הלך רוח איתן

[זרח_הפרח*]

קראתי ארוכות את הדף הלך רוח כנוע .
ועכשיו אני בעיצומו של מתי להתערב לטובת ילד זר .

שני הדפים עוסקים בהגדרות, בהחלטות, דרך דוגמאות אישיות וניתוח שלהן. מה עשיתי, מה אמורה הייתי לעשות, איך יכולתי לעשות אחרת, או למה לא יכולתי לעשות אחרת.
אני מוצאת את עצמי בתרגול די יומיומי של הדברים האלה. הייתי שמחה שיהיה פה דף של דוגמאות מחזקות, איך כן הצלחתי. מה כן עשיתי. או, למה בחרתי לשתוק או לעשות מה ש"צריכים". אולי, נאמר, דף תרגול כזה?

אתמול.
הלכתי עם הילדון לדואר. הוא, כהרגלו, יחף. איש שמעולם לא ראינו פצח בשיחה איתנו (לעניין הדואר, שאליו הלכנו). פתאום הוא שולף שורת שוקולד, ומציע לילד.
"תודה, אנחנו לא אוכלים את זה," אמרתי לו, מה שגרם לו מייד להתנצל.
בסדר.
"ולמה הוא יחף?" שואל, כמובן שאותי ולא את הילדון.
"אנחנו תמיד הולכים יחפים," עניתי לו מתוך הרגל. זאת שאלה שאנחנו מקבלים הרבה.
כאן קיבלתי הרצאה, שלא לומר שטיפה, כמה זה לא אחראי מצדי להרשות לו ללכת יחף, ואיך שאין סיכוי שילד בגילו (4) יידע להזהר משלל המכשולים שיש בדרכנו.
הסברתי שהוא הולך יחף כל חייו, ושהוא יודע להזהר מצויין, שהוא הולך יחף מבחירה, והוא יודע בדיוק מה החסרונות של הליכה ללא נעליים.
מה הטעם.
המשיך בשלו, והסביר שממש אין סיכוי שהוא יודע להזהר.
כאן נהייתי פחות סבלנית ואמרתי שברור שהוא מכיר יותר טוב ממני את הילד, ואיך הוא כן או לא מתנהג, שהרי הוא מדבר איתנו כבר שתי דקות שלמות.
והלכתי.

וחשבתי שלפני כמה שנים לא הייתי מעזה לומר את אותו הדבר. או, הייתי מעזה אבל חופרת כמה לא נחמדה הייתי לאיש הזה.
והיום? רק הסברתי אחכ לילדון למה האיש הרגיז אותי, ושרק אנחנו מחליטים על עצמנו, גם אם אחרים חושבים שאנחנו טועים.

[זרח_הפרח*]

שלשום.
אישה בספארי, צועקת וגוערת בבן שלה (8), ממש קללות, מטומטם, תשאר פה, מי צריך אותך, כאלה.
חייכתי ואמרתי לה, אני יכולה לקבל אותו?
היא אמרה, בטח, קחי. מה זה הילד הזה, לא מוכן להצטלם.
אמרתי, יופי, נעשה סרייה, יש לי כבר אחד כזה. מתאים. מה אכפת לי שלא יצטלם?
כאילו, סתם. אבל לפחות אמרתי משהו, וזה הפסיק את רצף הקללות ב"צחוק"...

[אישה_במסע*]

והיום?
לא מזמן, גיליתי שכדי להמנע משיחות מעגליות כדאי להמנע מ- JADE - להמנע מלהצטדק, להתגונן, להסביר, להתווכח. מעכשיו זו מבחינתי "התשובה הנכונה" להערות מאשנים אקראיים.
נניח, אדם מטיף בלהט למה ללכת יחף זה מסוכן? הייתי אומרת רק "מניסיוני אתה טועה" וזהו.

יש לזה שני יתרונות. הראשון הוא לא לבזבז אנרגיה על מי ש אין טעם לדבר איתו ובלאו הכי לא מקשיב. השני, זה להיות יותר יעיל ב(שכנוע? מה שלא תהיה המטרה שלך בזה שאת מנסה להסביר לו.)

מה דעתך?

