החיוניות שלי חלק שלישי

[בשמת_א*]

תודה שאת מעדכנת! הרבה חומר למחשבה.

[ממ*]

עוקבת וקוראת כל מילה--של גוגוס היקרה ושל שאר היקרות

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אני את השייק הירוק שלי לא מסוגלת לשתות יותר מחמש דקות אחרי שהוכן...רק אם אין ברירה.
אני ממש יכולה להרגיש איך הוא כבר מאבד מחיוניותו כמה דקותאחרי ההכנה...

[גוגוס*]

הי בשמת ו ממ. שמחה לפגוש אתכן.

אני ממש יכולה להרגיש איך הוא כבר מאבד מחיוניותו כמה דקות אחרי ההכנה...
הי קוסמת. גם אני ככה. אבל אני מצוינת בלהדחיק אם זה משרת איזה צורך. ואני מודה שיש לי צורך חזק שדברים יהיו יעילים, פשוטים ומהירים. כשיש שייק ירוק מוכן הוא נתפש לי כיותר זמין, למרות שהכנה של שייק כזה לוקחת לי שלוש דקות בערך. אם יש שייק מוכן אני אשתה אותו ואם אין אני אטחן תמרים ובננות. זה לא פתרון רע אבל זה לא מה שאני לרוב רוצה או צריכה באותו רגע. בכל אופן, אני מנסה עכשיו להגמיש את הדפוסים שלי כבר מזה שבוע. בינתיים הולך לא רע בכלל.
גם מצאתי בזה צד חיובי. אני שותה רק כשאני באמת רוצה ולא סתם כי זה מוכן ונגיש וגם לא סתם כי כואב לי הלב לזרוק בסוף היום. וגם באה לי מחשבה לזמנים שבהם אני בכל זאת לוקחת איתי בקבוק - לצרף אליו כנשנוש פלפל אדום מלא ויטמין סי.

ואם אני כבר כאן אז משתפת גם שעברו עלי שבועיים איומים, שכמויות הגלוטן שאכלתי בתוכם היו הצרה הכי קטנה שלי. בתוך צירוף נסיבות משונה (בדיקות של הציסטה, MRI ושאר דברים שמצריכים מגע עם רופאים ובדיקות, זה עושה לי ממש רע) חזרתי לקפה וחזרתי לסיגריות. אחרי שנים, בחיי שנים, של בלי. לא יודעת מה נכנס בי פתאום. כשמצאתי את עצמי משתוקקת שהילדים יצאו כבר כדי שאוכל לשבת על המרפסת עם כוס קפה וסיגריה הבנתי שהגעתי לתחתית. זרקתי את הסיגריות על חברה מעשנת ונפרדתי יפה מהקפה וזהו. סוף השבוע כבר עבר בשלום. מרגישה שנגעתי באיזה חור שחור עם עיסה נוזלית ודוחה וזה לא מצא חן בעיניי בכלל.
אז עכשיו שוב טוב. מלא שייק ירוק, יוגה ובעיקר היזכרות בכמה זה רע לי להיות שם וכמה טוב לי בפה.

ועוד מחשבה אחת לסיום - בשבילי, תהליכי מודעות הם כמו התנסות בדברים חדשים. ככל שהדברים הללו רחוקים יותר ממי שאני היום, כך גדל הסיכוי שלאורך זמן רב, אולי חיים שלמים, הם ירגישו לי כמו התנסות ולא כמו מי שאני באמת. משהו במי שהייתי תמיד נשאר שם ללוות אותי, גם אם הוא לא רצוי או מזיק. מדי פעם אני מקבלת תזכורת, או שמא מייצרת לעצמי תזכורת, של החלקים הללו, שעודם שם. זה מספק לי פרופורציה טובה למשך הזמן שבו אני מנסה להיות מישהי חדשה. שתיתי קפה יותר שנים ממה שלא שתיתי. עישנתי יותר שנים ממה שאני לא מעשנת. זללתי גלוטן וסוכר הרבה יותר שנים ממה שאני לא. והחלקים האלה של מי שהייתי לא נעלמים. אני משתדלת לא להשתיק אותם אלא לאפשר להם קיום הגיוני בתוכי אבל להעלים אני לא יכולה. מתלבטת לגבי האפשרות שאני בכלל רוצה.

[מיכל_בז*]

איך פספסתי?
מזל שאני מבקרת את הדף הזה לפעמים.

גוגוס! שלום. רציתי להפנות את תשומת ליבך לזה שלפני שנה בדיוק כשפתחת את החצי השני של שנת החיוניות, גם דיווחת על קשיים רציניים.
סתם, אולי זה קשור? אני נפעמת מהמחזוריות הזו של הדברים.
לפעמים זה פשוט חילופי העונות.

לא רציתי לכתוב כאן הרבה זמן כי ידעתי שזה יצור איזושהי מחויבות שלי, פנימית, להטיב (אם יורשה לי להשתמש בביטוי הזה) את דרכיי.
גם לא רציתי להשמע מרירה. אבל אני אכן, מרירה. מותשת. מרגישה שהעולם טומן לי כל הזמן מלכודות ושאין לי יותר כוחות להיות במצב של התנגדות כל הזמן.
גם לא פשוט פה עם הלנסות להכנס להריון שמי ידע שזה יהיה כל כך מלחיץ לעזאזל + התזונה הזו שמכרסמת לי במוח ולפעמים יש לי הרגשה שההתעסקות הזו תוציא אותי מדעתי רק שאני לא יודעת איך להפסיק ובפעמים אחרות אני חושבת שאילולא היה לי אותה להתעסק בה הייתי משתגעת.

בקיצור, יצאתי מאיזון. בגדול.

[גוגוס*]

הי מיכל, טוב כל כך לראותך.

אני נפעמת מהמחזוריות הזו של הדברים.
יודעת שלא לכך כיוונת אבל עלתה בי מחשבה. שאני דווקא לא ממש מחבבת את הפניית תשומת הלב לתקופות או עונות או כל מחזוריות אחרת.
למה? כי אני מרגישה שזה משהו שיש בו מן הסרת אחריות. קצת כמו להגיד משהו על הכוכבים (מרקורי בנסיגה... לכן הכל מתחרבש).
סייג - אם זה עוזר לי למשל להלקות את עצמי קצת פחות כי יש הסבר אז אני דווקא בעד. אבל אני, שכבר מזמן לא בענייני הלקאה עצמית משום סוג שהוא (ותודה לבשמת וניצן שלחצו לי על הכפתור מספיק פעמים בשביל שזה יעבוד), לא צריכה שמשהו יסביר כדי שיהיה לי יותר קל.
כלומר, נגיד שיש מחזוריות. אז מה? אז במחזוריות כזו או אחרת אני פשוט אפרק את כל מה שעמלתי עליו כל כך יפה?
אני כן מתחברת לחלקים אחרים של מחזוריות. נגיד, לצורך גדול יותר במרכיבי תזונה מסוימים בגלל ש... אבל כשהכל מתפרק לי אני נוטה לצפצף על המחזוריות.

בכל אופן, אני ממש ממש בטוב עכשיו. חופשייה מגלוטן וסוכר וחלב והגוף שלי מייד עולץ ואומר תודה.

יצאתי מאיזון. בגדול.
וואלה, קורה במשפחות הכי טובות. מזכירה שיש שתי דרכים בולטות להתמודד עם זה.
1) לחכות להארה שתשלח אותך לדרך אחרת.
2) לשקוע באופן אקטיבי כל כך עמוק עד שהגוף יצרח והגועל יעשה את שלו.

מאחלת לך כניסה קלה ונעימה להריון, שחרור של המרירות ושפע של חיוניות. זה כבר כאן, ממש מעבר לפינה @}

[עוברת_אורח*]

בוא'נה גוגוס, תצחקי כמה שאת רוצה, אבל מרקורי בנסיגה ומאז אתמול הכל מתחרבש לי. הכל. המח שלי נהיה שקשוקה.
ואם יש מחזוריות אז טוב לדעת עליה, כדי לא להתחרפן מלחפש סיבות למה שאין לו סיבה.

<מיכל, אני אתך, מחכה להארה>

[גוגוס*]

עוברת, אני לא צוחקת. כתבתי לא בציניות. אני מודעת לזה כל פעם מחדש וגם אצלי הכל מתחרבש. וכמוך, גם אני בעד סיבה אבל נראה לי שהגבול שלי פשוט ממוקם במקום אחר. הסיבה לא מנחמת אותי.
אם להיות מדויקת, אז כשאני יודעת שיש סיבה אני נכנסת להלך רוח של השתדלות יתר כי אני לא מוכנה שהסיבה הזו תהפוך למשהו שמפרק לי הכל.
ראייה אחרת לא תשאיר לי שום מקום לתהליכי צמיחה והשתנות שהם מודעים (כלומר, אלה שלא קורים פשוט מעצמם כי אני מתבגרת ונהיית יותר חכמה).

יש מעגל פוריות ושאר הורמונים, ויש עונות ויש חילופי עונות, ויש כוכבים (ברבים, כי מרקורי הוא לא היחיד שנסוג ויש לו מה לומר), ויש אנשים חיצוניים ומערכות יחסים וכולם ביחד וכל אחד לחוד יכולים להיות יופי של סיבות להתחרבשות של כל מיני דברים.
הם משאירים מעט מדי זמן שבו פשוט הכל... בסדר. אז מה, רק כשהכל סביבי בסדר אני אהיה בסדר? לא כל כך מתאים לי.

מחכה להארה
שתהיה בינתיים המתנה נעימה. וכשהיא תגיע בבקשה בואי לשתף כי זה החלק הכי כיפי.
<על מי אני עובדת, נו באמת, כאילו שתבואי לשתף>

<גוגוס מנסה לדחוף בדרכים לא כשרות ועל הדרך בודקת את מידת הפולניות של עצמה ושל אחרות>

[מצ'רה*]

ככל שהדברים הללו רחוקים יותר ממי שאני היום, כך גדל הסיכוי שלאורך זמן רב, אולי חיים שלמים, הם ירגישו לי כמו התנסות ולא כמו מי שאני באמת. משהו במי שהייתי תמיד נשאר שם ללוות אותי, גם אם הוא לא רצוי או מזיק.
גוגוס, אותך למועצת חכמות השבט

[רוזמרין*]

גוגוס יקרה, וכל הנשים הנפלאות האחרות כאן.
כל פעם שאני נכנסת לדף הזה, אני מתפללת שהוא לא ייגמר לעולם. לא בגלל הנושא אלא בגלל התהליכים והשיחות עליהם. הנה רגישות חדשה שפיתחתי בשנים האחרונות, אני אוהבת תהליכים ואוהבת
לשים לב אליהם. אני לא אוהבת חד משמעות ואמירות החלטיות. וזה בניגוד גמור למי שהייתי קודם, ולפעמים עדיין, האשה שמחליטה ומעבירה את כל האנרגיות לקידום המטרה.
אני מבינה שבדרך, תוך כדי התבוננות, ניסוי וט/תעייה, מאד יתכן שאבחר במטרה אחרת (שזה אומר גם לבחור שביל אחר ביער).

[גוגוס*]

גוגוס, אותך למועצת חכמות השבט.
למה? אלו דברי כפירה כלשהם ופספסתי?

אני לא אוהבת חד משמעות ואמירות החלטיות. וזה בניגוד גמור למי שהייתי קודם, ולפעמים עדיין, האשה שמחליטה ומעבירה את כל האנרגיות לקידום המטרה.
שיואו, גם אני. זה בא לי יחד עם האמהות. ומה שמצחיק זה שככה אני רואה את עצמי בעוד הסביבה שלי הכתירה אותי כבר מזמן כקיצוניות מהלכת ומשוגעת כללית. הסביבה שלי בכלל לא מבחינה בזה שהשתניתי אבל בחיי שזה כך.

[מיכל_בז*]

<מיכל, אני אתך, מחכה להארה>

דווקא היתה לי הארה אבל היא לא היתה קונסטרוקטיבית בכלל, אז אולי אתן תוכלו לעזור לי?

לפני כמה זמן הייתי עם חברים ב"אורנה ואלה". בסוף הארוחה (שהייתה גלוטנאית וסוכרית להפליא, אבל מה זה טעימה) כשהלכתי לשירותים חשבתי על משך הזמן שבו אני מנסה לאכול טוב וכמה זה לא מסתדר לי ולמה בעצם זה לא מסתדר ואז באה בת-קול לראש שלי ואמרה: "השיטה דפוקה".

בשביל מישהי כמוני, שנוטה להאשמה עצמית חמורה, זה לא אופייני לחפש אחראים אחרים למצב. אבל הלכתי בדרך הזו כל כך הרבה פעמים שכבר הפכתי לצינית מספיק ועייפה מספיק כדי להסתכל גם מסביב.

זאת הייתה ההארה שנפלה עלי בשירותים של אורנה ואלה, עכשיו אני רק צריכה להבין איזו שיטה דפוקה. מה ניסיתי לומר לעצמי. אולי יש לכן רעיונות?

ויש לי גם חשד, לא רק הארה. אני מתחילה לחשוד באופן סופי שאכן הכל בכמויות. אבל המחשבה הזאת עושה אותי רעבה.

[מצ'רה*]

אוף, כל פעם אני מחמיאה לך ויוצאת לא מובנת )-:
התכוונתי שאני מציעה אותך למועצה.

[גוגוס*]

התכוונתי שאני מציעה אותך למועצה.
אה... אל תקחי על עצמך את הרגישויות שלי. כל זמן שאנחנו מתקנות במהירות הבזק הכל בסדר. את נהדרת, שתדעי לך. יש בך יכולת ממש אוטומטית לפרגן. אני רואה את זה בכל מקום שאת כותבת וזה פשוט מקסים. מה שכן, אני לוקחת את זה לתשומת לבי. שאם אני רואה בך את היכולת הזו אין לי סיבה לחשוב שהיא במקרה לא מופנית גם אלי

אולי יש לכן רעיונות?
ברור שיש. אבל שלך הרבה יותר מעניינים. במקום לשתול לך אפשרויות, ולחסום בכך את המחשבה שלך, מציעה לך להישאר פתוחה לקול הזה עד שהוא יתבהר. אולי הוא מנסה לומר לך משהו חשוב על הקשיים שלך.
עוד הצעה למשהו שאני עושה כשקורים לי דברים כאלה. להתחיל לכתוב בצורה אסוציאטיבית. להתחיל ב"השיטה דפוקה" ולכתוב את המחשבות עד שמשהו שם מתבהר או עד שכלום לא מתבהר ונמאס. אחר כך קוראים ורואים אם זה מתחבר בבטן או שזה שטויות שנבעו רק מעצם הכנסתך לכוננות תרגיל מחשבתי.
ואחר כך לרוץ לספר לחבר'ה.

