דג חתול

זה בסדר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, בעיני. אני בעד. אבל לשים לב שזה מה שעושים, זה חשוב.

אם כתבתי כאן במפורש את שני הצדדים של העוגה

(ש'אני יודעת שאני משתמשת בזה כש'אין ברירה' אבל לא מוצא חן בעיניי לעודד את זה'), אז אני לא שמה לב?

(ימים טובים שמאשימים אותי ב'פוליטיקלי קורקטנס')

_הן לא ראויות יותר לעזרה!
רוצים יותר לעזור להן בתקווה שייצא מזה זיון._

אהה, ואז כולן היללו כאן את הניסוח של קרוטונית: מנגנון מפתח שכזה ליחסים בין המינים.
רוצים לעזור לי בתקווה שייצא מזה זיון.
באמת מַפתח מצוין שצריך לפתח !

_זהו. אחר כך חשבתי: ואו, זה היה מדגם פצפון אבל אפקטיבי למה שהכוח של הפלירטוט והמיניות יכול להרים בעולמנו. גבר רואה אישה ורץ לגול את האבן מפי הבאר. ממש ככה.
הלכתי ונדהמתי מזה בתוכי פנימה. גם בא לי בטוב באותו יום, חיזוק קטן לאגו, למה לא.
המחשבה הבאה היתה: אם הייתי במצב רוח רע, כעוסה, והייתי מתחילה לכעוס עליהם "תזיזו את זה כבר מפה" . הייתי הורסת להם את כל המוטיבציה לעזור (כמובן זו גם סוגיה רגילה של יחסי אנוש ולא רק גברים-נשים. אבל בכל זאת). ומה אם לא הייתי משתפת פעולה, והייתי מתחילה להרצות להם על מחדלי העירייה. הלא רק היו מתים שאעוף משם._

אז למה צריך ללכת לשתי דוגמאות קיצוניות כמו לדבר בכעס או 'להרצות' להם?
אולי אפשר פשוט לבקש מהם, בצורה הכי פשוטה ואנושית - קשה לי לעבור כאן, אתם יכולים בבקשה לעזור לי להזיז את זה?
בקשה פשוטה, בלי פלירטוט....

לא, אבל אז חס וחלילה הייתי מקלקלת את המסיבה

תהליך שבו את מפסיקה לאט לאט ובהדרגה לראות את עצמך כקורבן של הנסיבות, ומתחילה לאט לאט לראות את עצמך כמובילה של החיים שלך.

שליחה על ידי יעלצ* » 18 מאי 2012, 08:39

אהבת עולם - פספסת את הפואנטה. ההוא עזר לקרוטונית בגלל שהיא הייתה עם עגלה, לא בגלל שהיא הייתה (ועודנה) יפיפיה מהממת.

(סתם, אין לי כוח לעולם היום).

אני לא חושבת שהוא עזר לקרוטונית מפני שהיא יפה אלא מפני שהיא אשה. זה הבדל חשוב. ולדעתי, בהתחלה - אשה עם עגלה, כלומר מצב עדין, זקוקה בהחלט לעזרה. בתשתית יש נימוס בסיסי ביותר.
בהמשך גם נוצר זרם אשה-גבר חיובי שהשאיר חיוך אצל שניהם.
יש פה משהו מאוד דק.
שחלק מקסמו הוא בכך שאין שום המשכיות או ניסיון להמשכיות. הפועל לא קלקל את מה שעשה באיזו הצעה זולה.

אה, יעלצ, כתבנו ביחד!

שליחה על ידי יעלצ* » 18 מאי 2012, 08:52

_יש פה משהו מאוד דק.
שחלק מקסמו הוא בכך שאין שום המשכיות או ניסיון להמשכיות. הפועל לא קלקל את מה שעשה באיזו הצעה זולה_
מה שרציתי לומר, וכרגיל בשמת ניסחה יותר טוב

אני רוצה לעשות הבדל בין פיתוי לפלירטוט.
בפיתוי יש את מרכיב המימוש, לפחות אחד הצדדים מתכוון להגיע לחילופי נוזלים

בפליטוט יש הסכמה בין שני הצדדים להשאיר את הדברים בדיוק איך שהם. מה שנעשה שם זה חילופי אנרגיה (בואו נקרא לזה רייקי) שהיא מינית ביסודה אבל לא מכוונת ליחסי מין. זו אנרגיה מקסימה בעיני, היא לא קשורה תמיד ביופי אלא במודעות לאנרגיה הזו.
בגדול זה ההבדל בין מחמאה להטרדה מינית, ואני חושבת שכל אחת יודעת לזהות את ההבדל בניהן אם היא כנה עם עצמה.
קרוטונית יכלה להיות גם סבתא בת שמונים (ולא שאני רומזת שהיא נראת כך

) ועדיין לפלרטט עם הפועל להנאת שניהם.

קינמון, לא שכחתי (-: אבל זה חמוד מצדך להזכיר.
דיבורים על הבדלים בין המינים (והניסיון להבין אותם) זה לא קורבנות.
דיבורים על עדתיות (והכרה בהבדלים בין העדות, ושימת לב לפרטים במקום להשטיח הכל כאילו שהכל דומה וכולם שווים) זה לא "רגשי נחיתות עדתיים"
דיבורים על שוביניזם...זה לא בהכרח מרירות או קורבנות. זה הכרה בכך ששוביניזם הוא בילת אין לפעמים, וזה מעניין (ומקל! ) להכיר בזה.

אני לא חושבת שהוא עזר לקרוטונית מפני שהיא יפה אלא מפני שהיא אשה. זה הבדל חשוב.
בדיוק מה שהתחלתי להקליד וראיתי שבשמת כבר כתבה

ומעבר לזה, אהבת עולם, גם לי היו השגות על הסיטואציה. פירטתי אותן. זה לא אומר שבפעם הבאה בסיטואציה דומה אנסה לחסום אינטראקציות כאלו בכוח. להפך, אחייך וארצה להיות ידידותית. הפסקתי לחשוב שפמיניזם אמור להיות = אישה+עצבים. (אורח חיי מספיק פמיניסטי בשביל להיות בטוחה בזה, ולאתר צרימות וניסיונות "לכופף אותי" אם יופיעו ולא לתת להן מקום).

לפלרטט עם גברים כדי לקבל מהם עזרה? לא נראה לי.
אה-אה, לא-לא. הוא קודם קפץ לעזור לי, ואז הגבתי לו בפלירטוט. הבדל עצום.

_מקומם אותי שהיופי / הסקסיות הם אלה שמצדיקים עזרה או לא עזרה.
מה עם סתם אכפתיות בין אדם לאדם?_
זה לא סותר עזרה לזקנה לחצות את הכביש.

לא בגלל שהיא הייתה (ועודנה) יפיפיה מהממת.
תמשיכו, תמשיכו, בא לי טוב היום

וגם מה שדגחתול ובשמת ועננים בקפה כתבו @}

_תראי איזה לא בסדר הוא. איזה בנאדם. לא יכול להתחשב? אשה מבוגרת. בושה."
אשה מבוגרת. היא אמרה לי. הוא קרא לי אשה מבוגרת._

איזה סיפור משעשע-מריר-מתוק-מקסים! @}

שליחה על ידי יעלצ* » 18 מאי 2012, 11:09

"

לכולן

<רק שהיד הענקית מעלי, לא תנחת עלי בטעות ותמחץ אותי>

מקומם אותי שהיופי...
רוצה להזכיר משהו מאד טריוויאלי.
בני אדם בכלל, ולא רק גברים, ברמה הלא מודעת, יהיו נכונים יותר לעזור לבני אדם (ולא רק) ״יפים״.
זה מתחיל בתגובה פיזית שמתחוללת בנו במפגש עם מי שבעינינו, ״יפה״.
זה אולי ״לא יפה״ ו״לא ראוי״ אבל תלונות יש להפנות למהנדס.
<ותודה לאל שעשה אותנו יצורים בעלי מודעות. שעוזרים לזולת למשל. או שיכולים להחליט להתאפק, גם שהשרביט מזדקפת

>

גם שהשרביט מזדקפת >
בעיני המשפט הזה הוא פשוט תמצית האלימות הפמיניסטית

לא יודעת מה איתכן, אני נורא נהנית מהדף הזה.
(אהבת, מקוצר זמן לא הגבתי לדברייך ועדיין אני בקוצר זמן, רק רציתי להגיד: אל תתעצבני! אני בעדך. תני להתווכח קצת. וחוץ מזה אם הואשמת בפוליטיקלי קורקטנס לראשונה בימייך הסוערים אני מניחה, (-: אז כבר הרווחת, ואין לך רשות להתלונן (-: )

אני לא חושבת שהוא עזר לקרוטונית מפני שהיא יפה אלא מפני שהיא אשה. זה הבדל חשוב. ולדעתי, בהתחלה - אשה עם עגלה, כלומר מצב עדין, זקוקה בהחלט לעזרה. בתשתית יש נימוס בסיסי ביותר.
רוצה לדייק עוד יותר: ראה אימא עם תינוק בעגלה. כלומר, מצב עדין גם עבור התינוקלה. אדם עם מצפון, עם מחשבה על הזולת - קפץ לעזור. כלומר, לאו דווקא משום שהיא אישה, אלא משום שראה אימא עם תינוק בעגלה. קרוב לוודאי שהיה עוזר גם אם היה רואה זקנה או זקן מדדים עם או בלי קביים. כלומר, עזרה לזולת. וכל מה שקרה אחר כך - כמו שכתבו בשמת וקרוטונית - שייך לאחר כך.

