דרומית בכאילו

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שוב שלום.
התחלתי בשאלה בדף דיאלוג בזוגיות. ענו לי דברים מקסימים ונוגעים ללב אבל אני ברחתי כי יומיים אחרי נבהלתי והזדעזעתי מעצמי שככה אני פותחת דברים באינטרנט. הרבה מים עברו ביני ולבינו מאז השאלה ההיא (איך זה שלפעמים הזרם כל כך חזק ולפעמים שקט), ויותר ויותר הבנתי שהעיקר הוא לא בזוגיות ולא בדיאלוג ולא בו אלא בי. הרבה קולות עולים ממתחת ומזיזים אותי למקומות שונים, מושכים אותי לכיוונים הפוכים ואני מנסה להבין לאיזה קול אמורים להקשיב, ואיך אמורים להקשיב לקול שמגיע ואז משתתק. איך עומדים מול השתיקה של הרצון? אם משהו בער בי ואז פתאום נעלם, האם להמשיך לאותו הכיוון בו הייתה האש, גם אם היא לא כאן עכשיו?
לפעמים אני מתרגשת ממשהו שאני עתידה לעשות, ואז אני חושבת עליו המון מחשבות, וחווה ומדמיינת אותו בדרכים רבות, וככה סתם (או לא סתם) שורפת איזה דלק פנימי על התקוות והתכנונים, למרות שלפעמים אותו דבר יהיה אחרת ולפעמים לא ארצה אותו כשאגיע אליו.
הפרדוקס הזה העסיק אותי כמה שנים, איך לגשר את הפער הזה בין מה שאני מקווה שיהיה למה שבפועל, והאם ההתרגשות והציפייה היא בעלת ערך או חסרת ערך.
אני מתרגלת יוגה כמה שנים, וזה העמיק אצלי סוג אחר של התבוננות שאני עדיין רק מתנסה בו, לפעמים מתמסרת ולפעמים מאוד רוצה להתמסר אבל לא מצליחה. צד אחד במה שזה נתן לי הוא להשתדל לכוון את עצמי אל החוויה עצמה, אל הווה, אל מה שאני עושה. ולהיות בו ולנכוח בו. כך שהערך של הדברים הוא מה שהם כאשר הם קורים. הצפייה והזכרונות הם דמיונות בלי ערך רב. אני לא יודעת אם האמירה שדמיונות הם חסרי ערך אמיתית או נכונה לגמרי, לפחות בשבילי. אבל כן התפתחה בי שלווה שונה, שלא הייתה לי, ואני מסוגלת לראות כמה טוב יכול להיות יום פשוט, שיחה פשוטה, שגרה חסרת הפתעות. דברים שפעם היו נראים לי אפורים ומדכאים.
דבר נוסף שהתפתח בי בעקבות היוגה הוא התבוננות בתחושות פנימיות שאין להם מילים ראויות. אני זוכרת פעם אחת שתרגלתי תנוחה מסויימת ולא יכולתי לשאת לא כאב פיזי, אלא צער עמוק בחזה. זה היה לי מוזר מאוד אבל לאט לאט למדתי לקבל ולהבחין בדברים האלה, ביוגה ומחוץ לה.
משהו שהבחנתי בו זה שלפעמים יש לי בעירה טובה, כמו חום ושמחה בחזה אל מול בחירה מסויימת. שיחקתי עם עצמי תקופה קצרה משחק של לפעול רק לפי התחושה הזו, או דברים דומים לה, החלטות שמסלול הקבלה שלהן לא עובר דרך השכל. זה היה נחמד. זה היה קצת מוזר. פעם אחת הקפתי מגרש שלוש פעמים כי לא היה ברור לי אם הגוף/לב/רגליים/מי שזה לא יהיה רוצה לחזור הביתה או לטייל ואם לטייל אז לאן.
אני קוראת לתחושה החמה הזו קול של רצון, ולפעמים נדמה לי שזו ילדה עדינה שנמצאת בתוכי ומדברת רק לפעמים וגם די בשקט, ותמיד רק "כן!" או "לא!" וקשה לנהל איתה שיחות. אני גם מרגישה שזו מחויבות חשובה בשבילי להקשיב לה ולעשות את מה שהיא מבקשת. זה קשה.
התחושות האלה באות באקראי וקשה לשמור על רצף איתן וקשה להבין אותן בדיוק. לפעמים הן מצביעות על משהו ויקח לי זמן רב להבין על מה בדיוק הן הצביעו, ואני אהיה בטוחה שהן רוצות כל מיני דברים אחרים. ורצף מחשבות מתרגשות ודמיונות הן משהו שצועק מאוד חזק, ובצעקה שלו קשה לי להקשיב לרצון האמיתי שלי. ככה שאני יכולה לפנטז יומיים על משהו ואם יהיה לי מזל, אני אבין אחר כך שאני לא באמת רוצה.
כל אלה הגיגים חסרי סדר שנוגעים לכך שאני צריכה, או רצוי שאעשה בחירה לגבי הצעד הבא בחיי, ויש אצלי בראש מקהלה של קולות- הרצון והדמיונות והפחד לאכזב ותשוקה לרצות את מי שסביבי וכו וכו.... הפרטים עצמם קטנים ולא נגמרים. אולי אני אוסיף אותם.

מקשיבה
@}

שליחה על ידי נטלי* » 25 יוני 2020, 08:17

ולפעמים נדמה לי שזו ילדה עדינה שנמצאת בתוכי ומדברת רק לפעמים וגם די בשקט, דרומית בכאילו הכי נכון ושווה להקשיב לאותה ילדה, היא את בדיוק רק בלי כל מיני ליכלוכים, גבולות והגבלות שאספת בדרך, אין לך מה להלחץ מהחשיפה האנונימית ובטח שכדאי להפסיק לרצות את כל מי שמסביבך, ברגע שאת תהיי מרוצה כך גם כל האוהבים שלך

רציתי לחזור ולדבר קצת בעיקר אל עצמי.
בקצרה על החיים שמחוץ לגוף- עזבתי את הלימודים שלא רציתי. התחלנו טיפול זוגי, וזה עושה נפלאות. הריון, חודש רביעי כבר... בדיקות רפואיות, ספקנות נגד הממסד הרפואי, מחשבות לגבי הלידה...
נהיה נעים יחד, פתאום מגלה מחדש את השמחה בזוגיות שנדמה ששמעתי בסיפורים של חברות, ולא מצאתי אצלי כי לא היה מקום מרוב קשיים.
עדיין הרבה נקודות קונפליקט. אבל גם אני פחות נסחפת לתהומות של צער ובדידות, וגם הוא פתאום מגלה יכולות הכלה מפתיעות, ואיכשהו מאוד מרגיע שגם אם לא מצליחים להתקרב לאיזשהי הסכמה בתחילת השבוע נפגשים אצל המטפל ונדבר על זה שם. (ועם כל השמח הזה עכשיו אני מאוד נעלבת וכועסת מאז אתמול. בהחלט עוד יש כאלה)
אז עכשיו זו אני מול כמה חזיתות. בעיקר פנימיות. אחת מהן- חזית הסוכר. מין רומן ארוך של אהבה ושנאה. טעים לי ומצד שני יש לי איזה תשוקה כזו לחיות לחלוטין בלי. שנה וחצי הייתי על תפריט שהלך והתכווץ לאוכל בריא מאוד וכבר לגמרי מבאס בעקבות בעיות עור איומות (איומות ממש. ידי זומבי שאנשים זרים היו מאוד נרתעים אם שמים לב אליהן במקרה) שהתגלו בסוף כקנדידה. הרגשתי טוב בגוף וכל הזמן חלמתי על סופגניות ומילקי ועוד כל מיני איומים שכאלה ולזה הייתי קמה ולזה הולכת לישון. אחר כך הדיאטה התרסקה אל הסלעים וכמובן פרקתי כל עול.
ועכשיו שוב רוצה לחזור (יש לי אנמיה, ותורים לרופאים קונבנציונליים כאלה ואחרים, ואני מאוד ספקנית לגבי ההצלחה שלהם לפתור את זה. קראתי שעלול להיות עקב תזונה לקויה/קנדידה) ולפחות להוריד סוכרים מעובדים לגמרי ואולי גם פחמימות ריקות אבל האתגרים המנטליים קשים כי ברגע שאני מנסה לסייג משהו אני מפתחת מחשבות אובססיביות לכל מיני רעלנים שיש במכולת. קוראת כמובן בדפים הרלוונטיים, עוזר, לפעמים מצליח ולפעמים פחות. בעיקר רחוקה ממני איזו דרך אמצע שפויה להתייחס לכל הנושא הזה.
חזית אחרת היא החזית של מה עושים, עכשיו, עם עצמי, עם הזמן. אני בבית, כבר לא מעט, ויש קורונה, ומשעמם. בדרך כלל אני טובה מאוד בזמן חופשי. קוראת ונינוחה ומבשלת ומוצאת כל מיני עיסוקים. עכשיו יש לאות כזו שמכבידה, לא תמיד מוצאת רצונות, לפעמים אדישה ועייפה, מבואסת וכבדת רוח...
אני משתדלת לראות חברים, אפילו ש-, וזה נחמד כי לרוב אני מתחמקת, אלא שהקרובים גאוגרפית עסוקים והרחוקים רחוקים יותר, מסוגרים במחסומי משטרה.
ורוצה פתאום לרקוד, ללכת לאיזה חוג תנועה חופשית, משהו- הלוואי שיפתח בקרוב.
ועם כל הרעש שהיה לאחרונה עם הריוניות בקורונה, פתאום כולם יושבים לי על הראש שאני צריכה להיזהר יותר, ואם חיסון, או לא חיסון... לבטים.
זהו.

