בלוג זיכרונות מי שאני

[אנונימי]

^{דף בלוג}

[מי_שאני*]

אני מטיילת לי בוואדי היבש והרווי בירוק מוקפת ביתרונות חמרה ועצי איקליפטוס מצילים..וסבא מוביל, סבא שהיית פעם... צעיר במכנסיים קצרים, משקפי שמש, מסורק ומדיף ריח אפטרשייב חריף...ואנחנו מוצאים צב פה ומאובן שם...ואני נושמת עמוק לתוכי את הרגע, את החופש מסביב כי אח"כ אחזור אל החומות והבריחות...
מנוחת צהריים...בקיבוץ כולם נחים...סבתא בחדר שלה לבושה חזייה ענקית ותחתונים וסבא בחדרו עם הרדיו...ואנחנו בסלון על הספא המוצעת מתלחששים...אנחנו לא חייבים לישון. אני יוצאת בשקט בשקט החוצה לנדנדה מתחת לעץ הפקאן ומקשיבה לשקט...התורים, הבריזה הנעימה, חריקת הנדנדה...
הולכים עם סבתא לבריכה..בחדר המלתחות סבתא מחליפה ללא בושה לבגד הים השחור שלה ואנחנו מתפוצצות מצחוק ובושה וסבתא מצטרפת ומתגלגלת ושמנמוניה מתגלגלים גם הם מצחוקה...בבריכה סבתא עושה התעמלות ואני צוללת לבדי ומתענגת על כל רגע.
בוקר. סבתא ואני הולכות לעבודה שלה...חדר קטן בצריף, מכונת תפירה, המון בדים פרחוניים ל'תפירת בית', ז'ורנלים של בורדה בגרמנית מפוזרים..ואני יושבת ומדפדפת..סבתא תופרת ואח"כ נלך לאכול ארוחת צהריים בחדר אוכל.

אנחנו בביקור עם בתנו התינוקת...סבתא כרגיל מגישה לשולחן ביצה קשה עם אנשובי, נקניק מאוד לא כשר ששלחו מחו"ל, תותים בקצפת, שטרודל תפוחים...סבתא בשמלת כותנה פרחונית-'חלוק' עם כתמים של שמן מההכנות ובשיער דליל וצבוע ...והיא תוך כדי שואלת את השאלות ה'רציניות' המביכות שלה ואני עונה וסבא יושב על הכורסה שלו ומקשיב עם חיוך...(איזה טמפרמנט ניגודי יש להם...סבתא כולה אש וסבא אדיש...).הם מתענגים מהנינה ואני גאה וצוחקת וסופגת את האהבה האמיתית הזו שתמיד קיבלתי פה. ואח"כ מסתכלים יחד באלבומים וצוחקים על אותן התמונות ששוב יצחיקו אותנו.

סבתא וסבא הלוואי והייתם יודעים כמה אתם בשבילי...

[ענ_בל*]

@} קוראת בשקט

[רוני_בלוני*]

איזה יופי!
נפלאהופי!

[מיכל_מ*]

מקסים @}

[מי_שאני*]

חלום ילדות: אני רצה כסוסה בשדה פתוח בין השיבולים הצהובות, זרועותי פרוסות...ובקצה השדה אתם מחכים, סבא וסבתא...ואני רצה בכל כוחי אליכם, ואתם מחכים לי בביטחון וכשאנו ניפגשים אתם עוטפים אותי בחום האהבה...ואני צוחקת בפראות...ואני שם איתכם...הגעתי הביתה.

אני יושבת לי בחדר ההוא בבית ההוא בארץ רחוקה מאוד...אני זועקת...בגופי-נשמתי בור עמוק...בור של געגוע...ואני פותחת ספר "1000 שירים ושירים" ומפזמת...ילדה ששרה שירי נוסטלגיה של מבוגרים...כבר בקושי מצליחה לקרוא את המילים והמנגינה כמעט נשכחה...אבל הזכרונות שם, בוערים...
ריח הפרדסים, פריחת ההדר...מגפיים מלאות בבוץ אחרי טיול חורף...חום תנור הנפט ותבשיל הפטריות...ואני שרה ומרגישה, שרה וכמהה והגעגועים כואבים...