ומסכימה מאוד עם עננים בקשר להבדלים בין פלירטוט לפיתוי שזהה להבדל בין מחמאה להטרדה מינית: בדיוק האם מעורבת כאן כוונה וניסיון לממש או לא.

ההוא עזר לקרוטונית בגלל שהיא הייתה עם עגלה, לא בגלל שהיא הייתה (ועודנה) יפיפיה מהממת.
בהחלט! מסכימה לכל מרכיבי המשפט ונהנית מתמציתיותו. (זה שהיא הלכה וניצלה את זה לטובתה אחר כך וגירפה לחיקה השופע את הגרגורים שלו, זה כבר...
מה בעצם? סבבה. זה מה שזה.
הייתי ככה קרובה להתחיל לפתח קורבנות תסכולית מזה שלא נהיה פה "מה שרציתי להגיד"
והנה, יפהפיות השבט נרתמות אחת אחר אחת להסביר את הטעון הסבר ולערפל את הטעון עירפול. תענוג.

תסלחו לי שאני מתערבת פה עם משהו לא קשור אבל זה כ"כ מצחיק שהייתי חייבת לשתף בגריין מראש הדף:

תאמיני לי אסור להסתובב פה באתר. בהתחלה את עוד שומרת על קצת ערכים ולא נותנת לכל פסיכית פה לבלבל אותך, ולאט לאט את מוצאת שהבת שלך אוכלת רק כוסאמק מונבטת עם אבקת חרובים בלי חיתולים. ממש רבי עקיבא.
(מארז אהבה)

גדול הגריין, כל פעם שאני רואה אותו מצחיק אותי בקול רם! D-: במיוחד ה"כוסאמק מונבטת" וגו'.
חוץ מזה שאני יודעת איפה הקרוטונית גרה, וככה אני מדמיינת לי את כל התמונה עם האיזור, עם האווירה, עם הפועלים. נחמד.

הדיון הזה גרם לי בכלל לחשוב על זרמים של אנרגיות. בשנים האחרונות אני מזרימה אנרגיות חיוביות מתוך מודעות גמורה לזרים ברחוב. במקום להיות נבוכה כמו שהייתי, אני מסתכלת בעיניים ומחייכת לאנשים. אולי יש איזו הגנה בגיל שלי, באמהות שלי, שלא היתה לי כשהייתי צעירה ורווקה, כי אני היום יודעת מי אני ומאיפה אני באה ואין לי יותר פחדים שהיו לי פעם - אבל זה ממש ממש כיף להזרים אנרגיה חיובית, שלפעמים עשויה להתפרש אפילו כפלירטוט וגם זה לא מאיים עלי. זה מכניס המון שעשוע ושמחה לחיים (-:

מקסים בשמת. תודה.
מזכיר לי סיפור שאין לי זמן לכתוב עכשיו.

טוב, אני מבינה את מה שכתבתן, ומסכימה חלקית.
מה שבכל זאת הקפיץ אותי בזה, זה שנתקלתי לא פעם בסיטואציות דומות שלא עשו לי טוב.

אני מודה שכאשר מדובר באמת באינטראקציה קצרצרה, זה פחות משנה.
כפי שכתבתי, כאשר אני נשארת במקום יותר מרגע - מיד מתחילות הציפיות של הצד השני לעלות.
זה אף פעם לא נעים.
זאת אשליה גדולה לחשוב ש'מה אכפת לי, איזה כיף, אני אישה (יפה או לא) וזה גורם לו לעזור לי - אז מה אכפת לי לקבל עזרה?'

קודם כל, כן אכפת לי.
אני לא אוהבת לקבל משהו, כאשר בתוכי אני יודעת שהצד השני בעצם רוצה משהו בתמורה ואני לא נותנת לו את זה.
גם אם אני אומרת לעצמי 'הציפיות שלו זו בעיה שלו', ברגש אני עדיין מרגישה חרא.
הוא חושב שאולי הוא יקבל משהו בתמורה, ואני יודעת שלא.
אני מרגישה שאני 'מנצלת' אותו.
(שוב, בהגיון זאת אחריות שלו. אבל הרגש לא עובד לפי ההגיון).

שנית, כאשר גבר עוזר לי מהסיבות האלה, בסיטואציה שיש לה המשכיות,
דבר ראשון יהיה לזה מחיר: שאצטרך שוב ושוב להדוף ניסיונות. (לא נעים בכלל, ולוקח המון אנרגיה)

בהמשך לרוב יקרה אחד משני הדברים:

אם לא קיבל את מה שרצה, מה שלרוב קורה - אחרי זמן קצר הוא ייהפך למריר והיחס 'הנחמד' שלו כלפיי יתהפך.
במקרים נדירים, אם מאיזושהי סיבה התפתיתי והוא קיבל את מה שרצה - גם כאן ברוב המקרים היחס שלו כלפיי יתהפך.

כלומר, אין איך לצאת מזה.
בכל מקרה אפשר לנצל את הסיטואציה רק לשבריר שנייה, אח"כ זה תמיד יילך לאבדון.

בקיצור, המסקנה שלי היא שלא שווה לקבל עזרה מגברים, אם מה שדוחף אותם לעזור לי זה שאני אישה.
זה דורש מחירים על גבי מחירים.
זה כדאי אולי רק במקרים כמו של קרוטונית, שהיא במילא עוד רגע לא שם.

אני לא אוהבת לקבל משהו, כאשר בתוכי אני יודעת שהצד השני בעצם רוצה משהו בתמורה ואני לא נותנת לו את זה.
כ"כ נכון, ולצערי גם עם נשים. ז'תומרת מבאס שככה זה עם בני אדם. כשיש נתינה לא נקיה אלא עם ציפיות לקבלת משהו, וזה יכול להיות כל מיני משהוהים, בתמורה. זה לא כיף.

המסקנה שלי היא שלא שווה לקבל עזרה מגברים, אם מה שדוחף אותם לעזור לי זה שאני אישה.

כשיש נתינה לא נקיה אלא עם ציפיות לקבלת משהו, וזה יכול להיות כל מיני משהוהים, בתמורה.

אימרה משפחתית שעוברת אצלנו מדור לדור: כסף היא צורת התשלום הזולה ביותר... וגם: מויחל טויבעס. יענו: אני מוחלת על טובות, מוותרת על טובות מפוקפקות...
זה מתכתב כמובן עם אימרה ידועה אחרת: אין ארוחות בחינם.

ואהבת, לדעתי הגעת למסקנה נכונה ונבונה. באמת עדיף בכלל לא להתעסק עם גברים שמצפים לכזו "תמורה". והרי כל אישה מרגישה מייד אם זה מה שהוא מצפה. יש גברים, כמו בסיפור של קרוטונית, שמתנהגים כבני אדם, כאנשים עם מצפון והתחשבות בזולת, אדיבות, הגינות בסיסית שלא מצפה לשום תמורה שהיא. ומי שלא מתנהג כך וממניעים אלו - די ברור שזה כך.

אז או שמנסים להסתדר לבד, או שמבקשים עזרה מאישה, או שמשלמים בכסף לבעל מקצוע, או שעושים ברטר או משהו כזה. אבל מויחל טויבעס זו בהחלט ודרך יעילה ובטוחה להתנהל בעולם, ובייחוד מול גברים מסוימים.