[עוברת_אורח*]

אני עם רוזמרין - שהדף הזה לא ייגמר לעולם!

[מיכל_בז*]

_עוד הצעה למשהו שאני עושה כשקורים לי דברים כאלה. להתחיל לכתוב בצורה אסוציאטיבית. להתחיל ב"השיטה דפוקה" ולכתוב את המחשבות עד שמשהו שם מתבהר או עד שכלום לא מתבהר ונמאס. אחר כך קוראים ורואים אם זה מתחבר בבטן או שזה שטויות שנבעו רק מעצם הכנסתך לכוננות תרגיל מחשבתי.
ואחר כך לרוץ לספר לחבר'ה._

יאללה, כתבתי. יצא המון, אבל זה שום דבר חדש או מקורי שלא חשבתי עליו קודם. אין פה ממש תובנה.
אני מעתיקה לפה הכל, טוב? טוב.
וזה עוד רק ההתחלה, יכולתי לכתוב עוד אלף פסקאות השיטה דפוקה. האמת שיש בזה משהו מאוד משחרר.

השיטה דפוקה כי אני באמת מאוד רוצה את זה הרבה זמן ולא מצליחה.
השיטה דפוקה כי אם מסתכלים על משהו מכל הכיוונים ולא מוצאים מה בדיוק גורם לך כל הזמן ליפול זה לא את, זאת השיטה. בחיי.
ברור שהשיטה דפוקה והיא דפוקה משתי זוויות אפשריות (ואולי חופפות?) כי אני לא אמורה להיות כל הזמן באיזשהו מאבק עם אוכל. אז אוכל לא צריך להיות מהסוג שנאבקים איתו וגם אני צריכה להיות לא נאבקת עם אוכל. אוף. זה מסובך.
השיטה דפוקה כי זה פשוט לא אמור להיות ככה. זה אמור להיות פשוט יותר. אנשים צריכים לאכול את האוכל שהם צריכים לאכול ולא להרגיש כל כך מבולבלים בקשר לדבר כל כך פשוט.
השיטה דפוקה, כי כמו תמיד, מישהו מרוויח מזה שאני שמנה. ומישהו מרוויח מזה שאני נלחמת בעצמי. ועוד מישהו מרוויח מזה שהאוכל האכיל הוא יקר והאוכל הלא טוב הוא זול והעולם מלא באוכל נורא נורא טעים. ומישהו מרוויח מהטירוף הזה שאוחז בכולנו כשאנחנו מסתחררים ככה סביב אוכל. כולה אוכל, כן? כולה אוכל.
השיטה דפוקה כי עושים מאוכל הרבה יותר ממה שהוא. כי יש איזה טירוף מסביב לזה. כי יש מסעדות טובות ואנשים שמשקיעים אמנות ויצירתיות וחזון ורוחב ראייה באוכל וכשאת אוכלת את האוכל שלהם את מתפעמת. ומצד שני בסופר יש מדפים על גבי מדפים של דברים לא אכילים. מצד אחד זה נשגב ומהצד השני זה זול ומשוקץ. גם בגלל זה השיטה דפוקה, זה דואלי מדי.
והשיטה דפוקה כי אני משמינה ועייפה. כי אני חושבת יותר מדי שעות ביום על איך אני נראית ועל אוכל. וזה לא הגיוני לא הגיוני לא הגיוני. זה דפוק. וברור לי שזה דפוק לא בגללי, אלא כי, נו, השיטה דפוקה.
השיטה דפוקה כי מלמדים אותך מצד אחד שאת צריכה להיות גאה במי שאת, כמו שאת ולא משנה מה ומצד שני שאין בך חלק שלא צריך להשתנות.
השיטה דפוקה כי המבט מבתר אותי לחלקים: פנים יפות, יותר מדי בטן, שיער טוב, ציצים, תחת, חלקים חלקים. ואני מנסה לשמור על כל היצירה הזו ביחד – קודקוד לכפות רגליים – אשה אחת.
השיטה דפוקה כי או שאת חוסמת את עצמך לבחוץ או שאת כל הזמן נלחמת. וזו מלחמה אכזרית בכל כך הרבה דברים. אין יום בלי עוגה בעבודה, אין יום בלי ריחות מפתים, אין יום בלי שמישהו יציע לי משהו שעליו אני צריכה לומר לא. אין יום של כן. כי גם כשאני מחליטה לוותר אני לא מתמסרת והתודעה נוקשה, מלאת לחץ, אני מרגישה את זה בצוואר.

[גוגוס*]

הי, מיכל, איזה יופי. שמחה שזה היה לך משחרר.
מתחילה בהערה כללית מהניסיון שלי עם תרגילים כאלה.
מה שבחרת לעשות זה להתחיל כל שורה עם המילים שפתחו את הצורך הזה "השיטה דפוקה". זה הוביל אותך למחשבות קצרות ונקודתיות שיש בהן הרבה התבוננות החוצה (מה שאת חווה כ"שיטה") ומעט מחשבות פנימה, שאולי דווקא בהן, במה שאת יכולה לשנות מתוך מודעות, טמון הפתרון שלך.
אם נשאר בך כוח לזה, אני מציעה עבודה קצת אחרת. להתחיל מ"השיטה דפוקה" אבל לא להזכיר את זה שוב. לתת למחשבות לזרום משם הלאה באופן אסוציאטיבי עד שבעצם תגיעי לעצמך. אולי תגלי למשל למה השיטה כל כך מפעילה אותך, איזה רגשות עמוקים זה מעורר בך כלפי עצמך (ולאו דווקא כלפי הסביבה) ואולי אפילו תגלי שה"שיטה" היא בכלל משהו אחר, הרבה פחות חיצוני. שיש שם משהו אחר שמדבר בקול של ה"שיטה". אני לא אומרת שזה בהכרח מה שיקרה או שזה מה שאמור לקרות אלא שזו אופציה שלא יכולה לעלות מהבחירה שלך כרגע. והיא עשויה להיות לך מועילה או מעניינת.

ועכשיו, לעצם העניין של מה שכתבת. מציפה אותך בנקודות האסוציאטיביות שלי, לא מתחייבת לכלום.

השיטה דפוקה כי אני באמת מאוד רוצה את זה הרבה זמן ולא מצליחה.
רוצה את מה? ממש ממש במדויק, מה את רוצה? וגם... מהי הצלחה? ועל פני איזה פרק זמן היא נמדדת?

אני לא אמורה להיות כל הזמן באיזשהו מאבק עם אוכל.
מסכימה מאוד. אבל זה נראה קצת אחרת כשזוכרים שאת לא אמורה עוד המון דברים שאת עושה. אני מנחשת שכמוני, את לא חיה את החיים שאת אמורה לחיות בהמוני המוני בחירות קטנות וגדולות. לצפות שרק באוכל זה יהיה פתאום אחרת, כמו שזה אמור להיות, כשכל השאר כל כך רחוק ממה שהגוף והנפש באמת באמת צריכים, שולח אותי ישר לדף ציפיות רק לכריות
אם נזכיר רק נקודה קטנטונת שכבר עלתה כאן - את ערה הרבה יותר שעות ממה שאת אמורה, באור מלאכותי, וזה מסבך מאוד את העיסוק שלך במזון. הגוף שלך נמצא רוב היום בתנוחה שהוא לא אמור להיות בה וזה משפיע לך על העיכול. והרשימה הזו אינסופית.

אנשים צריכים לאכול את האוכל שהם צריכים לאכול ולא להרגיש כל כך מבולבלים בקשר לדבר כל כך פשוט.
נכון. אבל הנקודה אותה נקודה. המון דברים אחרים בחיים שלנו, שהיו אמורים להיות נורא פשוטים וטבעיים מקבלים אצלנו תילי תילים של מחשבה ונחווים מבלבלים מאוד (סקס זו דוגמה טובה גם). אז גם האוכל. ואפשר לקוות שכמו בדברים אחרים, שמסתדרים רק אחרי שנים רבות, לפעמים עשורים, כך יהיה גם באוכל. אבל זה יקרה רק אם נרצה שזה יקרה ונעבוד בשביל שזה יקרה.

יש מסעדות טובות ואנשים שמשקיעים אמנות ויצירתיות וחזון ורוחב ראייה באוכל וכשאת אוכלת את האוכל שלהם את מתפעמת
לדעתי התפעמות מאוכל היא הצד השני של מטבע הבלבול. אם אוכל אמור להיות פשוט וברור, כמו שכתבת בעצמך, אז אין ממש סיבה להשקיע בו אמנות יצירתיות וחזון כדי שהוא יהיה טעים ויעורר התפעמות. הצד הלכאורה חיובי הזה הוא חלק מאותו בלבול שאת חווה. אם זה אמור להיות פשוט וקל אז פשוט אוכלים את זה וזהו. שובעים ונהיים מרוצים. השקעה גדולה באוכל נשנענת על ההנחה שהמזון עצמו כמו שהוא לא מספיק טעים או מעניין ומוליכה אותנו לאותו אבדון אליו מוליכים המוצרים הזבליים בסופר, רק שבמקרה הראשון זה גם עולה לנו המון ובמקרה השני זה עולה גרושים. אבל הפואנטה אותה פואנטה.

זה דואלי מדי.
אז כאמור, זה לא באמת דואלי. זו אותה גברת בשינוי אדרת. אחת לוקחת ביוקר ואחת בזול.

בסופר יש מדפים על גבי מדפים של דברים לא אכילים.
נכון. ואם יש לך קושי עם זה את מוזמנת לארגן את חייך כך שלא תצטרכי ללכת לסופר לעולם. כך נראים החיים שלי.

השיטה דפוקה כי או שאת חוסמת את עצמך לבחוץ או שאת כל הזמן נלחמת
משפצת - השיטה דפוקה כי היא גורמת לנו לחשוב שיש כאן רק שתי אופציות - לחסום או להילחם (שתיהן, אגב, מלחמה, השנייה בעצמי). כאשר בפועל יש הרבה יותר אופציות, שפויות לגמרי שמכל מיני סיבות קשה לנו לקדם. תראי את השיח סביב דיאטות, הוא קצת מזכיר לי את השיח סביב לידה. הכל מוצג כקשה מאוד וכזה שדורש המון התגברות על מכשולים. ובסוף זה נטמע בנו שזו הדרך וככה היא נראית. וכמו שאמרת, זה מוביל אותנו למומחים שיעזרו ויקלו כי ברור שאנחנו לא יכולות לעשות את זה לבד ומתוך שמחה. זה מחזיר אותי לאלן קאר. זה בדיוק מה שגאוני אצלו. האמירה הברורה שזה לא חייב להיות קשה ולא דורש שום הוצאה כספית או התייעצות. שאם נתבונן עמוק פנימה, רבים מאיתנו יגלו שזה בעצם קל ושמח ומשחרר מאוד. לא שאני לגמרי שם אבל בהחלט השתחררתי מהאמונה שזה חייב להיות קשה ומתסכל. ואני עובדת במרץ על המיקוד שלי בקל והשמח. אחרי כמה שנים כאלה אני בעמדה יותר טובה ברמה התודעתית. זה שריר שהולך ומתחזק ככל שמתעקשים לתרגל אותו.

אין יום של כן. כי גם כשאני מחליטה לוותר אני לא מתמסרת והתודעה נוקשה, מלאת לחץ, אני מרגישה את זה בצוואר.
זה הלב של העניין. כי במשפט הזה, בו טמונה כל הבחירה שלך ובו טמון המהלך של התודעה. זו היא שיכולה לייצר כן ולהחליט שהוויתור יהיה התמסרות וכו'.
וטוב טוב טוב שכתבת על הצוואר. זה נפלא. למה? זוכרת שפעם, לפני מיליון שנים, כתבתי כאן על הכתפיים שלי? ששמתי לב שהן כל הזמן מכווצות כלפי הראש ושבעצם ככה זה נראה כאשר רוצים לסמן "לא". מושכים את הכתף אל האוזן. וקלטתי שאני כל הזמן בלא. עשיתי עם זה משהו. דחפתי את הכתפיים חזק לתודעה ואני עסוקה כל יום, כל היום, בהרפייה שלהן. מרגישה את הכיווץ הזה למעלה וממהרת לשחרר. ואני לא יכולה להתחיל אפילו להסביר לך איזה שינוי זה הביא לחיים שלי. כמו שהגוף מגיב אל התודעה כך גם התודעה מגיבה אל הגוף. זה תהליך דו כיווני. כשהכל קשה לך, והצוואר מתקשה לך, את יכולה להתחיל מלשים לב אליו. להרפות אותו והוא ימשוך לך את התודעה. בחיי שזה עובד. ואפילו עשו ניסוי מקסים בפסיכולוגיה לגבי זה (עם העיפרון, מכירה?)

[בשמת_א*]

אני אולי אדגיש את העיקר, שאותו כתבתי כבר בדף הקשר בין תזונה לניוון הפנים והגוף:

העולם שלנו מלא בדברים לא אכילים, שמתחזים לאוכל.
והתרבות שלנו יוצרת מערכת שלמה של לחץ "להאכיל" אותנו בדברים האלה.

לכן השיטה דפוקה. את מוקפת מכל עברייך במה שלא צריך היה לעולם להיכנס לגוף שלך, ולא רק מוקפת אלא ממש דוחפים לך את זה כמו "פושר" של סמים, במתקפה בלתי פוסקת. וה"פושר" נמצא כבר בפנים, כי גידלו אותנו על הסמים האלה מינקות. מהבטן. עוד מההריון של אמא שלנו.

אנחנו כולנו מכורים לסמי התפריט המערבי מבטן ומלידה.
וגורמים תרבותיים, תעשייתיים, מסחריים וצרכניים כבדים מפעילים את כל השפעתם כדי להסתיר את העובדה הזאת.
עכשיו, מול הכוח הזה -
תנסי להיגמל?

[גוגוס*]

על אף שאני מסכימה עם כל מילה שכתבה בשמת אני רוצה להסב את תשומת הלב למשהו.
אני חושבת שהפניית תשומת הלב לכוחות האימתניים הללו ולדרכי הפעולה שלהם, להיותנו מולם, לצורך להיגמל ממה שהם דוחפים לנו וכו' מגדיל מאוד את הנפח של ההתנגדות בבחירה האחרת.
הניסיון הפרטי שלי מראה שמתוך התנגדות אין צמיחה. אצלי, מתוך התנגדות צומחות תובנות חשובות ביחס לצורך להיכנס לפעולה. אבל כאשר אני כבר בתוך הרצון לפעול ההתנגדות מעכבת אותי מאוד. מי שתבדוק תראה שבמילים מאוד דומות פתחתי את הדף הזה לפני שנה ומשהו. ופתחתי אותו כי הרגשתי כי הרגשתי שכל ההתנגדות הזו מבזבזת לי משאבים ומסיטה את המיקוד שלי מעצמי החוצה וזו דרך שלא הצלחתי להתקדם בה.

