הגבירה בחום ארכיון 2

מקסימה אחת @}
גם לי הסופ"ש "כאילו קיץ" הזה עשה טוב בלב.
ובפעם הבאה שאת זקוקה לקפה טוב ושוקולד איכותי על הדרך, את יודעת איפה לעבור...

בסוף נצליח להפגש...

שליחה על ידי נטע* » 10 מרץ 2009, 10:22

את נהדרת. כמו לראות את הקרניים של השמש נוגעות בעצים. ככה את.

ואו... [-:
נטע, תודה יקירתי על המחמאה ועל הדימוי המפעים הזה. אף פעם לא חשבתי עליו באופן יזום ועכשיו כשאני נזכרת בזה, מרגש אותי מאוד לחשוב שלפחות בעיניים שלך, אני קשורה לכל זה.

גדול

לשחק כאילו הדרך לא תיגמר אף פעם, כמו בנסיעות לאילת מילדותי. להרגיש איך הזמן עובר והדרך לא נגמרת, לשמוח שיש עוד ה-מון זמן לשיר שירים עם הרדיו, לדבר על מוסיקה וקולנוע, על עשיה, על רעיונות מטופשים, על זכרונות מן העבר, על פנטזיות לעתיד. לחוש את ההקלה הזו שיש עוד ה-מון זמן עד שנהיה גדולים, ה-מון זמן עד שהחופש הגדול יגמר, המון זמן להיות עוד בדרך.

כל כך יפה ונוגע.
עושה חשק לנסיעה ארוכה.
(קוראת שוב )

שליחה על ידי מי_מה* » 10 מרץ 2009, 22:12

באמת יפה ונוגע. באמת באמת. לא כל כך יוצאות לי מילים עכשיו אז שולחת חיבוק גדול.

היי הגבירה בחום , הייתי אצלך באתר. נהדר. נהנתי מהתמונות.
שתיים שמאד תפסו אותי, האישה שיושבת על ארגז תחת עץ מנדרינות... מרהיב ,מקסים וגורם לי לרצות לקלוט עוד ועוד פרטים מכל התמונה...
וזאת של גבירה יפה עם חולצה עם צווארון אנגלי כזה כמו של הגבירות האנגליות במאה ה18.. איזו אישה יפה

המילים שכתבת אצלי בדף בפעם האחרונה.. נגעו ושינו..תודה

את מותק.
מלא זמן רציתי לעשות יוגה, ולפני זמן מה עשיתי מעשה ושלחתי בקשה ליקום, שתיפתח קבוצה קבועה במקום ובשעה שאפשריים בשבילי.
וזה קרה, הרבה יותר מהר ממה שציפיתי

אז בינתיים הייתי בשיעור אחד שהיה מאד מבטיח, וגם היה נעים לגלות איך הגוף זורם בטבעיות לתוך התנוחות למרות שאין לי הרבה זמן מצטבר של תרגול יוגה (אבל איך שהוא אני מרגישה שכל אחד משיעורי היוגה הטובים שעשיתי בחיים השאיר חותם מאד עמוק. ושלמרות שלא תרגלתי בקביעות לאורך זמן משהו מזה ממש שקע בי). המורה היתה נעימה, הקצב טוב. לא מספיק עבודה עם נשימות ומדיטציה בשבילי אבל הנחיה מדויקת שזה כבר המון.... בקיצור אני אופטימית. לפחות בקשר ליוגה

נשיקות.