[בשמת_א*]

דף מעולה! רעיון מצויין, זרח הפרח.
אהבתי את זה שבשלב מסוים הבנת שאי אפשר לצאת מהאיש בדואר, ופשוט חתכת.
ואהבתי איך הפסקת את האמא בלי להשפיל אותה. העברת מסר ברור מאוד לילד וגם העברת אותה להלך רוח אחר (-:

משום מה כל הדוגמאות הפרטיות שלי זרחו-פרחו מראשי (-: אבל אם אזכר, אבוא לשתף

[זרח_הפרח*]

אישה במסע את, כמובן, צודקת. ולכן ברגע שהבנתי שזה נכנס ללופ והוא לא באמת מקשיב, חתכתי את זה. זה לא מישהו שאנחנו מכירים, פגשנו אותו שנייה קודם. נתתי לו חצי דקה הזדמנות.

בשמת א, אשמח לשמוע

(שאלה טכנית - לא ראיתי את העדכונים האלה במה חדש. הדף לא הופיע אצלי. למה? אם לא הייתי נכנסת באופן מכוון לא הייתי רואה שנוספו פה דברים)

[אישה_במסע*]

נתתי לו חצי דקה הזדמנות.
פעם גם אני חשבתי ככה. עכשיו שיניתי את דעתי. ברגע שהוא מתחיל לתקוף: כאן קיבלתי הרצאה, שלא לומר שטיפה, כמה זה לא אחראי מצדי להרשות לו ללכת יחף הוא בזבז את ההזדמנות שלו.

עכשיו, זה לא אומר שאני תמיד מזהה ומפסיקה בזמן - רחוק מכך. אבל השאיפה שלי היא להפסיק בנקודה הזו (או אולי אפילו לפני כן. בשאלה "למה הוא הולך יחף". אבל פה אני לא בטוחה).

[בשמת_א*]

אופס, ניקיתי את המחשב ונמחקו לי כל העוגיות. רק עכשיו קלטתי שכתבתי בתור פלוני אלמונית P-: אז ערכתי.

[יולי_קו]

דף נהדר.
יש פה דוגמא איך לא נכנסתי ל׳הו-הה׳ (הסבר, ויכוח, הצטדקות, התגוננות).
אני נכנסת לחנות ספרים בתחנת רכבת אירופאית בכדי לקנות משהו דחוף (לא זוכרת מה, זה היה לפני כמה שנים, אולי זה היה משהו בסגנון חוומר קריאה לנסיעה), ומשאירה את הילדים היחסית קטנים (שלושה) ליד המזוודה מחוץ לחנות, לאכול את ה(תפוח? כריך?), עם הוראה לא להתחבר עם אף אחד עד שאחזור (הם ילדים די חברותיים).
בקיצור, נכנסתי עם עין אחת על הכניסה והשניה מחפשת את הדבר שרציתי.
די מהר קלטתי שמישהו (קצת מוזנח, אולי חסר בית, אולי קבצן) מתקרב לילדים למרחק נגיעה, ויותר קרוב (זו אירופה. כאן לא עושים דבר כזה) תוך כדי מלמול כל מיני קוצי-מוצי. יצאתי ואמרתי לו בקול רם וברור להתרחק. הוא ענה לי שמה פתאום אני אומרת לו, והמשיך להתקרב עוד יותר. פה יצאה הלביאה מתוכי, וצעקתי עליו להתרחק תוך כדי התקרבות מהירה, ואנשים פנו להסתכל. הוא די נבהל מהעניין, והתרחק תוך מלמול שמה הוא כבר עשה, ושאני משוגעת, וכאלה.
הרגשתי ממש טוב עם התגובה שלי (ועד עכשיו). ואז דיברתי עם הילדים שלא בדיוק הבינו מה קרה.

אני חייבת לציין שאנחנו כמשפחה וכיחידים אוהבים להכיר אנשים. אבל הוא דחה אותי מהשניה הראשונה, וגם לא כיבד את הגבול שהזכרתי לו. אם הוא היה מתקרב עוד ונוגע בהם הייתי כנראה דוחפת אותו או את היד שלו, או נותנת לו מכה על היד. אני חושבת שזה היה כייס, שהמזוודה המלאה משכה את תשומת ליבו. אם כי אין לי הוכחה.

