דף מוצנע
ההתחלה כאן: הגבירה בחום ארכיון 1
ואני כאן: הגבירה בחום
הגבירה בחום ארכיון 2
-
נעמה_סלע*
- הודעות: 209
- הצטרפות: 11 אוגוסט 2003, 21:06
- דף אישי: הדף האישי של נעמה_סלע*
הגבירה בחום ארכיון 2
הצילומים שלך מקסימים. שמחה שהגעתי לדף.
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
אני שוב מרגישה את זה קורה.
לחץ בחזה, גוש בגרון. מועקה גדולה. (קוראת כאן המומה איך המועקה הזו מהדהדת גם אצל נשים אחרות ואהובות כאן באתר)
מיכל המיים של המגבים בעיניים שלי שוב מקולקל, והווישרים שלי שוב עובדים שעות נוספות בלי תוספת שכר ((-:)
אני מרגישה איך שוב אני קופצת אגרופים, מכווצת אנרגיות ויוצאת למלחמה. מלחמה מול העולם, מלחמה על הפרנסה שלי, מלחמה על מה שאני רוצה, מלחמה על איך אני רוצה, מלחמה על בריאות נפשי, מלחמה על שלום פנימי. מלחמה על שלום זה דבר שלא קיים. זה ברור ומוכיח את עצמו בכל רובד, חיצוני ופנימי. יש או מלחמה או שלום. ואני נלחמת.
אני מרגישה שוב את התקופה הזו שבה כל מפגש עם העולם, כל אינטראקציה נגמרת בתאונה. לפעמים חזיתית, לפעמים טוטאל לוסט ולפעמים רק קימוט קטן בפח, שמאפשר לי להמשיך לנסוע אבל נמצא שם כל הזמן להזכיר לי את קיומו (מצטערת, על עולם הדימויים שלי היום.... ככה יוצא לי)
אני מרגישה שעבודה עצמית טובה שעשיתי השתלטה עלי ואיבדה פרופורציות. אני מתכוונת לזה שמרוב שהכנסתי לעצמי בראש שאסור לי לברוח מעימותים, שאסור לי לקפל כל הזמן את הזנב בין הרגליים כשמשהו שלא נראה לי קורה, שצריך לפעמים לעמוד ולהתעמת - מרוב שעשיתי את זה אני עסוקה עכשיו בעימותים, מתעקשת על דברים (כי הכנסתי לעצמי לראש שאסור להתעלם ואסור לברוח וצריך להיישיר מבט) אממה - מתעקשת גם כשלא צריך.
הלכתי לאיבוד והחמצתי את המטרה. החלפתי דפוס אחד בדפוס אחר ונשארתי עם אותה המהות. ועכשיו אני רוצה להפסיק.
מרגישה איך אני מתבייתת על משהו, מסדרת לי בראש את הדרך לעשות אותו וננעלת. ננעלת כ"כ חזק שלא מצליחה לנוע כשמשהו אחר בא ומשנה את התכנית, כשלמישהו אחר יש תכניות אחרות בעניין. אני מכירה את העיקרון הזה מהעבודה עם הגוף ונדהמת שוב לגלות איזו תקפות מדהימה יש לו על חיי.
אני תמיד אומרת לתלמידים שלי שלא ינעלו עד הסוף את המפרקים שלהם, מכיוון שכשהמפרק נעול לגמרי שני דברים קורים: האחד הוא שהאנרגיה נתקעת ולא מצליחה לזרום והשני הוא שנגרמת שחיקה מאוד לא בריאה למפרק. כדי לאפשר לאנרגיה לזרום בחופשיות ולהמנע משחיקה צריך לשמור על המפרקים טיפ טיפה משוחררים. ואני? מה אני עושה? בדיוק את אותו הדבר. אז זה לא מספיק שבתרגול הפיסי האנרגיה זורמת. יש משהו ברובד אחר שננעל.
אני רוצה להפסיק את העימות, להרים מטפחת לבנה ולהכנע. להפסיק לדאוג כל הזמן, מה יהיה, ומה יהיה אם לא יהיה מה שרציתי, ומה יהיה אם לא יהיה איך שרציתי, ומה יהיה הסוף איתי.... מבקשת את האמונה לחזור אליי, את תחושת הביטחון הזה בכך שהכל קורה, מסתדר ומתאזן בסופו של דבר והרצון שלי "לעזור" לי רק מפריע. רוצה להפסיק "לעזור" לי כל הזמן, לדחוק בדברים, לחסל מטלות ולסמן עליהן וי ברשימה.
אני נושמת הרבה בכל הזדמנות, מודה על כל המתנות שקיבלתי וממשיכה לקבל, מבקשת סליחה על זה שלמרות כל המתנות האלה אני מזעיפה פנים ומעיזה להיות לא שביעת רצון - זה עוזר מקומית, מרחיב, משחרר, כמו אקמול. ההשפעה עוברת אחרי 3 שעות. ואז אני לוקחת עוד כדור אנרגטי, מנסה משהו פורטה, מתרגלת תרגילי נשימה עמוקים יותר שמאפשרים לי קצת מנוחה מהכאב שאני מסבה לי.
אני עורגת בכמיהה לימים שבהם אשוב לתרגל בלב קליל ושמח ולא אצטרך להשתמש בו כתרופה. מצד שני אומרת תודה על התרופה המדהימה הזו. מבקשת להפסיק "לעזור" לי גם פה למהר ולהפטר מהמועקה. מבקשת לקבל אותה, לא להלחם בה כ"כ, היא הרי ממילא תלך רק כשיתחשק לה, לא לדכא את הדיכאון כל הזמן. לקבל את האימון ולהודות על זה שהוא שם כשאני קלילה וטובת לב והוא שם כשאני כבדה ומכווצת. הוא שם בשביל לעשות כל פעם משהו אחר - בשבילי.
לחץ בחזה, גוש בגרון. מועקה גדולה. (קוראת כאן המומה איך המועקה הזו מהדהדת גם אצל נשים אחרות ואהובות כאן באתר)
מיכל המיים של המגבים בעיניים שלי שוב מקולקל, והווישרים שלי שוב עובדים שעות נוספות בלי תוספת שכר ((-:)
אני מרגישה איך שוב אני קופצת אגרופים, מכווצת אנרגיות ויוצאת למלחמה. מלחמה מול העולם, מלחמה על הפרנסה שלי, מלחמה על מה שאני רוצה, מלחמה על איך אני רוצה, מלחמה על בריאות נפשי, מלחמה על שלום פנימי. מלחמה על שלום זה דבר שלא קיים. זה ברור ומוכיח את עצמו בכל רובד, חיצוני ופנימי. יש או מלחמה או שלום. ואני נלחמת.
אני מרגישה שוב את התקופה הזו שבה כל מפגש עם העולם, כל אינטראקציה נגמרת בתאונה. לפעמים חזיתית, לפעמים טוטאל לוסט ולפעמים רק קימוט קטן בפח, שמאפשר לי להמשיך לנסוע אבל נמצא שם כל הזמן להזכיר לי את קיומו (מצטערת, על עולם הדימויים שלי היום.... ככה יוצא לי)
אני מרגישה שעבודה עצמית טובה שעשיתי השתלטה עלי ואיבדה פרופורציות. אני מתכוונת לזה שמרוב שהכנסתי לעצמי בראש שאסור לי לברוח מעימותים, שאסור לי לקפל כל הזמן את הזנב בין הרגליים כשמשהו שלא נראה לי קורה, שצריך לפעמים לעמוד ולהתעמת - מרוב שעשיתי את זה אני עסוקה עכשיו בעימותים, מתעקשת על דברים (כי הכנסתי לעצמי לראש שאסור להתעלם ואסור לברוח וצריך להיישיר מבט) אממה - מתעקשת גם כשלא צריך.
הלכתי לאיבוד והחמצתי את המטרה. החלפתי דפוס אחד בדפוס אחר ונשארתי עם אותה המהות. ועכשיו אני רוצה להפסיק.
מרגישה איך אני מתבייתת על משהו, מסדרת לי בראש את הדרך לעשות אותו וננעלת. ננעלת כ"כ חזק שלא מצליחה לנוע כשמשהו אחר בא ומשנה את התכנית, כשלמישהו אחר יש תכניות אחרות בעניין. אני מכירה את העיקרון הזה מהעבודה עם הגוף ונדהמת שוב לגלות איזו תקפות מדהימה יש לו על חיי.
אני תמיד אומרת לתלמידים שלי שלא ינעלו עד הסוף את המפרקים שלהם, מכיוון שכשהמפרק נעול לגמרי שני דברים קורים: האחד הוא שהאנרגיה נתקעת ולא מצליחה לזרום והשני הוא שנגרמת שחיקה מאוד לא בריאה למפרק. כדי לאפשר לאנרגיה לזרום בחופשיות ולהמנע משחיקה צריך לשמור על המפרקים טיפ טיפה משוחררים. ואני? מה אני עושה? בדיוק את אותו הדבר. אז זה לא מספיק שבתרגול הפיסי האנרגיה זורמת. יש משהו ברובד אחר שננעל.
אני רוצה להפסיק את העימות, להרים מטפחת לבנה ולהכנע. להפסיק לדאוג כל הזמן, מה יהיה, ומה יהיה אם לא יהיה מה שרציתי, ומה יהיה אם לא יהיה איך שרציתי, ומה יהיה הסוף איתי.... מבקשת את האמונה לחזור אליי, את תחושת הביטחון הזה בכך שהכל קורה, מסתדר ומתאזן בסופו של דבר והרצון שלי "לעזור" לי רק מפריע. רוצה להפסיק "לעזור" לי כל הזמן, לדחוק בדברים, לחסל מטלות ולסמן עליהן וי ברשימה.
אני נושמת הרבה בכל הזדמנות, מודה על כל המתנות שקיבלתי וממשיכה לקבל, מבקשת סליחה על זה שלמרות כל המתנות האלה אני מזעיפה פנים ומעיזה להיות לא שביעת רצון - זה עוזר מקומית, מרחיב, משחרר, כמו אקמול. ההשפעה עוברת אחרי 3 שעות. ואז אני לוקחת עוד כדור אנרגטי, מנסה משהו פורטה, מתרגלת תרגילי נשימה עמוקים יותר שמאפשרים לי קצת מנוחה מהכאב שאני מסבה לי.
אני עורגת בכמיהה לימים שבהם אשוב לתרגל בלב קליל ושמח ולא אצטרך להשתמש בו כתרופה. מצד שני אומרת תודה על התרופה המדהימה הזו. מבקשת להפסיק "לעזור" לי גם פה למהר ולהפטר מהמועקה. מבקשת לקבל אותה, לא להלחם בה כ"כ, היא הרי ממילא תלך רק כשיתחשק לה, לא לדכא את הדיכאון כל הזמן. לקבל את האימון ולהודות על זה שהוא שם כשאני קלילה וטובת לב והוא שם כשאני כבדה ומכווצת. הוא שם בשביל לעשות כל פעם משהו אחר - בשבילי.
-
מיה_גל*
- הודעות: 1113
- הצטרפות: 07 דצמבר 2002, 09:46
- דף אישי: הדף האישי של מיה_גל*
הגבירה בחום ארכיון 2
שלום גבירה 
לבסוף פתחתי דף בשם זוגיות ומיניות בראי הטנטרה, אשמח אם תציצי ותוסיפי מתוך הידע שלך.
מאד אהבתי את מה שכתבת בדף סקר לנשים על תדירות היחסים
לבסוף פתחתי דף בשם זוגיות ומיניות בראי הטנטרה, אשמח אם תציצי ותוסיפי מתוך הידע שלך.
מאד אהבתי את מה שכתבת בדף סקר לנשים על תדירות היחסים
-
קופצת_ראש*
- הודעות: 44
- הצטרפות: 01 מאי 2008, 21:21
הגבירה בחום ארכיון 2
אם כתבת את זה, כנראה שזה כבר בדרך החוצה. אני מוצאת שהרבה פעמים זה עובד ככה. מסכימה עם מי מה
אני מזעיפה פנים ומעיזה להיות לא שביעת רצון מותר גם כך לפעמים. והרי את עדיין מצליחה לראות גם את הצד השני של המטבע. @}
וגם
אני חושבת שהעמידה על שלך, וההתעמתות, כשהיא לא ההתנהלות הטבעית והמיידית אלא תוצאה של החלטה מודעת. היא שריר שצריך לתרגל ולבנות. ורק אחרי שהוא מתחיל לגדל שורשים אמיתיים, לתפוס את מקומו הטבע, רק אז הוא לא קופץ ונדחף כל פעם.
ובעיקר תני לעצמך זמן זמן זמן
(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())
אני מזעיפה פנים ומעיזה להיות לא שביעת רצון מותר גם כך לפעמים. והרי את עדיין מצליחה לראות גם את הצד השני של המטבע. @}
וגם
אני חושבת שהעמידה על שלך, וההתעמתות, כשהיא לא ההתנהלות הטבעית והמיידית אלא תוצאה של החלטה מודעת. היא שריר שצריך לתרגל ולבנות. ורק אחרי שהוא מתחיל לגדל שורשים אמיתיים, לתפוס את מקומו הטבע, רק אז הוא לא קופץ ונדחף כל פעם.
ובעיקר תני לעצמך זמן זמן זמן
(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())הגבירה בחום ארכיון 2
מזדהה עד כאב ודמעות (לא זוכרת איך עושים פרצוף דומע ואין לי כוח ללכת לבדוק).
בעיקר עם זה: אני מרגישה שעבודה עצמית טובה שעשיתי השתלטה עלי ואיבדה פרופורציות.
בעיקר עם זה: אני מרגישה שעבודה עצמית טובה שעשיתי השתלטה עלי ואיבדה פרופורציות.
-
אמא_ללי*
- הודעות: 1668
- הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
- דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*
הגבירה בחום ארכיון 2
נהנית לקרוא אותך - פה, אצל חוחית ובכל מקום שבו אני נתקלת בדברייך החכמים.
נעים להכיר
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
טוב....
אז הדברים שרציתי לכתוב על אהבה ושות' יאלצו לחכות קצת כי אני רוצה לכתוב על עוד חתיכת נושא דחוף יותר והוא פחד
אני מפחדת, שלא נאמר פחדנית. כן, אנחנו כן נאמר. אני פחדנית.
אני מפחדת כמעט מהכל, מפחדת ליפול, מפחדת לקום, מפחדת מכישלון, מפחדת מהצלחה, מפחדת מסוטים, מאנשים רעים, מפחדת שדברים רעים יקרו ליקיריי, מפחדת להשאר לבד (לא מעצם השהות לבד אלא שדברים רעים יקרו לי כשאהיה לבדי), מפחדת להיות חסרת אונים, מפחדת מתחושת הפחד עצמה.
נראה לי שהבהרתי את עצמי....
בכל מקרה, אני חווה עכשיו את הפחד הזה גם בתרגול שלי כשאני מנסה לבצע תנוחות שקשורות בשיווי משקל של הגוף כשהוא הפוך. כמו למשל ירידה לגשר מעמידת ראש (ויפריטה דנדאנסנה), או ירידה לגשר מפינצו' מיוראסאנה (עמידת אמות) וכ'. לא משנה כמה אני מתאמנת, כמה הגוף שלי חם ומוכן לתנוחה, כשאני עולה לעמידת ראש ומתחילה לכופף ברכיים כדי לרדת למטה, אני נתקפת פחד נוראי.
לא חשוב אם שני אנשים נוספים מחזיקים אותי (לפעמים זה אפילו מפחיד אותי יותר כי זה מוציא אותי לגמרי מהאיזון העצמי), לא חשוב אם המורה שלי בעצמה מחזיקה. יש בי פחד בלתי נשלט ליפול, ואין לי יכולת אמיתית לבטוח ולהאמין שבאמת באמת יהיה בסדר. (את הפחד ליפול לא אני המצאתי וכבר דובר עליו פה בין עדת היוגיגיות, רק חשבתי שבשלב זה של האימון שלי, זו לא תהיה עכבה כזו גדולה, הרי להיות הפוכה אין לי שום בעיה, אבל לרדת משם עד למטה, כבר סיפור אחר).
וכך כבר יותר משנתיים אני מתרגלת לפעמים אימונים כ"כ אינטנסיביים ופותחים את הגב העליון וכשמגיע הרגע להתהפך ולרדת לגשר אני נעצרת. אחת לכמה זמן מנסה שוב עם תמיכה ועזרה אבל נמלכת בדעתי ועוצרת. והפחד הזה מעצבן אותי, מגביל אותי, תוקע אותי. מטריף אותי הכלא הזה שמונע ממני להיות חופשיה לעשות את מה שאני לגמרי מסוגלת מבחינה פיסית. אז ברור, אני מזכירה לעצמי מפעם לפעם, להרגע, לשחרר - אי השתוקקות אמרנו, לא להאבק, להבין שאני עוד לא בשלה ולהאמין שיום יבוא ואתגבר גם על הפחד הזה (ועל כל השאר (-:) אבל לאחרונה אני מרגישה שאי אפשר לדחות את זה יותר. אני קמה בבוקר עם דבר אחד בראש: לרדת לגשר מעמידת ראש. לא קפה, לא פיפי, רק זה. כשאני שותה בכל זאת את הקפה של הבוקר, אני אומרת לעצמי: אולי תרדי מזה, תורידי לחץ, אל תתני לאגו שלך שרוצה לסמן על זה וי להוביל, אבל משהו אומר לי שהפעם זו לא התעקשות, שהפעם הגיע הזמן לעבור דרך הפחד הזה ולטפל בו.
אז היום בבוקר קמתי וכהרגלי מייד אחרי הקפה ניגשתי כמידי בוקר לעבודה. ישבתי למדיטציה, תרגלתי פראניאמה והופ התחלתי לחמם את הגוף, את עמוד השדרה, את המפרקים את השרירים, עד שהגעתי למצב שעמוד השדרה שלי הרגיש כמו חמאה ובית החזה שלי הרגיש כמו בלון הליום שרוצה לעוף למעלה ולהתנתק מהגוף ואז ניגשתי אל מלאכת הקודש שלי: לחסל את הפחד. חיסול גורלי (-:
עליתי, ירדתי, ושוב עליתי, עם הקיר, בלי הקיר, התרחקתי מהקיר, התקרבתי, הכנתי מאחורי ערמה של שמיכות וכריות שיגרמו לי להרגיש בטוחה במידה ואפול על הגב ו.... וכלום. לא מסוגלת. הפחד משתק. הגוף כ"כ רוצה, כ"כ מוכן, הראש לא נותן.
ואז הגיעה השעה לנסוע להורי (המדהימים, האהובים, האמיצים) לשעור היוגה הקבוע שאני מעבירה להם כבר 3 שנים. בדרך לשם במכונית החלטתי שאני הולכת לגייס את אמא שלי (שאיתה אני עוברת בשנתיים האחרונות התחזקות והעמקה מופלאה של הקשר בינינו) לעזרה.
מייד כשהגעתי, אמרתי לה: אמא אני צריכה ממך עזרה. וכשבישרתי לה מה היא, היא שאלה: "ואי אפשר בלי? את חייבת לעשות את זה?" הנהנתי בראש והיא אמרה: "טוב, אם חייבים אז חייבים, מה אני צריכה לעשות?" ואחרי שהסברתי לה, איך היא צריכה לעמוד ואיפה היא צריכה לתמוך, היא הסתכלה עלי בעיניים ואמרה: " יהיה בסדר, אמא שלך הולכת לעזור לך (-:" וכך התחלנו, עליתי, נתקפתי פחד, ירדתי, עליתי, נבהלתי, נפלתי (באחת הנפילות, נתתי לה מן ברכיה שעיקמה לה את המשקפיים, אבל מה לא עושים בשביל הילדים שלך (-:), ושוב, היא מחזיקה ומעודדת אותי, אני יוצאת משיווי משקל וחוזרת, עד שהחלטנו לעזוב את זה קצת ולהתפנות לשעור שלהם שלשמו הגעתי.
אחרי שנגמר השעור, ולפני שהחזרנו את הסלון לקדמותו, פרשנו את המזרון שלי לאורך השטיח, הסתכלנו אחת על השניה ובלי מילים ניגשנו שוב למלאכה.
אבא שלי תפס את מקומו על הספה וזרק הנחיות כמו: תבואי מהצד השני, תחזיקי יותר גבוה, תעבירי משקל לצד ההוא, אני עליתי על הראש ואמא שלי האלופה במיומנות שאין לי מושג איפה פיתחה החזיקה ביד בוטחת את הגב התחתון שלי כשאני מורידה לאט לאט שתי רגליים אל עבר המזרון לקריאות עידוד משניהם: "תמשיכי, תמשיכי, את שם, עוד קצת ו.... הופ. אני שם. עומדת לי בויפאריטה דנדאסנה, החזה פתוח וההורים שלי מוחאים כפיים ומתחבקים בהתרגשות, תוך קריאות "עשינו את זה" נרגשות. מה יש לומר..... זה היה רגע הזוי, ומצחיק ומגוחך בפאתוס שלו. זה היה רגע קסום.
ולפחות להיום התגברתי על פחד אחד מיני רבים, קטן ולא משמעותי בחשיבותו ויחד עם זאת גדול כ"כ עבורי. עוד צעד אחד רחוק מכלא הפחדים והמחשבות שלי, עוד צעד אחד אל עבר החופש.
אז הדברים שרציתי לכתוב על אהבה ושות' יאלצו לחכות קצת כי אני רוצה לכתוב על עוד חתיכת נושא דחוף יותר והוא פחד
אני מפחדת, שלא נאמר פחדנית. כן, אנחנו כן נאמר. אני פחדנית.
אני מפחדת כמעט מהכל, מפחדת ליפול, מפחדת לקום, מפחדת מכישלון, מפחדת מהצלחה, מפחדת מסוטים, מאנשים רעים, מפחדת שדברים רעים יקרו ליקיריי, מפחדת להשאר לבד (לא מעצם השהות לבד אלא שדברים רעים יקרו לי כשאהיה לבדי), מפחדת להיות חסרת אונים, מפחדת מתחושת הפחד עצמה.
נראה לי שהבהרתי את עצמי....
בכל מקרה, אני חווה עכשיו את הפחד הזה גם בתרגול שלי כשאני מנסה לבצע תנוחות שקשורות בשיווי משקל של הגוף כשהוא הפוך. כמו למשל ירידה לגשר מעמידת ראש (ויפריטה דנדאנסנה), או ירידה לגשר מפינצו' מיוראסאנה (עמידת אמות) וכ'. לא משנה כמה אני מתאמנת, כמה הגוף שלי חם ומוכן לתנוחה, כשאני עולה לעמידת ראש ומתחילה לכופף ברכיים כדי לרדת למטה, אני נתקפת פחד נוראי.
לא חשוב אם שני אנשים נוספים מחזיקים אותי (לפעמים זה אפילו מפחיד אותי יותר כי זה מוציא אותי לגמרי מהאיזון העצמי), לא חשוב אם המורה שלי בעצמה מחזיקה. יש בי פחד בלתי נשלט ליפול, ואין לי יכולת אמיתית לבטוח ולהאמין שבאמת באמת יהיה בסדר. (את הפחד ליפול לא אני המצאתי וכבר דובר עליו פה בין עדת היוגיגיות, רק חשבתי שבשלב זה של האימון שלי, זו לא תהיה עכבה כזו גדולה, הרי להיות הפוכה אין לי שום בעיה, אבל לרדת משם עד למטה, כבר סיפור אחר).