אני כותבת משפט.
מוחקת אותו. כותבת. מוחקת. כותבת הברה. מוחקת. - המילים הן עולם מופלא ומתעתע.
אני שוקדת בימים אלה על הקמתו של אתר ובו בלוג. נוסף. (יותר נכון, ש נ האגדית, שקוראת כאן, שוקדת על הקמתו ואני שוקדת על לשחות לה בוורידים) ונדמה לי לפעמים כאילו אין לי מספיק מילים לשניהם.
זו תחושה מוזרה, ההרגשה שאין מילים. מוזרה במיוחד לאדם מילולי כמוני.
לפעמים אני מרגישה שהקושי הזה נובע מעילגות, מאיזשהו באג מקומי ביכולת שלי לבטא את עצמי, ויש ימים כמו היום בהם אני חשה שהחוסר במילים בא ממקום אחר. יש ימים כמו היום, שבהם אני מרגישה שאני חיה בעולם פנימי של תחושות מעודנות שאין לו מילים. הוא כ"כ אמורפי ועם זאת כ"כ ספציפי ומדוייק.
והמילים, גם המילים המדוייקות ביותר מרגישות גסות ולא מצליחות לבטא. כמו להשחיל חוט במחט עם כפפות בייסבול על הידיים, כמו להרגיש בפנים טעם של פיטנגו, או אבוקדו ולתאר אותו במילה "פרי" - ומה שאני לא עושה, איך שאני לא מתפתלת, אני יודעת, שזה לא זה. זו לא המילה. אז מה המילה? אולי אין מילה?
אולי אין ממש מילה ליום הזה שהכל בו פשוט ונייטרלי ובהיר ואין בו צורך בשומדבר שונה, בשום דבר אחר. שהכל בו כמותשהוא. הים הוא ים וההרים הם הרים, כמו במשוואת זן נצחית שכזו עם פתרון פשוט שהדרך אליו מורכבת.
ונראה לי שעליתי על משהו, בכל פעם שאני מגיעה שוב למקום הזה בספירלה הנצחית הזו שבו הים הוא ים וההרים הם הרים - אין לי מילים.
אח"כ הראיה מטשטשת, ואני חובשת כובעים שונים ומרכיבה כל מיני סוגים של משקפיים ופילטרים והים שוב לא ים וההרים לא הרים - ופתאום יש המון מילים לתאר את זה, למלא את החסר, לבטא את כל האיין הזה.
אז הנה, בכל זאת השחלתי כמה מילים שהן לא בדיוק זה ו זה מה שיש

היי גבירה,

אני כל כך מכירה את ההרגשה שתיארת כל כך מדוייק.. המקום שאין צורך במילים \בכתיבה.. המקום הזה של פשוט להיות, בלי צורך להרשים אף אחד, בלי הצורך לקבל אישור מאף אחד..
פשוט להיות.. זה טוב.
תיראי זה כמו כשבהיר אז לא צריך להבהיר....

תיארת את זה בצורה כל כך מדויקת....
ואני מאד מתחברת לזה, זאת הסיבה שאני בקושי כותבת לאחרונה. כל מיני תנודות פנימיות זעירות שהן מלאות משמעות, אבל אי אפשר לתפוס אותן במלים. וכל ניסיון משאיר אותי עם הרגשה מטופשת. כאילו המציאות כבר התעדכנה ועברה הלאה, אבל אני עדיין מנסה להשתמש באותם כלים שאני מכירה (המלים), למרות שהם כבר לא מתאימים.
לא שזה נצחי, חוסר ההתאמה. אבל ככה זה מרגיש עכשיו.

והמרגיעון: הכלי יכול להכיל ולשמור את תוכנו, ובכל זאת מתחדש מרגע לרגע, במיוחד באביב
מתלבש לי בול.