[זרח_הפרח*]

אישה במסע אני בעניין כן לתת הזדמנות לרגע, הרבה פעמים אנשים כן מבינים את הקטע, ולי זה הרבה יותר נעים. אבל גם טוב לי לדעת שברגע שזה לא מתאים יותר אני מסוגלת לחתוך בלי יותר מדי עניינים וללכת. וגם לא לחפור על זה אחכ.

יולי קו מצויין! נשמע מלחיץ...
יש לי חברה שמלמדת את הבת שלה (4) לצעוק "די!" בקול רם, בכל פעם שמישהו עושה לה משהו שלא מתאים לה. זה מאוד מבהיל, היא עשתה את זה פעם לבן שלי שדחף אותה, ולדעתי עושה מצויין את העבודה. שנינו קפצנו, ומייד הסיטואציה נפסקה. איך הילדים שלך הרגישו עם זה? מתכוונת, לפני שהתערבת.

[יולי_קו]

הילדים לא כל כך ידעו מה לעשות, כי מצד אחד הוא היה חייכן ומתייחס, ומצד שני אני אמרתי בפירוש שישארו בעצמם עד שאחזור, והוא מאוד התקרב. הם לא הרגישו מאוד מאויימים אבל לא ידעו מה לעשות.
הם היו מאוד קטנים (7, 5, 2+\_).
גם אני מלמדת אותם שלא מספיק להרתע ממגע לא נעים או להתכווץ, ושצריך להגיד או לצעוק משהו ממשפחת ׳לא די מספיק׳ בשביל להרחיק או להפסיק, וגם ׳זה לא אבא שלי׳ בשביל לקבל עזרה מהעוברים ושבים, שלרוב נרתעים מלהתערב בין הורים לילדים.

[סוללת*]

תודה על פתיחת הדף !

רציתי לשתף בכך שפעמים רבות אני מצליחה להתנהל די טוב בסיטואציות הדומות לאלו המוזכרות.

בדר"כ אני רואה שעצם ההתמקדות בעמדה הפנימית של "מה יעזור עכשיו?" , מאפשרת לי מרחב נשימה ומחשבה ( כולל מחשבה מהירה) ועקב כך אמירה או פעולה שמקדמים את המצב. הגיוס של עמדת המתבונן גם אם מדובר בזמן קצרצר בהחלט, עשויה לעזור וגם לעצור ( את עצמי או את הזולת).

בעבר עזרתי לקרובת משפחה שהייתה די חולה. לקוחות חסרי רגישות בסיסית , הגיעו אליה ל"ביקור חולים".
היה החשש שהם פשוט רוצים להגיע כדי לטפל בדרישות שלהם בענייני ההעבודה .

תאמנו מראש שאם השיח אכן ינוע לכיוון הזה , נדבר בשפת הגוף ואדאג לסיום ביקור החולים הזה.

התחזית התממשה לאחר התעניינות במצבה...הגיעו המבקרים לעניין המרכזי לשמו הגיעו.
איפשרתי להם קצת להתבטא וכאשר הגיעה העת , הודעתי חגיגית ובלי היסןס שהביקור הסתיים. היה ניסיון לדלג על ההודעה ואף להפעיל עלי מניפולציה להמשך.
תגובתי הייתה בסגנון :
מספיק. זהו ! הביקור הסתיים.
הנחישות עשתה במקרה זה את שלה והאזור פונה...

לעומת זאת , לפעמים אני מרגישה חסרת אונים כאשר הילדה שבתוכי תופסת פיקוד... . זה לא קורה הרבה מאוד , כן קורה מול דמות סמכות עפ"ר מעסיק ובעיקר כאשר אני לא בטוחה במקומי ומניחה שהתייחסות כנה רק תסרבל את המצב.

בתקופה הזו אני חווה במסגרת העבודה התיחסויות מגוונות
חלקן נעימות ובחלק אחר התנהגות לא מכבדת , מתנשאת וחסרת הוגנות ויושר וגם פולשנית במידת מה.
יש לי חשק לקום וללכת .

המציאות כעת היא שאינני יכולה לעזוב את העבודה הנוכחית והחדשה אלא לאחר שאמצא עבודה אחרת...
בנוסף לכך אני אוהבת את העשיה המקצועית שלי במקום.

הפלונטר הזה די מעסיק אותי ואשמח לתגובה בעניין.