וכך כבר יותר משנתיים אני מתרגלת לפעמים אימונים כ"כ אינטנסיביים ופותחים את הגב העליון וכשמגיע הרגע להתהפך ולרדת לגשר אני נעצרת. אחת לכמה זמן מנסה שוב עם תמיכה ועזרה אבל נמלכת בדעתי ועוצרת. והפחד הזה מעצבן אותי, מגביל אותי, תוקע אותי. מטריף אותי הכלא הזה שמונע ממני להיות חופשיה לעשות את מה שאני לגמרי מסוגלת מבחינה פיסית. אז ברור, אני מזכירה לעצמי מפעם לפעם, להרגע, לשחרר - אי השתוקקות אמרנו, לא להאבק, להבין שאני עוד לא בשלה ולהאמין שיום יבוא ואתגבר גם על הפחד הזה (ועל כל השאר (-:) אבל לאחרונה אני מרגישה שאי אפשר לדחות את זה יותר. אני קמה בבוקר עם דבר אחד בראש: לרדת לגשר מעמידת ראש. לא קפה, לא פיפי, רק זה. כשאני שותה בכל זאת את הקפה של הבוקר, אני אומרת לעצמי: אולי תרדי מזה, תורידי לחץ, אל תתני לאגו שלך שרוצה לסמן על זה וי להוביל, אבל משהו אומר לי שהפעם זו לא התעקשות, שהפעם הגיע הזמן לעבור דרך הפחד הזה ולטפל בו.
אז היום בבוקר קמתי וכהרגלי מייד אחרי הקפה ניגשתי כמידי בוקר לעבודה. ישבתי למדיטציה, תרגלתי פראניאמה והופ התחלתי לחמם את הגוף, את עמוד השדרה, את המפרקים את השרירים, עד שהגעתי למצב שעמוד השדרה שלי הרגיש כמו חמאה ובית החזה שלי הרגיש כמו בלון הליום שרוצה לעוף למעלה ולהתנתק מהגוף ואז ניגשתי אל מלאכת הקודש שלי: לחסל את הפחד. חיסול גורלי (-:
עליתי, ירדתי, ושוב עליתי, עם הקיר, בלי הקיר, התרחקתי מהקיר, התקרבתי, הכנתי מאחורי ערמה של שמיכות וכריות שיגרמו לי להרגיש בטוחה במידה ואפול על הגב ו.... וכלום. לא מסוגלת. הפחד משתק. הגוף כ"כ רוצה, כ"כ מוכן, הראש לא נותן.
ואז הגיעה השעה לנסוע להורי (המדהימים, האהובים, האמיצים) לשעור היוגה הקבוע שאני מעבירה להם כבר 3 שנים. בדרך לשם במכונית החלטתי שאני הולכת לגייס את אמא שלי (שאיתה אני עוברת בשנתיים האחרונות התחזקות והעמקה מופלאה של הקשר בינינו) לעזרה.
מייד כשהגעתי, אמרתי לה: אמא אני צריכה ממך עזרה. וכשבישרתי לה מה היא, היא שאלה: "ואי אפשר בלי? את חייבת לעשות את זה?" הנהנתי בראש והיא אמרה: "טוב, אם חייבים אז חייבים, מה אני צריכה לעשות?" ואחרי שהסברתי לה, איך היא צריכה לעמוד ואיפה היא צריכה לתמוך, היא הסתכלה עלי בעיניים ואמרה: " יהיה בסדר, אמא שלך הולכת לעזור לך (-:" וכך התחלנו, עליתי, נתקפתי פחד, ירדתי, עליתי, נבהלתי, נפלתי (באחת הנפילות, נתתי לה מן ברכיה שעיקמה לה את המשקפיים, אבל מה לא עושים בשביל הילדים שלך (-:), ושוב, היא מחזיקה ומעודדת אותי, אני יוצאת משיווי משקל וחוזרת, עד שהחלטנו לעזוב את זה קצת ולהתפנות לשעור שלהם שלשמו הגעתי.
אחרי שנגמר השעור, ולפני שהחזרנו את הסלון לקדמותו, פרשנו את המזרון שלי לאורך השטיח, הסתכלנו אחת על השניה ובלי מילים ניגשנו שוב למלאכה.
אבא שלי תפס את מקומו על הספה וזרק הנחיות כמו: תבואי מהצד השני, תחזיקי יותר גבוה, תעבירי משקל לצד ההוא, אני עליתי על הראש ואמא שלי האלופה במיומנות שאין לי מושג איפה פיתחה החזיקה ביד בוטחת את הגב התחתון שלי כשאני מורידה לאט לאט שתי רגליים אל עבר המזרון לקריאות עידוד משניהם: "תמשיכי, תמשיכי, את שם, עוד קצת ו.... הופ. אני שם. עומדת לי בויפאריטה דנדאסנה, החזה פתוח וההורים שלי מוחאים כפיים ומתחבקים בהתרגשות, תוך קריאות "עשינו את זה" נרגשות. מה יש לומר..... זה היה רגע הזוי, ומצחיק ומגוחך בפאתוס שלו. זה היה רגע קסום.
ולפחות להיום התגברתי על פחד אחד מיני רבים, קטן ולא משמעותי בחשיבותו ויחד עם זאת גדול כ"כ עבורי. עוד צעד אחד רחוק מכלא הפחדים והמחשבות שלי, עוד צעד אחד אל עבר החופש.
הגבירה בחום ארכיון 2
מקסימה, מקסימה, מקסימה!!!!
@}
@}
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
ועכשיו הן זה אך מתבקש שאכתוב על אהבה, אבל משום מה עוד צריכה לגייס כוחות
חוחית(())
חוחית
(())הגבירה בחום ארכיון 2
אני כ'כ מבינה אותך! הסנטימטר הזה,כמה קטן ככה ענקי!
יא,ממש לידה נוספת.את ברת מזל שיש לך הורים כאילו ומערכת יחסים נפלאה כזו איתם. מי אם לא אמא ואבא יעזרו לנו לנצח את הפחדים שבנפש....
שמחה בשמחתך.
יא,ממש לידה נוספת.את ברת מזל שיש לך הורים כאילו ומערכת יחסים נפלאה כזו איתם. מי אם לא אמא ואבא יעזרו לנו לנצח את הפחדים שבנפש....
שמחה בשמחתך.
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
תודה אישה - על המילים החמות וההזדהות (-:
אני גם מרגישה ברת מזל על שנולדתי להורי, ועוד יותר על זה שרק בשנים האחרונות יחסינו הופכים להיות כ"כ אמיצים ומלאי גאווה והכרת תודה הדדית. כאילו היינו צריכים לעבור חיים שלמים של הורות וילדות כדי להגיע ולהיות במקום הזה @}
אני גם מרגישה ברת מזל על שנולדתי להורי, ועוד יותר על זה שרק בשנים האחרונות יחסינו הופכים להיות כ"כ אמיצים ומלאי גאווה והכרת תודה הדדית. כאילו היינו צריכים לעבור חיים שלמים של הורות וילדות כדי להגיע ולהיות במקום הזה @}
-
מי_מה*
- הודעות: 2708
- הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
- דף אישי: הדף האישי של מי_מה*
הגבירה בחום ארכיון 2
מצוינת אחת!-
אלטר_אגו*
- הודעות: 1539
- הצטרפות: 20 דצמבר 2007, 20:56
- דף אישי: הדף האישי של אלטר_אגו*
הגבירה בחום ארכיון 2
יו.
וואו.
קראתי ואני מתרגשת. מרגש אותי במיוחד שעשית את זה יחד עם ההורים שלך. זה כל כך נפלא ואני שמחה בשבילך!
וואו.
קראתי ואני מתרגשת. מרגש אותי במיוחד שעשית את זה יחד עם ההורים שלך. זה כל כך נפלא ואני שמחה בשבילך!
הגבירה בחום ארכיון 2
קראתי ואני מתרגשת
@}
@}
-
אשה_שמחה*
- הודעות: 1222
- הצטרפות: 27 ספטמבר 2006, 22:31
- דף אישי: הדף האישי של אשה_שמחה*
הגבירה בחום ארכיון 2
מרגש עד דמעות. שמחה בשבילך.-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
תודה יקירותיי.
איזה התרגשות. מרגש אותי שאתן מתרגשות ככה בשבילי
לכולכן
איזה התרגשות. מרגש אותי שאתן מתרגשות ככה בשבילי
לכולכן-
קופצת_ראש*
- הודעות: 44
- הצטרפות: 01 מאי 2008, 21:21
הגבירה בחום ארכיון 2
איזה יופי מצטרפת לקהל המתרגשות ואפילו עושה גל.
@}
@}
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
הימים נוקפים, ומה שרציתי לכתוב על אהבה יושב בפינה ומחכה.
אולי בגלל שבימים אלה אני לא חווה אותה (את האהבה), היה נראה לי שמוטב לחכות ליום שבו היא תפעפע ותעלה. ומשיום זה לא הגיע, עלתה בי המחשבה שאולי כדאי דווקא ככה, ממקום כבוי לעורר אותה, לדבר בשבחה, לגרות אותה לבוא, לפנות לה מקום בתוכי.
מה שרציתי לכתוב היה קשור לסוטרה שעסקתי בה (היוגה סוטרות....וסליחה עם הקוראות שנמאס להן כבר לשמוע על הסוטרות בלי להבין על מה מדובר)
הסוטרה המדוברת 3.24: "בסאמיאמה על ידידות ודומיה - מושג כוחה"
אני לא מתכוונת להכנס לפרשנויות אודות הסוטרה, כי יש עשרות כאלה, ולמרות שהן מרתקות, אני רוצה להגיע להרהורים שהיו לי בעקבותיה. רק אומר שבסוטרה הזו מדובר על כך שכשאנחנו מגיעים לרמה מאוד מאוד גבוהה של התמקדות בידידות ודומיה (להלן: אהבה, חמלה,עזרה,אי אלימות, נתינה וכ') מושגת הבנת המהות שלהן. כבר דובר אצל פטנג'לי בעבר על מה שקורה כשאנחנו מתבססים באי אלימות, אנחנו עצמנו הופכים לא אלימים וכך מושכים אלינו פחות ופחות אלימות מסביבתנו ומהיקום בכלל. אותו הדבר גם פה. עברה בי מחשבה עד כמה אהבה טהורה כרגש קיומי הוא כוח מגן. למעשה פתאום הבנתי שאי אפשר לפגוע בי אם אני אוהבת. אוהבת כעיקרון, אוהבת בהגדרה. אם אני מלאה באהבה אל עצמי כי אני ביטוי של האל, ומלאה באהבה אל ההוא כי הוא עוד ביטוי שלו ומלאה באהבה אל ההם וההן כי גם הם ביטוי.... וגם אל זה ואל זה כי גם זה ביטוי של... הכל הופך להיות ביטוי של האלוהי הזה, ואז איך באמת אפשר לשנוא. ואין באמת אני והם, כולם הופכים "אחד משלנו". ואם אני מצליחה להקיף את עצמי ולמלא את עצמי בתחושה הזו יהיה מאוד קשה לכל האידיוטים המחורבנים וגסי הרוח (שגם הם כמובן ביטוי של האל) לפגוע בי כי אני אוהב בכל מקרה. את המטורף שצופר לי שעה למרות שאין לי לאן לנסוע ובסוף חותך אותי רק כדי להמשיך לזחול לפני, את האישה התמוהה שצעקה עלי בסופר כי ביקשתי מהקופאית ללכת שניה לאוטו כדי להביא שקית בד למוצרים וכ'. אם אני אדם אוהב, מה זה משנה שהם צעקו, שהם אמרו, זה לא נוגע בי, אני פשוט אוהבת.....
אני מתארת כאן איזו מן מחשבה מאוד תאורטית כי ברור לי שקשה מאוד מאוד לאהוב את הכל כל הזמן, שאולי לא צריך לאהוב את הכל, לקבל את הכל, שיש דברים שצריך להתקומם כנגדם ולמחות. שיש הרבה דברים מחורבנים בעולם, הרבה צער ואומללות ורוע, כן רוע (יש גם טוב) - אבל האם גם מול אלה אפשר לבוא באהבה בסיסית קיומית? אני תוהה.... אני חושבת שאל חלק גדול מהדברים שאנחנו חווים כצער יחסי, רוע יחסי, חרא יחסי - אפשר. אפשר לבוא באהבה. לפחות יחסית.
בעקבות ההתעסקות שלי עם הסוטרה הזו וההרהורים שכתבתי לעיל, ניסיתי במדיטציות שלי לעשות סאמיאמה (דהארנה+ דהיאנה+ סמאדהי יחד - או בקיצור נמרץ ריכוז לאורך זמן בדבר אחד בלבד עד שהוא בלבד ממלא את כל ההכרה) על אהבה. איך מתבוננים ברגש מופשט? מה בוחנים? בכל מקרה התחלתי להעלות סיטואציות שבהן אני חשה אהבה, להעלות אותן, ליצור את תחושת החמימות שמתפשטת ואת ההתרגשות כשאני מלאה באהבה למישהו, והתחילו לעלות מולי כל האנשים והדברים האהובים עלי. כל אהוביי עברו לי בראש, ההורים שלי, בנזוגי, חבריי הטובים, יפעמים ילדיהם המתוקים של חברי הטובים, מול כולם העלתי את אותה תחושת אהבה וניסיתי לבסס את תמצית התחושה הטהורה של הרגש. ככה עברתי מאחד לאחד כשאני מנסה למצוא את אותה סיטואציה שתאפשר לי להשאר בתוכה ובאמת באמת להתבונן בה לאורך זמן, עד שבסוף נשארתי עם החתול שלי. כן כן...., היצור הזה, עם השפם הזה, והמבט הספק מטומטם ספק ממזרי, ועם הלשון הורודה הזאת שמשתרבבת החוצה בכל פעם שהוא נרדם ובכלל כל גוש המתיקות הזה, הוא זה שהוציא ממני תחושת אהבה וחמלה כ"כ גדולים, ללא תנאים. ללא תנאים בכלל. הוא לא רוצה ממני כלום, רק שאוהב אותו (אם לא אוהב אותו הוא ימות מצער לדעתי) ואני לא רוצה ממנו כלום, מלבד לראות אותו מבסוט. בלי ציפיות, בלי תנאים מוקדמים. אני רוצה להאמין שבכל אחד אחר שעומד מולי יש חתול כזה, תמים, שלא רוצה כלום, רק שיאהבו אותו. אני רק צריכה לראות אותו. לראות את החתול שלי בכל אחד ולהעיר את תחושת המתיקות הזאת בלב שלי.
אולי בגלל שבימים אלה אני לא חווה אותה (את האהבה), היה נראה לי שמוטב לחכות ליום שבו היא תפעפע ותעלה. ומשיום זה לא הגיע, עלתה בי המחשבה שאולי כדאי דווקא ככה, ממקום כבוי לעורר אותה, לדבר בשבחה, לגרות אותה לבוא, לפנות לה מקום בתוכי.
מה שרציתי לכתוב היה קשור לסוטרה שעסקתי בה (היוגה סוטרות....וסליחה עם הקוראות שנמאס להן כבר לשמוע על הסוטרות בלי להבין על מה מדובר)
הסוטרה המדוברת 3.24: "בסאמיאמה על ידידות ודומיה - מושג כוחה"
אני לא מתכוונת להכנס לפרשנויות אודות הסוטרה, כי יש עשרות כאלה, ולמרות שהן מרתקות, אני רוצה להגיע להרהורים שהיו לי בעקבותיה. רק אומר שבסוטרה הזו מדובר על כך שכשאנחנו מגיעים לרמה מאוד מאוד גבוהה של התמקדות בידידות ודומיה (להלן: אהבה, חמלה,עזרה,אי אלימות, נתינה וכ') מושגת הבנת המהות שלהן. כבר דובר אצל פטנג'לי בעבר על מה שקורה כשאנחנו מתבססים באי אלימות, אנחנו עצמנו הופכים לא אלימים וכך מושכים אלינו פחות ופחות אלימות מסביבתנו ומהיקום בכלל. אותו הדבר גם פה. עברה בי מחשבה עד כמה אהבה טהורה כרגש קיומי הוא כוח מגן. למעשה פתאום הבנתי שאי אפשר לפגוע בי אם אני אוהבת. אוהבת כעיקרון, אוהבת בהגדרה. אם אני מלאה באהבה אל עצמי כי אני ביטוי של האל, ומלאה באהבה אל ההוא כי הוא עוד ביטוי שלו ומלאה באהבה אל ההם וההן כי גם הם ביטוי.... וגם אל זה ואל זה כי גם זה ביטוי של... הכל הופך להיות ביטוי של האלוהי הזה, ואז איך באמת אפשר לשנוא. ואין באמת אני והם, כולם הופכים "אחד משלנו". ואם אני מצליחה להקיף את עצמי ולמלא את עצמי בתחושה הזו יהיה מאוד קשה לכל האידיוטים המחורבנים וגסי הרוח (שגם הם כמובן ביטוי של האל) לפגוע בי כי אני אוהב בכל מקרה. את המטורף שצופר לי שעה למרות שאין לי לאן לנסוע ובסוף חותך אותי רק כדי להמשיך לזחול לפני, את האישה התמוהה שצעקה עלי בסופר כי ביקשתי מהקופאית ללכת שניה לאוטו כדי להביא שקית בד למוצרים וכ'. אם אני אדם אוהב, מה זה משנה שהם צעקו, שהם אמרו, זה לא נוגע בי, אני פשוט אוהבת.....
אני מתארת כאן איזו מן מחשבה מאוד תאורטית כי ברור לי שקשה מאוד מאוד לאהוב את הכל כל הזמן, שאולי לא צריך לאהוב את הכל, לקבל את הכל, שיש דברים שצריך להתקומם כנגדם ולמחות. שיש הרבה דברים מחורבנים בעולם, הרבה צער ואומללות ורוע, כן רוע (יש גם טוב) - אבל האם גם מול אלה אפשר לבוא באהבה בסיסית קיומית? אני תוהה.... אני חושבת שאל חלק גדול מהדברים שאנחנו חווים כצער יחסי, רוע יחסי, חרא יחסי - אפשר. אפשר לבוא באהבה. לפחות יחסית.
בעקבות ההתעסקות שלי עם הסוטרה הזו וההרהורים שכתבתי לעיל, ניסיתי במדיטציות שלי לעשות סאמיאמה (דהארנה+ דהיאנה+ סמאדהי יחד - או בקיצור נמרץ ריכוז לאורך זמן בדבר אחד בלבד עד שהוא בלבד ממלא את כל ההכרה) על אהבה. איך מתבוננים ברגש מופשט? מה בוחנים? בכל מקרה התחלתי להעלות סיטואציות שבהן אני חשה אהבה, להעלות אותן, ליצור את תחושת החמימות שמתפשטת ואת ההתרגשות כשאני מלאה באהבה למישהו, והתחילו לעלות מולי כל האנשים והדברים האהובים עלי. כל אהוביי עברו לי בראש, ההורים שלי, בנזוגי, חבריי הטובים, יפעמים ילדיהם המתוקים של חברי הטובים, מול כולם העלתי את אותה תחושת אהבה וניסיתי לבסס את תמצית התחושה הטהורה של הרגש. ככה עברתי מאחד לאחד כשאני מנסה למצוא את אותה סיטואציה שתאפשר לי להשאר בתוכה ובאמת באמת להתבונן בה לאורך זמן, עד שבסוף נשארתי עם החתול שלי. כן כן...., היצור הזה, עם השפם הזה, והמבט הספק מטומטם ספק ממזרי, ועם הלשון הורודה הזאת שמשתרבבת החוצה בכל פעם שהוא נרדם ובכלל כל גוש המתיקות הזה, הוא זה שהוציא ממני תחושת אהבה וחמלה כ"כ גדולים, ללא תנאים. ללא תנאים בכלל. הוא לא רוצה ממני כלום, רק שאוהב אותו (אם לא אוהב אותו הוא ימות מצער לדעתי) ואני לא רוצה ממנו כלום, מלבד לראות אותו מבסוט. בלי ציפיות, בלי תנאים מוקדמים. אני רוצה להאמין שבכל אחד אחר שעומד מולי יש חתול כזה, תמים, שלא רוצה כלום, רק שיאהבו אותו. אני רק צריכה לראות אותו. לראות את החתול שלי בכל אחד ולהעיר את תחושת המתיקות הזאת בלב שלי.
הגבירה בחום ארכיון 2
אח (אנחה פולנית)
כתבת כל כך כל כך יפה.
אוהבת אותך ללא תנאי (לא אכפת לי עם את חולקת עלי או לא...)
(-: @}
כתבת כל כך כל כך יפה.
אוהבת אותך ללא תנאי (לא אכפת לי עם את חולקת עלי או לא...)
(-: @}
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
אוהבת אותך ללא תנאי (לא אכפת לי עם את חולקת עלי או לא...)
גמאני מותק שלי
תודה
גמאני מותק שלי
תודה
-
קופצת_ראש*
- הודעות: 44
- הצטרפות: 01 מאי 2008, 21:21
הגבירה בחום ארכיון 2
לראות את החתול שלי בכל אחד ולהעיר את תחושת המתיקות הזאת בלב שלי.
את נהדרת!!!!!!!!!!(())
תודה רבה על מה שכתבת
את נהדרת!!!!!!!!!!(())
תודה רבה על מה שכתבת
-
קופצת_ראש*
- הודעות: 44
- הצטרפות: 01 מאי 2008, 21:21
הגבירה בחום ארכיון 2
תודה לך,
גבירה וירטואלית דעי לך שאת יקרה לי מאד!
גבירה וירטואלית דעי לך שאת יקרה לי מאד!
-
מי_מה*
- הודעות: 2708
- הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
- דף אישי: הדף האישי של מי_מה*
הגבירה בחום ארכיון 2
אחותי אלופת העולם, לא להאמין איך הכל משתקף ומהדהד. כבר כמעט שבוע שאני עם מחשבות על אהבה כאנרגיה ואהבה בכלל. וזה בגלל שהתחלתי לקרוא , בעקבות קישור מכאן (כלומר מ"באופן" , לא מהדף שלך) את הספר השליח שמדבר בדיוק בדיוק על זה.
חזרתי לפני שעה מהים. עייפה.
נשיקות
אוהבתותך
חזרתי לפני שעה מהים. עייפה.
נשיקות
אוהבתותך
-
מי_מה*
- הודעות: 2708
- הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
- דף אישי: הדף האישי של מי_מה*
הגבירה בחום ארכיון 2
ועכשיו גם ראיתי שפנית אלי בפולנית בדף של חוחית. אז קודם כל את צודקת! באמת שערוריתי שהשארנו אותך לבד בחושך. שאר ההסברים וההתנצלויות בטלפון.
הי רוצה שאצרוב לך דיסק של ההופעה? ברור שקניתי אחד!
הי רוצה שאצרוב לך דיסק של ההופעה? ברור שקניתי אחד!
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
הי רוצה שאצרוב לך דיסק של ההופעה? ברור שקניתי אחד!
ברור שאני רוצה!
