גלגול שלישי בלוג סלט פירות

[אנונימי]

דף סיפור לידה (שמתרחשת בהמשך הבלוג - גלגול שלישי בלוג סלט פירות (2008-06-10T00:40) )
דף סיפור לידת בית
דף סיפור לידה במים
דף סיפור לידה שהתאחרה

[סלט_פירות*]

דף בלוג
מחדשת את הבלוג הקודם עם בלוג חדש ושם חדש.
נורא רציתי לכתוב פה אחרי הלידה השניה. על גידול שתי ילדות, על הרגישות של הקטנה למאכלים שאכלתי ואיזה שינוי כולנו עברנו מאז.
על היחסים והתקשורת המדהימה בין הבכורה לקטנה. ואיזה חברות הן עכשיו.
אין לי מושג איך ולמה לא כתבתי. כי עשיתי את זה הרבה פעמים בראש אבל זה לא עבר לאצבעות על המקלדת. איכשהוא לא יצא לי וגם לא חסר לי.

ועכשיו, בהריון-הפתעה שבוע 21, מחכה ומצפה לשלישית (כמעט בטוח שזו עוד אחת. נראה בלידה). מלאת התרגשות וגם חרדה. אני? אמא ל-3? בחו"ל, ללא משפחה קרובה עוזרת.
לא, זה לא נראה לי בלתי אפשרי, אחרת הייתי בהיסטריה עכשיו. ואני לא.
אבל מאתגר - בטוח. לא קל - עוד יותר בטוח.
אני חושבת על הקטנטונת שלי, שעכשיו בת שנה ו-10 ותהיה בת שנתיים וחודשיים+ כשתיוולד אחותה הקטנה. בינתיים היא לא יודעת. מקווה שהעובדה שיש לה אחות גדולה והיא לא לבדה ואמורה להפוך לאחות גדולה בגילה, תעזור לה מאוד.
הבכורה (5) כבר מחכה שיהיה אביב, והתינוקת תצא. היא כל כך רצתה בן, אבל ניחשה שזו בת ושאלה "אז מתי יהיה לנו בן?"

בינתיים ההריון הזה עובר בקלות יחסית. אני במשקל הרבה יותר נמוך ממה שהייתי בהריונות הקודמים ובאמת יותר קליל לי.
אחרי שהתחלתי להרגיש בעיטות של ממש (לפני חודש וחצי), התחלתי יותר ויותר לעכל את ההריון הזה ושוב להתאהב בתנועות ובבטן ובכל תחושת הקסם שליותה אותי בפעמים הקודמות.
הדבר היחיד שממש מעיק עלי הפעם זו העבודה שלי. אבל קיטורים לפעם אחרת (ובטח עוד הרבה פעמים עד שאלך משם סופית).

אני מתחילה מפה גלגול שלישי. גלגול שלישי לאמהות שלי. לאמא שבי. כל ילדה מוציאה ממני דברים חדשים שלא הכרתי על עצמי. בכל לידה חויה חדשה. וכל הריון (הפעם רביעי) הוא חדש, מתחדש ומחדש.

[סלט_פירות*]

איזה קיץ היה לנו. לא משעמם לרגע.
חמותי הגיעה בסוף יולי, וההורים שלי הגיעו בתחילת אוגוסט. חם היה לנו באוגוסט...
לקחתי פה ושם ימי חופש והסתובבנו יחד בעיקר בסופי השבוע. ההורים שלי נסעו לטיול עם דודים שלי ל-10 ימים ואז, 3 ימים אחרי שחזרו - חמותי ואבא שלי (כל אחד בנפרד) חזרו לארץ ואמא שלי נשארה עד תחילת ספטמבר.

כל סידורי השינה שלנו גם עברו תהפוכות בקיץ. נשבר לנו (בעיקר לאיש שלי) שהלילה שלנו מתחיל יחד, עד שקטנטונת מצייצת להנקה הראשונה (ממוצע בערך 1 בלילה), ואז אני עוברת למזרן שלה על הרצפה וממשיכה את הלילה אצלה בחדר.
מבחינתי זה היה הסידור שגרם לי לשינה הכי פחות מקוטעת. קמה פעם אחת ובכל ההנקות הבאות אני לא קמה, רק שולפת.

כשחמותי הגיעה, נתנו לה את המיטה שלנו. היא לא אוהבת לישון במרתף (גם ככה שם ישנו הורי, כשהגיעו כמה ימים אחריה), ורצינו שיהיה לה נוח אז עברנו שנינו למזרן של קטנטונת. (מזרן queen. לא קטן).
אבל היה צפוף. היא כבר רגילה שיש לה מקום, והוא לא רגיל שאין לו מקום...
היה לנו ברור שאם מעבירים אותה למיטת הפעוט (שהיתה מיטת תינוק שלא היתה בשימוש יותר מפעמיים) שלה, ואנחנו באותו חדר על המזרן לידה - אין סיכוי שהיא נשארת שם. וגם הגיוני שלא יהיה...

החלטנו לעשות אחוות אחיות. העברנו את המיטה שלה לחדר של הבכורה.
היתה התלהבות בהתחלה, אבל ההרדמות היו קשות.
להנקות הייתי צריכה לקום, או שהיא היתה יורדת לבד ומגיעה חזרה למזרן שלנו. וחזרנו לאותה נקודה. לא ישנים מספיק טוב.
ואחרי שגם רבנו, החלטנו יחד לגמול אותה מהנקות הלילה.
בדיעבד זה היה די קל, כי במיטתה, יחד עם אחותה בחדר - היא התחילה לישון לילה שלם ולא היתה זקוקה יותר להנקות הלילה. היא היתה בת שנה וחצי.
היו לנו שלושה לילות של בכי. היה לילה אחד בו שכחתי לקחת גופיה מחדר השינה שלנו וחמותי כבר ישנה, אז הלכתי לישון בתחתונים. ובדיוק באותו הלילה היא קמה והגיעה אלינו ופשוט התחברה וינקה והמשיכה לישון לידי. אבל זה קרה רק פעם אחת.
הבכי לא היתה ארוך. מלילה ללילה הלך והתקצר. הרבה ידיים, הרבה הרגעות, הסברים ובסוף שתתה מים וחזרה לישון.
היינו מאוד גאים בה, היא עשתה את זה יפה, ובעיקר הכיף הזה בבוקר - כשהן מתעוררות יחד ובאות אלינו למיטה....

בינתיים חמותי ואבי טסו חזרה לארץ ואנחנו חזרנו למיטתנו.
אמא שלי נשארה, והיתה אמורה לנסוע באמצע סופ"ש ארוך ולא רצינו לוותר עליה כל כך מהר, אז בנמל התעופה שינינו את הטיסה מיום ראשון ליום חמישי. הרווחנו עוד כמה ימים יחד. והיא הרויחה לראות את היום הראשון בגן חובה (חלק מבית הספר כאן), וההתרגשות...

באותו שבוע, כשאמא שלי עוד היתה פה. יום שלישי בבוקר (היום בו התחיל שבוע העבודה), שוב השתנתי על מקל. שוב כדי לוודא שאני לא בהריון. כי לא קיבלתי מחזור מאז הלידה השניה, ולא תמיד נזהרים... והנה באותו בוקר, בין הפיפי למקלחת, הפס נהיה שניים.
נותרתי פעורת פה ומחזיקה את הראש.
למרות שכל פעם כשוידאתי שאין הריון, במיוחד בחודשים האחרונים, היתה תחושה של אכזבה קלה, בכל זאת נכנסתי לשוק.
חשבתי לעצמי - מה אני עושה עכשיו? התקלחתי ולא האמנתי. לאיש שלי לא קראתי באמצע המקלחת. הוא עוד לא אמור לקום ועוד יחשוב שקרה משהו...
.... ושוב... מה אני עושה עכשיו?... יוצאת מהמקלחת. מביטה שוב במקל ולא מאמינה. מה באמת? איך לעזאזל זה קרה?

יצאתי מהמקלחת וניגשתי למיטה. שם האיש ישן בשלווה.
ניגשתי אליו, ואמרתי לו - אהההה אתה יודע שלפעמים אני בודקת על מקל.... אההמממממ
והוא, תופס את הראש ואומר - "הו לא...."

אחרי כמה ימים הוא נורא התנצל על זה שככה יצא לו ההו לא... ושבעצם הוא נורא שמח. ואני? פחות מעכלת ממנו. עדיין בשוק. לא יודעת אם לשמוח. לא יודעת אם זה הריון שישאר, כי הרי ההריון ההוא שנפסק בשבוע 8 גם לא היה מתוכנן. מי יודע אם זה משהו שאמור לקרות בכלל.
באותו היום הודענו לאמא שלי שהיא חוזרת לכאן באביב... (למרות שלא היה לי תל"מ, אבל זה היה הבערך, ואכן תחילת מאי הוא התלמ שלי הפעם).
והיא כמובן מאוד מאוד שמחה לשמוע. ואני עם בטן מתהפכת.
דווקא כשרציתי לעזוב את העבודה המחורבנת שלי, ואיזה עיתוי... בערך שנה לפני התכנון המקורי (נגיד. לא היה משהו רשמי. עובדה ).
המון רגשות מעורבים. שמחה מצד אחד, דאגה מצד שני, חרדה מצד שלישי, הלם מצד רביעי.
וכבר באותו שבוע התחלתי להרגיש בהריון. נפרדתי מאמא שלי, בהבטחה שאני מעדכנת אותה מה הרופאה אומרת ומתי בדיקת דופק ומה קורה.

והלכתי לרופאה. היא לא בדקה פנימית אלא שלחה לאולטראסאונד. שם עוד לא היה דופק. רק ראו שק וחלמון. אמרו שהתלמ ב-4 במאי או משהו כזה ושאחזור עוד שבועיים. ובעיקר היו בשוק מתאריך המחזור האחרון - 15 במאי 2005.
חזרתי אחרי שבוע, יש דופק.
שוב אני ברגשות מעורבים. לא ידעתי למה לקוות בכלל. לא רציתי להקשר לעובר שעוד לא עיכלתי שנקלט ברחמי, ומצד שני לא רציתי לדחות את ההריון. לא הבנתי מה אני מרגישה. ערבוב של הורמונים עם בלבול והלם וחוסר שליטה. איזה סחרור זה כשקורים דברים כאלה לא מתוכננים.

ושבוע רודף שבוע, בחילות, עייפות, ואני מתחילה להבין שיש סיכוי שבקרוב אהיה אמא ל-3.
נוסעת לביקור בארץ עם הילדות. לבד בלי האיש. לא קל בטיסה עם בחילות אבל עוברים את זה. ומספרים למשפחה בארץ... למרות שהשליש הראשון עוד לא עבר לגמרי אבל כבר מרגישה בטוחה. חושבת על לידה. על תינוק או תינוקת.
מדברת עם הגדולה על מצבים היפותטיים של אח או אחות קטנה, והאם היא רוצה, ואם לא יהיה צפוף. והיא בכלל רוצה עוד שני אחים. בנים.