את כותבת כל כך יפה גבירה
תענוג לקרוא כל מילה

מחשבות על גדילה...
זה כבר זמן מה שאני רוצה לכתוב, ולא מצליחה לגבש מילים.
כבר כתבתי בפוסט הקודם שאני כותבת משפט ומוחקת ולא ממש מצליחה לשחרר אמירה קוהרנטית לגבי נושא מסויים, למרות שיש בתוכי המון אמירות במשך היום.
לפעמים אני מרגישה תחושה מסויימת בבוקרו של יום ומתחילה לגבש סביבה מילים שאני רוצה לחלוק, ואז כיוון הרוח משתנה ואני מרגישה שאני כבר לא יכולה לעמוד מאחורי המילים של הבוקר כי אני לא שם. ואני רוצה לכתוב על איך אני משייטת ממקום למקום, מתחושה לתחושה, על הנדודים המנטליים האלה, וגם סביבם נרקמות מילים חסרות צורה שאני לא מצליחה לתפוס ולהכניס לתוך תיבת כתיבה.
הבוקר, ריצדו בתוכי מחשבות על שקט פעיל. על התקופה הזו שמלאה בצמיחות קטנות כאלה, מקרוסקופיות.
כמו גלעין האבוקדו שאני מגדלת בכוס, שרק מי שעוקב אחריו באובססיביות כמוני, יכול להרגיש איך כל חצי שעה עגולה, הוא נראה קצת אחרת, הפלומה שלו משתנה, העלים פונים לכיוון אחר, ומה שאתמול היה זיף על הגבעול, היום מתגבש לכדי ניצן, למרות שבמבט מרחוק הוא נראה כאילו הוא תקוע כבר שבוע באותו המצב.
אז כך גם אצלי, אני מרגישה איך כל יום יש ניצנים חדשים שאין לדעת מתי יפתחו, ומה יצמח מהם ובמבט מבחוץ נראה שלא קורה שומדבר. אלה דברים שמעסיקים אותי תקופה ארוכה, אבל מה שחדש ומייחד את התקופה הנוכחית הוא סוג של שקט שמלווה את הכל. אין פניות חדות, שומדבר קיצוני לא קורה, ואולי הדבר היחיד שיכול להוציא אותי עדיין משלוותי הוא הפער בין החוץ לפנים, והעובדה שהתשובה שלי לשאלות "מה נשמע? מה חדש?" - היא עדיין כלום (-:
לפעמים אני נהיית חסרת סבלנות. אני רוצה דרמות! שאוכל להגיד שזכיתי בפיס, שקפצתי מדרגה ענקית, שהבאתי שלום עולמי.... - בפנים אני יודעת שבאמת זכיתי בפיס, בכ"כ הרבה מובנים.
זה היה בבוקר, כשישבתי בגינה עם ערימה של ספרים, נושמת את האוויר החמים ולפעמים זבובונים. ישבתי בשקט, פותחת ספרים וסוגרת. מלקטת תשובה שנשאלתי לגביה בשיעור הקודם, עוברת לספר אחר וקוראת פרק מסויים על נושא אחר שרציתי לחדד לגביו את הידע, ולכל דבר היה המקום והזמן שלו ובאותם רגעים זה היה לי ברור כשמש וגמלתי בליבי לכתוב על זה כאן, אבל אז נכנסתי הביתה אל יום העבודה שלי שנכון להיום כלל פרוייקט צילום שאני מצלמת מהבית שכולל טבע דומם. ליתר דיוק קריסטלים. נכנסתי אל המצב הזה שבו אני מרוכזת כ"כ בזוויות ותאורות, בצללים ודחיסויות של צבע.
מצד אחד זו עבודה מופלאה לעבוד עם הגבישים המדהימים האלה, להתעמק בשברים ובגבישים הפנימיים, מצד שני, כ"כ התעייפתי שאחרי 4 שעות פשוט עצרתי את הצילומים ואת שאר התוכניות שהיו לי ונכנסתי למיטה, ככה כשהבית הפוך ומלא פלשים ומטריות, וקריסטלים וחצובות. פשוט בבת אחת הרגשתי שאני לא יכולה לעשות שומדבר. ומייד, ציינתי לעצמי בראש, שהלך הפוסט שתכננתי לכתוב בבוקר על השקט והזרימה וההתחדשות הזו, "תראי, את הרי שבר כלי" אמרתי לעצמי.
אחרי שקמתי והצלחתי איכשהו להחזיר את הבית למצבו הרגיל, עלתה בי מחשבה. שבעצם, העייפות הזו לא סותרת שומדבר, אלא רק מחזקת את התחושה.
חשבתי על תינוקות שמגדלים שיניים חדשות ועל התקופה הקשה וה"הפוכה" שהם עוברים, חשבתי על כאבי גדילה בגיל ההתבגרות ועל זה שלגדול זה בעצם נורא מעייף, ודורש תעצומות נפש. וכרוך בד"כ בכאב או באי נוחות.
חשבתי על איך אני שבויה בתמונת ה"התחדשות" השגויה שלי שבה הכל כל הזמן צריך ללבלב ולהיות מוקף ציפורים ובמבים, שלגיה סטייל.
תמונה שחסרים בה הרגעים שבהם הגוף אוגר כוחות, או נח, או זקוק להתכנסות הזו פנימה כדי להזין את עצמו, כדי להתאושש, או סתם לא מצטלם זוהר ורענן.
ותחת אורה של ההבנה הזו, סלחתי לעצמי גם על המילים שלא נכתבות, על המחשבות שלא מתגבשות לכדי פוסט ועל ה"כלום" שאני עונה בכל פעם כשאני מתבקשת לאמוד מה התחדש בחיי.

כתבת מקסים.

מתוך כל התחושות המוכרות היטב של "אין מילים" ו"לא יכולה לכתוב כי...", מפליא איך בכל זאת צומח מין קטע יפיפה ומדוייק שכזה.