ההוא עזר לקרוטונית בגלל שהיא הייתה עם עגלה, לא בגלל שהיא הייתה (ועודנה) יפיפיה מהממת.
טוב, חייבת להגיב לדיון שעד כה רק הבטתי בו מהצד, נהניתי וציקצקתי.
בעיניי, אין קשר לקרוטונית (היפיפיה, כמובן). גם לא לעגלה שלה. ולא לגיל שלה (נניח והיא בת 80)
אלא
לצורך שלו להרגיש: גבר / עוזר לזולת / שליט וכו' וכו' וכו'.
לא נעים להגיד, אבל לפי דעתי הקטנה, קרוטונית היא רק טריגר למה שבא לו להרגיש עם עצמו.

ממילא הכל ספקולציות. אי אפשר לדעת באמת מה הניע אותו. אם מניע אחד או כמה מניעים. אז יש לנו את מבחן התוצאה: הוא היה מאוד אדיב, הוא עזר לאימא עם תינוק בעגלה, הוא היה חביב, וגם לא קלקל את הכל עם "התחלה" שלא לעניין. ואם זה גורם לו להרגיש טוב עם עצמו - אז אחלה! הלוואי שעוד הרבה אנשים יתנהגו כמוהו, לא משנה מה המניעים שלו.

ומשום שממילא אי אפשר לדעת מה הוא חשב או הרגיש ואפשר לראות רק איך הוא התנהג (יפה ואדיב ונדיב) אז אני מעדיפה לפרשן את הסיטואציה ככזו שבה היו לו גם מניעים טובים ושוב, אם הוא גם הרגיש טוב עם עצמו - למה שלא יהנה? ובעיני זה לא מניע שלילי. כשעושים משהו טוב - מקבלים טוב.

אני דווקא פרו פלירטוטים ועל אחת כמה וכמה עם פועלי בנין (הקלישאה הגברית בהתגלמותה-גבר מיוזע מעבודת כפיים).
חושבת לעצמי איזה עולם עצוב זה יהיה אם נמגר את התופעה...בכלל לפעמים עגלה עם פעוט היא מין אקססורי חינני לפלירטוט. הגבולות ברורים, יש שם פעוט בעגלה פור גודס סייק (בהחלט אקססורי חוסם פיתוי) ולכן לדעתי המחמאה תופסת עוד יותר...

ומשום שממילא אי אפשר לדעת מה הוא חשב או הרגיש ואפשר לראות רק איך הוא התנהג (יפה ואדיב ונדיב) אז אני מעדיפה לפרשן את הסיטואציה ככזו שבה היו לו גם מניעים טובים ושוב, אם הוא גם הרגיש טוב עם עצמו - למה שלא יהנה? ובעיני זה לא מניע שלילי. כשעושים משהו טוב - מקבלים טוב.
לגמרי. זו היתה הכוונה שלי. כשבן אדם רוצה להרגיש טוב עם עצמו, זה מניע נהדר.
אבל לא כדאי לשייך את זה לטריגר. לא לטובה ולא לרעה...

שליחה על ידי למ* » 20 מאי 2012, 17:38

מצחיק אותי לחשוב איך היה הפועל מגיב אם היה יודע כמה חופרים פה אודות מעשהו האבירי (ולא שזה לא מעניין..)

גם כשהשרביט מזדקפת >
קודם כל התנצלות:
השרביט מזדקף כמובן. לא מזדקפת.
(הרי לא יעלה בכלל על הדעת לבחור במקרה הזה, בדימוי בלשון נקבה).
עודף יצירתיות של המחשב בזמן ההקלדה- גרם לטעות המצערת. ^{ואני לא מצליחה לערוך.}

בעיני המשפט הזה הוא פשוט תמצית האלימות הפמיניסטית.
תראו מה זה גברים. גם כשהם פמניסטים, הם אלימים.

<ציטטתי את האיש של רוזמרין בעניין השרביט.>

למען הסדר הטוב אני מחזירה את הבלוג הכה יגע מההתעסקות בזה, לעיקר העניין: קרוטונית טופפה לה על המדרכה בשמלה אביבית, הבחינה בהזדמנות לשעשוע שזנבו וראשו חד הם מרוב שהוא קצר, ואז, בלב מתרונן וחסר עכבות שלקה לעצמה גזוז קטן בכוס גבוהה על הדרך, ז"א על המדרכה, והגבר בסיפור נהיה פה - נו, איך קוראים למאכל הזה שזה תבנית עם המון בשר קצוץ חסר טעם מעוטר בביצים קשות? זה מה שנהיה ממנו. והוא, חוץ מלהסמיק ולהרים עיניים בהפתעה למשמע ההערה הגרגרנית שלה, לא עשה כלום, המסכן! ומה עשו לו פה? נותן עזרה לאשה רק בגלל שהיא יפה! וכל תקוותו זה מין ולכן טרח לעזור! וגם, מניאק שכמותו , אם היא לא הייתה שפיפה סקסית אלא זקנה בת שמונים הוא גם היה טורח??? הא???ברור שלא! גועל נפש. פשוט גועל נפש! המסקנה הברורה היא שאם זה ככה, מוטב לא לקבל עזרה מגברים. חרמנים נצלנים כולם. זה מה שהם. טפו. (בקיצור יצא לנו כאן מערכון על עצמנו (-: )
אז הרי תזכורת לקטע הרלוונטי ויאללה, נסענו.
_ואיפה שהייתי צריכה לעבור עם העגלה המדרכה היתה חסומה. ישבו שם שני פועלים בשמש ושתו משהו. איך שהגעתי קפץ אחד "גברת, בואי אני אעזור לך" והתחיל לפנות את המחסומים.
נזכרתי שאני לבושה יפה, ובמצב רוח טוב, חייכתי ואמרתי: "כן? אתה תעזור לי?" באושר של "זכיתי בלוטו" ובנימה עוגבנית ופתיינית. היה ממש נחמד (אני הדודה עם העגלה אבל מה איכפת לי לפלרטט קצת).
והוא אומר "כן, בטח". ומתכופף למחסום ומסדר.
בעוד הוא מזיע, חברו היושב אמר בגיחוך "כן, הוא בחור טוב, אל תראי אותו ככה, הוא רק נראה רע".
ואני: "מה פתאום? הוא לא נראה רע בכלל". (בנימה של: אני מגנה על הגבר שלי! תיזהר לדבר עליו ככה).
ואז גם המתאמץ לעזור לי הרים את מבטו ועינינו נפגשו ואני חייכתי אליו. הוי כמה הורמונים עפו שם. למרות שהיה סתם בחור נחמד, פועל צעיר. זהו. אמרתי תודה והלכתי עם העגלה. עם הדאווין בחוץ._

קודם כל התנצלות:
די נו, לא מתנצלים על דברים מצחיקים (-: טעות שבאה בול מתאים בשיחה.

נו, איך קוראים למאכל הזה שזה תבנית עם המון בשר קצוץ חסר טעם מעוטר בביצים קשות?
קלופס

כולנו מנסות לפשט ולהבהיר, אבל היחסים בין נשים לגברים - הפוליטיקה, ההיסטוריה, הביולוגיה, הפסיכולוגיה - הם עניין לא פשוט ולא בהיר, וכמה שנתאמץ לא נצליח. המקסימום שאפשר לעשות זה לנקות את עצמנו מכל מיני מטענים שמערפלים לנו את הסיטואציה (כמו תמיד, בעיקר עצה לעצמי)

אני בדיוק תוהה אם השיחה שהתנהלה כאן לאחרונה בין כולם עונה על
לנקות את עצמנו מכל מיני מטענים שמערפלים לנו את הסיטואציה
מה דעתך?

קלופס
נכון! היי חלוקית! (-: תודה

במסגרת מטלת כתיבת המאמרים שלקחתי על עצמי לקראת השאקטי, נראה לי שאכתוב אחד על "הדימויים הקולינאריים שנשים משתמשות בהם כלפי גברים" או לחלופין "האביר כקלופס"

השלמתי קריאה של כמה ימים, וצחקתי המון.

תודה לכולן ובמיוחד ל דג חתול שמאכסנת ומאפשרת.