אוכל להקשיב לו בחושך, בפינה עם הראש אל הקיר (-:
ברור שאני רוצה!
אוכל להקשיב לו בחושך, בפינה עם הראש אל הקיר (-:
הגבירה בחום ארכיון 2
שוב הצצתי באתר שלך.
איזה תמונות נהדרות @}
צחקתי מהפראפראזה על מציצים וקזבלן.
איזה תמונות נהדרות @}
צחקתי מהפראפראזה על מציצים וקזבלן.
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
תודה יקירתי.
מחמם את הלב לשמוע @}
כל הקטגוריה ההיא שייכת לפראפרזות מעולם הקולנוע, כמו שבטח שמת לב (-:
מחמם את הלב לשמוע @}
כל הקטגוריה ההיא שייכת לפראפרזות מעולם הקולנוע, כמו שבטח שמת לב (-:
-
אמא_ללי*
- הודעות: 1668
- הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
- דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*
הגבירה בחום ארכיון 2
נורא התרגשתי מהסיטואציה שתיארת עם ההורים שלך
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
בכלל נראה לי שאנחנו יכולות לבלות יחד כמה ימים של האזנה משותפת למוסיקה.
אכן (-:
וגם.... בעקבות חברותיי היקרות שמתוייגות כבר מזמן כבלוגריות על, בעלות בלוגים מוסיקליים, התקנאתי גם בזה (בנוסף על קנאתי לשיער חלק)
והחלטתי שגם אני רוצה! (לא לדאוג, אני אמשיך להקדיש שירים בבלוגים האחרים לכל הקולגות המעוניינות)
ונתחיל בסיפור קטן.
עד לפני שנה או שנתיים היתה שדרנית בגלגל"צ בשם לילך ברנע (היא עדיין קיימת, אך לא משדרת יותר). בכל יום בחמש אחה"צ היתה תכנית בשם נעים בכביש ששודרה במשך המון שנים. בכל מקרה, אחרי 11 שנים של שידור בגל"צ, בתכנית האחרונה שלה, היא סיפרה ממש בסוף התכנית, שלפני 11 שנה כשהגיעה בתור חיילת בת 18 או 19 לגל"צ היא ידעה שזה יהיה השיר שיחתום את תכנית הפרישה שלה באשר תהיה. וכך חתמה את עבודתה בגל"צ. אני כמובן התחלתי לבכות מהשיר ומהסיפור הזה של סגירת מעגל. סיפורים של סגירת מעגלים תמיד עושים לי את זה.
וגם אני חושבת שאם פעם אני אצטרך לחתום משהו, לא יודעת מה בשיר, או לבחור שיר אחד ומיוחד, שיסמל משהו, לא יודעת. זה יהיה השיר הזה.
אכן (-:
וגם.... בעקבות חברותיי היקרות שמתוייגות כבר מזמן כבלוגריות על, בעלות בלוגים מוסיקליים, התקנאתי גם בזה (בנוסף על קנאתי לשיער חלק)
והחלטתי שגם אני רוצה! (לא לדאוג, אני אמשיך להקדיש שירים בבלוגים האחרים לכל הקולגות המעוניינות)
ונתחיל בסיפור קטן.
עד לפני שנה או שנתיים היתה שדרנית בגלגל"צ בשם לילך ברנע (היא עדיין קיימת, אך לא משדרת יותר). בכל יום בחמש אחה"צ היתה תכנית בשם נעים בכביש ששודרה במשך המון שנים. בכל מקרה, אחרי 11 שנים של שידור בגל"צ, בתכנית האחרונה שלה, היא סיפרה ממש בסוף התכנית, שלפני 11 שנה כשהגיעה בתור חיילת בת 18 או 19 לגל"צ היא ידעה שזה יהיה השיר שיחתום את תכנית הפרישה שלה באשר תהיה. וכך חתמה את עבודתה בגל"צ. אני כמובן התחלתי לבכות מהשיר ומהסיפור הזה של סגירת מעגל. סיפורים של סגירת מעגלים תמיד עושים לי את זה.
וגם אני חושבת שאם פעם אני אצטרך לחתום משהו, לא יודעת מה בשיר, או לבחור שיר אחד ומיוחד, שיסמל משהו, לא יודעת. זה יהיה השיר הזה.
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
רוצה לכתוב משהו על תזוזה.
בשבועות האחרונים אני מוצאת שקשה לי לזוז. אני לא יודעת אם כבדות תהיה ההגדרה הנכונה אבל איזה מן קושי בתזוזה, בתנועה בהחלט קיים.
אני אוכלת וישנה טוב, ומצב רוחי תקין ואני לא רוצה לזוז (-:
אני נמצאת רוב הזמן בבית חוץ מאשר כשאני הולכת לעבוד (ללמד ולצלם) וגם כשאני יוצאת, אני רק מפנטזת על לחזור הביתה, להיות בבית, עם הספרים שלי, המוסיקה שלי, הבנזוג שלי (כשהוא בנמצא) והחברים הוירטואילים שלי (-: הפכתי קנאית לשהיה בבית ואני רק מחשבת כמה זמן ישאר לי להיות בבית ומתי אוכל לחזור. כשאני יוצאת אני מאוד נהנית בחוץ, אבל לפני היציאה מתחילים החישובים. שעות לפני היציאה אני סופרת את הזמן לאחור וכשאני שבה הביתה (הגם שמסופקת מאוד מעבודתי ושהייתי בחוץ) שוב מתפשט לי חיוך על הפנים בעודי נמרחת על הספה, או על כסא המחשב וצפה במוחי המחשבה "איזה כיף להיות בבית". לפעמים אני אומרת לעצמי שבא לי לעשות דברים, להפגש עם אנשים, לצאת, אבל כשמגיע הרגע וחברים מזמינים אותי לבילוי משותף (ארוחת ערב או דרינק באיזה פאב) אני מוצאת שאין לי בזה צורך. לא בלהתלבש ולצאת, לא בלהראות וגם לא בלשתות אלכוהול.
זה נכון שגם האימון שלי בחודש האחרון התמקד בהרבה מאוד השתרשות לקרקע ותנוחות עמידה, המון שיווי משקל על הידיים ועל הרגליים, מה שבהחלט משפיע על תחושת היציבות שלי ועל הקרקוע למטה אבל המעוף....קשה לי לעוף, להיות ספונטנית, לעשות שטויות בלתי מתוכננות. כיוון שכך אני מנסה דווקא להכניס לאימון את אותם תרגולים שמרימים ומקפיצים את האנרגיה (קרי כפיפות לאחור, פתיחות של החזה והגב העליון, עמידות ידיים וברכות לשמש מרובות) ובכל זאת, זה החלק שעליו אני צריכה "לעבוד". כלומר זו העבודה השחורה שלי. מה שאני לא יכולה כבר לחכות להגיע אליו הוא המדיטציה והנשימות.
וככה, אני מתעסקת לי בזה בשבועות האחרונים ומתבוננת בה ואפילו הייתי קצת מוטרדת מהתופעה כשהשבוע נקלעתי לשיחה מרתקת שהתחברה לי ישירות למה שאני מרגישה (באופן לא מפתיע, מזדמנות לי השיחות האלה תמיד, ואיזה מזל שכך) בשיחה הזו דובר על הצורך לזוז ולחוש תנועה ועל זה שלפעמים כשהתודעה סוערת או בתחילת הדרך אנחנו צריכים לזוז המון עם הגוף כדי לחוש תנועה אנרגטית והתרחשות אבל כשהתודעה מתחדדת, יכולת החישה מתעדנת ופתאום מבחינים שאפשר לזוז ממש מעט או יותר מזה, לא לזוז בכלל ולהיות ערים להתרחשות אדירה בגוף הפיסי ובמיוחד בזה האנרגטי - מערבולות סוחפות, זרמים, תנודות....איסוף קטן של הבנדהות ויייוואו סחרור נוסף, כל שאיפה מביאה איתה שינוי, כל נשיפה שינוי נוסף, וכשלא זזים, כל תזוזה פנימית מורגשת וכל הזמן קורים כ"כ הרבה דברים. הגוף נוטף זיעה לגמרי מבקושי לזוז, וכל תא בגוף פועם.
דיברנו על הרגע הזה באימון שבו עושים ועושים ופתאום, אין חשק יותר לזוז. לא מתוך עצלות, בגלל שאין יותר צורך. בגלל שהכל כבר קורה, השתמשנו בכלי (התנוחות והגוף) כדי לעורר ולמרכז ועכשיו הכל קורה ונותר רק להתבונן בהתרחשות הזאת, בחיים פועמים דרכנו, מסביבנו, בעצמינו - זה היה מרגש לדבר על זה, כי כולנו (המשוחחים) הבנו למה הכוונה, הכרנו את הרגע הזה. ופתאום הבנתי שאולי זה מה שקורה לי. אולי אני פשוט צריכה פחות לזוז כדי להרגיש תנועה?
אולי אין לי צורך להלקות אותי ולהאשים את עצמי בכבדות? (יכול להיות?) בחוסר ספונטניות? בדודתיות? (דודה זה משהו שאני ממש לא רוצה להיות. למרות שביולוגית אני דודה כבר הרבה שנים (-:) אולי אני פשוט מרגישה את החיים זורמים ופועמים ומרגשים מכאן? אולי אני עדה לכל היקום הזה מתרחב ומתכווץ בגוף שלי, מבלי לצאת למרחבים? בתאים. ובתוך כל תא את המרחב העצום שיש בו ביחס לגרעין התא. מרחב עצום כמו... העולם ביחס אליי.
אולי כי לזוז המון ולא לזוז בכלל זה אותו הדבר? אולי כי להרגיש מאוד מאוד מאוד גדול כמו כל היקום ולהרגיש מאוד מאוד קטן כמו תא בגוף שלי זה אותו הדבר בסופו של דבר?
אולי....
בשבועות האחרונים אני מוצאת שקשה לי לזוז. אני לא יודעת אם כבדות תהיה ההגדרה הנכונה אבל איזה מן קושי בתזוזה, בתנועה בהחלט קיים.
אני אוכלת וישנה טוב, ומצב רוחי תקין ואני לא רוצה לזוז (-:
אני נמצאת רוב הזמן בבית חוץ מאשר כשאני הולכת לעבוד (ללמד ולצלם) וגם כשאני יוצאת, אני רק מפנטזת על לחזור הביתה, להיות בבית, עם הספרים שלי, המוסיקה שלי, הבנזוג שלי (כשהוא בנמצא) והחברים הוירטואילים שלי (-: הפכתי קנאית לשהיה בבית ואני רק מחשבת כמה זמן ישאר לי להיות בבית ומתי אוכל לחזור. כשאני יוצאת אני מאוד נהנית בחוץ, אבל לפני היציאה מתחילים החישובים. שעות לפני היציאה אני סופרת את הזמן לאחור וכשאני שבה הביתה (הגם שמסופקת מאוד מעבודתי ושהייתי בחוץ) שוב מתפשט לי חיוך על הפנים בעודי נמרחת על הספה, או על כסא המחשב וצפה במוחי המחשבה "איזה כיף להיות בבית". לפעמים אני אומרת לעצמי שבא לי לעשות דברים, להפגש עם אנשים, לצאת, אבל כשמגיע הרגע וחברים מזמינים אותי לבילוי משותף (ארוחת ערב או דרינק באיזה פאב) אני מוצאת שאין לי בזה צורך. לא בלהתלבש ולצאת, לא בלהראות וגם לא בלשתות אלכוהול.
זה נכון שגם האימון שלי בחודש האחרון התמקד בהרבה מאוד השתרשות לקרקע ותנוחות עמידה, המון שיווי משקל על הידיים ועל הרגליים, מה שבהחלט משפיע על תחושת היציבות שלי ועל הקרקוע למטה אבל המעוף....קשה לי לעוף, להיות ספונטנית, לעשות שטויות בלתי מתוכננות. כיוון שכך אני מנסה דווקא להכניס לאימון את אותם תרגולים שמרימים ומקפיצים את האנרגיה (קרי כפיפות לאחור, פתיחות של החזה והגב העליון, עמידות ידיים וברכות לשמש מרובות) ובכל זאת, זה החלק שעליו אני צריכה "לעבוד". כלומר זו העבודה השחורה שלי. מה שאני לא יכולה כבר לחכות להגיע אליו הוא המדיטציה והנשימות.
וככה, אני מתעסקת לי בזה בשבועות האחרונים ומתבוננת בה ואפילו הייתי קצת מוטרדת מהתופעה כשהשבוע נקלעתי לשיחה מרתקת שהתחברה לי ישירות למה שאני מרגישה (באופן לא מפתיע, מזדמנות לי השיחות האלה תמיד, ואיזה מזל שכך) בשיחה הזו דובר על הצורך לזוז ולחוש תנועה ועל זה שלפעמים כשהתודעה סוערת או בתחילת הדרך אנחנו צריכים לזוז המון עם הגוף כדי לחוש תנועה אנרגטית והתרחשות אבל כשהתודעה מתחדדת, יכולת החישה מתעדנת ופתאום מבחינים שאפשר לזוז ממש מעט או יותר מזה, לא לזוז בכלל ולהיות ערים להתרחשות אדירה בגוף הפיסי ובמיוחד בזה האנרגטי - מערבולות סוחפות, זרמים, תנודות....איסוף קטן של הבנדהות ויייוואו סחרור נוסף, כל שאיפה מביאה איתה שינוי, כל נשיפה שינוי נוסף, וכשלא זזים, כל תזוזה פנימית מורגשת וכל הזמן קורים כ"כ הרבה דברים. הגוף נוטף זיעה לגמרי מבקושי לזוז, וכל תא בגוף פועם.
דיברנו על הרגע הזה באימון שבו עושים ועושים ופתאום, אין חשק יותר לזוז. לא מתוך עצלות, בגלל שאין יותר צורך. בגלל שהכל כבר קורה, השתמשנו בכלי (התנוחות והגוף) כדי לעורר ולמרכז ועכשיו הכל קורה ונותר רק להתבונן בהתרחשות הזאת, בחיים פועמים דרכנו, מסביבנו, בעצמינו - זה היה מרגש לדבר על זה, כי כולנו (המשוחחים) הבנו למה הכוונה, הכרנו את הרגע הזה. ופתאום הבנתי שאולי זה מה שקורה לי. אולי אני פשוט צריכה פחות לזוז כדי להרגיש תנועה?
אולי אין לי צורך להלקות אותי ולהאשים את עצמי בכבדות? (יכול להיות?) בחוסר ספונטניות? בדודתיות? (דודה זה משהו שאני ממש לא רוצה להיות. למרות שביולוגית אני דודה כבר הרבה שנים (-:) אולי אני פשוט מרגישה את החיים זורמים ופועמים ומרגשים מכאן? אולי אני עדה לכל היקום הזה מתרחב ומתכווץ בגוף שלי, מבלי לצאת למרחבים? בתאים. ובתוך כל תא את המרחב העצום שיש בו ביחס לגרעין התא. מרחב עצום כמו... העולם ביחס אליי.
אולי כי לזוז המון ולא לזוז בכלל זה אותו הדבר? אולי כי להרגיש מאוד מאוד מאוד גדול כמו כל היקום ולהרגיש מאוד מאוד קטן כמו תא בגוף שלי זה אותו הדבר בסופו של דבר?
אולי....
-
אלטר_אגו*
- הודעות: 1539
- הצטרפות: 20 דצמבר 2007, 20:56
- דף אישי: הדף האישי של אלטר_אגו*
הגבירה בחום ארכיון 2
אני מרגישה שהמצב שאת מתארת - של ציפיה לחזור הביתה - הוא מצב נפלא. לא כבד. אושר.
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
יש בו מן האושר. אבל לפעמים הוא מתחלף בכובד, כשהצורך לצאת מהבית הופך מטלה בשבילי, כורח. כשיש משהו משמח לחוות בחוץ ואני חווה התנגדות. אז אני מרגישה קצת כאילו אני נצמדת יתר על המידה אל הקונכיה שלי. שתחושת הביטחון שלי בה היא לא הבעיה. רק ההיצמדות שלי אליה כן. (-:
ומה לעשות שלפעמים לא הכל קורה בתכנון מראש? לפעמים דברים קורים בספונטניות, לפעמים צריך לזוז מהר ולהוציא את הראש מהשריון - ובמצבים האלה הייתי שמחה לחוות קלילות וספונטניות. איזון.
ומה לעשות שלפעמים לא הכל קורה בתכנון מראש? לפעמים דברים קורים בספונטניות, לפעמים צריך לזוז מהר ולהוציא את הראש מהשריון - ובמצבים האלה הייתי שמחה לחוות קלילות וספונטניות. איזון.
הגבירה בחום ארכיון 2
יש בו מן האושר. אבל לפעמים הוא מתחלף בכובד, כשהצורך לצאת מהבית הופך מטלה בשבילי, כורח. כשיש משהו משמח לחוות בחוץ ואני חווה התנגדות. אז אני מרגישה קצת כאילו אני נצמדת יתר על המידה אל הקונכיה שלי. שתחושת הביטחון שלי בה היא לא הבעיה. רק ההיצמדות שלי אליה כן.
כל מילה, מזדהה כל כך, אצלי זה תמיד ככה, באופיי אני מעוכת ספה, אחרי שבוע שהוגדר כשבוע חופש והחלמה אני חוזרת היום לשיגרה ולמרות שהדבר היחיד שאני "צריכה" לעשות היום זה ללמד שיעור ב 20:00 בערב, קרי לא להיות בבית מ 19:30 עד 22:00 כבר שלושה ימים בערך אני מוטרדת מאותה יציאה בלתי רצויה מהבית.
כל מילה, מזדהה כל כך, אצלי זה תמיד ככה, באופיי אני מעוכת ספה, אחרי שבוע שהוגדר כשבוע חופש והחלמה אני חוזרת היום לשיגרה ולמרות שהדבר היחיד שאני "צריכה" לעשות היום זה ללמד שיעור ב 20:00 בערב, קרי לא להיות בבית מ 19:30 עד 22:00 כבר שלושה ימים בערך אני מוטרדת מאותה יציאה בלתי רצויה מהבית.
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
ולמרות שהדבר היחיד שאני "צריכה" לעשות היום זה ללמד שיעור ב 20:00 בערב, קרי לא להיות בבית מ 19:30 עד 22:00 כבר שלושה ימים בערך אני מוטרדת מאותה יציאה בלתי רצויה מהבית.
ממש! (-: גם אצלי ככה.
ממש! (-: גם אצלי ככה.
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
טוב.... אוכל זה דבר מאוד מפעיל (למי שרגיש אליו). כלומר יש לי חברה שאוכל בשבילה, זה הדבר הזה שהיא שמה בפה ואחריו היא כבר לא רעבה יותר. אותי אוכל יכול לרומם לגבהים רמים (אם אני אוכלת במסעדה מעולה, אני יכולה להיות מזה מאושרת כמה ימים אח"כ, רק מהזכרון... (-:), יכול להוריד אותי לבורות עמוקים (אם אכלתי משהו לא טעים או לא טרי...).
אבל אצלי כרגע אפילו זה לא. בסופ"ש האחרון, אחרי כמה סופשים מאוד עמוסים ומלאי מטלות וארועים ש"צריך" לעשות, סופסוף הגיע סופ"ש שאין בו שום תכנית, חוץ מלנקות את הבית. ואף ששנינו לא חובבי ספונג'ה כ"כ שמחנו לנקות את הבית שלנו ולא לעשות אח"כ כלום. וכל השבת חברים אהובים הזמינו אותנו לצאת לאכול, לבוא לארוחות, לבוא אליהם לת"א לשתות ובכל פעם אמרנו: "בטח, למה לא?" כי אחה"צ נשמע לנו מאוד הגיוני שבערב יהיה כיף להוציא קצת את האף מהבית, וכשהגיעה השעה.....זה נראה לנו כ"כ מיותר....
אבל אצלי כרגע אפילו זה לא. בסופ"ש האחרון, אחרי כמה סופשים מאוד עמוסים ומלאי מטלות וארועים ש"צריך" לעשות, סופסוף הגיע סופ"ש שאין בו שום תכנית, חוץ מלנקות את הבית. ואף ששנינו לא חובבי ספונג'ה כ"כ שמחנו לנקות את הבית שלנו ולא לעשות אח"כ כלום. וכל השבת חברים אהובים הזמינו אותנו לצאת לאכול, לבוא לארוחות, לבוא אליהם לת"א לשתות ובכל פעם אמרנו: "בטח, למה לא?" כי אחה"צ נשמע לנו מאוד הגיוני שבערב יהיה כיף להוציא קצת את האף מהבית, וכשהגיעה השעה.....זה נראה לנו כ"כ מיותר....
-
אשה_שמחה*
- הודעות: 1222
- הצטרפות: 27 ספטמבר 2006, 22:31
- דף אישי: הדף האישי של אשה_שמחה*
הגבירה בחום ארכיון 2
מזכיר לי את שיחתנו האחרונה , מזדהה מאוד. רק כמה שנים אחרי ש"חזרתי הביתה", כלומר הפסקתי לעבוד בחוץ, הבנתי שכל אותן שנים בהן תפקדתי בעולם (בעבודות שונות ובלימודים ובבילויים ומה לא), היו כל כך מנוגדות לטבע שלי, שזה די פלא שעמדתי בזה, ובעצם לא פלא בכלל כי היה לזה מחיר- הרבה לחץ ומתח וכל מה שנובע מזה.
הבנתי שאני זקוקה בעצם להרבה הרבה פחות "חוץ" ממה שחשבתי והתרגלתי.
, מזדהה מאוד. רק כמה שנים אחרי ש"חזרתי הביתה", כלומר הפסקתי לעבוד בחוץ, הבנתי שכל אותן שנים בהן תפקדתי בעולם (בעבודות שונות ובלימודים ובבילויים ומה לא), היו כל כך מנוגדות לטבע שלי, שזה די פלא שעמדתי בזה, ובעצם לא פלא בכלל כי היה לזה מחיר- הרבה לחץ ומתח וכל מה שנובע מזה.הבנתי שאני זקוקה בעצם להרבה הרבה פחות "חוץ" ממה שחשבתי והתרגלתי.
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
הבנתי שאני זקוקה בעצם להרבה הרבה פחות "חוץ" ממה שחשבתי והתרגלתי
כן. אני מבינה את זה. אצלי זה בא בתקופות. התחושה שמקננת בי עכשיו היא שאני צריכה יותר חוץ ממה שאני נותנת לעצמי. חושבת שנכון לי יותר פוטוסינתיזה ממה שאני מאפשרת לי. ההתחפרות הזו שלי יוצרת איזה מן חוסר איזון. ולמרות שההשתבללות הזו נעימה לי, אני לא משוכנעת שהיא טובה לי, כי כשפתאום יש צורך לזוז מהר או להיות אקטיבית או אסרטיבית אני לא מוכנה לזה. וזה מחזיר אותי שוב לקונפליקט בין מה שנעים לי למה שטוב לי ולהבנה שהם לא בהכרח אחד
כן. אני מבינה את זה. אצלי זה בא בתקופות. התחושה שמקננת בי עכשיו היא שאני צריכה יותר חוץ ממה שאני נותנת לעצמי. חושבת שנכון לי יותר פוטוסינתיזה ממה שאני מאפשרת לי. ההתחפרות הזו שלי יוצרת איזה מן חוסר איזון. ולמרות שההשתבללות הזו נעימה לי, אני לא משוכנעת שהיא טובה לי, כי כשפתאום יש צורך לזוז מהר או להיות אקטיבית או אסרטיבית אני לא מוכנה לזה. וזה מחזיר אותי שוב לקונפליקט בין מה שנעים לי למה שטוב לי ולהבנה שהם לא בהכרח אחד
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
חוחי, הקישור שלך לא עובד... )-:
אז מה, חזרה לך הקופצנות?
