אנחנו עוברים ימים לא טובים. תקופה קשה מאוד מאוד מאוד
מרב, אני מתלבטת איך לכתוב זאת מבלי שאשמע יותר מידי מטומטמת או חסרת רגישות אבל בכל זאת... אנסה לתת זווית ראיה קצת שונה.
דווקא אחרי שקראתי את המשך דברייך רווח לי. מדוע? הייתי בטוחה שהמשך דברייך אחרי המשפט הראשון הקשה כל כך יהיה רובו ככולו בנושא האוכל. (משהו בסגנון כיצד הוא מרעיב עצמו בגן חלילה וישנה נסיגה קשה וכו'.)
אולם! מקריאת המשך דבריך, אני תוהה ביני לבינך , באם קראתי אולי בעצם התנהגות אופיינית לחלוטין לילד בגיל הזה? "התנהגות נורמאלית". אולי אפילו התנהגות שהגיע קצת מאוחר יותר מהרגיל? האם מה שאת חווה כרגע אינו מה שאלפי אימהות חוות עם ילדיהן סביב גיל שנתיים פלוס?
מכיוון שבני יותר קטן, איני שם עדיין לתרום מנסיוני האישי, אבל אני בהחלט מוצאת את עצמי כבר היום לעיתים קרבות והולכות מול מלאכי הקטן על סף איבוד שליטה מעצבים. (התפרצתי לא פעם כבר בצרחות אימים מולו, כי מה כבר עוד אפשר לעשות כשהוא מתעקש להתעסק עם חשמל או עם ברז המים החמים וכו'? אני כבר לא מדברת על הסיוט שאני חווה כל פעם שאני צריכה לחתל אותו)
מכיוון שברור שהממזר הקטן בהחלט כבר מבין מה מותר ומה אסור (דברים מסויימים לפחות) התסכול גובר שבעתיים וכמובן נלקח באופן אישי. "למה עלי, אימא שלו שמשקיעה בו יותר מכולם מהרגע שהוא נולד, הוא "לא שם קצוץ" ואחרים (כמו אבא כמובן) לא סופגים את זה, להיפך, אליהם הוא קשוב יותר."
אני יכולה לשתף אותך מחוויה קשה שלי עם בני, אבל יום אחד מחוץ לבית באחד הקניונים, עברתי איתו כזה סיוט באחת החנויות ואחר כך עם ההחתלה (לא חשובים כרגע הפרטים) שפרצתי בבכי הסטרי עוד בקניון ולא הפסקתי כל הדרך הביתה, נסיעה של 20 דקות לפחות

והמשכתי בבית עצמו. בעלי סגר לי את הטלפון כי הוא לא הבין אף מילה ממה שניסיתי לספר לו, עד כדי כך הייתי נסערת. ממש התמוטטתי. אני חושבת שרק אימא לאימא יכולה להבין את זה.
חוץ מזה, הדאגות שלי מרקיעות שחקים, אין לי מקום בלב יותר לדאגה
האם ייתכן שמה שאת חווה כרגע עם איתם מועצם באיזשהו אופן על ידך/על ידו עקב כל נושא האוכל? האם איתם מבצע יותר מניפולציות לך כי הוא יודע "את הנקודות החלשות"? וגם האם ייתכן שאת מעצימה דברים מתוך הפרשנות שאת נותנת להם, מתוך הבעיות שבנושא האוכל? לא בטוחה שאני מצליחה להסביר את עצמי.
אבל בכל מקרה, זהו משהו מאוד אופייני לקטנים להעמיד במבחן שוב ושוב דווקא את מי שנמצא בחברתם את מרבית הזמן ולכאורע מכיר אותם הכי טוב.
או. קיי. אז מה את יכולה לעשות? להמשיך להתייעץ, לקרוא, לשאול, אבל אולי יותר מתוך התייחסות "רגילה" לאיתם. שוב, מה כוונתי? קשה לך למשל במיוחד עם נושא חוסר שיתוף הפעולה בטיפולים? אל תתני לזה פרשנות מיוחדת. זהו רק עוד מקום בו הוא עושה"דווקא".
איך הוא בגן? בטח מלאך.
אני נותנת פסיכולוגיה בגרוש ותמיד את יכולה לא להתייחס
אני רק שואלת את עצמי איזה אבידות היא תגבה איתה.
כל חיינו נשאל את עצמנו את זה. בכל דבר שאנחנו עושות ולא עושות אנחנו שואלות את עצמנו כיצד זה משפיע עליהם, כיצד זה מעצב אותם. זו תמצית ההורות בעצם לא?
בכל יום אני מהססת אם לכתוב או לא, אבל מעבר לכך שחשבתי שזה ממש עצוב לכתוב עידכון מיואש בדף שנפתח זה עתה באופטימיות (אם כי מאולצת ) , יש דברים שאני לא בטוחה כמה אשמח לקרוא אותם בעוד זמן מה.
הדף שלך, את חייבת למישהו אופטימיות? השאלה היא באם את מוצאת שהכתיבה מעט מסייעת לראות דברים בזוית שונה, ואולי סתם עוזרת לתת פורקן. גם זה חשוב. בגלל זה רובנו כותבות באתר הזה לא?
(הגיע הזמן שאלמד לעשות את הסימן עם החיבוק)