קלופס נישמע כמו עלבון. האמת זאת ניראת גם מנה מעליבה. בשר קצוץ ואפרפר עם ביצה קשה...
פעם היה לי חבר שסבתא שלו גרה בחיפה. היא היתה הסבתא הכי פולניה שהכרתי בימי חיי.
כל פעם שהוא היה בא לבקר, היא היתה מוציאה מהתנור את הקלופס שלה וכל פעם מחדש הוא היה אומר לה בקול שקט של בודהיסט: "אבל סבתא אני צמחוני" (מגיל שש!)
הסבתא היתה נאנחת אנחה ארוכה ומאוכזבת, מסתכלת במבט שבור על הנכד שלה ועל הקלופס לחילופין. פעם הצטרפתי אליו לביקור ודקה לפני שנפרדנו הסבתא נזכרה במשהו, רצה למטבח וחזרה עם הקלופס שהופיע שוב יושב מבויש בקופסא מפלאסטיק. הקלופס עשה את דרכו בשתיקה בשקית אפורה כל הדרך מחיפה ועד לתל אביב.

היא התחילה

חוץ מזה מה רצית שיעשה קלופס פולני בקופסא חוץ מלשבת בשקט בחושך

שליחה על ידי מצ'רה* » 21 מאי 2012, 10:28

או לחלופין "האביר כקלופס"
מזכירה שוב את תעשיית הפשטידות

אוי איך שאתן הצחקתן אותי D-:
אף גבר שלי מעולם לא הזכיר קלופס. איזה מזל.

_אני בדיוק תוהה אם השיחה שהתנהלה כאן לאחרונה בין כולם עונה על
לנקות את עצמנו מכל מיני מטענים שמערפלים לנו את הסיטואציה_

לא בדיוק. השיחה החצינה את המטענים. את במילותייך הבהירות: למען הסדר הטוב אני מחזירה את הבלוג הכה יגע מההתעסקות בזה, לעיקר העניין:

ניקית אותנו מהמטענים העודפים שעירפלו לנו את הסיטואציה.

אני לא מתה על זה שעל כל מחלה אומרים ניקוי, ועל כל התעסקות בזה גם אומרים שזה ניקוי.
הניקוי האמיתי הוא לראות את הג'יפה ואז לנקות ולהבין שזה בכלל לא קשור לסיטואציה...

היום כשנסעתי לי בכבישים הפתוחים, מקשיבה לתחנת רדיו nostalgie, חשבתי על סיפור הקלופס ששיחררתי כאן קודם, ואמרתי לעצמי בלב, שיט. הרסתי את הפאנץ' ליין. קצת כמו "הסיפור המוזר על החור" שבסוף הפך ל"סיפור על חור" (-: בכל מקרה חשבתי על זה שהיה הרבה יותר מענין אם, אחרי ארוחת הקלופס הנכשלת, הסבתא היתה דוחפת איזו צידה לא ברורה בשקית "שיהיה לדרך" ורק אחר כך, באוטובוס לתל-אביב בהתקף רעב היינו מגלים את הקלופס...oh well
ב רדיו nostalgie ניגנו שני שירים מדהימים ברצף את זה ו את זה

לימונדקה את מעוררת בי נוסטלגיה לטיול של לפני חודשיים בפרובאנס שלווה בפס קול של רדיו נוסטלגיה

נוסטלגיה לnostalgie (-: וכמעט שכחתי שניגנו גם את זה

קלופס?

למה לא תגידי ראש קרפיון, שאתמקם לי בעדה הנכונה?

(או פתיתים לוהטים, שזה מתכון שהמצאתי אמש? לבשל פתיתים. בצל ירוק קצוץ, גזר מגורר, סלק חי מגורר, גמבה קצוצה - להקפיץ במחבת לרגע, עם מעט רוטב סויה ורוטב צ'ילי מתוק. אם רוצים - להוסיף קוביות טופו או כל מיני אפשרויות של אוכלי בשר ועוף. לכבות את האש. לערבב את הפתיתים פנימה והופה, הכל מייד לוהט באדום אש, בגלל הסלק).

<משנה נושא מסקס לאוכל. נראה כמה שניות זה יחזיק מעמד>

מצחיק אותי לחשוב איך היה הפועל מגיב אם היה יודע כמה חופרים פה אודות מעשהו האבירי
ומה בכך? הוא חפר בור, גם אני אחפור!
או כמו שאמרה פעם חברה: "אנחנו לא מרכלות, אנחנו מדברות על החיים".

תודה רבה באמת. יפה שזאת שהורידה אותנו לאבק מדרכת מכניסה אותנו עכשיו לפיח הקלחת. מה שנקרא מן הפח אל הפחת. אז תראי, איך אני אגיד לך, זה לא מעבר חד מספיק.
"לוהט באדום אש" זה לא מצנן כלום.

אוי לי, אני לא טורחת לסמן סמייליים צהובים לכבוד קרוטונית, אבל עכשיו קראתי שוב וזה נשמע נורא לא יפה מה שכתבתי. בחייאת קרוטונית תיכנסי ותשימי איזה חחחח או משהו כזה שמרמז שנקרעת מהבדיחה.
בכל אופן, יציאה מהנושא הקודם חייבת להתרחש כבר, ואני רואה שזה יהיה רק בדידוא (? ) וקרטוע. אני מניחה שאם הייתי מהעדה הנכונה הייתי כותבת עכשיו שנו שויין, העיקר לצאת.

תגובתי: חחח

(טוב לך? פוס**מה).

אני ללא ספק בעדה הנכונה - אכלתי מלוחיה השבוע. ביתית. שפתיים יישקו, כמה שזה מנחם הדבר הזה עם פרוסת חלה בצד. אין לי מתכון.

אין לי מתכון.
סחתיין על הפרקטיות. חוסמת פיתוי עוד לפני שמישהו מעיז לחשוב אפילו, לבקש מתכון.
<מה זה לעזאזל מלוחיה. חוץמזה שאני רואה ערימות מזה בטיפת חלב של נדב ריבה, ושאומרים לי בפולנית "זה יהיה לך קשה" (כן, גם בכפרים הם מדברים פולנית! לא יאומן.), ושהיו אוכלים את זה כל הזמן בסרט ערבי של יום שישי כשהיינו קטנים (זוכרות איך היה כתוב בלוח שידורים של העיתון בסופשבוע "סרט ערבי?" ??!! לא במאי, לא שחקנים, עלילה, או שם סרט! השם של הסרט!! פשוט, סרט ערבי. אני חושבת שחייתי בתודעת הסרטים-האלה-באים-בלי-שם, כל ילדותי ונערותי. ושזה אפשרי דבר כזה, שיש סרטים בלי שם. עובדה. ופתאום אני חושבת, סליחה על הפוליטיות הבתולית שלי, אני באמת לא מתה על ההתערבבות בדברים האלה, אבל פתאום הבליח לי שזה היה טריק שלטוני בעיצוב דעת קהל. יש דברים שבאים בלי שם. הנה, למשל סרט ערבי. כמו איש ערבי. שהשם שלו זה פשוט "ערבי". מדהים, שככה, לא יודעת מה איתכם, אבל אני, גדלתי.
ואז במקום להתקדם עם זה הורידו את זה וזהו. חארות. יחד עם השעון מהקווים הלבנים של הערוץהממלכתי.) אז אין לי מושג מה זה. (מלוחיה)>

נ.ב. : את כותבת פוסטמה עם י'?
<מנסה נואשות לנחש מה זה הכוכב השני.)

_נ.ב. : את כותבת פוסטמה עם י'?
<מנסה נואשות לנחש מה זה הכוכב השני.)_
קרעת אותי מצחוק D-:

http://www.matkonim.net/october04.html

אוי, מלוחיה, מלוחיה. ההוכחה שלא רק אשכנזים יודעים לבשל אוכל לא אסטתי.

דג ח, יש לי סיפור בשבילך, כי חשבתי עלייך באותו הקשר:
אתמול אני יושבת לי לתומי ביומיון, ומריחה ריח עז של עמבה הינדי. אני חושבת לעצמי: איך זה שיש לי כזה ריח סקסי של עמבה? הרי העמבה שלי נגמרה והמעדנייה של אבא שלי עדיין לא הביאה חדשה (אני חייבת קשרים עם איזה בית עיראקי אותנטי טוב לב, אמא של סמדר הלכה לעולמה ואני לא מכירה אף אחת אחרת שעושה עמבה אלוהית בבית).
מן הון להון, אמרתי את זה בקול רם. משהו כמו, "תגידי, יש ממני ריח של עמבה? כי לא אכלתי עמבה, אז אני לא מבינה איך זה יכול להיות".
אומרת חברתי (עוד אחת לא עיראקית בעליל): אה, זה ממני, אני טוחנת חילבה בכמויות.
(-:

ההוכחה שלא רק אשכנזים יודעים לבשל אוכל לא אסטתי.