נשמע שיש לך לא מעט אתגרים. מאוד מזדהה עם עניין הסוכר, במיוחד בתקופת ההריון חשתי יותר צורך במאכלים מעובדים שביום יום אני ממש לא צורכת אותם. אני חושבת שחלק מהצורך הוא גם פיזיולוגי, את בכל זאת מגדלת בת/בן אדם נוסף/ת שצריך/כה לייצר כל יום מיליוני תאים. לגבי הקנדידה, אין לי עיצה טובה לתת, אבל מדברים ששמעתי/קראתי וגם מניסיוני האישי, הרבה ממחלות העור פורצות בעקבות מצב נפשי דוחק, לוחץ. מניסיוני, היו לי אלרגיות חמורות שפרצו בדיוק בתקופות של שינוי גדול כמו מעבר דירה, או משבר בצבא. כמובן שרופאים קונבנציונליים דחפו תרופות ובסוף זה חלף, אבל המודעות גדלה. והיום כשאני רק קצת מתחילה להתגרד יותר מהרגיל, אני נדרכת ומנסה לצאת מתוכי הצרה לאני במודעות יותר רחבה, ולשאול שאלות, כמו למה זה קורה? למה עכשיו? מה הגוף מנסה להגיד לי? מה הוא מספר לי? מה הוא רוצה ממני? ומשם לחווט ולכוון את שרירי הרצון ואת המחשבה.
לגביי החיסון, זה נושא כזה רגיש. אני אישית לא בעד, אני מרגישה שרב הנסתר על הגלוי, והסיכון שאת לוקחת בלהידבק אם את רוב הזמן בבית הוא מאוד נמוך. גם תחשבי שמספרים לך על מספר הנשים שנדבקו וחלו באופן קשה, אבל מה המספר הכללי של נשים בהריון שנדבקו ולא חוו שום סימפטום? בכל מקרה, בסוף את חייבת להקשיב לעצמך ולמה נראה לך נכון.
לגבי הבן זוג, לפי מה שאת מתארת יש מקום לאופטימיות ומעודד לשמוע שהוא מכיל יותר. קונפליקטים ואתגרים הם חלק מכל זוגיות, ומה שחשוב זה לצלוח אותם, להתחזק, לצמוח ולגדול ביחד. אם אתם גם בטיפול זה בכלל נותן רשת הגנה ותמיכה לזוגיות.

מצד אחד הייתי רוצה לכתוב כל מיני דברים שאהיה גאה בהם מאוד אחר כך. אני אוהבת לכתוב, אבל כבר כל כך הרבה זמן שלא עשיתי את זה מעבר להבחלות קטנות שאינן ממשיכות. מצד שני, כל הזמן עולה בי חשק ולתעד באופן קדחתני לחלוטין את אינספור המחשבות המיותרות והרפיטטיביות שרצות לי בראש, ולפלוט אותן לכאן ולהרגיש שאני לא חייבת שום איכות ושום מחשבה יפה ובעלת ערך לאף אחד.
קל לי להתמכר לבאופן טבעי, ולמה חדש, בדיוק כמו שקל לי להתמכר לסוכרים, ושהיה פעם קל מאוד להתמכר לטלוויזיה ולמחשב ולכל הדברים שיש בהם עונג דיי קטן אבל במאמץ אפסי לחלוטין.
למזלי התגלה שאפשר פשוט לכתוב משהו פה, ואז האימה הנוראית שמלווה אותי תמיד שמישהו יקרא ויענה מונעת ממני להיכנס וככה הרווחתי בקלות יום ללא ההתמכרות הזו.
חשבתי על כל עניין ההתמכרות הזו והבנתי פתאום שזה בכלל לא הסוכר שמושך אותי, אלא עצם הנדנדה הזו, של להתמכר ולהתמסר ולשבור את כל החוקים, להיכנע עוד פעם ועוד פעם ליצר המוזר הזה, ואז למחרת להדק את הרצועה של כוח הרצון ולהתגבר ולסבול ולהשתוקק נורא אבל לעמוד בזה בייסורים, בכלל זו ההנאה האמיתית שלי.
כי הבנתי פתאום שמרוב שאני סובלת כשאני מונעת מעצמי סוכרים, אני בכלל נורא נהנית, וככל שזה יהיה קשה יותר ככה זה עדיף לי, המאבק הזה, העוצמה הזו. ותמיד כשאני "מכורה" למשהו, או מורגלת במשהו, ונדמה לי שאני רוצה להפסיק, תמיד אני עוצרת בחריקת בלמים מיידית כזאת, כדי לספוג את כל הקושי ליום או יומיים ולהיאבק בו. ואז כשהצלחתי, ופתאום כבר לא כל כך מתחשק לי להקפיץ את האינסולין, כי משהו בגוף עצמו נרגע, והפסיק כבר להיות קשה, אז האתגר הזה מפסיק לעניין אותי, ושם בדיוק הנקודה שבה אני חוזרת לאכול ולאכול ולתת פורקן ליצרים האלה, כי כבר לא מעניין אותי לעצור אותם.
אז חשבתי על זה שעכשיו זה רלוונטי עבורי יותר מזמנים אחרים, או שכבר תקופה, כבר מספר שנים זה רלוונטי עבורי כי הרבה זמן שאני מתגעגעת לתנופה של יצירה והתעמקות ולא מצליחה לייצר אותה רק ביני לביני, משתוקקת אליה, אבל באמת, בעיקר מתגעגעת, כי אני כבר לא זוכרת עד הסוף איך זה הולך ואיך עושים.
ואולי לא היה לי באמת תנופה כזו שהייתה שלי לגמרי, כי מה שאני זוכרת זה אוסף זכרונות מבית הספר, ששם היה הרבה חופש ומקום טוב ליצור בו, אלא שכל מה שעשיתי עשיתי בתוך מסגרות, ועם הנחייה, ועם מבנה, וגם אז לא עם עצמי.
וזה מעלה בי מחשבות נוספות- על כמה אהבתי להיות אהובה, ולהיות מוערכת, ואם אהבתי ליצור כי הייתי גאה בזה אני או כי אנשים שהערכתי העריכו אותי וזה מאוד שימח אותי.
ועד היום נראה לי שאני משתוקקת לפינות קטנות כאלה, שיהיה צריך לכתוב משהו ואז להקריא אותו, שיהיה צריך להקריא טקסט דרמטי, שאוכל להציג את עצמי פתאום באופן רחב יותר, ושכולם יסתכלו רק עלי ויעריכו אותי מאוד.
אני מתחילה להתבייש קצת במה שיוצא אבל חוזרת אל ההתחייבות שאני רוצה לקשור עם עצמי- שהמקום הזה יהיה עבורי בית למחשבות קטנות מאוד, ומביכות, אולי, וילדותיות. לכתוב את זה בחופש.

ובהקשר לאותן מחשבות קטנות ומביכות- נזכרתי בדבר אחר שקרה היום, קטן ומביך שכזה ביני לביני.
חברה התקשרה, חברה יקרה מאוד (וגם זה מין משהו מוזר לאחרונה, שגם עם החברות הטובות ביותר לא נוצר הקסם שזכרתי שהיה נוצר) במשבר, נפרדה מחבר שלה באיזו סערת רגשות סוערת מאוד.
וכבר שנים שאנחנו מקשיבות ומדברות, ומקשיבות כשהשנייה בבאלגן גדול, או יותר מכך אני מקשיבה לה כשהיא בבאלגן, כי אני תמיד מעדיפה להישאר בבאלגן לבד. אז ככה שנוח לי מאוד רק להקשיב, ואני יודעת בדיוק מה דעתי במקרה, וגם יודעת מתי אפשר להגיד אותה ומתי זה לא הזמן לשמוע.
התעייפתי מהכתיבה.
רציתי לומר על כל המחשבות שעברו לי בראש אחרי שדיברנו. ושהרגשתי את עצמי טובה כל כך כשאני עומדת במקום בו מקשיבים ואולי נותנים עיצות. הרגשתי כל כך טוב (היה נדמה לי שהבנתי את הסיטואציה בניהם לעומקה, את הדפוסים הרגשיים שלה שמובילים להתנהגות אשר הצטברה והצטברה והתפוצצה פתאום במעשה לא ראוי שנעשה, כאילו בצורה מפתיעה), הרגשתי כל כך טוב, עם עצמי, יותר מידי טוב, שכבר היה נראה לי לא סביר מאוד שמרוב מרוצות עצמית יש איזשהו ערך בנתינה ובעזרה שלי.
וזה קורה לי הרבה, אני אוהבת כל כך לדעת מה הבעיה, לענות, לתת עצה. ואני בכלל לא רצה לעשות את זה מהר, להיפך. יש לי תחושה לא נעימה כשאני מתחילה לדבר ואני מרגישה שדיברתי מהר מידי, שרצו רק הקשבה, שאמרתי משהו שלא עוזר או מעמיק עבור האדם שמולי. זאת אומרת- אני מצטדקת כרגע ומכריזה, אני מקשיבה טובה, באמת, טובה מאוד, ואני גם משכללת את השתיקות שלי, זאת אומרת, מאריכה אותן, ובוחרת אותן יותר ויותר. ועדיין, כשנדמה לי שיש לי מה לומר, לא יכולה שלא לצוף על גלי גלים של התרפקות עצמית וזה כן מרגיש לי קצת יותר מידי.