היום אני מסתכלת על זה אחרת. העולם הוא מה שהוא, על כל עיוותיו, והיותו כפי שהוא בהחלט מקשה עלי ללכת בדרך שלי, שהיא שונה.
ובכל זאת, אני בוחרת בה כל פעם מחדש כי היא טובה לי ונכונה לי. ואם העולם מבקש להתנגד למה שאני עושה ולמשוך אותי לתהום הארורה ההיא אני פשוט מחייכת.
תודו שמשהו בזה גם קצת מצחיק. איך כל הגדולים האלה מזיעים בלי סוף בשביל לשכנע אותי במשהו. אם הם היו ממש משוכנעים הם גם היו משכנעים בקלות. אם הם צריכים להתאמץ כל כך הפחד שלהם נותר חשוף. ומשהו בזה קצת פתטי. והפתטי הזה קצת מצחיק אותי. וכשאני מביטה על האיוולת הזו בחיוך הרבה יותר קל לי להיכנס לתודעה המתאימה לשינוי.

[בשמת_א*]

אני אישית לא מתחברת פה לא להתנגדות, ואפילו לא לצמיחה בהקשר זה.

הדגש אצלי הוא על ראייה נכוחה. על התפכחות. על צלילות. אני רואה את זה כמשהו מוסתר, שהקטע הוא להסיר מעליו את המסווה, לחשוף אותו, להאיר עליו בזרקור.
אין פה מה להתנגד. יש פה משהו לראות. לקרוא לילד בשמו. להצביע עליו. אני לא בהתנגדות למציאות - אני מסתכלת לה בעיניים.

וזה המקום שמתחבר גם למה שאת אומרת, גוגוס:
ומשהו בזה קצת פתטי. והפתטי הזה קצת מצחיק אותי
הא, המלך הוא עירום!

[גוגוס*]

אני לא בהתנגדות למציאות - אני מסתכלת לה בעיניים.
בשמת, אני מבינה אותך. אבל אני חושבת שלפעולה הזו יש השלכות. היא לא רק מעשה ניטרלי של חשיפה. זו בחירה להתבונן במשהו בדרך מסוימת ולהתבוננות יש השלכות. הדברים שאת אומרת הם לא רק תיאוריים. הם לא חושפים רק מנגנון מכני שפשוט עובד כפי שהוא עובד. הם חושפים משהו שלילי וחמור שפועל עלינו. הם חושפים מנגנון של כוח. אולי הראש שלך עובד אחרת, אבל אצלי, כשאני עומדת מול מנגנון כוח חשוף ומתמקדת בו, בהתבוננות בו, בהבנה שלו, זה מייד מעודד בי את הרצון לפעול אחרת ולא לאפשר לו להפעיל את הכוח שלו גם עלי. בשבילי זו התנגדות.

עבורי, צלילות היא הפעולה שבה אני מתבוננת בעצמי, על עצמי. אני מרגישה היום שבשבילי, התבוננות נכוחה בעולם ובאופן התנהלותו משאירה לי פחות זמן להתבונן בעצמי.

[גוגוס*]

טוב, מבקשת להבהיר משהו כי קראתי שוב את דבריי וזה לא מדויק.
אני בעד ההתבוננות הזו. בעד החשיפה של מגנוני הכוח. בעד החשיבה הביקורתית על העולם. בעד בעד בעד.
אני חושבת שהמעבר דרך ההבנה הזו הוא שלב הכרחי בדרך שאי אפשר בלעדיו.
מה שבעצם רציתי לומר, שזה שעבורי, בשביל להתקדם, אחרי שהבנתי את זה, אני חייבת להפסיק קצת להתבונן באופן הזה ובכלים של החשיבה הביקורתית.
החשיבה הביקורתית מייצרת אצלי התנגדות למנגנון. מההתנגדות אני לא יכולה לצמוח. אם אני רוצה לצמוח אני חייבת לזנוח קצת את השיטה הרקובה ולהתמקד בעצמי. זה עניין של שלבים ולא של משהו שהוא מיותר או מחבל, רק של תיזמון.
מזכיר לי מאוד את מה שעברתי עם החשיבה הפמיניסטית שלי וגם כל מיני נקודות בהורות. בכל הדברים הללו המסע היה דומה. היה לי צורך לשחרר את המחשבות הגדולות על העולם ואופן התנהלותו כדי להצליח להתנהל אחרת בעצמי. אבל אולי זו רק אני...

[גוגוס*]

בשמת, תודה. מתוך הדיון איתך הבנתי יותר טוב איך אני פועלת. לא ניסחתי את זה לעצמי מעולם בדרך הזו ואני חושבת שזה יועיל לי.
@}

[בשמת_א*]

(-:

תודה גם לך. מתוך הניסוחים שלך גרמת גם לי לראות, שאני באמת רואה את הדברים אחרת.
אצלי, כשאני רואה את התמונה במלואה, ואת כל המרכיבים בה - הכוח שלהם עלי פשוט מתמוסס לו. בזכות עצם המבט שלי.
לפני כן, כשהתמונה לא ברורה לי, יש התנגדות. ברגע שהתמונה ברורה - אצלי יש שלווה, הבנה, פוקוס. אני מוצאת את עצמי וכל השאר נושר ממני.

[ב_עילום*]

השיטה דפוקה כי מי שעובדת עם ילדים ופותחת עבורם צוהר לעולמם הפנימי, ליכולות שלהם לקסם בעצם היותם בני אדם, מקבלת חמישית משכורת ממתכנת בחברת הייטק שמפתח אפליקציה חדשה (!) של משחקי מחשב לפלאפון.


(סתם נדחפת כי פתאום צירוף המילים הללו "השיטה דפוקה" התחבר למשהו שחשבתי עליו השבוע....)

[גוגוס*]

הכוח שלהם עלי פשוט מתמוסס לו. בזכות עצם המבט שלי.
מעניין...

צירוף המילים הללו "השיטה דפוקה" התחבר למשהו שחשבתי עליו השבוע....
אז טוב שבאת. welcome! וגם לדעתי זו אותה שיטה בעצם, לפחות השיטה שבשמת מדברת עליה. לא יודעת לגבי מיכל.

[מיכל_בז*]

גוגוס , בשמת, כזה תענוג לקרוא אתכן.

גם לי זה מאוד עוזר לראות את הדברים נכוחה אבל קשה לי מאוד לראות דברים מזווית מסוימת למשך הרבה זמן, לא משנה עד כמה אני חושבת שהיא נכונה. אני מרימה את המסך ואז הוא נופל שוב או שאני סתם מתבלבלת כי אני חושבת על דברים יותר מדי. כל מה שכתבתי כבר ידעתי ואני גם יודעת אותם, אבל לא לאורך זמן. הדברים מאוד חמקמקים לי.
החוויה שלי, בגלל זה, בעולם, היא של חוסר בטחון במה שאני יודעת. לכן זה עוזר לי לכתוב את זה שחור על גבי לבן. השיטה באמת דפוקה. אינעאל השיטה.

אני גם יודעת שאופטימיות ושמחה הן דבר מועיל כשזה נוגע לשינויים ואני גם יודעת ששמחה זה דבר אקטיבי, אבל לא תמיד אני זוכרת את זה.

בכל אופן, הקסם של הדף הזה בשבילי זה שאני כותבת, לומדת, נתמכת ( כי אתן נהדרות),מתמלאת אופטימיות ומוכנה לפעולה. השיטה דפוקה אז השיטה יכולה ללכת לחפש. זה מה שאני מרגישה כרגע.

[גוגוס*]

השיטה דפוקה אז השיטה יכולה ללכת לחפש
יקירתי, העם איתך!

משתפת אותך שיש לי תחושת בטן שאולי השיטה בשבילך היא משהו אחר. לא הדברים החיצוניים האלה אלא משהו אחר. שהיה שם איזה דיבור מסוג אחר ושהוא לא דובר עד הסוף.
למה אני מרגישה ככה? אין לי מושג. ויכול מאוד להיות שאני טועה. אבל משהו באיך שכתבת במקור, במילים שבחרת, הוליך אותי לשם. כאילו השיטה היא שם קוד למשהו אחר שמבקש להיאמר.

בררתי לך מה שהקפיץ אותי: דווקא היתה לי הארה_ ; _ואז באה בת-קול לראש שלי_ ; _מה ניסיתי לומר לעצמי

אני קוראת את זה כך - הדברים שנאמרו פה לא חדשים לך, כמו שאמרת בעצמך. יש בהם משהו מהמובן מאליו. אבל דיברת במונחים של הארה, של בת-קול, זה משהו שאת מנסה לומר לעצמך כאילו היתה לך איזו תחושה קטנה של התגלות. ואני לא חושבת שכוחות הרשע שדוחקים אותך לפינות שלך הם סוג של התגלות. בגלל זה אני חושבת שבת הקול היא אולי משהו אחר. אם יש בזה משהו יכול להיות שזה כבר התפוגג. אם זה חשוב זה יחזור אליך. אני מציעה להיות פתוחה לזה כי לפעמים בנקודות האלה טמון כל כך הרבה.

[מיכל_בז*]

כן, אני מסכימה איתך גוגוס, זה גם מה שאני הרגשתי. ואני ממשיכה לחשוב.
בכל אופן,
שבוע חדש מתחיל וכל החלטותיו עימו. לא בא לי לפרט, אבל בהצלחה לי ולכולנו ושבוע טוב.

[מיכל_בז*]

רציתי לספר לכן:
הבנתי למה התכוונתי בשיטה דפוקה. השיטה הזו, של המנעות מוחלטת ונסיון לאכול לא מבושל וגם שומן (המון דברים בו זמנית!) היא לא בשבילי כרגע.
והעובדה שאני מנסה שוב ושוב ונכשלת מעידה על זה שהשיטה דפוקה וגם שהלכתי לאיבוד.

אז עשיתי ככה: לקחתי מחברת ואני כותבת בה את מה שאני שמה אליו במהלך היום. מה יושב לי טוב בגוף ומה פחות. אבחנות קטנות כאלה. אני קוראת לזה "דיאטת קשב" למרות שזה נשמע כמו תכנית לימודים של משרד החינוך.
אני עושה פחות או יותר את מה שאני כבר יודעת, מבחינת מה שאני אוכלת. נמנעת מסוכר, לא אוכלת כמעט חיטה, לא פירות מתוקים. חוזרת לבסיס שלי ומנסה לשים לב מה קורה לי תוך כדי.
אני מאוד מרוצה מעצמי, אני חייבת לציין. דבר ראשון, אני חושבת שזאת שיטה שנורא מתאימה לי. אני כותבת תוך כדי היום, בלי סדר, בדרך האסוצאטיבית שבה אני חושבת ובגלל שאני כותבת, אני זוכרת ולדברים יש ממשות. וזה עוזר לעניין הפרעת הקשב.
חוץ מזה, נורא קשה להיות בדכאון כשכותבים. באמת, איכשהו תמיד זה נגמר בצורה אופטימית.
וגם, אני באמת חושבת שאני בדרך הנכונה. לא יודעת עדיין מה ה"שיטה" שלי, אבל יש לי הרגשה שאין משהו כזה ממש. רק כמה חוקים שכדאי לזכור וכמה דברים שלמדתי על בשרי ועכשיו סוף סוף אני רושמת אותם.
ואיכשהו זה הרבה יותר הגיוני לי, למארג החיים שלי, לדרך שבה הראש שלי חושב, שאין שיטה. אין נוקשות, אלא המצאה מחדש כמעט כל הזמן. אבל המחברת והחוקים שלי נותנים לי מסגרת, כדי שאני לא אאבד את הידיים והרגליים.

[יונת_שרון*]

אולי זה בעצם ל-הרצאות מומלצות, אבל איכשהו זה יותר התקשר לי לדף הזה:
http://www.ted.com/talks/[po]brene brown on vulnerability[/po].html

[גוגוס*]

מיכל, זה נשמע נפלא. הכל ממש. הכתיבה והחשיבה הגמישה והצעידה בדרך. נהדר לך.
מזדהה מאוד מאוד עם
נורא קשה להיות בדכאון כשכותבים. באמת, איכשהו תמיד זה נגמר בצורה אופטימית.

בשבילי, כתיבה היא פשוט מתן תשומת לב לרגשות או תחושות, שאם לא שמים לב אליהם פשוט מודחקים. לא תמיד בכוונה אבל החיים שוטפים אותם לאיזו פינה ובסוף בפינה נהייה מלוכלך וצריך כבר ברזלית רצינית עם חומרים לא ידידותיים לסביבה כדי לנקות. כשכותבים יש סירקולציה תמיד והכל מקבל תשומת לב והמכלול מרוצה הרבה יותר.

משתפת, כי זה לאותו עניין, שאני בדרך לטבלת ענק חדשה שלא נראתה כמותה עדיין במחוזותיי. פוריות, תזונה, רגשות, יוגה ועוד כמה על מסמך אקסל אחד!
אח, רק מלחשוב על זה נהיה לי טוב. ולא שלא היה לי טוב קודם

<גוגוס יודעת שמשהו אצלה לא לגמרי בסדר. לא חייבים להגיד את זה שחור על גבי לבן>

[גוגוס*]

נו, תמיד לוקח לי קצת להבין שמשהו בעצם תקוע לי עדיין.
מיכל, בדברים שכתבת יש המון מילים ש(אני מנחשת)השימוש שלך בהן מקשה עליך ומייצג איזה הלך רוח מעכב.

למשל: המנעות._ _ונכשלת._ _הלכתי לאיבוד._ _דיאטת..._ _נמנעת מסוכר._ _לא אוכלת..._ _לא פירות מתוקים.

בדרך הנוכחית שלך אין שיטה ואין נוקשות ולכן היא מתאימה לך. כך את כותבת.