ומתחילה להרגיש תנועות. ושקיפות עורפית. ומודיעה בעבודה (שהבוס ה-%*%$%#% שלי יבין שאסור לו לפטר אותי). והבטן יוצאת וכולם יודעים. והתלבטות גדולה לגבי מילה (דף תמיכה להורים שעושים ברית), ואז סקירה וזו כנראה בת. אבן גדולה נגולה מעל לבי.
והבעיטות הקטנות שלה, אני מתאהבת.
וקטנטונת בינתיים כבר לא יונקת. לא נשאר לה מה, וכשהיא מנסה זה לא טעים. היא גמלה אותי. (כמה חבל, עכשיו היא חולה וחסרה לי ההנקה כל כך. כלום לא יוצא גם בלחיצה, למרות שהציצים גדלו שוב... כל כך חבל). ואני יודעת שעוד כמה חודשים שוב אניק, יש המון למה לצפות.

והפעם קונים מזרן King. שיהיה מקום לכולם...

[מי_מה*]

טעים הסלט.
בהצלחה @}

[סלט_פירות*]

כבר הייתי בטוחה שהיא גמלה אותי.
לפני כמה שבועות הפסיקה לגמרי לינוק. בהדרגה ינקה פחות ופחות ואז אפילו עשתה לי פרצופים של "לא טעים לי". עד כדי כך שניגבה את הלשון כאילו יש לה שערה בפה. (נורא מעליב ).
המשכתי להציע. המשיכה לסרב.

אחרי שבועיים או שלושה פתאום ינקה פעם אחת בהפתעה. (בזמן שישבה על מקטין האסלה, לא יודעת מה עבר לה בראש).
ובשבוע שעבר אחרי שאחותה היתה חולה 3 ימים, ונדבקה ממנה מעט (היה חום נמוך) ונשארתי איתה בבית, היא שרה לי שיר:
"אני רוצה לינוווווק
אני רוצה לינווווק
אני רוצה לינווווק
אני רוצה לינוק!"
אני: "אורי, את רוצה לינוק"
היא: "לא!"

והמשיכה לשיר...

וביום ששי עלה לה החום בשילוב עם צינון נוזל במיוחד. ובשבת בלילה (עם חום גבוה) שוב הצעתי והיא ינקה. אין לי מושג מה יצא משם.
ואתמול בערב לפני השינה (כבר בלי חום, עדיין עם נזלת) שוב הצעתי, שוב ינקה. ושוב הבוקר.
חזרנו?



הלואי. כל כך התגעגעתי. היתה חסרה לי הצמידות הזאת. היא עכשיו בגיל שהיא מחפשת עצמאות, פחות נצמדת, פחות מתפנקת. יותר עקשנית וקשה יותר להרגיעה כשהיא נכנסת לסחרור של עקשנות ובכי.
אני מרגישה שעכשיו, כשהיא חזרה לינוק מעט, גם חזרה האינטימיות שתמיד היתה ביננו ונדמה לי ששתינו מרוצות יותר.

[לוטם_מרווני*]

שהיא חזרה לינוק מעט, גם חזרה האינטימיות שתמיד היתה ביננו ונדמה לי ששתינו מרוצות יותר
מזדהה
יקירתי, טוב לקרוא אותך, אוהבת מאוד!

[לוטם_מרווני*]

@} מה שלומך?

[קרן_יער*]

נעים לקרוא.

[סלט_פירות*]

תודה חברות יקרות

הגיע שלב ההתמכרות. ההתמכרות לתנועות ולבעיטות. תשומת הלב יכולה להשתנות תוך רגע ולהכנס לרחם כשאני מרגישה אותה. ואם הידיים לא עסוקות, מיד מלטפות את הבטן ומבקשות עוד. ולרוב היא משתפת פעולה, חמודה קטנה.
אני הולכת ומתחברת אליה, להריון, לתחושת הקסם שגדלה בתוכי עוד אחת קטנה. אחת אחרת, שהגיעה על דעת עצמה וגרמה לי להתאהב.
ההריון הזה לא דומה לכלום. אני לא נראית כמו שנראיתי בהריונות הקודמים. אוכלת בריא וטוב. מרגישה טוב.

ועכשיו עוד יותר טוב. הגעתי למסקנה שאני יוצאת לחופשת לידה בשניה שאני יכולה. בררתי ומסתבר ש-8 שבועות לפני התלמ אפשר לצאת ולהתחיל לקבל את המשכורת הקטנה מהממשלה. וזה מה שאעשה, כך שנשארו לי חודשיים ואסימון לסחוב בעבודה. שזה אומר עוד פעמיים (אולי 3) של ביקורים אצל המיילדת. זה אומר שבועיים או שבועיים וחצי אחרי היומולדת של הקטנה. זה אומר שזה עדיין חורף, למרות שהלידה תתרחש באביב. (מרגיעון: "הכלי יכול להכיל ולשמור את תוכנו, ובכל זאת מתחדש מרגע לרגע, במיוחד באביב". מה שנכון).
ובעיקר זה אומר שאוכל לצאת ממקום העבודה שלי ולא לחזור. ולהתכונן בשלווה ללידה. ולהיות יותר עם הבנות. ולישון באמצע היום אם אני עייפה אחרי לילה קצר. ולעשות קניות כשעדיין אור בחוץ. ולבשל כל מיני דברים חדשים ומשונים. ולקנן. ולהכין את עצמי, את משפחתי ואת ביתי לבואה של ילדתינו השלישית.

[סלט_פירות*]

עדכון: 8 שבועות + שבועיים. כי יש תקופת המתנה של שבועיים, כך שבסוף פברואר (יום אחרון לעבודה יוצא ששי, 22 בפברואר, אבל מי סופר ), אוכל להפסיק את העבודה ולהגיש בקשה לחופשת הלידה ושבועיים אח"כ אתחיל לקבל תשלום. כדי להיות בבית ולחכות ללידה. מי צריך יותר מזה? יש למה לחכות...

[סלט_פירות*]

עדכון על העדכון:
בקרוב. בקרוב מאוד. ברגע שיהיו פרטים אעדכן. וגם יהיה לי זמן לכתוב הכל. ובכלל.
<פתק מהרופא כבר יש>.

[לוטם_מרווני*]

תבדקי טוב שיש גם חופשה אחרי הלידה וזה לא על חשבון אחרי הלידה... בהצלחה ומחכה לעדכונים!

[סלט_פירות*]

זאת הנקודה. סוג של חופשת מחלה בנוסף לחופשת הלידה...

נפלה החלטה. דיברתי עם ראש הצוות שלי (שהיא לא הבוס האיום שלי) ואמרתי לה מה קורה. ושאלתי כמה זמן היא תצטרך.
לא הספקנו לדבר הרבה, אבל היא אמרה שהיא רוצה כמה שיותר. כמובן. אבל אם אני רוצה ביום שני לגמור עם זה, זה גם בסדר אבל עדיף שאשאר עד סוף השבוע.
החלטתי שיום חמישי יהיה יומי האחרון במשרד. איזו הקלה. למרות שנשארו לי 3 וחצי ימים נטו, רק ללכת לעבודה ולדעת שזהו, אוטוטו זה נגמר - אני כבר אופטימית. וכרגיל יושבת שם עם היד על הבטן ומפסיקה מה שאני עושה כשהיא קוראת לי ומשתוללת.

אח. איזו הקלה.
מחר מתחיל השבוע האחרון. מה שנשאר זה הבירוקרטיה של מילוי הטפסים ולהגיד שלום לכולם.
אני מניחה שאחרי שאשתחרר מהמקום הזה אוכל קצת לפרט.

[קרן_יער*]

ואו! נהדר לך.

[סלט_פירות*]

כמה טוב לא להיות שם יותר.

אני לא רוצה לפרט יותר מדי על המקום (למרות שזה לא בארץ, אבל הבעלים ישראלי). ובכלל, לדבר על זה, להזכר ושוב לקטר על תנאי העבודה, היחס של הבוס, האוירה הכללית וכל שאר הדברים שגרמו לי לרצות לצאת משם ולא לחזור - רק עושה לי רע.
וזו הסיבה שאני כבר לא שם. ויכולה לשים את זה מאחורי.
ואני לא שם. אני בבית. עושה כל מיני דברים שדחיתי. מבלה זמן עם בתי הקטנה יומיים בשבוע, לוקחת את הגדולה מביה"ס והגן קצת יותר מוקדם וכולנו יותר מרוצים מזה.
יש לי בקרים עם הבנות. אני איתן והן איתי. ועם האיש.
כבר לא יוצאת מהבית כשעדיין חושך, וחוזרת עייפה אחרי איסוף שתיהן מהמסגרות. יש לי יותר כוח.
לישון באמצע היום לא ממש יוצא לי. פעם אחת ישנתי 20 דקות. (יותר טוב מכלום).
אבל לעשות קניות, לבשל, להתבטל - כן.

עבר שבוע ויום מאז יצאתי משם בפעם האחרונה. איזה כיף לקום בבוקר בלי דאגות או לחץ של זמן להתקלח, לאכול משהו, להכין קפה לדרך, לארוז ארוחת בוקר, ארוחת צהריים, פירות ואגוזים ולפעמים גם יוגורט להמשך היום (נורא מרעיב להתחיל מוקדם, לשבת מול המחשב כל יום. בהריון).
להתרכז בילדות שלי - בזאת בפנים ובאלה שבחוץ.

להיות בקשר עם החברים והמשפחה בארץ גם באמצע השבוע. לדבר בטלפון. לצ'וטט במסנג'ר. להתייחס לשאר הדברים בחיי, בלי המירוץ הזה. השגרה המעייפת הזאת.
כן, אני מחכה לסופ"ש - כדי להיות כולם יחד. האיש (שעובד נורא קשה לאחרונה. ואני כל כך שמחה על זה שאני כבר לא) שלי והבנות - כולנו יחד.
אבל גם היומיום הוא כיפי. לא מחכים שיגמר השבוע כדי להתחיל את סופו.
אפשר לקחת את הזמן. להמשיך את ההריון בנועם. בכיף. לקרוא ולהתכונן ללידה, שאני כל כך מחכה לה.

אפשר לנשום לרווחה.
ולהמשיך הלאה. ובעיקר - לשים את התקופה הזאת מאחורי. לא להזכר בכל הדברים שעשו לי שם רע. לחיות את היום, את מה שיש עכשיו ולהסתכל קדימה. יש אל מה...

[סלט_פירות*]

ולך מתוקתי, הקטנטנה שברחמי רציתי להגיד תודה.
תודה שבאת והראית לי את הדרך. שידעת בדיוק מה רציתי. והנוכחות שלך עשתה את זה קל יותר. נכון יותר.

מצפה לפגוש אותך. אמא. (וכך גם אחיותייך ואבא)

[סלט_פירות*]

וכך גם אחיותייך
היום היה לנו רגע קסום. שתי אחיות מלטפות ומורחות קרם על הבטן התופחת של אמא. בידיים קטנות ואוהבות. ואמא אחת מתרגשת.

[סלט_פירות*]

אובדן.
איך מתמודדים?
שני מקרים שקרו ממש קרוב אלי בתקופה האחרונה. טלטלה עזה, חוסר יכולת להבין איך ממשיכים הלאה, להיות אופטימיים ולהמשיך להסתכל קדימה.