מקשיבה לך ומזדהה עם הרבה ממה שאת כותבת.

שוב רציתי לכתוב והתחלתי והפסקתי כי לא מצאתי בזה שום דבר. ושוב נדמה לי שאני רוצה נורא לרצות ולהרשים ושיהיה טוב. ורוצה לשחרר את עצמי שוב גם מזה.
עכשיו נגיד כבד. אכלתי ורציתי משהו מתוק וחשבתי על כל הדברים המתוקים שאני יכולה להשיג לעצמי במכולת ושאת כולם אני כבר מכירה דיי טוב כי נתקע בי תחביב משונה כזה להיכנס למכולת, או למאפייה, מה שפתוח, וכאילו לראות אם משהו ישכנע אותי לקנות אותו אבל בסוף מה שקורה שאני בוחנת לאט לאט את כל הדברים וצריכה לדעת מה יש שם.
וככה אם אני באה לאנשים, זה תמיד היה לי אבל עכשיו עם אוכל זה מקצין, אני רוצה נורא לפתוח את המקרר ורק לדעת מה יש שם, בעיקר למצוא משהו שנראה לי טעים שאולי הייתי רוצה לאכול ורק לדעת שהוא שם. וכשזה לא אדם שנוח לי מספיק בשביל לעשות את זה עדיין אני רוצה אבל להציץ לקצת זה מאוד לא מספק.
יש המון דברים שרציתי לכתוב עליהם. רציתי לכתוב גם עלי ועל העור שלי, בגלל מה שמישהי הזכירה, על הקשר הרגשי, כי אצלי יש מין מערכת יחסים סבוכה שהייתה מאז ומעולם בינינו, ביני לבין העור, שכאילו הוא קצת דבר משל עצמו ואני לא תמיד מבינה אותו, לפעמים הוא מדבר איתי אבל בעיקר הוא פועל לבד. אלרגיות ורגישויות ושפתיים שמתנפחות לגדלים מפחידים, תמיד זה היה, ותמיד הביך נורא, זאת אומרת בתדירות לא גבוהה מאוד- השפתיים- נגיד כל כמה חודשים, פתאום הגוף כולו, או העור כולו, ואיכשהו אני מרגישה את הקיבה והעור שהם ביחד באיזה עניין משל עצמם שאני לא מבינה, פתאום מרוגזים נורא, מקפיצים אותי, ואז כל דבר יעשה לי מין צמרמורת קרה כשאוכל אותו, והפה שלי יתנפח ויקח חצי שעה עד שזה ירד, הופך לרגיש יותר מידי. ואם אכלתי משהו חמוץ או חריף או מלוח או תעשייתי או לא יודעת, סתם משהו שלא מתאים באופן מיוחד עכשיו, אז בכלל השפה כבר תיגע לי באף. וזה נראה מוזר מאוד, ואם זה בחוץ אז זה מביך אותי כי בכלל העור שלי מרגיש דק נורא, ואני חשופה.
וזה יכול להיות אחרי רגשות קשים, ולפניהם, וגם לא קשור. פתאום הרגישות הזו, ואני רק יודעת שלא טוב שאהיה בחוץ מידי, טוב שאהיה בתוכו, ואשתה תה ולא אדבר הרבה. ואשן. עד שזה יעבור.
פעם קמתי ומחצית מהפנים שלי הייתה אדומה ונפוחה, וגם כן הרגישות הזו המוזרה. ולא היה מה להגיד לכולם חוץ מזה שלפעמים זה קורה. אז בכלל ניסיתי לצחוק על זה כדי שלא יתייחסו יותר מידי.
ולפעמים אני יודעת שהעור שלי גם ככה דק, גם החומר עצמו וגם מה שנמצא ביני לבין מה שקורה, וזה מין משהו שקשה להסביר כי אולי זה נראה רומנטי או שאני מתעטפת בזה באיזו גאווה שאני מרגישה יותר אבל זה לא בדיוק מה שזה בשבילי- זה לא רגשות כואבים לכל כאב שאני רואה, בכלל לא, אלא בעיקר כאילו הכל נכנס קרוב מידי ואז מהר יהיה לי קשה או מציק מאוד או לא נעים, ואני אנסה להיחלץ מהתחושות האלה בכל מיני גלגולים מוזרים, בלהיות כל מיני דברים, ולעשות רעש ולהתבלט, כי בדרך מוזרה כזו, הפוך על הפוך, ככה נאספים סביבי אנשים אבל זה רק סביב הפרסונה הזו, שעושה רעש, שלמדתי מאמא שלי ואולי אפילו ינקתי מהחלב שלה את זה, וככה הפרסונה זה לא אני וממני בעצם מתרחקים ועוזבים בשקט.
כי אולי זה מה שרציתי הרבה פעמים, שפשוט יניחו לי להיות בשקט, אבל לא יכולתי במשחק המסובך הזה של להיות ביחד עם עוד אנשים, עם ילדים, סתם להיות לבד. ואז הצטרפתי לביחד ואז היה קשה ואז עשיתי רעש כדי שיהיה פחות. ובסוף כל הרעש הזה תמיד מתיש נורא.
ניסיתי לחשוב אם הפסקתי עם הרעש הזה, אם הפחתתי, אבל הפעם האחרונה שהייתי חלק יומיומי מחברת אנשים עדיין הייתי עם הרעש שלי, אולי לא הייתי באה איתו מראש, כמו פעם, לבושה באיזה צורה חריגה ומחושבת ומתבלטת, אבל כשהייתי מתעייפת הייתי מתחילה איתו ואז מתעייפת יותר. וגם כשהייתי קצת נבוכה אז הייתי מתחילה איתו. אבל מה שכן השתנה זה שנהיה לי מביך פחות להיות לבד בתוך חברה, ואני שמחה על זה.

כבר כתבתי עליה משהו איפשהו- זו מי שהייתה תמיד חברה יקרה עבורי, ושהתבגרנו יחד, כך שאנחנו אוחזות זו עבור זו צרור של זכרונות מתוקים מעורפלים כאלה, של תחושות חופש ושל הכל יכול לקרות לנו, והנה אנו בכל מקום ובשום מקום, בעיר, משוטטות, אוכלות, בוהות.
אז איזו מין חומה לא ברורה נעמדה בנינו, אולי הייתה שם כבר כמה זמן, אולי כבר המון זמן. חלק ממנה נגיד, זה שהיא כותבת כל מיני שירים מחורזים כאלה ואחרים, כבר תקופה, ואולי כבר שנים, אלא שעכשיו יותר מפעם על בן הזוג שלה, והיא תמיד רוצה מאוד להקריא לי, ותמיד שואלת- אפשר? ואני תמיד עונה בטח, למרות שבכלל לא רוצה להיות שם, כי תמיד זה נראה לי לא טוב, לא טוב ואין לי מה לעשות עם זה, כי לא מצליחה לומר לה, ותמיד מרגישה שחייבת לומר לה משהו נעים.
וכאילו הכל כנה, כל כך כנה, והיא החברה הטובה ביותר שלי, תמיד הייתה ותמיד תהיה, וכל זה שופע מתיקות מעיקה כזאת, כמו שוקולד לבן, יותר מידי, וגם לא באמת. ולפעמים אני נורא רוצה לפוצץ את הבועה הזו, ולומר משהו כמו- זה מזמן סתם נסיונות שיחזור, תפסיקי לקשור כתרים. ולפעמים אני אומרת.
אחר כך יש איזה סבב סרטי חרדת נטישה ואז נהיה קצת יותר אמיתי.
אבל תמיד זה חוזר להיות לא אמיתי.
וכאילו מועקה כזו מלווה כל מיני דברים איתה, השיחה איתה, השאלות שהיא שואלת ודורשות מענה, תמיד ריקות קצת, מלאכותיות קצת, ותמיד אני משתוקקת, בואי נשתוק, בואי לא נדבר.
ובעיקר בעיקר בעיקר אינספור שיחות עליו, על בן הזוג שלה.
וכל מיני דיונים תיאורטיים- למה זוג נפרד?
למה אנשים בוגדים?
האם צריך להתחשב?
ככה השאלות. באמת ככה. שאלה גנרית כללית מוגשת אלי ואני מסתכלת עליה ורוצה להסתכל למלצר הזה ולומר - ברצינות?
באמת את שואלת?
איך עונים לדבר כזה בכלל? איך אני אמורה למצוא מענה כללי לדבר כזה?
אז לפעמים אני באמת מנסה לענות משהו כללי, שתמיד הרי מתחיל בלא יודעת, זה תלוי. ולפעמים אני שואלת אותה אם באמת היא שואלת. כי משהו בטון ריק.
ועכשיו היה לה איזה סיפור מהסרטים עם אותו הבןזוג, עוד סיפור מהכלום שנהיה טרגדיה שנעלמה אחרי שבוע, ואני פשוט לא מצליחה להקשיב. לא יכולה לשמוע כמה זה לא בסדר מה שהוא עשה ועכשיו הוא מבין את זה. כועסת. רוצה לומר ככה בגסות- תעזבי אותו, מסכן, תני לו לחיות. אז דיבר עם האקסית. אז רצה להיפגש עם האקסית. למה רצה? כי כעס על משהו שהיה ורצה לסגור לעצמו איזה משהו. ולא אמר לך כי את משוגעת.
וזה בסדר שאת משוגעת. גם אני משוגעת. ועצובה. ולפעמים עולמי נופל ומתפורר מעלי בגלים סתם בגלל כלום. בגללו. בגלל אמא שלי. זה לא שאני לא יודעת מה זה.
אבל קחי את זוג הרגליים שלך ותתחילי להתאמן בלעמוד עליהן.
וכן זה לא קל!!!!!!!!
זה לא קורה מיד וגם שבריר מזה לא קורה מיד ולפעמים זה לוקח המון זמן בלי שקורה כלום.