אבל... בתחושה שלי, הנוקשות היא בראש. השיטה היא בראש. הכישלון הוא בראש וגם ההליכה לאיבוד והדגש על מה לא.
לכי בדרך שלך, זה נשמע מעולה. אבל גם אפשר לחשוב מדי פעם על זה שכל מה שכרגע מסומן שלילית הוא בעצם משהו תודעתי לגמרי שלך. הוא לא חלק מהשיטה בכלל.
ה"שיטה", אם יש בכלל כזו, יכולה להכיל את מה שאת שמה בה. ואת יכולה להחליט לסמן את מה שאת כן רוצה לאכול במקום את מה שלא. ולא לקרוא לכל מיני דברים כישלון או נפילה אלא פשוט לא לתת להם שם, לחוות אותם ולהמשיך הלאה. ואת יכולה להחליט שמה שקורה לך הוא דרך בפני עצמה ולעולם לא הליכה לאיבוד. וכו' וכו'.
וכל זה אפשרי גם באכילה שניסית הרבה פעמים והובילה אותך למקום החדש שבו את נמצאית.

אני מאחלת לך שמה שאת עושה עכשיו, בהתלהבות מדבקת שכזו, יוביל אותך להבנה הזו מתוך הניסיון הפרטי שלך. בכל אופן, זה מה שקרה לי בשנים האחרונות ובמיוחד אחרי החוויה המשמעותית בדף הזה.

[עוברת_אורח*]

אני, כל מה שקשור בכתיבה על עצמי נשמע לי טוב, אז בהחלט שוקלת לאמץ (בייחוד מפני שגם אני קצת אבודה ומבולבלת ולא מסתדרת עם שום שיטה ובעצם חותרת לקשב)

[גוגוס*]

קצת אבודה ומבולבלת
עוברת, אם בא לך, מזמינה את הסיפור המלא במקום את התקציר.
וגם מתחשק לי לפדבק - לא יודעת למה אבל משהו בך תמיד נקרא לי שמח וקליל. משהו בכתיבה שלך תמיד נעים לי ונשמע... פתוח. כן, זו המילה המדויקת.

[בשמת_א*]

ואת יכולה להחליט לסמן את מה שאת כן רוצה לאכול במקום את מה שלא
אבחנה יפה.
זה מה שעבד בשבילי.
וגם זה שגיליתי (בזכות לימודי הרפואה הערבית אצל אורי מאיר-צ'יזיק המופלא) כמה חשוב לי להבין שהרבה פעמים מה שעובד בשבילי הוא צירוף מאוד ספציפי.
למשל, לא סתם "אורז". אורז לא תמיד עובד בשבילי.
אבל יש לי צירוף שגם מקל עלי לחשוב על תפריטים: אורז מלא + שתי ביצים קשות + עמבה + אבוקדו בחתיכות גדולות ללא שום רוטב + סלט חסה-רוקט חתוך קטן (כשהחתיכות גדולות אני סובלת מעצם פעולת האכילה, שהכל נופל לי וצריך לדחוף לפה ולא נעים לי. הנה משהו קטן שלא ידעתי כמה הוא משמעותי לי בארוחה).
או, לא "סלמון". בצירוף אחר, יכול לעשות לי רע.
אבל: סלמון אפוי + המון חמאה ברגע שיוצא מהתנור + 3 שיני שום (לא פחות מדי ולא יותר מדי!) + חזרת + ירקות + פירה - עובד בשבילי.

גבינות קשות - עובדות בשבילי כארוחה לעצמה. נגיד, כמה חתיכות של גבינת ברי. כמה חתיכות של גבינה צהובה. ארוחה לעצמה. לא לערבב עם שום דבר אחר.
ברגע שאני מערבבת - לא טוב לי בבטן. אז הנה מאכלים שדווקא הולכים לבד ולא בתוך צירוף.

או, גיליתי שסלט עם עגבניות ומלפפונים עושה לי רע בבטן. לעומת זאת, סלט של חסה + רוקט + גרגרי רימון + חתיכות משני זיתים (לא יותר! שוב, יחסי הכמויות חשובים, כל אחת צריכה למצוא את הטווח שלה, אבל חשוב לדעת שלפעמים 2 זיתים יעבדו נהדר ואילו 4 יעשו כאב בטן) מושלם בשבילי.

אז להכין מראש שורה של "תפריטים" כאלה, צירופים כאלה, שעובדים בשבילך, יכול להיות גישה חיובית ואופטימית.
ככה את מתרכזת במה שעבד בשבילך.
רושמת לעצמך את הצירופים שלא עבדו - זה לא כישלון. זה מחקר בהתהוות. את במעבדת המחקר שלך. ניסית צירוף של לחם+ ריבה, הרגשת איכסה? טוב, צירוף שלא עבד. נרשום ברשימה השחורה "דברים שאני אוכלת אך ורק במצב שאני גוועת ברעב וזה או זה או להגיע לחולשה ורעב".

(אני לא פה. אני באמצע הרצאה באנגלית בכנס בפרנקפורט על השימוש בטכנולוגיות חדשות P-: )

[גוגוס*]

אז להכין מראש שורה של "תפריטים" כאלה, צירופים כאלה, שעובדים בשבילך, יכול להיות גישה חיובית ואופטימית.
טוב, כידוע, אני ממש לא בענייני צירופים, אבל אני חושבת שמי שזה עובד בשבילה יכולה להרוויח מהמחקר הזה עוד משהו - כשרעבים או זקוקים לאוכל מסיבה אחרת תמיד יהיה משהו מזין ומתאים שיקפוץ לראש במקום ההתלבטות שעלולה להוביל ללוכל. אני מרגישה ככה בנוגע לשייק הירוק שלי. הוא פותר לי את בעיית הלופ, שלרוב נגמרת, אם אני נכנסת לתוכה, במשהו לא מתאים.

אני לא פה.
כשמחוברים לאינטרנט האמירה הזו מאבדת את משמעותה. איזה כיף. ככה את כן פה. תהני מהכנס ועוד יותר מפרנקפורט. אני אהיה שם בעוד חודש.

[עוברת_אורח*]

אויש, גוגוס, שתהיי בריאה. איזה פידבק מקסים! עשית לי טוב על הלב ברמות.

לגבי ה- אבודה ומבולבלת אני רק יכולה לומר שכל מה שכתבה מיכל לגבי השיטה נכון שבעתיים בארה"ב, שבה אני גרה כרגע.

אני - בטח כבר הבינו פה - לא בנאדם שחי במשטר תזונתי מי יודע מה. אני לא שומרת על כלום ולא נמנעת מכלום, ואוכלת כל מה שאני אוהבת וכמה שבא לי. בארץ זה עובד מצוין, בארה"ב ממש לא. משהו בשיטה כאן דפוק ברמות כל כך מזעזעות, שאתה לא יכול סתם לזרום עם האוכל. כלומר, אפילו מיינסטרימית-אוכלת-מוצרי-חלב-עפה-על-גלוטן-כאילו-אין-מחר-טוחנת-שוקולד-למה-מה מסתכלת סביבה ומבינה שמה שמוכרים כאן לא עונה בשום אופן להגדרת מזון.

אז מצד אחד אני מרגישה צורך לעשות איזה סוויץ' מהיחס הזורם שלי לאוכל, ולהקפיד יותר. מצד שני אני מה-זה מתעבת הקפדה, תהיה אשר תהיה. מצד שלישי אני אדם שחלק עצום משלוות הנפש שלו תלויה באוכל - אם אני רעבה אני נהיית עצבנית וחסרת ריכוז, ואם אני נאלצת לאכול מה שלא בא לי (שזה יכול להיות מאפין-מגעיל-בטעם-פלסטיק, אבל זה גם יכול להיות סלט לארוחת צהרים, שבאמא'שכם - זה לא מה שיספק אותי) אז גם נהיה לי רע על הנשמה.

ומצד רביעי, וכתבתי על זה בעבר, יש לי בעיה עם להיות במודעות. כאילו, בקטע פסיכולוגי עמוק וכל זה. קשה לי להיות נוכחת לאורך זמן, זה מאד מעייף אותי, ואני בורחת להגיגים ופעילויות שכל תכליתן לא להיות כאן ועכשיו. אבל ההצעה של מיכל, של לכתוב, איכשהו מאפשרת לי לעקוף את המכשול הזה. נדמה לי. נראה.

אוף, נעים פה. תשאירו את האור דולק.

[גוגוס*]

עוברת, באהבה.
ועכשיו שאלה - את חיה בשלום עם הסבביות הזו או שיש לך צורך או רצון להשתנות? נשמע מהמילים שאת באיזו השלמה עם עצמך. בתחושה שלי השלמה זה דבר סופר חשוב שלא כדאי לערער אותו כי היא נותנת בסיס טוב לאושר וחיים טובים, גם אם דברים אחרים לא עובדים כמו שצריך. נגיד, אני לא רואה את עצמי בכלל באה ומציעה למישהי שכותבת כמוך "בואי תעשי ניסוי..."
(ואם עשיתי את זה בעבר זה בגלל שעוד לא קראתי אותך כותבת דברים כאלה ובעצם לא הכרתי מספיק משהו שכרגע נחווה אצלי כאיזו מהות שלך).

בתחושת הבטן שלי ועל סמך כלום עם כלום, עוד יזרמו מים בנהר הזה עד שתרגישי צורך חזק ופנימי לעשות איזה סוויץ' מהיחס הזורם שלי לאוכל שיוביל לעשיית סוויץ'.

ואני מהמרת עוד שכאשר הוא יגיע פשוט ייעלם לך החשק להשתמש במילים כמו "הקפדה" ביחס למזון שטוב לך לאכול אותו. קודם כל כי הקפדה נשמעת לי יותר מדי כמו "קרפדה", וחוץ מזה כי הקפדה זה משהו שלא הולך כל כך עם שמחת חיים כמו שלך. אבל הדבר הזה שאת אולי רוצה לעשות או להיות בכלל לא דורש הקפדה. בטח לא אם זה אורח חיים שיש ממנו הרבה זליגות ונזילות אבל בשגרה שלו הוא בריא ונעים.

ואני מעזה לומר ביומרנות רבה (שייתכן שמקורה פשוט בטעות) שההבנה הזו, שהבחירה הזו היא לא בחירה של הקפדה, מקורה בתודעה ולא בשום דבר אחר ושהיא זמינה לכל אחד ואחת על פי בחירה. למה קשה לבחור בה? זה כבר סיפור אחר והרבה יותר ארוך וגם מאוד אישי לכל אחת. אבל האפשרות לגמרי שם, באופן הכי לא ניו אייג'י שיש. אני תוהה אם את מכירה באפשרות הזו או שהיא נראית לך מופרכת. ואם את מכירה בה, האם את מכירה בה גם כאפשרות ביחס אל עצמך או שרק באפשרות שיש לאחרים שאת תופשת כשונים ממך.

יצא קצת סלט. מקווה שאני מובנת.

[גוגוס*]

פתאום הבנתי שיש לי פואנטה שטרם נכתבה פה (נגיד...) - כתבנו כאן פעם על החרדה מהנצח (ש"אצטרך" לעשות דברים לנצח) ואיך אפשר בעזרת ניסוי תחום בזמן להתגבר עליה. ובכן, אני חושבת שמרוב ניסויים התגברתי על חרדת הנצח שלי לתמיד. כאילו שתודעת הניסוי שלי החליפה את תודעת הנצח שלי. אני כנראה לנצח אעשה ניסויים תחומים בזמן, שיש ביניהם הפוגות מכל מיני סוגים ואורכים, במקום לחפש משהו שאצליח להתמיד בו. אני מתמידה בניסויים.
יש לי מסגרת מאוד ברורה של מה ואיך שכבר עובדת בשבילי אבל היא כבר לא דורשת הקפדה (או, כמו שקראה לזה יפה ניצן, "דתיות") כי יש בה קבלה מאוד גדולה של הרעיון הנע ונד. אני כבר לא בחיפוש יותר. אני בחקר של מה שכבר מצאתי. וזה מצב תודעתי שונה לגמרי מזה שבו התחלתי.

עוברת, תודה על האפשרות לדייק את זה לעצמי. זה צמח לי כמו פרח מתוך הדיאלוג איתך.

[עוברת_אורח*]

מה שאת כותבת מתחבר לי (בדרכים עלומות שכרגע אני לא יכולה לשים עליהן את האצבע) למה שכתבת לא מזמן על המרחק בין מי שאת לבין כל מיני דברים שאת עושה. אולי לא קראתי אותך נכון, אבל התחושה שלי היתה כאילו את מצליחה ללבוש איזו מישהי מוצלחת, והיא כל כך מוצלחת עד שלא בא לך להוריד אותה ממך אפילו שאת בעצם קצת אחרת.
ואני, בעוונותי, לא מחזיקה מעמד בתור מישהי אחרת. ותאמיני לי, במהלך שנותיי בבאופן היו לי אינסוף הזדמנויות למדוד אופציות הרבה יותר מתקדמות ומוצלחות של עצמי, ואף אחת לא באמת החזיקה מעמד. מה שממילא היה שם קבל חיזוק, מה שהיה חיצוני נשר די מהר.
אז את צודקת לגמרי בכל מה שכתבת לי - גם בעניין של ההשלמה, וגם בזה שקלטת שאני אמנם לגמרי מקבלת את כל מה שאת אומרת כל הבחירה נטולת ההקפדה, אבל עמוק בלב מניחה שכל זה קשור לאנשים לגמרי אחרים, ולא באמת לי. כי אני, לא סתם קוראים לי עוברת אורח גם אחרי כמעט תשע שנים באתר. אני יושבת כאן על מדרגה בצד, מקשיבה לכן מדברות וזורקת הערות ביניים, ובאמת באמת באמת מתרשמת מכל מה שנאמר כאן (במובן הרחב של "כאן" - בכל האתר, לא רק בדף הזה). אבל אני לא מכאן, וזו לא המסיבה שלי, ולכן אני נקראת לך קלילה ושמחה ולא מתחייבת לכלום ולא נכנסת באף אחד.
ואני יודעת שאת לא אוהבת מחיקות, אבל עוד מעט אני אמחוק את זה.

[עוברת_אורח*]

(את כמובן מבינה שזו לא המסיבה שלי לא מפני שיש לי איזו מסיבה אחרת, כן? אני לא עוברת אורח דווקא באתר הזה, אני עוברת אורח באופן עקרוני)

[אפרת*]

עוברת אל תמחקי בבקשה, מה שכתבת הוא מקסים וחשוב. לי.
גם אני כמוך, ומזה זמן אני אפילו אוהבת את עצמי יותר, דווקא בגלל שאני ככה. או בפראפראזה על דברי בשמת: זה בדיוק הצירוף שמתאים לי.
אני רוצה שלפעמים האוכל יהיה מנחם, ושלפעמים הוא יהיה רק מזין, ולפעמים הכי חשוב לי שהוא יהיה טעים או ממש מתוק. בלי מחויבות ובלי כללים מדויקים מאד.
אחרי הכל אני כאן בשביל ליהנות, וימי חיינו כשמונים שנה וכל זה.