[זרח_הפרח*]

סוללת, אולי תוכלי לתת דוגמאות ספציפיות? יקל אולי לענות תשובות לעניין.

[יולי_קו]

סוללת (עבודה בבנית מולדתנו ? ),
אוי.
מה עושים?
אשמח ליותר מידע: אי הנעימות נגרמת מהבוס או מקולגות? מישהו שעובד איתך באותו חלל? תוכלי לדייק יותר?
פולשנית זה אומר פיזית פולשנית או רגשית פולשנית או פולשני לחפצים/שטח שלך (דואר, מגירות, תיק)? פולשני מבחינת אחריות (את אחראית על משהו ומישהו מתערב)?

לפעמים כשמישהו מתנהג כמו שתיארת מה שעוזר זה לעצור לרגע, לא להגיב (בהתקפלות הצטדקות הסבר וכו׳), ולנשום. לאפס את המערכת שלך. לזקוף את הגו. להזכיר לעצמך שאת המלכה בממלכה שלך. כשאת מרגישה יותר בסדר, זקופה, בשליטה (אני מתכוונת שאת נזכרת שאת לא בסכנת חיים בעצם), את יכולה להסתכל לאדם בעיניים, ולהמשיך ענינית בנושא. העצירה והמבט מגבוה משדרים לאדם שההתנהגות שלו היתה נמוכה. יש מצבים ואנשים שאיתם זה מספיק.
כמובן לא תמיד.

[זרח_הפרח*]

בקטנה:
ישיבת מנהלים רצינית במקום עבודה גדול שאני מספקת לו שירות.
כולם מנהלים גדולים, עם עניבות מסובכות ויכולים במחי משפט להוריד אותי מהחוזה, שהוא ההכנסה היחידה שלי כרגע.
עושים סיור ארוך במקום, ובתחילתו שיחה ארוכה עם שאלות וטענות.
אני, בלי לגמגם ובלי לחשוב פעמיים, אומרת בדיוק מה שאני חושבת, כולל טענות על אחד המנהלים הגדולים שלא שם עלי ולא מטפל בבעיות שמדווחות.
אה! וגם הולכת איתם אחד ליד השני ולא אחריהם! כמו שנהגתי בעבר. לפעמים אפילו מובילה את הסיור.
ואפילו במן יציבת אסתר גוקלה שכזאת, עם כתפיים מגולגלות אחורנית ומבט יציב קדימה

[תפילה_לאם]

ואפילו במן יציבת אסתר גוקלה שכזאת, עם כתפיים מגולגלות אחורנית ומבט יציב קדימה

הדף הזה ממש מוצא חן בעיניי!

[זרח_הפרח*]

אני מזמינה אנשים לדייטים.
מאחר ואני בת אדם מבוגרת, ובחינוך ביתי, מעבר למפגשים אין לי ממש מבוגרים חדשים להתקל בהם.
אז החלטתי, לפני איזו תקופה, לאזור אומץ ולהתחיל להזמין אנשים לדייטים. גם כאלה שסתם קשקשנו קצת, שאנחנו בכלל לא מכירים, ושאם לא אעשה איזה מעשה לא נפגש יותר לעולם.
קשה.
הרבה עבודה עצמית.

שני דברים שעזרו לי להתקדם בעניין הזה:

1. המסקנה שכולם רוצים חברה, אבל רוב האנשים לא יצליחו ליזום משהו מעשי. כמו ללכת לעשות כושר, נניח. המרחק בין לרצות לצאת לריצה לממש לצאת לריצה הוא די גדול. לרוב האנשים. כך גם פה. רוב האנשים מעוניינים בחברה, אבל בין זה לממש להזמין מישהו לדייט, עדיין המרחק גדול. אז אני בתפקיד ה"קרציה", שואלת מתי פנויים, אם זה מתאים, מזמינה להופעה או הרצאה מסויימת שאני רוצה ללכת אליה.

1. וזה הסעיף שמנטרל את ה"לא נעים לי" מהעניין: ההכרה בעובדה שבצד השני יש מבוגר שאחראי לעצמו ולבחירות שלו, ושעליו מוטל תפקיד הסירוב, אם הוא לא מעוניין. למה אני צריכה להחליט בשביל מישהו אחר שהוא בטח לא ירצה? הוא איש עצמאי, שימצא דרך להסביר לי שזה לא מתאים. ואם זה כן מתאים?