היום קמתי לתוך עננה כבדה. זה משהו שהוא רובו בגוף,כמו משקל עודף בשרירים, או איזה משהו שחורק בכל תנועה.
וגם נראה לי שהוא בכלל הלך רוח לא מאוד גופני, שהסיבה היא לא עייפות אלא שזה רוב מה שאני מרגישה.
כי בימים אחרים, קשים, הגוף עצמו יכול לעבוד אבל כל הכובד שלי מתרכז בחזה, ולשאת אותו ממקום למקום זה מה שקשה ומפריע. והיום המסה הזאת מתפלגת על כל הגוף שלי. אבל בסך הכל ההשפעה דומה וקשה מאוד לעשות דברים. ואפשר לעשות קצת דברים לזמן קצת אבל קשה. וגם קשה להתרכז.
היום זה פחות מפחיד משהפחיד פעם, אבל עדיין לא טוב, לא טוב, וגם בכל זאת מפחיד כי לא יודעת איפה הקו העדין הזה של עד כמה להתמסר. כי אם פתאום אשתרע על הספה יהיה כל כך נעים. ואם אירדם עליה ככה באמצע היום כבר יפסיק להיות נעים, ואתחיל להרגיש לא נוח מול עצמי, וגם שם אני לא בטוחה אם זה באמת שלי או איזה דין וחשבון שנדמה לי שאני חייבת לתת לעולם על כמה סמרטוט ראוי להיות.
היה לי נעים בצורה יחסית למלא את הימים שלי בכל מיני מטלות שנדחפו לאחורי הרשימה ושלעולם לא הייתי עושה כנראה.
ועכשיו קצת פחות, אולי רק כי הן מתקרבות לסיום.

רוצה לסדר לעצמי מחשבות.
קראתי כמה כתבות, בהתגלגלות כזאת, על כל מיני אושיות בעולם התרבות והרוח וכל מיני הטרדות, ואיך הכל נורא מטושטש שם, יותר מכל מקום אחר, כמה בקלות אפשר לעבור לתחום המיני, ולניצול. וחשבתי עלי, כילדה, כמה כמו כל הנשים שהתראיינו שם רציתי להיות חלק מהעולם הזה, מהמעגל הפנימי של "התרבות" הזו, של איפה שדברים קורים, ושאנשים שופעים ביצרתיות ושנינות כזו, כולם יפים ולבושים ומתוחכמים נורא. ומה שמטריד אותי הוא שברור לי שמסיבה כלשהי לא סתם שלא קרה לי כלום, אלא שלא הייתי באמת בתחום הסכנה הזה, שיכול לקרות שגבר כלשהו מאותו המרכז יזמין אותי אליו כשאני בת 15 ויפתח לי את הדלת עם חלוק פתוח. זאת אומרת, לא סתם שבמקרה לא קרו לי כאלה סיפורים עצובים להתחיל איתם את ההיכרות עם העולם המיני, אלא שאני יודעת שמשום מה לא יכלו לקרות. ולמה לא יכלו? כי כמה שהשתוקקתי אל המרכז העלום הזה, וכמה שהתלבשתי וכמה שהתחכמתי ורציתי להכיר את מי ששם ושיכירו אותי, משום מה הייתי נורא רחוקה מלהצליח בזה. עכשיו אני לא יודעת כמה שמתי לב, בזמנו, שאני בעצם מאוד רחוקה. זו הייתה נראית לי כמו תהום ענקית שמפרידה ביני לבין מה שרציתי, ומאוד רציתי להיות שם אבל האמנתי כנראה שזה לפחות מאוד רחוק. מה שלא היה רחוק, ככה כשאני קוראת כל מיני סיפורים. היה בכלל מאוד קרוב.
וכל כך הייתי רוצה להבין מה הדבר הזה שמנע ממני, שבעצם הגן עלי, כי כל כך מפחיד להכניס ילדים לעולם הזה, ואולי הכי מפחיד (אותי) להכניס בנות לעולם הזה, ושלפני, כל כך הרבה לפני שאנסה לתקן את מה שמעוות בו, ורע בו, הייתי רוצה ללמד אותן להתגונן, שיגדלו את ההילה הזו שאני לא מבינה למה לי יש, שבעזרתה איכשהו לא התקרבתי לכל מיני טורפים, קטנים או גדולים. ולא עם איזה חוש, או הבנה, כי מה כבר מבינים בגיל כזה (נשמע כל כך מפחיד לגדל נערה, כשכבר יש לך השפעה כל כך מועטה עליה והיא כל כך חשופה ופגיעה ולא יודעת) אלא כמו מין מזל כזה, שכנראה הוא לא במקרה, שפשוט גורם לך לפספס את כל הדברים האלה שמאוד קורה בהם משהו, ושבין היתר יש שם טורפים.
ועולה לי באותו הקשר בדיוק, על איך יצאתי בזול, מה זה בזול, רק כמה שריטות קטנות, כאלה לעומק של חתול, כשסביבי יש חברות עם כל מיני פצעים כאלה ואחרים, ושקרו להן כל מיני דברים לא מאוד נדירים או אפילו נפוצים, מפגעיות קשות עד סתם להתגלגל במסיבות, ולהתעורר מבולבלת בכל מיני מיטות שלא ממש רצית, או בכלל לא הבנת איך הגעת לשם.
ועוד אני חושבת שמפחיד לגדל ילדה יפה, יפה קצת יותר מידי, איך מצד אחד זה כמו קריאה החוצה, מתבלט, ומזמין כל מיני אנשים, טובים ופחות טובים. ואולי זה מה שהיה לי? פשוט לא יפה מספיק? סתם יפה, אולי נאה אם השקיעה בכך מאמץ. ואם לא אז ממוצעת ומטה.
ועל היופי- שיש לו איזו השפעה פנימית, וגם היא מפחידה. לא היופי המולד עצמו, לא רצף הגנים, אלא התקשורת הפנימית איתו, של אישה עם עצמה. אישה והדמות שלה במראה. ואיך בגיל קטן פתאום נהיה עוד משהו, עוד יצור או איזו מהות, חוץ ממך. איך שאת נראית. ואיך אנשים סביבים לפעמים מתקשרים עם המהות הזאת ורק דרכה אולי קצת איתך. ואז את לומדת להשתמש בה, ולפתח אותה. והיא גדלה ככל שהמיומנות שלך משתפרת, ואת לומדת מה ללבוש ואיך ללבוש, ואיך להתאפר ומה לעשות בשיער. ואז את גם לומדת קצת איך להתנהג, ונהיית מין תנועה כזו, בינך לבין המראה שלך. וככל שהוא נהיה גדול יותר, חזק יותר, ככה משהו בך, משהו עדין, קצת נחלש. ופתאום את דואגת לו, וחושבת עליו, וצריכה לעבור ליד מראה כמה פעמים ביום, ולא תמיד זה קל, ולפעמים זה בכלל נורא מפחיד לראות שחשבת שאת נראית כך וכך ובכלל את ממש לא. נראית לא טוב.
אז זה מין משהו שהעסיק אותי הרבה לפני כמה שנים. אני ואיך שאני נראית. זאת אומרת, אני זוכרת את זה כחוויה קשה בתיכון, את העיסוק הזה. אבל הייתי רחוקה מלהבין מה קורה שם. ולפני כמה שנים הייתי כבר יותר טובה בלתחזק את מי שמולי במראה, והתחלתי להרגיש את המידה שבה זה משפיע עלי. ומאז התחלתי להגדיל אותה פחות. ואני מנסה למצוא מה הנקודה הבריאה, יחסית, שלי מולה.