אני מביטה בירח בדיוק כמו שאמרת לי, אבא שלי...אתה באמת שולח לי חיבוק ונשיקה? אתה זוכר אותי?

לילה ואני שוכבת במיטתי ומברכת אתכם...כל לילה אותו הטקס ואולי תשמעו ותצילו אותי...והגרון חנוק מגעגוע. ואף אחד לא מנגב לי את הדמעות...כי אני בבית ההוא .

[ענ_בל*]

[מי_שאני*]

@} ענבל, רוני, מיכל תודה...נעים לי כאן! @}

[מי_שאני*]

העץ שלי.
מטפסת גבוה גבוה להתקרב אל החלומות...שם אני יושבת בין אבירים ונסיכות, שם הסוף תמיד טוב forever and ever after...מלמעלה משקיפה אל העתיד ורוקמת את מה שאני היום...יודעת שאם כלכך אשתוקק החלום יתגשם...
ולמטה בנוף הריק, בגינה האחורית של הבית ההוא, היא מחפשת אותי. שרק לא תביט מעלה, שלא תדע... העץ שלי נאמן ומסתיר ואני עכשיו נסיכה קסומה רוכבת על גב הסוס הלבן אל עולמות מופלאים שמעבר לעננים...

עומדת לצד אהובי מוקפת בכל אוהבי...יום שישי בצהריים, נעים בצל העצים הזקנים. בריזה מלטפת בניחוח קיבוץ... שמלת פיה וטבעת זהב.
אני כלכך נרגשת, וגם אבירי: כאן מתחיל סיפורנו הקסום..
אך בתוכי בוערת להבה...מרקחת של כעס, בושה וציפיה. אולי בכל זאת היא תבוא?
נגיעות של אור צהריים סתווי...חופה לבנה ורב... חתן ומשפחה וחברים...
אבל היא לא כאן...אמא שלי.

[מי_שאני*]

הולכים יד ביד על הדיונות החוליות...בצבוצי ירוק, אביב במדבר...עקבות חיות ממוקדם בבוקר..ולימן עצי אקליפטוס רווי מי גשמים חורפיים...ואני נושמת פנימה את ההווה בצימאון הציפייה. עם עצמי לרגע, יודעת שאתם מוכנים כעת...שהרגע כבר לא יחזור וחיינו יקבלו משמעות חדשה עוד מעט...ואני מדדה באיטיות מלטפת אתכם ומביטה אל עבר המרחב הגדול...כ"כ הרבה מדבר ספגתם ואני נושמת אותו עמוק בשבילכם, בשבילי.

עוצמה בוערת בי ואהבה כל כך כל כך גדולה...אני מוקפת הילה של אושר צבעוני, גלים כתומים וורודים זורמים סביבי..
שוכבת, ועוטפת את שניכם. יונקים יחד. שלי. אתם יונקים בשלוותכם, בטבעיות וממני...וכל נשימה רכה שלכם על גופי ממוססת מאובנים בתוכי.
דמעות רכות של תובנה מתגבשות בי.

[מי_שאני*]

ראשי על חזך, חם, נעים...מוגנת בקן אהבתך, אהבתינו... נשימות איטיות, נשימות של רגע ואנו איתן בגלים גלים שקטים שקטים...
הבית ישן, חריקת נחירות מהחדר השני, המקרר מטרטר ובחוץ רחוק רחוק התנים מיללים. וגופי העייף לא ישן, ונפשי נודדת במחשבות על עולמי...רק עוד רגע אחד לבד, בשקט, להיות, לחשוב...ואהובי לא נע הוא כבר שקוע עמוק בתרדמה, בשינה טובה. מקנאה בו אבל עדיין בשלי...לא ישנה.
ובחדר השני רשרושי שמיכה, עוצרת נשימתי...יופי! שוב שקט ואמשיך להכנס אל תוכתוכי-מחשבותיי-חלומותיי...עוד קצת...כן, חולמת על ארמון שנבנה, על עושר צבעים ובדים פזורים, על אי בודד ים ושמיים וחול...
ישנה.