ותודה לכולכן. אני קוראת שקטה, שמהנהנת במרץ אחרי כל אחת שכותבת כאן, וחושבת שאתן אוסף של נשים חכמות במיוחד ומודעות בטירוף, ואני לוקחת מכן המון לחיים שלי, לא רק בעניין התזונה. וזה לא מעט בכלל.
(ואישית לגוגוס: הריפריימינג שלכם הם סופר-וואוו. איך את עושה את זה ?!)

[יונת_שרון*]

(את כמובן מבינה שזו לא המסיבה שלי לא מפני שיש לי איזו מסיבה אחרת, כן? אני לא עוברת אורח דווקא באתר הזה, אני עוברת אורח באופן עקרוני)

נדמה לך. את מסמר המסיבה, פשוט בהכחשה.

[מיכל_בז*]

עוברת אל תמחקי בבקשה, מה שכתבת הוא מקסים וחשוב. לי.

כן. גם אני מצטרפת. ומבטיחה להתייחס לזה בנון שלנטיות מוחלטת כדי שתמשיכי להרגיש עוברת אורח באופן עקרוני, מעשי וטבעי, כמובן.

טוב, גיליתי את אבן הנגף* בדיאטת הקשב המופלאה שלי. טוב, יש שתיים:

• מסתבר שנורא קל לא לפתוח את המחברת כשרוצים.
• פאק איט. אני לא מרזה.

אז אני מכריזה על ניסוי כמויות. כן. הגבלת כמויות. אבל באיזי, בלי מרמור. מזמן יש לי הרגשה שאני אצטרך להתייחס לזה ומכיוון שאני מתרגלת ענייניות, אז אני מתרגלת ענייניות גם פה. לא מרגישה מקופחת, כי הרי אם אני ארצה, אני תמיד אוכל להפסיק, נכון?
אז מה קשור קיפוח לכל העסק?

• אבן הנגף זה כי משום מה קראתי עכשיו את ג'יין אייר שוב, פעמיים ברצף ומר רוצ'סטר אומר לה: "הנה, עכשיו הגענו לאבן הנגף שבאופייה של ג'יין." ולמה הייתי חייבת לחלוק? אין לדעת. באמת.

[בשמת_א*]

ולמה הייתי חייבת לחלוק? אין לדעת. באמת.
נו, ברור, לא? כי אנחנו קבוצת התמיכה שלך ואנחנו נבין בדיוק איך מה שמיסטר רוצ'סטר אומר לג'יין מדוייק גם לגבייך בהקשר הנוכחי וכי קראנו ואנחנו אוהבות (לפחות חלק מאיתנו (-: ) את ג'יין אייר (-:

[גוגוס*]

שיואו, עוברת, מאיפה מתחילים? אזהרת מסע לציבור הנוסעים ועוברי האורח - זה הולך להיות ארוך.

את מסמר המסיבה
מצטרפת ליונת. לא יודעת לגבי ההכחשה אבל זו גם התחושה שלי. אני ממש שמחה, במין אופן אקטיבי כזה, לראות כאן את שמך ולקרוא אותך. ואם לדייק, אז אני מרגישה שבאישיותך יש משהו, חלק, נטייה, להיות עוברת אורח, אבל גם המון משהואים אחרים שהם לא עוברי אורח ושלוקחים חלק במסיבה בדרכם המיוחדת. ואם להיות פסיכולוגיסטית רגע סתם כי בא לי - אני מרגישה ש"עוברות האורח" כמאפיין אישיותי או התנהגותי הוא פשוט משהו בעצמך שאת מחבבת ונוח לך להציג אותו לעולם וזה סבבה. אבל אם את חושבת שכל שאר החלקים שלך, היציבים ולא עוברי האורח בכלל, מצליחים להסתתר מאחורי זה אז תחשבי שוב. הם לא. דווקא בולטים מאוד ונעימים לי באופן מיוחד.
במה זה בא לידי ביטוי? למשל בזה שאני סומכת על זה שאת כאן. אני ממש מרגישה את נוכחותך גם כשאת לא כותבת. כאילו שאני יודעת שאת קוראת. זה לא בדיוק משהו שמרגישים כלפי עוברי אורח, נכון? וזה נעים לי ביותר ואני מנצלת את ההזדמנות לומר לך גם תודה על זה.

ואני יודעת שאת לא אוהבת מחיקות, אבל עוד מעט אני אמחוק את זה.
אז זהו, שדעתי לא קובעת כלום. אבל עדיין אשמיע אותה ואני מהמרת שגם את לא אוהבת מחיקות. אז אם אני צודקת אנא השאירי. אני משתדלת להציף את מה שכתבת בכתיבה תגובתית כדי שיהיה לך יותר קשה לעשות את זה אם תחליטי בכל זאת. מה חשבת, שאני פראיירית?

התחושה שלי היתה כאילו את מצליחה ללבוש איזו מישהי מוצלחת, והיא כל כך מוצלחת עד שלא בא לך להוריד אותה ממך אפילו שאת בעצם קצת אחרת.
כתבת לי משהו מאוד מעניין ואני עוד אחשוב עליו רבות כי זה איך שאני נתפשת על ידי אנשים מסוימים, למשל, כמוך. אבל... זה לא בדיוק איך שאני מרגישה ואני אסביר לטובת זה שאולי תמצאי למה להתחבר בתחושה הזו ולא לראות בה משהו שבהכרח כל כך רחוק ממך.

מהצד שלי, אני לא לובשת מישהי מוצלחת. אני לובשת הרגלים (לא דפוסי אישיות או קווי אופי, רק הרגלים) שנראה לי שישדרגו לי את איכות החיים. ולכן זו בכלל לא מישהי שהיא אחרת ממני. היא בדיוק אני, מנצלת עד תום את כל נקודות החוזק שלי, שיש לה איזה הרגל חדש להתגנדר בו. אני חושבת שברמה העמוקה ביותר הרגל לא יכול להעיד כלום על אדם. הרגל זה לא מי שאנחנו. קצת כמו עם כסף. הוא לא מי שאנחנו אבל הוא יכול לקנות לנו איכות חיים מסוימת מאוד.
כך אני עם הרגלים. אני מאמינה שאני יכולה לאמץ, ברמה כזו או אחרת, כל הרגל באשר הוא אם הוא מוצא חן בעיניי מאוד והאימוץ הזה יכול לשדרג לי את איכות החיים. אבל אני? אני נשארת אני לגמרי. כמוך, אין לי שום יכולת, ולו לכמה דקות, להיות מישהי שאני לא אני. על הרקע הזה נכשלו כישלון חרוץ כמה ניסויים מאוד גדולים שעשיתי בחיי ושבמקרה לא היו קשורים לתזונה או רכישת הרגלים חדשים. למדתי כבר את הלקח וכאלה אני בכלל לא מנסה יותר.

ובדברים שלך מתחבא עוד משהו שכדאי לשים אותו בשמש - כדי שתראי אותו וגם בשביל לייבש אותו קצת - שאת מזהה את דפוסי האכילה שלך כמשהו שהם את , כאילו הם חלק מהזהות שלך. וזו, יקירתי, פשוט טעות. את יודעת שאני ממש לא מרבה לעשות שימוש במונח הזה בהקשר למשהו שמישהי אחרת אומרת אבל אני ממש בטוחה בזה אז מרשה לעצמי.
האוכל והאכילה הם לא את, הם משהו שאת עושה, בזמן הזה של החיים שלך מול הנסיבות הנוכחיות. וגם אם כרגע נדמה לך שאת לא בוחרת שם כלום ואולי לא יכולה לבחור שם כלום ורק אחרים יכולים זו עדיין טעות תפישתית. ואולי יועיל, בשביל החיים הארוכים שעוד יבואו והמחשבות שהם יזמנו, לעשות שם איזה עידון. אולי לנסות לראות שהאכילה והאוכל הם מבוססי בחירה ושכרגע קשה לך מאוד מאוד לבחור אחרת או שאת פשוט לא רוצה לבחור אחרת. וזה בסדר גמור לגמרי אבל עדיין לא מאיין את אפשרות הבחירה שקיימת שם, למתישהו אם תרצי.

ואת יודעת מה הראייה הכי טובה לזה? מה שכתבת בעצמך. שבארץ הבחירות הללו עובדות בסדר אבל בארה"ב לא. כלומר, אם העולם סביבך היה מסודר אחרת זכות הבחירה שלך היתה גלויה יותר והיית יכולה לעשות בה יותר שימוש. כלומר, גם לדעתך היא קיימת וגם לדעתך היא קיימת שם גם בשבילך.

במהלך שנותיי בבאופן היו לי אינסוף הזדמנויות למדוד אופציות הרבה יותר מתקדמות ומוצלחות של עצמי, ואף אחת לא באמת החזיקה מעמד.
כתבתי ומחקתי הרבה תגובות למשפט הזה. היה לי קשה לקרוא אותו וכל מה שאני יכולה לומר בעניין, ושיהיה מדויק, זה שמשהו במילה "למדוד" יושב לי שם לא טוב ושה"החזיקה" הפסיבי יושב לי לא טוב. אבל אני לא יודעת לומר יותר מזה. אם יבוא אני אוסיף. משהו שם בתהליכים האלה (שאני לא יודעת עליהם כלום אז מאוד מסוייגת ובגלל זה מחקתי) נשמע תלוש ממך. בא מבחוץ, נתלש מעצמו... לא כמו תהליך שהוא שלך

נ.ב - בא לי לחבק אותך.

[גוגוס*]

אפרת, ברוכה הבאה! איזה כיף.

מילה לגבי מסגור מחדש רק למען המורכבות הקיימת - זה משהו שיש לי אותו מהבית, מינקות. אצלנו בבית תמיד ראו את חצי הכוס המלאה וכל הזמן הדגישו את מה שחיובי ומעודד.
אבל אם תשימי לב למילים המודגשות תראי שלפעמים הדבר הזה, כשהוא עקבי כל כך, יכול בקלות לדחוק כל מי חלקים שדווקא מוטב לתת להם קצת מקום. על אף שאני אסירת תודה להוריי על האופטימיות שהם נטעו בי, לקח לי כמה שנים טובות (והערה של מכרה אמיצה במיוחד) להכיר במגבלות של זה, ועוד כמה שנים גם לעשות משהו בעניין כדי להיות מסוגלת להיפטר מהעשייה הזו כטייס האוטומטי שלי.
אז תודה לך על הפרגון אבל גם תזכורת חשובה לעצמי לראות את המחיר שיש לפעמים לעשייה הזו ולהיזהר.

[גוגוס*]

ולמה הייתי חייבת לחלוק? אין לדעת. באמת.
בטח שיש. כי את מקסימה. וזה מה שהיתה עושה אשה מקסימה.

ועכשיו, לניסוי שלך. לא ביקשת שום עצה אבל אני במצב הרוח המתאים לעצות אז תתמודדי
המחברת - קבלי הזדהות. מציעה לך להניח אותה ממש קרוב. למשל, אצלי, הקירבה למקום שבו אני כותבת מעוררת בי את המחשבות שהייתי רוצה לכתוב גם אם אני לא כותבת אותן. ויש לזה ערך בפני עצמו. בכל אופן, זה יותר טוב לי מאשר גם לא לחשוב את המחשבות האלה.

הכמויות - אני איתך. ניסיתי כבר הרבה פעמים וזה עבד לי רק לתקופות מאוד קצרות. לא בגלל משקל אלא בגלל שאני פשוט מרגישה רע בגוף. איזה אלמנט של דחיסה לא נעימה רק בגלל שזה שם. וגם אם זה הסלט הכי מזין שיש זה לא נעים. אולי תוכלי להתרכז בזה במקום בהשלכה של זה על המשקל. בנעים/לא נעים של הגוף.

אבל באיזי, בלי מרמור
אז מה קשור קיפוח לכל העסק?
מיכל, זה שם. לא לטאטא מתחת לשטיח. עוד לא עשית צעד ואת כבר מריחה את המרמור וטועמת את הקיפוח. בכלל לא משנה מה זה קשור. אצלך זה קשור ואם תנפנפי את זה לא יהיה לך שום סיכוי כי תהיי במאבק. את יכולה לנסות במקום זה לחשוב על פיל לבן וזה יהיה יותר קל

מציעה לשבת ולנהל שיחה עם עצמך. ניסיוני הדל אומר שעוד תנהלי עם עצמך את השיחה הזו הרבה הרבה פעמים עד שזה יתחיל להתעמעם ועוד הרבה הרבה עד שזה לא יעלה יותר. המחשבות האלה על הניסוי הזה, או על עצם הניסוי שמושך אותך להרגלים חדשים, מעוררות אצלך מרמור וקיפוח. סבבה. בואי נעבוד עם זה. אפשר להתחיל בלירוק הכל על הדף כאן, אחרי שתזהירי מראש וכולנו נביא מטריות שכבר אופסנו עם בוא האביב. מה את אומרת?

[מצ'רה*]

אני ממש שמחה, במין אופן אקטיבי כזה, לראות כאן את שמך ולקרוא אותך.
גמני.
כדי שיהיה לך יותר קשה לעשות את זה אם תחליטי בכל זאת
D-:

[עוברת_אורח*]

למה הייתי חייבת לחלוק?
מתוך נדיבות, כפרה, מתוך נדיבות

[עוברת_אורח*]

אגב, חשוב לי לציין שלמרות שאני מכירה את ההרצאה בקישור שיונת שמה לא חשבתי עליה כשכתבתי.
רק למחרת הבנתי שיש כאן הדגמה מצויינת של ההיפותזה שמועלית בה.

[גוגוס*]

רק למחרת הבנתי שיש כאן הדגמה מצויינת של ההיפותזה שמועלית בה.
ההרצאה באמת מעולה (גם אני כבר צפיתי בה אבל שמחתי לראות שוב).

עוברת, מה לדעתך מדגים את ההיפותזה שלה? מודה שלא ירדתי לסוף דעתך.

[עוברת_אורח*]

קודם כל גוגוס, רק להבהיר שזה שאני לא עונה על כל הדברים הנפלאים, המעמיקים והנכונים שכתבת זה כי מדובר בטקסט שדורש ריכוז ופנאי שאין לי כרגע. אני מקווה שממש בקרוב אני אוכל לחשוב על הדברים לעומקם ולהגיב.