המקרה הראשון והנוראי מבין שניהם - בת של חברים, תינוקת בריאה, סופגנייה בת חודשיים וחצי הלכה. ככה בשינה. מוות בעריסה.
ינקה, ישנה בעריסה/ ליד אמא, וליד אמא ישנה עמוק מדי ולא התעוררה.
אח גדול בן שלוש והורים אבלים.
הלויה היה הדבר הנוראי ביותר שהשתתפתי בו אי פעם. ברור לי שהתגובה שלי (שלא אופיינית לי בדר"כ), מושפעת מההורמונים וההריון.
ברגע שראיתי את הארון הקטנטן הזה, סרבתי להאמין שדברים כאלה קורים. לא יכלתי להתקרב, עד אחרי הקבורה. ורק אז ניגשתי לחבק את חברתי, אם מיותמת מבת, שחרב עליה עולמה בבוקר בהיר אחד בנובמבר. וכולם סביב מתקשים להאמין.
עד כמה שאני תומכת בה, נפגשת איתה, מדברת בטלפון ומקשיבה (והיא זקוקה לכל תמיכה אפשרית. במיוחד לאחרונה כשהתחילה לעכל את מה שקרה), אני יודעת שקשה לה לקבל ממני תמיכה. כי עוד 3 חודשים שוב אהיה אחרי לידה, ותהיה לי תינוקת. ולה יהיה שוב קשה. וזה קורע לב.

המקרה השני שקרה ממש בשבוע שעבר. חברה שהיתה בהריון קצת צעיר יותר משלי (חודש הפרש), גם בצפיה לילד שלישי, עברה לידה שקטה בשבוע 22...
ושוב הרגשות עולים וצפים. פה בכלל קשה לתמוך. דיברתי איתה לפני, עוד לא דיברנו אחרי.
אני יודעת שהיא פיזית בסדר, אבל לא מסוגלת לענות אם מי שלא יודע מה קרה שואל מה העניינים, ואיך ההריון (ועכשיו - לאן נעלמה הבטן?).
יהיה קשה להפגש. לדבר, בטוח נדבר. אני רוצה לתת לה את הזמן והמרחב וכשהיא תהיה מוכנה - נדבר.
אני יודעת כמה יהיה לה קשה עד בלתי אפשרי לראות נשים בהריון, לפחות עד שהיא שוב תכנס להריון, והחרדות שילוו אותה עד הבדיקות התקינות והלידה הטובה.

וברור שהמקרים האלה לא קשורים אלי ולפיצקונת שגדלה לי בבטן, אבל זה מטלטל.
זה גורם לי להרגיש ששומדבר לא ברור מאליו. ולמרות שכבר עברתי את האובדן הקטן שלי לפני שלוש שנים, אי אפשר להשוות. אני כבר מזמן לא שם, אחרי הגרידה. החור שהיה לי בבטן התמלא ונולדה בתי השניה בלידה מופלאה, ילדת קסם קטנה (אם כי לא קלה), מלאת אהבה לכל הסובבים אותה.
וזו שעכשיו מתבשלת, מתפתחת - תחושת הבטן שלי אומרת שהכל טוב. אבל כשקורים כאלה דברים מסביב, קשה לבטוח רק בתחושת בטן.

אני לא גוררת את עצמי לדאגות בלתי נגמרות, ולא רצה עכשיו לבדיקות מיותרות. אבל העצב הזה מלווה אותי, מלווה את השמחה ותחושת הקסם של ההריון.

[קרן_יער*]

חיבוק. ענק ענק.

ברור לי שהתגובה שלי (שלא אופיינית לי בדר"כ), מושפעת מההורמונים וההריון.

אני לא בטוחה. אני חושבת שהיא מושפעת מעצם ההורות. יודעת שאני, מרגע ההורות הראשון, לא יכולתי יותר לשמוע סיפורי שואה איומים שקשורים בילדים. משהו מהבטן בא לגונן.

שני אובדנים קשים נורא. אין לי מילים מנחמות רק הרבה אהבה אליך.

[סלט_פירות*]

תודה לך קרניער.
מבינה את עניין סיפורי הזוועה, אבל חוצמהנושא של לגונן, מאוד הופתעתי מהתגובה שלי למצב (בהלוויה). בגלל זה ייחסתי את זה להריון.

[סלט_פירות*]

ועכשיו לעניינים יותר משמחים.

לפני שבוע וחצי חגגת יומולדת קטנטונת שלי.
כבר שנתיים מאז הלידה המופלאה. לידת בית בתוך המים, בחדר השינה שלי.
לידה שהממה אותי ואת כל סובבי. ובעיקר תינוקת אחת קטנה שדחפה את עצמה החוצה.
ומאותו רגע - כמה לימדת אותי פיצקולה שלי.
לימדת אותי שאפשר לאהוב שתי בנות, בכל מיני עוצמות.
שלמרות שחשבתי שתהיי דומה איכשהוא לאחותך (ובשניה הראשונה גם נראית כמוה, חיצונית), הוכחת שההפך הוא הנכון.
לימדת אותי לאכול בריא ונכון. הרגישויות שלך עזרו לי לעשות את הסוויץ' במוח... ומשם הדרך לתזונה נכונה כבר קצרה.
התחלת לדבר כל כך מוקדם, והתקשורת שלך איתנו ועם אחותך מדהימה את כולנו. אין מילים לתאר.

ובקרוב תהיי אחות גדולה. עוד אין לך ממש מושג מה זה אומר.
את כבר לא יונקת בכלל, אבל היחסים שלך עם ה"לינוקים" שלך עדיין חמים ומחבקים... את עדיין התינוקת שלי (למרות שאת אומרת שלא), ואני מתענגת על כל רגע שאת עוד נותנת למחוץ אותך...

אוהבת כל כך,
אמא.

[סלט_פירות*]

כמה שונה ההריון הזה מהקודמים לו.
גם המשקל - אני בשבוע 32 ועכשיו מגרדת מלמטה את המשקל שבו התחלתי את ההריונות הקודמים (וזה אחרי שעליתי 10 קילו בערך). אני מרגישה קלילה יותר ופעילה באופן יחסי. לפחות עד עכשיו.
ועכשיו - הגיע החלק המתגלגל. אני מתגלגלת ממקום למקום... מרגישה את הלחץ למטה כאילו התלמ מעבר לפינה. הראש למטה, אני מרגישה בוקסים קטנים ועדינים בצידי הראש, טוסיקטן זז מצד לצד ובעיטות עם הרגליים לכל מיני כיוונים. מזכיר לי מאוד את ההריונות הקודמים. אבל הכל מושך למטה.
לפני כמה ימים היה לי לילה כואב. כמעט התקשרתי למיילדת, אבל החלטתי לחכות לבוקר.
כנראה שהיא התיישבה לי בצורה מאוד כואבת ולא נוחה באגן, אולי לחצה על איזה עצב. כאב מקדימה, וגם בגב התחתון. האיש עשה לי מסג'. כאב כמו צירים, אבל כזה שלא עובר. לקח לי זמן להרדם, אבל בסופו של דבר קמתי בבוקר והיא כנראה עזבה את התנוחה ההיא והכאבים של הלילה עברו. שרק לא תחזור לשם...
ומאז טיפה יותר כבד לי. ובסוף היום אני מתעייפת, ובעיקר מאבדת את הסבלנות. כמעט לכל דבר.

בשבוע הבא האיש אמור לנסוע מטעם העבודה לכל הסופש - ששי עד ראשון בערב. בין לבין יש לנו בשבת בבוקר חוג התעמלות (שכולל התרוצצות אחרי הקטנה במשך שעה. השיעור שלה הוא עם ההורים.), מסיבת יומולדת אחה"צ, וביום ראשון אחה"צ מסיבת פורים.
יהיה כיף, אבל בטח לא פשוט. נראה לי שחוץ מהפעילויות האלה, ננסה להעביר סופש רגוע איכשהוא. השבוע אסיים את הקניות כבר בחמישי, וגם בישולים (בתקווה). ומקווה שבראשון בערב, כשהאיש חוזר - אשאר שפויה...

והשבוע (לא משעמם פה) - מצפים ל 25 ס"מ שלג. בארץ שרב ופה נטבע בשלג. וכמובן שלכבוד הסופה, מעבירים לשעון קיץ בלילה שבין שבת לראשון. (לפחות מתקרבים לארץ בשעה. אולי גם נקום קצת מאוחר יותר בבוקר. מה שבטוח - הילדות לא ילכו לישון לפני 9 בערב. נו טוב.).

[פלוני_אלמונית*]

נכנסתי לקרוא את הבלוג שלך בפעם הראשונה ... אחרי שקראתי עליכן (את והקטנה הנגמלת) רק ב גמילה מחיתולים בגיל צעיר כל כך נחמד פתאום "לפגוש" את כל המשפחה בתיאור נעים כזה, יומיומי, הריוני (-:
איפה אתם חיים, בעצם? סתם מסקרנות, את לא חייבת לענות אם לא נוח לך...

[ריש_גלית*]

אני הפלונית מלמעלה.

[סלט_פירות*]

יותר מחודש לא כתבתי פה, ומסתבר שאכן עבר-עף-טס לו עוד חודש ואני כבר בתשיעי. וואו. הזמן טס כשלא שמים לב...

ההתרגשות מתחילה. וגם חוסר הזמן.
חשבתי שיש לי עוד המון זמן, ומסתבר שאין לי.
לפני שבוע התחלתי להרגיש צירים. פה ושם.
ואז בצבצה המחשבה - וואו הילדה הזאת הולכת תכף להוולד (לבד באמבטיה. לפחות ככה הרגשתי באותו רגע), ולא יהיה לה מה ללבוש!
סוף סוף כיבסתי בגדים של התחלה. והצירים נרגעו.
ועכשיו שוב. זה קורה מדי פעם. הגוף מתחיל להתכונן.
וגם חסר קצת ציוד ללידת הבית. בימים הקרובים אשלים את הקניות החסרות, והכביסות החסרות, ואחליט מה קורה עם חיתולים... ואז בטח שוב תהיה רגיעה.
וטוב שכך. יש עוד כל כך הרבה מה לעשות.

הבכורה, הגדולה, המדהימה שלי - בהתרגשות בלתי פוסקת. היא מרגישה שזה קרוב, ומחכה ומצפה.
לא ברור אם היא תהיה בלידה או לא. תלוי בנסיבות, תלוי איך אני ארגיש עם זה. אני מכינה אותה בכל מקרה שכנראה שיהיו צרחות מצדי, וזה בסדר
היא כבר מלאת תכניות לגבי הקטנטנה. ובעיקר מרגישה גדולה. גדולה מאוד.

וקטנתי עוד לא מבינה הכל.
יודעת שיש בייבי בבטן. מחבקת ומנשקת את הבטן בליווי "אני אוהבת אותך".
ופעם כשעניתי לה שאני אוהבת אותה, היא נזפה בי - אמרתי לבייבי! <אמא, למה את עונה כשלא מדברים אלייך?>.