[ענ_בל*]

קוראת הנפעמת. @} @} @}
משהו עצוב ועם זאת כלכך קסום במה שאת מספרת.

[מי_שאני*]

מציצה אלי מתוך השמיכה החמה..חיוכך הרך והאמיתי, זיק של התחברות ביננו וליבי מתמלא בחום... ילדתי הנהדרת...
ועכשיו אני יודעת, עכשיו אני מבינה...ילדתי שלי, את מה שתמיד ידעתי. ואני שלווה.

[איל_בר_איתן*]

שלום לך, מי שאני !
הכתיבה שלך קולחת, מרגשת, נוגעת-ללב. את מצליחה לאחוז בשביבי הזיכרון ולפתוח אותם בעדינות.
מאוד מצא-חן בעיניי החוט הדק שאת טוֹוָה בין הדורות, מסבא וסבתא, דרך אבא ואימא, עד בן-הזוג והבת-הילדה.
כמה מענג לקרוא שאת מביטה בבתך ומתמלאת חום, ואז גם יודעת, מתוודעת לאיזו הארה פנימית שחיכתה לך תמיד.
אשמח להמשיך לקרוא דפי-יומן שתכתבי.
תודה על החוויה. איל.

[מי_שאני*]

@}וואו, תודה לך איל...אני ממש מתרגשת שמישהו מרגיש ומבין את מה שאני כותבת!
@}ענבל תודה על הרגישות שבך!

[מיכל_מ*]

תענוג לקרוא, תודה לך.

[איל_בר_איתן*]

שוב שלום לך, מי שאני.
רציתי להוסיף, שאפשר לחוּש מִבֵּין השורות שלך את האהבה שקוֹרנת מִמך אל בִּתֵך.
איזו הרגשה מופלאה היא בוודאי, להביט בילדַתֵך, בתווי-פניה, בשלווה החיננית של תנוחת השינה שלה, ולחוות את הזרימה החמימה ממנה אלייך, אימא.
שאלה לי אלייך: האם את מכירה את השיר: "אֵם" מאת תרצה אתר (הבת של נתן אלתרמן)?
ועוד אחת: האם את מכירה את השיר "רִקְמָה מדויקת" מאת דליה רביקוביץ, שבו היא מתארת איך היא מסתכלת בבנה הקטן כאשר הוא נרדם?

[ברונית_ב*]

מרחיב את הלב מקסים @} עוד

[מי_שאני*]

ילדים בני כמעט 18, הולכים על השביל המוביל אל בריכת המים...כבר קיץ ואדמת החמרה החמימה מפזרת את אבקניה עם כל צעד מתוק..אני לידך, כל כולי איתך, נשמתי שלך...פוסעים יחד אל נעורינו ומסביב השדות מתלחששים והבריזה הקלילה משתתפת בסודנו התמים...חורשת האקליפטוס הצעיר, כ"כ רוצה במגע שלך...ושנינו על השביל, נגיעה קלה וזרם של אושר עכשיוי ממלא אותי...כבר רואים את שולי הפרדס במעלה הגיבעה ואני מרגישה את אצבעותיך הרכות, בידי המשתוקקות...פוסעים בשקט, שזופים מחום האהבה שלנו...בריכת המים העגולה...מטפסת אחריך בביטחה על סולם חלוד ומתנדנד, מעלה אל מקום מבטחים, אל מקום שבו רק הרוח ואנחנו יודעים. ולרגלינו נוף נעורינו...מרחבי שדות ופרדסים, ובתי הקיבוץ המרוחק המחכים לשובנו.
כאן לא אכפת לי, כאן אני אני.