ספציפית לגבי הקישור של יונת, הרי כל ההרצאה מדברת על כך שאנשים שמצליחים ליצור קשרים מתאפיינים בנכונות לחשוף פגיעוּת. עכשיו אני, גברת עוברת אורח הבדחנית הקלילה (באתר כמו בחיים) באתי פתאום עם קטע חושפני-אישי-מביך שמיד רציתי למחוק, ומה קרה? קיבלתי שלל תגובות מחבקות, מחזקות ומשמחות. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי, כמובן, ובכל פעם אני מופתעת מחדש (או במילים אחרות: אני מצליחה לשכוח את זה ולא ללמוד את הלקח).

[גוגוס*]

עוברת, תודה על המילים החמות. באמת השקעתי כי הצתת אצלי הרבה מחשבות. אבל אני מודה שמעולם לא היה לי צורך בתגובה לדברים שאני כותבת. קחי מזה מה שתקחי מתי שתקחי. יש לי צורך בתגובה רק כשאני פתאום נבהלת שאולי פגעתי במישהו או כתבתי משהו לא לעניין.

באתי פתאום עם קטע חושפני-אישי-מביך שמיד רציתי למחוק, ומה קרה? קיבלתי שלל תגובות מחבקות, מחזקות ומשמחות.
עשה לי חם מאוד בלב לקרוא את התובנה הזו ולדעת שככה הרגשת מול התגובות שקיבלת. זה כאילו אמרת שהרגשת בבית (המממ... בבית כמו שצריך להיות, לדעתי).

שלל חיבוקים @}

[עוברת_אורח*]

בדיוק כמו שצריך להיות בבית, ואין כמוך לתת הרגשה של בית!
(נגעת בנקודה קצת רגישה אצלי)

[עוברת_אורח*]

מיכל, השמיעי קול!

[מיכל_בז*]

שלום!

נפלתי לתוך קדחת השחת+שבוע אינטנסיבי בעבודה+ ספר פנטזיה ממכר.
אבל הנני.
המצב המנוזל הזה לא היה קל והייתי במחזור ואיכשהו כל זה ביחד גרם לי להרגיש נורא נורא רחוקה מהגוף שלי. הרגשתי סתומה ונוזלת בו"ז, סליחה על הגרפיות.
אבל התמדתי במה שזה לא יהיה שאני עושה וזה היה מגניב. הכל מגניב. למשל התובנה הזו: אני יכולה לאכול סוכר וגלוטן די בקלות, בלי שאני אחר כך אמשיך לאכול את זה במשך שעות, אבל מה שכן, אני חייבת להיות מודעת לזה לזמן מה אחר כך.
כי אכן, יש כמיהה פיזית. אבל אם אני מודעת לה היא פשוט שם. ובסדר.

אני לא מרגישה מקופחת, במודע. אני פשוט עושה את מה שזה לא יהיה שאני עושה. מה באמת אני עושה? אני לא יודעת.
זה מרגיש אופטימי וחזק, לפעמים. זה כל מה שאני יודעת.

אני רוצה לומר שאני עדיין נחושה בדעתי לרזות, עדיין ממש יודעת שזה עומד לקרות ועדיין לא מרזה כלל וכלל.
ושקנינו משקל. וביום שני אני אשקל שוב.

מוזר להיות בעלת משקל שוב.

זהו.
ומה נשמע?

[גוגוס*]

יש כמיהה פיזית. אבל אם אני מודעת לה היא פשוט שם. ובסדר.
זה נשמע טוב.

זה מרגיש אופטימי וחזק
גם זה!

אני לא מרגישה מקופחת, במודע
וגם זה. אבל בניגוד לשניים האחרים, אותו אני לא לגמרי מבינה. רוצה להסביר או סתם להיות בשקט בטוב שלך?

[עוברת_אורח*]

הי, מה לגבי הספר? לא תזרקי משהו? שם הספר, שם המחבר, האם חלק מטרילוגיה?

[מיכל_בז*]

_אני לא מרגישה מקופחת, במודע
וגם זה. אבל בניגוד לשניים האחרים, אותו אני לא לגמרי מבינה. רוצה להסביר או סתם להיות בשקט בטוב שלך?_

לא יודעת. אני שוב, בהעדר מילה אחרת, נורא מבולבלת. לא כתבתי כבר יומיים במחברת שלי. לא חכמה המחברת הזאת, שכל כך קל לסגור אותה.
מה זה אומר "לא מקופחת במודע?" שבמודע אני שמחה. אבל ברגעים של חוסר המודעות, כשאני עייפה או פשוט צריכה לסגור את הראש, אני עדיין בורחת לאוכל. במובן הזה, אוכל הוא כן סם, גם אם אני לא מאמצת את שיח ההתמכרות.
הוא מטשטש תודעה.

אתמול בלילה, למשל, הייתי ערה רוב הלילה (אני ועוד אמא טרורת עיניים ותינוקת אחת של השכנים שלא הפסיקה לבכות) עם הספר ועם קופסה של גרנולה ללא סוכר.יש משהו, בשוטטות העייפה הזו של היד לתוך הקופסה, כשאני מודעת ולא מודעת למה שאני מכניסה לפה, שעושה לי שקט בראש. והשקט הזה מבורך, אלא שהמחיר שלו יקר מדי.

אני יודעת על מה אני לא רוצה לחשוב. אני גם מכירה כבר מספיק טוב את המחשבות שלי כדי לדעת שרובן באמת לא מועילות לשום דבר ואני זקוקה לשקט הזה נואשות. הוא באמת הקרקע שעליה אני מתייצבת.
הוא נותן לי מספיק נשיצה כדי לטפל בעצמי בעדינות אחר כך, כשיש לי זמן לחשוב.
אוף. אני מרגישה מאוד מאוד לא ברורה. אני מקווה שאני יותר ברורה.

אגב זה, עכשיו נשקלתי במשקל הדיגטלי הלא מהימן וירדתי קילו. אני ובנזוגי החלטנו שמעכשיו הוא מאוד מהימן כשיורדים ובלתי מהימן בעליל כשעולים. זאת נראית לי שיטה טובה.

הי, מה לגבי הספר? לא תזרקי משהו? שם הספר, שם המחבר, האם חלק מטרילוגיה?

אני קצת נבוכה, כי הוא סוג של רומן רומנטי, תכל'ס. טיגאנה/גיי גבריאל קיי. ולא טרילוגיה, לצערי. אני כבר צריכה איזה ספר חדש לבלוע.

[עוברת_אורח*]

אני קצת נבוכה
זה לא המקום הנכון. כאן לא נבוכים מכלום. וממילא ספרות פנטזיה היא... איך לומר בעדינות.... לא פסגת היצירה האנושית (אבל חומר קריאה נעים, משובח וממכר).
רק לוודא שקראת את כל "שירים של קרח ואש" שיצאו בעברית ו/או באנגלית ואת כל הספרים של רובין הוב, כי אם לא אזי נכונו לך שעות ארוכות של עונג.

[גוגוס*]

מיכל יקירתי, אני מודה שלא לגמרי הבנתי. לשמחתך, הבנתי אינה חשובה כלל. חשובה הבנתך שלך.
אני שמחה שכתבת את הדברים. מהכרותי הקצרה איתך זו תמיד תחילתה של דרך שבסופה הדברים מובנים לך . כלומר, אלו שבכלל חשוב לטרוח להבין אותם

כשאני עייפה או פשוט צריכה לסגור את הראש, אני עדיין בורחת לאוכל. במובן הזה, אוכל הוא כן סם , הוא מטשטש תודעה.
נקודה אחת, למיטב הבנתי הלא מקצועית בעליל, סם משנה תודעה. כמו שאני תופשת את זה - סם לוקח את התודעה שלך ו"נותן" לך במקומה אחרת. מה שאת מתארת נשמע יותר כמו השתקה של התודעה, כמו נמנום. אני יודעת שמילולית זה נשמע מאוד קרוב אבל אני כן מבחינה בשוני ולכן אני לא רואה מזון כסם.

ועוד נקודה,שמתחברת לדברים עוברת בזיהוי של אכילה עם כל מיני דברים שלא קשורים אליה - שימי לב שאת לא מדברת על "אוכל" אלא על אכילה, על הפעולה. כלומר, המיקוד בשבילך הוא בעצם הפעולה שמתבצעת במקום להישאר בתוך תודעה שאין לך כרגע חשק אליה. מה שקופץ לי שוב זה שמדובר בבחירה. ובסמים, סימום והתמכרות אין בחירה. לא בא לך על משהו ואת בוחרת באחר. את לגמרי לגמרי במצב שאת יכולה גם לבצע בחירות אחרות. לא נשמע לי כמו התנהגות של סמים.
סתם לשם ההמחשה - נגיד שמשהו מאוד מאוד חשוב היה תלוי בכך שתישארי עם התודעה שלך ולא תאכלי באותו רגע. אני מנחשת שהיית עומדת במשימה הזו בקלות רבה מאוד. שוב, לא התנהגות של התמודדות עם סם.

למה אני טורחת? כי עם או בלי שיח של התמכרות, סם היא מילה קשה. יש לה מטענים (חלקם ממש אנרגטיים. שמישהו יקרא ל חני בונה ). ואם את בוחרת בה את נתקעת עם המטענים הללו. אם אפשר לבחור אחרת, במשהו רך יותר, נדיב יותר כלפי עצמך, מנחם... לא עדיף?

זה לא המקום הנכון. כאן לא נבוכים מכלום
ימות המשיח הגיעו אם איני צריכה לכתוב זאת בעצמי. עוברת, תודה. זה נשמע כמו מוסיקה כשזה בא מהמקלדת שלך.

אני עצמי פורשת לחודשיים. נכנסת לתהליך עמוק של ריפוי עצמי שלא יכול לכלול הפעם את האינטרנט. אני בטוחה בזה.
זוכרות את הממצא שיושב אצלי באגן? הגיע הזמן להיפרד ממנו לשלום. עוד אשוב... @}

[מיכל_בז*]

גוגוס, בהצלחה!

אני מחכה בקוצר רוח לשמוע על התכנית+הטבלה האדירה שנמצאת בבסיסה.

אני גם קצת שמחה שהדף שוכך לעת עתה. אני נורא נמשכת לכתוב פה וזה בא על חשבון המחברת שלי.
והמחברת הזו חשובה. ברור לי שהיא חשובה.

חג שמח ונשיקות.

[מיכל_בז*]

רק לוודא שקראת את כל "שירים של קרח ואש" שיצאו בעברית ו/או באנגלית ואת כל הספרים של רובין הוב, כי אם לא אזי נכונו לך שעות ארוכות של עונג.

קראתי את "שיר של אש וקרח" כשהייתי מובטלת. זה היה מענג. אני חושבת שזה, למשל, כן ספר ממש טוב, כשלעצמו.
אבל את רובין הוב טרם. יש! ספר לחג! אני מיד רצה למצוא.

[ממ*]

עם כל עיסוקי במחקר די מופשט, אני בהחלט צורכת תרבות נמוכה. המזל שלי הוא שאני יכולה לתרץ את זה בכך שאני זקוקה להכיר את זה בעבור המחקר וההרצאות...

אני קוראת את כולכן באדיקות. מסכימה עם ההבחנה של גוגוס החמודה בין אוכל לאכילה. חשוב מאוד. מאמצת.
אני במצב לא רע מבחינת האוכל. לא יכולה לאכול רק אוכל חי, כי לא מסתדרת בלי ירקות אפויים וטופו וביצים (אורגניות). אבל הרוב חי, ואני בכיוון של החלפת הפחמימות בשומנים טובים.
עם זאת, העזתי להישקל לאחרונה. ואני עשרה (!!) קילו יותר מאשר אחרי הלידה (לפני שבע שנים). זה מדכא אותי מאוד.

[ממ*]

גוגוס, עכשיו ראיתי שאת לוקחת הפסקה. בהצלחה רבה

[עוברת_אורח*]

אני לא יודעת לגבייך מיכל, אבל אני לגמרי מזהה את עצמי במה שגוגוס כותבת. אין לי נסיון עם סמים, אז אני לא יודעת אם זה שונה (בכל זאת, סמים זה לא רק הרואין, זה גם טבק ואלכוהול), אבל עם אוכל יש לגמרי את הנקודה הזו שבה אני אומרת לעצמי: בחייאת, למה את צריכה לאכול את זה? ואני עונה לעצמי: רבאכ, עזבי, אין לי כח/ היה לי יום קשה/ זה טעים/ וואטאבר. ובנקודה הזו אני יכולה לבחור אחרת, אבל אני לא. אני מתנהגת כמו ילדה שבועטת בהוראות של ההורים שלה, שלא רוצה שיגידו לה מה לעשות.
ואני יודעת שהמפתח טמון בהחלפת הקול שבראש שלי מההורה הרע, שמורדים בו מתוך הרגשה של ״אף אחד לא מבין אותי , שיילכו לעזאזל״ לקול שלי עצמי, שיכולה לעשות מה שבא לה ובוחרת בטוב.
אני יודעת שמישהו מאיתנו כבר כתבה את זה, אבל אולי מתוך החזרה תבוא ההפנמה.

גוגוס, שתהיה לך הפסקה מבורכת ומעשירה. נהיה כאן כשתשובי, ונשמח לשמוע (זה מן ניסוח עקום שמשתדל לא ליצור לחץ של ״תחזרי! תחזרי! מתגעגעים כבר מעכשיו!״)

[עוברת_אורח*]

אה, מיכל, וכל מה שכתבתי שוב קשור לקיפוח. נראה לי ששתינו עוד צריכות לפרק את המטען הזה.

[מיכל_בז*]

אה, מיכל, וכל מה שכתבתי שוב קשור לקיפוח. נראה לי ששתינו עוד צריכות לפרק את המטען הזה.

כן... מה באמת הקטע עם קיפוח?

אצלי זו תחושת מקופחות כללית כזו שאני חייבת להודות שאני לא מתה עליה - היא בכיינית. אני בכיינית.


אבל אולי הגיע הזמן כבר לקבל גם את זה. יש לי גם ת'קטע הבועט הזה, ניסחת את זה כל כך נכון, עוברת, כאילו דיברת מתוך הגוף שלי.
זה קטע ילדותי, לגמרי. אבל לא רק התנהגותית, אלא גם ילדי - במובן שהוא עדיין טמון בילדות.
הילדות הזאת - איזה נדנוד זה. עד איזה גיל זה נמשך?

כשדיברתי על סמים האמת שחשבתי יותר על מריחואנה. לא בדיוק משנה תודעה, יותר נותנת למוח להיות רגוע, מנותק. אבל האמת שעכשיו אני חושבת שאין "סם" שיכול להקביל לאכילה. לא רק בגלל עניין הבחירה. אלא כי אני לא חושבת שיש משהו שמרגיע אותי כל כך.
הדבר היחיד שמקביל לזה זה מוצץ. בחיי, אני עדיין זוכרת את תחושת הרגיעה המושלמת ששאבתי מהמוצץ.

