר בתגובה לחוויה שנגעה בו. אני עושה הבחנה בין מקור לבין טריגר, שזו הבחנה שבעיני עושה סדר בעניינים: מה שכואב הוא הפצע, המקור לכאב הוא בפצע, והמעשה שעורר את הכאב הוא טריגר. זה כמו שאם יהיה לך פצע בברך, פצע פתוח שעדיין לא נרפא, ותלכי ברחוב ופתאום מישהו שהולך על המדרכה מולך יתנגש בך: את תחווי כאב גדול בברך שלך. המקור לכאב הוא בפצע, וההתנגשות היא טריגר שעורר את הכאב ביתר שאת. בהקבלה – התנהגות מסויימת של אדם אחר יכולה להיות טריגר שיעורר בתוכך את הכאב הישן.

מה יכול לעזור לי כדי להפנות את הפוקוס פנימה ולא לעבר האדם שנוגע לי בפצע?
מה שיכול לעזור זו ההבחנה בין מקור וטריגר, מקור שנמצא בפנים, וטריגר שנמצא בחוץ. כלומר - להפנים באופן עמוק את הרעיון שהמקור לכאב הוא בתוכך, והאדם שממול הוא רק טריגר מזדמן שעבר בסביבה.
בואי נחזור לפצע בברך: תארי לעצמך שאת היית זאת שלא שמה לב לאן היא הולכת ואת היית זאת שמתנגשת באדם אחר (ולא הוא בך), או אפילו היית מתנגשת בגדר או בקיר, ולא באדם. זה יכול להמחיש לך עד כמה אין פה אשמים. הרי אנחנו לא נעמוד ונכעס על קיר שעמד בדרכנו והכאיב לנו .

האם אני אמורה לא להרגיש רגשות שליליים לאדם שנגע לי בפצע?
הרגשות השליליים שעולים - עולים באופן אוטומטי וזה טבעי מאוד שזה קורה. זה בהחלט משהו שקורה ואת לא אמורה לא להרגיש . (הכאב עצמו, אגב, הוא התחושה העמוקה ששוכנת בתוכנו, הפצע הפתוח כאוב, וכאשר הכאב צף ועולה אל פני השטח הוא יכול להופיע בדמות תסכול, כעס, שנאה, ועוד רגשות דומים).
אם תעשי את הבחנה בין מקור לבין טריגר כפי שהצעתי בפיסקה הקודמת, את תראי שהרגשות השליליים לא באמת קשורים לאדם שמולך. ואז יהיה נכון בעיני לתת לגיטימציה לכאב או לשאר הרגשות שעולים, אבל מבלי להפנות אותם לאדם ספציפי. במילים אחרות, מבלי לחפש אשמים לכאב. יכול לכאוב לנו מבלי שאף אחד יהיה אשם, לא האדם שנגע לנו בפצע וכמובן לא אנחנו עצמנו, שנושאים את אותו פצע.

האם זה נתן לך מענה לכל השאלות?
אם לא, אמרי מה דורש הבהרה.

[רוצה_להבריא*]

מה שכואב הוא הפצע, המקור לכאב הוא בפצע, והמעשה שעורר את הכאב הוא טריגר.

ואם ריפאתי למשל את הפצע "דחייה" - האם כשמישהו ידחה אותי בעתיד אני לא אחווה כאב? איך אז אני אחווה את הדחייה?

(הכאב עצמו, אגב, הוא התחושה העמוקה ששוכנת בתוכנו, הפצע הפתוח כאוב, וכאשר הכאב צף ועולה אל פני השטח הוא יכול להופיע בדמות תסכול, כעס, שנאה, ועוד רגשות דומים).

אני אשמח לקבל הבהרה נוספת לגבי ניקוי הפצע. לפני שבוע נגעו לי בפצע של "אני נחותה, לא חשובה, לא שייכת" כשזה קרה נעלבתי מאוד ואז עלו בי רגשות של כעס, בושה, השפלה ובמקביל הרגשתי שנאה וזעם כלפי מי שעורר בי את בכאב. את כל הרגשות חוויתי עם עצמי ואז הגיע בכי גדול על זה שאני לא מקבלת הכרה לכל מה שעשיתי בבית, ומישהו אחר מקבל במקומי. לקח לי עוד יומיים להרגיש את העלבון, הבושה, השנאה והכעס כלפי מי שנגע לי בפצע. לאורך כל הזמן הזה הייתי מודעת לזה שזה פצע ישן, גם אם זה נראה מאוד עכשווי. האם זה מה שנדרש ממני כדי לרפא פצע? האם הרגשת העלבון, הבושה, הכעס שהרגשתי זה חלק מריפוי הפצע? האם יש עוד משהו שאני צריכה לעשות?

ד.א. לא ידעתי שכשהכאב עולה הוא יכול להופיע בדמות של תסכול, כעס וכו' כמו שכתבת. תמיד חשבתי שאת מדברת על תחושת כאב נטו. ועכשיו אני תוהה האם כעס, שינאה זה לא סוג של כאב?

אני מודה לך.

עירית, אם היית גרה קרוב לידי הייתי מפנקת אותך בעוגות הטעימות שאני עושה.