וכשאני שואלת אותה - מה נתן לתינוקת לאכול אחרי שהיא תצא? התשובה הרווחת היא בראנפלקס או צ'יריוס.
ואני מספרת לה שהיא תינק חלב מהציצי. אני אתן לה לינוק.
מיד היא רוצה לינוק. מרימה לי את החולצה. מכניסה ציצי לפה לחצי שניה ואומרת " טעים לי! ".
עניין ההנקה יהיה לה קשה. אני מרגישה את זה כבר עכשיו, ולכן מדברת איתה על זה.
<לא שוללת את חזרתה לציצי אחרי הלידה. בתנאי שטוב לשתינו עם זה>

[לוטם_מרווני*]

ס-פ יקרה!
ינוקא כבר חודש לא יונק, יוזמתי. היום ביקש, נתתי. ינק בכאילו, כאילו שכח. שאחלתי אותו אם הוא זוכר איך יונקים והוא ינק על אמת, ומיד עיווה פניו וטען שזה מסריח לו בפה:-P. מדי פעם מתרפק קצת על הציצים, מדבר איתי ומבקש להיות תינוק וכל זה בלי בייבי בבטן. סתם פעמי אביב והתבגרות שכזו, עם עליותיה ומורדותיה.
שולחת לך אהבה, המון אהבה לכל מה שאת בוראת וכל מה שכבר נברא@}

[סלט_פירות*]

תודה יקירה

[סלט_פירות*]

מתחילה להתרגש.
הבריכה נופחה היום (אחרי שהשגנו מחברים משאבה חשמלית שמתחברת לאוטו). האיש העלה אותה לחדר השינה, והראה אותה לגדולה ואמר לה - את רואה? בתוך הבריכה הזאת אוֹרי נולדה, ופה גם זבולינה (שם זמני) תיוולד.
שמעתי מהחדר השני, ופתאום הבנתי כמה שזה קרוב.
וואו. גורה קטנה. לידה במים. איזה כיף, זה שוב מגיע.

[לוטם_מרווני*]

מתרגשת איתך@}

[סלט_פירות*]

הגוף מתחיל לעשות סימנים. הראש הולך ויורד למטה (ובעקבותיו, כל 5 דקות פיפי).
היו כמה לילות השבוע שהייתי בטוחה שזה מתחיל. התחיל, אבל לא המשיך.
אתמול בלילה התעוררתי מצירים קצת כואבים, שלא הובילו לכלום. עכשיו אני סתם עייפה... אבל יש צירים מדי פעם גם במשך היום.
מרגיש קרוב קרוב.

אמא מגיעה רק ביום שלישי.
מצד אחד כבר בא לי ללדת. בא לי? אני אנסה להיות קצת יותר מדוייקת.
כשמתחילים צירים, אז כן, אני רוצה להמשיך איתם. לראות שהם חוזרים, ולתת לתחושת הלידה שמתחילה לפעם בגופי להתגבר... לנשום...ללדת...להניק.
אני יודעת שזה יכול לקחת זמן, אבל הגוף מאותת וממש לא בטוח שנשאר מחוברות עד יום שלישי בערב (או רביעי, כדי להיות אופטימלים ).
מצד שני אני רוצה לחכות. רוצה לדעת שיש מישהו בבית שיכול לטפל בבנות במקרה והלידה מתרחשת כשהן כאן, או ישנות. שלא נצטרך לקרוא לבייביסיטר (שיודעת שהיא בהיכון, לכל מקרה שלא יהיה...), או לגננת של הקטנה.

מנסה לזרום עם מה שיש. זה מתחיל? אז נמשיך. זה מפסיק?... נחכה. מנסה לא להיות בציפיה עם כל ציר. דגש על מנסה, כי כל ציר מפתח קצת ציפיות.
לשחרר. לתת לזה לקרות או לא לקרות. יש זמן. לא ממהרים.
לפעמים יש הרגשה כאילו אוטוטו המים יורדים (כמו ה"דפיקה בדלת" שהיתה לי בלידה השניה). היא מפלסת את הדרך.

מחכה לך בידיים פתוחות, ושדיים מטפטפים (אני קמה בבוקר עם כתמים על הגופיה). מחבקת מבפנים.
האחיות שלך כבר מצפות. מחבקות את הבטן. רוצות לראות אותך.
תהיי ברוכה בעולם שמחוץ למים, מה שמצפה לך פה מלא אהבה, אור ושמחה. חיק משפחה שמחכה להתרחב.

[סלט_פירות*]

מזכירה לעצמי שובושוב - לא להשוות סימני לידה ללידה הקודמת.
לא להשוות. לא להשוות.
..........

[סלט_פירות*]

במסגרת ההכנות ללידה, הקראתי למאיה את הספר Welcome with Love.
ספר שמתאר לידת בית מנקודת מבטו של ילד (בן 3 בערך). כל המשפחה נוכחת בלידה. גם מיילדת, ואחותה של האם.
חלק מהעניין הוא הצעקות של היולדת. הילד לא נבהל כשאמו צורחת בצירים, ומספר שהיא אמרה לו לא לדאוג כי זה עוזר לתהליך הלידה ומקל עליה.
כמובן שהנושא עלה לגבי הלידה ההולכת וקרבה, והיא די הפנימה את העניין.
אישית, עוד לא החלטתי האם אני רוצה שהיא תהיה שם או לא. תלוי איך ארגיש, ומה יהיו הנסיבות.

ומאז שהתחלנו לדבר על זה, הציורים שלה כוללים את כל בני המשפחה, ואני מצוירת עם עיגול בבטן (הרחם), ופרצוף עצוב
למה? כי כואב לי.
הסברתי שזה לא עצוב. אבל זו הדרך שלה לבטא. אחרת איך מציירים פרצוף כואב?
נראה מה היא תצייר אחרי הלידה...

[קרן_יער*]

ואו.

קודם כל- עוד לא ילדת! פחדתי לפספס.
מהבטן (שלי) לגמרי- לא הייתי רוצה ילד נוכח בצרחות לידה. לא מכירה שום דרך לפרשן את זה באופן שיצא חיובי ולא טראומתי ולא מקשר תינוק=גרימת סבל לאמא. לא הייתי רוצה בשום אופן.

[קרן_יער*]

היום, מתישהו באמצע הלילה, התעוררתי עם ידיעה שהנה את יולדת.

האמנם?

[סלט_פירות*]

אולי, אם אכתוב, משהו ישתחרר...

שלב לטנטי כזה ארוך לא צפיתי.
היום יום שבת. מיום שני יש צירים. לא סתם צירים. לפעמים כואבים ממש (שדורשים את ידו החמה של האיש בגב התחתון כדי להקל), לפעמים אפילו סדירים.
ומאז - הם באים והולכים.
כבר שבועיים לא ישנה טוב. ערה בממוצע שעתיים באמצע הלילה. צירים. נעלמים. אח"כ קשה להרדם (באדיבותן של הנחרות של האיש...), וקמה עייפה.
במשך היום צירים. באים והולכים. לפעמים נשארים. מנסה לנוח.
ושוב לילה ושוב אותו סיפור.
בינתיים אמא שלי ואחותי הגיעו מהארץ. יצאתי איתן לקניות, חזרתי. שוב אותו סיפור. מעייף.

אתמול קמתי עם כאבים חזקים יותר. הצירים הפכו להיות סדירים. דיברתי עם המיילדת. זה כבר היה ממש כאן.
ואז, איכשהוא הבית נכנס לאטרף.
אמא ואחותי הלכו לקניות, ואני ממשיכה עם הצירים. הכל נראה טוב ומתקדם.
אבל האיש נכנס להיסטרית סידורים בבית. מסדר את הסלון. מארגן את הצעצועים של הבנות. מסתובב סביבי כמו משוגע.
התחרפנתי.
הצירים נחלשו, התרחקו.
הן חזרו מהסופר, התחילו לארגן דברים במטבח. ואני כבר יצאתי לגמרי מכל מוד הלידה שהייתי בו קודם.
ואז יושבים רגוע בסלון. מדי פעם ציר. מדי פעם מסג'.
ומתחילים דיבורים על הלידה, ונו ויאללה. וכמו כל השבוע, כל הזמן טלפונים. רק מלשמוע את הצלצול אני נכנסת למגננה.
כבר כמה ימים שאני לא מדברת עם אף אחד (כמעט) בטלפון. האיש עונה ומסנן ולא מעביר לי שיחות. חוץ מאת סבתא שלי. שכמובן צלצלה באמצע שגעון הסידורים מוקדם יותר...
ובאיזהשהוא שלב, התעצבנתי, עליתי למעלה וביקשתי שאף אחד לא יעלה אחרי.
ביקשתי? אז מה.
אמא שלי עלתה אחרי 2 דקות. לא הספקתי להרגע. עלתה, והתחילה לדבר איתי על משהו אחר לגמרי.
הבנתי שהיא רוצה להרגיע אותי וזה עשה בדיוק ההפך.
פרצתי בבכי וסגרתי את עצמי בחדר השינה שלנו, במיטה. לא רוצה לראות אף אחד.

הרגשתי שהבכי ישחרר. האיש עלה, חיבק. שאל אם אני רוצה להיות לבד. אמרתי שכן. ניסיתי להרגע. אפילו קצת לישון.
נחתי.
כמובן שבכל ההיסטריה הזאת, הצירים נעלמו לגמרי.
לגמרי!
ואז המיילדת מתקשרת. אמרתי לה שהיתה הפוגה בצירים. הם חוזרים מדי פעם (אחרי שנרגעתי), יחד עם התנועות... אבל הכל נעצר.
טוב, אז נדבר אם משהו ישתנה.
האיש המקסים שלי טיפל בי והביא לי כוס מים, ועשה מסאג' וכל מה שהייתי צריכה באותו רגע.
נהייתי רעבה, ירדנו למטה. הכל יותר רגוע. צירים עדיין באים והולכים. ממש לא כמו שהיו בבוקר. כנראה שזה יקח עוד (ועוד) זמן.

עכשיו, לראשונה מזה שבוע בערך - אני לבד בבית.
האיש לקח את הבנות לשיעור התעמלות. אמא ואחותי נסעו לשוק האורגני לקניה השבועית.
ואני פה.
צירים? יש.
סדירים? לא.
כואבים? לפעמים.

אני כל כך משתדלת לא להשוות. לא לצפות. לשחרר. לעשות דברים אחרים.
ואז כשמגיעים הצירים המשמעותיים יותר, אני נכנסת למוד של לידה. שומעת מוזיקה, מנסה לנשום ולשחרר את הגוף לקראת הציר הבא. והוא בא.
אבל גם אם אני מעבירה חצי שעה או שעה של צירים כאלה, הם עדיין יכולים להתרחק אח"כ, להחלש ולהעצר.
לבוא מדי פעם בצורת כאב בגב - כמו להגיד - אנחנו עוד פה.
וזה מתיש.
יש לי כל הזמן תחושה שאוטוטו יורדים לי המים.
הרבה דמיון מודרך.
ואני מודעת לעובדה שיש זמן. לא רוצה לזרז. התלמ רק ביום שני, ובכל מקרה - זה רק תאריך.
כשהיא תהיה מוכנה, היא תצא.
ואני מרגישה שהיא מוכנה.

