בטחון עצמי בכתיבה

יש לי שאלה לכל הסופרים והמתרגמים כאן.

איך יש לכם את הבטחון העצמי הדרוש לפרסם משהו? שכל העולם ידע מה אתם חושבים, כמה אתם טובים, מה אתם רוצים...
כבר שנים שאני רוצה לכתוב. אפילו מכתב לעתון על משהו שחשוב לי (לאחרונה, זה על סימון מחירים בסופרמרקט). אבל הידיעה שמישהו יקרא את זה, ויגיד "מה האידיוט הזה חושב לעצמו" חוסמת אותי מלנסות.
אז אני מחפש עצה. תודה.

אתה יכול להתחיל כאן ואחרי שתראה את תגובת הקוראים תוכל להמשיך בביטחון הלאה. שאלה: מה ההבדל בין מה שאתה לא מצליח לפרסם ליומן הטיול שפרסמת?
יש לי שאלה לכל הסופרים והמתרגמים כאן. אני לא סופרת ולא מתרגמת אבל לא התאפקתי......(-:

איזו שאלה טובה.
כנראה שצריך אגו בגודל M ומעלה, קודם כל.
וחוץ מזה, הכתיבה הכי טובה מגיעה כשלא חושבים מה יגידו על הכתוב, אלא מה רוצים לומר. קודם כל תכתוב. אחר כך, אם עדיין יהיה לך אכפת ממה שיגידו, אתה לא חייב לשלוח.
סימון המחירים, בהחלט. ברור שלאולמרט לא אכפת שיגידו "מה האידיוט הזה חושב לעצמו". אז למה שלך יהיה אכפת?

אתה לא כותב עבור ההמון הנבער שקורא לך אידיוט אלא למען אותם יחידי סגולה בעלי הניצוץ היחודי הזה שאומרים שאתה גדול.

אתה לא כותב עבור ההמון הנבער שקורא לך אידיוט אלא למען אותם יחידי סגולה בעלי הניצוץ היחודי הזה שאומרים שאתה גדול

אני לא יודעת מה להגיד לך, כי לא פרסמתי כלום, אבל אני יודעת בוודאות שכשאפרסם, אחטוף ביקורות (חלקן ארסיות). הידיעה שזה מה שהולך להיות ולא משנה מה אכתוב די מנחמת. כי אז תמיד אני יכולה להסתמך על דברי ד קדברה

אין לי מושג איך מקבלים ביטחון עצמי בכתיבה. אני כנראה נולדתי ככה ודווקא אין לי אגו כל כך גדול, בטח לא בדברים אחרים בחיים.
אני יכולה להגיד לך כעורכת שעוברת על כתבי יד, שביטחון עצמי, הוא לא קריטריון לאנשים שכותבים. אנשים כותבים עם כל סוגי הביטחון העצמי עלי תבל ועם כל סוגי הכישרון. הכלל שלי בכתיבה הוא כזה: אני כותבת רק שאני לא יכולה להתאפק ואז זה בדרך כלל לא קשור למה יגידו עלי, אלא לזה שאני חייבת להגיד משהו בעצמי....

אתה בטוח שאתה הבטחון העצמי שאתה צריך הוא דווקא בכתיבה ?
אני חושב שהבעיה לא מתחילה בזה שאתה רוצה לכתוב ואו יודע לכתוב.. הבעיה היא בזה שאתה חושב מה יחשבו עלייך.
יש בך משהו, הוא בוער, אתה רוצה להוציא אותו החוצה. זו הדרך שלך, המילים שלך, הביקורת העצמית לא במקום. תמיד יהיו מבקרים, לכל דבר..

הכתיבה הכי טובה באה כשאתה מחובר לדברים שעליהם אתה כותב. וכמו אני מבין, אתה מחובר לדברים. אז תכתוב, ותחסוך מעצמך את הביקורת העצמית הכל כך מחמירה.