_חשבתי על איך אני שבויה בתמונת ה"התחדשות" השגויה שלי שבה הכל כל הזמן צריך ללבלב ולהיות מוקף ציפורים ובמבים, שלגיה סטייל.
תמונה שחסרים בה הרגעים שבהם הגוף אוגר כוחות, או נח, או זקוק להתכנסות הזו פנימה כדי להזין את עצמו, כדי להתאושש, או סתם לא מצטלם זוהר ורענן._
לגמרי.

כתבת מקסים

כתבת מקסים
מזדהה עם כל כך הרבה דברים.
כמה מעייף לגדול, @}

כל מה שאמרו מעליי
וגם(())

ואוסיף אפילו

אתמול כתבה אשה שמחה בבלוג שלה על נושא התרגול של משהו שלא בא לנו בקלות. תרגול שלפעמים מרגיש מעושה או מזוייף ואנחנו רוצים לתרגל אותו בכל זאת מתוך יציאה מנקודת הנחה שאנחנו יצורים של הרגלים, ומה שנצליח להפוך להרגל בחיים שלנו, יהפוך מתישהו לטבע שני.
כנראה שאני עדיין סובבת סביב "כאבי הגדילה" המדוברים כאן לאחרונה, אחרת אין לי הסבר לתופעה שפוקדת אותי בימים אלה, שבה בעיצומם של ימים טובים מלאי עשיה, אני נתקפת פתאום וללא אזהרה לאות עצומה וחולשה, וגוררת את עצמי למשכב.
גם היום היה מן יום כזה שהחל בעליזות וחיוניות.
התעוררתי מוקדם, מכבה את צלצול השעון שכיוון הבנזוג כשאני מקפידה לא להעיר אותו (כמה חשוב הוא השקט בבוקר (-:).
עד שהאיש הקיץ (מקץ שעה וחצי) כבר הספקתי לסיים עבודה על צילומים במחשב ולשבת למדיטציה, ומשם המשכתי לאימון עם חברה טובה שכלל מעט אימון של הגפיים ואימון אינטנסיבי של שרירי הלסת.
ואז איכשהו ברבע השעה שמפרידה בין הבית של חברתי ועד אלי, הרגשתי איך אני הולכת ואוזלת. כשהגעתי הביתה, כבר הייתי סמרטוט סחוט ושלחתי את האיש לבצע לבדו מטלה שהיינו צריכים לבצע יחד וזחלתי אל המיטה. מקץ כמה דקות התחילו הטלפונים.
"למה אני לא מנתקת אותם כשאני נשכבת במיטה?" חשבתי לי, אבל מרגע שראיתי שמות על הצג שוב לא יכולתי להתעלם ולא לענות. הבנזוג התקשר להתייעץ (בערך 4 פעמים) והיו שני צלצולים אחרים ואני מצאתי את עצמי חושבת שאין לי כוח. אין לי כוח בגוף, אין לי כוח דיבור, אין לי כוח במוח. אין לי כוחות סוס.
ואז נזכרתי בזיוף הזה מהפוסט של אשה שמחה אתמול, וכשהבנזוג התקשר בפעם החמישית (זה לא שהוא כזה נודניק, זה פשוט שאנחנו צריכים לרכוש משהו שכרוך בהחלטות כבדות ראש. טוב אולי הוא יכול להיות טיפה נודניק (-:), כאילו יצאו העיניים שלי רגע מתוכי התבוננו בסיטואציה וראו שהכל בסדר, שהגוף שלי נכנס לאיזה בור אבל הבור הזה לא קיים שם באמת, ואז היתה מן התנערות כזו, זה לא הרגיש כמו זיוף של משהו למרות שכלפי חוץ זה בטח נראה אותו הדבר, אבל פתאום ראיתי אותי בתוך הכבדות הזו עם חוסר החשק שעולה בכל פעם כשאני חושבת על העבודה שמצפה לי היום, על התלמידים החדשים שיגיעו או לא לשיעור ואמרתי לי לעצמי: "תתנערי מזה, אין שום סיבה. הכל בסדר." ופתאום הרגשתי את העפעפיים שלי הופכים פחות כבדים, הכובד המוזר בזרועות פחת, והכאב המשונה שעיצבב לי לאורך רגל ימין נעלם וככה לאט לאט אבל די מהר, נשארתי בלי זה. בלי הקליפה הזאת שפתאום התיישבה עלי, ומי יודע כמה זמן היתה יכולה לעטוף אותי אם האיש לא היה מתקשר בפעם השישית (-:

אני הולכת ללמד.
מגיעה אל הסטודיו, מטפסת בכבדות במדרגות העץ וחושבת לעצמי איך? איך אני אעשה את היום? אני יודעת שאני אעשה את זה, אני תמיד עושה את זה, אבל איך לעזאזל אני יכולה ללמד משהו את מישהו היום? מה יש לי לתת מעצמי?
אני פותחת את דלת הסטודיו, הזוג החדש שהתבשרתי שיבוא אכן הגיע, עומד נבוך כמו שרק תלמידים חדשים יודעים. ופוף! אבקת קסמים עם כוכבים ונצנצים מתפזרת עלי וטינקרבל של עולם היוגה שוב מתחילה את המשמרת שלה. אני לובשת חיוך, משאירה את המעיל האפור והצמיג של הכבדות והעייפות והמיחושים בצד.
לפעמים אני מרגישה ששעורי יוגה הם כמו אופטלגין נפשי. משהו בשילוב בין המודעות ובין זה שאני המורה, עושה איזה שינוי כ"כ חזק ומיידי והופך אותי על המקום למישהו אחר. ומדהים שלפעמים בדיוק הדבר שנדמה לי שאין לי רצון בו הוא הדבר שאני צריכה. אני לא מתרגלת לרעיון הזה וכמו ילד מסרבת לקבל את התרופה, למרות שאני מבינה שארגיש טוב יותר אח"כ. בכל פעם מחדש אני חושבת לעצמי, איך זה יכול להיות שאני אכנס עכשיו לחדר ואפתח את הפה ואנחה אנשים אחרים להתבונן בעצמם ולנשום וליצור מרחבים ואורך בגוף כשאני בעצמי מרגישה גוש בשר מכווץ שזקוק בעצמו לקריאת כיוון...
והנה, אבקת הקסמים מתפזרת, הדלעת כרכרה, העכברים סוסים, ואני סינדרלה. לפחות עד חצות (-:

בכל פעם מחדש אני חושבת לעצמי, איך זה יכול להיות שאני אכנס עכשיו לחדר ואפתח את הפה ואנחה אנשים אחרים להתבונן בעצמם ולנשום וליצור מרחבים ואורך בגוף כשאני בעצמי מרגישה גוש בשר מכווץ שזקוק בעצמו לקריאת כיוון...
ופוף! אבקת קסמים עם כוכבים ונצנצים מתפזרת עלי וטינקרבל של עולם היוגה שוב מתחילה את המשמרת שלה.