אחד הדברים שעשיתי בלידה הקודמת, ולא מוכנה לעשות עכשיו, זה להריח שמן תפוז.
יש לי הרגשה חזקה שבגלל אותה הרחה, ירדו המים והלידה התקדמה כל כך מהר, ובצורה לא ממש שפויה, שהשאירה אותי בשוק.
הפעם אני נמנעת מזה. רוצה להכנס ללידה פעילה כשהגוף מוכן ומתחיל את זה לבד.
אבל לא, שלב לטנטי כזה ארוך לא צפיתי

מה שבטוח, מהחויה המפוקפקת של אתמול אני אמנע. אם משהו מתחיל, אני מתנתקת מהבית. בלי המולה סביבי. רק עם האיש שלי והידיים החמות שלו.

[קרן_יער*]

מתיש. מתסכל. קשה.


שיעור חשוב ביכולת השליטה? בחוסר יכולת השליטה? בעצמאות הילדים שלנו מאיתנו?


אוהבת אותך. יודעת שיהיה טוב. מצטערת שאני חלק מהלחץ, גם לנו קשה לשחרר, וצריך ללמוד...

[סלט_פירות*]

הרומן שלי עם שמן התפוז. כלומר, החששות. הפחד מלידה מהירה כמו בפעם הקודמת. אני חושבת שאני בדרך לשחרר את זה מעצמי.

היום הגיע התל"מ. קצת חגיגי, בגלל שתי סיבות:

1. פעם ראשונה שאני מגיעה אליו
2. יומולדת של האיש.

החלטתי שאני לא מפחדת מהתפוז.
אין לי דרך להוכיח שזה מה שגרם לחוסר השפיות של הלידה הקודמת.
אז הרחתי.
בינתיים כלום לא קרה. הלכתי למיילדת לבדיקה שגרתית (שכל כך הייתי בטוחה שלא אגיע אליה, ובסופה אפילו קבעתי תור לשבוע הבא). הכל בסדר.
לא מפחדת, כי אני יודעת שגם אם הלידה שוב תתפתח ממש מהר, אני יכולה לעמוד בזה. עשיתי את זה כבר, אז אני יכולה. וזה יהיה נפלא.
ואריח שוב. ואתן לגוף להרגע. ולראש להפסיק להתרוצץ ולקחת כל ציר ברצינות.
בינתיים מרגישה שהראש ממשיך לרדת. כאילו אוטוטו המים יפקעו. אבל לא מצפה שזה יקרה ממש עכשיו.
זה יקרה כשזה יקרה.

מנסה לשחרר את הדאגה מהילדות. אם ישנו בחדרן, אז ישנו. אם יתעוררו, אז יש סבתא ודודה. הלידה תמשיך, תגמר. עם צעקות, בלי צעקות. ביום, בלילה. אולי אחה"צ.

מחר אבא שלי מגיע. עוד זוג ידיים, עוד מישהו להשגיח על הבנות במקרה הצורך. זה מרגיע.

לשחרר לשחרר לשחרר. ולא להשוות. זה כבר סיפור אחר לגמרי. קצת מתעתע. בעיקר מעייף. והסוף יהיה טוב.
המשך יבוא.

[לוטם_מרווני*]

מלווה אותך מכאן- במחשבה, בלב, באהבה, בתפילה
מי יתן והכל יסתדר על הטוב ביותר ותלדי בבטחה, בשלווה במקום בו תרגישי נינוחה ורכה.
אמן{}

[קרן_יער*]

לשחרר לשחרר לשחרר. ולא להשוות. זה כבר סיפור אחר לגמרי.



נשמע טוב ונכון.

[סלט_פירות*]

לא יודעת למה, משום מה אני כל הזמן מצפה למים שיפקעו.
ברור לי שהלידה יכולה להתחיל עם צירים (כלומר, הצירים שמלווים אותי עד היום יתחזקו ויתקרבו), והמים יכולים לפקוע ממש בסוף.
אבל הראש כל כך נמוך, וכמעט עם כל תזוזה שלה אני מחכה ל"פאק" הזה של המים ושהכל יתחיל ללכת לכיוון הנכון.
ככה היה בלידה הקודמת.
שוב, מנסה לא להשוות. אבל קשה.

בינתיים כיף לה בפנים. אני מתייחסת לכל ציר בפני עצמו ולא מצפה שיבוא עוד אחד בינתיים. לפעמים מגיע עוד אחד, לפעמים לא.
הורדתי לחץ.

לכל מי שמתקשר אלי לשאול נווווווווווווווו, אנחנו אומרים שדחינו את הלידה לספטמבר. שישתקו.

[סלט_פירות*]

ותודה לכן חברות על התמיכה

[חוחית*]

לכל מי שמתקשר אלי לשאול נווווווווווווווו, אנחנו אומרים שדחינו את הלידה לספטמבר. שישתקו.
גדול

[אמא_ללי*]

כל מה שאת מתארת על השלבים המקדימים היה אצלי בלידה האחרונה, אבל בדיוק. שבועיים או אפילו יותר של צירים באים והולכים, כמה פעמים שבהם כבר הייתי בטוחה שזה מתחיל ונכנסתי למוד של לידה, עם המוסיקה והכל, המתח הזה שיגיעו מהארץ כדי לשמור על הבת שלי, התחושה שהתינוקת שבפנים כבר מוכנה לצאת.... זה ממש כמו לקרוא עוד תיאור של השבועות שעברו עליי.
מאחלת לך לידה טוב ומעצימה

<אצלי מרוב השלבים המקדימים, גם כשכבר הייתי עמוק עמוק בתוך הלידה עדיין אמרתי לעצמי בראש שאולי זה לא באמת זה כדי לא להתאכזב עם הצירים עוד פעם ייפסקו ולא לפתח ציפיות D-: >

[סלט_פירות*]

אמא ללי, וואו כמה פרטים מקבילים. מדהים...
יש סיפור לידה? סקרנית לדעת איך זה התחיל ואיך זה נגמר.

[אמא_ללי*]

היתה לידה נהדרת... פרסמתי את הסיפור בפורום לידה פעילה בתפוז, נדמה לי שאפילו הגבת עליו שם בכל מקרה, את יכולה לחפש שם תחת מאיה, השם שלה מופיע בכותרת (בטח מתישהו בתחילת מרץ).

[סלט_פירות*]

הו, מצאתי! ושוב קראתי (כאילו שזכרתי משהו מסיפור שקראתי לפני חודשיים... עם הזכרון ההריוני שלי).
תודה על ההפניה.

מצרצרת. הולכת לנסות לנוח אחרי לילה כמעט לבן.

[לוטם_מרווני*]

נשיקות מכאן עד אלייך. כולכבוד לך, את נהדרת!

[קרן_יער*]

מותר פראפרזה על יהונתן גפן?

איך ציר נולד? כמו הצחוק.
זה מתחיל מבפנים ומתגלגל החוצה.
איך ציר נולד? כמו תינוק.
בהתחלה זה כואב. אחר כך יוצא החוצה וכולם שמחים ופתאום- איזה יופי!
הוא הולך לבד. איך ציר נולד? כמו תינוק.



(חושבת עליך)

[לוטם_מרווני*]

(חושבת עליך)
@}

[סלט_פירות*]

כמה עדכונים טכנים:
הבוקר הייתי אצל המיילדת, דיברנו על המשך הדרך. היא לא בלחץ וגם אני לא, וככה אני אוהבת אותה והיא אותי העיקר שיש הבנה.
גם בדקה אותי פנימית. יש פתיחה של 2 ס"מ (שלדבריה אפשר לפתוח ל-4 אבל זה לא משנה בשלב הזה), ו-80% מחיקה. לא מפתיע אותי בכלל, בהתחשב בפעילות הרחמית של הזמן האחרון.
המדיניות פה היא שאחרי 41 שבועות מלאים, עושים אולטראסאונד פעמיים בשבוע, כדי לוודא שיש מספיק מים והשיליה נראית טוב ושהעוברית פעילה ושבאמת טוב לה בפנים.
בחרתי לעשות את זה. בכל זאת, לא היה לי אולטראסאונד מאז שבוע 19... התגעגעתי. הרי חשבתי שעד עכשיו נראה אותה כבר בחוץ!
אז הלכנו, ראינו. הכל טוב. וגם ראינו שזו בטוח בת <אפשר להגיד שזה מרגיע אותי>.

וגם, קבעתי שיאצו למחר. אני לא רואה בזה התערבות משמעותית. אם יש מה לזרז, אז יאללה. בכל זאת, אבא שלי ואחותי פה עד יום ששי והייתי מאוד רוצה שיפגשו אותה. ואם זה לא ישפיע, סימן שהיא רוצה עוד להשאר, וזו זכותה.

והצירים? אתמול בלילה חשבתי שאני יולדת. שוב. היו לי צירים כואבים יותר בערב, וגם תכופים. אבל בסוף נרדמתי...
היום, הם פה כל הזמן, בעיקר מאז הבדיקה הפנימית. אולי זה יוריד לה איזה אסימון והיא תחליט לצאת עוד לפני השיאצו של מחר
נחכה ונראה.

[לוטם_מרווני*]

נשיקות מכאן. {}{}

[קרן_יער*]

אולי זה יוריד לה איזה אסימון והיא תחליט לצאת עוד לפני השיאצו של מחר

מחזקת אותך. יש לי תחושות עזות כלפייך הבוקר משום מה. (מה שלא אומר כלום כמובן חוץ מזה שאני מתגעגעת נורא).

[סלט_פירות*]

מעדכנת שאני עוד פה.
אחרי שיאצו ביום חמישי, פרידה מאבא ואחות ביום ששי (כמה חבל שלא הספיקו), והיום טיפול רפלקסולוגי... חזרו קצת צירים. אני מרגישה אותה עוד יותר נמוך (נראה לי שהשלב הבא זה הכתרה היא כבר ממש שם!).
ואני עוד פה.

אתמול בערב האיש ואני יצאנו למסעדה איטלקית, והיה נפלא. נפל לי האסימון שלא ניצלנו את הבילט-אין-בייביסיטר שיש לנו בבית כבר שבועיים וחצי, כשהאיש ואבא שלי יצאו ביום רביעי.
אז היה לנו ערב נחמד וטעים. לא ארוך במיוחד (כמה אפשר לשבת על כסא בשבוע 42?), אבל מאוורר וטוב.

היום ישנתי בצהריים, כשקטנתי ישנה. משהו שלא קורה בדרך כלל. אז כרגע אני מרגישה טוב יותר יחסית לעייפות של הבוקר, אחרי (עוד) לילה קטוע שינה.
יש לנו סופ"ש ארוך (יום שני חופש לכולם), אבל קשה לעשות תכניות ככה. נקום בבוקר ונראה אם ילדנו בלילה או לא, ואז נחליט.

[סלט_פירות*]

ילדתי. בדיוק ב-42 שבועות מלאים.
יום שני אחה"צ, בזמן שנת הצהריים של הקטנה. הגדולה היתה עם סבתא במרתף (ושמעה רק את הצרחה האחרונה).
לידה מהירה ודומה מאוד ללידה הקודמת.
פיצקית מתוקה (ושוקלת חצי קילו יותר מאחיותיה בלידה. בכל זאת שבועיים הפרש - מבושלת היטב), יונקת המון ולא ישנה הרבה...