שליחה על ידי לי_לה* » 09 מרץ 2021, 20:55

מות המורה.
על זה אני רוצה לכתוב עכשיו.
אז כדי לכתוב אולי צריך להסביר, לדחוף לקפסולה היסטוריה שלמה שלי שאיך אפשר להסביר. אז שהמורה היה עבורי תמיד מה שההורה לא היה. כי הורה לא היה לי. הייתה לי רק אם, אמא, ומההתחלה היינו משחקות, או שהיא הייתה משחקת מולי, בלית ברירה, מהסיבות שלה- בתומכת/נתמכת. בחברה. במאפשרת. ומי שיוביל את הדרך לא היה לי.
אז כך יצא שהמורה תמיד היה דמות חשובה כל כך בשבילי. עמוד תווך. אדם שמגלם עבורי באותו הזמן את כל מה שנכון, שגם הפגמים שלו רק הופכים אותו לשלם יותר, שכל מה שאני רוצה זה למצוא חן בעיניו, שימצא בי ערך, שיראה בי כישרון חבוי, יכולת בלתי ממומשת, מישהו שטוב וצריך להדריך אותו. והמורה הזה לבש פנים שונות בזמנים שונים. וכבר מת, הרבה פעמים מת- זאת אומרת, התרסק הדימוי.
ועכשיו מה?
כבר כמה שנים, ואלו השנים האחרונות של חיי ולכן, בניגוד לשנים קודמות, עוד לא הספקתי להתפכח מהתודעה שלי בתקופתן, ולכן נראות לי אמינות ונכונות במחשבות והוויה שמלווה אותן, אז כבר כמה שנים שהמורה הזה הוא המורה ליוגה.
וכבר זמן שהתגלגלתי בתוך שלבי הערצה שונים. מתרשמת כל כך לפגוש סוף סוף חוכמה. ורגישות שמשולבת עם ניסיון חיים. והתבוננות עזה ומדוייקת. והצבת גבולות. סוף סוף לפגוש מבוגר, מבוגר שרכש את התואר הזה בכבוד, בהתנהגות והבנה ומעשים.
כל כך אפפתי אותו ביראת כבוד מנומסת, שותה בסקרנות כל פרט לגבי חייו, רק כדי לדעת איך ככה, איך עושה אדם שהוא כזה, איך חי, איך קם בבוקר, מה אומר לילדיו, מה אוכל, מה חושב על כך וכך.
כל כך אפפתי אותו, שכל התעניינות שלו בי, כמה שריגשה אותי, תמיד נענתה קצרות, כדי לדייק, כדי להיות כנה, כדי לא להעמיס מילים. אני רואה אותו מקשיב בנימוס וכבוד לברברת של אנשים אחרים. לא רציתי להיות כזו.
אז יצא שאפילו שאני מכירה אותו לא מעט, כמעט שלא דיברנו. יחסים מאוד רשמיים של מורה ותלמידה.
ואז הגיעה הקורונה. וכיאה לפזורה אנרכיסטית קטנטנה, ההתנהלות בסטודיו המשיכה כרגיל, גם כשכולם עטו מסכות, גם בסגר. ויצא שאני הייתי בסדר עם זה. ואז היה ההריון, ואז היה הרעש סביב הריוניות בקורונה. ושם התחלתי להיות מבולבלת.
אז כבר לא הלכתי לשיעורים והשתתפתי דרך הזום. ולא ידעתי אם להתחסן ובסוף התחסנתי. וחשבתי שזה טוב מספיק, ואוכל לחזור.
בואו נקרא לבן זוגי אבשלום. לשם נוחות. אז אבשלום הזה, כל כך שונה ממני בכל מיני דברים. אני צמחתי גבוה והשורשים שלי מאוד דקים. קצרים. אמא שלי הייתה פרח נידף ברוח כל חייה, ועדיין היא בוכה ומבכה את השורשים שאינם. שלא היו מעולם. היות שזו אימי אז לא נידונתי לשורשים עבים. ובכל זאת כמה שורשים קטנים וקצרים ודקים והם בעמל רב. היה קשה להצמיח אותם.
אז אבשלום לא ככה. לאבשלום יש הרבה שורשים וכל אחד עבה לפחות כמו זרוע. וכולו נטוע כך באדמה, מה אכפת לו מהרוח, מה אכפת לו מהגשם. צוחק להם. גדל לתוך שורשים של דורות. דורות של אנשים מושרשים. יש נכון ויש לא נכון. יש צדק וצריך לדרוש ולהילחם עליו. יש לו כוח והוא מודע לכך.
למה כל זה על אבשלום? לא בטוחה. אבל כשרציתי לחזור לסטודיו מחוסנת, אומנם בין אנשים בצפיפות לא נמוכה, וחלק לא קטן מתנגדי חיסון, וגם כאלה שמסרבים להתרגש מהקורונה, אני חשבתי שזה מספיק. ואבשלום בדרכו המתכעסת, עלי, על האנשים חסרי האחריות שנמצאים שם, שפועלים ככה, דאג לי. דאג לילד שיכול להיות. בסוף הקשבתי לו, ואולי גם הסכמתי, גם אם לא כל כך ברור לי מה נכון ומה לא, מה אמת ומה צדק, ואיך צריך לפעול בעולם המוזר הזה עם הקורונה המוזרה הזו. אבל הסכמתי שגם סיכוי נמוך למשהו רע מאוד זה דבר רע. הסכמתי. נשארתי בזום.
וכל פעם- אולי שיעור אחר? יותר מצומצם? אולי עכשיו, כשירדה התחלואה? והוא נשאר כועס, ומבקש בדרכו המתכעסת- הם לא פועלים לפי ההנחיות. אם תלכי למקום בו אנשים לא מחוסנים מתכנסים בחלל סגור בלי מסכה את מסכנת את עצמך ואת הילד שיהיה לנו. תבקשי שיעטו מסכות.
אז איך אפשר להסביר בכלל למה לבקש שיעטו מסכות זה לא רק להתבלט, לא רק להיות דאגנית ונגררת אחרי תעמולה ממשלתית לקראת בחירות, לא סתם להיות חננה בין מגניבים, אדישים, לא רק זה. גם זה, וגם זה לא קל. לא קל וגם לא קל לראות את עצמי באור כזה, שלא קל לי להגיד שימו מסכות כי זה חשוב. הלוואי שהיה קל וככה היה פשוט להשמיע את קולי בלי למות מפחד מסקילה בעיניים. ועדיין עם כל הפחד דווקא יוצא לי לבקש ככה ולהגיד. אבל עכשיו זה בכלל בכלל לא העניין. לא סתם "לא לומר את מה שלא נעים להגיד". זה מות המורה. איך אפשר להסביר.
אז מה זה המוות הזה?
זה שאותו מורה לימד אותי כל כך הרבה. והבנתי כל כך הרבה על איך הגוף שלי זז, ואיך שרירים ושרירי שרירים דקים מייצרים תנועה עדינה כל כך, מתקנים את הגוף, משנים את התודעה. ולמדתי שם על השקט, שלא הכרתי. ואז לעמול עליו בעקשנות. וללכת בדרך, כשמוותרים על המטרה. ולהאמין. ולמצוא דברים חדשים בתוך ההוויה. ודברים מטלטלים. ומפחידים. וכל זה למדתי כשהמורה שלי כל כך דייק. כל כך מסרב לדבר סתם. להגיד מילים באוויר. להשתפך ברומנטיות על חוויות רוחניות. לא. הכל היה מעשי כל כך, אוורירי ועדין עד כדי העלמות אבל מעשי, נטו, נטו מעשי, כי הוא מסרב להרוס חוכמה אמיתית בהשתפכות הזו. ודובק באמת. ורציני.
ועכשיו המורה הזה, שהולך בדרכו, מסרב להתחסן, מאפשר לתלמידים לתרגל בלי מסכות, גם בסגר. חותך באיבן שיחות על הקורונה. הסטודיו הוא מרחב בו הקורונה לא קיימת.
אז איך יכול להיות שאותו אדם שלימד אותי כל כך הרבה, ושיודע עוד המון, טועה? ואיך אוכל להרוג הכל, להרוס הכל, להרוס את עצמי- ולבקש שישימו מסיכות?

שליחה על ידי לאורה* » 11 מרץ 2021, 10:45

לי לה יקרה.
אני קוראת את המילים שלך, ובכל הסיפור הזה שומעת משהו אחר, את המשאלה העמוקה שלך: שיהיו לך שורשים משל עצמך, ביטחון עמוק בעצמך, במקומך, בערכך, יכולת לעמוד על מה שחשוב לך, לסמוך על עצמך שאת יודעת מה טוב לך. לאמא לא היו שורשים, ולך היה קשה לגדל אותם, ומצאת לך איש טוב שישלים את החסר לך, ומורה נכבד שתוכלי להישען עליו... אבל שום דבר מאלה הוא לא תחליף לעוגן ולבית שאת יכולה להיות לעצמך.
בחכמה רבה פנית אל היוגה כדי לפתח מרכז חזק, כדי לחזק את הכלי הפיזי והאנרגטי שלך ואת ההקשבה אליו. ועכשיו, העולם קצת דוחף אותך מהקן הבטוח וזה מרגיש כמו נפילה והתרסקות. אני מאמינה שיש לך פה הזדמנות לנסות את כנפייך החדשות ולגלות שאת יכולה להסתמך על עצמך ראשית כל. אל דאגה, תמיד תהיה בחוץ תמיכה עבורך, וטוב שאת יודעת למשוך לעצמך את האנשים הנכונים בהם את יכולה לבטוח (לא מובן מאליו). ובכל זאת טוב גם לעוף לבדך, ולראות שאת מסוגלת. עצם זה שהדבר קורה, ומשפיע עלייך כך, הוא סימן שאת מוכנה.