אני חייבת להגיד שבעיני גפילטעפיש זה דבר לא רק טעים אלא גם יפה. וגם צימעס. משובב נפש. כתום ומתוק ומבריק כזה. מה עוד יש לכם שמה? אה! חזרת. חבל על הזמן. שיא היופי והאופי.
(לא שזה קשה לשכנע שגפילטע שזה מגעיל. אני מבינה את הבעייתיות. ובכל זאת.)
טוב, לפני שיחשדו בי שמתחנפת לאשכנזים אני ממהרת לעניין הבא:

אתם מכירים את זה שאנשים בטוחים שאתה רוצה לראות תמונות של הילדים שלהם? פעם בארנק ועכשיו בטלפון הנייד?
המחשבה הזאת עלתה לי כשנזכרתי שרוצה לכתוב כאן דברים שהילדים שלי אמרו.
אז למרות כל המובן מאליו, רציתי לשתף שלאחרונה התחילה בתי הגדולה לקרוא דברים שכתבתי בבלוגים מהזמן שהייתה פעוטה וילדה, עליה. זה תענוג צרוף עבורם, ואני ממליצה בזאת לתלות תמונות של אימרות הילדים שלכם על כל משקוף, אולי הם יעברו שם פעם עם החברים, או בני הזוג, וזה יתנוסס כעדות נחושה לאהבה שהם עטופים בה כבר כל כך הרבה שנים, וגם עדות לכך שהם חכמים ומיוחדים, גם מהזמן שהם כלל לא היו מודעים עוד לצורך העצום לעשות רושם טוב על סביבתם, מה שנותן הרבה ביטחון וגם התרוננות לב נעימה. ולתמונות:

"מכירים את הריח של שינוי דעת? זה ריח של קליפות מלפפון".

וגם:
"את יודעת אמא, לבן כוח מהכתה שלי יש את מה שהיה לי פעם, שהוא מגדיל את הסיפורים וקצת ממציא כדי שיתפעלו.
פאוזה, ומתקפה: - "ואל תחשבי שעליו זה יותר נורא רק בגלל שאני הבת שלך!"
ברור שאני אחשוב את זה. את הבת שלי! אני מתה עלייך. ברור שזה יותר נורא לי כשמישהו אחר ממציא ומגזים"
"אבל אמא!! (בכעס) - " גם הוא הבן של מישהי שמתה עליו!"

ואמרתי לה, את כזאת חכמה, בחיי. זו התמצית של אהבת אדם, להרגיש בצורה כה ברורה שכל מי שאי פעם נולד ונמצא בעולם, יש מישהו או מישהי שמתים עליו. מטורפים עליו.

אה! בשמת, בינתיים הוספת ריח אחר, אבל התגובה שלי הייתה למיכל על המלוחיה (-: (בקשר לאוכל הלא אסתטי. אבל עמבה...מה לה ולחוסר אסתטיקה. מלכת האימ-אמא של ה מה-לעזאזל-הקשר-לאסתטיקה-אנחנו-מדברים-על-אוכל-או-מה.
הלוואי והייתי יכולה לאכול בחופשיות כמו שאני רוצה. הבעיה שבחלקים ניכרים של היום אני גוהרת על אנשים חפים מפשע כחלק מהעבודה שלי. אולי. מי יודע. פעם. אולי זה ערך מוסף שמקדים את זמנו.

שליחה על ידי מי_מה* » 23 מאי 2012, 09:55

גם אני מתה על הבת שלך. ובכלל כל הפוסט האחרון צמרמורות עונג

שליחה על ידי מצ'רה* » 23 מאי 2012, 10:25

מלוכיה.
(סתם, שתדעו.)

ההוכחה שלא רק אשכנזים יודעים לבשל אוכל לא אסטתי.
הוהו הו!! (-:
מלוכיה.
אולי ככה צריך לכתוב אבל זה לא נכון, מלוחיה כמובן, מה זאת אומרת.
<זה לא טעים, מגלה בסוד>...
בכל אופן הסרטים הערביים של יום שישי העלו לי את הזכרון הכיפי הזה, של יום שישי אחר הצהריים, בירושלים, כשהשבת יורדת על העיר והאור מתחלף לו למשהו שקוף ענוג כזה,
והבית נקי, והמקרר מלא אוכל, ואני ואמא שלי יושבות מול הטלויזיה, עם ערימת גרעינים ענקית, ורואות את הסרט הערבי ההוא, מתענגות לנו לגמרי, המוהנדס, האהבה הבלתי אפשרית לבחורה הפשוטה, הגורלות שנחרצו כבר אז, במבט ההוא. אח אח, הטרגדיה הקשה. איזה עונג. וערימת הגרעינים הופכת אט אט לערימת קליפות נלהבת.
ובמחשבה נוספת, מה שהיה הכי כיף בכל זה, זה הנצנוץ המבין הזה שהיה לי ולאמא שלי בעיניים, הבנה מלאה של מה שאנחנו חושבות על זה, ושל ההנאה הטהורה שלנו.

איזה דף מענג, איזה דף מהחיים הדף הזה.

_זוכרות איך היה כתוב בלוח שידורים של העיתון בסופשבוע "סרט ערבי?" ??!! לא במאי, לא שחקנים, עלילה, או שם סרט! השם של הסרט!! פשוט, סרט ערבי. אני חושבת שחייתי בתודעת הסרטים-האלה-באים-בלי-שם, כל ילדותי ונערותי. ושזה אפשרי דבר כזה, שיש סרטים בלי שם. עובדה. ופתאום אני חושבת, סליחה על הפוליטיות הבתולית שלי, אני באמת לא מתה על ההתערבבות בדברים האלה, אבל פתאום הבליח לי שזה היה טריק שלטוני בעיצוב דעת קהל. יש דברים שבאים בלי שם. הנה, למשל סרט ערבי. כמו איש ערבי. שהשם שלו זה פשוט "ערבי. מדהים, שככה, לא יודעת מה איתכם, אבל אני, גדלתי.
ואז במקום להתקדם עם זה הורידו את זה וזהו. חארות. יחד עם השעון מהקווים הלבנים של הערוץהממלכתי._

צחוק כזה לא צחקתי כבר המווווווווווווווון המוןןןןןןןןןןןןן זמן
לכן את מקבלת לינק למתכון וסיפור

מתענגות לנו לגמרי, המוהנדס, האהבה הבלתי אפשרית לבחורה הפשוטה, הגורלות שנחרצו כבר אז, במבט ההוא.
הו תודה תמרולה! אז לא הזיתי.

ובמחשבה נוספת, מה שהיה הכי כיף בכל זה, זה הנצנוץ המבין הזה שהיה לי ולאמא שלי בעיניים, הבנה מלאה של מה שאנחנו חושבות על זה, ושל ההנאה הטהורה שלנו.

זה מזכיר לי שיחה לא מזמן עם סבתא שלי. שיט, הייתיצריכה לכתוב אותה כבר אז עכשיו שכחתי את השמות.
"...גם אני ישנתי מאוחר. בגלל האח הגדול. ראית איזה ממזרתה ...(סיגלית?)? בחורה חרא! ואלה מטומטמים איך חושבים אותה פיקחית! במיוחד ...(קותי?) כמה נהניתי, היה באמת טוב אתמול."
ואני, שתקתי שבריר שניה אחד יותר מדי בהתלבטות (אין לי תיאוריות נגד זה, אבל פשוט לא ראיתי יותר מפרק שניים. לא מאידיאולוגיה. זה מגעיל ודוחה בלי ספק אבל כבר הייתי מכורה פעם, והייתי מתמכרת בקלולה שוב.
אבל היא, מיהרה להגן על הדבר החשוב יותר מהחיים עצמם: הכבוד. ונוכח השתיקה הכמעט לא מורגשת שלי ביצעה פליק פלאק מטורף ומרשים לאחור והצהירה:
"..אני לא רואה תמיד. האמת כמעט לא רואה! רק אם לא בא לי שינה"
ובא לי להגיד לה וואללה סבתא אז מאיפה הבקיאות בשמות שלהם ככה, ובמקום זה אני מתמלאת הערכה על איך היא סגורה על ההצהרה הישראלית הכי חזקה: "אני??!! מה פתאום. לא רואה האח הגדול"
וממהרת להשחיל את ההצהרת נקיון-מסך הזותי, כמו כל מי שמכבד את עצמו. ז"א, מהירות התמרון, כל כך הרשימה אותי, שמיד אמרתי "אבל סיגלית, קשה לדעת אם היא יפה מרוב האיפור"
והיא בהקלה ובאושר ממש, שפכה את כל הג'יפה שיש לה על סיגלית, על שאר המשתתפים, ועל התכנית הזאת שהיא כולה גועל נפש אחד גדול .