פרטים וסיפור אח"כ.

[אמא_ללי*]

מזל טוב גם כאן. שפע חלב והרבה מנוחה...

[לוטם_מרווני*]

מזל טוב!!!
כל הכבוד לך! מחכה לסיפור...

[תבשיל_קדירה*]

מזל טוב!
פוסט קל

[קרן_יער*]

טוב. אני מחכה נורא לשמוע אם תפסת אותה או לא. מסקרן לי מאוד. ומהיום אחה"צ אני לא אהיה ממוחשבת עד ליום ראשון בעוד שבוע וחצי... אז אשאר סקרנית.

[סלט_פירות*]

סוף סוף הושלם סיפור הלידה...
אני מצרפת לפה את החלק על הלידה עצמה, כי כל ההקדמה בעצם מפורטת פה בבלוג.

והנה התחיל סוף השבוע הארוך.
אחרי הפסקה של שבועיים, הלכתי עם אמא שלי לשוק האורגני של שבת בבוקר. כל המוכרים התפלאו מאוד לראות אותי עוד עם בטן (41+5). וכמובן שכולם איחלו לי הצלחה, ושהיא תיוולד כשהיא תהיה מוכנה. כמובן.
הרפלקסלוגית שיושבת שם ומכירה אותי, עשתה לי טיפול (חינם. איזו חמודה ), ואיחלה לי ללדת לפני שייגמר הסופ"ש.
ביום ראשון שוב קמתי בלי ללדת. למרות שאחרי הטיפול התחילו קצת צירים, אבל לא משהו רציני. אני כבר לא זוכרת מה עשינו באותו יום. אני כבר הייתי די מותשת ובעיקר נחתי. האיש לקח את הילדות לדוד שלו. ונדמה לי שירד גשם ובסוף נשארנו בבית.
ביום שני החלטתי שאני לא יולדת. יאללה נעשה תכניות. דיברנו עם חברים. חשבנו לנסוע לאיזה קניון קצת מרוחק שיש בו לונה פארק, כי זה חג והכל סגור ובנוסף להכל היה קר וגשום. אבל ברגע האחרון החלטתי שזה לא רעיון טוב. אם "יתקפו" אותי צירים (אני מתה על המושג הזה), ממש לא מתאים לי לעבור חצי שעה של נסיעה הביתה בכאבים באוטו. אז החלטנו לנסוע לחנות קרובה לקנות פרחים לשתילה בגינה. היה להם איזה מבצע ורק המשתלה שלהם היתה פתוחה באותו יום.
נסענו, אמא שלי והבנות ואני. האיש נשאר בבית להכין פירה לארוחת צהריים. היה קר ולא התלבשנו כמו שצריך, אבל בחרנו פרחים ונסענו חזרה הביתה. מדי פעם ציר. לא משהו משמעותי... כאלה היו לי כבר 3 שבועות.
באנו הביתה, אכלנו. ופתאום נפלה עלי עייפות. החלטתי ללכת לישון צהריים, בזמן שהאיש מרדים את הקטנה בחדר שלה. זה היה בסביבות 1:40 בצהריים.
התעוררתי אחרי רבע שעה (מקסימום) מציר. טוב נו. מוכר. לא יודעת למה, אבל הסתכלתי על השעון. אחרי 6-7 דקות עוד אחד. לא עושה עלי רושם. אחרי 5 דקות עוד אחד. ועוד אחד אחרי 4-5 דקות. אולי צריך להתייחס? הממממ לא רוצה לפתח ציפיות. אולי כדאי לקום, לשבת קצת על הכדור ובטח הם יעלמו.
קמתי, הלכתי לשרותים. עוד ציר. ודימום. אההה פקק רירי. זה כבר שינוי. אוקיי. מתחיל לכאוב. הלכתי לחפש את הכדור. הוא היה בחדר של הבנות. מצאתי שם גם את הקטנה ישנה, ואת האיש ישן במיטה של הגדולה. הערתי אותו. "אני צריכה אותך, בוא". הלכנו לחדר שלנו. הצירים כל 4 דקות בערך ומתחילים לכאוב. ממש. ובהחלטה של רגע, אמרתי לו להביא את המספר של המיילדת, צריך לקרוא לה. ואני בינתיים ממלאת את הבריכה, כי הרגשתי שבקרוב אצטרך מים ועדיף לא להגיע למצב של הלידה הקודמת... הפעם היה צינור מוכן והבריכה התמלאה די מהר.
אני יושבת על הכדור, המוזיקה מהמחשב ברקע. האיש על המיטה מאחורי, בהיכון לעסות את הגב התחתון כשאני מבקשת. מתחילה לנשום עמוק בצירים.
2:45 המיילדת מתקשרת חזרה. אמרנו לה שממלאים בריכה ושתבוא. היא אומרת שהיא באה, ושנתקשר שוב אם משהו משתנה. אמרנו לה – זה קורה. בואי. בדיעבד הסתבר שהיא אמרה את זה כדי לדעת מתי לקרוא למיילדות האחרות, אבל כבר כשיצאה היא קראה להן, כי זה בטח יקרה מהר.
בינתיים אני במים. מריצה את האיש – תביא לי מים קרים. אחרי עוד כמה צירים – כוס קרח. קוקיה לשיער. לך תסגור את הדלת של הקטנה. תגיד לאמא שלי שתרד למרתף עם הגדולה. בוא בוא עכשיו ציר – גב תחתון! והוא הולך וחוזר ומתפקד מצוין.
במים אני יושבת. נהיה לי חם. הורדתי את הגופיה. שתיתי מים והעברתי קרח על הפנים והשפתיים בין הצירים. בכל ציר אני מזיזה את האגן מצד לצד בזמן המסאג' בגב התחתון. מתחילה לעשות קולות נמוכים.
המיילדת מגיעה. בודקת דופק עם הדופלר והכל בסדר. לא בודקת פתיחה. בדיקת פתיחה בלידה היא בעצם כדי לוודא שהראש למטה. את זה ראינו ביום ששי באולטראסאונד, ואין ספק שהיא לא שינתה תנוחה. את זה אני מרגישה ומאשרת.
בינתיים מגיעות עוד שתי מיילדות. מיילדת הגיבוי של המיילדת המשנית שלי (שהיתה בלידת בית אחרת) והסטודנטית שצמודה לראשית. הן פורסות את הציוד שלהן וקצת עושות רעש... אבל משתדלות לא להפריע. יוצאות מהחדר כדי למלא ניירת והאיש ואני לבד. ממשיכים עם המסאג', הקולות והתנועות. מים וקרח בין לבין. והצירים מצטופפים.
עכשיו עם כל ציר אני קמה להשען על דופן הבריכה ומתחילה לעשות קולות קצת יותר חזקים. כואבבבבבבבב. אני צועקת לאיש – לא מסג', קונטרה בגב. שרק יתן לחץ עם היד בזמן שאני זזה וגם מחזיקה את הבטן למטה.
הצירים האלה מוכרים לי מאוד. בקרוב יתחיל שלב הלחיצות.
מדהים כמה שזה שונה הפעם. כבר לא מפתיע. כנראה שהגוף ככה יולד. מתכונן מתכונן ואז יולד מהר מהר.
המיילדת הראשית נכנסת שוב לחדר. היא שמעה שהתחלתי לצעוק. רוצה לבדוק שוב דופק. אין זמן בין הצירים (ואני מצליחה לחייך בהפוגות הקטנות האלה. עוד מעט היא תצא!). מוותרת.
אחרי אולי שני צירים מגיע עוד ציר חזק ואני מרגישה שהמים פוקעים, והראש מתחיל להתברג. צירי לחץ.
המיילדת שואלת אותי האם המים פקעו, הנהנתי.
אצלי בראש התחלתי להזכיר לעצמי לא ללחוץ. לתת לגוף לעשות את שלו. והגוף לוחץ.
ומה יוצא? קקי.
המיילדת השניה אוספת. פעמיים. אמרתי לה תודה (בעברית. ככה יצא. ויצא שהיא גם מבינה, אז יופי).
המיילדת הראשונה תומכת בפרינאום שלא אקרע. בדיעבד זה נראה לי מיותר, אבל היא לא ממש נגעה בי, אלא רק בראש כדי שיצא בהדרגה. וזה היה בסדר.
והראש יצא.
המיילדת פתאום אומרת לי – סיון תעמדי. חבל הטבור סביב הצואר והוא הדוק. את צריכה לעמוד כדי שאוכל לעצור אותו (to clamp it).
לא הצלחתי לעמוד. אמרתי לה שאני לא יכולה.
הסטודנטית עזרה לי קצת והרמתי רגל אחת – תנוחת הכלב המשתין.
מסתבר שזה ממש עזר, כי עוד לפני שהספיקו להתעסק עם החבל, היא התחילה להסתובב והחבל התרופף. המיילדת השניה העבירה אותו מעל הראש ובלופ – היא בחוץ. 3:51.
ואני צועקת – אבל רציתי לתפוס אותה! ....
מיד התיישבתי והיא בזרועותיי. בוכה. והכל בסדר. (לפי הדו"ח אפגר 9-9).
אחרי שתי דקות גיא מביא את הגדולה לפגוש את אחותה. היא מתרגשת ומסתכלת מהצד, מנסה לראות את הפנים המעוכים שלה.
אמא שלי בדמעות, מחבקת ומנשקת אותנו.
בינתיים הקטנה מתעוררת, האיש מביא אותה. היא קצת בוכה ולא מבינה בדיוק מה קורה. הוא לוקח אותה למטה יחד עם הגדולה.
התבקשתי לצאת מהמים כדי ללדת את השיליה. עזרו לי לצאת עם התינוקת בידיים. התיישבתי על המיטה והעברתי אותה לאמא שלי. נשכבתי אחורה והשיליה יצאה כמעט מעצמה.
חיכינו שחבל הטבור יפסיק לפעום, ואחרי שהשיליה יצאה, אמא שלי (הפעם) חתכה בהתרגשות.

התיישבתי והנקתי אותה. הרגשתי שהיא קצת יותר גדולה מאחיותיה כשנולדו. בינתיים לא שוקלים. רק אחרי הבדיקה הראשונית.
נכנסתי להתקלח, והמיילדות ביקשו ממני לרחוץ גם את התינוקת, בגלל ה GBS החיובי שלא טופל (לא היה צריך, החלטנו לטפל ע"פ גורמי סיכון). קצת התאכזבתי שצריך להוריד ממנה את כל הורניקס בגלל זה, אבל לא רציתי לקחת סיכון בעניין הזה. אז אחרי ששטפתי את עצמי מכל הכיוונים, ובדקו אותה מכל הכיוונים – התרחצנו יחד. האיש מחזיק את הטוש והמיילדת מביאה לי סבון. ואני מחבקת ומסבנת אותה. הוא משפריץ מים חמימים והיא נראית שטוב לה ככה.
המיילדת מתרגשת, מביאה את המצלמה שלי ומצלמת אותנו ככה. יצא נורא יפה
אחרי שניגבו אותה ואני גם יצאתי והתלבשתי, שקלו אותה – 3.430. בערך חצי קילו יותר מהאחיות שלה שגרדו את ה-3 קילו מלמטה. בכל זאת היו לה שבועיים יותר ברחם – יצאה מבושלת היטב.