לגבי השאלה הספציפית: המורה שלך הוא איש בעל דעות ורצונות משלו. לדעתו הוא צודק, לדעתך הוא טועה, אבל איש לא יודע את האמת בוודאות, הוא עושה את הבחירות שלו ואת את שלך. כל אחד לפי הבנתו... כמעורבת בעולם התנועה, הוא לא חריג בהחלטה שלו להתאמן בלי מסכה, למעשה זה די בלתי אפשרי להתאמן עם מסכה. בכל שיעורי התנועה שאני משתתפת בהם, עם מגוון מורים, מעולם לא התאמנו עם מסכה וגם עפ"י התקנות יש אישור להסיר את המסכה בזמן פעילות גופנית. אז הוא לא עושה שום דבר פסול מבחינת החוק. נכון, בסגר אסור להיפגש כלל, אבל מבחינת הנגיף אין הבדל... זה שהסטודיו הוא מרחב בלי קורונה, בעיני זה מבורך, כי יש את זה בכל מקום, וטוב שיהיו מרחבים שקטים בהם נוכל לצלול לשקט, זוהי מטרת היוגה.
בקיצור, ממה שתיארת, אני לא מתרשמת שהמורה עושה משהו חריג. מצד שני, את בהריון ואת חוששת להידבק בקורונה, וזה לגיטימי וחשוב. נראה שהפחד מאד מטריד אותך. זה דבר שכן יש לו מקום לדבר עליו עם המורה, לא כאיך לחנך את כולם ואותו להתנהג כפי שאת חושבת לנכון, אלא להתייעץ אתו איך להמשיך לתרגל בתקופה הזו בלי חשש. אם זה דרך הזום, אם זה בשיעור פרטי או מועט משתתפים, אם זה בלמצוא לעצמך מקום מרוחק בסטודיו, אולי ליד חלון... גם אם לא יימצא פתרון ממשי לבעיה, אני בטוחה מניסיון, שתרגישי טוב יותר אחרי שתדעי שהוא יודע מה מטריד אותך. אבל שוב, לא בטון תוקפני ומאשים, אלא כשיתוף של פחדייך. זה קרה לי עם המורה שלי לריקוד (גם לי היו דברים שהפריעו לי בסטודיו), ועצם השיתוף והידיעה שהוא שם לב לרגשותיי, פרקו מעלי את העול הרגשי שהצטבר, ויותר לא הפריעו לי הדברים האלו יותר, אפילו שבעצם דבר לא השתנה.

אני חושבת שזה טוב מאד שהמורה "מת". המורים הכי גדולים, הגורואים הכי גדולים, תמיד עודדו את התלמידים שלהם לא להיתלות בהם, לא לראות בהם אלוהים, אלא למצוא את הדרך בעצמם. לכן, עם כל הפחד, חשוב שתראי את זה כהזדמנות לצמיחה, וגם אם אין לך מושג איך לעשות את זה בדיוק, בטחי בעולם שזה בסדר שקורית לך ההתנפצות הזו עכשיו. שאת בטוחה ולא יאונה לך כל רע.

היי לאורה. תודה שהתייחסת. אני רוצה מאוד להיות חלק מהקהילה של האתר הזה אבל זה יותר מכל מפחיד אותי נורא, להשתייך ולשוחח, משום מה, אז כל פעם שאני כותבת כאן אני מחכה שבוע לפחות כדי לא לראות אם מישהו ענה. ומסתכלת אם ענו ומה ענו רק אחר כך ואז זה מרגיש מאוחר מידי להשיב.
אני צעדים גדולים לקראת סוף ההריון. עוד חודשיים זה אמור לקרות. וכל הזמן התעסקתי בזה בתכליתיות כזאת- הבדיקות, איפה ללדת ואיך, אוספת מידע, שומעת, מתכננת, שואלת. מבררת. קוראת בספר הזה ואחר כך בספר הזה. קוראת פה הרבה. יודעת מה עוד לא יודעת ואצטרך אותו בהמשך. ככה צעדים צעדים, הכל מפורק למנות קטנות. אני מרגישה בנוח עם משימות כאלה- אני מאגפת אותן מזויות שונות, מסמנת לעצמי נקודות שצריך להמשיך לבדוק, או לגשת בהמשך.
ובתוך כל המשימה הזאת של ללמוד איך עוברים הריון ואיך מתכוננים ללידה ואיך יהיה הכי עוזר וטוב בשבילי אני עדיין לא מבינה באמת שזה קורה לי. וככה לראות את עצמי באותן שמלות שלבשתי בקיץ הקודם בהשתקפות של תחנת אוטובוס, רק הפעם עם בטן. כל כך מוזר. מביטה ומביטה עוד ועוד ולא יודעת מה בדיוק זה עושה.
מביטה במראה לפני המקלחת. זאת בטן גדולה ואז אם אני מעלה את העיניים זו אני שם. יש בטן. יש אני. שני דברים שבדרך קסומה התחברו זה מעל זה.
לקח זמן עד שהרגשתי בנוח להסתובב ככה בגלוי, גם בבגדים שרואים. עכשיו זה כבר לא משנה איזה בגדים, בכל מקרה רואים. זה טוב, כנראה, שזה מין עניין כזה שבהתחלה אף אחד לא יודע סביבך, ורק כשתבחרי להגיד ידעו, ואחר כך זה כבר לא מעניין ומי שמולך ידע בכל מקרה, אם רצית, אם לא רצית, אם הוא מכיר אותך הרבה או בקושי. אז כל מי שקשור אליי היום כבר יודע. ועדיין נשארים כל מיני אנשים מוכרים להיתקל בהם ולהפתיע אותם. אז מהם התביישתי. כאילו לא מתאים לי בגילי וזה יותר מידי מעורר תמיהה ומפתיע. ומי שלא שמע ממני כמה זמן בקושי יודע שאני בזוגיות ועכשיו בהריון? וגם מי שסביבי כל כך רחוק מזה. רק מתחילים עכשיו להתחתן בטיפטופים, ועושים מזה הרבה רעש.
אבל עכשיו כבר לא. לא מתביישת. אולי פשוט כי כבר אין ברירה. וגם נעים קצת להסתכל עלי אם אני לא צריכה להפנים שזו אני. כמו- הינה בחורה צעירה וחמודה בהריון. נאה לה ככה.
עכשיו כבר לא אכפת לי מהתמיהה ואני מחייכת אליה, לא מתוך השלמה נינוחה, אלא מהסכמה איתה- אני תמהה לפחות כמו מי שתמה מולי. כנראה יותר. כך אני, אלו חיי כרגע, וזה מפתיע אותי מאוד.
חשבתי היום עלי בלי הבטן הזו. ניסיתי להיזכר בי מלפני. לפעמים מטריד אותי חוסר ההתאמה הזה שאני מרגישה ואז אני לא בטוחה שאני רוצה את זה. אני שמחה על זה ברמה עליונה יותר, וחושבת על זה ומתכננת את זה, אבל ברמות התחתונות יש איזה מין מרק לא מובן כזה של תחושות. ודווקא כשדמיינתי את עצמי לבד, רק אני, עם בטן שטוחה (יחסית) פתאום אמרתי- מה קשור. מי זאת הילדה הזו. מה היא יודעת. אני לא רוצה לחזור לשם. אני שמחה על איפה שאני ועל כל מה שלמדתי ושנאלצתי ללמוד בדרך.
ופתאום ידעתי שככה אני רוצה, זאת אומרת לא רוצה בלי זה, וכמה שזה שינה והשפיע עלי. אבל זה לא פתר לא את המרק, ולא את תחושת הזרות. תחושת הזרות והמוזרות נשארה.
וכמה שאני יכולה לדמיין תינוק, עדיין זה כל כך מוזר להוביל את זה לרמות התחתונות של התחושות. כאילו זה משהו שמסתדר רק ברמה התיאורטית. אני לא מצליחה להרגיש ולדמיין שזה באמת יצא מתוך הגוף שלי ואחר כך זה יהיה הילד שלי. וגם זה צירוף מילים שקשה לי להגיד. הילד שלי. התינוק שלי. ולהתייחס אל עצמי כאמא. כי אני בכלל עוד ילדה. אז איך יכול להיות שלילדה כזאת יש ילד משלה.
וגם זה חייב להמית בי משהו. נדמה לי. להמית בי משהו כדי להתבגר כי אין ברירה. כי ככה בחרתי וזה לא גלגל שאפשר להשיב וזו לא בחירה שאפשר לחזור ממנה. נכונה או לא נכונה, היא חיי עכשיו, ואין לי ברירה אלא לצמוח ולהיות אמא וזה בעצם מעורר פלצות.
ואיך אמא שלי עשתה את כל זה לבד.
זהו. זהו להלילה.

לי לה ברוכה הבאה.

אני רוצה מאוד להיות חלק מהקהילה של האתר הזה אבל זה יותר מכל מפחיד אותי נורא, להשתייך ולשוחח, משום מה, אז כל פעם שאני כותבת כאן אני מחכה שבוע לפחות כדי לא לראות אם מישהו ענה. ומסתכלת אם ענו ומה ענו רק אחר כך ואז זה מרגיש מאוחר מידי להשיב.
רואות\קוראות ולפעמים עונות, זה לא מידי כמו הרשת החברתית אבל בהחלט נחשפים לדיון, וכמו שרת יכולה לראות דיונים שמתגלגלים כבר כמעט 20 שנה באתר, אז אף פעם לא מאוחר מידי להגיב.
אני צעדים גדולים לקראת סוף ההריון

בהצלחה ויש לי הרגשה שתהיי אמא מהממת, החששות הן טבעיות לגמרי.