אז זהו שממש לא. למעשה חלה הסלמה, אבל הכובד ממוקד יותר. קיבל אופי ספציפי מאוד. אני שוקלת טון וחצי אבל אני לא ברע. רק מגרדת את עצמי בקושי ממקום למקום. אנסה לכתוב על זה היום בערב.
ועכשיו אגרד את עצמי לצחצח שיניים ושות' (-:
אז מה, חזרה לך הקופצנות?
אז זהו שממש לא. למעשה חלה הסלמה, אבל הכובד ממוקד יותר. קיבל אופי ספציפי מאוד. אני שוקלת טון וחצי אבל אני לא ברע. רק מגרדת את עצמי בקושי ממקום למקום. אנסה לכתוב על זה היום בערב.
ועכשיו אגרד את עצמי לצחצח שיניים ושות' (-:
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
טוב.... מתפנה סוף סוף לכתוב. ימים ארוכים עוברים עליי מאז כתבתי ואני אנסה להתחבר מהנקודה שבה הפסקתי.
עצרתי בפעם הקודמת בתחושת הכבדות וההשתבללות, הצורך בשינה והקושי לצאת מהבית, להיות אקטיבית. אל תוך תחושת הכבדות נפלה הזמנתה של מימה ללכת לסדנא. סדנא שהתקיימה מאוד קרוב למקום מגוריי, בבוקר חופשי שלי, במחיר זול - לכאורה לא היו שום סיבות לסרב. ובכל זאת, עקב אותה כבדות היה בי קושי להסכים, עכבות לצאת, לפגוש אנשים שאני לא מכירה, חששות מאימון אינטנסיבי מאוד כשאני כ"כ כבדה. ובכל זאת, לא היו כאן תרוצים. הוצאתי את עצמי לסדנא. וכמה טוב שכך עשיתי כי היא מלווה אותי מאז. היא היתה כ"כ ממלאת ומעניינת, מלאה בעבודה ובשיחה, בהומור ובאווירה טובה. מרעננת ומחדשת כוחות. הדבר המוזר והמעניין בה עבורי היה שבמשך כל תקופת הכבדות שלי, אני מנסה להכניס לתירגול שלי יותר כפיפות לאחור ופתיחות של החזה. יותר אנרגיה קופצנית כדי להעלות את עצמי אנרגטית ומה שקרה בסדנא הוא שהתירגול שעברנו שם היה אימון מסיבי ביותר של תנוחות עמידה לאורך זמן. הרגליים קדחו חורים ברצפה מרוב השתרשות. נטפנו מים כאילו יצאנו מהמקלחת בלי להתנגב - כביכול בדיוק מה שלא הייתי צריכה ובכל זאת עפתי. מה ששוב ושוב הבהיר לי שבסופו של דבר זה לא משנה. ברגע שהטפס, החום האדיר נוצר, התודעה משתתקת ותחושת שחרור עצומה משתלטת (הגוף לעומת זאת...אותו אני מרגישה עד היום בנוסף לכל השעורים שלימדתי מאז). כך התחיל השבוע עם הסדנא ועם איזשהו פתח למשהו חדש. עדיין בכבדות.
אתמול נפגשתי שוב עם מ' המטפלת ההוליסטית. האישה שיש לי איתה קשר עיסקי/ חברי/ טיפולי. דיברתי איתה על הכבדות הזו. על הצורך לישון, על הקושי לקום, על הקושי לזוז, להתערבב. היא הסתכלה עלי כדרכה רגועה ואמרה: "תשמעי אני לא רוצה לנפץ לך את הבועה שבה משהו לא בסדר איתך, אבל לי נשמע שעובר עלייך משהו חשוב". "לפעמים", היא אמרה, "כשאדם עושה דרך רוחנית עמוקה, יש תקופות שבהן האנרגיות שלנו נשאבות פנימה, כי יש משהו בתהליך הפנימי שלנו שצריך אותן. ואז יש צורך להשתבלל וצורך בשינה, אבל זו לא סתם שינה. זו שינה חשובה. שינה שהתודעה עושה בה דרך. דברים חשובים קורים בה. אני לא ממש מודאגת מזה, אני אפילו מרוצה" עוד היא דיברה איתי על עקרון הרצף (כמה לא מפתיע) ועל זה שהרצף הטבעי שלנו כולל כל מיני עליות ומורדות שלא תמיד יושבים בכפיפה אחת עם מה שאנחנו חושבים שצריך לקרות. ואז עשינו טיפול אנרגטי עם קריסטלים ועוד עבודה עם סימבולים מסויימים (מ' תמיד חושפת אותי לכל מיני תורות ושיטות איזוטריות שמתעסקות עם מבני תודעה וישויות אסטרליות (-:) בסוף היא הסבירה לי קצת על הסימבולים ועל העבודה שהם עושים על הצ'אקרות ולבסוף אמרה שיתכן אולי אולי שבעקבות העבודה שלנו היום יתכן צורך עז בשינה וכל מיני חשקים למזונות מסויימים ושאני לא אבהל.
הסתכלתי עליה במבט עייף. תחושת עייפות? תודה רבה. אני כבר שם. והיא רק חייכה ואמרה: "תני לזה מקום, אם זה יקרה. הגוף לא סתם עייף. זו עייפות אחרת" וגם "תדווחי לי מה את מרגישה" וכך נפרדנו כשתחושת כבדות עצומה פושטת באיברים ואני מכתתת רגליים כבדות לאוטו שעמד בחוץ תוהה איך אנהג הביתה, איך אמצא כוחות לסובב את המפתח בסוויץ' ((-:). תוהה לעצמי אם באמת יתכן שהטיפול התחיל להשפיע כ"כ מהר.
וכך מאז, אני ישנה מתעוררת, מתאמנת, ישנה, מלמדת. היום שוב יום ארוך. אימון אינטנסיבי ואני בויברציות. מרגישה את העולם מתקרב ומתרחק, רואה פעמיים דברים. מרגישה שמשהו עובר עליי מבפנים. עייפה כל הזמן. עכשיו יש לי תרוץ (-:
עצרתי בפעם הקודמת בתחושת הכבדות וההשתבללות, הצורך בשינה והקושי לצאת מהבית, להיות אקטיבית. אל תוך תחושת הכבדות נפלה הזמנתה של מימה ללכת לסדנא. סדנא שהתקיימה מאוד קרוב למקום מגוריי, בבוקר חופשי שלי, במחיר זול - לכאורה לא היו שום סיבות לסרב. ובכל זאת, עקב אותה כבדות היה בי קושי להסכים, עכבות לצאת, לפגוש אנשים שאני לא מכירה, חששות מאימון אינטנסיבי מאוד כשאני כ"כ כבדה. ובכל זאת, לא היו כאן תרוצים. הוצאתי את עצמי לסדנא. וכמה טוב שכך עשיתי כי היא מלווה אותי מאז. היא היתה כ"כ ממלאת ומעניינת, מלאה בעבודה ובשיחה, בהומור ובאווירה טובה. מרעננת ומחדשת כוחות. הדבר המוזר והמעניין בה עבורי היה שבמשך כל תקופת הכבדות שלי, אני מנסה להכניס לתירגול שלי יותר כפיפות לאחור ופתיחות של החזה. יותר אנרגיה קופצנית כדי להעלות את עצמי אנרגטית ומה שקרה בסדנא הוא שהתירגול שעברנו שם היה אימון מסיבי ביותר של תנוחות עמידה לאורך זמן. הרגליים קדחו חורים ברצפה מרוב השתרשות. נטפנו מים כאילו יצאנו מהמקלחת בלי להתנגב - כביכול בדיוק מה שלא הייתי צריכה ובכל זאת עפתי. מה ששוב ושוב הבהיר לי שבסופו של דבר זה לא משנה. ברגע שהטפס, החום האדיר נוצר, התודעה משתתקת ותחושת שחרור עצומה משתלטת (הגוף לעומת זאת...אותו אני מרגישה עד היום בנוסף לכל השעורים שלימדתי מאז). כך התחיל השבוע עם הסדנא ועם איזשהו פתח למשהו חדש. עדיין בכבדות.
אתמול נפגשתי שוב עם מ' המטפלת ההוליסטית. האישה שיש לי איתה קשר עיסקי/ חברי/ טיפולי. דיברתי איתה על הכבדות הזו. על הצורך לישון, על הקושי לקום, על הקושי לזוז, להתערבב. היא הסתכלה עלי כדרכה רגועה ואמרה: "תשמעי אני לא רוצה לנפץ לך את הבועה שבה משהו לא בסדר איתך, אבל לי נשמע שעובר עלייך משהו חשוב". "לפעמים", היא אמרה, "כשאדם עושה דרך רוחנית עמוקה, יש תקופות שבהן האנרגיות שלנו נשאבות פנימה, כי יש משהו בתהליך הפנימי שלנו שצריך אותן. ואז יש צורך להשתבלל וצורך בשינה, אבל זו לא סתם שינה. זו שינה חשובה. שינה שהתודעה עושה בה דרך. דברים חשובים קורים בה. אני לא ממש מודאגת מזה, אני אפילו מרוצה" עוד היא דיברה איתי על עקרון הרצף (כמה לא מפתיע) ועל זה שהרצף הטבעי שלנו כולל כל מיני עליות ומורדות שלא תמיד יושבים בכפיפה אחת עם מה שאנחנו חושבים שצריך לקרות. ואז עשינו טיפול אנרגטי עם קריסטלים ועוד עבודה עם סימבולים מסויימים (מ' תמיד חושפת אותי לכל מיני תורות ושיטות איזוטריות שמתעסקות עם מבני תודעה וישויות אסטרליות (-:) בסוף היא הסבירה לי קצת על הסימבולים ועל העבודה שהם עושים על הצ'אקרות ולבסוף אמרה שיתכן אולי אולי שבעקבות העבודה שלנו היום יתכן צורך עז בשינה וכל מיני חשקים למזונות מסויימים ושאני לא אבהל.
הסתכלתי עליה במבט עייף. תחושת עייפות? תודה רבה. אני כבר שם. והיא רק חייכה ואמרה: "תני לזה מקום, אם זה יקרה. הגוף לא סתם עייף. זו עייפות אחרת" וגם "תדווחי לי מה את מרגישה" וכך נפרדנו כשתחושת כבדות עצומה פושטת באיברים ואני מכתתת רגליים כבדות לאוטו שעמד בחוץ תוהה איך אנהג הביתה, איך אמצא כוחות לסובב את המפתח בסוויץ' ((-:). תוהה לעצמי אם באמת יתכן שהטיפול התחיל להשפיע כ"כ מהר.
וכך מאז, אני ישנה מתעוררת, מתאמנת, ישנה, מלמדת. היום שוב יום ארוך. אימון אינטנסיבי ואני בויברציות. מרגישה את העולם מתקרב ומתרחק, רואה פעמיים דברים. מרגישה שמשהו עובר עליי מבפנים. עייפה כל הזמן. עכשיו יש לי תרוץ (-:
-
אמא_ללי*
- הודעות: 1668
- הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
- דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*
הגבירה בחום ארכיון 2
"לפעמים", היא אמרה, "כשאדם עושה דרך רוחנית עמוקה, יש תקופות שבהן האנרגיות שלנו נשאבות פנימה, כי יש משהו בתהליך הפנימי שלנו שצריך אותן. ואז יש צורך להשתבלל וצורך בשינה, אבל זו לא סתם שינה. זו שינה חשובה. שינה שהתודעה עושה בה דרך. דברים חשובים קורים בה. אני לא ממש מודאגת מזה, אני אפילו מרוצה"
מתחברת לזה מאד, מכירה את זה מעצמי, ושמעתי את זה מהמטפלת שלי יותר מפעם אחת (זה בא ביחד עם לגיטימציה מפורשת לגור על הספה, לבהות בטלוויזיה ובבאופן ולחיות על גלידה ושוקולד....
). יוצאים מזה דברים מדהימים, תני לזה את המקום ואת הזמן של זה.
מתחברת לזה מאד, מכירה את זה מעצמי, ושמעתי את זה מהמטפלת שלי יותר מפעם אחת (זה בא ביחד עם לגיטימציה מפורשת לגור על הספה, לבהות בטלוויזיה ובבאופן ולחיות על גלידה ושוקולד....
). יוצאים מזה דברים מדהימים, תני לזה את המקום ואת הזמן של זה.הגבירה בחום ארכיון 2
אין לי מילים לתאר כמה הדברים שכתבת נגעו בי.
אני מאז ומתמיד נטיתי לכבדות, לא תנועתית, לא פיזית, גם לא מחשבתית, נראה לי שאפשר לקרוא לזה כבדות התנהלותית, אין לי בעייה להיות ספונטנית ולנסוע מעכשיו לעכשיו למדבר, אבל כשאגיע לשם, אשתדל לזוז כמה שפחות, כזאת אני ואין לי בעיה עם זה.
בחצי השנה האחרונה זה הולך ומתעצם, כתבתי על זה הרבה בבלוג שלי, אני ישנה 9-10 שעות בלילה, די הרבה לאדם מבוגר ועוברת הרבה ימים של רצון להתכנס ולהיות לבד בתוך הבית.
האינטואיציה שלי אומרת שני דברים במקביל:
אחד- יש תקופות שבהן האנרגיות שלנו נשאבות פנימה, כי יש משהו בתהליך הפנימי שלנו שצריך אותן. ואז יש צורך להשתבלל וצורך בשינה, אבל זו לא סתם שינה. זו שינה חשובה. שינה שהתודעה עושה בה דרך. דברים חשובים קורים בה אני בהחלט מרגישה את זה, חלומות חזקים מאוד ובאופן כללי התמודדות לא פשוטה שהיתה לי באותם חודשים וההתעמקות בה גרמה לצורך הזה.
שתיים- זה יותר מדי, אני מתייחסת כאן רק לעצמי כמובן, ואולי זו גם האינטואיציה הפולנית שלי, אבל כל הזמן מלווה אותי תחושה שזה יותר מדי, שאם רק אתחיל להניע את האנרגיה היא תזרום בחופשיות ומכיוון שאני לא עושה כן האנרגיה מתמוססת בתוך אגם המעיכות שלי ואני בקושי מסוגלת להביא את עצמי לעשות דברים פשוטים ביותר.
ובקשר לזה: נטפנו מים כאילו יצאנו מהמקלחת בלי להתנגב - כביכול בדיוק מה שלא הייתי צריכה ובכל זאת עפתי. מה ששוב ושוב הבהיר לי שבסופו של דבר זה לא משנה. ברגע שהטפס, החום האדיר נוצר, התודעה משתתקת ותחושת שחרור עצומה משתלטת
בימים האחרונים אני מזכירה בכל השיעורים שלי את חשיבות ההזעה ולא חשבתי על זה בכלל, אז תודה לך, בשמי ובשם תלמידי @}
אני מאז ומתמיד נטיתי לכבדות, לא תנועתית, לא פיזית, גם לא מחשבתית, נראה לי שאפשר לקרוא לזה כבדות התנהלותית, אין לי בעייה להיות ספונטנית ולנסוע מעכשיו לעכשיו למדבר, אבל כשאגיע לשם, אשתדל לזוז כמה שפחות, כזאת אני ואין לי בעיה עם זה.
בחצי השנה האחרונה זה הולך ומתעצם, כתבתי על זה הרבה בבלוג שלי, אני ישנה 9-10 שעות בלילה, די הרבה לאדם מבוגר ועוברת הרבה ימים של רצון להתכנס ולהיות לבד בתוך הבית.
האינטואיציה שלי אומרת שני דברים במקביל:
אחד- יש תקופות שבהן האנרגיות שלנו נשאבות פנימה, כי יש משהו בתהליך הפנימי שלנו שצריך אותן. ואז יש צורך להשתבלל וצורך בשינה, אבל זו לא סתם שינה. זו שינה חשובה. שינה שהתודעה עושה בה דרך. דברים חשובים קורים בה אני בהחלט מרגישה את זה, חלומות חזקים מאוד ובאופן כללי התמודדות לא פשוטה שהיתה לי באותם חודשים וההתעמקות בה גרמה לצורך הזה.
שתיים- זה יותר מדי, אני מתייחסת כאן רק לעצמי כמובן, ואולי זו גם האינטואיציה הפולנית שלי, אבל כל הזמן מלווה אותי תחושה שזה יותר מדי, שאם רק אתחיל להניע את האנרגיה היא תזרום בחופשיות ומכיוון שאני לא עושה כן האנרגיה מתמוססת בתוך אגם המעיכות שלי ואני בקושי מסוגלת להביא את עצמי לעשות דברים פשוטים ביותר.
ובקשר לזה: נטפנו מים כאילו יצאנו מהמקלחת בלי להתנגב - כביכול בדיוק מה שלא הייתי צריכה ובכל זאת עפתי. מה ששוב ושוב הבהיר לי שבסופו של דבר זה לא משנה. ברגע שהטפס, החום האדיר נוצר, התודעה משתתקת ותחושת שחרור עצומה משתלטת
בימים האחרונים אני מזכירה בכל השיעורים שלי את חשיבות ההזעה ולא חשבתי על זה בכלל, אז תודה לך, בשמי ובשם תלמידי @}
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
שאם רק אתחיל להניע את האנרגיה היא תזרום בחופשיות ומכיוון שאני לא עושה כן האנרגיה מתמוססת בתוך אגם המעיכות שלי ואני בקושי מסוגלת להביא את עצמי לעשות דברים פשוטים ביותר. לא. זו לא הכוונה לדעתי. אביאסה וואירגיה שכחת? (-: לא מדובר על לא לעשות שומדבר. לשכב במיטה ולתת להכל להרקב מסביב. כן לנסות, כן להזרים, כן לקיים "אימון", עשיה אקטיבית. ובה בעת לשחרר את ההתנגדות, את המאבק, את רגשות האשמה. לעשות ולהרפות תוך כדי.
גם אני, עם כל הכבדות שלי, ממשיכה להרים את כל כובד משקלי אל המזרון ולהתאמן, אני רואה שהאימון שלי אחר, שהכל כבד יותר, חורק יותר, מתבוננת בזה ומנסה לשחרר את הכעס או התיסכול שלי מזה שאני רוצה להיות עכשיו במצב אחר. מנסה להיות איפה שאני עם הכבדות והפחדים. זה לא אומר שאני לא מנסה להביס אותם. אבל ברכות עם אהבה. אני הולכת איתם לא נגדם. זה ממש לא פשוט, אבל אני מלמדת את עצמי להיות נחמדה אלי (-:
גם אני, עם כל הכבדות שלי, ממשיכה להרים את כל כובד משקלי אל המזרון ולהתאמן, אני רואה שהאימון שלי אחר, שהכל כבד יותר, חורק יותר, מתבוננת בזה ומנסה לשחרר את הכעס או התיסכול שלי מזה שאני רוצה להיות עכשיו במצב אחר. מנסה להיות איפה שאני עם הכבדות והפחדים. זה לא אומר שאני לא מנסה להביס אותם. אבל ברכות עם אהבה. אני הולכת איתם לא נגדם. זה ממש לא פשוט, אבל אני מלמדת את עצמי להיות נחמדה אלי (-:
-
אמא_ללי*
- הודעות: 1668
- הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
- דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*
הגבירה בחום ארכיון 2
זה ממש לא פשוט, אבל אני מלמדת את עצמי להיות נחמדה אלי
מקסים
מקסים
-
קופצת_ראש*
- הודעות: 44
- הצטרפות: 01 מאי 2008, 21:21
הגבירה בחום ארכיון 2
אני כל כך מזהה את הכבדות הזו שאת מתארת..אז באתי לפזר @} ו
.אני מלמדת את עצמי להיות נחמדה אלי
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
הנה משהו המממ.... מתוק - לפזר קצת את הכבדות בדף הזה
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
_מהחברה ש:
שאוכל בשבילה, זה הדבר הזה שהיא שמה בפה ואחריו היא כבר לא רעבה יותר._
תודי שכל מילה חצובה ב"סלע" (אחח... חוש הומור דק ושנון...) (-:
אבל נכנסתי בכלל בשביל להמשיך את מגמת הקלילות המוסיקלית במגמה לנסות להרים את הדף הזה (ואת המבקרות בו) למעלה. אז הנה עוד משהו בשם האמאמא של הקלילות, ממוסיקאי שהיה לי את הכבוד הגדול להכיר (ולצלם) באופן אישי את הוד מוזרותו
וגם את הגיטריסט הגאון שלו, שהוא כשלעצמו יוצר שווה ביותר בcover לשיר של דייויד בואי.
אה, וגם זה
שאוכל בשבילה, זה הדבר הזה שהיא שמה בפה ואחריו היא כבר לא רעבה יותר._
תודי שכל מילה חצובה ב"סלע" (אחח... חוש הומור דק ושנון...) (-:
אבל נכנסתי בכלל בשביל להמשיך את מגמת הקלילות המוסיקלית במגמה לנסות להרים את הדף הזה (ואת המבקרות בו) למעלה. אז הנה עוד משהו בשם האמאמא של הקלילות, ממוסיקאי שהיה לי את הכבוד הגדול להכיר (ולצלם) באופן אישי את הוד מוזרותו
וגם את הגיטריסט הגאון שלו, שהוא כשלעצמו יוצר שווה ביותר בcover לשיר של דייויד בואי.
אה, וגם זה
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
אני רוצה לחזור רגע לדבר על קלילות שמסתבר שהיא מצרך כ"כ נדיר בימינו (-: ולקרן אן, שהיא מהווה דוגמא מושלמת לסיבה בגללה אני כ"כ אוהבת אמנים צרפתיים. יש להם, מבחינה תרבותית יצירתית, איזו מן קלילות כזו נשלפת לפחות על פני השטח, איזו מן הצהרה ברורה ומשוחררת של היכולת לחיות את החיים במלואם. וזה מופיע בכל תחום יצירה (קולנוענים צרפתי גאונים, סופרים צרפתים, משוררים, מוסיקאים...) גם כשבעצם מה שהיצירה נוגעת בו הם דברים קשים, רקובים שרוצים לתאר מציאות קשה. ובמקרה של 8l1FEyO]קרן אן 0W0[/po] אפשר להרגיש את הקלילות, הנעימות הזו, היכולת לפתוח את הפה ולשיר משהו ללא מאמץ עם כ"כ הרבה שיק ושארם ורגש.
גם D9n2yc]פה GO4g[/po]
גם D9n2yc]פה GO4g[/po]
-
מונו_לוגית*
- הודעות: 143
- הצטרפות: 12 יולי 2008, 22:34
- דף אישי: הדף האישי של מונו_לוגית*
הגבירה בחום ארכיון 2
.. אמנם לא הרבה זמן כאן אבל גם אני עוקבת גם אחרי הכבדות והקלילות. ועל יכולתך המופלאה להכיל כל כך הרבה אנשים אחרים פה באתר ולעודד ולתמוך.