מנסה לסכם ולהסיק מסקנות:
• בלי האיש והידיים המדהימות שלו, לא יודעת מה הייתי עושה.
• כנראה שאפשר להסיק שאני יולדת מהר. כלומר, כשבאמת מתחילה לידה – היא קצרה ולעניין.
• הלידה הזאת היתה הרבה פחות מפתיעה. הכל היה מוכר. לא נשארתי בשוק כמה ימים כמו הלידה הקודמת.
• המיילדות עשו בדיוק את מה שציפיתי ורציתי שיעשו (ולא עשו את מה שלא רציתי שיעשו). בעיקר בעניין החבל ההדוק. בדיוק בשביל זה הן שם.
• לצערי האיש שלי קצת בטראומה מהעניין. לתחושתו הוא היה מרגיש הרבה יות בטוח בבי"ח. למרות שגם במצב הזה בבי"ח שומדבר לא היה שונה מבחינת אנשי הצוות. הן היו פועלות בדיוק באותה צורה. וכמובן שהוא נורא נבהל. (אני לא. אבל לא עמדתי מהצד וראיתי את זה קורה...).
• עוד בעניין חבל הטבור – התנוחה בה הייתי (על הברכיים ואח"כ עם רגל אחת בצד) בעצם מנעה סיבוכים. המיילדת אמרה שאם הייתי על הגב (גם במים, כמו בלידה הקודמת), היה סיכוי גדול יותר לתקיעת כתפיים בנסיון להוציא אותה. הסיבוב שהיא עשתה בעצמה כתוצאה משינוי התנוחה שלי היה הדבר הטוב ביותר שקרה ופתר את הבעיה תוך כמה שניות.
• למרות שרציתי לתפוס אותה, לא הלך בגלל התנוחה. כשהרמתי את הרגל, הראש יצא מחוץ למים והמיילדות תפסו אותה בעצם באויר מעל המים.

[אמא_ללי*]

איזה יופי של לידה

[לוטם_מרווני*]

ואו, איזה סיפור מעולה!
אופטימי, מלא כוח...
איך את מסתדרת עם שלוש בנות?

[סלט_פירות*]

שנה וארבעה ימים מאז הלידה הזאת. כמה עברנו מאז.
שלוש ילדות, שנה לא קלה.

מהסוף להתחלה. עכשיו יותר טוב. לקח לאמצעית שנה לקבל את הקטנה. לקח לקטנה שנה (אולי קצת פחות) להפסיק לצרוח בנסיעות. הפיצית הזאת עומדת, זוחלת (על ארבע, כמו קופיפה קטנה), רוקדת ושרה. אבל עוד לא מדברת כמעט. הגדולה הולכת ומתבגרת. היתה בכתה א' השנה ואוטוטו נגמרת השנה. הזמן טס בלי לשים לב.
ואני התחלתי לעבוד במשרה חלקית. שלושה בקרים בשבוע. חלק מהזמן מהבית. וככה טוב בינתיים.

אמנם עברה שנה והקטנה עוד לא למדה לישון. זה מעייף, אבל כל עוד זוכרים שזה זמני, זה לא בלתי נסבל.

רציתי לספר פה על האמצעית. הילדה המיוחדת שלי. זו שהתרחקה ממני והתרחקתי ממנה. והתקרבנו מחדש. לא קל איתה, אבל נראה שמיום ליום היא מתגברת ומתבגרת.
זה מבלבל. ילדה בת שלוש ורבע שעושה רושם של לפחות בת ארבע וחצי. לא פיזית. היא קטנטונת. אבל צורת הדיבור שלה, ההתנהגות, הביטויים שהיא משתמשת בהם. זה בטח קורה להרבה ילדים לא בכורים. הם לומדים מהבכור ומצליחים לבלבל את כולם ולגרום לנו לשכוח שהם עוד כאלה קטנים.

היא בוכה הרבה. היא עקשנית המון. והסבלנות שלי לא תמיד מספיקה. אם אני בפוקוס וזוכרת להגיד לעצמי בת כמה היא, להתעלם מהבכי ולהתייחס לילדה - זה עובד נפלא. אבל אם אני עייפה מתה, והיא בדיוק צורחת ומעירה את הקטנה שבדיוק הצלחתי להניח במיטה, אין סבלנות ואין נעליים.

אבל כששתינו לבד יחד. או כשאני לא עייפה ואני עם שלושתן - הן משחקות יפה (רבות מדי פעם) והכל טוב, ואני נהנית מכל רגע.

[סלט_פירות*]

אוף שיניים. כמה אפשר לא לישון?
ובדיוק כשהעפעפיים נדבקים אחד לשני, היא מחליטה שנגמר הלילה (מתישהו בין 2 ל-3) ויאללה תשירו לי עשר אצבעות. ככה עם הידיים. יושבת, מטפסת. רק שלא תיפול.
ברור שמשהו הציק לה, אחרת למה לא לחזור לישון אחרי הציצי? למה לנסות לפתוח לי את העיניים כשעוד לא הצלחתי להפטר מהעייפות של הלילה הקודם שגם היה רצוף הנקות?
ובימים שהיא הולכת למשפחתון, שלושה בקרים בשבוע - אני עובדת. לפעמים מהבית. אבל יש הרבה עבודה וזה לא זמן להשלים שעות שינה. ועד שהיא חוזרת, היא כבר ישנה קצת בבוקר שם, ולא תלך לישון מיד אחרי הנקת ה-אמא-כמה-טוב-לראותותך-תני-לי-ציצי-עכשיו-אחרת-בשביל-מה-לקחתותי-הביתה?
לרוב היא נרדמת בערך חמש דקות לפני שצריך לצאת ברגל להביא את הגדולה מביה"ס. אני מחכה לימים שבהם היא תוכל להחזיק מעמד עד הצהריים ונוכל ללכת לנמנם יחד מיד אחרי שאאסוף אותה.
וכשאני לא עובדת, זה גם מצב בלתי ידוע מראש. קשה לנבא איך יעבור הלילה, האם היא תישן יותר מעשרים דקות ביום, ואם בכלל אפשר לתכנן תכניות.
שיצאו כבר השיניים האלה, קיבינימט. ברור שאחרי שזה יגמר, אפשר יהיה לחזור לחיים נורמלים.

[מארז_אהבה*]

שלוש. נראה לי דמיוני. ריספקט @}

[אמא_ללי*]

שלוש. נראה לי דמיוני. ריספקט
לגמרי. זה לגמרי מדהים בעיני....
ועוד עם הלילות הגומרים האלה.

טוב לקרוא אותך

[סלט_פירות*]

נראה לי דמיוני
ככה הרגשתי כשנכנסתי להריון. ועכשיו, אחרי שנה של הורות לשלוש, ההורות לשתיים נראית קלילה. (כמובן שאחרי השניה ההורות לאחת נראתה ובאמת היתה קלילה).
כשיש יותר ילדים ממבוגרים זה מסבך עניינים.
אני מניחה שבגלל ששנינו באנו ממשפחות של שלושה ילדים, זה ברור ששניים זה לא מספיק.
והוא, מבחינתו, סגר את הבסטה.

[סלט_פירות*]

שלוש קטנות באמבטיה.
קטנטונת יושבת בתוך טבעת כזאת שדבוקה לקרקעית. משפריצה על עצמה וצוחקת אל אחיותיה.
אמצעית מניקה ברווז, וגדולה שרה שירים ומשפריצה כרגיל.
ואני? יושבת ומצלמת אותן. אין לאן לברוח, אין על מה לריב.
אחרי שאני מוציאה את הקטנה, אני שומעת את הגדולות קצת צועקות אחת על השניה וקוראות לי. תכף אבוא אני אומרת, ותוך 10 שניות הן מפסיקות לריב וממשיכות לשחק.
אבא לא בבית, הוא בכנס ואמור להיות שם עד מאוחר. לא תמיד יש לי אנרגיות להכניס את כולן לאמבטיה. לא כל יום עושים אמבטיה. אבל אתמול היה חם והרגליים שלהן היו מטונפות. וברגע ששלושתן בפנים, זה כבר קל יותר.
לפעמים צריך לרדוף אחרי האמצעית בין החדרים כדי לגרום לה לבוא ולהפסיק להתחבא. אתמול זה היה קל. היא רצתה לנקות את הרגליים

ואחרי ששתיים היו במיטה, ואחת יונקת-לא נרדמת-משחקת-שוב יונקת-שוב לא נרדמת , הן יורדות ומבקשות כל מיני דברים. ואני גמורה מהלילה הקודם (שעה וחצי של משחקים מצד הקטנה ככה באמצע הלילה. מי לא יהיה עייף אחרי כזה לילה?). ובין בקשה לבקשה של הגדולות, אני מתקשרת לאיש לשאול איך הולך שם. והוא אומר שבסוף הוא לא נשאר בכנס, ועכשיו הגיע לבית של חבר.
והעשן מתחיל לצאת לי מהאזניים.
נכון, ידעתי שהוא אמור לחזור מאוחר. לא תכננתי שהוא יהיה בבית מוקדם ויהיה חלק משגרת הערב, ויעזור לסדר את המטבח אחרי בלגן ארוחת הערב.
כעסתי. לא רציתי לכעוס אבל כעסתי. למה אפשר להפתיע את החבר אם לא בונים עליך בבית, ואי אפשר להפתיע אותי ולהיות פה בערב?
ואמרתי לו - יופי שיש לך חיים, ביי. וסגרתי את הטלפון.
מה זה אומר עלי, שאין לי חיים? שאני בוחרת להיות בבית כל ערב? שאני בוחרת לא להיות מסוגלת לקום ולצאת מהבית ככה בשביל עצמי, בלי קשר לשום ילדה שלי?
אני לא חושבת שזו בחירה שלי.
אני גם לא חושבת שאני צריכה להכריח אותו להיות בבית בכל רגע פנוי שלו. ובכל זאת, הרגשתי שהוא רודף אחרי החופש ומצליח לו. וזה קצת על חשבוני.
בקרוב אולי אוכל להתחיל לצאת מדי פעם, אבל הקטנה נכון לעכשיו נרדמת רק בהנקה. וגם אם לא, והיא נרדמת בטעות על אבא שלה, תוך שעה פלוס מינוס היא דורשת את שלה.
אז כן, הגיע הזמן לזמן שלי. רק חבל שאני כועסת.

(והנה עכשיו הוא צלצל וביקש שנארח היום את ערב הפוקר. לא יכלתי להגיל לו לא. לא מגיע לו שאסרב. וזה באמת לא ממש מפריע לי. ואני עדיין כועסת על אתמול.)

[לוטם_מרווני*]

[סלט_פירות*]

קבעתי עקרונית עם חברה (ואולי עוד כמה, נראה מי תצטרף) לצאת יחד ביום שלישי הבא. יש למה לצפות. ושנעשה את זה באופן קבוע.

ובזמן כתיבת מילים אלה, אני רואה שהארנב הקטן שמבקר את החצר האחורית שלנו בא שוב. אוכל עשבים. מזל שהוא עוד לא מצא את החסות שלי...