תודה פלונית! (זה היה הקטע העצוב (-: אבל צחוק בריא זה תמיד טוב)

ותודה גם על הקישור לסיפור המלוחיה! (זה כמו בבריאן כוכב עליון, כשהאמא לוקחת בחפץ לב את המתנות השוות מהמלאכים ומוותרת בחוסר חן על המשהו המוזר, לא זוכרת מה זה, כך גם דינו של המתכון. )אבל מי כתבה? לא כתוב בשום מקום למי קרה הסיפור.

בבריאן כוכב עליון, כשהאמא לוקחת בחפץ לב את המתנות השוות מהמלאכים ומוותרת בחוסר חן על המשהו המוזר

"תודה על כל הדברים, אבל ממש לא הייתם צריכים לטרוח עם המור"

אבל מי כתבה? לא כתוב בשום מקום למי קרה הסיפור.
או לאיה או לחמדה

איה com]חמדה content[/po]&view=article&id=170&Itemid=18

מקסים! טוב להכיר! תודה רבה.

אבל ממש לא הייתם צריכים לטרוח עם המור"
בדיוק (-:
הנה: http://www.youtube.com/watch?v=[po]aiCgR m1JIw[/po]
(הקול נורא לא ברור. לא מבינים כלום. )

"...גם אני ישנתי מאוחר. בגלל האח הגדול. ראית איזה ממזרתה ...(סיגלית?)? בחורה חרא! ואלה מטומטמים איך חושבים אותה פיקחית! במיוחד ...(קותי?) כמה נהניתי, היה באמת טוב אתמול."

אביבית. כך שמעתי מאנשים שראו.

שליחה על ידי יעלצ* » 23 מאי 2012, 18:00

כמה הערות:

כולם ראו את הסרט הערבי (לא היה משהו אחר לראות, אגב.....).
באמת מזמן לא דיברו כאן בדף על עמבה .....
אני באמת לא רואה "האח הגדול", רק את הפרודיות ב"ארץ נהדרת". (קותי: "אני באתי מקיפוח אני. לבר מצווה קנו לי קיפוחון").
כיף פה, בדף.

יעלצ היקרה,
כמה משמח לראותך.
בואי קחי קצת גרעינים, יש קצת משמשים, תיכף העונה תיגמר. של המשמשים כמובן...

"אבל אמא!! (בכעס) - " גם הוא הבן של מישהי שמתה עליו!"
איזו ילדה מדהימה!!!

אגב, לא כל הילדות והילדים אוהבים שאימא מדברת ומספרת עליהם. יש כאלה שממש יכולים להתחרפן.

אח, הסרט הערבי בלי תרגום עם המוהנדס והאהבה הענקית והאבא עם השפם וקול הבס והשכנה שצוחקת צחקוקים כאלה והמשרתת וכו' וכו'. ככה למדתי ריקודי בטן

ום שישי אחר הצהריים, בירושלים, כשהשבת יורדת על העיר והאור מתחלף לו למשהו שקוף ענוג כזה,
בדיוק. צעיף שקוף ענוג של אור ערטילאי מרפרף מרתית. מעורר כמיהה למשהו חסר שם. יופי קשה מנשוא.

הסרט הערבי בלי תרגום עם המוהנדס והאהבה הענקית והאבא עם השפם וקול הבס והשכנה שצוחקת צחקוקים כאלה והמשרתת וכו' וכו'.
בגלל שקראו לזה רק סרט ערבי כמובן שלא היה אפשר לדעת למה לצפות. אבא שלי היה מתחיל לצפות וקורא בשמחה "זה סרט פלאחים!" (=יהיה סלפסטיק ואנשים עם גלביה) או "זה סרט אהבה!" (= תהיה נשיקה קצרה, שיר של עשרים דקות ומישהו שנשפט על לא עוול בכפו לעשר שנים עם עבודות פרך).

ואני דווקא זוכרת היטב את התרגום...
אוי הרגת אותי עם:
"זה סרט פלאחים!" (=יהיה סלפסטיק ואנשים עם גלביה) או "זה סרט אהבה!" (= תהיה נשיקה קצרה, שיר של עשרים דקות ומישהו שנשפט על לא עוול בכפו לעשר שנים עם עבודות פרך).
אני מתה מזה. איזה נוסטלגיה. אוי אוי. ממש ככה. על לא עוול בחפו, חוסר הצדק המשווע הזה. ואיך שהעניינים התגלגלו שככה זה יהיה. עם קצת רשעות וזדון, וקצת חוסר מזל קיצוני.

טוב....
אי אפשר בלי המקור ככה דרך ריבוע הטלוויזיה, עם הפרעות ומכונת הכביסה הרגשית -
http://www.youtube.com/watch?v=gdIm0s-WNRc

בכפו, אגב, לא בחפו... טעות שלי כמובן...
אוח אוח הסרט.
רק שאני לא זוכרת שהיו בסרטים מחשבות בקול...
זה הז'אנר ההגותי? זה תמיד היה?

דווקא טעות מקסימה.
על לא עוול בחפו - זה מסביר למה הוא חף מפשע.

לא!!!!!!! נגלה פתחי אהובתי היפהפיה!!!!מש מ-א-אול!

(מה חשבתם. ברור שגם אנחנו. כל יום שישי אחה"צ היינו באים לסבתא ויושבים לראות את הסרט המצרי. סבתא היתה חייבת לראות מצרית, כי כשהיתה ילדה קטנה הם גורשו מתל אביב למצריים במלחמת העולם הראשונה בגירוש התורכי של הנתינים הזרים, ושם חיתה באלכסנדריה עד סוף המלחמה שחזרו לארץ ישראל והיא, דוברת העברית הקטנה, ילידת תל אביב, הלכה שם לגן ילדים בצרפתית שהכו על היד בסרגל. איך אהבה לשמוע את המצרית ולהיזכר בילדותה!).

על לא עוול בחפו - זה מסביר למה הוא חף מפשע.

כי כשהיתה ילדה קטנה הם גורשו מתל אביב למצריים במלחמת העולם הראשונה בגירוש התורכי של הנתינים הזרים, ושם חיתה באלכסנדריה עד סוף המלחמה שחזרו לארץ ישראל

וואו. כמה הרבה אני לא יודעת על מה שקרה לאנשים פה.

די מצחיק איך בסרט היא מחפשת בספר טלפונים ענק "מחמוד...מחמוד.." (נראה כמו חלק מהקונספירציה !)
תודה לך פלונית הקישורית.

בקשר למה שהיה פה, בדיוק שמעתי מישהו אומר לפני כמה ימים, שאנחנו לא יודעים איפה היו ומה עשו הסבים שלנו ברגע הכרזת המדינה.
וחשבתי לי, לראשונה, שאני לא בטוחה שסבתא שלי וסביבתה קיבלו את זה בכזה אושר.
יותר סביר שקיבלה את זה בציניות מה. אולי בשמחת ניצחון, או כוחנות, או נקם, אבל בלי ספק עם חששות כבדים.
כמי שנולדה וחיה בין ערבים, דיברה ואכלה והתלבשה כמותם, "שבע דורות בירושלים" , שאמא שלה הניקה את בת השכנים הערבים, או להפך, שהשכנה הניקה אותה, נראה לי שהבשורה היתה מבשרת רעות.
לא שלא היו בלגנים וטינה בהמתנה שרחשה מתחת לאבני הענק הקרירות של החצרות הפנימיות, אבל, נדמה לי, שהיה איזה איזון. שמן הסתם כידוע לכולנו הופר מאוד עם ההכרזה.
אבל שוב, אין לי מושג. אין לי מושג. היא הייתה מספרת על חיי קהילה ממש. הביטוי "בערבית זה בא יותר טוב" , נכח קבע בחיינו. מעניין מה באמת היה בלבבות האנשים הוותיקים מכאן ברגע הכרזת המדינה. צריך לשאול.