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
אתמול היה יום קשה.
אף שלא קרה בו הרבה. אף שכביכול "נתתי" לעצמי להתמסר לכובד, זו לא היתה נתינה אמיתית. זו היתה נתינה פולנית לעצמי. נתינה מחמיצת פנים, כזו שנותנת כדי לגרום אח"כ לנקיפות מצפון (-:
זה התחיל ממש כשפתחתי את העיניים. תחושה חמוצה שלא בא לי להתעורר ליום הזה. זה מייד הקפיץ לי זיכרון ששמחתי לשים מאחור של ימים טרופים בהם לא רציתי להתעורר אל היום בקביעות יום אחרי יום במשך שנים. "או או.." אמרתי לעצמי, "התחושה הזו כבר לא שייכת לשום תהליך רוחני שאני עוברת"
התחלתי את היום, ומכיוון שהבחנתי בבילבול שלי, במחשבה הסתורה שלי, במועקה בלב ובפוטנציאל שלי לשקוע ולהעמיק בכל התחושות האלה, רשמתי רשימה של דברים שאני רוצה, צריכה ממליצה לעצמי לעשות כדי לנסות ולסדר קצת את היום לחלק את הבלאגן המנטלי ריגשי למגרות. חלק מהמטלות האלה היו תכנונים ובדיקה של דברים כיפיים שאני בעצם נורא רוצה שיקרו, אבל ברגעים כאלה גם אותם אני חווה כמטלה. חלקם היו דברים שנחוץ לעשות אותם בין אם לרווחתי ובין אם התחייבויות מקצועיות שהעובדה שהן מחכות בערמה גורמת לכובד משקלן רק לגדול ולגדול. את חלקן הצלחתי לבצע באי חשק בולט, בחוסר יצירתיות מבינה שבעצם יצירתיות היא רוח החיים שאני יכולה להפיח בכל דבר שאני עושה, אבל כשאני במצב הזה, להיות יצירתי זה העונש הגדול מכולם בשבילי.
המשכתי ביום, מנסה לשים מאחורי את המשימות, לסמן את אלה שכבר הספקתי בצבע אדום, מונה ביאוש את השעות שכבר עברו היום, את השעות שיעברו עד שאצטרך ללכת ללמד. עבודת צילום שאני צריכה לעשות מעיקה עלי. עבודת צילום פשוטה למדי, בלי הרבה מקום ליצירה ומעט מאוד עבודה טכנית. עבודה שכבר קיבלתי עליה תשלום, לא דורשת ממני הרבה ובכל זאת, כמה קשה היה לי לחשוב על עצמי קמה, מכוונת תאורה, בודקת חשיפות.....
בשלב מסויים התקשרה מ' (ידידתי המטפלת) לשאול מה נשמע ואיך השפיעה העבודה עם הסימבולים (זו שהיתה אמורה לגרום לי לעייפות גדולה יותר ורעב (-:) על ההתנהלות שלי במשך השבוע. דיברנו קצת, והרגשתי איך אפילו לדבר איתה (בנושא הנלמד (-:) דורש ממני כוחות. היא שוב המליצה לי לרדת מעצמי קצת, להפסיק לשחות לעצמי בוורידים. אני אמרתי שקשה לי הפער בין הקונספט שכל דבר קורה בזמנו במינימום מאמץ (קונספט שאני כ"כ מנסה להפנים) לבין התחושה שאני לא עושה ומכיוון שכך, כלום לא קורה. היא אמרה שזה שדברים בהכרח יקרו מעצמם בלי שאזיז את התחת (למרות שגם זה קורה) אלא שכשהדברים יבשילו, כשיגיע הזמן המתאים, אני אקום ואעשה את הכל, את כל מה שצריך, והדברים לא יהיו כ"כ קשים לי, אני אעשה דברים, והפעולות שלי יקרו בטבעיות ובקלות ללא תחושת המועקה. וגם אמרה שבכל השנה וחצי שאנחנו מכירות אני עושה דרך משמעותית ואם הייתי צריכה לקבל ציון על התפתחותי הוא היה הרבה יותר גבוה ממה שאני הייתי חשובת לתת לעצמי. סגרתי את הטלפון. למרות שהשיחות עם מ' תמיד נותנות לי כוח ולמרות שזו היתה שיחה חיובית עם מסרים חיוביים, אחריה הרגשתי רע. רע בגלל שלא יכולתי לחשוב על דבר אחד שיכול לנחם אותי, שיכול לשפר את מצבי. כל הזמן התבוננתי בעצמי וידעתי מבחוץ שאני בסדר, שמצבי בסדר, ששום דבר רע לא קורה ולמרות זאת.... אימון הפראניאמה היה מאחורי ואת המשך האימון שתכננתי לעשות אחה"צ, אפילו מחקתי מהרשימה מרוב שזה נראה לי לא הגיוני לצפות מעצמי לבצע.
כשבנזוגי חזר הביתה, ומצא אותי כמו שהייתי, כמו שהיה רגיל למצוא אותי בעבר כל יום, הוא שאל אותי מה היה עושה לי טוב עכשיו, מה הכי הייתי רוצה. ואני עניתי לו תשובה מן העבר, תשובה שכבר הרבה זמן לא שמע: "אני רוצה לרצות משהו, כל דבר..." אמרתי.
אח"כ הלכתי ללמד, בלב כבד, מעט אנשים, וכמו תמיד השעור הפך להיות החלק הקל של היום (הגם שבו התנהלתי בכבדות יחסית לי בשעורים), החלק שבו משהו נושא אותי, מוביל אותי ובעזרתו אני מובילה את השאר, וזהו, היום נגמר. נפלתי לזרועותיה של המיטה כמו מרקו כשמצא את אמא אחרי תקופת נדודים ארוכה ואינספור פרקים של "הלב" לאורך כ-לל החופש הגדול.
היום יום אחר.
גם היום כשקמתי, הרגשתי את הקווץ הזה בלב. ישנתי כ"כ טוב, אני רעננה ובכל זאת בלי אנרגיות....
ישבתי בפינת הסלון עם הקפה וכתבתי במחברת שלי כמה שורות. אמרתי תודה. תודה על שפקחתי עיניים, על שהתעוררתי גם היום אל העולם הזה, על זה שגם היום קיבלתי עוד הזדמנות ללמוד, לגדול, להתפתח. אמרתי תודה על אינספור ההזדמנויות שקיבלתי בכל יום שהתעוררתי אליו, ועל כך שאני ממשיכה לקבל הזדמנויות למרות כפיות הטובה וחוסר ההערכה לפרקים שתוקפת אותי. ואז נזכרתי באמירה שאני מתרגלת ביוגה נידרה זה שבוע. בהחלטה להיות קלילה ונינוחה בכל מצב. וביקשתי לחיות ולפעול מתוך התחושה הזו, בכל דבר שאעשה. ביקשתי להיות שמחה. פשוט שמחה על זה שבוקר ועל זה שהוא בא כדי שאהיה בו פעילה ותוססת, מליאת חיוניות. ביקשתי לחוש את החיוניות והנינוחות בתוך כל פעולה שאבחר לפעול. ובו ברגע שביקשתי, שם נעשתה החלטה.
ביצעתי כמה מטלות מכבידות, בלי להתייסר עליהן, פשוט ביצעתי אותן. נתתי לעצמי הפסקה קצובה, דיברתי בטלפון שיחה טובה, ניגשתי אל מלאכת הצילום, מוסיקה שאני אוהבת ברקע וצללתי אל עולם הצילום, העולם שלי שבו יש לי יכולת להתעסק עם אור וצל, עם עומק ופרספקטיבה - חלקים נכבדים של הבריאה. והרגשתי את הקסם הזה שוב לשחק איתם, לתפוס אותם, לשחרר אותם, להבין שאי אפשר לתפוס אותם באמת, להבין שבעזרת הטכניקה אני יכולה לעשות כך שייראו כאילו תפסתי אותם. וכמו ש אשה שמחה כתבה ביופי גדול, הרגשתי שוב ש העולם הוא עולם של קסם, כמו כשהייתה ילדה.
אף שלא קרה בו הרבה. אף שכביכול "נתתי" לעצמי להתמסר לכובד, זו לא היתה נתינה אמיתית. זו היתה נתינה פולנית לעצמי. נתינה מחמיצת פנים, כזו שנותנת כדי לגרום אח"כ לנקיפות מצפון (-:
זה התחיל ממש כשפתחתי את העיניים. תחושה חמוצה שלא בא לי להתעורר ליום הזה. זה מייד הקפיץ לי זיכרון ששמחתי לשים מאחור של ימים טרופים בהם לא רציתי להתעורר אל היום בקביעות יום אחרי יום במשך שנים. "או או.." אמרתי לעצמי, "התחושה הזו כבר לא שייכת לשום תהליך רוחני שאני עוברת"
התחלתי את היום, ומכיוון שהבחנתי בבילבול שלי, במחשבה הסתורה שלי, במועקה בלב ובפוטנציאל שלי לשקוע ולהעמיק בכל התחושות האלה, רשמתי רשימה של דברים שאני רוצה, צריכה ממליצה לעצמי לעשות כדי לנסות ולסדר קצת את היום לחלק את הבלאגן המנטלי ריגשי למגרות. חלק מהמטלות האלה היו תכנונים ובדיקה של דברים כיפיים שאני בעצם נורא רוצה שיקרו, אבל ברגעים כאלה גם אותם אני חווה כמטלה. חלקם היו דברים שנחוץ לעשות אותם בין אם לרווחתי ובין אם התחייבויות מקצועיות שהעובדה שהן מחכות בערמה גורמת לכובד משקלן רק לגדול ולגדול. את חלקן הצלחתי לבצע באי חשק בולט, בחוסר יצירתיות מבינה שבעצם יצירתיות היא רוח החיים שאני יכולה להפיח בכל דבר שאני עושה, אבל כשאני במצב הזה, להיות יצירתי זה העונש הגדול מכולם בשבילי.
המשכתי ביום, מנסה לשים מאחורי את המשימות, לסמן את אלה שכבר הספקתי בצבע אדום, מונה ביאוש את השעות שכבר עברו היום, את השעות שיעברו עד שאצטרך ללכת ללמד. עבודת צילום שאני צריכה לעשות מעיקה עלי. עבודת צילום פשוטה למדי, בלי הרבה מקום ליצירה ומעט מאוד עבודה טכנית. עבודה שכבר קיבלתי עליה תשלום, לא דורשת ממני הרבה ובכל זאת, כמה קשה היה לי לחשוב על עצמי קמה, מכוונת תאורה, בודקת חשיפות.....
בשלב מסויים התקשרה מ' (ידידתי המטפלת) לשאול מה נשמע ואיך השפיעה העבודה עם הסימבולים (זו שהיתה אמורה לגרום לי לעייפות גדולה יותר ורעב (-:) על ההתנהלות שלי במשך השבוע. דיברנו קצת, והרגשתי איך אפילו לדבר איתה (בנושא הנלמד (-:) דורש ממני כוחות. היא שוב המליצה לי לרדת מעצמי קצת, להפסיק לשחות לעצמי בוורידים. אני אמרתי שקשה לי הפער בין הקונספט שכל דבר קורה בזמנו במינימום מאמץ (קונספט שאני כ"כ מנסה להפנים) לבין התחושה שאני לא עושה ומכיוון שכך, כלום לא קורה. היא אמרה שזה שדברים בהכרח יקרו מעצמם בלי שאזיז את התחת (למרות שגם זה קורה) אלא שכשהדברים יבשילו, כשיגיע הזמן המתאים, אני אקום ואעשה את הכל, את כל מה שצריך, והדברים לא יהיו כ"כ קשים לי, אני אעשה דברים, והפעולות שלי יקרו בטבעיות ובקלות ללא תחושת המועקה. וגם אמרה שבכל השנה וחצי שאנחנו מכירות אני עושה דרך משמעותית ואם הייתי צריכה לקבל ציון על התפתחותי הוא היה הרבה יותר גבוה ממה שאני הייתי חשובת לתת לעצמי. סגרתי את הטלפון. למרות שהשיחות עם מ' תמיד נותנות לי כוח ולמרות שזו היתה שיחה חיובית עם מסרים חיוביים, אחריה הרגשתי רע. רע בגלל שלא יכולתי לחשוב על דבר אחד שיכול לנחם אותי, שיכול לשפר את מצבי. כל הזמן התבוננתי בעצמי וידעתי מבחוץ שאני בסדר, שמצבי בסדר, ששום דבר רע לא קורה ולמרות זאת.... אימון הפראניאמה היה מאחורי ואת המשך האימון שתכננתי לעשות אחה"צ, אפילו מחקתי מהרשימה מרוב שזה נראה לי לא הגיוני לצפות מעצמי לבצע.
כשבנזוגי חזר הביתה, ומצא אותי כמו שהייתי, כמו שהיה רגיל למצוא אותי בעבר כל יום, הוא שאל אותי מה היה עושה לי טוב עכשיו, מה הכי הייתי רוצה. ואני עניתי לו תשובה מן העבר, תשובה שכבר הרבה זמן לא שמע: "אני רוצה לרצות משהו, כל דבר..." אמרתי.
אח"כ הלכתי ללמד, בלב כבד, מעט אנשים, וכמו תמיד השעור הפך להיות החלק הקל של היום (הגם שבו התנהלתי בכבדות יחסית לי בשעורים), החלק שבו משהו נושא אותי, מוביל אותי ובעזרתו אני מובילה את השאר, וזהו, היום נגמר. נפלתי לזרועותיה של המיטה כמו מרקו כשמצא את אמא אחרי תקופת נדודים ארוכה ואינספור פרקים של "הלב" לאורך כ-לל החופש הגדול.
היום יום אחר.
גם היום כשקמתי, הרגשתי את הקווץ הזה בלב. ישנתי כ"כ טוב, אני רעננה ובכל זאת בלי אנרגיות....
ישבתי בפינת הסלון עם הקפה וכתבתי במחברת שלי כמה שורות. אמרתי תודה. תודה על שפקחתי עיניים, על שהתעוררתי גם היום אל העולם הזה, על זה שגם היום קיבלתי עוד הזדמנות ללמוד, לגדול, להתפתח. אמרתי תודה על אינספור ההזדמנויות שקיבלתי בכל יום שהתעוררתי אליו, ועל כך שאני ממשיכה לקבל הזדמנויות למרות כפיות הטובה וחוסר ההערכה לפרקים שתוקפת אותי. ואז נזכרתי באמירה שאני מתרגלת ביוגה נידרה זה שבוע. בהחלטה להיות קלילה ונינוחה בכל מצב. וביקשתי לחיות ולפעול מתוך התחושה הזו, בכל דבר שאעשה. ביקשתי להיות שמחה. פשוט שמחה על זה שבוקר ועל זה שהוא בא כדי שאהיה בו פעילה ותוססת, מליאת חיוניות. ביקשתי לחוש את החיוניות והנינוחות בתוך כל פעולה שאבחר לפעול. ובו ברגע שביקשתי, שם נעשתה החלטה.
ביצעתי כמה מטלות מכבידות, בלי להתייסר עליהן, פשוט ביצעתי אותן. נתתי לעצמי הפסקה קצובה, דיברתי בטלפון שיחה טובה, ניגשתי אל מלאכת הצילום, מוסיקה שאני אוהבת ברקע וצללתי אל עולם הצילום, העולם שלי שבו יש לי יכולת להתעסק עם אור וצל, עם עומק ופרספקטיבה - חלקים נכבדים של הבריאה. והרגשתי את הקסם הזה שוב לשחק איתם, לתפוס אותם, לשחרר אותם, להבין שאי אפשר לתפוס אותם באמת, להבין שבעזרת הטכניקה אני יכולה לעשות כך שייראו כאילו תפסתי אותם. וכמו ש אשה שמחה כתבה ביופי גדול, הרגשתי שוב ש העולם הוא עולם של קסם, כמו כשהייתה ילדה.
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
היום יום כזה של סידורים. יש דברים לעשות ואני הבטחתי לעצמי שלא אתן לעצמי ליפול היום, לא משנה מה, לא אתן לעצמי לשקוע.
מאז שאני בכבדות, אני מחלקת לעצמי נקודות זכות על כל דבר שאני מצליחה לעשות, גם על פעולות ממש ממש זוטרות, שלא יעלו על הדעת.
הלכתי ללמד שעור ויצא שעור טוב - 2 נקודות (למרות שלאחרונה יש לי תחושה מאוד חזקה שאת השעורים שלי בכלל לא אני מעבירה. יש כוח אחר ואני רק במקרה שם לדבר אותם), חזרתי ולא שקעתי במדבריות הנפש שלי - 2 נק'. יצאתי לקניות - 4 נק'. סידרתי את כל האוכל במקרר ובארונות - 4 נק' (לא מתה על המלאכה הזו. היא תמיד לוקחת יותר זמן מהצפוי וחצמזה תמיד העדפתי לבלגן מאשר לסדר (-:), יצאתי שוב כדי לעשות כביסה (מושב- המכונה במחסן) - 2 נק'. תליתי אותה - 2 נק'. הכנתי מרק טרטור לאימון חגיגי שכל אחד מהמשתתפים צריך להביא בו משהו לאכול (לקראת סוף השנה יש לי כל מיני אימונים אחרונים חגיגיים כאלה, וכצפוי אין לי כוח לזה בימים אלה) - 2 נק'
מידי פעם, צץ בי קול לא כ"כ נחמד שאומר: "על מה בדיוק את נותנת לעצמך ניקוד? מה כבר עשית היום? כלום.... שומדבר קשה במיוחד, סוחט במיוחד, סה"כ יום רגיל נינוח, שעור בבוקר, שעור בערב ובאמצע, החיים. מה הסיפור שלך, מפונקת, ממתי את נותנת לעצמך אותות גבורה על זוטות?"
מידי פעם, לוקחת נשימה עמוקה ומתבוננת בעצמי מהצד, מחממת שוב את המנוע וממשיכה. מידי פעם צונחת לתיסכול קטן: "למה זה צריך להיות ככה? מה הסיפור שלי? הכל מצויין בחיים שלי, יש לי הכל. אני רוצה להיות שמחה, תוססת, אוורירית - יש לי את כל הסיבות והכלים להיות כזו"
ומידי פעם, למזלי, בא הקול הגואל שאומר: "זה ככה כי זה פשוט עכשיו ככה. ואם זה כך, יש לזה סיבה. וזה לא משנה אם את חושבת שאת צריכה להיות ככה, או רוצה להיות אחרת, או היית בעבר שונה - את פשוט ככה. נקודה. ואת בסדר ככה"
מאז שאני בכבדות, אני מחלקת לעצמי נקודות זכות על כל דבר שאני מצליחה לעשות, גם על פעולות ממש ממש זוטרות, שלא יעלו על הדעת.
הלכתי ללמד שעור ויצא שעור טוב - 2 נקודות (למרות שלאחרונה יש לי תחושה מאוד חזקה שאת השעורים שלי בכלל לא אני מעבירה. יש כוח אחר ואני רק במקרה שם לדבר אותם), חזרתי ולא שקעתי במדבריות הנפש שלי - 2 נק'. יצאתי לקניות - 4 נק'. סידרתי את כל האוכל במקרר ובארונות - 4 נק' (לא מתה על המלאכה הזו. היא תמיד לוקחת יותר זמן מהצפוי וחצמזה תמיד העדפתי לבלגן מאשר לסדר (-:), יצאתי שוב כדי לעשות כביסה (מושב- המכונה במחסן) - 2 נק'. תליתי אותה - 2 נק'. הכנתי מרק טרטור לאימון חגיגי שכל אחד מהמשתתפים צריך להביא בו משהו לאכול (לקראת סוף השנה יש לי כל מיני אימונים אחרונים חגיגיים כאלה, וכצפוי אין לי כוח לזה בימים אלה) - 2 נק'
מידי פעם, צץ בי קול לא כ"כ נחמד שאומר: "על מה בדיוק את נותנת לעצמך ניקוד? מה כבר עשית היום? כלום.... שומדבר קשה במיוחד, סוחט במיוחד, סה"כ יום רגיל נינוח, שעור בבוקר, שעור בערב ובאמצע, החיים. מה הסיפור שלך, מפונקת, ממתי את נותנת לעצמך אותות גבורה על זוטות?"
מידי פעם, לוקחת נשימה עמוקה ומתבוננת בעצמי מהצד, מחממת שוב את המנוע וממשיכה. מידי פעם צונחת לתיסכול קטן: "למה זה צריך להיות ככה? מה הסיפור שלי? הכל מצויין בחיים שלי, יש לי הכל. אני רוצה להיות שמחה, תוססת, אוורירית - יש לי את כל הסיבות והכלים להיות כזו"
ומידי פעם, למזלי, בא הקול הגואל שאומר: "זה ככה כי זה פשוט עכשיו ככה. ואם זה כך, יש לזה סיבה. וזה לא משנה אם את חושבת שאת צריכה להיות ככה, או רוצה להיות אחרת, או היית בעבר שונה - את פשוט ככה. נקודה. ואת בסדר ככה"
הגבירה בחום ארכיון 2
אני לא יכולה לתאר לך כמה אני מזדהה. כל מילה ומילה. חוץ מהכביסה- לא אני עושה, אלא המכבסה, ומרק הטרטור- לא אוהבת.
חוצמזה הכל בול אותו דבר.
כמה שאני מרוצה מעצמי שניקיתי את הבית (חצי שעה) לעומת יום שלם, שלם! שישבתי ליד המחשב.
חוצמזה הכל בול אותו דבר.
כמה שאני מרוצה מעצמי שניקיתי את הבית (חצי שעה) לעומת יום שלם, שלם! שישבתי ליד המחשב.
-
קופצת_ראש*
- הודעות: 44
- הצטרפות: 01 מאי 2008, 21:21
הגבירה בחום ארכיון 2
והנה שוב אני מוצאת את עצמי בדברים שאת כותבת.
אני מעניקה נקודות גם על דברים פעוטים כמו השקיית עציצים, רחיצת כלים ושתיית כמות מספיקה של מים במהלך היום.
בפנים בפנים יש מישהי אחרת אין לי ספק!
היא תראה את פניה בזמן הנכון.
(())(())(())
אני מעניקה נקודות גם על דברים פעוטים כמו השקיית עציצים, רחיצת כלים ושתיית כמות מספיקה של מים במהלך היום.
בפנים בפנים יש מישהי אחרת אין לי ספק!
היא תראה את פניה בזמן הנכון.
(())(())(())-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
אבל אנחנו מפולניה פה, לא באנו להנות . (-:
חס וחלילה, לא ולא! בהחלט לא באנו להנות.
ואחלה פיתוח זה היה לדימוי שלי, מאוד מתחברת אליו. ואם לפתח אותו עוד קצת, בעצם הגלגל הזה צריך להבין שיש לו מנגנון כזה של הנעה עצמית (משהו חדש, מאוד משוכלל (-:) וזה מקור הכוח שלו לגלגל את עצמו ולווסת את עוצמת האנרגיה שלו ע"פ תנאי השטח....
חס וחלילה, לא ולא! בהחלט לא באנו להנות.