[אמא_ללי*]

[סלט_פירות*]

שש וחצי בבוקר יום שבת. אחרי אינספור הנקות, פיצקית ישנה ליד אבא שלה ואני קמתי לפיפי וכבר התעוררתי. החלטתי לממש את הפנטזיה ולשתות קפה ליד המחשב ב-ש-ק-ט ולבד.
כבר שבע ואוטוטו הגדולות תתעוררנה ואח"כ אקפוץ למקלחת ואלך לשוק האורגני שפתוח פעם בשבוע לכמה שעות וכדאי לבוא ממש מוקדם אחרת לא ישארו מספיק פירות וירקות.
ובכלל לא על זה רציתי לכתוב.
אולי על העובדה שאין לי מספיק זמן לעצמי בו אני לא עסוקה בעבודה, או מבטלת את זמני מול המחשב כי אני יודעת שאוטוטו איזו קטנה תקרא לי.
אולי על השבוע הבא עלינו לטובה והוא בסימן שינויים - האמצעית שלי מחליפה משפחתון בגן. היא תתחיל ביום שני בצהריים, ותכנס בהדרגה.... יהיה קצת מפוצל כי יש לנו יוםחג ברביעי (יום העצמאות הקנדי, ככה באמצע השבוע בלי לחבר אותו לסופ"ש. ממש חוסר אחריות של הנוגעים בדבר), והאמת היא שאין לי מושג איך נעשה את ההתאקלמות חוץ מיום שני. הגננת אמורה להגיד לי באיזו שעה להביאה למחרת.
אני אופטימית, כי בביקור הראשון שלה בגן, היא הצטרפה לשיעור מוזיקה ולשעת סיפור. ובשעת הסיפור היא באה לשבת על יד הגננת ועזרה לה (כל כך מתאים לה!), והיתה כוכבת על.
וכשהיינו צריכות ללכת, היא רצתה להשאר. זה סימן טוב, נכון?
ואני עדיין חושבת לעצמי - אם לא הייתי צריכה לעבוד.... אז אולי.....
ואולי לא כדאי להמשיך את המחשבות האלה כי אני לא מרגישה מוכנה.
כבר שנה וחצי שאני חושבת על חינוך ביתי און אנד אוף. לפעמים כל כך בעד, וברגעים אחרים ברור לי שזה לא בשבילי. לא עם שלוש.
אם הייתי במצב של חוסר שביעות רצון מהמסגרות של הילדות, הייתי כבר עושה משהו. זה בטוח.
נראה לי שהתברכתי במקומות טובים.
נראה איך יהיה הגן הזה עם הילדה הזאת. זה היה הגן של הבכורה. והן כל כך שונות! היא (האמצעית) צריכה גננת סופר רגישה לצרכים שלה.
אני צריכה להיות עם היד על הדופק כל יום, כדי לדעת שהיא מקבלת את מה שהיא צריכה.

ועוד שינוי השבוע - הגדולה מתחילה קייטנה. אבל הקייטנה היא לא העיקר - היא סיימה כתה א'.
אותי זה מאוד מרגש. מה שנהיה מהילדה הזאת תוך שנה. האנגלית.... (לא יכולה לספור כמה פעמים ביום אנחנו מבקשים ממנה לשחק עם אחותה בעברית. עברית!!!), העצמאות החדשה שהילדה השקטה הזאת מצאה לה שם. החברות החדשות. היא הולכת לשם בשמחה (וזה בי"ס ציבורי רגיל. 21 ילדים בכיתה.), וקוראת באנגלית נפלא! וכבר מחכה לקייטנה.

אני צופה קיץ כיפי. עם ביקור של חברים באוגוסט (הי את שם? מחכים לכם!), עם בייביסיטר על חתולה חמודה של חברות במשך חודש (מיאו!). עם הגן החדש של האמצעית, ותקראו לי נביאה, אבל נראה לי שהקטנטונת שלי תכף תתחיל ללכת. יהיה כיף

אני שומעת התרחשות מלמעלה. ועכשיו אני ערה ויכולה לחבק את מי שמתעוררת. ולראות מי מהילדות תרצה לבוא איתי לשוק...
יום נפלא שיהיה לכולם.

<שתי גדולות כבר כאן. בוקר טוב>

[כל_הריון_הוא_התחלה*]

אני צופה קיץ כיפי.
שהתצפיות יגשימו את עצמן. בהצלחה...

[אמא_ללי*]

איזה כיף לקרוא
מאד מזדהה עם המחשבות והתהיות לגבי חינוך ביתי, בדיוק כתבתי על זה אצלי לא מזמן.
החיים כל כך דינמיים ומשתנים כל הזמן...

[סלט_פירות*]

קטנתי מפושפשת עם חיתולי בד.
<לא זה לא בלוג בלי חיתולים, או פשפושים, או קשקושים. זה חלק מהחיים.>
והנה, היא מראה סימני עצמאות וסרבנות פשפושים. היא נורא עסוקה כל הזמן. זוחלת. כמעט הולכת. כשאני מנסה לפשפשותה, היא כמעט קופצת לי מהידיים. ויש לה כוח לקטנה הזאת.
או שאנחנו יושבות מעל הקערה. אני מנסה לתת לה כל מיני דברים בידיים, להתעסק בזמן פשפוש (אחרת אי אפשר. זה כמו שאני לא יכולה לשבת בשרותים בלי לקרוא או לפתור סודוקו), והיא מברברת ומשחקת ומנסה להשתחרר מתנוחת הפשפוש. וכשאני מוותרת היא זוחלת לכל כיוון אפשרי, לא עוברת דקה ויש שלולית. לפעמים שתיים קטנות.
ויש לי הרגשה שזה שלב שלא יעבור. גם להלביש את החיתול כבר נהיה פרוייקט ל-3 ידיים.
ובכל זאת אני מנסה לזכור שעם אחותה הגדולה קצת אחרי הגיל הזה היא היתה בלי חיתול בבית וכמעט בלי פספוסים. היא היתה אומרת קקי, הייתי מושיבה על הסיר והופה יש תוצרת.
אני לא מצפה שיהיה אותו הדבר (זה כבר לא אותו הדבר. לא התחיל אותו הדבר ובטח גם ימשיך אחרת לגמרי), אבל יודעת שהיא תגדל והתקשורת תשתכלל והסרבנות תלך ותעלם.

[לוטם_מרווני*]

זה דווקא כן שלב וזה כן עובר. זה שלב שהופך לקטנטנה שמתיישבת לבד על הסיר או לקטנטנה שנעמדת ליד אמא ורומזת לה שהיא צריכה. אבל השלב הזה דורש ויתור ושחרור הנושא מצדך...
כייף לקרוא אותך.
וחוצמזה לדעתי הגישה לא צריכה להיות בחירה בחינוך ביתי כי המסגרות לא טובות, כאן בכפר המסגרות נחשבות מופלאות. הבחירה בחינוך ביתי היא דרך חיים, בלי קשר לאיכות המסגרות. את, כמו שאני מכירה אותך, משגשגת נפלא בדרך החיים שבחרת לך.

[סלט_פירות*]

הגישה לא צריכה להיות בחירה בחינוך ביתי כי המסגרות לא טובות
כמובן שלא לזה התכוונתי. הכוונה היתה שאם היתה לי בעיה עם המסגרות הנוכחיות, אז היה לי יותר קל להחליט ולקחת צעד בכיוון.
כרגע זה בלתי אפשרי, כי אני עובדת ובקרוב אעבוד קצת יותר, אבל עדיין חלקי (בקרים בלבד).
אבל אני לא שוללת את זה בשום שלב. זה תמיד ברקע.

ועכשיו התרגשות. גור כלבים קטנצ'יק (בן חודשיים) יבלה פה את סוף השבוע. הילדות מחכות שהוא יגיע. יהיה מעניין...

[סלט_פירות*]

ההתרגשות הפכה להיסטריה. מצד כולם. חוץ ממני.
הקטנטונת בוכה כשהוא מתקרב ומלקק אותה. האמצעית בוכה כי הוא מתקרב אליה. והגור בוכה כשהוא רואה את עצמו במראה.
הגדולה עוד בקייטנה, אבל אני סומכת עליה שהיא אולי תבהל מהמרץ שלו אבל תהיה בסדר.

בסוף כולם יתרגלו לנוכחות שלו וביום ראשון אחה"צ יתקשו להפרד.
חויות בהמשך.

[פלוני_אלמונית*]

אוח, גם אצלנו שלוליות לרוב

[פלוני_אלמונית*]

<זו אני, מארז אהבה ממחשב ירושלמי>

[לוטם_מרווני*]

http://fabulousblueporcupine.files.wordpress.com/2008/05/puppy1.jpg]+[/img] ככה אני מדמיינת כלבלב
מקווה שהכלבלב ואתם תהנו ביחד

[אמא_ללי*]

אני עדה שזה שלב וזה עובר... היה לנו בדיוק ככה, ימים שלמים של שלוליות. עכשיו היא יבשה ומסמנת כמעט כל הזמן, מתיישבת לבד על הסיר, ומבקשת ללבוש תחתונים בכל פעם שאחותה לובשת.
בקרוב זה יגיע

[סלט_פירות*]

עדכוני כלב -
הילדות עדיין מפחדות. בעיקר האמצעית. היא ממש בהיסטריה ממנו. לא חשוב כמה נסביר, נראה ונדגים, היא בורחת וצורחת.
הבכורה גם די מפחדת, אבל ברור לנו שהיא תופסת טרמפ על ההיסטריה של אחותה הקטנה. לפחות היא מוכנה ללכת על הרצפה לפעמים, בתנאי שהוא לא ירדוף אחריה כדי לשחק עם הרגליים שלה.

הקטנה בסדר, כל עוד היא לא רואה אותו. היא גם מפחדת. בעיקר כי הוא רוצה לאכול לה את הידיים והרגליים. כל עוד היא עלי, היא בסדר. כל עוד הוא ישן, זה גם בסדר.

חברים יבואו אחה"צ לברבק ולשחק. נראה איך ילך.

קטנטונת עדיין מסרבת. חוץ מבבוקר. הבוקר עשתה קקי ענקי בכיור. אחרי שאתמול כל היום לא עשתה קקי בכלל. בהתחלה היא ניסתה לעוף לי מהידיים, אבל הסתבר שהיו לה קצת גזים. אח"כ יצא פיפי ועוד המון קקי. ומאותו רגע היא נרגעה.
אחרי שחזרתי מהשוק, ניסיתי לפשפשותה (לפני ציצי-שינת צהריים), והיא לא הסכימה. לבשנו חיתול והיא נרדמה.

ובשוק - תענוג. הלכתי לבדי - זמן איכות שלי ועם הירקות והפירות והביצים בשוק האורגני.
קיץ, ואיזה שפע מקומי. בעיקר של ירקות. פירות אין הרבה בחוות המקומיות.
עלים, קישואים, תפו"א, אפונה, שעועית ירוקה. והמחירים קצת יותר שפויים מבדר"כ אבל כשקונים כל כך הרבה, החשבון בסוף מרקיע שחקים...