[מיצי_החתולה*]

מיכל, רוצי לקרוא את רובין הוב! אני קצת מקנאת בך שזה עוד לפניך.

[מיכל_בז*]

מיצי, עוברת, עם מה להתחיל? או שזו רק סדרה אחת?
ואנגלית או עברית? אתם יודעות איך התרגום?

[עוברת_אורח*]

יש ארבע טרילוגיות שקראתי (אני יודעת שיש יותר). אני ממליצה להתחיל עם טרילוגיית "הרואים למרחוק" ("שליחותו של רוצח" הוא הספר הראשון בטרילוגיה, אאל"ט). אני קראתי את הרוב בעברית, כי זה מה שהיה בספריה. התרגום לא מדהים, אבל כנראה לא פוצע את העיניים, אחרת הייתי מפסיקה.
לדעתי זה לא ברמה של "שירים של אש וקרח", אבל זה לא רע בכלל וכיף גדול.

[עוברת_אורח*]

אני עדיין זוכרת את תחושת הרגיעה המושלמת ששאבתי מהמוצץ
ברצינות? אני הייתי עם מוצץ עד גיל ארבע, אבל אני לא זוכרת כלום.

[מיצי_החתולה*]

אחרי טרילוגית הרואים למרחוק, שהיא טובה מאוד, יש את טרילוגית "סוחרי הספינות החיות" (שתי הטרילוגיות מתרחשות באותו העולם, אם כי אין לכאורה קשר ביניהן). אני ללא ספק בדעת מיעוט בקרב קוראי הוב שפגשתי, אבל הסדרה הזו היתה מדהימה בעיני. ממש.

[עוברת_אורח*]

לא, לא, מיצי, אני גם מאד מאד אוהבת את טרילוגיית הספינות ואפילו את הטרילוגיה השלישית שמחברת ביניהן!

[מצ'רה*]

שנת הפנטזיה שלי? (-;

[מיכל_בז*]

זהו, נגמר פסח, אני חוזרת לעניינים, מי איתי?

[מיכל_בז*]

טוב, אז אני מכריזה: צום סוכר וגלוטן. תאריך סופי: לא ידוע. בואו נתחיל בחודש.

תודה שלום ובהצלחה לי גם.

[גוונים*]

מיכל, אני אתך.
גם אני בכיוון של לחזור לעניינים.
חושבת על זה כבר חודש בערך והחג היה מן שלב כזה שצריך לעבור כדי שאחריו אפשר יהיה להתחיל (הכל אצלי בראש כמובן).
היעד שלי הוא הורדת גלוטן והפחתה משמעותית של סוכר.
כן, אני יודעת שיש הטוענים שרק להפחית הופך את זה ליותר קשה עד חסר תכלית אבל בשבילי להוריד לגמרי סוכר כרגע נראה בלתי אפשרי וגורר שינויים מהותיים נוספים ולכן ישר תוקע אותי עוד לפני שבכלל התחלתי.

מיכל כשאת מורידה גלוטן וסוכר את נמנעת גם מאורז? ותפוחי אדמה? ודבש? איפה את שמה את הגבול? אני מניחה שעיקר הענין הוא המעובדים, אבל אני די יכולה לחיות על דבש נניח ואני בכלל לא בטוחה שזה טוב/בריא/מזין כל כך...

[גוגוס*]

יקירותיי המקסימות, שיהיה לכן בהצלחה. לצערי לא יכולה להיות אתכן הפעם בתוך זה. אבל שולחת מחשבות חיוביות ותקווה שיהיה לכן סיבוב מוצלח.
בנוסף, מעשית אני לגמרי אתכן ביחד, אבל פשוט לא מדווחת הפעם. אי לכך, מזכירה את מה שעובד תמיד בשבילי - פעילות גופנית כלשהי, גם אם מתונה מאוד.
אני חובבת את היוגה שלי אבל כשלא היה לי כוח לזה גם סתם הליכה בחוץ עשתה את העבודה. זה מזכיר בריאות ומאפשר פנאי למחשבות טובות על עצמנו והתכווננות הלאה.
חצי שעה ביום של זמן לעצמי, שקט (להשאיר פלאפונים בבית) והרהור בדברים הטובים שאני עושה לעצמי.
חיבוקים חמים.

[גוונים*]

גם אני בכיוון של לחזור לעניינים.
כמובן שיומיים אחרי שהצהרתי קבל עם ואתר על כוונותי, עבר עלי היום יום תזונתי מחריד. אכלתי כל כך הרבה ג'אנק מקמח לבן שאפילו לא רציתי! שאפילו לא היה טעים!
(בגלל זה הפסקתי להצהיר, כי כל כך צפוי שזה יקרה ככה.)
בשלב מסוים (כשלארוחת ערב אכלתי 3(!!) משולשי פיצה ברצף, אחרי טוסט לארוחת צהרים וקרואסון לארוחת בוקר ועוד קצת גלידה באמצע )-: ) הרגשתי שאני פשוט עושה לעצמי בכוונה, כאילו כדי לגרום לעצמי להרגיש כל כך רע, כדי שאז הגוף באמת יזכור, ותהליך החזרה לתזונה שאני רוצה ינבע מהגוף ולא מהראש, כי נראה לי שרק ככה זה יוכל להצליח באמת.
אז אכן, הגוף שלי סובל כרגע, ממש. הוא באמת כבר לא רגיל לג'אנק כזה וכמויות כאלה.
ואני מקווה שזה יעשה את העבודה להפעם.
אז מצהירה שוב, לא מוותרת ולא מתיאשת - היעד שלי הוא הורדת גלוטן והפחתה משמעותית של סוכר.

גוגוס, תודה, את נשמה@}

[אישה_במסע*]

נראה שמזמן לא הגבתן פה, אבל ממש בא לי להצטרף לדף הזה, אז הנה אני מחייה אותו

גוונים, אני אנסה לתת עצה שעובדת מצויין בשבילי, בכל התחומים, אבל לא עובדת להרבה מאוד אנשים. כך שקחי אותה אם היא מתאימה לך ותסתכלי עליה ושימי במחסן אם היא לא.

תבנית שעובדת בשבילי - אני מקבלת החלטה. מאוד מאוד מאוד כללית. למשל, אני רוצה לאכול נכון. אני מגדירה בשביל עצמי מה זה כולל, הגדרה כללית ולא בת מימוש כרגע. ואני משאירה אותה במודעות.
זה החלק החשוב. זה, ושאני לא מסוגלת להדחיק ולהכחיש דברים לאורך זמן. אנשים אחרים יכולים, וזו הסיבה שהעצה שלי לא עובדת בשבילם. אם אני מנסה להדחיק משהו הוא בא וקופץ עלי ופשוט לא מאפשר לי להתעלם מקיומו.
וזהו. אני משאירה את המטרה במודעות והיא מצטרפת לשיקולים השונים שלי. ואני בוחרת כל פעם מחדש. זה יוצר אצלי תחושה של שפע, וזו תחושה שהיא מאוד חשובה בשבילי.
ומתוך התחושה הזו של שפע, שמותר לי הכל, דברים הולכים בקלות.
ואולי הכי חשוב - אין אצלי נפילות. כלומר, לפי ההגדרה הנפוצה בדפי החיוניות, יש. אבל אני אל מגדירה את זה כנפילה, וזה לא נחווה אצלי כנפילה, וזה לא נפילה. כי יש מודעות.

מצד שני, קצת קשה לי לשתף בתהליכים. מישהי חכמה (אני לא זוכרת מי. התנצלותי הכנה בפני זקנת השבט) אמרה שלפעמים כדי להגיע לדיוק צריך לתת למשהו לעבור למישור הלא מודע. אז אני עושה את זה, ובמודעות.
אז אני לא יכולה להסביר ממש איך יצא שאני כמעט ולא אוכלת מתוקים תעשייתיים, רק תמרים ושוקולד מריר איכותי. אני יכולה להגיד שהעצה של בשמת לקנות רק שוקולד איכותי השפיעה. ושקניתי הרבה תמרים. ואמרתי לעצמי שהנה, יש לי חבילת שוקולד שלמה וחצי קילו תמרים לחמישה ימים בבסיס. ואיכשהו יצא שבעצם אני לא אוכלת כל כך הרבה מתוקים. ובעצם, אני גם לא שמה סוכר בתה.

גוונים, אולי תפסיקי להצהיר?
אני נמצאת בתהליך של שיפור תזונתי. אני נמצאת בו שנים. ואני מרגישה שכל הצהרה על התחלה תהיה קטיעה של תהליך.

[מיצי_החתולה*]

רוצה גם לתרום את השנקל שלי על נפילות: אני כן מגדירה אותן כנפילות, אבל לא נותנת להן לקלקל לי את הLONG RUN. ואסביר: זה כמו שתמיד אומרים למי שעושה דיאטה, שזה שהוא אכל לארוחת הערב שלוש פרוסות עוגת שוקולד עם קצפת, לא אומר שהוא לא בדיאטה יותר. זה כמו שילד - מה ילד, מבוגר! - ייפול, ויחליט שבגלל זה הוא לא הולך יותר. לא, הוא נשאר עכשיו לשבת כאן על המדרכה. נכון שזה לא תסריט סביר?
אז בדיוק ככה עם האוכל: אני נמנעת כרגע מסוכר ופחמימות עמילניות. ואם אני מוצאת שיש קרייב והוא חזק ממני, אני נותנת לו את שלו, ומתאזנת בארוחה הבאה, או מחר. אני לא מתחילה פתאום לתקוע פיתה לארחות הבוקר, רק כי אתמול בערב אכלתי גלידה. אז אתמול בערב אכלתי גלידה, אבל אני עדיין נמנעת מסוכר.

אישה במסע, מאוד אהבתי את התהליך שאת עושה עם עצמך.

[גוונים*]

גוונים, אולי תפסיקי להצהיר?
דוקא ההצהרות יוצרות לי מסגרת שהיא הכרחית מבחינתי. זה לא בעיה מבחינתי, להיפך זה כלי.
מיצי, תיארת בדיוק את צורת החשיבה שלי בתקופה טובה שבה אני בענין, יש תקופות שאני אפילו לא מנסה ולא מחליטה ולא כלום, אבל כשאני כן, זה בדיוק זה: אני כן מגדירה אותן כנפילות, אבל לא נותנת להן לקלקל לי את הLONG RUN
ואני אנצל את ההזדמנות להגיד שאני כבר יותר משבועיים במסלול ממש טוב של הפחתה משמעותית מאד של גלוטן ושל סוכר.
יש רגעים קשים שאני מפרשת ממש כקריזים, שאני צריכה לנתק את ההרגל והאוטומט של הגוף שלי ולהרגיל אותו למשהו חדש אבל רוב הזמן הולך טוב.
עדיין אין לי פתרונות טובים לשעות ארוכות מחוץ לבית ולרגעים של מצב רוח רע שהאוכל עולה כנחמה המיידית, אבל סך הכל אני מרגישה שאני חזקה ושאני בענין וזה כיף.

[מיכל_בז*]

גו גוונים!

אז יאללה, אני גם אעדכן.
אני עברתי תקופה מאוד ארוכה של תזונת סופ"ש מופרעת. יענו, כל השבוע טוב ובסופ"ש השתללות רבתי. לאט לאט הסופ"ש התחיל ביום רביעי כבר ואני התחלתי, אכן, להשמין.
בו זמנית קרו כמה דברים: בגלל שאני מתאמנת על בסיס קבוע הרגשתי מאוד טוב ומאוד חזקה ומאיזושהי סיבה, נורא יפיתי פתאום. אני חושבת שיש איזה גיל שפתאום את יודעת איך להתלבש ואיך להחזיק את הגוף וגם יש איזו שמחה שרואים על הפנים, אין לי מושג. כך שההשמנה הטרידה אותי, אבל לא מאוד.

אבל אז הייתי צריכה להפסיק להתאמן לשלושה שבועות וכל העסק קצת קרס עלי. וגם התחלתי להרגיש רע: חלשה, עייפה וכבדה לעצמי. ופחות יפה. והתגעגעתי לימים קלים יותר ובריאים יותר. להרגשה של אנרגיה בגוף.

בקיצור, חזרתי, אבל קשה לי. אין לי שמחה, אבל גם לא עצב. אני מוכוונת מטרה. זה לא כיף גדול ויש לי נפילות, אבל אני מקווה להרגיש טוב יותר בקרוב, זה יתן לי מוטיבציה.

ושוב: גו גוונים!

[גוונים*]

אני עברתי תקופה מאוד ארוכה של תזונת סופ"ש מופרעת. יענו, כל השבוע טוב ובסופ"ש השתללות רבתי. לאט לאט הסופ"ש התחיל ביום רביעי כבר ואני התחלתי, אכן, להשמין.
(-:
אויש זה כל כך מוכר!

חזרתי, אבל קשה לי. אין לי שמחה, אבל גם לא עצב. אני מוכוונת מטרה. זה לא כיף גדול ויש לי נפילות, אבל אני מקווה להרגיש טוב יותר בקרוב, זה יתן לי מוטיבציה.
אצלי אם אני יותר מדי שמחה בשינוי ואני ממש נהנית ממנו הרבה פעמים זה סימן לזה שזה שעוד מעט זה יתקלקל, כי זו כאילו תנופה חזקה מדי שקשה לי להחזיק לאורך זמן ואז היא קורסת.
דוקא הלהיות מכוונת מטרה בלי מטען רגשי גדול מדי משום סוג נראה כמו מקום יותר יציב שיכול להכיל את המצב לאורך יותר זמן.
ומזדהה מאד עם הרצון להרגיש יותר טוב, זו המוטיבציה הטובה ביותר.

[אישה_במסע*]

גוונים, אז אויל להצהיר לזמן מוגבל?

ממה שקראתי בדף הזה, הצהרות של אני עושה X לפרק זמן Y עובדות טוב יותר מהצהרות כלליות.

ושאלה מופנה לכולכן - למה אתן מגדירות נפילות כנפילות?

מציגה את הגישה שלי - אני הולכת למקום מסויים. לפעמים אני מתעכבת להסתכל על פרח יפה, לפעמים אני חוזרת לאחור לראות משהו מעניין שכבר עברתי, לפעמים אני עוצרת לנוח. אני בדרך. אני לא נופלת.


מצד שני, אולי אני פשוט לא מבינה על מה אתן מדברות כשאתן אומרות קרייב, ומשתמשות במילון מושגים של התמכרות.