ואחלה פיתוח זה היה לדימוי שלי, מאוד מתחברת אליו. ואם לפתח אותו עוד קצת, בעצם הגלגל הזה צריך להבין שיש לו מנגנון כזה של הנעה עצמית (משהו חדש, מאוד משוכלל (-:) וזה מקור הכוח שלו לגלגל את עצמו ולווסת את עוצמת האנרגיה שלו ע"פ תנאי השטח....
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
אני מעניקה נקודות גם על דברים פעוטים כמו השקיית עציצים, רחיצת כלים ושתיית כמות מספיקה של מים במהלך היום.
כן, כן - גם כל אלה! (-:
כן, כן - גם כל אלה! (-:
-
אלטר_אגו*
- הודעות: 1539
- הצטרפות: 20 דצמבר 2007, 20:56
- דף אישי: הדף האישי של אלטר_אגו*
הגבירה בחום ארכיון 2
אוי, יקירתי. תני לו בראש לקול המעצבן הזה. מגיע לך נקודות על כל דבר שאת עושה ושישתוק כבר. על סידור הקניות בארונות אני נותנת לך צל"ש הרמטכ"ל.
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
טוב. הנה באתי.
לא יודעת למה היה לי כ"כ קשה להושיב את עצמי לשוב לכתוב. הרגשתי קצת כאילו תקופת הכתיבה האחרונה שלי באתר מזוהה יותר מידי עם קושי וכובד וכאילו לשבת ולכתוב אומר לשוב ולנבור ולחטט במגרות שלי אחרי כמה אחרי חמישה ימים של שקט ממנו (מהחיטוט)
בכל מקרה, עכשיו אחרי שקראתי משהו בבלוג המקסים של קופצת ראש, החלטתי שאי אפשר לדחות יותר. שהתמצית של מה שרציתי לומר צריכה להאמר.
ביום ד' קמתי שוב כהרגלי בבוקר. והנה שוב, הקווץ בלב. מן כיווץ כזה כאילו החיים בלתי נסבלים עלי. הסתכלתי מסביב. ראיתי את בנזוגי עומד במטבח בתחתוניו, מכין לי קפה ושר בסמה, בסמה מוצ'ו או משהו דומה. הסתכלתי לצד שני וראיתי את החתול שלי רץ לעברי כדי לקבל אהבה, ואני, רק הקצתי וכבר החיים בלתי נסבלים? ואז הבנתי משהו. כל התקופה האחרונה אני מנסה להקשיב לעצמי, לאהוב את עצמי, להתחשב בעצמי, לקבל את עצמי כמו שאני, להקל על עצמי ולעשות פחות, מינימום שבמינימום. בעוד שמה שאני באמת צריכה לעשות הוא להתעלם מעצמי. פשוט לא להקשיב לי, כי עצמי כרגע נתון תחת שלטון זר וכובש ואי אפשר להקשיב לו יותר! אני לא צריכה לפנק ולהתייחס אליי בכפפות של משי, אני פשוט צריכה להתעלם. כמו מכלב פינצ'ר מעצבן שעומד ונובח עליך וככל שתתייחס אליו בנסיונות לפייס ולהרגיע אותו הוא רק ינבח יותר, וכל מה שצריך לעשות זה פשוט להמשיך וללכת ולהשאיר אותו מאחור. רחוק ובלתי משמעותי
זה מזכיר לי קצת את הפרק בסיינפלד שבו ג'ורג' החליט לעשות הכל ההיפך מהאינטואיציה שלו ופתאום הכל התחיל להסתדר לו בחיים, הוא נהיה בבת אחת מלוזר שכלום אף פעם לא הולך לו, לשאקל שפיץ שהכל נופל לידיו רק בגלל שעצר שניה לפני כל החלטה שקיבל, חשב מה הוא היה עושה באופן טבעי ואז עשה את ההיפך (-:
זה בגדול מה שאני עושה בימים האחרונים. ולפי איך שהם נראים, זה כנראה היה שיקול נכון. שוב הבנתי עד כמה בקלות אפשר ליפול לתבניות מוכרות ולהתקבע בהם וזה הרגע בו נכנסים שוב לתרדמת. בו התהליך נפסק. כמה קל היה לי לעטוף את עצמי בחמלה וסלחנות ורחמים עצמיים, שלא עזרו לי בגרוש באותם ימים כבדים, כמה "נכון" נראה לי הרעיון לוותר לעצמי ולעשות אימונים רכים, הרפיות, לחבק את הכבדות שלי, בעוד שמה שהייתי צריכה לעשות הוא למשוך את עצמי באוזן ולהרביץ אימונים סוחטים, מאתגרים, לא רחמניים, עד שכל המיץ (של הזבל, של הסבל) יצא, עד שהאנרגיה תחזור לזרום בעוצמה, עד שהמוח יתיאש ויבין שאף אחד לא שם לב אליו יותר. עד ש אני אוכל לשוב ולשכון כאן בביטחה.
לא יודעת למה היה לי כ"כ קשה להושיב את עצמי לשוב לכתוב. הרגשתי קצת כאילו תקופת הכתיבה האחרונה שלי באתר מזוהה יותר מידי עם קושי וכובד וכאילו לשבת ולכתוב אומר לשוב ולנבור ולחטט במגרות שלי אחרי כמה אחרי חמישה ימים של שקט ממנו (מהחיטוט)
בכל מקרה, עכשיו אחרי שקראתי משהו בבלוג המקסים של קופצת ראש, החלטתי שאי אפשר לדחות יותר. שהתמצית של מה שרציתי לומר צריכה להאמר.
ביום ד' קמתי שוב כהרגלי בבוקר. והנה שוב, הקווץ בלב. מן כיווץ כזה כאילו החיים בלתי נסבלים עלי. הסתכלתי מסביב. ראיתי את בנזוגי עומד במטבח בתחתוניו, מכין לי קפה ושר בסמה, בסמה מוצ'ו או משהו דומה. הסתכלתי לצד שני וראיתי את החתול שלי רץ לעברי כדי לקבל אהבה, ואני, רק הקצתי וכבר החיים בלתי נסבלים? ואז הבנתי משהו. כל התקופה האחרונה אני מנסה להקשיב לעצמי, לאהוב את עצמי, להתחשב בעצמי, לקבל את עצמי כמו שאני, להקל על עצמי ולעשות פחות, מינימום שבמינימום. בעוד שמה שאני באמת צריכה לעשות הוא להתעלם מעצמי. פשוט לא להקשיב לי, כי עצמי כרגע נתון תחת שלטון זר וכובש ואי אפשר להקשיב לו יותר! אני לא צריכה לפנק ולהתייחס אליי בכפפות של משי, אני פשוט צריכה להתעלם. כמו מכלב פינצ'ר מעצבן שעומד ונובח עליך וככל שתתייחס אליו בנסיונות לפייס ולהרגיע אותו הוא רק ינבח יותר, וכל מה שצריך לעשות זה פשוט להמשיך וללכת ולהשאיר אותו מאחור. רחוק ובלתי משמעותי
זה מזכיר לי קצת את הפרק בסיינפלד שבו ג'ורג' החליט לעשות הכל ההיפך מהאינטואיציה שלו ופתאום הכל התחיל להסתדר לו בחיים, הוא נהיה בבת אחת מלוזר שכלום אף פעם לא הולך לו, לשאקל שפיץ שהכל נופל לידיו רק בגלל שעצר שניה לפני כל החלטה שקיבל, חשב מה הוא היה עושה באופן טבעי ואז עשה את ההיפך (-:
זה בגדול מה שאני עושה בימים האחרונים. ולפי איך שהם נראים, זה כנראה היה שיקול נכון. שוב הבנתי עד כמה בקלות אפשר ליפול לתבניות מוכרות ולהתקבע בהם וזה הרגע בו נכנסים שוב לתרדמת. בו התהליך נפסק. כמה קל היה לי לעטוף את עצמי בחמלה וסלחנות ורחמים עצמיים, שלא עזרו לי בגרוש באותם ימים כבדים, כמה "נכון" נראה לי הרעיון לוותר לעצמי ולעשות אימונים רכים, הרפיות, לחבק את הכבדות שלי, בעוד שמה שהייתי צריכה לעשות הוא למשוך את עצמי באוזן ולהרביץ אימונים סוחטים, מאתגרים, לא רחמניים, עד שכל המיץ (של הזבל, של הסבל) יצא, עד שהאנרגיה תחזור לזרום בעוצמה, עד שהמוח יתיאש ויבין שאף אחד לא שם לב אליו יותר. עד ש אני אוכל לשוב ולשכון כאן בביטחה.
-
מי_מה*
- הודעות: 2708
- הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
- דף אישי: הדף האישי של מי_מה*
הגבירה בחום ארכיון 2
הרסתותי!
גדול. אני אנסה לאמץ גם לעצמי.
גדול. אני אנסה לאמץ גם לעצמי.
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
הולכת להופעה של מוריסי?
but of course (-:
הבנתי שהכרטיסים יקרים בטירוף!
בטרוף. אבל אני פספסתי כמה הופעות ענק שכבר הגיעו לארץ. ואת זאת אני לא אסלח לעצמי אם אפספס. חוצמזה הבנתי מחבר שראה אותו בניו יורק שזה מופע מעולה. מי באה?
אם הבנתי נכון הוא הטיפוס שלך..
הוא היה הטיפוס של נעוריי. מקווה שלא אתאכזב למצוא את הטיפוס של נעוריי זקן, עייף ומנסה לשחזר את מה שהוא לא.
ה -(())(()) שלכן זה בדיוק מה שהיה חסר לי לאוסף (-:
but of course (-:
הבנתי שהכרטיסים יקרים בטירוף!
בטרוף. אבל אני פספסתי כמה הופעות ענק שכבר הגיעו לארץ. ואת זאת אני לא אסלח לעצמי אם אפספס. חוצמזה הבנתי מחבר שראה אותו בניו יורק שזה מופע מעולה. מי באה?
אם הבנתי נכון הוא הטיפוס שלך..
הוא היה הטיפוס של נעוריי. מקווה שלא אתאכזב למצוא את הטיפוס של נעוריי זקן, עייף ומנסה לשחזר את מה שהוא לא.
ה -(())(()) שלכן זה בדיוק מה שהיה חסר לי לאוסף (-:
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
מוריסי אמנם חלק מפסקול נעוריי אבל אולי במסגרת תרגולי ה let go הגיע זמן לשחרר גם את החלק הזה.
אני שחררתי אותו, אבל מידי פעם אנחנו שמים דיסק של הסמית'ס בסלון וקופצים כמו מטורפים ומרגישים כמו ילדים עם הכמיהה הזאת ללונדון או ניו יורק או כל בירת מוסיקה נחשקת (-:
בקשר לכסף, אצלי זה בדיוק הפוך. אני מרגישה שאני מחזיקה את עצמי כ"כ קצר עם כסף. לא נוסעת לחופשות, מחשבת כל דבר (יחסית כמובן), בעוד חבריי קופצים להופעות של מרק קנופלר בטורקיה (הייטקיסטים....) או מוציאים את כל הונם על הופעות של בק הנסון, לו ריד, וכל להקה שווה (ניו יורקים) ואני?
אז הפעם אמרתי שיאלה, זה הזמן to let go - אז הכרטיסים יקרים, אבל הם יספקו לי חוויה מרגשת, כך אני מקווה, ולהתרגש בימנו הוא מצרך כ"כ יקר...
בכל אופן, עשיתי את המעשה ולא הבטתי לאחור (-:
אני שחררתי אותו, אבל מידי פעם אנחנו שמים דיסק של הסמית'ס בסלון וקופצים כמו מטורפים ומרגישים כמו ילדים עם הכמיהה הזאת ללונדון או ניו יורק או כל בירת מוסיקה נחשקת (-:
בקשר לכסף, אצלי זה בדיוק הפוך. אני מרגישה שאני מחזיקה את עצמי כ"כ קצר עם כסף. לא נוסעת לחופשות, מחשבת כל דבר (יחסית כמובן), בעוד חבריי קופצים להופעות של מרק קנופלר בטורקיה (הייטקיסטים....) או מוציאים את כל הונם על הופעות של בק הנסון, לו ריד, וכל להקה שווה (ניו יורקים) ואני?
אז הפעם אמרתי שיאלה, זה הזמן to let go - אז הכרטיסים יקרים, אבל הם יספקו לי חוויה מרגשת, כך אני מקווה, ולהתרגש בימנו הוא מצרך כ"כ יקר...
בכל אופן, עשיתי את המעשה ולא הבטתי לאחור (-:
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
תהני,תקפצי ותשתוללי. ומאד לעניין בעיניי שאת מוציאה על הופעה כזו כסף. כמו שצריך!!!
תודה תודה! אני צריכה חיזוקים לגבי הוצאות שכאלה, שכן יש בי בפנים פולניה קטנה שמרגישה בזבזנית איומה (-:
ודיוויד בואי הוא לא אהבת נעורים. הוא אהבה גדולה, גם היום (-:
תודה תודה! אני צריכה חיזוקים לגבי הוצאות שכאלה, שכן יש בי בפנים פולניה קטנה שמרגישה בזבזנית איומה (-:
ודיוויד בואי הוא לא אהבת נעורים. הוא אהבה גדולה, גם היום (-:
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
חוצמזה האהבה למוריסי בנעורי באה באופן כללי ביחד עם ההיסחפות אחרי הפאנק רוק בבריטניה ביחד עם ניו אורדר, ג'וי דיוויז'ן ואיאן קרטיס הסולן שלה (שהיה בחור מוכשר ויפה ומלא כריזמה ו.....מבולבל ואבוד מאוד, מה שהביא אותו לתלות את עצמו אי שם בתחילת האייטיז), ולמרות שמוריסי בא ממקום אחר במוסיקה, אצלי הוא שייך לאותה תקופה שבה העדפותיי הגאוגרפיות במוסיקה היו לנתיניה של המלכה האם. (-:
אז הנה בשביל K0dfd]לטעום L4tDk[/po]&feature=related
אז הנה בשביל K0dfd]לטעום L4tDk[/po]&feature=related
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
ולגבי דייויד בואי, אני בכלל לא רוצה להתחיל, כי יוצרים שדוגמתו מדהימים אותי כל פעם מחדש עם היכולת הזו להמשיך ליצור, להתחדש, להתבגר ולהמשיך להיות אותנטיים, נאמנים לעצמם וכ"כ מוכשרים. בתור יוצרת שיודעת כמה זה קשה לשמור לאורך זמן את הגחלת הזו, להמשיך ולחפש כל הזמן השראה - זה פשוט מעורר קנאה. אז הנה אחד מרגעי השיא של בואי, בכלל בשיר של נינה סימון (שגם היא, כפרה עליה, בלי עין הרע לא רוצה בכלל לפתוח את הפה (-:) - אבל את הביצוע הזה בכל פעם שאני שומעת, לא חשוב איפה אני, אני מתחילה לבכות
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
הנה בלי הרבה מילים.
יש שם גם כמה אבני דרך באופנה העולמית (-:
יש שם גם כמה אבני דרך באופנה העולמית (-:
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
וגם זה שהרסותי.
בהופעה הראשונה בטלביזיה....
בהופעה הראשונה בטלביזיה....
-
אשה_שמחה*
- הודעות: 1222
- הצטרפות: 27 ספטמבר 2006, 22:31
- דף אישי: הדף האישי של אשה_שמחה*
הגבירה בחום ארכיון 2
הרגת אותי עם wild is the wind
גם אותי!
מרגש עד דמעות.
אני מאוד אוהבת גם את five years . זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי אותו- טיול לילי במכון וייצמן, עם ווקמן, בדכאון המחץ עקב ריב עם החבר שלי. השיר התחיל להתנגן, התרגשות, דמעות, ופתאום שוב היה טעם לחיים.
תודה על התזכורת.
נתראה מחר!
גם אותי!
מרגש עד דמעות.
אני מאוד אוהבת גם את five years . זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי אותו- טיול לילי במכון וייצמן, עם ווקמן, בדכאון המחץ עקב ריב עם החבר שלי. השיר התחיל להתנגן, התרגשות, דמעות, ופתאום שוב היה טעם לחיים.
תודה על התזכורת.
נתראה מחר!
-
קט_קטית*
- הודעות: 2387
- הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
- דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*
הגבירה בחום ארכיון 2
תודה ענקית, קיבלתי את כל התמונות,
יצאו יפות סוף הדרך, פעם ראשונה גם תמונה לא מזעזעת/בוטה שלי מניקה
תבורכי
יצאו יפות סוף הדרך, פעם ראשונה גם תמונה לא מזעזעת/בוטה שלי מניקה
תבורכי
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
מתבשלות לי מילים לכתיבה. אני מרגישה אותן מתגבשות מחלקיקיי תחושות ומחשבות לכדי משהו עם משמעות.
אני יודעת שאני עוד לא בשלה להקיא את זה מתוכי אבל זה קשור איכשהו לזה שההתעלמות העיקבית שלי מעצמי הכובש הזר או עצמי השיקרי מתחילה לשאת פירות. השריר הזה מתחזק ואני מרגישה איך הדאגות והטרדות שלי ממשיכות להכנס לראש שלי ולעבור בו, דופקות על הדלת ואף אחד לא עונה להן. אני יכולה לראות אותן נגנבות מזה, לא מבינות מה קורה. אף אחד לא משחק איתן את משחק הפינג פונג האינסופי. ואני עצמי מתנהלת במרחב מקביל אליהן ממשיכה בחיי מולן. מרגישה כמו אקסיומה גאומטרית: שני קווים מקבילים לא יפגשו לעולם. ומעבר לשימחה ולשקט שזה נוסח בי, זה מציף אותי באושר גדול מעצם ההבנה שזה אפשרי. קיומו של חוק גאומטרי בסיסי בחיים שלי.
אני יודעת שאני עוד לא בשלה להקיא את זה מתוכי אבל זה קשור איכשהו לזה שההתעלמות העיקבית שלי מעצמי הכובש הזר או עצמי השיקרי מתחילה לשאת פירות. השריר הזה מתחזק ואני מרגישה איך הדאגות והטרדות שלי ממשיכות להכנס לראש שלי ולעבור בו, דופקות על הדלת ואף אחד לא עונה להן. אני יכולה לראות אותן נגנבות מזה, לא מבינות מה קורה. אף אחד לא משחק איתן את משחק הפינג פונג האינסופי. ואני עצמי מתנהלת במרחב מקביל אליהן ממשיכה בחיי מולן. מרגישה כמו אקסיומה גאומטרית: שני קווים מקבילים לא יפגשו לעולם. ומעבר לשימחה ולשקט שזה נוסח בי, זה מציף אותי באושר גדול מעצם ההבנה שזה אפשרי. קיומו של חוק גאומטרי בסיסי בחיים שלי.
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
טוב....
אז מכיוון שהיום ההופעה של מוריסי, שאינו אהוד במיוחד - לא פה בבלוג שלי ומסתבר שגם לא במציאות (ההופעה היתה אמורה להיות בפארק הירקון ובגלל אי קניית כרטיסים העבירו אותה לגני התערוכה ומשם לביתן 1 הקטן יותר - מסתבר שאני ועוד כמה היחידים שמוכנים לראות אותו אפילו זקן ועלוב (-:)
בכל אופן הנה אחד משירי האומללות האהובים של ילדותי
אז מכיוון שהיום ההופעה של מוריסי, שאינו אהוד במיוחד - לא פה בבלוג שלי ומסתבר שגם לא במציאות (ההופעה היתה אמורה להיות בפארק הירקון ובגלל אי קניית כרטיסים העבירו אותה לגני התערוכה ומשם לביתן 1 הקטן יותר - מסתבר שאני ועוד כמה היחידים שמוכנים לראות אותו אפילו זקן ועלוב (-:)
בכל אופן הנה אחד משירי האומללות האהובים של ילדותי
הגבירה בחום ארכיון 2
שאינו אהוד במיוחד - לא פה בבלוג שלי ומסתבר שגם לא במציאות
אהוד, בטח אהוד!! מתים עליו! אפילו זקן ועלוב
יש לי הרגשה שלא קנו כרטיסים בגלל המחירים המטורפים ולא בגלל חוסר אהדה..
(סליחה שאני נדחפת.. הייתי חייבת להגן על מוריסיי ועל מערציו השקטים, פה באתר ובכלל..)
@}
אהוד, בטח אהוד!! מתים עליו! אפילו זקן ועלוב
יש לי הרגשה שלא קנו כרטיסים בגלל המחירים המטורפים ולא בגלל חוסר אהדה..
(סליחה שאני נדחפת.. הייתי חייבת להגן על מוריסיי ועל מערציו השקטים, פה באתר ובכלל..)
@}
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
יול, חבל שלא נדחפת קודם (-:
כבר התחלתי להרגיש לא נעים עם כל גל התגובות שנעו בין "לא מתחברות למוריסיי" ועד "לא סובלות" אותו.
האמת.... שאופן כללי ממה שאני יודעת עליו הוא ידוע כאדם די בלתי נסבל....
אבל היי... הוא מבצע ענק, לפחות היה כך בעבר.
נראה מה נשאר ממנו היום @}
כבר התחלתי להרגיש לא נעים עם כל גל התגובות שנעו בין "לא מתחברות למוריסיי" ועד "לא סובלות" אותו.
האמת.... שאופן כללי ממה שאני יודעת עליו הוא ידוע כאדם די בלתי נסבל....
אבל היי... הוא מבצע ענק, לפחות היה כך בעבר.
נראה מה נשאר ממנו היום @}
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
והנה, Na4]עוד אחד eU[/po]&feature=related שעם מילותיו הנואשות, הכ"כ רוצות היה לי קל מאוד להזדהות בגיל 16, הגיל שבו רוצים כ"כ הכל באופן כ"כ נואש.
-
אמא_ללי*
- הודעות: 1668
- הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
- דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*
הגבירה בחום ארכיון 2
עם מילותיו הנואשות
באמת מילים נואשות, תפור על גיל 16... לא הכרתי את זה אז, אבל יכולה בקלות לדמיין את עצמי שומעת את השיר וממררת בבכי תוך כדי רחמים עצמיים.
אני מאד אשמח שנדבר חשבתי שאני מתביישת מידי אבל נראה לי שאני מוכנה להתגבר (מרגישה אמיצה).
באמת מילים נואשות, תפור על גיל 16... לא הכרתי את זה אז, אבל יכולה בקלות לדמיין את עצמי שומעת את השיר וממררת בבכי תוך כדי רחמים עצמיים.
אני מאד אשמח שנדבר
חשבתי שאני מתביישת מידי אבל נראה לי שאני מוכנה להתגבר (מרגישה אמיצה).-
אשה_שמחה*
- הודעות: 1222
- הצטרפות: 27 ספטמבר 2006, 22:31
- דף אישי: הדף האישי של אשה_שמחה*
הגבירה בחום ארכיון 2
אתם בטח כבר בדרך, (או שלא, בעצם? ), בכל אופן תהנו, שתהיה לכם אחלה מנהרת זמן משולבת בחווית כאן ועכשיו @} (ממתינה בסבלנות לסיפור, יהיה סיפור, נכון? ).
).-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
(ממתינה בסבלנות לסיפור, יהיה סיפור, נכון? ).
