החיוניות שלי חלק ראשון

[אנונימי]

דף זה הוא הראשון בסידרה של דפים העוסקים בקשר שבין התזונה לחיים. שמו במקור היה "שנת הטבעונאות שלי"

מתוארת בו חצי השנה הראשונה של שינוי תזונתי, ומעבר מתזונה מערבית טיפוסית לתזונה חיונית ואינסטינקטיבית.
למחפשים קיצור דרך נוצר הדף החיוניות שלי המיטב , הכולל תמצות של כל התובנות המועילות שנוצרו בחצי השנה הראשונה ונחשפו בכתיבה.

המשכו, חצי השנה השנייה, נמצא בדף החיוניות שלי חלק שני
כאשר נגמרה השנה עברנו כולנו דירה הלאה...

מדובר בדף קהילתי, פתוח לכולם, דינאמי ושמח - ראו עצמכן/ם מוזמנות/ים.

הדף ארוך וכבד. לדעתי שווה לקרוא אותו אבל זו בהחלט משימה לרציניים בלבד.


קריאה נעימה, גוגוס. @}

---

על משקל שמו של הספר "שנת הבשרים שלי". את הספר לא קראתי. יש לי לב חלש והבטיחו לי שהוא לא יעמוד בזה.
האמנתי.
שנה חדשה מתחילה ואני בוחרת בטבעונאות. למה?
אני בטוחה שזה טוב יותר לגוף שלי. בימים שבהם אני מצליחה לאכול טבעונאי אני מרגישה הרבה הרבה יותר טוב.
אני בטוחה שזה טוב יותר ליונקת שלי. אחרי הרבה ניסיונות הגעתי למסקנות הבאות: טבעונאות הופכת את החלב שלי למתוק יותר (הטעימות היו ממש כייפיות) ואת העיכול של הקטנה שלי לטוב בהרבה. היא הופכת רגועה יותר וישנה הרבה יותר טוב כשאני אוכלת טבעונאי. מבחינתי זו עוד ראייה לכך שתזונה כזו טובה עבורי.
אבל מעבר לזה עומד עניין הרבה יותר חשוב - אני מרגישה שאני חיה בהתנגדות לסביבה שלי. לאן שאני לא מביטה אני רואה אוכל שאני רוצה שלא לרצות.
אני אוהבת לאכול ואני אוהבת כמעט כל סוג של אוכל. מהזבל של הזבל ועד מזון גורמה. הכל גורם לי הנאה.
אבל מאחר והראש כבר יודע (וגם הגוף) שזה מזיק אני מוצאת את עצמי כל הזמן אומרת "לא" לדברים שאני רוצה לאכול.
זו לא הרגשה טובה. אני רוצה להגיד "כן" למה שראוי ומתאים בעיניי.
אני מנחשת שאחרי תקופה משמעותית של טבעונאות הרצון פשוט ייעלם ואני לא אצטרך לומר יותר "לא" כיוון שהדברים הללו לא ייתפשו אצלי כחלק מהאופציות הקיימות.
למה אני חושבת ככה? בגלל הסיגריות.
פעם עישנתי. אהבתי לעשן מאוד. אבל כשנגמלתי, אחרי זמן מה, החשק פשוט עבר.
ולמרות שאני מכותרת בסיגריות אני לא רוצה אותן יותר. לפעמים אני חושבת עליהן בסוג של געגוע משועשע אבל הן לא נכללות במסגרת הדברים שאני רוצה.
וכך הייתי רוצה לחיות את החיים שלי ביחס למזון שאני חושבת שלא ראוי להכניס לפה שלי.
שתהייה לי שנה נפלאה!

[גוגוס*]

אתמול בערב - ארוחת חג. כבר צעדנו כברת דרך בעניין הזה וזו לא הפעם הראשונה שארוחת החג אצלנו צמחונית לגמרי.
בהתחלה זנחנו את ערימות הבשר במנות העיקריות. יחד איתן נזנחו גם הגרעפסים, הגניחות והאנחות, התלונות על אכילה מופרזת ופתיחת כפתורי המכנסיים.
מאחר וזה היה מהלך מבורך כל כך הלכנו צעד הלאה וזנחנו את הבשר גם במנות הראשונות.
האמת, התגעגעתי לכבד הקצוץ. אבל אז הרשיתי לעצמי להיזכר ממה הוא עשוי ונחמץ לי הלב על בעלי החיים ודרך גידולם וגם היעלמות המעדן הזה עברה בשלום.
השנה נזנח הדבר שמסמל אולי יותר מכל את החג - מרק העוף ועמו פיסות הדרדלה הידועות כ"עוף מכובס".
אני חושבת שהשם הזה, שניתן לעוף הזה בצדק גמור, אמור היה כבר מזמן להדליק אצלי נורה אדומה.
אז השנה היה לנו חג נטול באמת. וזה היה תענוג. המבושלים ישבו עלי כבד אבל זה היה לפני שהתחלתי את השנה הטבעונאית (כלומר, אתמול).

וכל זה עורר את המחשבה הצפויה להחריד על הקושי לחגוג עם אחרים ולהיות טבעונאית. ועל כך עוד אכתוב בהמשך כי זה בהחלט מטריד אותי, על אף ששלל הפתרונות מוכרים לי.

[גוגוס*]

מחשבה שמטרידה אותי כבר זמן רב - הרתיעה שלי מחלק ניכר כל כך ממזונות העולם המערבי הפכה אותי לסרבנית.
האמת, אין לי בעיה עם סרבנות אידאולוגית. אני אפילו מכבדת אותה מאוד.
אבל סרבנות אחרת מכבידה עלי. אני מרגישה שהרצון שלי להיות טבעונאית הופך אותי לגירסה מבוגרת של דובי לא-לא.
צועדת ברחוב הראשי וכל דלת שנייה מספקת משהו שאני אמורה לא לרצות. לא לצרוך. לא לאכול.
מערכת של איסורים.
לפעמים אני מרגישה כמו הבחורים החרדים - הולכים ברחוב ומגבילים לעצמם את שדה הראייה.
לא רוצה להיות חרדית. לא רוצה לחיות אורח חיים שמזכיר ציוויים דתיים.
וגם זה בטח עוד יעלה בהמשך.

[גוגוס*]

איפה הולך להיות לי הכי קשה?
בצק בכלל ופיצה בפרט.
מסוגלת לצורך בהנאה גדולה פיצה מכל סוג וכל רמה. אני אשמח בפיצת גורמה בדיוק כשם שאשמח בפיצה הכי זולה ופשוטה מחומרים בלתי איכותיים בעליל.
לא יודעת מה בפאסט פוד הספציפי הזה עושה לי כל כך נעים אבל ככה זה.
ובהעדר פיצה - כל בצק אחר, עם שמרים או בלי שמרים (פסטה) ישמח אותי.
ועושה רושם שזה יהיה הגעגוע החזק ביותר שלי.
היום הילדים אכלו סלט עם קצת פסטה בפנים. נשאר להם בצלחת ואני מתאפקת מחיסול לא ממוקד.
ושוב המילה השנואה הזו - איפוק. שונאת להתאפק. בכלל לא הולם אותי.
מחכה למתישהו הזה שבו לא אחשוק בקמח. ועם כל הכבוד למשיח (האמת... אין לי הרבה), אני אשמח אם המתישהו הזה יגיע לפני בואו.
כשאני חושבת על פיצה או קמח משהו במבט שלי נהיה מזוגג. אני ממש מרגישה את זה.
מרגישה את ההתמכרות ורוצה שהיא תיעלם.
כמו שהלכו הסיגריות והלך הקפה שילך גם הקמח. בדרך כל בשר. כן, גם זה הלך... אז תרתי משמע.

[אלה_לי_לה*]

ברוכה הכותבת, שתהיה שנה מלאת השראה הצלחה ובכלל מהממת

[גוגוס*]

תודה. זה העלה בי חיוך.

רגע לפני החיוך הזה בדקתי מה שלומו של המקרר. הוא, שלומו מצוין. הוא מלא בשאריות מהחג.
אני, שלומי מעט פחות טוב. מתחשקות לי רוב שאריות החג.
עמדתי מול המקרר, המהמתי, גרגרתי והוצאתי לעצמי תמר.
באופן מפתיע התנחמתי. והמשכתי תוך כדי לקוות לימים שבהם לא אזדקק בכלל לנחמה ותמר יהיה פשוט... תמר.
ואני אוכל אותו כי כל כולי אחשוק בתמר.

[גוגוס*]

אני חושבת לעצמי שהכתיבה שלי מוצפת במילה "לא". לפעמים כדי להסביר ולפעמים כדי לשלול.
מתחשק לי לשכתב הכל כדי להראות לעצמי שבכל פעם שהשתמשתי במילה הזו יכולתי בעצם להשתמש במשהו אחר. חיובי.
ולשנות כך את החשיבה שלי על הדברים.
אולי זה צעד בדרך להנאה מהדברים שאני בוחרת בהם במקום בהפניית המבט אל הדברים שאני נמנעת מהם (אפילו "נמנעת" יותר מוצלח מ"הדברים שאני לא בוחרת בהם).

[גוגוס*]

הרבה אומרים: כל ההתחלות קשות.
למה, בעצם?
אצלי התחלות דווקא באות ממש בקלות.
ההמשכים קשים.
כשאני מתחילה משהו שמוצא חן בעיניי אני מרגישה שאוכל להתמיד בו לנצח.
איכשהו הנצח תמיד מתקצר ממש מהר.

[גוגוס*]

אני מרגישה כמו שאולי הייתי מרגישה לו צמתי ביום כיפור.
התחלה. התלהבות. איזה יופי. מה הבעיה בכלל.
אבל הראש כבר יודע שהחלק הקשה יגיע בערב.
בינתיים אני שותה ללא הכרה שייק ירוק.
מזל שהדברים האלה באמת טעימים לי.

[גוגוס*]

נותנת צ'אנס לגישה החיובית - נמנעת משימוש במילה "לא" ומספרת לעצמי מה אני כן רוצה לאכול?
כל דבר שנתן לי הטבע, בצורה שבה הטבע נתן אותו, עד כמה שאפשר.
הסתייגות - מזון מן החי מחוץ לתחום בכל צורה שהיא בגלל מה שאני תופשת כסבל שנגרם לבעלי החיים שאני יכולה לאכול.
אין לי התנגדות עקרונית לאכילת בשר. דווקא מרגישה שהגוף שלי זקוק מדי פעם אבל יכול גם בלי. בנוסף, מאוד מאוד אוהבת בשר. ועוף. ודגים. ופירות ים.
ובכל זאת...
מוצרי חלב מחוץ לתחום. מאמינה שהגוף שלי כלל אינו זקוק להם. ("אינו" נשמע רק לי רך יותר מ"לא" או שאני עובדת על עצמי?)
ננסה לנסח מחדש בשביל התרגיל - מוצרי חלב יישארו גם הם על המדפים של הסופר. הגוף שלי זקוק לדברים אחרים.
פחחחח... נשמע פלצני.
ניסיון נוסף - מוצרי חלב הם מחוץ לתחום. אני מאמינה שאת כל החלב שהייתי זקוקה לו קיבלתי מאמא שלי מזמן מזמן והייתי שמחה אם כל יונק אחר יוכל גם כן לקבל את החלב של אמו בזמן המתאים.
יצא קצת ארוך אבל לפחות משקף היטב את עמדתי ותחושתי.
רציתי להגיד מה כן. אמרתי את זה על פני שורה אחת ומייד שורות שורות של הסתייגויות.
מנסה לסיים שוב בחזרה אל הכן. מרגישה שרק המחשבה על הכן מגדילה את החלל הפנימי שלי. משהו בי מתרווח כשאני חושבת על כן.
אז מה כן?
פירות, ירקות, עלים, זרעים, אגוזים. כמה שיותר טבעיים. כמה שפחות מעובדים.
אם קשה לי לאכול משהו בצורתו הטבעית אני תוהה האם בכלל עלי לאכול אותו.
למשל... קטניות. אם צריך להשרות חומוס במשך ארבעה ימים כדי להפוך אותו לאכיל אז אולי כדאי להימנע ממנו?
למשל... טחינה. אם הייתי אוכלת שומשום זה היה נגמר בחופן קטנטן. לו החופן הזה היה הופך לטחינה נוזלית בקושי אפשר היה למרוח את זה על משהו.
לעומת זאת, לו הייתי בוחרת בטחינה גולמית, הייתי אוכלת כמות די גדולה של שומשום.
אני רואה בזה חומר למחשבה שמטה אותי בכיוון של השומשום.