_יותר סביר שקיבלה את זה בציניות מה. אולי בשמחת ניצחון, או כוחנות, או נקם, אבל בלי ספק עם חששות כבדים.
כמי שנולדה וחיה בין ערבים, דיברה ואכלה והתלבשה כמותם, "שבע דורות בירושלים"_
ביום הכרזת המדינה, הארץ כבר היתה נתונה חצי שנה במלחמת אזרחים. היה מצב מלחמה בין הערבים לעברים בארץ.
מה שקרה למחרת ההכרזה היה הפלישה של צבאות שבע מדינות ערב מבחוץ.

(סבא שלי מצד אבא היה שם. שם ליד בן גוריון. בן גוריון ביקש ממנו להצטרף לממשלה שלו, אבל סבא שלי לא הסכים והעדיף להישאר בתפקיד שלו. תוסיפי לך גם את זה לדברים שאת לא יודעת על כל מיני אנשים פה (-: ).

כי כשהיתה ילדה קטנה הם גורשו מתל אביב למצריים במלחמת העולם הראשונה בגירוש התורכי של הנתינים הזרים, ושם חיתה באלכסנדריה עד סוף המלחמה שחזרו לארץ ישראל
זה מזכיר לי את דוד ודודה של אבא שלי, אשכנזים ילידי הארץ שחיו במצרים בשנות השלושים ושם גם נולדה בתם. אני זוכרת את סבתא שלי הולכת אליהם לראות את הסרט הערבי של יום שישי, ומדמיינת משהו דומה למה שסיפרה בשמת...

לא שלא היו בלגנים וטינה בהמתנה שרחשה מתחת לאבני הענק הקרירות של החצרות הפנימיות, אבל, נדמה לי, שהיה איזה איזון.
את סבתא שלי הבריחו מיפו פעמיים בתור ילדה, פעם בפרעות של 1921 ופעם בפרעות של 1929. בשביל האיזון.
(אוי, כמה הייתי נותנת בשביל לשאול אותה היום מיליון שאלות על התקופה ההיא. מי שעוד יכול לשאול את הסבתא שלו שאלות - שירוץ עכשיו וישאל! ויכתוב את התשובות!)

אגב, זה מתקשר לי בעקיפין לעקרון הרצף, העובדה שלמדתי על התקופה הזו מספרים בבית הספר, במקום לשמוע סיפורים מסבתא שלי. עכשיו בדיעבד זה ממש מרגיז אותי. בני המשפחה השונים שלי נכחו בארועים ההסטוריים שלמדתי עליהם כל חיי, ואף אחד לא חשב לשלוח אותנו לשאול אותם. ועכשיו, כאמור, מאוחר מדי.

את יודעת, הייתה לי פסקה קודם שמחקתי, שהייתה "לא לימדו אותנו את הדברים האמיתיים בבית הספר! מי יודע מה לימדו ומה היה באמת!" ואז משהו אמר לי לרדת מהבכיינות ולשאול, את מי שאפשר, כולל אתכם כמובן

אבל עכשיו כשאת כותבת, אז כן, זה מרגיז, אם כי ודאי היה צוו השעה או משהו כזה.

קוראת פה תמיד בענין רב ובהנאה גדולה.
מצטרפת עכשיו רק כדי להגיד שהיום מודעים הרבה יותר, מנסים לערב סיפורים משפחתיים אישיים בלימוד כמה שיותר. אני באופן אישי (עוסקת קצת בתחום כתיבת ספרי לימוד) כתבתי לא פעם משימות השולחות את התלמידים לשאול בבית (בדיוק בגלל שכשהבנתי שלמדתי על התקופה הזו מספרים בבית הספר, במקום לשמוע סיפורים מסבתא שלי היה לי נורא עצוב, ואני מרגישה צורך אמיתי להעביר לילדים את המסר שמה שהם לומדים עליו הוא לא רחוק ומנותק אלא חלק מהסיפור המשפחתי שלהם, חלק מהם).
אז כשיש מורה מספיק חזקה ובטוחה בעצמה היא שומעת את הסיפורים של הילדים ומהם מפתחת את השיחה והלימוד, זה כמובן לא תמיד קורה אבל זו השאיפה שלנו (אם כי, גם כאן יש בעיה, מה קורה עם ילדים שאין להם סיפור מתאים, נגיד לומדים על מלחמת העצמאות אבל המשפחה שלהם בכלל חייתה אז בארצות הברית, נניח, ללא כל קשר לארץ, או בברית המועצות, או באתיופיה. כמובן שכל סיפור משפחתי הוא סיפור מרתק אבל עכשיו לומדים על מלחמת העצמאות ומה יעשו הילדים שאין להם סיפור להביא? ירגישו קצת בצד? קצת פחות 'נחשבים'? והנה חוזרים ל(חלק מה)סיבות שבגללן מלכתחילה קובעים תכנית לימודים אחידה. אפשר להגיד אז למה להגביל את הלימוד למלחמת העצמאות ולא ללמוד באופן כללי מה התרחש בעולם בשנת 1948 דרך הסיפורים המשפחתיים של כל הילדים בכיתה? וזו אכן שאלה טובה אבל רחבה בהרבה שקשורה כבר לשאלות האמיתיות - למה צריך בכלל תכנית לימודים? למה צריך מקצועות? למה צריך בית ספר? והנה הגענו כמעט לבראשית...
בכל אופן מה שרציתי להגיד זה שיש היום מודעות וגם נסיון אמיתי לביצוע (לפחות במעגלים בהם אני מסתובבת).

<חוזרת למקומי הטבעי בקהל>

אז למה להגביל את הלימוד למלחמת העצמאות ולא ללמוד באופן כללי מה התרחש בעולם בשנת 1948 דרך הסיפורים המשפחתיים של כל הילדים בכיתה?
פשוט צריך להיות יצירתיים.
לכל דבר יש הקשר.
למשל, אם מדברים על מלחמת העצמאות - אז גם רושמים את כל אלה שמשפחתם לא היתה אז בארץ ומסדרים לפי ארצות מוצא ורואים אם הסטטיסטיקה של הכתה מתאימה לתפוצה של העם היהודי ב-1948 וליחס בין כמה יהודים שהיו אז בארץ לבין כמה שהיו בגולה. ואפשר לקשר את זה לשואה או לכל מיני הקשרים.
אם מדברים על העליות (העליה הראשונה, העליה השניה וכו') אפשר לשאול את כולם מאיזו עליה ולראות כמה יש בכיתה מהעליות הראשונות וכמה משנים מאוחרות ואת זה אפשר לקשר לאין ספור קישורים (העליות המתמידות לארץ לאורך הדורות עד הציונות, עד קום המדינה, עד עצם היום הזה וכו').
כל נושא אפשר לקשר למה שיש בכיתה.
רק צריך ידע, הסתכלות רחבה ואהבה לתלמידים. וזה, הממממ.

אם מדברים על העליות (העליה הראשונה, העליה השניה וכו') אפשר לשאול את כולם מאיזו עליה ולראות כמה יש בכיתה מהעליות הראשונות וכמה משנים מאוחרות ואת זה אפשר לקשר לאין ספור קישורים (העליות המתמידות לארץ לאורך הדורות עד הציונות, עד קום המדינה, עד עצם היום הזה וכו').
לא מזמן עשיתי בדיוק את זה

אבל לא בכל הנושאים יש מכנה משותף רחב כל כך.
וגם תלוי בגיל הילדים, עם ילדים גדולים אפשר לעשות המון (וממש לא עושים מספיק)
האתגר הוא עם הילדים הקטנים - איך בכל זאת להשתמש בכל מה שיש סביבם ובמה שהם רואים וחווים כדי ליצור הקשרים שהם יבינו ושידברו אליהם.

אבל מסכימה לגמרי ש צריך ידע, הסתכלות רחבה ואהבה לתלמידים. וזה, הממממ._
בהחלט יש עוד הרבה עבודה

תודה גוונים

רק צריך ידע, הסתכלות רחבה ואהבה לתלמידים. וזה, הממממ.