את מכירה אותי, נכון? (-:
אנחנו עוד לא בדרך, בטח נצא בקרוב. (מקווה שתהיה מנהרה ויהיה כאן ויהיה כאן ועכשיו... מזמן לא הייתי בהופעת ענק). תודה על האיחולים @}
אני מניחה שיהיה סיפור. יהיה סיפור @}
את מכירה אותי, נכון? (-:
אנחנו עוד לא בדרך, בטח נצא בקרוב. (מקווה שתהיה מנהרה ויהיה כאן ויהיה כאן ועכשיו... מזמן לא הייתי בהופעת ענק). תודה על האיחולים @}
אני מניחה שיהיה סיפור. יהיה סיפור @}
-
אמא_ללי*
- הודעות: 1668
- הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
- דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*
הגבירה בחום ארכיון 2
אנחנו עוד לא בדרך, בטח נצא בקרוב.
טוב, אז עכשיו אני מבינה למה לא היתה תשובה תהנו מההופעה, אנסה אותך שוב מחר.
טוב, אז עכשיו אני מבינה למה לא היתה תשובה
תהנו מההופעה, אנסה אותך שוב מחר.הגבירה בחום ארכיון 2
תהנו מההופעה ומהחוויה.@}
מוריסיי הוא גם כוכב נעוריי. עיצב אותי לא מעט בשננות הטיפשעשרה העליזות.
לא חשבתי אפילו לבוא להופעה, אני קצת רחוקה מזה היום...
בכל אופן אשמח לשמוע חוויות.
אוהבת מאד לקרוא אותך, וקוראת בקביעות,
וגם הגבתי קצת למרות שבניק אחר.
היום אני בשמי האמיתי, והניק שלי מחכה לי שאחזור...
מוריסיי הוא גם כוכב נעוריי. עיצב אותי לא מעט בשננות הטיפשעשרה העליזות.
לא חשבתי אפילו לבוא להופעה, אני קצת רחוקה מזה היום...
בכל אופן אשמח לשמוע חוויות.
אוהבת מאד לקרוא אותך, וקוראת בקביעות,
וגם הגבתי קצת למרות שבניק אחר.
היום אני בשמי האמיתי, והניק שלי מחכה לי שאחזור...
הגבירה בחום ארכיון 2
גם אני אשמח לשמוע חוויות וכמה הפסדתי כשהחלטתי להתקמצן, התלבטתי המון ובסוף החלטתי שזו הוצאת כספית מוגזמת.. אם כי זו לא החלטה בלב שלם, כי גם בי היה צד שאמר
זה הזמן to let go - אז הכרטיסים יקרים, אבל הם יספקו לי חוויה מרגשת, כך אני מקווה, ולהתרגש בימנו הוא מצרך כ"כ יקר...
לא נורא, פעם הבאה (ועדיף בלונדון..)
תהני@}
זה הזמן to let go - אז הכרטיסים יקרים, אבל הם יספקו לי חוויה מרגשת, כך אני מקווה, ולהתרגש בימנו הוא מצרך כ"כ יקר...
לא נורא, פעם הבאה (ועדיף בלונדון..)
תהני@}
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
יא.... כמה כותבות, ואפילו חדשות, ואפילו טלפון מחו"ל היה בזמן שנעדרתי! איזה כיף (-:
טוב.... ילדות וילדים, אני אנסה להתחיל. אני מתנצלת מראש אם יהיה ארוך ומבולבל. אני יודעת שתמיד ארוך ומבולבל אצלי, אבל הפעם.... אני חוששת שיהיה ארוך ומבולבל מהרגיל כי יש כל מיני מחשבות מכל מיני כיוונים וחלקם לא קשורות להופעה אלא אליי ואין לי מושג מה תוליד שורה
אז נתחיל בזה שאומר שהופעות בגדול הם סיטואציות בעייתיות מבחינתי. אחת הפוביות המעצבנות שלי היא רתיעה ממקומות המוניים. מהרבה אנשים מכל מיני סוגים, מצפיפות (אפילו קלסטרופוביה קלה), מזה שנכנסים לי למרחב הפרטי (ברמה שהמרפק של מישהו נכנס לי בעין נגיד...), מרעש שאין לי יכולת להתנתק ממנו. לכן אני מדירה בד"כ רגליי מפסטיבלים, כנסים, ארועים, סדנאות המוניות ואפילו קולנוע מלא באנשים שדוחפים אותי עם המרפק ומשתמשים בנייד שלהם תוך כדי הסרט מציק לי (לכן אני מקפידה ללכת לסרטים בשעות שרוב הסיכויים שאהיה בהם לבד בשורה או לפחות עם רווח של כיסא מצופה זר (-:) - כל זה כמובן עומד בסתירה מוחלטת לאהבתי הגדולה למוסיקה ולהתרגשות המפעפעת שיש כשמישהו עולה על הבמה ומשתנה מולי, הופך להיות כלי לקצב ומלודיות ולאדרנלין הזה שיש באוויר, לכן המקומות ההמוניים היחידים שאי פעם הסכמתי ללכת אליהם, יותר נכון לא יכולתי שלא ללכת אליהם היו הופעות רוק. וזאת בעיה, בעיה קשה. כי מעבר למוסיקה עצמה ועד שהיא מגיעה המון דברים שגורים ברפרטואר הרוק ממש צורמים לי. כאמור, קשה לי הצפיפות האיומה, קשה לי שדורכים עלי, קשה לי קשה לי קשה לי הסיגריות. העיניים הצורבות, זה שאי אפשר לנשום אפילו מולקולת חמצן אחת נקיה מניקוטין, העובדה שבהופעות עמוסות, אני לא רואה כלום! ועד שאני מוצאת ספוט קטן שבו רואים עשירית מהבמה או את קצות שערותיו של הזמר, בא מישהו גבוה, מסתכל עלי ברחמים, ונעמד בדיוק לפני. - ואין מה לעשות! זה הקטע. זו הופעת רוק, זה חלק מהעניין, מה אני אגיד להם: "תשבו, אם תשבו נראה יותר טוב"?? (-: , "אכפת לך אולי לא לעשון לי בעין"?
בכל אופן.... זה הרקע למצב, והמזל שלי הוא שהמוסיקה עצמה כ"כ מרגשת אותי שאני שוכחת בין הופעה להופעה כל פעם את כל הקושי הזה שיש לי ולא לוקחת אותו בחשבון כשאני משלמת הון עתק ליוצר ענק שחזר להופיע 20 שנה אחרי שידע תהילת עולם יחסית (-:
ההופעה היתה אמורה להיות בפארק הירקון בהתחלה, ולאור מה שכתבתי למעלה מאוד שמחתי, גם כשההופעה הועברה לדשא של גני התערוכה בעקבות קניית כרטיסים מצומצמת עדיין לא התגנב חשש לליבי, אבל כשהתברר שכמות הכרטיסים שנקנו מסתכמת בכמה אלפים והחליטו להעביר את ההופעה לביתן 1 בתוך גני התערוכה כבר התחיל צל קטן להעיב על ליבי והתחלו החששות הסימפטומטיים מכל הכתוב לעיל.
פתיחת השערים נקבעה לשש. את המופע של מוריסיי היו אמורים לחמם להקה ישראלית, ואח"כ הניו יורק דולס (שהם להקה שהיתה פעילה בשנות ה- 70! שאדון מוריסיי בכבודו, בנערותו היה יושב ראש מועדון המעריצים שלהם במנצ'סטר ושלפני כמה שנים הביא לאיחודם והזמין אותם להצטרף לסיבוב ההופעות שלו כלהקה מחממת).
כשהגענו בשבע, מה שהיה פעיל היו בעיקר דוכני אוכל ובירה ובערך עד שמונה הסתובבנו בין החוץ אל הפנים ובחנו את הדור שלנו, ניסינו לאבחן מי האנשים האלה שלפני עשרים שנה היו ילדים שנסעו לפינגווין (-: בשמונה בערב נשמעו צלילי מוסיקת לייב ברורים מהבמה, הם היו ברורים וחדים וממסמרים ומיד היתה נהירה המונית פנימה. הצלילים לא סתם היו ברורים, הם היו ברורים כי הם נשמעו בדיוק בדיוק כמו משהו שכולם הכירו טוב.... ג'ניס גופלין במיטב ימיה. נכנסנו פנימה ועל הבמה עמד בחור קטן וצנום ומהגרון שלו ג'ניס ג'ופלין צורחת את הנשמה. זה היה מופע עשיר ומלא בבלוז ופולק וביכולות קוליות מהממות. איזה כיף להכיר דברים חדשים!
אח"כ עלו הניו יורק דולס..... מה אומר לכם.... עלתה חבורת גברים בגיל העמידה שלא נאמר שיבה טובה (60... לפי החישוב שלי) שמתעקשת להראות כמו בשנות השבעים שזו בערך הפעם האחרונה שעלו על הבמה והחלו במופע רועש עמוס בג'סטות של רוקרים היישר משנות השבעים. ג'סטות בימתיות שרק על מיק ג'אגר נראות טוב. שרק הוא בגילו המופלג עוד יכול לעשות ולהראות מרגש ואותנטי ומלא בצ'ארם. אבל אלה לא היו מיק ג'אגר, זה היה רועש, קולני, מביך באופן שניסו להלהיב ולשעשע את הקהל ובעיקר ארוך. בשלב הזה האולם כ"כ התמלא שלא היה איפה לעמוד, לא היה מה לנשום זה זמן, ושדה הראיה שלי הצטמצם כ"כ הגם שהיו מסכי ענק, ראיתי אותם מבצבצים מידי פעם בין הראשים (קשים חייו של הגמד (-:). בשלב הזה כבר היה לי נאום קטן וקורע לב לאנשים הגבוהים שבו פניתי אל הלב שלהם באופן הנחמד ביותר שיש באמתחתי. יש כאלה שזה אפילו עבד עליהם. היה מישהו שכל הזמן דיווח לי מה רואים מהבמה (-:
ואז.... אחרי שמשכו ומשכו אותנו עם כל מיני סרטונים וקליפים עוד כחצי שעה מה שנראה כמו נצח.....אז.... הוא בא הנסיך ממנצ'סטר, שמנמן ומדושן אבל עם קול כמו פעם. והערב שלי סופסוף התחיל. הסיבה לשמה באתי, שילמתי וחציתי את המדבר הגיעה. הוא שר והלהקה שלו עשתה לפחות 50% מהעבודה.
המופע ללא ספק הגיע לשיאו בשיר הזה
ובזה ובזה - כולם עם המון אפקטים ודיסטורשנים, עם כל הטקס בישבן של הופעה חיה, הבמה התפוצצה מאורות ומוסיקה, אנחנו התפוצצנו מנוסטלגיה. יש משהו כ"כ מרגש להסתכל על אנשים חוזרים לילדות. ומסביבי היו באותם רגעים כ"כ הרבה ילדים בני 16 בגוף של אנשים בני 30+ עם ההתלהבות הזו והראשוניות. אז נכון שהיו לו מניירות של משבר גיל העמידה כמו הצורך לפשוט את החולצה מול הקהל כל שני שירים (חליק מה הסיפור שלך אתה בן 49 עם צמיגי שומן...תתבגר (-:) ולרוץ להחליף חולצה או הצורך להשכב על הרצפה שנראהקצת תלוש ממי שהוא היום, אבל סה"כ זו היתה חתיכת מנהרת זמן משולבת בחווית כאן ועכשיו @}@}
ושוב סליחה על האורך
ותודה למי ששרד עד הסוף (-:
טוב.... ילדות וילדים, אני אנסה להתחיל. אני מתנצלת מראש אם יהיה ארוך ומבולבל. אני יודעת שתמיד ארוך ומבולבל אצלי, אבל הפעם.... אני חוששת שיהיה ארוך ומבולבל מהרגיל כי יש כל מיני מחשבות מכל מיני כיוונים וחלקם לא קשורות להופעה אלא אליי ואין לי מושג מה תוליד שורה
אז נתחיל בזה שאומר שהופעות בגדול הם סיטואציות בעייתיות מבחינתי. אחת הפוביות המעצבנות שלי היא רתיעה ממקומות המוניים. מהרבה אנשים מכל מיני סוגים, מצפיפות (אפילו קלסטרופוביה קלה), מזה שנכנסים לי למרחב הפרטי (ברמה שהמרפק של מישהו נכנס לי בעין נגיד...), מרעש שאין לי יכולת להתנתק ממנו. לכן אני מדירה בד"כ רגליי מפסטיבלים, כנסים, ארועים, סדנאות המוניות ואפילו קולנוע מלא באנשים שדוחפים אותי עם המרפק ומשתמשים בנייד שלהם תוך כדי הסרט מציק לי (לכן אני מקפידה ללכת לסרטים בשעות שרוב הסיכויים שאהיה בהם לבד בשורה או לפחות עם רווח של כיסא מצופה זר (-:) - כל זה כמובן עומד בסתירה מוחלטת לאהבתי הגדולה למוסיקה ולהתרגשות המפעפעת שיש כשמישהו עולה על הבמה ומשתנה מולי, הופך להיות כלי לקצב ומלודיות ולאדרנלין הזה שיש באוויר, לכן המקומות ההמוניים היחידים שאי פעם הסכמתי ללכת אליהם, יותר נכון לא יכולתי שלא ללכת אליהם היו הופעות רוק. וזאת בעיה, בעיה קשה. כי מעבר למוסיקה עצמה ועד שהיא מגיעה המון דברים שגורים ברפרטואר הרוק ממש צורמים לי. כאמור, קשה לי הצפיפות האיומה, קשה לי שדורכים עלי, קשה לי קשה לי קשה לי הסיגריות. העיניים הצורבות, זה שאי אפשר לנשום אפילו מולקולת חמצן אחת נקיה מניקוטין, העובדה שבהופעות עמוסות, אני לא רואה כלום! ועד שאני מוצאת ספוט קטן שבו רואים עשירית מהבמה או את קצות שערותיו של הזמר, בא מישהו גבוה, מסתכל עלי ברחמים, ונעמד בדיוק לפני. - ואין מה לעשות! זה הקטע. זו הופעת רוק, זה חלק מהעניין, מה אני אגיד להם: "תשבו, אם תשבו נראה יותר טוב"?? (-: , "אכפת לך אולי לא לעשון לי בעין"?
בכל אופן.... זה הרקע למצב, והמזל שלי הוא שהמוסיקה עצמה כ"כ מרגשת אותי שאני שוכחת בין הופעה להופעה כל פעם את כל הקושי הזה שיש לי ולא לוקחת אותו בחשבון כשאני משלמת הון עתק ליוצר ענק שחזר להופיע 20 שנה אחרי שידע תהילת עולם יחסית (-:
ההופעה היתה אמורה להיות בפארק הירקון בהתחלה, ולאור מה שכתבתי למעלה מאוד שמחתי, גם כשההופעה הועברה לדשא של גני התערוכה בעקבות קניית כרטיסים מצומצמת עדיין לא התגנב חשש לליבי, אבל כשהתברר שכמות הכרטיסים שנקנו מסתכמת בכמה אלפים והחליטו להעביר את ההופעה לביתן 1 בתוך גני התערוכה כבר התחיל צל קטן להעיב על ליבי והתחלו החששות הסימפטומטיים מכל הכתוב לעיל.
פתיחת השערים נקבעה לשש. את המופע של מוריסיי היו אמורים לחמם להקה ישראלית, ואח"כ הניו יורק דולס (שהם להקה שהיתה פעילה בשנות ה- 70! שאדון מוריסיי בכבודו, בנערותו היה יושב ראש מועדון המעריצים שלהם במנצ'סטר ושלפני כמה שנים הביא לאיחודם והזמין אותם להצטרף לסיבוב ההופעות שלו כלהקה מחממת).
כשהגענו בשבע, מה שהיה פעיל היו בעיקר דוכני אוכל ובירה ובערך עד שמונה הסתובבנו בין החוץ אל הפנים ובחנו את הדור שלנו, ניסינו לאבחן מי האנשים האלה שלפני עשרים שנה היו ילדים שנסעו לפינגווין (-: בשמונה בערב נשמעו צלילי מוסיקת לייב ברורים מהבמה, הם היו ברורים וחדים וממסמרים ומיד היתה נהירה המונית פנימה. הצלילים לא סתם היו ברורים, הם היו ברורים כי הם נשמעו בדיוק בדיוק כמו משהו שכולם הכירו טוב.... ג'ניס גופלין במיטב ימיה. נכנסנו פנימה ועל הבמה עמד בחור קטן וצנום ומהגרון שלו ג'ניס ג'ופלין צורחת את הנשמה. זה היה מופע עשיר ומלא בבלוז ופולק וביכולות קוליות מהממות. איזה כיף להכיר דברים חדשים!
אח"כ עלו הניו יורק דולס..... מה אומר לכם.... עלתה חבורת גברים בגיל העמידה שלא נאמר שיבה טובה (60... לפי החישוב שלי) שמתעקשת להראות כמו בשנות השבעים שזו בערך הפעם האחרונה שעלו על הבמה והחלו במופע רועש עמוס בג'סטות של רוקרים היישר משנות השבעים. ג'סטות בימתיות שרק על מיק ג'אגר נראות טוב. שרק הוא בגילו המופלג עוד יכול לעשות ולהראות מרגש ואותנטי ומלא בצ'ארם. אבל אלה לא היו מיק ג'אגר, זה היה רועש, קולני, מביך באופן שניסו להלהיב ולשעשע את הקהל ובעיקר ארוך. בשלב הזה האולם כ"כ התמלא שלא היה איפה לעמוד, לא היה מה לנשום זה זמן, ושדה הראיה שלי הצטמצם כ"כ הגם שהיו מסכי ענק, ראיתי אותם מבצבצים מידי פעם בין הראשים (קשים חייו של הגמד (-:). בשלב הזה כבר היה לי נאום קטן וקורע לב לאנשים הגבוהים שבו פניתי אל הלב שלהם באופן הנחמד ביותר שיש באמתחתי. יש כאלה שזה אפילו עבד עליהם. היה מישהו שכל הזמן דיווח לי מה רואים מהבמה (-:
ואז.... אחרי שמשכו ומשכו אותנו עם כל מיני סרטונים וקליפים עוד כחצי שעה מה שנראה כמו נצח.....אז.... הוא בא הנסיך ממנצ'סטר, שמנמן ומדושן אבל עם קול כמו פעם. והערב שלי סופסוף התחיל. הסיבה לשמה באתי, שילמתי וחציתי את המדבר הגיעה. הוא שר והלהקה שלו עשתה לפחות 50% מהעבודה.
המופע ללא ספק הגיע לשיאו בשיר הזה
ובזה ובזה - כולם עם המון אפקטים ודיסטורשנים, עם כל הטקס בישבן של הופעה חיה, הבמה התפוצצה מאורות ומוסיקה, אנחנו התפוצצנו מנוסטלגיה. יש משהו כ"כ מרגש להסתכל על אנשים חוזרים לילדות. ומסביבי היו באותם רגעים כ"כ הרבה ילדים בני 16 בגוף של אנשים בני 30+ עם ההתלהבות הזו והראשוניות. אז נכון שהיו לו מניירות של משבר גיל העמידה כמו הצורך לפשוט את החולצה מול הקהל כל שני שירים (חליק מה הסיפור שלך אתה בן 49 עם צמיגי שומן...תתבגר (-:) ולרוץ להחליף חולצה או הצורך להשכב על הרצפה שנראהקצת תלוש ממי שהוא היום, אבל סה"כ זו היתה חתיכת מנהרת זמן משולבת בחווית כאן ועכשיו @}@}
ושוב סליחה על האורך
ותודה למי ששרד עד הסוף (-:
הגבירה בחום ארכיון 2
תודה על המגילה, נהניתי.. (-:
וואו, אני כל כך מזדהה עם ענין הרתיעה ממקומות המוניים, עם כל הסימפטומים המעצבנים והסתירה של כל זה עם אהבה למוזיקה חיה.. בכלל, כל הפיסקה הראשונה, אם היו אומרים לי שזה משהו שאני כתבתי פעם, זה היה נראה לי הגיוני ואמין לגמרי (-:
נשמע שהיתה אחלה הופעה! (ועכשיו אני כמובן מצטערת קצת שלא הלכתי, אבל לא נורא באופן יחסי) ושנהנית ושהיה שווה ת'כסף וההשקעה.
ובכלל, רציתי להגיד שאני קוראת אותך באופן קבוע ומזדהה הרבה. אני לא מגיבה, כי.. לא יודעת, עדיין לא הגעתי כל כך לשלב הזה של לכתוב ולהזדהות ושיכירו אותי וכאלה(אולי בקרוב..) אבל אני קוראת אותך ונהנית ולומדת (וגם הבלגן והאורך מזכירים לי את עצמי, אז זה ממש נורמלי מבחינתי..)
אז תודה @}
וואו, אני כל כך מזדהה עם ענין הרתיעה ממקומות המוניים, עם כל הסימפטומים המעצבנים והסתירה של כל זה עם אהבה למוזיקה חיה.. בכלל, כל הפיסקה הראשונה, אם היו אומרים לי שזה משהו שאני כתבתי פעם, זה היה נראה לי הגיוני ואמין לגמרי (-:
נשמע שהיתה אחלה הופעה! (ועכשיו אני כמובן מצטערת קצת שלא הלכתי, אבל לא נורא באופן יחסי) ושנהנית ושהיה שווה ת'כסף וההשקעה.
ובכלל, רציתי להגיד שאני קוראת אותך באופן קבוע ומזדהה הרבה. אני לא מגיבה, כי.. לא יודעת, עדיין לא הגעתי כל כך לשלב הזה של לכתוב ולהזדהות ושיכירו אותי וכאלה(אולי בקרוב..) אבל אני קוראת אותך ונהנית ולומדת (וגם הבלגן והאורך מזכירים לי את עצמי, אז זה ממש נורמלי מבחינתי..)
אז תודה @}
-
אשה_שמחה*
- הודעות: 1222
- הצטרפות: 27 ספטמבר 2006, 22:31
- דף אישי: הדף האישי של אשה_שמחה*
הגבירה בחום ארכיון 2
תודה מרגש. בעיקר מזדהה עם זה
ומסביבי היו באותם רגעים כ"כ הרבה ילדים בני 16 בגוף של אנשים בני 30+ עם ההתלהבות הזו והראשוניות.
מרגש. בעיקר מזדהה עם זהומסביבי היו באותם רגעים כ"כ הרבה ילדים בני 16 בגוף של אנשים בני 30+ עם ההתלהבות הזו והראשוניות.
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
תודה, יקירותיי.
אני שמחה ששרדתן את המסה שלי (-:
ולא תאמינו עוד נשאר לי מה לומר..... המוח שלי עובד בצורה כזו שהמחשבות והרגשות לדבר מסויים או ארוע שאני עוברת, באים לי בדיליי וככל שאני מתרחקת מהארוע עצמו אני מבינה עוד ועוד דברים.... אז שני דברים שעברו עלי היום בעקבות ההופעה:
קודם כל, היום אני מתרגשת יותר מאתמול בעקבות ההופעה. זה קורה לי תמיד אחרי הופעות גדולות. רק יום אח"כ אני מצליחה לעכל את העוצמות של מה שחוויתי יום קודם. זה קרה לי גם אחרי ההופעה של רוג'ר ווטרס שמאוד איכזבה אותי, שעמדתי ברמזור יום אח"כ ושמעתי ממכונית לידי את הפינק פלויד וופתאום קלטתי איפה הייתי אתמול והתרגשתי מעצם המעמד החולף שהייתי חלק ממנו.