שליחה על ידי לי_לה* » 02 מאי 2021, 00:18

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שנת קיץ
השבת החלפנו תפקידים- הוא רצה רק להתנמנם ולהתלטף ולהעביר את הזמן ואני נורא רציתי לסדר ארונות. לא אספתי לאחריותי את הנראות של הבית, כי אני נוטה, ופעם יותר נטיתי לעמוד לרגע בצד עד שמישהו לוקח יוזמה, ורק כשמישהו השאיר את היוזמה זמן ארוך לבדה אז אני הולכת אליה לאט אותה, ומשתכנעת את עצמי שככה נשארות לי היוזמות הכי נחמדות לאסוף. זה לא בדיוק נכון אבל זה לא משנה. בקיצור, כל הבית פריטים פריטים פריטים, ערמות, חנות טמבור וחנות מוזיקה וחנות בישול ומוצרי חשמל ושיפוצים ומה לא. פריטים. ופתאום הבנתי שהוא משתמש בחלל בתור רשימת מטלות- הברז שצריך להתקין יושב על המדרגות בדרך לשירותים, הסלים לאמא שלו ליד הדלת, חפצים על השידה שצריך לקחת לעבודה. ואז לא צריך לרשום שום דבר, כל מיני קופסאות ושקיות ומארזים מזכירים לתת את זה להוא ולקחת מהשני ולמסור לתיקון ולתרום ולזרוק לזבל. ואלה מטלות שבועיות או חודשיות כך שבאמת החלל עמוס. ואני כל כך אוהבת שיש מעט. אז מאתמול דימיינתי איך ערמות של דברים עולים למעלה למחסן שלו ומתפנים מהדרך.
ב6 הוא נרדם בצורה רשמית יותר, הפעם בלעדי. מאז הוא ישן. בהתחלה עוד נדנדתי כל חצי שעה, כי אמר שנעשה, וכי חשבתי שאולי עדיף בשבילו. לא עזר כלום וגם כשהתעורר ותיכנן שנתחיל אחרי החדשות בסוף שוב נרדם. אז שיחררתי, בערך כשהבנתי שאני מנדנדת כי אני לא כל כך יודעת מה לעשות עם עצמי. וזה לא בגללו אז שישן.
זו הישורת האחרונה, ומפחיד אותי בעיקר להיות לבד. חברות טובות יותר יש לי בערים אחרות, ונראה לי שלא אסע אליהן עוד הרבה. וגם הן מהתהפכות להן עבורי, ומרגישות קרובות יותר וקרובות פחות, מה שבעצם תמיד קרה, אבל לא הבנתי אף פעם למה. ואיך מישהי יקרה יכולה להיות סתמית עבורי, ומישהי זרה תהפוך ליקרה פתאום.
מתוך שלל הכוונות הטובות הוא דחק בי לדבר עם כל בת זוג של אחד מחבריו שכבר הספיקה ללדת, ואם נפגשנו ועוד לא התחילה שיחה בנושאים הרלוונטים אז בדרכו המביכה היה אומר "דברו, דברו" או "תני לה טיפים" או "הריון, לידה וכו'", כמו שאוהב לעשות ועדיין לא מפסיק כי תמיד נזכר מאוחר מידי שזה מביך עבורי ושאני מעדיפה להסתדר לבד. כמעט כולן התחילו ב- "ישר תבקשי אפידורל!", והצטערתי שאין בסביבה שלי נשים אמיצות שיעודדו אותי ללכת בדרך שלי ולא לפחד. אני יכולה רק לקרוא עליהן פה או בספרים כאלה ואחרים, וכמה שהן אמיתיות עבורי, בכל זאת עדיף היה בהרבה לראות מישהי בשר ודם שבחרה ככה והלכה בדרך שלה.

קוראת אותך.

בא לי לשתף אותך, לדבר איתך על לידות הבית המקסימות שילדתי
על הלידות הביתחולימיות המהממות ללא אפידורל שליוויתי..
בא לי שתשבי איתי ועם החברות שלי ותשמעי סיפורי לידה נעימים, נחמדים, טובים
שנשים אמיתיות מאוד חוו

לקחו לי שלושה חודים להפנים שאני האמא של הדבר הזה
ועוד חצי שנה של הפנמה, עד שלבשתי את האימהות לגמרי והיא הפכה להיות מרכיב עיקרי בזהות שלי

אף אחת לא מאמינה לי כשאני אומרת את זה, כי תפקדתי כאמא מהשנייה הראשונה ואני כלכך עמוק בזהות האימהית שלי היום שזה מופרך לחשוב על זה...אבל זאת האמת

אין תחושה שאת חשה, שאת היחידה שחשה אותה.
לא יודעת אם זה מנחם אותך, אותי זה ניחם לדעת שאני לא המצאתי את הגלגל, ואני לא היחידה שממש מוזר לה להגיד בתור לאנשהו "הילדה שלי ממש בוכה, אפשר לעקוף אותך?"
הילדה שלי? מה הקשר?

אני משהו דומה עם הילדה השלישית שלי כמעט שנה. עם הבכור מיד התחברתי. עם השניה זה לקח כמה ימים כי היא לא היתה הראשון, ועם השלישית היתה לי תחושה שזה על חשבונם ופשוט התחרטתי, אבל זה היה מאוחר מדי. היום זה נשמע קצת דבילי, אולי, אבל לקח לי המון זמן למצוא בתוכי את האיזון החדש. מבחוץ אף אחד לא ידע, חוץ ממי שסיפרתי לו (אישי, אמי, חברתי הטובה, ומי ששאל, כי לא הסתרתי), ואי אפשר היה לנחש לפי התפקוד שהיה רווי באהבה וטיפוח כמו עם כל ילד שכללו בין השאר הנקה מלאה, ואיתה גם פשפוש מגיל 3 שבועות (היו גם חיתולים, אבל לא באופן מלא). כלומר המון נוכחות וקשב, מגע אוהב, ובכל זאת...

שליחה על ידי תמרוש* » 03 מאי 2021, 19:35

כמעט כולן התחילו ב- "ישר תבקשי אפידורל!"
אוי, באמת

כיף בלי אפידורל.
כיף להיות בתנועה, ולהזיז מה שאת רוצה מתי שאת רוצה.
כיף להיות רוב הזמן על הברכיים. או על הכדור. ולפעמים בעמידה.
כיף לא להיות "פציינטית".
כיף לא לחכות לטובות מאף אחד (אוי, המרדים הוזעק למשהו דחוף, שבי חכי לו עד ביאת המשיח), ולא להיתקע עם האין-ברירה כשהטובה לא עובדת (כי היא לא תמיד עובדת).
כיף למצוא את הדברים שכן עובדים: כדור פיזיו. שלי, מהבית. מוסיקה. ספר אידיוטי. גז צחוק. מים. לא מים, דווקא יבשה. ים-יבשה ותנועה חסרת מנוחה ביניהן. כריעה על הברכיים ומתיחת רגל לאחור, ואז רגל שניה לאחור. כמו ג'ירפה. דולה טובה שהיא גם חברה טובה. הרבה הומור. לעשות פרצופים מאחורי הגב של המיילדת. חלק מהדברים עבדו לי בלידה הראשונה. חלק בשניה. וחלק בשתיהן.
ומיילדת זקנה אחת. בשתיהן.

לא קל להיות בלידה ושהכל נמתח ומתאמץ וכואב וחסר מנוחה ויש פחדים לעבור דרכם... אבל כיף. כיף למצוא את עצמך מייבבת "זהו. אני לא יכולה יותר. לא יכולה", ולדעת, מאחורי היבבות, שזה סימן שהסוף מתקרב, ושאת עושה את הדבר הנכון. את מה שאת בחרת לעשות.

וכיף להיות באחד הרגעים הקשים, אלה שלפני צירי הלחץ, כשכבר הכל עייף וכואב, ולהיזכר פתאום: אפשר. אפשר לבקש אפידורל. את רוצה? תני לעצמך לרצות. את יכולה להחליט כאן ועכשיו.
לא, עזבי, חבל על הבלגן, כבר נגמור עם זה ככה.
אח, איזה רגע נפלא שזה היה

תמרוש,
כל מלה. גם אני הרגשתי דומה, רק שלא רציתי אפידורל, וזה היה מלא דברים כולל כיף, וגם כואב וחסר שליטה, אבל גם מאוד טוטאלי, כובש, כמו להתערבל בגל ענק, אבל עם אויר כל הזמן. לפעמים מייאש (וזה אחד הסימנים שהסוף מתקרב), אבל מאוד נוכח. זה היה מדהים. לא הייתי משטחת את זה עם תרופה בשביל לא להרגיש. האמת היא שהתחושות מנחות את הגוף איך לזוז.
פשוט דרומית ביקשה לדבר עם מישהי חיה. איפה אפשר למצוא מישהי כזאת? אולי במפגשי לה לצ׳ה באיזור שלך. אולי מיילדת בית תוכל לקשר בינך לבין נשים שילדו אצלה.