[גוגוס*]

נו, כרגיל אצלי, זה הולך להיות ארוך. אבל הי, לפני זה – אהלן כולן! 'תגעגעתי.

בחודשים האחרונים נפל דבר. הציסטה שלי התחילה לכאוב. מה זה לכאוב? לכאוב מאוד. נוצרו לי דלקות קבועות על עצם הזנב עד שלא יכולתי כבר לשבת יותר מחמש דקות או לרכב על אופניים בלי להתפתל. יאללה, הרמתי ידיים והלכתי לעשות קצת בדיקות. הציסטה שלי אובחנה פחות או יותר, לא באופן סופי, כאנדומטריוזיס, מחלה שבה רקמה רחמית נמצאת מחוץ לרחם. זו מן מחלה כזו של העידן החדש שבה יש התנהגות קלאסית של הגידולים אבל יש גם עוד כארבעים סוגים לא קלאסיים. מה שאומר, שכמעט כל גידול לא מאובחן יכול לקבל את הכותרת הזו. ובעצם, יש ידע מועט מאוד בנושא. מה שאותי הטריד זה שהגידולים הללו יכולים להתנהג כמו סרטן, להתפשט, להתפתח, לשלוח זרועות וכל מיני מרתיעים שכאלה.

על אף שאין לי שום סימפטום של המחלה הזו המומחים עדיין מתעקשים. אבחון וודאי הוא פולשני מאוד והחלטתי לעת עתה לוותר עליו. זה השאיר אותי עם שתי קבוצות במגרש. מצד אחד עומד צוות של שני כירורגים בכירים ומאוד סקרנים שישמחו לנתח אותי ולהסיר את הגידול מייד, מאחר וזה ניתוח לא שגרתי בכלל מכל מיני סיבות ולכן מסקרן רפואית. הם היו סקרנים כל כך עד שהציעו לקבוע לי תור כמעט מעכשיו לעכשיו ולסדר בשבילי את כל הנדרש. על אף מסירותם שאינה מוטלת בספק הרגשתי שהם קצת להוטים מדי. לא כל כך התחשק לי להיות אתגר מקצועי.

בצד השני של המגרש מתחממת לה בנחת האפשרות של מסע גוף נפש להתמודדות עם הדבר הזה. מאחר ואני חיה עם הגידול הזה כבר יותר משנתיים לא ראיתי טעם לקפוץ לחדר הניתוח. האופציה הזו תמיד תהיה פתוחה וכרגע לא נראה שהגידול הזה גדל בקצב מהיר מדי.

הלכתי לקרוא את "המסע" של ברנדון בייס ואהבתי אותו. התחברתי לרעיון של זיכרון תאי ולכך שניתן לעבד את הזיכרונות בדרך לשינויים בהתנהגות תאי הגוף. בכל אופן, זה נראה לי בלתי מזיק ועבורי זה תנאי חשוב להתנסות בדברים חדשים. אה מה מה? המפגשים הללו יקרים מאוד (פר מפגש, לא פר שעה, 450 ₪ לשעתיים) ולא יכולתי לעמוד בהוצאה כזו על בסיס שבועי. אי לכך, החלטתי לחפש לי ליווי מצמיח לזמנים שבין פגישת מסע אחת לשנייה. מאחר וכתיבה באה לי בקלות, רציתי מישהו שיכול להיות איתי בקשר של מיילים על בסיס יומיומי אם צריך.

מה שהחלטתי לבדוק זה מה וכמה נתקע לי באגן. היה לי ברור עוד כשפתחתי את הדף הזה, וגם כתבתי על כך, שהמצב הפיזי הרעוע של האגן יושב על בסיס רגשי לגמרי. זו היתה ידיעה מאוד עמוקה. בלבי קיוויתי שאפשר לעשות שם איזה זבנג רגשי וגמרנו אבל אני כבר מספיק שנים בעולם בשביל לדעת שזה לא עובד ככה. בפועל מה שנדרש זה להתחיל לקלף ולחפור ולעבד את כל מה שדחסתי לשם במשך הרבה שנים ולראות איזו תועלת פיזית תצמח מהתהליך. דמיינתי בערך חצי שנה של עבודה מאומצת ואז הערכה ובחינה מחודשת של מה שנחוץ.

זה הזמן להודות לבשמת, שהמליצה על עירית לוי פעמים רבות כל כך עד שגם אני הסתקרנתי. לפני שהגעתי לעירית ניסיתי לשבועיים את הליווי של צפריר שפרון . התהליך המשותף עצמו לא ממש התאים לי, ולכן היה קצר, אבל לקחתי ממנו תובנה חשובה שעמדה אחר כך בבסיס הקשר שלי עם עירית – שעם כל הכבוד לצורך האמיתי שלי בשינוי משהו מאוד חזק בתוכי מתנגד לשינוי בכל הכוח. צפריר הניח לי חתיכת מראה מול הפרצוף וזה טלטל אותי טוב טוב. למדתי מזה שיש שם איזו שכבה עבה שצריך לקלף לפני שבכלל מתחילים לנוע. ושאי אפשר להכריז על רצוני העז בשינוי, ולהיות מודעת לכל השריטות שלי, בשביל ששינוי כזה יתחיל לקרות. אני צריכה באמת להסכים לשינוי, בכל לבי, מאיזושהי נקודה פנימית מאוד. אני חשבתי שאני מסכימה. צפריר חשב שלא. הוא צדק והוא גם שכנע אותי. נפרדנו לשלום ואני הגעתי לעירית.

עבדתי עם עירית בערך שבוע לפני שיצאתי למסע הראשון שלי. עירית התחילה כבר לעזור לי להצמיח את ההסכמה הזו, ברגישותה הגדולה ובעדינותה המופלאה. אין לי בכלל מילים לתאר עד כמה אני מרוצה מהתהליך שאני עוברת איתה ועד כמה היא מצליחה לראות אותי ממש בתוכו. אני כותבת לה כמעט כל יום, היא עונה די במהירות וזה מרגיש כמו ריקוד משותף. משהו מאוד הרמוני ומאוד מועיל.

למפגש בשיטת המסע בחרתי ברינה כורש. מצאתי אשה לגמרי כלבבי. עניינית ובלי פוצי מוצי. מקצועית לגמרי, עם הרבה ניסיון שמורגש צ'יק צ'ק, ועם רגישות גדולה לכל מילה. זו היתה חוויה מטלטלת לגמרי. לא יכולה לתאר אותה במילים. למדתי על עצמי דברים שכבר ידעתי אבל הם נצרבו אצלי בצורה חדשה. קודם כל, חוויתי את הידיעה הזו בשני רבדים שונים, של גוף ושל רגש, וזה העמיק אותה מאוד. מעבר לכך, הדברים קיבלו איזה רצף הגיוני שפתח פתח לשלל תובנות קטנות ומועילות.

מעבר ללמידה הפשוטה היה למפגש עם רינה רווח מיידי ממש – מאותו היום ועד היום, עוד מעט שלושה חודשים אחרי – נעלמו לי לחלוטין הכאבים בעצם הזנב. פשוט נעלמו. פוף. ככה. הדלקות לא חזרו לי אפילו פעם אחת. בנוסף, כמה ימים אחרי המפגש הלכתי לשיעור ריקוד של חמשת המקצבים. זה שיעור מדהים שאחד המקצבים בתוכו הוא "כאוס". במקצב הזה פשוט משתוללים בפראות שאינה יודעת גבולות. בשנה האחרונה שבה אני רוקדת שם תמיד נזהרתי מאוד במקצב הזה כי השתוללות משמעותה צניחה מיידית של רצפת האגן שלי. אני ממש מרגישה את זה. פתאום התחשק לי נורא כן להתפרע. ועשיתי את זה. ובאופן שהשאיר אותי המומה, עשרים דקות של התפרעות שלוחת רסן לא דגדגו לי את רצפת האגן. בחיי שהייתי בשוק. בשלישי האחרון הייתי שם שוב. אותו דבר. מותר להשתולל...

חלפו חודשיים בין המפגש הראשון שלי עם רינה לבין השני עליו אספר עוד מעט והוא זה שבכלל קשור לנושא הדף הזה. במהלך החודשיים הללו המשכתי לעבוד עם עירית, כמעט יום יום. הרגשתי שאצל רינה אני מנקה שכבות של ג'יפה וזורעת זרעים חדשים. עם עירית אני מצמיחה את הזרעים האלה. וזה מה שקרה. הדברים שקרו לי בחודשיים הללו היו לא פחות ממדהימים. התקדמות מקצועית משמעותית והתקדמות של האומץ והביטחון בדברים שבהם היתה לקות משמעותית. העזתי לעשות דברים שלא חשבתי שאעז וזה היה נפלא.

בתוך פרק הזמן הזה הספקתי גם להיפגש פעם אחת עם סאלי תדמור לצורך התמקדות. ניסיתי בעבר התמקדות עם סאלי וזה היה מועיל מעין כמותו. קצת כמו "המסע" אבל בקטן. למפגש הזה היה ערך גדול כי הוא לקח דברים שנשארו קצת מעורפלים או מבולבלים במפגש של ה"המסע" וסידר אותם טוב יותר, וכמו במסע, השאיר בי חותם דרך חוויה מאוד פיזית.

חוץ מזה, פגשתי את עדינה ניפו למסאז'. אומנם, הכוונה המקורית שלי מול עדינה לא היתה טיפולית אבל אז התברר שבעדינה יש משהו טיפולי מאוד חזק. כלומר, זה לא בדיוק מסאז' מה שהיא עושה. זה איזה יצור כלאיים שאני לא אתפלא אם היא המציאה אותו, שבו ההתכוונות שלה למי שתחת ידיה יוצרת מעין מסאז' אנרגטי. הידיים שלה עושות עיסוי גם לנשמה, לא פחות. ובחוויה שלי עדינה היא חלק מהדרך שלי. גם כי אפשר היה ממש בקלות לשתף אותה במה שעובר עלי וגם בגלל שהרגשתי שהשיתוף הזה מקבל התייחסות במפגש בינינו.

חלפו כמעט חודשיים עד שהרגשתי שאני בשלה לעוד מסע. קבעתי עם רינה וקיבלתי את הטלטול של החיים שלי. זה היה המפגש הטיפולי הכי עוצמתי שחוויתי אי פעם. נכון שלא חוויתי הרבה אבל נראה לי שזה פשוט היה עוצמתי אובייקטיבית. הרגשתי שהאגן שלי ממש נפרד באופן פיזי ביותר ממשהו. מכעסים, ממרירות, מפחד ועוד כמה חברים טובים שישבו שם ונורא ניג'סו.

ואיך כל זה שייך לחיוניות בכלל ולתזונה חיונית בפרט? כי פתאום התחבר לי במסע זיכרון שהבהיר לי בדיוק מאיפה הגעתי לדפוס הזה, המוכר כל כך, של החזקה בכוח הרצון, התרסקות כי אי אפשר להחזיק הרבה רק עם כוח הרצון, נפילה ארוכה ואז התאוששות וחוזר חלילה. ממש יכולתי לראות, בלי שהזמנתי את זה (כי אני כבר לא כל כך מתעסקת בתזונה באופן נפרד ממי שאני) מאיפה בא הדפוס הזה. והיה לי ברור שעד שאני לא אעבד את החוויה הרגשית הזו אני פשוט לא אפרד ממנו.

אז עיבדתי. וחשתי הקלה עצומה ושלווה גדולה ירדה עלי. ואני פשוט יודעת שלא תהיינה לי נפילות כמו בעבר ושאם תהיה נפילה קטנה אני אהיה כל כך מודעת לבסיס שלה עד שאני אוכל לטפל בה ממש טוב, לשוחח איתה, להזכיר לה שכבר דיברנו על זה פעם. ברור שאני לא יכולה להתחייב על זה אבל ככה זה נראה לי ממקום מושבי הנוכחי. בכל אופן, הרגשתי שגם בעניין הזה עשיתי ממש כברת דרך ארוכה וזה היה נפלא.

בנוסף, זה חיזק אצלי גם את המחשבה בנוגע להתמכרות. שהבסיס אצלי לכמיהות האלה הוא לגמרי לא פיזיולוגי. אם אין גלוטן יהיה סוכר ואם אין סוכר תהיינה כמויות גדולות של אוכל. הבעיה שלי היא בשחרור והחזקה ועד שלא משחררים את האמונה באפשרות של הדפוס הזה לגאול ולהציל ממשהו שום דבר לא יעבוד. כבר הבנתי ששם הבעיה בעקבות הכתיבה בדף הזה וניסיתי בכל כוחי להיפרד ממנו לשלום אבל כל הזמן חזרתי לסורי. זה לא בגלל התמכרות פיזית וזה לא בגלל שלל הפיתויים שהעולם סביבי מציע וזה בעצם לא בגלל שום דבר חיצוני. זה בגללי. ולהבין בראש זה לא מספיק. אני מרגישה שרכשתי לי כרגע הבנה מסוג אחר לגמרי. כזו שחקוקה בגוף ושאיש לא יכול היה פשוט להסביר לי אותה קצת יותר טוב או במילים אחרות. זה משהו שחייבים לעבור בתוכו בשביל לשנות.

[גוגוס*]

_ושאלה מופנה לכולכן - למה אתן מגדירות נפילות כנפילות?
מציגה את הגישה שלי - אני הולכת למקום מסויים. לפעמים אני מתעכבת להסתכל על פרח יפה, לפעמים אני חוזרת לאחור לראות משהו מעניין שכבר עברתי, לפעמים אני עוצרת לנוח. אני בדרך. אני לא נופלת._

אהלן אישה במסע
לא יודעת אם תחזרי לפה אבל אם כן אז עונה לך על זה. קודם כל את צודקת. נפילות זה משיח של התמכרות וזו לא מילה מוצלחת בכלל. היא לא מעודדת ולא מקלה בכלום. רק קוברת יותר עמוק. אני יכולה לומר לך למה אני משתמשת בה (למרות שעכשיו אני מחפשת בזכותך מילה אחרת).
כי בשבילי זה לא פרח או משהו שראיתי או עצירה. זה משהו שאני לא רוצה בו בכלל. לא תמיד זה בגלל קרייב. בכל אופן, כיום זה בכלל בכלל לא קורה לי בגלל קרייב. זה בגלל דברים אחרים אבל זה לא משהו טוב שמרגיש כמו חלק מהמסע. זה יותר קרוב ללדרוך על קוץ מתבקש כשהולכים יחפים לאורך זמן אבל מקשה על היכולת להריח פרחים ולהנות מהדרך.