טובלים במים קרירים, מתביישים בתום גופנו הבשל...יושבים על המעקה הרעוע להתייבש בחום השמש הקרובה, ואני צוחקת והדי נספג בתמונת ההווה...ואנחנו מדברים ומרגישים וצוחקים ... מתאהבים.

השמש שוקעת ואנחנו צריכים לחזור. יורדת אט אט ממרומי מבטחי, והשלבים הרטובים חלקלקים לרגלי, לא רוצה לחזור. גבי אל בריכת המים, שם משאירה את יצר תשוקתי, שם משאירה את סודי, סודנו.
השמש לקחה איתה את גלי החום הנעימים האחרונים שמילאו אותי. מתקדמים חזרה במורד השביל ולפני אותה המציאות שממנה ברחתי ולו לרגע...עוצמת עיני ומנסה בכוח לנשום לתוכי את אהבתך, ורוצה לכלוא אותה, להחזיק בה חזק ובבטחה...
נפרדים לפני השער, אתה בדרכיך...
ואני יודעת ומחכה. לך.

[מי_שאני*]

איל, אני לא מכירה את שני השירים (לא במודע בכל אופן) ואני מאוד סקרנית...אתה ממש נוגע בנקודות שאותן אני חשבתי שלא יודעת לבטא במילים...
לי זה מתחבר לציוריו של גסטוב קלימט, במיוחד ל -THREE AGES OF WOMENולציוריה של MARY CASSAT, במיוחד ציור בו היא רוחצת את ילדה.
יש לי גם שאלה...איך אתה מנקד את הכתוב?

תודה לכל מי שקורא...

[איל_בר_איתן*]

שלום לך, מי שאני @}

ילדים בני כמעט 18. . . מתביישים בתום גופנו הבשל
הקטע הזה אותי פשוט טִלטֵל.
האסתטיקה של הכתיבה, לטעמי, מגובשת כקריסטַל.
והתוכן, אהָה . . . איזה עונג קיום.
נזכרתי בשוּרה של דליה רביקוביץ: "שָׁם ידעתי חֶמְדָה שֶלא הייתה כָּמוה".
ואני רוצֵה להודות לך על האומץ לכתוב את עצמך כָּך. פשוט ונקי. מבחינתי, נתת לי מתָּנה.

הנה השיר שעליו דיברתי בפעם הקודמת:

רִקְמָה מדוּיקת / דליה רביקוביץ

אני מסתכלת בַּקָּטָן הַזֶה
וְרוֹאָה את פֶּרַח לֵב הַזָּהָב מֻנָּח עַל הַכַּר
פִּיו פָּתוּחַ.
עֵינָיו מְשֻׂרְטָטוֹת בַּעֲדִינוּת.
רֹאשׁוֹ מֻפְקָד בַּחֲלוֹמוֹת טוֹבִים.
כְּבָר הִפְלִיג מִמֶּנִי וָהָלְאָה.
גְּבִינָיו הַדַּקִים מְתוּחִים כְּצִיוּר.
אֵין רִקְמָה מְדוּיֶקֶת מִמֶּנוּ.

(דליה רביקוביץ, כל השירים עד כה, עמ' 210)


איני מכיר את הציורים שהִזכַּרת. הייתי מאוד רוצה לראות.
וכן, אני עוד חייב לך את השיר של תרצה אתר.

[מי_שאני*]

כלכך ציורי...ורך...מאוד מודה לך על ההקשבה ובעיקר נדהמת מאיך שאתה מרגיש את הכתוב...מלמד אותי עלי...
מנסה להעלות את התמונות ללא הצלחה, הן מאוד מתקשרות לשיר היפיפה הזה...

[מי_שאני*]

מדמיינת איך את יושבת לך בביתך בארץ הרחוקה ההיא, לילה אינסופי בחוץ ובפנים דומם כחלל ריק . רק את והמסך וצלילי ריצוד אצבעותייך על המקלדת הנקיה. ובשירים שאת שולחת את מתארת את הבדידות...אותה הבדידות שאת יוצרת. ויש בי חמלה אליך...את אמא שלי.
ואני רחוקה כלכך.... יושבת מול המסך המאובק שלי, והמקלדת דביקה מאצבעות ילדים, בתוך בית הנושם את מנוחת הלילה שלו. ערימות של בגדים על ערימות של דפים, כוס לא שטופה, ילדים שלווים נמים בעדן חלומותיהם...

יש בי חמלה, יש בי סליחה ויש לי גם זכרונות...

[איל_בר_איתן*]

בתוך בית הנושם את מנוחת הלילה שלו.

כמה יפֶה שאַת מסוגלת למצוא בתוכך חֶמלה ולסלוח. וּמֵאַיִן הכוח? האם זאת נשימת הלילה של הילדים, שממלאת אותך?
נגיעות המכחול שלך, כשאת כותבת, מעלות בי עֶדנה, רוֹךְ וחמימות.

ולבסוף, ציטוט החלק האחרון של השיר "ליטוף", שכתבה המשוררת אַגי משעול:
וְהַחֶמְלָה -
הנשימה החמימה הנוֹשֶׁבת בַּיְּקוּם,
מְרַכֶּכת את בְּשָׂרֵנוּ הַבָּהוּל תָּמִיד קָדימה
וּמַעֲלָה את הַבְּכִי הַכָּמוּס, הַפְּנִימי,
כְּשֶׁמַשֶׁהוּ מֵחֲרָךְ הָרְאִיָה שֶׁכְּבָר נִפְעָר בָּנוּ
מַשֶׁהוּ מִשָׁם תָּמיד
רוֹאֶה,
רַחוּם עַל הֱיוֹתֵנוּ אֲנָשִׁים,
חַנּוּן עַל הַשְּׁכָמוּת שֶׁכֹּה מִתְגַעְגְּעוֹת לְמָעוֹף --

[מי_שאני*]

יום שבת או sunday. שוכבת על מרצפות הבטון העקומות ש"שברו לך את הגב". חול מזדחל בינהן...עוקבת אחר נמלה אל עולמה הפשוט כלכך...מניחה את ראשי על ידיי וסופגת את שלוות השמש, בריחה של רגע מהכאוס המחכה לי. אני לבדי במחשבותי ולכאן לא תוכלי לפרוץ למרות נסיונותייך הכואבים...
ילדה-נערה בתחילת גיל העשרה. ואני לא רוצה להיות כאן בכלל...
הבטן מכווצת מכל העימותים, מהמניפולציות הסוחטות לב צעיר שכ"כ כמה לאהבה, מתמהיל רגשות גועש...לבה מבעבעת....
את מודעת לכח האמת שבי וזה מקשה אותך. את מושיטה רגל להכשיל אותי...ורק כעבור הרבה מאוד שנים וגילגולים אני מודה שכך היה....אם המקנאה בבתה.
ואני בעולמי שוזרת לי מציאות כלכך אחרת, שם אני ללא הכבלים החונקים שלך.

עכשיו, כ-עשרים שנה אחרי, שוב אותה התחושה ממלאה את קרביי כשאני שנזכרת.
הפסקה.

[מי_שאני*]

איל,
יש לך יכולת הקשבה והבנה אמיתית של מי שאני...של מקומות מסויימים בי, שלי לקח המון זמן להבין...איזו רגישות... תודה על הכח שאתה נותן לי לפתוח את אותן הנעילות...והשיר כלכך נוגע... מעלה בי דמעות של הבנה...