מה ההבדל בין מה שאתה לא מצליח לפרסם ליומן הטיול שפרסמת?
יומן הטיול התחיל כמכתבים ששלחתי לחברים, ואחרי שנמאס לי להעתיק את אותו המכתב שוב ושוב. היומן נשלח רק למי שביקשו לקבל, עם הודעה ברורה ש"אם אתה כבר לא רוצה לקרוא, אמחק אותך מיד מרשימת התפוצה". מכיון שהתגובות היו טובות, שמתי עותק באתר שלי. אפילו הכתיבה באתר כאן היא יחסית בסדר, כי זה חוג מצומצם של אנשים שהסכימו מבחינתם שאקרא אותם (אתכם) ויש הדדיות בחשיפה. ואני לא רוצה מרגיש בטוח לכתוב פה על אולמרט כי זה Off Topic.

למה לאולמרט לא אכפת? כי הוא אולמרט. ובגלל שבשביל להיות בפוליטיקה אתה חייב לא להתייחס למה שחושבים עליך. ברגע שאכתוב משהו, אפילו קטן ובלתי מחייב, אני נהיה דומה קצת לאולמרט... פחד אלוהים.

מכיון שהתגובות היו טובות ז"א שיש לך ניסיון עם תגובות טובות.
אני נהיה דומה קצת לאולמרט... פחד אלוהים. אותו בכלל לא בא לי לקרוא ואותך כן. בגלל שאני חשה את האכפתיות שלך.

תודה!

שליחה על ידי בת* » 11 אפריל 2005, 19:52

הי מודי אני לא סופר אבל גם לא סתם....
וגם אני שאלתי את עצמי את אותה שאלה שהרי יש לי מה לומר ואיך מתחילים? והאם זה לגיטימי? אז ברוח הדברים של האתר הזה וברוח שיש בצמרות העצים, ועל הנחלים וסתם רוח רוח רוח בשדה נפל תפוח אני אומר לך: קדימה לדרך ,לכתוב, לשלוח לנסות, קדימה (ולא אני לא ראיתי לאחרונה שום סרט אמריקאי-חוץ מעמוק במים כמובן עם ביל מורי האגדי) תהיה אתה הסופר והמתרגם!!!
בן.
שבנתיים כותב למגירות ............בהצלחה.

הי מודי

אבל הידיעה שמישהו יקרא את זה, ויגיד "מה האידיוט הזה חושב לעצמו" חוסמת אותי מלנסות.
חשבתי רגע ללכת עם המשפט הזה שלך.
אז נגיד שמישהו יקרא ויגיד: מה האידיוט הזה חושב לעצמו.
אז? מה זה אומר? אז הוא יגיד. האם זה חשוב מה חושב אותו אחד? למה זה חשוב מה חושב אותו פלוני? וגם אם הוא אולמרט, למה זה חשוב מה הוא חושב? בעצם - בפרט אם הוא אולמרט - אולי זה לא כ"כ חשוב מה הוא חושב?

בחיי ובחיי כמה מהקרובים אלי מצאתי שיש כמה תפישות אישיות שאנו מחזיקים בהן - בין אם במודע ובין אם לא - תפישות שמסרסות אותנו, בולמות ומשתיקות אותנו. לדוגמא:

אני מכיר בכשרון שלי וביכולות שלי רק אם יש מספיק עדויות מצטברות לכך שיש לי אכן כשרון ויכולות. עדויות מצטברות = מספר מוחץ של אנשים. רצוי גם שיסכימו פה אחד שאני מוכשר. המתנגד הראשון ואני מתקפל.
פידבקים חיוביים = אהבה. רק אם אני מצליח - אני אהוב. ובגלל שאני חייב שכולם יאהבו אותי, אני חייב להצליח. ובגלל שזה נורא מפחיד הקשר הזה - בין אהבה להצלחה אני פוחד לנסות. כי מה יהיה אם אכשל? האם זה אומר שאני לא אהוב?

אני לא יודעת אם אתה מתחבר למשהו ממה שהעליתי אבל הנה דרך אלטרנטיבית להסתכל על חלק מהדברים:

מה שאנשים אחרים חושבים זה יפה ונחמד אבל זה לא מגדיר אותי כבן אדם. אני מגדיר את עצמי כבן אדם, וקודם כל אני מכיר בכשרון שלי וביכולות שלי. ["מי שלא רואה את כשרוני - הוא האידיוט..." - אם ממש חייבים למצוא אידיוטים במשוואה]
להניח מראש שתמיד יהיו אנשים שלא יאהבו את מה שיש לי לומר. תמיד. ככה זה - מובנה בחיים. אי אפשר למצוא חן בעיניי כ-ו-ל-ם. אולי יש בידיעה הזו הקלה?
אני אוהב את עצמי קודם כל ולפני הכל. ואני גם אהוב. אהוב על ידי משפחתי וחבריי. וההצלחה או הכשלון לא ישנו את זה. אני אהיה אהוב כך או כך.

מודי,
מאוד חשוב גם לברר עם עצמנו מה מטרת הכתיבה.

האם אני רוצה להביע מחאה? אם כן, האם זה חשוב שהצד השני יאהב את דבריי? או יעריך אותם? הרי אם אני מוחה - די בטוח שהנמען ממש לא יאהב את דבריי... מה שחשוב הוא שאבטא את מחאתי. (ברור שהיינו רוצים להשפיע וכו', אבל זה לא מעניין מה השר לענייני בלה-בלה חושב על המכתב שלנו...)
האם אני רוצה לבטא את עצמי באופן אומנותי? לבטא את האמת שלי? גם כאן, לדעתי, אין שום סיבה להתחשב בטעם הקהל. לך עם האמת שלך. סמוך על האמת שלך.
האם אני רוצה למכור הרבה ספרים? אוקי, זה אולי המקום היחיד שבו יש צורך ממש לקלוע לנטיות הלב של ההמון. האם בזאת חפצה נפשך?

ואם כל זה לא עזר, אז אולי הדברים הבאים:
במקומך הייתי יושבת וכותבת. ויקפצו כל מבקריי. אנחנו מבקרינו הגדולים ביותר - אמר מי שאמר - וצדק. אז גם לעצמי הייתי אומרת את זה: "גברתי המבקרת, אני ממליצה לך לטוס לאיי סיישל לחופשה, כי אני צריכה לכתוב ונוכחותך אינה נחוצה עוד. תודה".
בתום כתיבת מה-שזה-לא הייתי מראה את הטקסט לשניים שלושה חברים שאני מעריכה את דעתם. ומשם מתקדמת - שוב תלוי מה כתבת. אבל חשוב לזכור גם כאן: דעתם של חבריי היא דעתם. זה לא אומר שהם יפסיקו להיות חבריי אחרי שייראו איזה טקסט טריוויאלי כתבתי...

זה בינתיים. אולי יש עוד.
חייבת לרוץ.

אין [גם] לי בטחון עצמי במילים שאני כותב או אומר או חושב.
וזה [אולי] בסדר.
המילים, יש להן, כך נראה, חיים משלהן. וברגע שהן מוטחות לאוויר הן כבר לא שלך. הן בידי מי שקורא.
ומי שקורא יכול לפרש. ומי שמפרש לוקח את המילים לאן שהוא מפרש אותן וזה יכול להיות מקום מאוד אחר ממה שכיוונת.
וזה היופי אבל גם הפחד.
ואתה כותב לא לעצמך. אף פעם לא. תמיד למען.
כי מה בא קודם- מחיאות הכפיים או הצורך למחיאות הכפיים.
ומי שכותב למגירה זה כי פעם המגירה עוד תיפתח. ופעם הוא עוד יצא החוצה ופעם המילים האלו יגידו את עצמן לדעת. וכי פעם הן פחדו מזה.
או התביישו. או התייבשו.

לכתוב בלי ביטחון. בהחלט.
אבל לכתוב.

ד קדברה, איזה מילים יפות כתבת!

ב דחילו- כתבת, כך נדמה לי, מחיאות כפיים.
[קד קידה עמוקה.]

באופן טבעי

באופן טבעי