דרומית, את יכולה לשלוח מייל ל{{}}תמרוש רוש, וש{{}}תמרוש רוש תקשר ביננו
אני אשמח לשבת איתך (טלפונית או פרונטלית) ולהתקשקש על זה

דרומית בכאילו
אני ממש קצרצרה בזמן,
אבל מניסיוני ומניסיון של אישה יקרה סביבי,
ממש שווה לפגוש את אי ננה ולדסקס איתה על זה

לא מספימה ולא נעליים אבל הבחורה הזו יש לה לב מדבש, צחוק בריח אורנים וגם הכשרה מקצועית סופר רלוונטית בתחום... שפתאום אחרי הקישקושים שלה (כדבריה, כדבריה, לעולם לא הייתי מכנה אותם כך אם לא שאיננה, עשית את זה בעצמך הודעה אחת לפני...) הפיל חוזר להיות רק... פיל, או שנשאר רק החדק

ובלשון עממית: לכי על זה!
מקסימום - תרוויחי!

שליחה על ידי לי_לה* » 06 מאי 2021, 10:56

וואו. איזה תענוג.
אי ננה -כן! אני אשמח. מאוד.
רצה לשלוח מייל לתמרושרוש. זה כל כך מרענן, ונעים, כל מה שאמרתן.
בדיוק לפני יומיים הייתה לי יומולדת אז תודה, זו מתנה נפלאה. מנסה להוסיף פרח- @}

שליחה על ידי לי_לה* » 06 מאי 2021, 11:19

יולי קו אני פתאום רוצה לשאול על עניין הפשפושים אפילו שזה כל כך לא היה העיקר בדברים שכתבת-
ממה שקראתי הייתי רוצה לנסות ככה גם. אני יודעת שיש המון חומר בנושא באתר אבל הייתי שמחה לשמוע זווית אישית- איך הסתדרת עד שהתחלת בפשפושים? חיתולים חד פעמיים? רב פעמיים? וכמה סובלנות/קבלה של קקי ופיפי עלייך ועל רהיטים צריך לגייס? מקווה שהשאלה מובנת- נראה לי שבחיתולים חד פעמיים הכל מאוד סטרילי, ה"לכלוך" בחיתול וישר מפנים אותו לפח, ולא צריך לפתח יותר מידי מערכות יחסים עם הפרשות כאלה ואחרות. ופשפושים נדמה לי שצריך להיות בגישה יותר רכה ל"לכלוך" הזה, ולא להתרגש ממנו. זה נכון? ועד כמה? נדמה לי שאני יכולה לקבל את זה, אבל תוהה אם זה יהיה לא נעים לבן הזוג הסטרילי שלי...

אשמח לשתף.
קודם כל, הקקי הנוזלי של יונקים לא תמיד נשאר בתוך החיתול. יש פה ושם נזילות, ולפעמים זה עסק שיטפוני שמחייב החלפת בגדים (לא! לא מחליפים את התינוק!!! מחליפים לתינוק

). הריח לרוב דומה לריח של יוגורט

אני השתמשתי בחיתולים חד פעמיים, למרות שהייתי מעדיפה להשתמש ברב פעמיים. באיזשהו שלב חברה נתנה לי כמה חיתולים רב פעמיים, אבל הם לא היו במידה ובגזרה המתאימה, וזה היה לי מסובך מדי למצוא בסביבתי (לא גרה בישראל). היו לי די הרבה חיתולים מרובעים מבד, והשתמשתי בהם לפרוש תחת התינוקת, או מגבות. פיפי של תינוקות יונקים מתייבש ולא משאיר סימנים או ריח, אז זה פחות הלחיץ אותי. סתם ניגבתי וזהו.
לפני התינוקת הזאת, השלישית, זה נראה לי מופרך, הפשפוש הזה, מעין שילוב בין טירוף לעבדות. אבל אחרי שהיה בבאופן (זהירות!), ועם חברתי הטובה שגידלה ככה כמה ילדים, פתאום התחשק לי.
בהתחלה זה לא הלך. לא היו סימנים, התפספס. חברתי עודדה אותי דרך הטלפון, ועזרה לי לזהות זמנים וסימנים יחסית ברורים (רמז- מייד כשהם מתעוררים). זה ריתק אותי להבין אותה. זה הגיע לכך שבגיל 6 חודשים זיהיתי אצלה שלוש מילים!!! אף אחד לא הבין אותה ככה. היו לה מלים לאמא, למים ולאוכל. בגלל שהצליל מ׳ כיכב בהן (אמא, מים, אמאמאם) הן נשמעו מאוד דומות, ודמו למלמול, ורק אני זיהיתי בבירור מה היא ביקשה. זה היה מגניב ברמות. אני חושבת שהקשב שלי התפתח בזכות הפשפושים.
היו זמנים שהיא היתה שבועות בלי חיתול, לפעמים עם אבא שלה כן עם חיתול, בנסיעות ארוכות עם חיתול. מגיל שמונה חודשים עד שנה היו פספוסים מדי פעם, והם התרווחו- מפעם פעמיים ביום לפעם בכמה ימים.
לא סיימתי אבל אני חייבת ללכת.

היו זמנים שהיא היתה בלי חיתול בלילה, ואכן בקשה לעשות פיפי, אבל בשילוב עם 2-5 הנקות אז ה3-5 פשפושים הללו היוו יותר מדי התעוררויות בלילה. ביקשתי את סליחתה, ושתתאפק או שתשתין בחיתול. זה לא היה נחמד מצידי, אבל הגיוני כי הרגשתי שאני מתמוטטת, אז בחרתי בשינה.
כשהיא גדלה קצת זה התאזן.
לפני גיל שנה היא היתה די גמולה, חוץ מטיפונת פיספוסי פיפי, שאפשר היה בקלות לספוג (תרתי משמע).

מה עזר:
• רצון ומוטיבציה להבין אותה יותר טוב.
• רתיעה מלהרגיל אותה להסתובב עם בית שימוש עליה (חיתול...), בעיקר כי ראיתי דודנים מסתובבים עם חיתול גדוש בצואה ומסרבים שיחליפו להם, ונתקלתי בסיפורים על ילדים גדולים שמתקשים לחרבן בלי חיתול.
• משחק כזה

כמו ההנקה. לא תמיד פשוט, אבל משחקים ביחד.
• טכנית:
ריהוט פשוט, בלי שטיחים או ספות רקומות. קל לנקות ולא נורא אם מתלכלך.
הרבה חיתולי בד, עירום של התינוק כשאפשר, הרבה מכנסים להחלפה.
• הצילו את העולם מפסולת: כל חיתול שלא קניתי הוא רווח אקולוגי נקי.

כשלמדנו את השפה הזאת אני פשוט התמוגגתי מההרגשה שאנחנו מבינות זו את זו: אני קולטת שהיא רוצה להשתחרר מצואה או שתן, והיא נענית לבקשה שלי להתפנות (לפני שנכנסים לאוטו לנסיעה, או לפני שינה).

לדעתי חשוב להגיע לתהליך הזה מתוך רגיעה, ולדעת שכמו עם מעבר מיניקה למזון מוצק או משכיבה להליכה, גם פה יהיו התקדמויות ונסיגות.

בשבילי זה היה מגניב. לא קל, לא הצלחה ב-100%, מעייף, דורש, אבל יוהההו! מגניב.

וואי וואי, דוכי...הסמקתי ממש בגללך

אני אשמח להתקשקש גם על פשפושים, באותה השיחה/שיחה נפרדת

יש לי פחות אנרגיה כמו בעבר להסברים ארוכים בכתב, ויותר אנרגיה לשיחות על
({{}}אי ננה{{}}, פשפשה את כל הילדות שלה, החל מהראשונה

)

אם כי, יולי קו ממש כיסתה הרבה, וכל מילה שלה זהב טהור
אני כן אוסיף על דבריה - שברגע שרת מבינה את הסימנים?
כבר אי אפשר להתעלם מהם, כי כבר ממש ברור לך מה הצורך של הילד/ה, אז מה, לא תקחי אותו/אותה להתפשפש?

אפילו הצטערתי קצת שלא יהיו לי עוד ילדים לשחק איתם בפשפושים והנקות ממש מגיל אפס (כולל הנקה אינסטינקטיבית בלידה עצמה- שהרך הנולד יפלס דרכו לפטמה בעצמו - הטבע מתעלה על עצמו).
באמת עדיף לדבר מלכתוב, אבל אשמח אם תשתפי פה מה השיחה עם אי ננה העלתה אצלך.

הנקה אינסטנקטיבית זה ללוות את התינוקי עם היד שלך את כל הדרך מההכתרה ועד שהוא/היא בחוץ, להרים ולחבר לציצי (כשעדיין השילייה בפנים)
ופחות, נניח, להישכב אחורה ולתת לה/לו לזחול במאמץ אדיר דקות ארוכות כמו בסרטונים עם המוזיקה המרגשת שמסתובבים ברשת
(הלידה בתנוחה זקופה זו או אחרת, כי..ככה. להישכב על הגב מבלי לתפוס תינוקי ולהצמיד, ולהניח בבטן התחתונה, זה מאמץ מאוד לא טבעי לגוף)

או לפחות, זה מה שהאינסטינקטים שלי אמרו לי: תניחי יד, תלווי, תתפסי, תרימי, תצמידי לציצי

(כל הלידות שלי היו בבית, כמה מהן אנאסיסטד..הדבר היחיד שהיו לי שם הם האינסטינקטים הפרטיים שלי)

אני גם מצטערת שאין לי עוד כזה....אולי בעתיד