החריג שלי הוא השייק. אני חושבת שמוטב לי לאכול דברים בצורתם הטבעית אבל אני עצלה מדי לחיתוך אינסופי של סלט ואני אוהבת שייק.
נזכרתי בעוד חריג - פירות יבשים. ברור לי שעדיפים הטריים אבל המיובשים הם תחליף הסוכר שלי. מקווה יום אחד להזדקק לפחות.

[אורי_יורמן*]

כיף לקרוא אותך. אוהב במיוחד את החשיבה "בקול רם" פה בתוך הטקסט.

לגבי נבטים ופירות יבשים - אלו הם שני דברים שהתייחסת אליהם כפחות טבעיים, אבל הם דוקא זמינים מאוד בטבע. למעשה כשמטפסים על עץ בד"כ מוצאים פירות יבשים,
וכשמתבוננים באדמה עשירה ולחה אחרי גשם, בד"כ מוצאים עליה שפע של נבטים.

לגבי רשק ירוק לעומת לעיסה טבעית של עלים ירוקים - שימי לב שעל מנת לצרוך את כמות הירוקים ששימפנזה צורכת ביום, עלייך ללעוס כמעט כל היום. יצא לי פעם לצאת ל{{}}"טיול לקטים" עמק המעיינות בחורף. עלים ירוקים טריים היו המזון הכי זמין שהיה לנו רוב הטיול. זה היה תענוג צרוף, אבל נראה לי שביליתי כמה שעות בלעיסה כל יום. זה כיף כשמסתובבים בטבע, אבל בחיים מודרניים עם פרנסה, גידול ילדים, מטלות בית ושאר "סדר יום", לא נראה לי שהיית רוצה ללעוס כמה שעות ביום.

לגבי "שנה טבעונאית" -
קיים ויכוח האם כדאי לנסות ללכת על 100%.. המצדדים טוענים שמזון מבושל הוא ממכר ומתייחסים לזה ממש כמו בהתמכרות לסיגריות.
הנסיון הקטן שלי (כמעט 4 שנים עם חודשים כאלה וכאלה) גורם לי לצדד דוקא בגישה של לא להגדיר את עצמנו כצמחוניים או טבעוניים, טבעונאים, סוציאליסטים, אנרכיסטים או קפיטליסטים. במקום ההגדרות, פשוט לחיות ולבחור במה שנראה לנו. אם בא לך לא לאכול בשר - סבבה לך. אבל למה לקרוא לעצמך צמחונית? אולי יום אחד יתחשק לך לאכול בשר אבל תמנעי זאת מעצמך בגלל ההגדרה שנטלת על עצמך? בקיצור, בלי ההגדרות הללו החיים פשוטים יותר, כך לפחות לפי דעתי.
מצטער אם נפלתי עליך ככה על ההתחלה, ומקווה שלא הרסתי לך את החשק

[גוגוס*]

אורי, באת לי ממש בזמן. ואני לא רואה איך השקעה כזו בכתיבה יכולה בכלל להרוס משהו למישהו.
מקבלת את הדברים לגבי פירות יבשים.
בנוגע לקטניות - לא התייחסתי לנבטים אלא לדבר עצמו. נבטים זה מעולה, אבל החלק שממנו יש נביטה אף פעם לא טעים לי רק אחרי השרייה, גם אם ארוכה.
רשק - דעתי כדעתך ולכן אני צורכת ממנו הרבה.

הגדרות - מסכימה איתך מאוד ובדיוק בגלל זה אני לא מגדירה את עצמי כטבעונאית אלא את השנה ככזו.
ובשבילי מזון מבושל הוא בהחלט ממכר ועל כך ארחיב עוד רגע קט.
תודה לך.

[גוגוס*]

בדיוק כפי שצפיתי, הערב קשה מן היום. כולם אכלו פה את שאריות החג (אצלנו לא מכבסים את המילים וקוראים לארוחה שאחרי החג בשמה האמיתי - ארוחת שאריות, ולא "חג שני").
וגם אני רציתי. מאוד מאוד רציתי. ממש ממש.
והרגשתי שאני בעיקר רוצה להיות כמו כולם, לשבת ולהרגיש קצת חגיגית. לאו דווקא האוכל, יותר התחושה.
אז לקחתי לי קערה ענקית ומנחמת מאוד של מרק שורשים. מאחר ואני הכנתי אותו ידעתי שאין בו שום דבר שיש לי בעיה איתו לבד מהיותו מבושל.

וקמתי לכתוב ובאופן אינטואיטיבי רציתי לכתוב כך - אתמול זייפתי/פשעתי/חטאתי ואכלתי אוכל מבושל וזה רק היום הראשון של השנה הזו איזה באסה.
וגיליתי שהבאסה האמיתית בכלל לא היתה באוכל או בארוחה אלא בתחושה של ההתבאסות.
אז אני מנסה לזנוח את התחושה הזו ולספר לעצמי סיפור אחר שאולי יום אחד, מהמילים, יהפוך להיות הסיפור שלי.
אתמול בערב חתמתי את יומה הראשון של השנה הזו במרק טעים מאוד שכולם ירקות שורש מבושלים וטחונים.
היה לי טעים ונעים בבטן והרגשתי חגיגית.
בעתיד אני מקווה שאצליח להרגיש חגיגית גם בסלט שלי. אני אנסה.

ומאוחר יותר קינחתי את היום הזה בכוס גדולה של יין משובח מאוד.
אני מקווה להגיע לשעות הערב כשכל צרכיי מסופקים (רק מבחינת תזונה... ) כי אני מרגישה שאלכוהול בערב הוא סוג של הרגל ולא של רצון או צורך.

הנה, בלי "לא" אחד לרפואה.וזה באמת מרגיש יותר טוב.

[גוגוס*]

מוצא חן בעיניי שהטבעונאות התחברה אצלי בלי שבכלל התכוונתי לכמיהה גדולה להשתחררות מהלא ולבחירה בכן.
יש לזה עוד אספקטים רבים בחיים שלי ואני מקווה להניע שם איזשהו שינוי מבורך.

[יער_ה*]

מעניין לקרוא אותך. מאוד מתחברת לנושא של צועדת ברחוב הראשי וכל דלת שנייה מספקת משהו שאני אמורה לא לרצות. לא לצרוך. לא לאכול.
הפתרון החלקי שלי הוא להשתדל לבוא בגישה של להגביר את האכילה והצריכה של דברים טובים ולהפחית דברים גרועים-מזיקים
בהצלחה @}

[גוגוס*]

שאלה לעצמי - למה אני עושה את זה? משהו בי מרגיש צורך בריפוי. אני עוד לא בדיוק יודעת מה זה אבל זה שם.
ואני מרגישה שהבחירה הזו מוליכה אותי בדרך של ריפוי.

[גוגוס*]

הפתרון החלקי שלי הוא להשתדל לבוא בגישה של להגביר את האכילה והצריכה של דברים טובים ולהפחית דברים גרועים-מזיקים.
זה היה גם הפתרון שלי הרבה מאוד זמן. הבעיה שלי עם זה היא ההתמכרות.
משהו אצלי יודע שההפחתה משאירה אותי מכורה וזו תחושה שקשה לי לחיות בתוכה.
מתחבר לי גם לדברים שאורי כתב על
פשוט לחיות ולבחור במה שנראה לנו
יש שם באג. אני בוחרת דברים שלא היו אמורים להיות במסגרת הבחירה שלי. אני בוחרת בהם רק משום שמישהו יצר אותם בעולם והם קיימים.
כשאני נמנעת מהם אני בעצם בוחרת לבטל את הקיימות שלהם בעולם מבחינתי. להצהיר שאני חושבת שהם לא היו צריכים בכלל להיות חלק מהעולם הזה. מהעולם שלי, לפחות.
זה מרגיש קצת כמו בחירה מוסרית-אידאולוגית.
מישהי כתבה ביקורת מאוד מעניינת על צמחונות חלקית (מי שלמשל אוכל בשר רק בסופי שבוע) ותהתה איך נגיב לרעיון שמישהו יהיה ליברל רק בימי החול של השבוע.
אצלי זה עורר הרבה מחשבה על הבחירות שלי ועל הדרכים שבהן אני מצדיקה בחירות חלקיות למרות שהייתי מעדיפה לבחור בצורה טוטאלית.
איזה סיפור עדיף בעיניי?
א. אני בוחרת בחירה חלקית במודע ושלמה איתה מטעמים שונים.
ב. אני בוחרת בחירה טוטאלית אבל חלק ניכר מהזמן לא עומדת בה ובפועל היא חלקית.

עוד אין לי תשובה לזה. אני חושבת.

[אורי_יורמן*]

אם נהיה ספציפיים לגבי טבעונאות, לרגע.
ישנו המצב בו את הולכת לכל מקום עם האוכל שלך. לא בהכרח מסובך, כי אפשר ללכת למקומות עם ירקות טריים לנשנוש. זה נהיה טיפה יותר מסובך במסעות של כמה ימים מחוץ לבית במקומות מסויימים. למשל אם יש חברה שגרה רחוק, שאין ברדיוס הגיוני מביתה שום חנות ירקות ראויה לציון, שלא נדבר על חנות של ירקות אורגניים. אז פתאום, העדפותייך התזונתיות גורמות לכך שלא תוכלי להגיע לחברתך לביקור של 3 ימים רצוף.

אז נגיד שכל החברות רוצות להגיע אליה לביקור של 3 ימים, ורק את בוחרת שלא להגיע, כי זה מסובך מבחינה תזונתית.
לפי דעתי, תכל'ס, זה הגיוני שהתזונה תהיה במקום גבוה מאוד בשיקולים שלנו בחיים. כמו כל חיה בטבע, אנחנו לא נלך למדבר באמצע הקיץ כשרמת הגולן מלאה מים ואוכל בשפע.

למה אני מציב את הדילמה הקטנונית הזאת באמצע החיים על הבוקר?
כי רציתי להציג בפנייך עוד צורה של בחירה -
אני בוחר להעדיף ...
למשל, אני בוחר להעדיף מזון טבעונאי טרי, אורגני, מהבר או לפחות מצמחי מורשת, צבעוני ומהנה.

אני נוטה כמעט תמיד מעדיף אותו, על פני מזון מבאס.
ואני גם נותן להעדפה הזאת משקל גדול בחיי.
אבל ישנם מצבים שאני משחרר לרגע. מצבים בהם זה או זה, או לצום, ואני רעב. מצבים בהם זה מסבך מאוד את החיים.
אני בוחר להעדיף שלא יהיו הרבה מצבים כאלה. שלא יהיו הרבה מצבים שבהם העדפה זו מסבכת לי את החיים.
וכן הלאה.

[גוגוס*]

יום חלש. אני בכוונה משתמשת במילה הזו כי הרגשתי שאני חלשה.
שאני עומדת מול דברים שאני לא רוצה לאכול ואיזה מנגנון שלי נחלש, שער דמיוני יורד ואני עוברת למקום אחר שבו הכמיהה שלי מתגברת על הרצון שלי.
במקום הזה משהו בי מפסיק להיות אני. משהו בי נהיה זומבי.
אני מרגישה שאם ברגע הזה מישהו ידבר אלי אני לא אשמע אותו.
זו בדיוק התחושה הלא נעימה שממנה אני רוצה להיפטר.

[גוגוס*]

אחד הקשיים שלי נעוץ באחרים. אני יודעת שזו לא חוכמה להפיל את הבעיות שלי על אחרים אבל זה בהחלט חלק מהעניין.
הדברים שאוכלים אחרים סביבי מעלים בי חשקים שלא היו שם שנייה לפני כן.
הילדים אוכלים כיסוני תפוח אדמה ואני שולחת את היד הזו ונועצת שיניים.
תוך כדי אני מספיקה לשאול את עצמי למה בכלל הילדים שלי אוכלים משהו שאני חושבת שהוא מזיק.
למה יש הבדל בין התזונה שלהם לשלי.
אין לי כרגע תשובה טובה. כל מה שאני יודעת זה שהפערים הללו מעלים בי קושי.
כשאני לבד אין לי שום בעיה בדרך כלל.
החשק הזה לא עולה בי מעצמו. הוא צריך איזה כפתור שנלחץ רק למראה של אוכל כזה.
אני לא יודעת איך להעלים את הכפתור הזה אבל רוצה מאוד.
מנסה להיזכר מה גרם לכפתור הזה להיעלם ביחס לסיגריות ולקפה ולא מצליחה.

[גוגוס*]

מתקנת משפטי לא.

אני יודעת שזו לא חוכמה להפיל את הבעיות שלי על אחרים.
אני יודעת שזו חוכמה קטנה מאוד...

הדברים שאוכלים אחרים סביבי מעלים בי חשקים שלא היו שם שנייה לפני כן.
הדברים שאוכלים אחרים סביבי גורמים לי לחשוק בהם גם כן

כשאני לבד אין לי שום בעיה בדרך כלל.
כשאני לבד פחות קשה לי בדרך כלל

החשק הזה לא עולה בי מעצמו.
החשק הזה עולה רק מול גירויים כאלה.

אני לא יודעת איך להעלים את הכפתור הזה אבל רוצה מאוד.
אני רוצה מאוד להעלים את הכפתור הזה.

אני קוראת את זה וההבדל ממש זועק לשמים. הלוואי והייתי מצליחה גם לדבר ככה, איפה שקשה יותר לתקן.

[גוגוס*]

מדהים אותי כמה הכל יוצא הרבה יותר מדוייק כשמעיפים את השלילה. נשאר שם איזה חלל לדיוק פנימי מופלא.
עוצמתי ביותר עבורי.

[גוגוס*]

אבל ישנם מצבים שאני משחרר לרגע. מצבים בהם זה או זה, או לצום, ואני רעב. מצבים בהם זה מסבך מאוד את החיים.

אורי, אין לי בעיה לשחרר במצבים כאלה. באמת שאין. הקושי שלי נעוץ במקומות בהם אני מרגישה שהשחרור קורה לי מעצמו במקום שזו תהיה בחירה מודעת.
לשם אני מנסה להגיע.

[גוגוס*]

מצד אחד אני נרתעת מעיסוק מוגזם במזון. זה דבר חשוב אבל משהו מזהיר אותי מאובססיביות.
מצד שני אני מרגישה שיש כאן פתח ללמידה גדולה ביחס להרבה דברים בחיים שלי שהמזון הוא רק סימפטום שלהם.
אז אני נשארת.

[גוגוס*]

הנה עוד משהו שאני רוצה להניח על השולחן.
לפני כמה זמן התגלתה אצלי ציסטה. קשה לומר אם היא מדאיגה יותר או פחות או בכלל כיוון שהפסקתי באמצע (נכון יותר לומר די בהתחלה...) את האיבחון שלה.
משהו בי יודע שהציסטה הזו היא מהראש או מהרגש. היא ממקום פחות פיזי מהצפוי בעניינים שכאלה.
ועלתה השאלה כיצד להתמודד איתה.
בשלב ראשון בחרתי לראות אותה כפי שהיא. כלומר, כפי שאני באמת חושבת שהיא.
בשלב השני בחרתי להתחיל לטלטל קצת את החיים שלי כדי לבדוק עד כמה היא עמידה בטלטולים.
הניסיון הטבעונאי שלי הוא חלק מהטלטול הזה.

וכתבתי פיסקה שלמה בלי "לא". אומנם נאלצתי למחוק כמה פעמים אבל זה כבר בא לי יותר בקלות.
קשה לי להסביר כמה טוב זה מרגיש לעקוף כל פעם את ה"לא" הזה. משהו בי מחייך מבפנים כשזה עובד.

[גלי_לבנדר*]

אני מנסה כבר כמעט חודש וקשה לי מאוד.
אני עדיין מנסה
ומאוד מזדהה עם המון ממה שכתבת
מקווה שהתחלת השנה החדשה תעזור להחלטות
וגם עניין הלא עלה אצלי מאוד! אמנם במקומות אחרים בחיים, אבל עדיין זה מעניין שגם אצלי שני העניינים התחברו..

[גוגוס*]

גלי, אני מאחלת לך בהצלחה רבה. שנה חדשה היא תמיד הזדמנות.
אני חווה שנה חדשה כמו לידה. משהו אחרי שהיא מתחילה חייב להשתנות.

[גוגוס*]

איזה חלום היה לי בלילה. מדהים איך שהמוח שלנו עובד.
חלמתי שאני באיזה כינוס ומישהו שאני מכירה החליט להכין דגים מטוגנים.
כולם טרפו מהם בהנאה עצומה ושיבחו את הטעם והמרקם וכו'.
היה לי קשה לעמוד בפיתוי ובסוף לקחתי לי חתיכה וטרפתי אותה. באמת טרפתי. קצת כדי להרגיש שאני אוכלת אותה בכאילו ותחושת האכילה הזו תיעלם מהר.
אני זוכרת את עצמי בחלום כועסת. כועסת שמול דבר עלוב כל כך כמו דג מטוגן הנפתי דגל לבן ונכנעתי.
קמתי בבוקר וידעתי למה חלמתי את זה.
בשבת בבוקר אנחנו אוכלים גרנולה. טעים טעים אבל כבר מחוץ לתפריט שלי.
כולם אכלו בתאווה גדולה את מה שהכנתי להם ואני עצמי אכלתי סלט פירות.
פוצצתי אותו באגוזים, צימוקים וחמוציות כדי שגם לי יהיה פינוק והיה לי כיף גדול.
החלום הכין אותי לכעס ובמציאות כבר יכולתי לדלג מעל המכשול הזה.
וזה הרגיש ממש ממש טוב.

[גוגוס*]

אני חושבת הרבה על התמכרויות ועל הקושי שלי להיות מכורה בעצמי וגם לצפות בהתמכרות של אחרים.
וזה עוד לפני שאמרתי מילה על התמכרות התנהגותית, כזו שאינה קשורה למזון.
בכל הנוגע למה שמכניסים לפה, אני מרגישה ששחרור מהתמכרויות יהפוך אותי לחופשייה במובן מסויים.
פעם חשבתי ששחרור מהתמכרות יעביר אותי ממצב שבו אוכל או שתייה או סיגריות מנהלים אותי למצב שבו אני מנהלת אותם.
היום אני חושבת שהשחרור האמיתי הוא להעלים את המילה מנהל מהלקסיקון.
לנתק את הקשר בין ניהול (שליטה?) לבין מה שנכנס לפה מביא לדעתי סוג של חופש.
אני אשמח לגלות בעתיד אם צדקתי.

[גוגוס*]

וכתבתי המון בלי שנאלצתי למחוק "לא". עצרתי כמה פעמים כדי לחשוב על תחליף מדוייק אבל בלי החלק של "פליטה מוקדמת" ומחיקה.
אני מרגישה איך המיומנות הזו גדלה עם כל פיסקה שאני כותבת.
והכי כיף - היום בבוקר הרגשתי את זה מחלחל לי מול הילדים. עדיין אמרתי "לא" במקומות בהם ניתן היה למנוע את זה אבל התחושה הזו זלגה והיתה לי במודעות.
אני כבר יודעת מה השלב הבא. איזה כיף.

[גוגוס*]

פתחתי עכשיו את המקרר וזה הכה בי - שוכבת שם כבר מיום רביעי קופסת שוקולדים משובחים.
ביום רביעי, רגע לפני השנה הטבעונאית שלי, אכלתי ממנה איזה כמה פרלינים והיה לי כיף ונעים. במסגרת ההחלטות לשנה החדשה פרלינים נשארים בקופסה שלהם או בבטן של מישהו אחר.
וחלף לו חמישי, ושישי, והנה כבר שבת, והם עודם בקופסה ובטח קצת גם בבטן של כמה אחרים מהמשפחה.
אני שואלת את עצמי איך זה יכול להיות ומה ההבדל בין הפרלינים האלה לאטריות ולכיסוני תופחי האדמה שלרוב הרבה פחות מפתים בעיניי.
למה האחרונים בבטן שלי והשוקולד נשאר בקופסה?
בדיוק בגלל זה - כי הוא נשאר בקופסה. והפיתוי נשאר איתו. כל השאר נתקעו לי מול העיניים ונטרפו בהנאה על ידי אחרים והחשק שלי התקשה לעמוד בזה.
אם מישהו אכל מהשוקולד הוא עשה את זה כנראה ממש בשקט.
אני מתקשה להבין מה זה אומר לגביי על פיתוי וכניעה של מזון נחות אבל זה חומר למחשבה.
אני חושבת על קופסת השוקולד הזו ואין בה שום פיתוי. שום כלום.

נ.ב - הכתיבה של הפיסקה הזו בלי "לא" היתה מאוד קשה. יש בה הרבה שלילה. אני משאירה אותה כי זו שלילה בדרך לחיוב. מן משוכה כזו שעוברים בדרך עד שמבינים משהו.

[גוונים*]

קוראת.
מעניין מאד וגורם לי להזדהות בכל כך הרבה רמות!
הנכונות והאומץ שלך להסתכל לדברים 'ישר בעיניים' - באמת מעוררי השראה.
בהצלחה ושנה טובה@}

[גוגוס*]

תודה...
שנה טובה גם לך.

[גוגוס*]

הנה עוד משהו שאני אשמח להימלט ממנו - תחושת העליונות שיש לאנשים ש"ראו את האור".
אני רוצה להצליח בזה בלי להרגיש יותר צודקת או חכמה ממישהו אחר.
להצליח בשביל עצמי ולא בשביל צדקת הדרך.
כן חשוב לי לתת דוגמה אישית לילדים. אני חושבת שלפעמים הם מבולבלים כי יש פער בין המסר הכללי שהוא מאוד טבעונאי לבין התקפי האני הישנה שלי שכמהה לדברים אחרים.
אבל מעבר לילדים אני רוצה להישאר נאמנה לעצמי בלי להרגיש את הצורך הזה להמיר את כל העולם ואשתו.
אני רואה את זה קורה להרבה אנשים אחרים וזה מרתיע אותי.
יש לי הרגשה שאני אצליח בזה. משהו בי ממוקד מאוד באיזו תחושה פנימית עמוקה (כן, וקוראים לה ציסטה )

[גוגוס*]

פתאום זה נחת עלי. הציסטה הזו היא ה"לא" שלי.
אני במסע לפירוק ה"לא" שלי שקרם עור וגידים בתוך הגוף.
הוא כרגע קטן ולא מאובחן אבל הוא בהחלט מראה את עצמו כי כבר הגיע הזמן.
אם התחושה הזו תתחזק אני אצטרך להתמודד איתה ברמה נוספת.
הטבעונאות שם כדי להפסיק את ההזנה של ה"לא" הציסטי הזה אבל המקור שלה ממשהו אחר. משהו מכוסה שצריך להסיר ממנו איזה לוט.

אני מרגישה ש.. פאק. משהו נפתח אצלי. ויהיה קל יותר להחזיק בטבעונאות כשרואים את המטרה של כל זה.
זה קצת כמו שקל יותר להימנע ממזון כלשהו שעובר בהנקה ומזיק לתינוק. הדברים מקבלים משמעות פחות אמורפית ויותר קונקרטית.
פתאום אני באמת מבינה למה התחלתי בכל זה. למה עכשיו.

[עדי_ל*]

אני קוראת במבוכה... כי לרגעים נדמה לי שאני זו הכותבת
איך נכנסת לי ככה לראש ולבטן?:-)
יומן המחשבות/אכילה/איסורים/ייסורים/וגאולה.... הזה פשוט מקסים ושובה באנושיותו.
אני אשמח להמשיך ולבקר כאן ולקבל ממך השראה.
שנה טובה, שנת שיחרור אמיתי מהכבלים הפיזיים והריגשיים.

[גוגוס*]

או... הלוואי. ותודה על הביקור. עכשיו נשאר רק לעורר השראה גם ב... עצמי!

[ביתית*]

למה לא להלהיב את כל בני הבית לגבי הטבעונאות? מנסיון אישי זה כל-כך כל-כך מקל!

[גוגוס*]

למה לא להלהיב את כל בני הבית לגבי הטבעונאות?
מכיוון שהם כבר מתלהבים ואני בוחרת להסתפק בהתלהבות שלהם עד לאן שהיא מגיעה.
יש מספר סיבות לכך שאני נמנעת כרגע מדחיפה של המהלך הזה עוד צעד קדימה.
אני משאירה את זה לדיון אחר, ברשותך.
ובמקביל מזדהה עמוקות עם האמירה ש מנסיון אישי זה כל-כך כל-כך מקל!

[גוגוס*]

איזה מין יום היה לי היום? די טוב. אני בהחלט זזה.
אחרי הבוקר שנפתח בסלט הפירות שהועדף על פני הגרנולה (הועדף באמת) המשכתי עם שייק ירוק.
למען הדיוק - ליטר וחצי של שייק ירוק. על הכמויות הגדולות עוד ארחיב בהמשך כיוון שגם שם מטריד אותי משהו.
כאן עלה עניין נוסף שאני מנחשת שמוכר להרבה בעלי צרכים מיוחדים בתזונה - דברים דורשים תכנון. וכן, יש בזה משהו מדכא.
יצאתי מהבית לכמה שעות למקום שידעתי שאין סיכוי להשיג בו משהו שהולם את הצרכים שלי.
עצרתי במטבח ושאלתי את עצמי מה אני רוצה לעשות.
מצאתי את עצמי גומעת ליטר וחצי של שייק כאשר באותו רגע הרעב היה ממני והלאה (כתבתי שלא הייתי רעבה ונאלצתי לחפש תחליף ל"לא" ומדהים כמה זה יותר מדוייק. עוד אדון בהמשך במילה "לא").
השייק מילא אותי יפה וסחבתי ככה בלי בעיה עד שחזרתי הביתה לערימה של פירות.
אני שוב מציינת לעצמי שזה מזל גדול שהאוכל בו אני כן בוחרת גורם לי הנאה. אין לי ממנו תחושה של שעמום או סתמיות. באמת כיף לי בירקות והפירות.

והנה צצה לה הבעיה - הילדים אכלו סלט עשיר עם פסטה מחיטה מלאה בתוכו. אכלו יפה אבל השאירו לא מעט.
לזרוק או להפוך את זה לבסיס לסלט שלנו? קשה לי מאוד לזרוק אוכל סתם ככה.
הפכתי את זה לבסיס של הסלט שלנו ומצאתי את עצמי אוכלת סלט עשיר וטעים אבל עם פסטה מבושלת בתוכו. קמח מבושל ליתר דיוק.
והנה הבעיה האמיתית - הכל רק תירוצים. משהו שם יכול היה לעבור תכנון טוב יותר כך שתהיה הרבה פחות פסטה ושמנת הילדים תספיק להם ואם פסטה כלשהי תמצא את דרכה אל הסלט שלנו הכמות שלה תהיה מזערית, אם בכלל. ואני יודעת את כל זה. יודעת כבר מראש. יודעת שעשיתי מהלך כאילו לא מודע שהוביל לזה.
מה יהיה בפעם הבאה? אני אשתדל להימנע מלרמות את עצמי כי זה אידיוטי לגמרי. טעים, אבל אידיוטי.

[גוגוס*]

שוב פעם חולמת חלומות. ומשתדלת מאוד להקשיב להם.
חלמתי שאני קמה בבוקר ואוכלת פסטה. ממש ככה על הבוקר.
ובגלל סימפטום המדרון החלקלק (שעובד אצלי תמיד) הפסטה הזו מחרבת כל סיכוי ליום טבעונאי.
ואחריה אני מתחילה לאכול מכל הקמח שבא ליד.
קלטתי מזה שהמחשבות בראש שלי ושאני פשוט צריכה להתחיל את הבוקר הזה בחיוך.
למה חיוך? כי זה מצחיק לראות את עצמי שקופה כל כך. עם כל הטריקים והרמאויות הקטנות שמאפשרים לגלישות האלה להתרחש.
וכשאני מצליחה לראות את עצמי ככה זה מושך את השטיח מתחת לכל הדברים האלה.
אז אני חושבת שיהיה לי יום קל יותר היום כי הלילה כבר הכין אותי.

[גוגוס*]

מחשבות על "לא". פיסקה שמותר לומר בה "לא" כמה שרוצים
למה המילה הזו קשה כל כך? כי היא טוטאלית. והתחליפים שלה, גם כשהם אומרים לכאורה את אותו הדבר בדיוק, רכים יותר. ורכות זה טוב.
כשאני כותבת או אומרת "לא רציתי" זה לא משאיר מקום לשום דבר. מה, באמת לא רציתי בכלל בכלל בכלל? אפילו לא טיפה?
או "לא התכוונתי". באמת לא התכוונתי בכלל בכלל בכלל? אפילו לא מעט?
ואני מגלה שזה פועל ביותר ויותר דברים.
בעיקרון אני אשה שבהחלט הולכת עם דברים עד הסוף. אני משתדלת שאלו יהיו דברים טובים, מועילים, נעימים אבל לפעמים זה גולש גם למקומות אחרים.

• הנה, רציתי לכתוב "אבל לפעמים גם לא". איזו אמירה חזקה. כמעט אפשר לשמוע איזה פטיש מונחת על שולחן. במקום זה כתבתי שזה גולש (רך ועדין ופחות שיפוטי כלפי עצמי) וכתבתי ל"מקומות אחרים", מה שמיד העלה אצלי אסוציאטיבית כמה מקומות כאלה והמחשבה נפתחה קצת במקום להיסגר עם ה"לא" הזה.

הרבה פעמים נדרשות הרבה יותר מילים כדי למסמס את ה"לא". ובהעדר הקפדה זה יכול לצאת סתם בלה בלה באורך מסטיק. ועדיין, אני מרגישה שזה שווה את כל הפעמים בהן יש לי כוח וסבלנות להקפיד.
רק מלכתוב את הפיסקה הזו נהיה לי יותר כוח. כאילו שנשמתי נשימה עמוקה.

[גוגוס*]

עניין של מידה -
אני אוכלת הרבה. כל אוכל מגיע אצלי בכמות גדולה אם אני רוצה לשמח את עצמי. וקצת כמו עם פיצה, זה משמח אותי בזמן האכילה אבל התחושה נעלמת אחרי זה ובמקומה עולה שאלה - למה בעצם אכלתי כל כך הרבה?
מאיפה בא הצורך הזה להתמלא ככה?
אני מנסה לחקור את זה ומגלה שבטבעונאות יש לי לי לכאורה לגיטימציה לאכול כמויות גדולות. כל מה שאני אוכלת תורם לי ומועיל (איזה יופי לכתוב ככה במקום מה שכמעט יצא לי - מה שאני אוכלת לא מזיק) ואין בו סכנה, רק ברכה. מאחר ואין לי נטייה לאכול המון שומנים (אגוזים, זרעים, אבוקדו וכו') לכאורה אין בעיה לאכול המון.
ובכל זאת, משהו בזה מרגיש מחובר מדי לתזונה המערבית הסטנדרטית שהיתה לי מקודם. מרגיש כמו בליסה. כמו חזירות.
ואני מעדיפה לוותר על זה.
איך עושים את זה? ניסיתי לאכול פחות בארוחות. קשה לי.
ניסיתי לאכול בין הארוחות אבל החשק נשאר כשהיה בזמן הארוחה.
אולי בעצם אין לי בעיה ואני צריכה להתייחס לזה כמו צורך של הגוף ולעשות מה שהגוף מבקש? אולי.
אבל... בפנים אני יודעת שהצורך הזה מקורו אינו גופני. הוא נפשי. משהו מבקש להתמלא. להיות שבע כל הזמן.
משהו פוער את הפה מבפנים ואני סותמת אותו באוכל.
אני פשוט יודעת את זה. ועם זה צריך להתמודד.

[אמא_נמרה*]

קוראת , שתדעי

מזדהה עם הרבה ממה שאת כותבת

[גוגוס*]

תודה.

[גוגוס*]

היה לי בוקר מאתגר. בלית ברירה נסעתי לקניון. אני שונאת את הקניון. את הכניסה עם המאבטחים, את עודף המידע החושי שהולם בי עם הכניסה פנימה, את הקונטרסט שבין אורות הניאון החזקים והחושך היחסי עקב מחסור באור שמש, את המוסיקה השונה שבוקעת מכל דלת ואת כל מה שמוכרים. כמעט את כל מה שמוכרים. הכל מגעיל אותי.
אני מתארת בפרוטרוט שכזה כדי להסביר כמה זה תמוה שעם כניסתי אל הקניון, כל קניון, הפה שלי מתמלא במיצי עיכול. רק מהמחשבה על הקניון נהיה לי בפה מספיק רוק בשביל לעכל מקדונלדס, או מאפה, או פיצה או משהו. רק שיהיה משהו כבר בפה.
אני מנסה למקם תקופה בחיים שלי שבה אולי הרביתי להיכנס לקניונים ולקנות לעצמי בלי חשבון זבל טהור. אולי משם זה בא.
השתדלתי מאוד לצעוד ישר לחנות אותה הייתי צריכה ולצאת אבל זה קניון עצום מימדים והצלחתי איכשהו לעבור דרך ארבעה או חמישה מוקדי זבל. ורציתי את כולם.
ונאבקתי בעצמי כל כמה דקות מחדש. אני מעדכנת כאן שהמאבק הזה המשיך גם ברחוב.
ברגע שאני נכנסת ללופ הזה של הכמיהה למזון הדפוק אני מתקשה להשתחרר מזה עד שאני גוא(ע)לת את עצמי באיזו פיצה.
זה מה שקורה בדרך כלל. וזה מביך אותי מול עצמי. מה ההבדל ביני לבין נרקומן באותו רגע?
וחלק ניכר מהזמן שעבר עלי בקניון עבר במחשבות על אוכל. וגם זה עצוב. מה מתחשק לי, כמה מתחשק לי, איך מתחשק לי ומול זה כל האיסורים הישנים/חדשים.
כמה מחשבות אפשר לחשוב על אוכל לעזאזל?
וככה כל הדרך הביתה, כמו עינוי סיני.
אבל... הגעתי הביתה בשלום. וזה מרשים. טפחתי לעצמי על השכם והכנתי ליטר וחצי של שייק ירוק טעים מאוד.
ומשהו בי שמח ממש ממש ומשהו אחר בי היה עצוב. כי ניצחתי. כי נלחמתי. אני אוהבת לנצח אבל אני עייפה ממלחמות.
אני מוכנה להילחם רק בגלל שאני בונה על זה שיבוא לי שלום פנימי מתישהו בקרוב ולא אצטרך להילחם.

[נטע*]

_אני קוראת במבוכה... כי לרגעים נדמה לי שאני זו הכותבת
איך נכנסת לי ככה לראש ולבטן?
יומן המחשבות/אכילה/איסורים/ייסורים/וגאולה.... הזה פשוט מקסים ושובה באנושיותו.

אני אשמח להמשיך ולבקר כאן ולקבל ממך השראה.
שנה טובה, שנת שיחרור אמיתי מהכבלים הפיזיים והריגשיים._
גם ממני. מילה במילה

[גוגוס*]

תודה. חייבת ללמוד לצייר כבר פרח...

[גוגוס*]

על המשקל -
מהו המשקל שלי? את מה הוא מייצג? האם הוא חסר משמעות בעיניי או שדווקא יש לו משמעות? האם ניתן לשנות את המשמעות שלו?
יש לי מנהג מגונה. אני נשקלת כל יום בבוקר. למה? לאלוהים הפתרונים. יש בזה משהו חסר חשיבות ויש בזה ערך. קשה קצת להסביר.
אני מפיקה הנאה מסוימת מהמעקב אחרי התנודות במשקל שלי. בודקת איך מה שאכלתי אתמול התעכל ומה יצא מזה.
זה יכול להיראות ממש מטופש אבל לפעמים יש לזה תובנות חשובות.
כך למשל למדתי, שבכל הנוגע למשקל שלי, בשעות הערב ישפיע מתי שאני אוכלת יותר ממה שאני אוכלת. ושאם המה והמתי יעשו קואליציה המשקל שלי יושפע מזה מאוד.
ובכן, אחרי הווידוי המסעיר הזה, אני מתעקשת לשאול את עצמי מה אני חושבת על המשקל שלי. למה אני עסוקה בו כל כך.
ובכן, תשובה כנה תהיה שאני בדרך הנכונה. לאן? לראות את המשקל כאחד הפרמטרים לבריאות.
בעבר, כאשר הייתי עולה במשקל, הייתי רואה שם אשה פחות אסתטית. בכל זאת, גדלתי כמו כולן.
אני מציבה את עצמי על המסלול בדרך לראייה שונה. אני רוצה להביט במראה, לראות עודף משקל ולחשוב על אשה פחות בריאה.
להמשיך לרצות להיות רזה אבל לצורך אחר לגמרי.
אני רוצה לראות את תחילתו של צמיג ולדעת שאכלתי דברים שאני מתנגדת להכנסתם לגוף כיוון שהם מזיקים לי, בלי כל קשר למראה שהם יוצרים לי.
מאחר ואני נרתעת באמת ובתמים ממוצרי חלב, בשר, קמחים ומעובדים, נשארו לי בתפריט רק דברים שהם מזינים. כאלה שהם מעל לכל וויכוח.
יהיה מי שיטען שחסרים לי אולי דברים בתפריט, ועל זה ניתן להתווכח, אבל לדעתי יהיה קשה למצוא מישהו שיטען שמה שאני אוכלת מתנגש עם בריאות ותזונה טובה.
אי לכך, אני צועדת כרגע בדרך להביט במראה ולעסוק במשקל כאחד הדברים שמעידים על הבריאות שלי. בדיוק כמו דברים אחרים שרואים במראה.
מצב השיער והעור, מצב הציפורניים וכו'. גם אלו קשורים לאידאלים של יופי אבל כאשר אני מסתכלת בהם אני מסתכלת על בריאות.
אם נושר לי השיער אני חושבת לעצמי שמשהו קרה. אם עור הפנים שלי משתנה אני חושבת על בריאות לפני שאני חושבת על יופי. אני חושבת שככה זה צריך להיות גם עם המשקל שלי.
אם הגוף שלי נראה פחות טוב ממה שאני חושבת שהוא צריך להיראות אני מתקנת את דרכיי. אני מנסה לראות את הגוף שלי כשיקוף של מה שאני מכניסה לתוכו פלוס פרמטרים כמו מצב נפשי, עייפות וכו'.
כולם ברי תיקון ושינוי.

אני רוצה להיות בריאה. ואני בונה על זה שהבריאות תשתקף במראה שלי ובין היתר במשקל שלי. זהו. אמרתי את זה.

[גוגוס*]

קראתי את זה שוב וזה נשמע כמו שכנוע עצמי תוך כדי ניסיון לברוח מעולם הדימויים הקיים ביחס לגוף.
יכול להיות. זה קצת מרגיש ככה. חצי אמיתי.
אבל... אני רואה את התועלת העצומה שאני מפיקה רק מהניסיון להימנע מכתיבת "לא" ואני מקווה שגם כאן אני אפיק תועלת מעצם אמירת הדברים בדרך אחרת.
כלומר... שיום אחד אני באמת באמת ארגיש ככה ולא רק חצי.

[גוגוס*]

ככל שאני הולכת ומדייקת את התזונה שלי כך הכמיהה היומיומית שלי לשחרור ממנה נתלית בדברים שהם יותר ויותר בריאים.
ולכן יותר ויותר קשה להתנגד אליהם.
טחינה טובה, כמות גדולה של תמרים או פירות יבשים אחרים, אגוזים וכו'.
הדרך הקלה היא להפסיק להתנגד ולאכול מהם כמה שבא לי.
הדרך הקשה היא להתמודד עם הקשר שבין אוכל לדברים אחרים.
רוצה לחיות חיים שבהם אוכל הוא אוכל הוא אוכל. ואת הנחמה והחיזוק והתקווה למצוא בדברים אחרים שראויים יותר בעיניי מאשר מזון.
מתישהו גם זה יגיע.
הולכת לרדת על צלחת ירקות בטחינה הבייתית המעולה שלי ולחשוב על זה.

[למי_אכפת_משם_שלי_בכלל*]

אני לא ממש יודעת מאיפה להתחיל.
בנוגע למשקל. אני, כבחורה שהייתה מסוגלת להרעיב את עצמה בגלל אובססיה של להיות רזה מנסה לחשוב קצת מחוץ לזה. יש לי אחות שיש לה מעט עודף משקל וזה כל כך מתאים לגוף שלה. היא פשוט ענקית, מכול הבחינות {היא גם עם מוח ענק וצחוק ענק ויופי ענקי}. מה שאני אומרת זה שאני מנסה לעבוד על עצמי שלא ישנה לי לעלות במשקל {כמובן תלוי כמה}. לפני שנה החלטתי לא לעלות על המשקל יותר {אחרי שהייתי עושה את זה לפחות פעם ביום בשנים שלפני}. מדי פעם אני כן עולה על המשקל, אבל מנסה לא להפוך את זה לאובססיה.
בקשר ל"לא". הרבה אנשים טוענים שאני נגד הרבה דברים, הם אומרים "נו, בעד מה את?" ואני תמיד אומרת להם שאני לא נגד בשר אני בעד זכויות בע"ח ולא נגד אמירות סקסיסטיות אלא בעד פמיניזם וכו'.
אני מכירה בחור טבעוני וים אחד, אחרי שהכרנו כבר יותר מחצי שנה התחלנו לדבר על מאכלים שאנחנו מתגעגעים אליהם. פיצה, גבינה צהובה, שוקולד חלבי. לקח לנו הרבה זמן לדבר על הנושא הזה כי כמוך, ציפינו שתוך כמה שבועות, חודשים הצורך הזה במאכלים האלה יעלמו וגם זה מעין טאבו בשיח הזה, כאילו אם אנחנו כמהים למאכלים מסוימים זה עושה אותנו פחות אנושיים ופחות טובים. לפני כמה שבועות הגנבתי אל הפה שוקולד קטן כזה, מהאלה של הבונבוניירות. הרגשתי בהיי. זה היה כל כך טעים. אני יודעת, אחרי שנה של טבעונות, שאני לא אפסיק להתגעגע למאכלים האלה. וזה בסדר. כי אם אני מרגישה חייבת לאכול משהו אני אוכלת אותו. למשל, בחודשיים האחרונים אני ממש רוצה יוגורט של דנונה, יוגורט ספציפי. אבל מצד שני אני יודעת שאני לא מסוגלת לאכול אותו בגלל שאני יודעת איך הוא נוצר ואיזה סבל בע"ח עברו כדי שאני אוכל להנות. אני יודעת שיום אחד אני אתעורר בבוקר ואדע בוודאות שאני רוצה לאכול את היוגורט ואולי היום הזה לא יגיע. אני רק אומרת שברגע שמתייחסים לסגנון תזונה מסוים או לדרך חיים מסוימת כ"הרג ובל יעבור" אז המצב לא טוב.
לפי דעתי את יכולה לתת לעצמך תרגילים. כמו: היום אחרי כול 10 ביסים או X ליטר של מאכל מסוים אני אחשוב אם אני באמת רוצה את זה, אם אני באמת רעבה, אם זה מה שהגוף שלי מבקש. כי הגוף יודע לבקש והגוף מבקש את מה שהוא צריך. אם הגוף שלך מבקש פיצה {לדוגמה} אז אחרי שתכיני פיצה טבעונאית ותחשבי על העניין לעומק, אם באמת עדיין תרצי את הפיצה, אז תאכלי אותה. ולא יקרה שום דבר. אולי אפילו יקרה דבר טוב.
את מדברת על ה"לא" ואני חושבת שהאיסורים, שאת אוסרת על עצמך, הם בדיוק ה"לא" הזה. אם לא תאסרי ותשחררי הגוף שלך ירצה מעצמו טבעונאי.

[גוגוס*]

יש לי אחות שיש לה מעט עודף משקל וזה כל כך מתאים לגוף שלה.
אחלה. אני משתדלת מאוד, באופן כללי וגם כאן, להימנע מאמירות כלפי אחרים. אני מדברת על עצמי ועל מה שחשוב לי והדברים שבהם אני מאמינה ביחס לעצמי.

כאילו אם אנחנו כמהים למאכלים מסוימים זה עושה אותנו פחות אנושיים ופחות טובים.
אני חושבת שהאיסורים, שאת אוסרת על עצמך, הם בדיוק ה"לא" הזה. אם לא תאסרי ותשחררי הגוף שלך ירצה מעצמו טבעונאי.

אני עונה על שניהם ביחד כי יש פה נקודה שחשוב לי לחדד לעצמי.
בעולם אחר הכמיהות היו אחרות. בעולם נטול פיצה אין כמיהה לפיצה. ואני שואלת את עצמי האם אני צריכה לקבל את העולם כפי שהוא. מאחר ומישהו אחר המציא את הפיצה וכפה עלי את נוכחותה בעולם (ובכל דוכן שני ברחוב הראשי בעיר שלי) אז שהוא יהיה כמה לפיצה. כיום הגוף שלי כמה לדברים שרחוקים מאוד מטבעונאות. אולי אפשר לראות את זה כך - הראש שלי רוצה מזון טבעונאי. הגוף שלי, אולי אפילו הנפש שלי, רוצה פיצה (וכל חברותיה). וכאשר אני משחררת לגמרי אז אני בעיקר רוצה פיצה ואוכל זבל אחר. כי המערכת שלי מקולקלת. מהרבה הרבה שנים של צריכת מזון שקשה באמת לקרוא לו מזון. אני חושבת שזה דפוס שאפשר לראות אותו גם מול אוכל וגם בהתנהגות אחרת. האם כאשר אנחנו משחררים את עצמנו אנחנו טובים? רעים? מהו בכלל טבע האדם שיצוץ לו אם רק נשחרר את כל המוסכמות שלתוכן גדלנו?
מטבע האדם שלי, בכל הנוגע לאוכל, נשאר מעט מאוד. אני מאמינה שהוא ייחשף אם אני אתנגד באופן אקטיבי ליציריי כפיו של העולם הזה אותם אני חווה כפחות רלבנטיים עבורי. כאלה שקשה לי לדעת בכלל איך הם צמחו כאן ומהו תפקידם ואת מי הם משרתים. מי שיצר את הפיצה וודאי התכוון לטוב אבל יצא לו משהו שבעייתי לקרוא לו אוכל ואני התרגלתי לאכול אותו. ועכשיו הגוף שלי כמה אליו.
מכאן, שכאשר אני כמהה לפיצה אני הכי אנושית בעולם. אבל אני ארגיש טוב יותר אם הכמיהה הזו תעלם.
זה מזכיר גם את הדוגמה של הסיגריות. כשהפסקתי לעשן רציתי סיגריות עוד הרבה זמן אחרי זה. לקח זמן עד שהרצון הזה באמת באמת נעלם אבל זה קרה רק משום שהכמיהה הזו נשארה תלויה באוויר בלי מענה. והיא דעכה ודעכה עד שנעלמה לגמרי באמת. אז היום יש סיגריות בעולם, בכל פינה בעצם, וגם כשאני משחררת את עצמי לגמרי אני נמנעת מהן. הן אינן חלק מהדברים שאני עשויה אפילו לרצות. ולי אישית זה מרגיש הרבה יותר טוב מאשר לרצות מדי פעם סיגריה ולתהות מה זה יעשה לי.

לפני כמה שבועות הגנבתי אל הפה שוקולד קטן כזה, מהאלה של הבונבוניירות. הרגשתי בהיי.
התחושה הזו שהיתה לך מול השוקולד היא משהו שאני מכירה היטב ובוחרת לשחרר דווקא אותו...

[אורי_יורמן*]

היי גוגוס,
את כותבת הרבה (ומקסים!) ואני לא מוצא זמן לקרוא הכל,
אבל רציתי רק להציע לך, את האפשרות, של להיות רכה עם עצמך. לתת מקום לטעות. לאפשר לעצמך ללמוד בקצב שלך.
חוסר תכנון הוא לא בהכרח טפשות. זה קורה, זה לוקח זמן... יש אנשים שמנסים כבר שנתיים ולא מבינים איך להסתדר מחוץ לבית.
אני כותב את זה, כי כתבת שם למעלה את המילים אידיוטי לגמרי .

ובאותו כיוון - תרשי לעצמך לפרגן לעצמך.
למשל - איזה יופי! כמה חכם מצידך היה לשתות ליטר וחצי רשק ירוק לפני שיצאת מהבית לכמה שעות! וזאת למרות המצב המבלבל, הרי לא היית מספיק רעבה.. אבל לא רצית להיות רעבה אח"כ.. בקיצור פתרת את הבעיה בגאונות!

[גוגוס*]

תודה על המילים שלך, אורי.
על אף שבכל תהליך שעברתי המליצו לי להיות רכה יותר עם עצמי אני הודפת כרגע את ההצעה.
אני קשה עם עצמי. כך אני בנויה. וקשה לי לראות איך אני יכולה להיות אחרת. אולי באיזה תהליך הרבה יותר עמוק.
פשוט להשתדל להיות אחרת נראה לי מעט תלוש.
מה גם שהקשיות הזו שלי מול עצמי הביאה אותי די רחוק בכל מיני דברים. המשמעות המיידית שלה היא שכאשר אני באמת רוצה משהו אני פשוט מוציאה אותו לפועל.
אני מקבלת החלטה וזהו. קופצת ראש למים ומוציאה לפועל. והאמת היא שזו הרגשה די טובה בדרך כלל.
אני חושבת שעם מבנה האישיות שלי והחיים שלי - לו הייתי רכה יותר עם עצמי הייתי מתקדמת הרבה יותר לאט בכל מיני דברים וזה היה מתסכל אותי מאוד.
תשמח לדעת שהלקאה עצמית אינה חלק מהקושי הזה כך שאיכשהו נראה לי שאני מאוזנת בעניין הזה, גם אם הדברים נראים נוקשים מדי למתבונן מבחוץ.

נ.ב - אולי ההתמודדות שלי עם הלאווים בחיים שלי היא חלק מיצירת רכות? אולי אני במקרה בדיוק בתחילת דרך שתוביל אותי גם לשם?
וחוץ מזה, ה אידיוטי לגמרי יוחס לעובדה שאני משקרת לעצמי. בניגוד לחוסר תכנון, שהוא סביר ביותר, לשקר לעצמי זה ממש ממש אידיוטי. גם לשקר לאחרים, אבל זה כבר לפוסט אחר.

[גוגוס*]

בעצתו של אורי (וגם כי התכוונתי בכל מקרה) אני מפרגנת לעצמי big time על אתמול.
מעבר לעובדה שסיימתי את היום הטבעונאי המלא הראשון שלי, הפרגון הולך דווקא לתחושה.
זה היה יום מאתגר אבל בסופו זכרתי רק את ההצלחה. כלומר, נשארתי בתחושה של התעלות בניגוד לתחושה של "ניצחון במאבק" העדיפה פחות בעיניי.
הלכתי לישון בתחושה מצויינת, נפשית ופיזית.
וכל זאת על אף שהיה יום קשה מאוד בבית. בסופם של ימים קשים אנחנו נוהגים לפעמים להזמין אוכל מבחוץ. אוכל מבחוץ הוא כמעט תמיד משהו שיש בו נזק לגוף.
כלומר, הוא לרוב רחוק מטבעונאות. לעתים קרובות הוא רחוק מאוד מאוד מטבעונאות.
בן הזוג התמרמר שאנחנו לא מזמינים. אמרתי לו שירגיש חופשי להזמין לעצמו ככל העולה על רוחו ולהנות מהפינוק הזה.
בניגוד לפעמים אחרות בהן הצעתי את זה אבל ידעתי שאני אוכל את הלב מול הארוחה שלו, הפעם הצעתי ברוחב לב.
באמת התכוונתי לכך. ידעתי שגם אם הבית יתמלא בריח פיצה אני אשרוד את זה בגבורה. תיארתי לעצמי שיהיה לי חשק קטן אבל שהוא יחלוף.
הייתי עייפה אז הלכתי לישון לפני שהאיש אכל ואין לי מושג איך נגמר הערב שלו. נמנעתי מהשאלה הזו בבוקר.
ועכשיו אני מרגישה מצויין.
אחרי ליטר ומשהו של שייק ירוק (למה בעצם קוראים לו רשק?) מצבי מעולה, תודה.

[גוגוס*]

לעניין אחר - המחשבות הציסטיות עמן קמתי היום בבוקר.
איזו מילה יש להתבוננות במשהו שאי אפשר לראות בעיניים?
אולי חשה. ננסה - אני חשה את הציסטה הזו בגוף שלי.
זה מרגיש קצת מוזר כי אני מרגישה את הכאב שהיא גורמת אבל היא עצמה נסתרת ממני.
אולי משהו עם נוכחות. ננסה - אני מרגישה את הנוכחות של הציסטה בגוף שלי. בתחילת האיבחון שלה אמרו לי שהיא מלאה בנוזל עכור. שם עצרתי.
אני חושבת על זה. שקיק קטן מלא בנוזל עכור יושב לו באגן שלי.
החרדה. החרדות. החרדה, אותה תחושה שבעצם מיוחסת למשהו שאינו כאן ועכשיו אלא עלול לקרות.
החרדה הזו (בניגוד לפחד, שנוטים להשתמש בו הרבה אבל הוא איננו המילה המתאימה) היא הדבר שהכי מעכיר את היכולת לראות את החיים האלה כפי שהם.
והאגן... האגן הוא הבסיס שלי. הוא היציבות שלי. הוא העוגן שלי בעולם. אגן - עוגן. מעניין... כולי מתנקזת אליו.
אז מה התנקז לי לשם כחלק מה"כולי" הזה? מהי החרדה הזו שהתיישבה לי שם ושולחת לי תזכורת בלתי פוסקת ומבקשת טיפול?
יש לי השערות אבל הן קלות מדי אז אני ממשיכה לחשוב. קצת נרתעת כרגע מהמובן מאליו.

[גוגוס*]

או קי. אז יש ציסטה. וחרדה כלשהי. ואני רוצה למוסס את שתיהן במקביל כי הן מחוברות. אחת היא תזכורת לשנייה.
אני בוחרת בשלוש דרכי פעולה:
1) לוודא שאני מזרימה לתוך עצמי, במובן הכי פיזי והכי נפשי, רק דברים טובים. להלן, טבעונאות.
2) לוודא שאני מפרקת חסימות ותקיעות שאולי נוצרו שם. להלן, פעילות גופנית כלשהי, כזו שמבוססת על גופנפש. אולי יוגה. או פאולה.
3) לחקור את שורשי החרדה שלי בהנחה שההבנה תהיה חצי הדרך לפירוק.

זוהי תוכנית הפעולה שלי.

[נמנמנמ*]

הי גוגוס נעים לי לקרוא אותך. קודם כל ברכותיי על החלטתך להיזון ממזון נא.

לדעתי, הדבר הכי חשוב בלאכול מזון נא הוא - לאכול! כשלא אוכלים מספיק מתחילים להיות עצבניים ולחוצים וקשה כך לתפקד. חשוב מאוד לאכול מספיק אוכל ולהרגיש שטוב לנו, ככה הסיכויים שנתגעגע למאכלים אחרים פוחתים בהרבה. כשעוברים לאכילה נאה קל מאוד להתרגל לאכול מעט מאוד בהתחלה, אך אם הזמן הגוף לא מקבל את מה שהוא רוצה[שזה מספיק אוכל] ואז המחשבות נודדות למזונות אחרים. חשוב מאוד לאכול מספיק ולא להרעיב את עצמנו חלילה[אלא אם עושים צום מכוון]. אין לך מה לדאוג בנוגע להשמנה; אפילו אם תאכלי כמויות של פירות מתוקים ביום כפי שהגוף שלך מבקש את עדיין תרזי. בהתחלה אולי תאכלי המון המון פירות, אך עם הזמן הגוף ירזה ותזדקקי ולפחות.
אם מונעים מעצמנו אוכל שהוא לא נא(אם אין נא זמין או אם מתחשק לנו) אז אנו מתייסרים ומתענים וממש סובלים מכך. הבריאות הנפשית שלנו לא פחות חשובה מהבריאות הפיזית שלנו ואף יותר[לצורך הבהרה - איני מנסה לגרום לך לאכול אוכל לא נא]. האכילה הנאה אמורה להיטיב עמנו ולעשות לנו טוב, ואם אנו מייסרים את עצמנו אז זה לא שווה את זה[כלומר לא לתת לעצמנו בראש אם פעם ב- אנו אוכלים משהו לא נא].


שבוע מעולה.

[גוגוס*]

כשעוברים לאכילה נאה קל מאוד להתרגל לאכול מעט מאוד בהתחלה, אך אם הזמן הגוף לא מקבל את מה שהוא רוצה
תודה על זה. בהחלט לוקחת לתשומת לבי ומתכווננת לשים לב.
למה זה בעצם ככה? למה פתאום הגוף דורש הרבה פחות מזון?

[דודה_דו*]

גם לי נעים לקרוא אותך
עוקבת בעניין רב...
@}

[גוגוס*]

אח... הצליח לי היום הזה. בוקר מצוין, צהריים עם מעט מדי אוכל עקב לחצים, ערב נהדר עם ארוחה מוקדמת יחסית, כמו שאני אוהבת.
הפלטה היחידה היתה שבן הזוג רצה לעצור איזה ריב טיפשי ובאקט לולייני תחב לי לפה עם הלשון חצי פרלין שוקולד מריר. מצטערת, אבל זה משהו שקשה להתנגד לו
וחוץ מזה זוכרת את מה שנכתב לי פה ממש היום לא לתת לעצמנו בראש אם פעם ב- אנו אוכלים משהו לא נא
ובכאלה נסיבות.... בכלל....
מה שכן, אני עלולה לשקול קיום של ריבים טיפשיים אחת לכמה זמן.
וואו, איזו הרגשה טובה. אני חושבת שאני נכנסת לסוג של high

[גוגוס*]

דודה דו , תודה.

[גוגוס*]

חוזרת שוב אל המשפט הזה לא לתת לעצמנו בראש אם פעם ב- אנו אוכלים משהו לא נא
בשביל לומר משהו נוסף. קודם כל, שיש בו פעמיים "לא" ושהם אינם שלי... מדהים איך זה קופץ לי חזק לעיניים.
שנית, הלתת בראש הזה אם משהו פעם ב... מחובר אצלי לטקסים ופולחנים שהם מהדת.
למשל, מצב בו אדם דתי עובר על חוקי הכשרות של הדת שלו.
אני בורחת מזה. אני רוצה לחיות כך שגם אם התוצאה הסופית נראית דומה (צער עמוק כאשר מתקשים לעמוד בסטנדרט כלשהו) היא תהיה שונה בגלל המניע שלה.
כלומר - בכל הנוגע לדת, יש שם ציוויים שבאים מבחוץ. בלי קשר להגיון הפנימי שלהם ולמידת ההזדהות עמם, הם באים מבחוץ.
אני רוצה להרגיש שאני בוחרת סוג של ציווי פנימי. כזה שאני יוצרת בעצמי. וגם אם הוא נראה קיצוני מאוד הוא בעל מקור פנימי לגמרי. פיזי ונפשי.
מכיוון שכך, מכיוון שאני בוחרת בו ומעצבת אותו, סטייה ממנו אינה דורשת סנקציה, משום סוג שהוא. כן, כולל הלקאה עצמית. זו סנקציה.
הלקאה עצמית היא מחוץ ללקסיקון שלי בחיים בכלל ובתזונה בפרט. אני חושבת שהיא נשארת בחוץ בעיקר במצבים בהם יש בחירה גדולה ותחושה של אוטונומיה.
וככה אני רוצה לחיות את הסיפור הזה.
אין לי ספק שתהיינה בהמשך הדרך גלישות רבות למזון שאינו נא. אני מקווה להצדיק אותן בעיניי עצמי.

[גוגוס*]

עובר עלי יום טוב. אני בהיי. למרות שאני כמעט לא ישנה מכל מיני סיבות אני נראית טוב. אמרו לי היום שאני נראית זורחת. ככה אני גם מרגישה.

חשבתי לי היום על אוכל טבעונאי שמתחפש לאוכל "רגיל" (צריך למצוא לכל אוכל הזה. אולי לאוכל מלשון לא+אוכל). יש לי ממש רתיעה מזה.
אני מבינה מה זה משרת אצל אנשים אחרים אבל אני עצמי ממש נרתעת.
ביני לביני אני אומרת: כאילו, מה הקטע? טעמתי פעם פיצה טבעונאית שהושקעה בה המון עבודה. מה זה המון? חלק מהדברים הוכנו ימים קודם...
זה היה מאוד טעים אבל מעבר לצורה האסתטית - קשור רק במעט לפיצה. וכך גם עם שאר ה"מעדנים" הטבעונאיים.
אני מתקשה למצוא סיבה שתצדיק את ההתעסקות הזו. זה טעים אבל אין בזה את התחושה הנהדרת של הג'אנק פוד האמיתי, זה דורש המון המון עבודה ו...
זה מוביל לאכילה ממש מסיבית של דברים שאולי ראוי לאכול אותם במידה. כל הגבינות הטבעונאיות וה"בצקים" הטבעונאיים עשויים מכמות גדולה מאוד של זרעים ואגוזים.
אני אישית מרגישה שהם אמורים להיצרך במידה פחותה בהרבה. כלומר... באופן משונה משהו בזה מרגיש דווקא פחות טבעי.
אני תקועה עם הדברים הכי פשוטים ובסיסיים. פירות וירקות כפי שהם כמו בסלט אם יש לי סבלנות. שייק. זה הכי רחוק שהגעתי.
אני מרגישה שבדרך הזו אני יכולה לצעוד המון זמן בעוד שבדרך המסובכת אני אתייאש ממש מהר.

[גוגוס*]

נראה לי שמצאתי. אני פשוט אקרא לכל מה שאינו מזון בעיניי "לוכל" ככה כשקוראים את זה שומעים לא-אוכל. פשוט משמיטים את ה א' הכפולה.
אם למישהו יש הצעות טובות יותר - כולי אוזן.

[גוגוס*]

במקור חשבתי שאני אזדקק לאיזשהו תרגיל כדי להתמודד עם הצורך בנחמה.
חשבתי שיהיה לי קשה במקומות בהם השתמשתי באוכל כדי להתעודד או להתאושש. כשהיה לי נאחס.
בימים הראשונים זה באמת היה ככה. התחלתי לחפש איזו מנטרה או משהו משמח אחר כדי להתגבר.
למשל, ללכת לקרוא ספר טוב (משהו שאני מתקשה מאוד למצוא זמן בשבילו בתקופה הזו) בכל פעם שבא לי אוכל נחמה.
או לעשות קצת מדיטציה גם אם אין לי זמן.
כלומר, לחפש דרך אחרת למלא את הבורות האלה במשהו שאינו אוכל.
והפלא ופלא, אחרי הכמה ימים ראשונים, כבר אין לי צורך כזה.
אני יודעת שיכול להיות שזה יחזור אבל כרגע... כלום.
והימים פה בהחלט דורשים את זה מדי פעם.
זו הרגשה מאוד מאוד טובה ובהחלט ציפיתי לה כשהתחלתי.
מרגיש כמו תחילת השחרור של ההתמכרות.

[גוגוס*]

אני חושבת שזה בטרילוגיה הניו יורקית של פול אוסטר. יש שם דמות של גבר שמסיבה כלשהי מפסיק לאכול.
אבל בניגוד למה שמוכר היום כ"צום" הוא ממשיך לתפקד כרגיל. בהתחלה הוא עושה פחות אבל לאט לאט הוא מתרגל והוא פשוט עובר לחיות בלי מזון.
חשבתי עליו פעמים רבות בחיים, על האיש הזה. על מה שנראה כמו התגברות על הצורך הבסיסי ביותר שלנו.
לאכול נראה כל כך טבעי. גם לאכול הרבה נראה די טבעי. זה באמת ככה?
ופתאום הוא עלה לי בהקשר של התזונה הטבעונאית ושל התחושה המשונה שהגוף בבת אחת מבקש לאכול פחות אבל ממשיך לתפקד כרגיל.
אני עדיין מנסה לפענח את זה.

[גוגוס*]

עוד לא סיימתי עם הטבעיות של האכילה. מתחבר לי גם לכל הרעיון של חפלק טבעונאי.
אני שואלת את עצמי איך היו נראים החיים שלי לולא שמחות רבות כל כך היו נקשרות בסעודות.
איך היו נראים ימי ההולדת שלי בלי ארוחות? והחגים? וכל מיני ימים מיוחדים אחרים? ימי שישי בערב?
יש בזה בחיבור הזה של דברים לאוכל משהו שנתפש כשיא האנושיות. כמעט כטבע האדם. כבסיס תרבותי חזק מאוד.
מה יישאר לנו אם כל זה ייעלם? הרי יהיה לי יום הולדת. במה אמלא אותו? האם בלי הסעודה הוא ירגיש לי ריק? חסר?

משהו בי כמה לניתוק הזה. לאוכל שכל מטרתו להזין את הגוף (אפשר שזה יהיה בשמחה, כמובן) וכל השמחות והעצב האחרים מתמלאים במשהו אחר.
זה פשוט הצד השני של אוכל-נחמה. אולי זה אוכל-שמחה.

אני שואלת את עצמי עוד למה אני בכלל כמהה לזה? מה זה מסיר מעליי?
אני חושבת שזה מסיר את העיסוק הזה באוכל, את הצורך להתמודד עם האתגר הזה.
אני מתקשה למצוא עניין והתלהבות באתגר הזה. אני מעדיפה להקדיש את הזמן שמוקדש לאתגר הזה לטיפוס על הר אחר.

[גוגוס*]

מחשבות על תאבון, וגודלו.
מהרהרת בעניין של תאבון קטן כשעוברים לטבעונאות.
אולי... אולי זה בגלל שחלק מהתאבון שלנו בתזונה של "לוכל" איננו תאבון אלא פשוט ההתמכרות. כלומר, מה שמאותת לנו "לכו לאכול" הוא ההתמכרות לחלק ממרכיבי ה"לוכל" שמבקשים חידוש של האספקה.
וכאשר המרכיבים הללו נעלמים, גם ההתמכרות נעלמת. חסר לה מה שיזין אותה.
ובהעדרה, נשאר התאבון. התאבון האמיתי שנובע רק מהצורך של הגוף במזון.
ואולי.... אולי הצורך האמיתי של הגוף הוא ממש קטן יחסית למה שהתרגלתי לדחוס לתוכי כל השנים האלה?
אז אולי... אולי אם הגוף שלי מבקש ממש מעט אוכל הוא יודע מה הוא עושה. מספק את הצרכים שלו ודי.

[גוגוס*]

הייתי היום סופר רגישה לאמירת "לא". בעיקר מול הילדים.
פתאום כל "לא" שלי נורא צורם לי. הוא ממש עושה לי מין עווית קטנה כזו בגוף.
אני צריכה לנסות לעצור לפניו ולשנות כיוון.
קצת כמו שעוצרים לפני מכת חשמל קטנטונת.
קצת כמו שעוצרים רגע לפני שנוגעים באוטו אם חוששים שהוא ייתן מכת חשמל קטנה.
(זה פשוט קרה לי היום... עם האוטו. ומשהו שם התחבר. כי ידעתי שזה עלול לבוא ועצרתי כדי לנשום. חטפתי בכל זאת...)

[נועה*]

הי גוגוס, מרתק לקרוא אותך.
אני גם במעבר לתזונה טבעונאית. מתמודדת עם אתגרים דומים לשלך.
חווה את השמחה והשינוי המבורך שבא עם שינוי התזונה.
בעיקר מרגישה שינוי גופני מדהים, כמאמר השיר "איך כל תא בגוף שלי שמח, איך כל תא בגוף שלי רוקד"
הגוף שלי, וגם הנפש, פשוט מודים לי על ההשקעה ותשומת הלב.
עדין מתקשה להתמודד עם כל שפע הג'נק סביב. והפיתוים לאוכל מוכר, זמין, פשוט ומנחם.
מתחזקת מהאמונה והידיעה שהטבעונאות עושה פלאים לבריאות הגופנית והנפשית שלי.
מנסה להתקרב למקומות שמחזקים אותי בבחירה שלי.
מתחזקת גם מלקרוא אותך.
לראות עוד מישהי מתמודדת עם קשים דומים, עוזר לי להבין שזה באמת תהליך מורכב. שהקשים שאני חווה הם לא דמיונים, או לא בגלל חולשת אופי כזו או אחרת שלי. זה באמת מעבר מורכב ומאתגר.
תודה על השיתוף.
להת'

[נועה*]

והמלצה קטנה.
אתמול הייתי בסידורים בתל אביב, ונגשתי לבר הטבעונאי החדש בניצת הדובדבן.
המקום מקסים, השירות מקצועי ונעים, התפריט גדול ומפתיע במגוון ובהיצע, ממש תפריט של מסעדה.
הסנדוויץ שהזמנתי היה מדהים. כל ביס תענוג. עשיר בטעמים שמשתלבים יחד בתוך הפה בהרמוניה, מלא חיים, פשוט ארוחת גורמה.
הוא גם היה ממלא למדי. למעשה חצי סנדוויץ זו ארוחה מלאה עבורי, ויש לי קיבולת.
אני כבר מפנטזת על הנסיעה הבאה שלי לעיר הגדולה.
שמחה גדולה שיש מקום שכזה, הנותן כבוד לאוכל הטבעונאי. ונותן הזדמנות להרחיב את התפריט. ולחגוג.

[גוגוס*]

נועה תודה על השיתוף. ובהצלחה בדרך הזו.
יש לי את מלוא הפרגון לבר הטבעונאי. גם אני מכירה. אולי אני אקפוץ לשם כדי לטעום כשארגיש צורך לאכול משהו מפנק מחוץ לבית.
הניסיון הפרטי שלי אומר שברגע שאני עושה משהו שמוגדר אצלי כ"פינוק" מייד מתחשקים לי פינוקים נוספים.
זה כאילו שגם ההתפנקות עצמה היא סוג של התמכרות. אני מקווה שהדברים האלה ישתנו בעתיד.
כלומר, אני בונה על זה שאחרי תקופה קיצונית אני אתמודד טוב יותר עם אתגרים בלי להתערער לגמרי כל פעם מחדש.
ויזואלית, אני בונה על זה שפינוקים או גלישות יהפכו להיות משוכה שקופצים מעליה במקום המדרון החלקלק שהם היום.

[גוגוס*]

גם הבוקר התחברו לי ה"לא" והטבעונאות. הרגשתי שככל שאני מתרחקת מהמילה הזו כך אני בוחרת יותר ב"כן" גם לגבי המזון.
והנה משהו מדהים שהזכיר לי את זה. תפסתי בתוך איזו שרשרת של העברה בין דורית אני נמצאת.
בערב ראש השנה אירחתי את כולם. הכנתי מרק עם טעם מעט חריג. אמא שלי הגיעה ונתתי לה לטעום. היא טלטלה את הראש כמה פעמים לצדדים (לא, לא, לא, לא) ומצמצה בשפתיים.
אחרי זה אמרה: מ-עו-לה!
ניצלתי את ההזדמנות ואמרתי לה בצחוק שהיא תמיד עושה את זה. פתאום זה הכה בי. אני מחכה לתשובה שלה ומול כל ה"לא" הזה משהו בי צונח ונעצב. ואז מסתבר שזה מעולה. נו, באמת.
היא צחקה ואמרה שמעולם לא שמה לב לכך והיא בהחלט תתחיל לשים לב.
והנה היום בבוקר הקטנצ'יק שלי מתאמץ להתלבש לבד. הוא כמעט מצליח ובאמת בדרך הנכונה ואני תופסת את עצמי אומרת לו: לא, לא, לא, אתה עושה מצוין.
למה זה ככה? אין לי מושג. אבל אני שמחה ששתי התקריות קרו בכזו סמיכות ואיפשרו לי לראות את הקשר ביניהן.

המסקנה של מכל זה היא עמוקה יותר - במהות שלי, כמו גם אצל אמא שלי, אני אשה מאוד חיובית גם כלפי עצמי וגם כלפי אחרים. הפעולה שלי בוחרת כמעט תמיד ב"כן". אבל הראש לא תמיד כזה. הראש זהיר וחשדן וחושש באופן שנוגד את המהות האמיתית של החיים שלי ואת הלב של הפעילות שלי. כלומר, יש בי המון "כן" שפשוט צריך להעצים אותו.

[גוגוס*]

מתחשק לי לכתוב שניצחתי אבל אני מנסה לנדוד למחוזות אחרים שבהם אין קרבות ביני לבין מזון.
בחיי שזה לא פשוט כי זה מה שהרגשתי. שניצחתי את עצמי. עוד יבואו ימים אחרים.
לקחתי את הגדול הביתה מהגן. בקופסת האוכל שלו נותר חצי כריך שווה ביותר שהוכן בבוקר.
הטייס האוטומטי שלי אומר לי לפתוח את הקופסה ופשוט לאכול אותו.
למה? כי הוא שם ואני יודעת שהוא טעים. ובגלל שהוא תקוע לי מול העיניים כל הנסיעה הביתה.
ואני יודעת מניסיון שאם אני אעשה את זה כל היום הלך לו. הרי כל הסביבה שלי מלאה בלוכל כזה שרק מחכה שאני אקטוף אותו בלי כל קשר לרעב שלי או לצרכים שלי.
וכל הדרך הביתה ניהלתי עם עצמי את הדיון הזה. היה בזה משהו מגוחך. כו-לה חתיכת כריך. כמה מחשבות אפשר לבזבז עליו?
אבל הן שם... ובזבזתי. ובסוף השארתי אותו לנוח בקופסה. כמובן, רק עד שבן הזוג שם עליו עין ומייד גם את היד. הוא אין לו עניינים מסובכים שכאלה.
הרגשתי שהיום שלי ניצל. הלכתי למטבח והכנתי לעצמי סלט גדול מלא כל טוב ונשמתי לרווחה.
האמת שעוד משהו קרה באמצע שגם הוא חשוב. כשבאתי הביתה ישר טרפתי בננה. מתוק, זמין, מנחם מאוד. כך נשאר לי מספיק אורך רוח להמתין לסלט שלי.
יש!

[גוגוס*]

אוי, איזה דרעק נגמר לי היום הזה...
סדר העניינים היה כזה.
ילד חולה, מרק עוף, טעימה כדי לבדוק שכבר התקרר וגם טעים ומספיק מלוח, טעימה נוספת ו.......
הופ נעלם לו חצי סיר מרק כולל כמה כנפיים בדרך וירקות בטעם גן עדן. וכדי לוודא שהכל באמת במקום אז גם פרלין אחד. ואז עוד אחד.
קלאסי. פשוט מהלך קלאסי.
מה אני מרגישה? צער בעיקר.
אבל על מה? על זה שבכלל טעמתי? על זה שהיה כל כך טעים? על כך שגלשתי כל כך הרבה? על מה בעצם?
יש לי פה בעיה. אני מנסה לעשות משהו שמרגיש לי נכון. דרכים אחרות נחוות בעיניי כמוצלחות פחות אבל אין בהן ממד שנחווה כהרסני (כמו, למשל, בסיגריות). אני מרגישה שמשהו בשכנוע העצמי שלי מול הדרך שבחרתי חסר.
אולי זה בגלל שכך גדלתי וביליתי את רוב שנותיי. אולי זה בגלל שאין לי מספיק מידע אלא רק מידע שטחי.
ואולי.... אולי זה בכלל החור הזה שמבקש להתמלא וטרם קיבל טיפול שורש וכל המילים מילים מילים האחרות פשוט מכסות על זה.
אני מדמיינת את החור הזה כמו שואב אבק ענקי שפועל כל הזמן בשקט בשקט אבל מדי פעם משהו מגביר את העוצמה שלו ואז הוא שואב פנימה גם אוכל. השקית שלו מתמלאת אבל מה לעשות שדינו של מזון להתפרק. ושוב הריק... ושוב...

[גוגוס*]

על ה"טבעיות" של בשר וביצים וחלב. נובע ישירות מהפיסקה שמעל.
חלב - מרגיש לי רחוק מאוד מטבעי. לדעתי אין עוד חיה שניזונה מחלב בגיל מבוגר ועוד של חיה אחרת. מרגיש לי זר מאוד.
ביצים ובשר זה כבר סיפור אחר. במהות זה מרגיש לי סופר טבעי. אפילו בלי כל בישול. אני אוהבת מאוד סטייק טרטר וגם דג חי ופירות ים חיים.
הבעיה שלי עם החיות המתות הללו נובעת בעיקר מדרך הטיפול בהן. בכלל, ביות של בעלי חיים, שלא לדבר על תיעוש, עושים לי רע.
יש לי כלב וכיום זה נראה לי פשוט הזוי לגדל אותו. מה לו ולחיים בדירה אחת עם אנשים? האם הטבע שלו הכלבי שלו מקבל ביטוי אמיתי?
וזו עוד חיה שזוכה לחיים טובים ונוחים ושפע של אהבה. מסופקני עם מרבית החיות המבוייתות האחרות זוכות לחיים שכאלה, אפילו אם הן אינן חלק מתיעוש.
כלומר, אני נמנעת ממזון מן החי בגלל שהראש שלי חושב כך אבל הגוף... משהו בו כל הזמן משתוקק ונכנע משתוקק ונכנע.

פעם פגשתי מישהי שאוכלת מנה קטנה של בשר פעם בחודש. אולי זה מצב עדיף? אולי זה מאלחש קצת את ההשתוקקות?
כל כך הייתי רוצה להפסיק להשתוקק למשהו שגורם כל כך הרבה סבל ונזק.

[גוגוס*]

עוד שני פרלינים לערב. רציתי לכתוב "אחרי יום מאוד קשה"....
אבל הי, על מי אני עובדת?

אני מאוכזבת. בעיקר מאוכזבת. הרגשתי כבר כל כך טוב. בכזה היי.
אולי הרגשתי טוב מדי? כלומר, אולי זה מן אולימפוס כזה שחייבים לרדת ממנו כי אי אפשר לשהות בו יותר מדי זמן?
אבל למה ככה?

הרבה שאלות. אפס תשובות. בינתיים.

[גוגוס*]

תחילת תשובה - היום בבוקר נשקלתי כהרגלי בקודש. גיליתי שהשלתי שלושה קילוגרמים שלמים בכמה ימים של טבעונאות.
ירידה במשקל אצלי משמחת אבל תמיד גורמת לי למן תחושה שאפשר לתאר הכי טוב כ"מנוחה על זרי הדפנה".
אולי מדידת המשקל בבוקר סימנה במידה מסוימת את אחריתו?

[גוגוס*]

אוף לי. משהו בי נחלש אחרי אתמול ואין לי כוח לעצמי ולזה.
אולי נדרש פה איזה שייק ירוק כמו שצריך כדי להתאושש.

[גוגוס*]

הווווו. איזה יום כיפור זה היה. מאתגר מאוד מבחינה תזונתית (נכשלתי לגמרי) אבל מלא מחשבות מקדמות בנוגע לחרדות וכעסים.
מבטיחה לעצמי להעלות את זה כבר על הכתב כי כשאני כותבת הדברים הולכים לי יותר טוב וכשאני מתעצלת משהו במחוייבות שלי לכל העניין מתערער.

[גוגוס*]

טוב, אולי נתחיל ביום חמישי ונתמצת בכך שמיום חמישי ועד שבת פשוט אכלתי בלי הכרה גם ברמת הכמויות וגם ברמת האוכל המזיק.
מהבחינה הזו היתה לי חוויה מאוד מתסכלת. הרגשתי כמעט בלי שליטה, פשוט נסחפת אחר איזו נהיית לב משונה.
משהו בקושי ניסה ללחוץ על הברקס. פשוט אכלתי. דברים שבדרך כלל אין לנו בבית היו בבית וגם בבטן שלי.
זה החלק הראשון של החוויה.

[גוגוס*]

החלק השני הוא בחלום ובעקבותיו מחשבות שהיו לי ביום שבת.
קודם כל זה די מדהים איך החלומות פתאום באים לי בבהירות שכזו. בדרך כלל אני מתעוררת בלי תחושה של חלומות ואם יש שם משהו אז הוא מאוד מעורפל.
מאז שהתחלתי את השנה הזו אני חולמת משהו בעל משמעות כמעט כל לילה. משהו שאפשר להשתמש בו בבוקר.
בליל שישי חלמתי משהו מדהים. אני מכווצת קצת כדי לשמור על הפרטיות שלי.
חלמתי שאני עם גבר מסוים (שבמקרה מופיע בסדרת טלוויזיה שאני רואה כרגע), הולכת איתו ברחוב משונה ועוברת ליד בית של אשה כלשהי.
משהו בתקשורת בינו לבין אותה אשה מציק לי אבל אני לא אומרת כלום. מסובבת את הראש וממשיכה ללכת.
הוא מצטרף אלי ואנחנו עולים במדרגות שעשויות מבלוקים. הן מונחות בצורה לא טובה והכל מאוד רעוע.
פתאום אני מזהה שאחת המדרגות ממש לא יושבת טוב. מדרגה כזו שברור שצריך לדלג מעליה.
אני מהססת לשנייה ובוחרת לדרוך דווקא עליה ועוד ממש חזק. היא קורסת מייד ומושכת אחריה את כל המבנה הרעוע.
בהילוך איטי הכל קורס. כל גרם המדרגות ועל מה שמחובר אליו ואני מוצאת את עצמי עומדת ברחבה שממנה עלינו, הכל הרוס סביבי אבל אני בלא פגע ו... מחייכת.
כולם באטרף מסביב ויש צעקות וברדק וענני אפר ורק אני מחייכת, שקטה ושלווה.
בבוקר שאלתי את עצמי הרבה שאלות על החלום הזה ובאו לי תשובות ממש טובות.
גם כאן אני חוסכת בחלק מהפרטים אבל משתפת במה שנחוץ.

[גוגוס*]

אז מה למדתי?
יש לי נקודת כעס. היא יושבת שם מלפני שמונה שנים. חוויתי אז טראומה רגשית מאוד חזקה ומאז נמנעתי מלתת לה טיפול אמיתי.
פעם בשנתיים בערך היא מרימה את הראש שלה ומזכירה שהיא עוד שם ואני עושה אז כמיטב יכולתי כדי לטפל בה באותו רגע בלי להעיף אותה לכל הרוחות.
אבל היא עדיין שם.
וגם בסיפור הזה יש העברה בין דורית כי לאבא שלי יש טראומה דומה, קרתה בערך שמונה שנים לפני זו שלי וגם אצלו - אין ממש טיפול. קיבלתי יופי של דוגמה אישית.
כשזה עולה ב"לעתים רחוקות" הזה אני מגלה תמיד מאוחר מדי שאני כבר בעצם כמה זמן בתוך תקופה עקומה, יורקת רעל לכל הכיוונים.
ורק אחרי כמה זמן משהו מפיל לי את האסימון שזה שוב זה ואני נרגעת. לפעמים להרבה זמן.

[גוגוס*]

אז זה שוב קרה הפעם. אלא שהפעם זה נפל לי בדיוק על יום כיפור. והבנתי שהשינוי הבא, אחרי התבחבשות של כל כך הרבה שנים, היא פשוט לסלוח.
ביקשו ממני סליחה כנה מאוד כבר פעמים רבות. החלק הזה מוצה. ואני מעולם לא סלחתי. בקשת הסליחה נחתה על אוזניים לגמרי אטומות.
אני חושבת שהיה לי קשה לוותר על התפקיד של הפגועה, זו שהרבה דברים מותרים לה בגלל מה שעשו לה פעם. מן תפקיד של קורבנות מודעת לעצמה. קורבנות תובענית.
וביום כיפור הזה החלטתי שמספיק לי. שאני רוצה לוותר על החלק הזה בחיים שלי. הוא גוזל ממני הרבה אנרגיה חיונית גם כשהוא רדום וגם כשהוא ער, התפקיד הזה.
ובלי שמישהו ביקש ממני סליחה עוד פעם החלטתי לסלוח. פשוט לסלוח. ולשחרר.
ולקוות שבפעם הבאה שבה אראה את המדרגה הרעועה ההיא אני אוכל לדלג מעליה במקום לדרוך בכל הכוח ולשבור הכל רק בשביל לעמוד שם באמצע בחיוך של מנצחים.
מעבר לכך שזה מגיע למי שביקש סליחה מכל הלב כבר כל כך הרבה פעמים, זה מגיע.... לי.

[גוגוס*]

אני רואה את הקשר בין הכמה ימים הטרופים האלה בתזונה לבין תחושת הפיצוץ הזו שסופה בסוג של קתרזיס.
ועכשיו, אחריה, אני מתחילה מהתחלה.

[דלית_ב*]

שלום גוגוס. אני רק משאירה סימן שאני קוראת ומתעניינת @}

[גוגוס*]

דלית, תודה לך.

[קרן*]

אני מאוד אוהבת לקרוא אותך.
את נותנת לי המון השראה @}
תודה.