והיום יש בי יותר התרגשות מכל החוויה של להיות חלק מקהל רוחש ומתרגש, ומעצם ההבנה שיוצר שריגש אותי בגיל 16 עמד מולי אתמול. פתאום הבנתי שאתמול ובעצם בכל ערב שהוא עולה על הבמה בכל מקום בעולם הוא בעצמו הופך להיות אותו ילד בן עשרים ומשהו שהיה לפני עשרים ומשהו שנים, למרות אלפי פעמים שהוא ביצע לאורך ההיסטוריה, בכל זאת אפשר היה לראות בעיניים שלו את הילד שבו.
הדבר השני שרציתי לספר הוא שאחד הדברים שקרו לי בשנים האחרונות בעקבות היוגה הוא שהחושים מאוד מתחדדים, זה אומר שהרגישות שלי מאוד גדלה, רגישות לטעמים, רגישות לריחות, רגישות לאנרגיות (אלוהים עדי, עד כמה זה חזק ולא תמיד נעים להכנס למקום וממש להרגיש על העור שלי אנרגיות שליליות), רגישות למה שאנשים אחרים חושבים או מרגשים כלפיי. וזה מוזר כי מצד אחד אני הופכת חסינה יותר לכל מיני פגעים ותופעות ומצד שני רגישה יותר להכל.
ואתמול בהופעה הרגשתי איך כל דבר כ"כ לחוץ אצלי על נקודות רגישות. איך העשן מפריע לי הרבה יותר מאשר לבנזוגי שאינו מעשן אף הוא ובכל זאת הסתגל בקלות לחנק הכללי ובעודי סופחת אליי את העשן והרעש והדחיפות, ירדתי על עצמי על האופן שבו אני מזהמת את עצמי במקום להתנקות ועל זה שכבר כמעט שבוע לא היה לי אימון רציני. רציני ממש של כמה שעות אלא רק חטיפי אימון מקוטעים ושעכשיו בנוסף להכל אני מתמלאת בכל הזיהום הזה וגמרתי בליבי החלטה לחדש כוחותיי ולחזור למוטב היום. וזה מה שהיה (מייד אחרי שגמרתי לכתוב את סגת ההופעה), נכנסתי לאימון סוחף ומתוק ופותח יותר מהרבה אימונים אחרים, הלכתי רחוק ועמוק יותר למרות שכמעט שבוע לא ממש השקעתי הכל ופתאום הרגשתי משהו שכבר ידעתי בעבר. הרגשתי את החשיבות של ההתרחקות לפעמים כדי לחוש מחדש את חוויית ההתקרבות. הבנתי שאולי דווקא צבירת הניקוטין וגירויים חזקים למערכת שלי אתמול, אפשרה לי ולגוף שלי היום את הכמיהה לניקיון הזה, לציחצוח, והברקה שהענקתי לעצמי. את הניקיון פסח שעשיתי.
ופתאום התחבר לי עוד משהו, הבנתי שבעצם גם ביוגה כשאנחנו עוצרים את האוויר בגוף בקומבהקה, אנחנו משמרים בריאות את הפחמן הדו חמצני שאמור לצאת החוצה. משמרים אותו ונותנים לו להצטבר בגוף שלנו. ובעצם דווקא ההצטברות של co2 בגוף, (שהוא כביכול הפסולת של תהליך הנשימה והמטבוליזם בגוף) היא זו שיש לה השפעה כ"כ גדולה על המוח והתודעה, היא זו שמאפשרת אח"כ לאוויר החדש להכנס בכזה שצף ועוצמה לריאות בשאיפה הבאה. דווקא העצירה הזו והחזקת הפחמן הדו חמצני היא זו שמגבירה את זרימת הפראנה בכל הגוף. ובמובן מסויים היום אני מרגישה כך לגבי חוויית ההופעה של אתמול......
אני שמחה ששרדתן את המסה שלי (-:
ולא תאמינו עוד נשאר לי מה לומר..... המוח שלי עובד בצורה כזו שהמחשבות והרגשות לדבר מסויים או ארוע שאני עוברת, באים לי בדיליי וככל שאני מתרחקת מהארוע עצמו אני מבינה עוד ועוד דברים.... אז שני דברים שעברו עלי היום בעקבות ההופעה:
קודם כל, היום אני מתרגשת יותר מאתמול בעקבות ההופעה. זה קורה לי תמיד אחרי הופעות גדולות. רק יום אח"כ אני מצליחה לעכל את העוצמות של מה שחוויתי יום קודם. זה קרה לי גם אחרי ההופעה של רוג'ר ווטרס שמאוד איכזבה אותי, שעמדתי ברמזור יום אח"כ ושמעתי ממכונית לידי את הפינק פלויד וופתאום קלטתי איפה הייתי אתמול והתרגשתי מעצם המעמד החולף שהייתי חלק ממנו.
והיום יש בי יותר התרגשות מכל החוויה של להיות חלק מקהל רוחש ומתרגש, ומעצם ההבנה שיוצר שריגש אותי בגיל 16 עמד מולי אתמול. פתאום הבנתי שאתמול ובעצם בכל ערב שהוא עולה על הבמה בכל מקום בעולם הוא בעצמו הופך להיות אותו ילד בן עשרים ומשהו שהיה לפני עשרים ומשהו שנים, למרות אלפי פעמים שהוא ביצע לאורך ההיסטוריה, בכל זאת אפשר היה לראות בעיניים שלו את הילד שבו.
הדבר השני שרציתי לספר הוא שאחד הדברים שקרו לי בשנים האחרונות בעקבות היוגה הוא שהחושים מאוד מתחדדים, זה אומר שהרגישות שלי מאוד גדלה, רגישות לטעמים, רגישות לריחות, רגישות לאנרגיות (אלוהים עדי, עד כמה זה חזק ולא תמיד נעים להכנס למקום וממש להרגיש על העור שלי אנרגיות שליליות), רגישות למה שאנשים אחרים חושבים או מרגשים כלפיי. וזה מוזר כי מצד אחד אני הופכת חסינה יותר לכל מיני פגעים ותופעות ומצד שני רגישה יותר להכל.
ואתמול בהופעה הרגשתי איך כל דבר כ"כ לחוץ אצלי על נקודות רגישות. איך העשן מפריע לי הרבה יותר מאשר לבנזוגי שאינו מעשן אף הוא ובכל זאת הסתגל בקלות לחנק הכללי ובעודי סופחת אליי את העשן והרעש והדחיפות, ירדתי על עצמי על האופן שבו אני מזהמת את עצמי במקום להתנקות ועל זה שכבר כמעט שבוע לא היה לי אימון רציני. רציני ממש של כמה שעות אלא רק חטיפי אימון מקוטעים ושעכשיו בנוסף להכל אני מתמלאת בכל הזיהום הזה וגמרתי בליבי החלטה לחדש כוחותיי ולחזור למוטב היום. וזה מה שהיה (מייד אחרי שגמרתי לכתוב את סגת ההופעה), נכנסתי לאימון סוחף ומתוק ופותח יותר מהרבה אימונים אחרים, הלכתי רחוק ועמוק יותר למרות שכמעט שבוע לא ממש השקעתי הכל ופתאום הרגשתי משהו שכבר ידעתי בעבר. הרגשתי את החשיבות של ההתרחקות לפעמים כדי לחוש מחדש את חוויית ההתקרבות. הבנתי שאולי דווקא צבירת הניקוטין וגירויים חזקים למערכת שלי אתמול, אפשרה לי ולגוף שלי היום את הכמיהה לניקיון הזה, לציחצוח, והברקה שהענקתי לעצמי. את הניקיון פסח שעשיתי.
ופתאום התחבר לי עוד משהו, הבנתי שבעצם גם ביוגה כשאנחנו עוצרים את האוויר בגוף בקומבהקה, אנחנו משמרים בריאות את הפחמן הדו חמצני שאמור לצאת החוצה. משמרים אותו ונותנים לו להצטבר בגוף שלנו. ובעצם דווקא ההצטברות של co2 בגוף, (שהוא כביכול הפסולת של תהליך הנשימה והמטבוליזם בגוף) היא זו שיש לה השפעה כ"כ גדולה על המוח והתודעה, היא זו שמאפשרת אח"כ לאוויר החדש להכנס בכזה שצף ועוצמה לריאות בשאיפה הבאה. דווקא העצירה הזו והחזקת הפחמן הדו חמצני היא זו שמגבירה את זרימת הפראנה בכל הגוף. ובמובן מסויים היום אני מרגישה כך לגבי חוויית ההופעה של אתמול......
-
אמא_ללי*
- הודעות: 1668
- הצטרפות: 19 נובמבר 2007, 06:48
- דף אישי: הדף האישי של אמא_ללי*
הגבירה בחום ארכיון 2
מאד מזדהה עם הדברים שאת כותבת, יותר עם התחושה מאשר עם החוויה הספציפית של ההופעה. אני אוהבת את איך שאת מתארת דברים....
ומסביבי היו באותם רגעים כ"כ הרבה ילדים בני 16 בגוף של אנשים בני 30+ עם ההתלהבות הזו והראשוניות.
לי זה קרה בהופעה של דני רובס בחיפה. לא היו שם כ"כ הרבה, וכולן היו נשים (עם או בלי בני זוג שנסחבו לשם), והתחושה היתה (לפחות שלי) יותר של נגיעה במאגרי העצבות והרגש של הגילאים האלה ולא בהכרח של התלהבות. מתישהו ביקשתי ממנו איזה שיר והוא שכח את המילים אז הזכרתי לו
חוסר אחריות לשכוח מילים של שיר שעיצב את נעוריי... אבל זה בהחלט עושה משהו כזה, מחזיר את כל הנוכחים וגם את היוצר שנים אחורה לזמן שבו המוסיקה נוצרה ולתחושות שהתעוררו בעקבותיה, ממש כמו מנהרת זמן...
ומסביבי היו באותם רגעים כ"כ הרבה ילדים בני 16 בגוף של אנשים בני 30+ עם ההתלהבות הזו והראשוניות.
לי זה קרה בהופעה של דני רובס בחיפה. לא היו שם כ"כ הרבה, וכולן היו נשים (עם או בלי בני זוג שנסחבו לשם), והתחושה היתה (לפחות שלי) יותר של נגיעה במאגרי העצבות והרגש של הגילאים האלה ולא בהכרח של התלהבות. מתישהו ביקשתי ממנו איזה שיר והוא שכח את המילים אז הזכרתי לו
חוסר אחריות לשכוח מילים של שיר שעיצב את נעוריי... אבל זה בהחלט עושה משהו כזה, מחזיר את כל הנוכחים וגם את היוצר שנים אחורה לזמן שבו המוסיקה נוצרה ולתחושות שהתעוררו בעקבותיה, ממש כמו מנהרת זמן...-
מי_מה*
- הודעות: 2708
- הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
- דף אישי: הדף האישי של מי_מה*
הגבירה בחום ארכיון 2
וואו, שתהיי לי בריאה, איך הסברת לי יפה את האימון שעשיתי היום! עם כל הפחמן והחמצן. תבורכי.
ועכשיו תורי להיות דייג: "איזה עולם! אילו חים!"
ועכשיו תורי להיות דייג: "איזה עולם! אילו חים!"
הגבירה בחום ארכיון 2
וואו. תודה ששיתפת בחוויות מההופעה.
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
הימים חולפים, וגיל 16 מסרב לחזור חזרה לבויעדם.
מאז ההופעה ביום שלישי האחרון אני במערבולות ריגשיות. גם אני וגם האיש שלי טולטלנו חזק ומאז שנינו שרים כל הזמן שירים של מוריסיי והסמיתס, מזמזמים בכל רגע נתון שיר שלהם, לפעמים בראש, לפעמים בקול רם, לפעמים מגלים שכל אחד מאיתנו מזמזם בו זמנית שיר אחר שלו (איזה מעצבן זה שאתה מהמהם שיר ומישהו לידך מתחיל לשיר לעצמו שיר אחר הא? (-:), לפעמים אחד מאיתנו מתחיל והשני נסחף אחריו. בכל השיחות שלנו עולים כל הזמן רגעים מנעורינו בהקשר של מוריסיי ובכלל ושאלות כמו איפה היית בזמן שיצא השיר הזה והזה, ואיזה קונוטציות זה עשה. כל אחד מספר את חוויות הנערות שלו עם אותם שירי אייטיז וניינטיז נוגים. משווים פרטי טריוויה לגבי האלבומים השונים והסדר שלהם (לבנזוג שלי, שיחיה, יש קטע עם טריוויה, הוא איש של הפרטים הקטנים, ואם באמצע שיחה יש איזה פרט שיש לגביו ספק, כמו מי הפיק אלבום מסויים משנת 94 הוא מוכרח בו במקום לחקור את העניין ולא ישחרר עד שימצא (-:).
המדף עם אלבומי הסמיתס מיותם וריק כבר שבוע כי כולם נמצאים ליד המערכת ונטחנים עד דק, ובכל פעם שנגמר דיסק ואנחנו מחפשים משהו אחר לשמוע, לשווא אנחנו עושים את עצמנו פתוחים וסוקרים כאילו בעניין את כ-ל ספריית הדיסקים עד שהבנזוג שלי שואל בהיסוס אם בא לי לשמוע שוב... את אותו הדיסק ואני עונה בהיסוס של מישהו שמבין שהוא מגזים: "לך על זה". אנחנו מוצאים את עצמנו פותחים ברעד את חוברות הדיסקים וקוראים שוב את מילות השירים, כאילו שאנחנו לא יודעים אותם בע"פ (אלוהים אדירים, כמה הייתי עושה את זה, יושבת לילות שלמים עם מילים של דיסקים שלמים ומשננת עם הזמר)
ואני חושבת שמעבר לפן המשעשע והמגוחך שבעניין יש כאן איזה קטע עם האופן שבו ההופעה הזו, וארועים שכאלה מסוגה, מצליחים לשלוח יד ולהגיע אל כל מאגרי הרגשות של התקופה הזו שנארזו היטב בארגזים ונשכחו באיזה מרתף (כמו שאמא ללי כתבה על זה מעליי) אל כל מאגר העצב, והתיסכול, והרצון הנואש להיות משהו, מישהו...אחר ממי שאני (תמיד רציתי להיות משהו אחר ממה שהיה) ואחרי שעבדנו כ"כ הרבה שנים ללטש ולכוון, להתאכזב ולהתאושש ולהתפקח, פתאום בא מישהו מוצא את הארגז הנשכח הזה הארוז בסלוטייפ שכתוב עליו שביר , פותח אותו ומפזר אותו על כל פני השטח. ועכשיו... לך תארוז את הכל מחדש ותדחוף אותו שוב עמוק עמוק עמוק. איפה? עבודה של שנים התפוגגה בכמה שעות. ומה שחשבנו שקבור עמוק בתחתית הבור שלנו הסתבר להיות די זמין.
בינתיים, החיים שלי אותם איפסנתי בשבוע האחרון, מתדפקים על דלתי ושואלים מתי נגמרת השביתה. הם מתדפקים עם דברים טובים, הצעות מאתגרות לקריירה שלי, הצעות עבודה, הזדמנויות להתפתח ולהתקדם, אני מרגישה איך מכל כיוון דופקים על פתחי הבית שלי, על החלונות, על הדלתות רוצים להכנס, רוצים שאצא אליהם, ואני.... למרות שגיל 16 ובכלל הילדות שלי לא נחוו כארוע משמח במיוחד (הרגישות היתה כ"כ גדולה, כל דבר ערער אותי) לדבר אחד אני מתגעגעת בימים אלה: ליכולת להגיף את התריסים, לסגור את הדלת של החדר ולשמוע שוב את אותו הדיסק.
מאז ההופעה ביום שלישי האחרון אני במערבולות ריגשיות. גם אני וגם האיש שלי טולטלנו חזק ומאז שנינו שרים כל הזמן שירים של מוריסיי והסמיתס, מזמזמים בכל רגע נתון שיר שלהם, לפעמים בראש, לפעמים בקול רם, לפעמים מגלים שכל אחד מאיתנו מזמזם בו זמנית שיר אחר שלו (איזה מעצבן זה שאתה מהמהם שיר ומישהו לידך מתחיל לשיר לעצמו שיר אחר הא? (-:), לפעמים אחד מאיתנו מתחיל והשני נסחף אחריו. בכל השיחות שלנו עולים כל הזמן רגעים מנעורינו בהקשר של מוריסיי ובכלל ושאלות כמו איפה היית בזמן שיצא השיר הזה והזה, ואיזה קונוטציות זה עשה. כל אחד מספר את חוויות הנערות שלו עם אותם שירי אייטיז וניינטיז נוגים. משווים פרטי טריוויה לגבי האלבומים השונים והסדר שלהם (לבנזוג שלי, שיחיה, יש קטע עם טריוויה, הוא איש של הפרטים הקטנים, ואם באמצע שיחה יש איזה פרט שיש לגביו ספק, כמו מי הפיק אלבום מסויים משנת 94 הוא מוכרח בו במקום לחקור את העניין ולא ישחרר עד שימצא (-:).
המדף עם אלבומי הסמיתס מיותם וריק כבר שבוע כי כולם נמצאים ליד המערכת ונטחנים עד דק, ובכל פעם שנגמר דיסק ואנחנו מחפשים משהו אחר לשמוע, לשווא אנחנו עושים את עצמנו פתוחים וסוקרים כאילו בעניין את כ-ל ספריית הדיסקים עד שהבנזוג שלי שואל בהיסוס אם בא לי לשמוע שוב... את אותו הדיסק ואני עונה בהיסוס של מישהו שמבין שהוא מגזים: "לך על זה". אנחנו מוצאים את עצמנו פותחים ברעד את חוברות הדיסקים וקוראים שוב את מילות השירים, כאילו שאנחנו לא יודעים אותם בע"פ (אלוהים אדירים, כמה הייתי עושה את זה, יושבת לילות שלמים עם מילים של דיסקים שלמים ומשננת עם הזמר)
ואני חושבת שמעבר לפן המשעשע והמגוחך שבעניין יש כאן איזה קטע עם האופן שבו ההופעה הזו, וארועים שכאלה מסוגה, מצליחים לשלוח יד ולהגיע אל כל מאגרי הרגשות של התקופה הזו שנארזו היטב בארגזים ונשכחו באיזה מרתף (כמו שאמא ללי כתבה על זה מעליי) אל כל מאגר העצב, והתיסכול, והרצון הנואש להיות משהו, מישהו...אחר ממי שאני (תמיד רציתי להיות משהו אחר ממה שהיה) ואחרי שעבדנו כ"כ הרבה שנים ללטש ולכוון, להתאכזב ולהתאושש ולהתפקח, פתאום בא מישהו מוצא את הארגז הנשכח הזה הארוז בסלוטייפ שכתוב עליו שביר , פותח אותו ומפזר אותו על כל פני השטח. ועכשיו... לך תארוז את הכל מחדש ותדחוף אותו שוב עמוק עמוק עמוק. איפה? עבודה של שנים התפוגגה בכמה שעות. ומה שחשבנו שקבור עמוק בתחתית הבור שלנו הסתבר להיות די זמין.
בינתיים, החיים שלי אותם איפסנתי בשבוע האחרון, מתדפקים על דלתי ושואלים מתי נגמרת השביתה. הם מתדפקים עם דברים טובים, הצעות מאתגרות לקריירה שלי, הצעות עבודה, הזדמנויות להתפתח ולהתקדם, אני מרגישה איך מכל כיוון דופקים על פתחי הבית שלי, על החלונות, על הדלתות רוצים להכנס, רוצים שאצא אליהם, ואני.... למרות שגיל 16 ובכלל הילדות שלי לא נחוו כארוע משמח במיוחד (הרגישות היתה כ"כ גדולה, כל דבר ערער אותי) לדבר אחד אני מתגעגעת בימים אלה: ליכולת להגיף את התריסים, לסגור את הדלת של החדר ולשמוע שוב את אותו הדיסק.
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
סך הכל נראה שחווית מוריסי נעימה לכם. הלא כך?
הו כןכןכןכן. עכשיו בבגרותנו, הנעורים נעימים לנו (-:
חוויית מוריסיי, או מה שאנחנו חווים עכשיו לא יכולה להכנס לתוך המילה נעים. אנחנו בהצפה רגשית. ואני יודעת שאת מבינה אותי בדיוק כי דיברנו על התחושות האלה לא אחת. יש דקירות וצביטות, והתרחבויות והתכווצויות וכל מיני כאלה, מחשבות על מי אני, מה אני, מי חשבתי שאהיה, מה יצא ממני, האם אני מרוצה?? האם יכולתי להיות טובה יותר?? את יודעת כל אלה....
ואני חושבת שמה שבמוריסיי כ"כ נוגע בנעורים הוא השילוב הזה שלו בין שנאה עצמית בשירים לאהבה עצמית מין דיסונאנס שכזה, אמביוולנטיות כזו שמזוהה כ"כ עם נעורים בעיני. כמו בשיר הזה וגם בזה
הו כןכןכןכן. עכשיו בבגרותנו, הנעורים נעימים לנו (-:
חוויית מוריסיי, או מה שאנחנו חווים עכשיו לא יכולה להכנס לתוך המילה נעים. אנחנו בהצפה רגשית. ואני יודעת שאת מבינה אותי בדיוק כי דיברנו על התחושות האלה לא אחת. יש דקירות וצביטות, והתרחבויות והתכווצויות וכל מיני כאלה, מחשבות על מי אני, מה אני, מי חשבתי שאהיה, מה יצא ממני, האם אני מרוצה?? האם יכולתי להיות טובה יותר?? את יודעת כל אלה....
ואני חושבת שמה שבמוריסיי כ"כ נוגע בנעורים הוא השילוב הזה שלו בין שנאה עצמית בשירים לאהבה עצמית מין דיסונאנס שכזה, אמביוולנטיות כזו שמזוהה כ"כ עם נעורים בעיני. כמו בשיר הזה וגם בזה
-
אשה_שמחה*
- הודעות: 1222
- הצטרפות: 27 ספטמבר 2006, 22:31
- דף אישי: הדף האישי של אשה_שמחה*
הגבירה בחום ארכיון 2
מאוד מזדהה עם מה שאת עוברת.
ת'אמת, נשמע כיף .
אז הכרטיסים יקרים, אבל הם יספקו לי חוויה מרגשת, כך אני מקווה, ולהתרגש בימנו הוא מצרך כ"כ יקר...
אנחנו בהצפה רגשית
אי אפשר להגיד שלא קיבלת את מה שרצית
ת'אמת, נשמע כיף
.אז הכרטיסים יקרים, אבל הם יספקו לי חוויה מרגשת, כך אני מקווה, ולהתרגש בימנו הוא מצרך כ"כ יקר...
אנחנו בהצפה רגשית
אי אפשר להגיד שלא קיבלת את מה שרצית
-
הגבירה_בחום*
- הודעות: 2781
- הצטרפות: 30 יוני 2007, 17:29
- דף אישי: הדף האישי של הגבירה_בחום*
הגבירה בחום ארכיון 2
אי אפשר להגיד שלא קיבלת את מה שרצית
קיבלתי מעל המצופה (-:
קיבלתי מעל המצופה (-: