פותחת את הדף הזה למרות שבקושי יש לי זמן לכתוב.
הרבה זמן חשבתי לכתוב ולא הסתדר,אבל הנה עכשיו זה קורה.
זקוקה לתמיכה מורלית בדרך החתחתים שהולכת ומשתפרת,
וגם מאמינה שחשוב לכתוב על זה,להגביר מודעות לנושא,לכלמיני ניואנסים שבדרך כלל נעלמים מהעין.
החלום
תמיד האמנתי בהנקה.החלום שלי היה ועודנו להניק את בני עד גיל שנתיים לפחות
אחת הסיבות שבחרתי בלידת בית היתה שרציתי לאפשר לתינוק שלי ולי התחלת הנקה אופטימלית,ברגל ימין.בלי התערבויות בזמן הלידה ולאחריה שעלולות לפגוע בהנקה.
קראתי המון סיפורי לידה,ותמיד קפצה לי התמונה הזו של תינוק שנולד לו בלידה טבעית,מחליק החוצה,ובעודו מחובר עדיין בחבל הטבור מגשש את דרכו לשד,נצמד אליו ויונק בשקיקה...
דמיינתי את עצמי מניקה בסבבה בכל מקום,שולפת ציץ תחת כל עץ רענן.
תכננתי איך אסתובב לי בעולם עם תינוקי במנשא,כשיש לי את היכולת והאפשרות להניק אותו בכל הזדמנות,בלי שום עניין.
לפני הלידה התעניינתי בהנקה וניסיתי להכין את עצמי אליה.
אפילו הלכתי עם בנזוגי למפגשים של לה לצ'ה.
אבל לא רציתי למשל לפגוש יועצת הנקה להדרכה שלפני הלידה,למרות שהציעו לי,מתוך מחשבה שאין סיבה שיהיו בעיות,וגם אם יהיו-נקרא ליועצת בזמן אמיתי,כך סברתי.
המציאות
...ובאמת ילדתי בלידת בית.לידה טובה,מעצימה.
בעודי יושבת על כסא הלידה כבר הונח צוציק על חזי ליניקה ראשונה.
אני לא זוכרת הרבה מאותם רגעים.הייתי בהלם ובהתרגשות גדולים מאוד.
אבל בכל מקרה התנפלות גדולה לא היתה שם <לא יודעת מה דמיינתי לעצמי
>אחר כך עברנו למיטה והמיילדת חיברה לי אותו לשד.
זה לקח מספר פעמים וכאב לי מאוד <מתועד בתמונות
>אבל בהמשך הלילה הוא היה מחובר אלי וינק כמה שעות והייתי מאושרת.
למחרת נסענו לבית החולים לרישום וקבלת מענק לידה.
היינו שם כמה שעות מתוחות מאוד מבחינתי.
ההנקה כאבה בחלק מהזמן ובגלל כל הטרטור מסביב לא היה לי את השקט הנפשי לשבת ברגיעה ,ללמד את עצמי להניק,ללמד את צוציק לינוק.בכלל לא הבנתי שאני אמורה לעשות את זה.לא יודעת למה אבל חשבתי שאם צלחנו את משימת החיבור הראשון אז משם הכל פשוט זורם בטבעיות.
כמה אחיות ניסו לעזור לי ומזה הבנתי כמה שבעצם אני לא יודעת כלום על הנקה בתכלס-איך לחבר אותו נכון,איך להחזיק,איך לנתק...
זה היה מלחיץ קצת אבל המשכתי בשלי בידיעה שיהיה בסדר.
וככה הגענו הביתה.באמצע הלילה הפטמות כבר כל כך כאבו לי שלא יכולתי להמשיך יותר.
בלית ברירה השתמשתי בעצתה הנדיבה של עדי יותם להתקשר אליה אפילו בשתיים בלילה אם יהיה צורך.פדיחה
![:-]](./images/smilies/blush.gif ":]"){kind=small}
אבל התגברתי.מה לעשות,צוציק בכה והיה רעב.בעצתה סחטתי כמה טיפות ונתתי בכפית .סיכמנו שככה נמשוך עד הבוקר,ואז נראה מה לעשות.
ובבוקר כבר נראה היה שהכל הסתדר וחזרתי להניק כרגיל.
לא חשבתי שיש צורך בפגישה עם יועצת מוסמכת.בסך הכל הנקתי,הוא ינק,קצת כאב.
כל החברות סביבי,כולל נשים שיש להן נסיון רב בהנקה,אמרו לי שזה בסדר.
הרי אין לי פצעים,לא סדקים ולא דימום.הכאב טבעי ויחלוף עם הזמן.
המיילדת אמרה שיש לי פטמות בהירות ועדינות מאוד ושאין מה לעשות.תוך שבוע שבועיים אתרגל והכאב יחלוף.כולן ראו אותי מניקה ואמרו שאני בסדר גמור.שזה נראה טוב.
הימים עברו.עדיין היו כאבים שבאו והלכו.
בכל פעם ששקלתי ברצינות להתקשר ליועצת פתאום היה נראה שהכל מסתדר.
ואני בבלבול הגדול שאחרי הלידה,לא ממש בשיקול דעת.
כל עוד היו לנו חיתולים רטובים,פיפי וקקי,תינוק רגוע שישן טוב ומתחבר לציצי מתי שבא לו-המשכנו לחכות.
לחכות למה?
לגיל חודשיים-הבנות אמרו שאז ההנקה מתבססת ונהיית קלה וזורמת.
ובינתיים אני עם ערימות של כריות שמתפזרות לי כל הזמן,מחפשת את התנוחה האולטימטיבית,לומדת.
מקבלת עצות טלפוניות מה לעשות עם גושים בשד,עם גודש,עם כאבים בפטמות והתכווצויות רחם חזקות.
מנסה תנוחות שונות של הנקה,עושה מקלחות וקומפרסים חמים.
לרגע לא עלה על דעתי לוותר על העניין למרות הקשיים שבדרך.
אני כל כך נהנית מהחיבור הזה עם התינוק שלי,וכל כך זקוקה לו פיזית ונפשית.
שלא לדבר על כך שחלב אם הוא המזון הטוב ביותר,וקרבה לשד הוא הדבר שבני זקוק לו באופן טבעי.
והכאבים?נו,זה יסתדר מתישהו.כולן מספרות לי שההתחלה היתה קשה.
אני בודקת כל הזמן את הפטמות ולא מוצאת שום פצע.מורחת כלמיני משחות כדי להקל על הכאבים.
הכאב מופיע יותר בחיבור וקצת אחריו,ובהמשך הופך לנסבל בהחלט.
הפה של צוציק פתוח ככל יכולתו,תופס כמה שיותר מהשד,לא רק את הפטמה.אז כנראה שזה בסדר.
והשבועות עוברים.
אני יוצאת מהמיטה לכורסה,מהחדר לסלון,וההנקה מחוץ לבית עדיין נראית כמו משימה בלתי אפשרית.
לאט לאט מוצאת את עצמי מניקה בבתים של אחרים,ואפילו בתור בטיפת חלב,והכל באי נוחות גדולה.
לא מוצאת את הישיבה הנכונה,את התנוחה הנכונה שבבית עוד איכשהו הצלחתי להחזיק.
צוציק בן ששה שבועות עכשיו.
לפני שבועיים נשקלנו בטיפת חלב ואמרו לי שהעלייה במשקל בסדר גמור.
פתאום משתנה לו משהו בקקי.נהיה ירוק כזה,עם ריח מוזר.זה נמשך כמה ימים אך איני מוצאת על כך מידע שיכול להדאיג.רק בפנים מתחילה לשקול שוב להתקשר כבר ליועצת.
כבר כמה ימים שאני רואה אותו מחליק לי על הפטמה.מושך אותה בצורה מוזרה,כאילו נאבק למשוך נגד זה שבורח לו.וזה כואב.ויש קליקים כאלה שבאים והולכים שאני מזהה כשבירת ואקום.
אני נשברת ומתקשרת למרכז ההנקה באודים.מדברת עם המזכירה וקובעת תור.אני מרגישה כזו הקלה!
איך לא עשיתי את זה קודם?!
לצערי התור נדחה פתאום בכמה ימים.אני כל כך מחכה.
מצפה שסופסוף אלמד לחבר אותו ולהחזיק אותו נכון באמת.ושנוכל להתחיל להסתובב בכיף כמו שחלמתי.
<המשך יבוא>
אז איך הסתדרנו עד עכשיו?!
>
מחכה להמשך...