הממממ...הייתי לוקחת את מי שכותבות פה ומקימה בית ספר קטן ונפלא
(משפט שבחיים לא הייתי חושבת שאכתוב (-: )

בכיתה של בתי, עסקו לא מזמן בארצות המקור של המשפחה, והילדים התבקשו להביא חפץ משם, או סיפור, או כל מה שרצו. זה מקסים בעיני. אבל כמו שכבר כתבתי, טפו, טפו, חמסה עלינו ועל כולם, הזדמן לנו נס בכתה של בתי, וזה ציטוט שלה משם:
"את יודעת אמא, מלאכית מנחה, אז היא לא צריכה שם של שיעור כדי ללמד אותנו משהו. היא פשוט לא עושה את זה ככה. היא מלמדת אותנו מתוך זה שהיא אוהבת אותנו, ולא מתוך השם של השיעור. נגיד, אם יש לה משהו שחשוב שאנחנו נדע, אז היא פשוט מדברת איתנו על זה."
<חמסה. חמסה. חמסה.>

בכיתה של בתי, עסקו לא מזמן בארצות המקור של המשפחה, והילדים התבקשו להביא חפץ משם, או סיפור, או כל מה שרצו.
איזה יופי! זה בדיוק זה. זו הכוונה.
נשמעת מורה כמו שמורה אמיתית צריכה להיות. כל פעם שאני מגלה או שומעת על עוד מורה כזו אני מתרגשת.
(דוקא ממש מענין אותי אם היא עשתה את זה כחלק מרעיון יצירתי אישי שלה או במסגרת מקצוע או הנחיה של מדריך או ספר לימוד. אם זה אישי שלה, זה מקסים, אבל אם היא קיבלה מתוך ה'מערכת' (מילה נוראית) משהו שהוביל אותה לפעילות הזו או לרעיון הזה, זה כבר ממש מעודד. זה מראה שהדברים מחלחלים...)

העובדה שלמדתי על התקופה הזו מספרים בבית הספר, במקום לשמוע סיפורים מסבתא שלי... .בני המשפחה השונים שלי נכחו בארועים ההסטוריים שלמדתי עליהם כל חיי, ואף אחד לא חשב לשלוח אותנו לשאול אותם.
הכל צריך לבוא מהחוץ? הכל צריך לבוא מבית הספר? בית הספר אמור לומר לנו לדבר עם סבתא שלנו או עם בני משפחה אחרים??
אני דיברתי עם סבתא שלי בלי שהיו צריכים לומר לי. וגם שאלתי אותה המוני שאלות. והיא גם סיפרה מיוזמתה המוני סיפורים על תקופות שונות במאה הקודמת.

והיום דווקא יש הדגשה של הנושאים האלה גם בבית הספר, בכל הכיתות וזה מתעצם ומתחזק בכיתה ז', שבה צריך להכין את עבודת השורשים. ועבודת השורשים מבוססת גם על ראיונות עם בני משפחה, סיפורי משפחה שונים מהתקופות ההיסטוריות הסוערות של המאה שעברה וכו' וכו'.

וסבתא שלי, אחרי כל מה שהיא עברה באותה תקופה חשוכה, הייתה בזמן הכרזת המדינה אסירת מלחמה של הבריטים. היא ספרה לי בפרוטרוט על איך הגיעה לספינת המעפילים ואיך כשכבר ראו את אדמת ישראל וכולם בכו והתרגשו - פתאום הופיעו ספינות מלחמה בריטיות ותקפו אותם - אוניה ישנה שבה היו צפופים ודחוסים המוני נשים וילדים וגברים. ואיך הם זרקו על האגלים קופסאות שימורים וכל מה שהיו יכולים, אבל להם היו רובים ותותחים.... ואיך האנגלים השתלטו בקלות על האוניה ופשוט גררו אותה לקפריסין. ואיך גרשו אותם לקפריסין ושמו אותם במחנה (לפחות לא מחנה השמדה...) עם גדר תיל ענקית וחיילים בריטים. ואיך היו החיים במחנה. ואיך לילה אחד התעוררה כשכל האוהל עף והיא וכל הסמרטוטים המעטים שנותרו לה רטובים לגמרי. ואיזו התרגשות הייתה כשגולדה מאיר באה לבקר. וכשהם שמעו על הכרזת המדינה כוווווווולם קפצו על הרגליים והתחילו לרקוד ולשיר את התקווה. כל כך מרגש!

וואו ליאורה איזה סיפור, תודה רבה.

בית הספר אמור לומר לנו לדבר עם סבתא שלנו או עם בני משפחה אחרים??

לכאורה לא, אבל כן. ובאופן מוזר הוא עושה את ההפך.
אם לנסות להבין איך, אני מגיעה לכך שההפרדה הגילאית יוצרת מחסומים של ממש בין אחים, בין ילדים והורים, ובוודאי בין ילדים להוריהם לסביהם. נכון שסבתות, מכל מקום ומכל סיפור, מזוהות עם משהו חם ומפנק (או קמצן ומרושע, גם יש, אבל זה על אותו מדף. דמות שמפעיל אותה רגש מעולם פנימי עלום שהקודים שלו סובבים בעיקר סביב ההזרה שהוא עובר על רקע מה שחדש. מאיפה אני כותבת את זה. אני אפילו לא בטוחה שזה נכון אבל משאירה ככה.

לדוגמא, השירים בגני הילדים ובבתי הספר. נדמה לי שהמגמה הזאת משתנה, ולמישהו נפל האסימון,
אבל שירי החגים, האוכל, ולא זוכרת מה עוד, נטו להתחדש תמיד. והורים לא הכירו את שירי ילדיהם ולהפך. זו בניית מחיצה. האם מכוונת? מי יודע.

עוד דוגמא, מאפיינים עדתיים. אוי ווי זמיר, מה עשו למאפיינים עדתיים! לקחו שפכטל של שליכטה, ויאללה.

אלה גרמו לסבתא שלי ולאמא שלי לעמוד בטקסים ובחגיגות של מוסדות החינוך עם חיוך אוילי קפוא כזה. אין להן מושג מה הולך לקרות ומה המילים. הן לא מיוצגות בטקסטים החדשים. והם לא נכתבו עבורן.

לכאורה לא, אבל כן. ובאופן מוזר הוא עושה את ההפך.
אז כן או לא?

איך הוא עושה את ההיפך? הרי בדף זה עצמו מסופר על עבודות שבהן התלמידים מתבקשים להביא חפץ משפחתי ולספר את הסיפור המשפחתי הקשור אליו. ואני כתבתי על עבודת השורשים, שנכתבת לאורך רוב כיתה ז' והמבוססת על ראיונות עם בני המשפחה. אם זה מעניין אותך כתבי בגוגל: עבודות שורשים ותראי עבודות גדולות שמכילות המון תמונות ישנות סרוקות והמון מסמכים סרוקים והמון צילומים והמון מידע על חיי משפחה מסוימת לפני עשרות וגם יותר שנים. חיים בארצות אחרות או בארץ, אירועים היסטוריים שחוו, אנקדוטות משפחתיות, חפצים בעלי משמעות רגשית שעברו מדור לדור, מתכונים של סבתא ועוד ועוד.

שההפרדה הגילאית יוצרת מחסומים של ממש בין אחים, בין ילדים והורים, ובוודאי בין ילדים להוריהם לסביהם... הזרה

א. הגן וביה"ס בייחוד היסודי מסתיימים בסביבות 12+ או 13+ זה ממש לא כל היום ולא אמור ליצור הזרה או מחסומים בין בני המשפחה
ב. גם כשהסבתות היו ילדות והלכו לגן או לביה"ס, הסבתא שלהן לא הלכה איתן לשם

ג. בם במשפחות בחינוך ביתי כשיש הבדלים גדולים בין הילדים, הילדים הגדולים לא מבלים כל היום עם התינוקות ועם הילדים הקטנים, אלא מעדיפים את בני גילם.
שירי החגים, האוכל, ולא זוכרת מה עוד, נטו להתחדש תמיד. והורים לא הכירו את שירי ילדיהם ולהפך. זו בניית מחיצה.
הרי לא יכלו לשלב בטקסים בבית הספר שירי חגים ברוסית, בערבית, בתורכית, בספניולית, באנגלית, בצרפתית, בפולנית וכו' וכו'. גם יהודים שהיגרו לארה"ב - ההורים לא הכירו את התרבות ואת השירים וכו' בגני הילדים. ואני דווקא זוכרת איך סבתא שלי טרחה ללמוד את כל שירי הילדות שלי ושרה איתי

הן לא מיוצגות בטקסטים החדשים. והם לא נכתבו עבורן.
הן לא נוצרו עבור ההורים. הם נוצרו עבור הילדים. וגם היום נכתבים שירים רבים לילדים שלא היכרנו בילדותנו. כל הזמן נכתבים שירים חדשים וסיפורים חדשים. דווקא יצירתי ויפה בעיניי. לא חושבת שהילדים של היום אמורים לשיר שירים ששרה הסבתא רבה שלהן.