כל כך, אבל כל כך מזדהה @}

לפעמים אנחנו פשוט לא יודעים מה טוב בשבילנו.
חרף היותנו מתבוננים, חדי אבחנה וקשובים.
בגלל שהמחלה הזו, האחרונה היתה כ"כ מפתיעה (הגיעה פתאום אחרי שנים רבות של בריאות צרופה ורציפה), בגלל שהיתה כ"כ ארוכה, בגלל שהכניעה אותי כליל, וגרמה לי לשבות מכל עבודה ולגור במיטה תוך אנחות פולניות קורעות לב, בגלל התשישות המגוחכת ששרתה עלי לקראת החלמתי המלאה שכללה יציאה של 5 דקות לגינה וזחילה הביתה עם לשון בחוץ כאילו צלחתי הרגע את הכינרת - בגלל כל אלה, חשבתי שאזדקק להתאוששות איטית ומתונה.
חשבתי שיקח לי זמן לחזור לעצמי, חשבתי שכדאי לי לקחת את האימונים ואת חזרתי לעבודה בעדינות ובהדרגה.
במיוחד חששתי מהאימון של יום רביעי. האימון המפורסם בן 4 השעות שבימים כתיקונם כשמוחי לא מלא בליחה וגרוני לא מצפצף מוציא ממני מיצים שלא ידעתי שאפשר ודואג שאכיר על בוריו כל גיד בגופי.
כך שהיום כשהגעתי לאימון עם דימוי עצמי שברירי וענוג כשל עלמה בריטית מהתקופה הויקטוריאנית חששתי שהיום הזה יהיה יותר מידי בשביל הגוף.
וכשהתכנסנו בבוקר והתייעצנו מה נעשה היום, ביקשתי לארגן אימון מתון שיקח אותי ויחזיר אותי ברכות אל כוחותיי. "בסדר" אמרו כולם. ומייד פצחו בברכות לשמש אשטנגיות למהדרין מה שהעיד על הצהרת כוונות ברורה לגבי העתיד לבוא. והוא כמובן לא אחר לבוא. אבל הגוף שלי, בא בעקבותיו. לא סתם בא, בקלילות. והנפש שלי ריצדה בלי לחשוב פעמיים.
הברכות נמשכו. ואנחנו קופצים אחורה וקדימה מעמידה לישיבה ומישיבה חזרה תוך קפיצה לעמידה, והגוף הזה המקרטע שלא תרגל בערך שבוע שלם הרגיש בבית כמו שממש מזמן לא הרגיש. ללא מאבקים, ללא כל קושי, ללא ציפיות.
ואז פתאום זה קרה. מה שאני עובדת עליו שנים, כבר ללא ציפיה להצליח, נתן ככה פתאום פרי, בלי אזהרה, בלי מאמץ, בלי תכנון, ברגע אחד. מצאתי את עצמי מרחפת מברכת השמש ישירות לישיבה עם רגליים ישרות באוויר (סליחה עם התאור העילג הזה שאין לו שום אחיזה במציאות עבור חלקכם). פשוט ריחפתי כמו חץ. זאת לא הייתי אני, החץ הזה ירה את עצמו.
בהתחלה זה היה בשקט, ביני לבין עצמי. אח"כ לחשתי לחברתי הטובה (שחולקת איתי אימונים ארוכי שנים ומאבקים עיקשים על תנוחות) שהצלחתי ומשמע תגובתה ההמומה וברכות המזל טוב, נתעוררו גם שאר החברים בקבוצה לברר על מה המהומה. ובפעם הבאה שזה קרה כבר עפו באוויר פרשנויות על מספר הס"מ שהפרידו בין ישבני לרצפה ("זה היה חצי מטר. לא אני בטוח. בזווית 45 מעלות. עם בורג... לא, לא, היא קודם השתרשה ואח"כ השחילה את הרגליים" וכ')
וככה פתאום, בלי שום ארוע מכונן, חציתי עוד קו.
ונזכרתי בסצנה מסרט מקסים שמבוסס על "הקטיינה של קנלר של אתגר קרת. בקייטנה של קנלר כל המבקרים עושים קסמים וניסים. ניסים שפשוט קוריםלהם בלי שתכננו. הם פתאום מרחפים באוויר, או שמדליקים גפרור ומשליכים אותו באוויר והוא מחולל באוויר בלי לכבות. או שהם דגים דג בנהר והוא מחיליף צבעים. לכולם קורים מן ניסים כאלה בקלות בלי נסבלת, חוץ מלגיבור הסרט. רק הוא לא מצליח לעשות שומדבר, שום קסם. ולא שיש משמעות לקסמים האלה, אבל הוא נורא מתוסכל מזה. הוא פשוט לא מצליח. ואז קנלר (בכיכובו של טום וויטס המופלא) אומר לו שזה יקרה לו : "when it doesnt matter anymore " ולא שזה שכנע אותו להפסיק לנסות ולהיות מתוסכל מזה, אבל רק בסוף הסרט כשהוא עובר משבר קשה וכועס ומתוסכל הוא מדליק גפרור ומשליך אותו באוויר בזעם ופתאום הגפרור מרחף באוויר בלולאות - כשזה כבר לא חשוב כ"כ. כשזה כבר לא משנה.
אני חושבת שזה כנראה היה הסיפור שלי היום. הפסקתי להיצמד לרצון להצליח. עשיתי את זה כמו אלפי הפעמים שעשיתי בעבר, מתוך ידיעה ברורה שזה לא יקרה. ואז יצא לי קסם - when it doesnt matter anymore.

שלום לאהובה.
יש בעיות באתר. גם אני לא הצלחתי להעלות את הדף, אבל קודם בכלל לא הצלחתי להעלות את האתר...
ודפים עולים לי לא שלמים ומלא בעיות.
בכל אופן רציתי להגיד שזה בטח גם תוצאה של המנוחה של הגוף. ככה זה היה לי כשרקדתי (ולא רק לי גם לבנות אחרות).
אולי זה אומר שהגוף צריך יותר חופשות בין לבין (-:
ורק שלא תעופי יותר מידי גבוה...איך נמצא אותך אחר כך?

(מצחיק, בדיוק כתבתי על זה משהו בבלוג האחר שלי שאוטוטו יעלה)
אנא אל תשכחי לעדכננו.

באופן טבעי

באופן טבעי