אני מאד מעריכה את התייחסותך (למרות שנדחפתי כאן) ממש לא נדחפת, להיפך.
יום אחד פשוט קמת והוצאת אותה? קרה משהו שלילי בגן או בלי קשר?
לא, במקרה שלי לא.
אבל לא הייתי שלמה ולו לשניה אחת עם ההחלטה: לצאת לעבוד ולהשאיר את עדי במסגרת.
אז התבשלתי לי תקופה מסויימת (כ-6 חודשים) וכשהודעתי על התפטרות שוכנעתי ע"י הבוס לעבוד בחצי משרה. לזמן קצר זה נראה לי אידאלי, אז נעניתי להצעה. כך משכתי שנה שלמה (!) ובעידודה של חברה, שראתה אותי מתחבטת ומתייסרת, עזבתי את העבודה והוצאתי את עדי מהגן.
לכאורה, נראה שהיו לי כל התנאים הטובים על מנת לשמור על מקום העבודה ואולי אפילו לפתח קריירה: הסכימו למשרה מלאה, היתה גמישות לגבי שעות עבודה (כשעדי היתה חולה, למשל), הגן היה אחלה ועדי אהבה את המטפלות. אבל הרגשתי שאני מפספסת משהו חשוב.
ומה בעצם פיספסתי: את הילדה. פשוט לא הכרתי אותה. קלטתי את זה כששאלו אותי מה עדיף עבורה? איך היא מגיבה במצבים כאלה ואחרים ואז נפל האסימון בכאב: אני לא יודעת. אני לא נמצאת איתה בסיטואציות האלה, איך אדע? והילדה עוד לא בת שנתיים!
השינוי לטובה מהרגע שהוצאתי אותה מהגן היה מהיר ומשמעותי. היה משהו בעיניים שלה, ברק מיוחד כזה, שלא ראיתי מזה שנה וחצי (כל תקופת שהותה במסגרות). המחיר ששילמתי על מסירתה למסגרות היה כבד, אבל אנחנו מתגברות על זה לאט לאט.
הענין הוא שביתי בגן כבר שנה והיא די אוהבת ללכת לשם , אפילו שאני מגיעה לקחת אותה היא שקועה בענייני הגן למרות ששמחה גם לבוא הביתה.
תראי, יש לי המון מה להגיד בנדון. ואני מקווה שזה יתקבל בצורה הנכונה, כי הכל מגיע ממקום הכי נקי שיכול להיות. נורא חשוב לי לאמר לך את זה מתוך כוונה שאילו הייתי במקומך הייתי כועסת אם לא היו נותנים לי את נקודת המבט הזו...
בתך בגן ואוהבת ללכת לשם... ממממ.... נסי להעמיד את עצמך במקומה: היא תלוייה בכם באופן טוטאלי. מי שמקבל החלטות בשבילה זה אתם ורק אתם. ברור לה שאם אתם חושבים שגן טוב עבורה הרי שזה טוב עבורה. לעניות דעתי: אוהבת ללכת לגן אינו מסמל דבר. אולי השלמה עם מצב. כי אילו היתה יכולה לענות על השאלה: מה את מעדיפה, לגדול עם אמא/ אבא בבית או ללכת לגן התשובה, כך אני משוכנעת, היתה חד משמעית - בבית.
כן, בוודאי שילדינו רוצים חברה, ואחריותנו היא לספק להם אותה, אך השאלה היא מי צריך לשלם את המחיר: אנחנו או הילדים??? האם אנחנו צריכים להיות אלה שיתזזו את עצמם כדי לספק לילדינו חברה או שהם צריכים להתפשר. ומה המחיר בפשרה מסוג זה. כל הורה, לדעתי, צריך לענות לעצמו ולא אף אחד אחר עבורו (ואגב, כל תשובה היא לגיטימית כל עוד ההורים שלמים עם עצמם).
וזה שהיא שקועה בענייני הגן כשאת באה לקחת אותה - ברור, יש לה את העיסוקים שלה. אבל מהי ההעדפה האמיתית שלה ואיך את תופשת את החיים שלה בגן. זאת השאלה.
ואולי בגיל הזה הגן יתרום לה יותר מבחינה חברתית, - באמת תלוי איך את תופשת את הגן. לתפישתי, אולי בגן היא יכולה להימצא בחברת ילדים רבים אבל מה היא חווה שם? איך היא מתמודדת ואיך היא מרגישה כשילד פתאום הופך לרכושני ודוחף אותה, צועק, נושך, מרביץ. ואני מאמינה שבכל גן יש ילדים כאלה שעדיין לא ממש למדו לדבר ודרך ההתקשרות שלהם היא פיסית. ממי היא מקבלת את הנחמה? מהמטפלת? אולי לפעמים. לפעמים מפני שיש להן עוד כך וכך ילדים נוספים לטפל בהם.
_כמובן שיש דברים שהייתי משנה בגן אבל מצד שני להיות כל היום עם אמא
זה אולי יעשה לה את ההיפך ממה שאני רוצה -ישדרג את היום יום שלה שידרוג הפוך, כלפי מטה?! איני יודעת._ אני בטוחה שאת לא אמא מתעללת, לכן זה לא יוכל להיות שדרוג כלפי מטה. אני מאוד מאמינה שאם מקבלים החלטה כזו באופן שלם עושים הכל כדי שהילד ירויח. וילדים לא חייבים להיות עם ילדים אחרים כל כך הרבה שעות. אני מסתכלת על עדי (גם כשהיתה בגן) איך אחרי שעתיים גג שלוש שעות היא מיצתה את הביקור. ותארי לך שבגן הם צריכים להתאפק עוד שעתיים - וזה במקרה של חצי יום!
אגב, שאלתי את בעלי, שגם הוא לא השתגע על הרעיון. שאלתי לעצתו מה לכתוב לך. הוא אמר לי שתמיד אפשר להחזיר את הילדה לגן. לנסות ולראות מהי תגובתה, איך נראים חייך וחייה ביחד ולפי זה להחליט.
אבל זה באמת בתנאי שתרגישו ממש שלמים, כי אחרת זה עלול לשחוק את שניכם וחבל.
זהו בינתיים. מקווה שעזרתי (אם בכלל רצית עזרה
).
דגנית
). רק רציתי לחזק.
![:-]](./images/smilies/blush.gif ":]"){kind=small}
גם לך 