וככה, מדי שבועיים בערך, יש לי דייט עם אנשים שבכלל לא התחילו כחברים שלי, בעצם. למשל, האישה ששומרת לי על הכלבה כשאנחנו נוסעים. לכאורה, מה לי ולה, ואיפה מערכת היחסים. אבל כל פעם שאני מביאה את הכלבה, וגם כשלוקחת אותה הביתה, אנחנו לפחות חצי שעה מקשקשות. איזשהו בסיס יש. אז באחת הפעמים האלה אמרתי לה, למה שלא נצא לדייט פעם, במקום לעמוד פה ליד השער ולדבר בכל פעם? וזה עבד (הרגע חזרתי מדייט שני איתה).

בנוסף, דייטים קבוצתיים של קבוצת החנב המקומית, רק להורים. בעצם הבנתי שאנחנו בכלל לא מכירות אחת את השנייה, כי רוב הזמן לא מצליחות לגמור פסקה כשמתראות במפגשים. לא מגיע לנו לשבת בשקט (עם איזה שוקולד בבטן) ולקשקש? שוב לקחתי על עצמי את תפקיד הקרציה, וידה ידה ידה, פעם בחודש אנחנו נפגשות לכמה שעות בערב, ופתאום לא ברור למה לא עשינו את זה מזמן.

[למ*]

דף מקסים

הדרך ל הלך רוח איתן עובר אצלי בהקדשת זמן לעצמי לבד במשך היום, רצוי עם מחברת.

מהווה איזו הכנה מראש למאורעות היום הצפויים, כמו בסיפור של סוללת.

הלך רוח איתן זה (גם) היכולת לזהות מתי לא מתאים לי משהו, ולהגיד "לא" ממקום מדוייק ופשוט. ולהיפך לצד ה"כן".
איזה כיף שכשזה קורה.

[תפילה_לאם]

אני מזמינה אנשים לדייטים.
נדיר ומבורך!

[קור_את*]

שוב לקחתי על עצמי את תפקיד הקרציה

ותרי לחלוטין על הביטוי "קרציה". הוא ממש נורא, וכרוך בהקטנה עצמית ומציג אותך כמציקה במקום כאחת שבונה משהו לטובתך ולטובת אחרים.
בכלל אני שונאת את הביטוי הזה...

[זרח_הפרח*]

ותרי לחלוטין על הביטוי "קרציה".

הוא דווקא מצחיק אותי, וגם מראה לצד השני שקצת לא נעים לי לנדנד.
אולי יש לך רעיון אחר למשבצת הזאת?

[קור_את*]

הוא דווקא מצחיק אותי, וגם מראה לצד השני שקצת לא נעים לי לנדנד

אני מבינה וזכותך . אבל יש ל"קרציה" משמעות ידועה של היות האישה שזה מיוחס לה נודניקית בלתי נלאית, טרחנית, לא עוזבת. הביטוי נושא עמו את המשמעות הזאת כשאת מייחסת אותו לעצמך גם כשהוא משעשע אותך.

אולי יש לך רעיון אחר למשבצת הזאת?

מה רצית לבטא פה? זה חשוב. נסי לחשוב. אולי את היותך יוזמת, מקפידה על מפגשים?

[פלונית*]

אולי אלופה ?
בכל מקרה זה מה שעלה לי למקרא כל מה שכתבת.
אני מנסה לזכר מה אני אומרת לאנשים שמעירים לי... קודם כל זה פחות קורה מאז שיש לי יותר שערות לבנות, ואולי פשוט מכירים אותי ויודעים שחבל"ז. אבל נזכרתי שכשמישהו מעיר או העיר לי (על אי אלו ילדים ערומים/לא נושמים במנשא/ יחפים... ) אני פשוט מחייכת חיוך קטן/מתנשא ואומרת תודה .
עוד דבר שרק כאשר מישהי במפגש של באופן הצביעה עליו שמתי לב בכלל שאני עושה את זה, אם מישהו מתקרב לתינוק במנשא שלי אני פשוט מסובבת את הגוף במהירות על מנת למנוע גישה.

[זרח_הפרח*]

מה רצית לבטא פה? זה חשוב. נסי לחשוב. אולי את היותך יוזמת, מקפידה על מפגשים?
גם זה, אבל חסרה לי הציניות הקלה שבעניין, שיהיה גם ברור שקצת קצת לא נעים לי לנדנד...


אולי אלופה ?
לקרוא לעצמי?

[קור_את*]

גם זה, אבל חסרה לי הציניות הקלה שבעניין, שיהיה גם ברור שקצת קצת לא נעים לי לנדנד...

אז "קרציה" ממש לא מתאים! לקרציה נעים מאוד לנדנד. בקיצור, אין ביטוי מתאים. ולא צריך להיות אפולוגטית.
לקחת לעצמך את התפקיד של מארגנת המפגשים, על אף שזה לא פשוט. כל הכבוד!!

[זרח_הפרח*]

תודה, אני עובדת על לקבל את זה

[פלוני_אלמונית*]

אותי הצחיק שמפריע לו שהילד יחף "כי זה לא בריא"
ושוקולד זה בריא?

[קרן_שמש_צהובה*]

לענין המפגשים - אני מציגה את עצמי כ'אני טובה בלשמור על קשרים' או משפט דומה
זה מבחינתי מציב את ההצעה בסטטוס של 'אני הייתי רוצה לדבר איתך שוב, מעבר למפגש הכפוי בהקשר הספציפי אליו הזדמנו. מתאים לך?'
עד כה עובד טוב
ואני באמת יוצרת דייטים מקסימים, מידי פעם
אנשים שעבדתי איתם לפני 4 שנים למשך שנתיים, ואנחנו עדיין נפגשים מידי פעם לקפה, בעיקר בזכות המשפט הזה שהצגתי לעיל
אין לי ספק שכולם מאוד נהנים מהמפגשים הללו, אבל אם לא הייתי יוזמת שוב ושוב ושוב, זה לא היה קורה
נכון להיום זה שווה לי את המאמץ הזה
רק בנוגע לפרט הזה

השאר - יש לי עוד הרבה מה ללמוד בנוגע ל הלך רוח איתן
אז תודה על הדוגמאות, הן מעוררות השראה

[קרן_שמש_צהובה*]

בעצם, יש לי כן דוגמא לפעם אחת
השתתפתי באיזושהי ישיבת עבודה מאוד רצינית הכרוכה בקבלת החלטות
ישיבה מאוד גברית, כולם מכירים את כולם ואני לא מכירה אף אחד (החלפתי את הבוס, שלא יכל להגיע)

למעשה, היו"ר מדבר כל הזמן ומחליט כראות עיניו וכולם מהנהנים ומסכימים, ושופכים עוד המון מלל
מרבית הנושאים הנידונים לא קשורים אלי באופן ישיר, בהיבטים המקצועיים שלהם.

ברגע שקלטתי מה הולך החלטתי שאין פה מאבק
אני אומרת את מה שיש לי להגיד
לא נלחמת לומר, לא נאבקת, לא מתנצלת, לא מבקשת רשות
פשוט, אומרת
כמו שאומרים 'בוקר טוב' בכניסה
קליל כזה

בחרתי את הנקודות אליהן אני רוצה להתייחס והבעתי את עצמי בצורה ממוקדת וממצה
ופשוטה
היתה הקשבה ויצאתי מרוצה

האם זה ניקרא הלך רוח איתן

ניראה לי שכן כי נשארתי יציבה ולא עורערתי מחויה
יכול להיות שזו נקודה בדרך...

[זרח_הפרח*]

יכול להיות שזו נקודה בדרך...

בהחלט נקודה בדרך! אצלי זה בזחילה לאט לאט. בהתחלה מבינה שהייתי רוצה לעשות או לומר משהו אחרת.
ואז אומרת אותו במעין התנצלות, אבל חופרת לעצמי.
אחכ אומרת כבר בלי ההתנצלות.
ובסוף זה נהיה אוטומט כזה, שכאילו היה שם תמיד.

[זרח_הפרח*]

וואו, שנה וחצי...

עוד דוגמא: חבר יחסית חדש, קשה לתקשורת. אין לו זמן להפגש, לא מגיב בוואצאפים. מדבר ארוכות בטלפון (התקשורת הכי שנואה עלי).
שלחתי סרטון שעמלתי עליו והייתי צריכה להגיש. והייתי בפניקה, והיה קשה מאוד.
שלחתי וכתבתי "ישששש!!!".
אין תגובה.
לילה, ויום, ולילה. ועוד יום, שבו מרים טלפון ומדבר בלי שום התייחסות לסרטון.
התבאסתי.
תוך כדי השיחה עשיתי עם עצמי את הדיאלוג האידיוטי - זה לא כזה עניין, הוא לא טוב בוואצאפים, מה את נטפלת, זה לא כזה חשוב.
לא שכנעתי את עצמי. עדיין מבואסת. זה כן כזה חשוב. וואלה, לא יכול לטרוח ולכתוב מילה? יודע כמה אני לחוצה. בשביל מה אני צריכה חבר כזה?
אז אמרתי לו, שהיה נחמד אם היה מגיב. משהו. סמיילי. יש. משהו. לא קטנונית לגבי התוכן. אבל תהיה לרגע איתי בזה.
הרביץ נאום של כמה וואצאפים מקבל ביום, ואיך הוא לא מספיק, וכמה הוא שונא את המדיה הזאת.
וואלה? אמרתי, אני הולכת לקראתך ומדברות בטלפון המון, כי זה מה שנוח לך. אני מעדיפה כבר להפגש בזמן הזה. לך לקראתי.

ומאז (עברו יומיים, אבל בסדר נו) אשכרה עונה לוואצאפים. משתדל. אפשרי.
ואני ממש שמחה שלא ויתרתי, ואמרתי מה היה, ולא עשיתי את עצמי שהכל בסדר.

זהו, מנסה להחיות את הדף.

[יונת_שרון*]

אני לא יודעת מה הייתי עושה במצבו. גם לי קשה לענות על ואצאפים, במיוחד כאלה שדורשים תגובה של השתתפות או התלהבות, ולא סתם אינפורמציה. לשמחתי האנשים שקרובים לי לא דורשים ממני תגובות שקשה לי לתת.

[זרח_הפרח*]

חושבת על זה שוב. מצד אחד מבינה אותו. אבל יותר שמחה מעצמי, שלא אוטומטית לקחתי את הצד שלו והקטנתי את הבאסה שלי. כי היא היתה נשארת שם וגדלה, ומתפרצת בסוף על משהו אחר לגמרי שלא קשור.

[בלבוסטה*]

גם לי יש ידיד כזה שכן עונה המון לוואטבאפים אבל יש לו כשרון תמידי להתמקד בהיבטים סופר שוליים או טכניים או כאלה ולא בהכרח את מה שמכונה. למשל שלחתי לו המון תמונות של תבשילים מהממים שעשיתי. הראיון מיליון דולר והוא תגובות מעצבנות. כמו " זה נראה מסחרי לשים קימל על לחם" "את לא ממש יודעת לצלם" ואז פתאום איזה פרגון. אז אני מיד כותבת לו עקיצה. שאין לו טעם והוא סגפני אל הוא
סובל לראות כאלה תבשילים ולהתעסק בניתוח קר. ובכן הבאה אני אזכור לו לשתף ומה בכלל התאמצתי לשתף אותו ואז הוא מתעשת.

כן כן להתנהג בפולניות זה עובד. מסתבר. בייחוד על פולנים!

[זרח_הפרח*]

רגע רגע, אני סיווגתי התנהגות פולנית כפאסיב אגרסיב כזה, ואילו אני נוקטת בגישה הישירה לפנים.
עכשיו את אומרת לי שזה אותו הדבר?

(גמני רוצה תמונות של תבשילים מהממים!)

[זרח_הפרח*]

שנתיים (!!!) עברו.
יצרתי קשר עם מישהו שפרסם סיורים לקבוצות. חשבתי לארגן לקבוצת חנב שלנו.
שאלתי שאלות, הגדרתי קהל וגילים, הוא נקב במחיר, שאלתי מה בעצם כלול במחיר.
קיבלתי מגילה מתנשאת ודוחה בתשובה, שאפילו לא ענתה בסוף על השאלה.
בלי למצמץ כתבתי בחזרה, התשובה שלך מתנשאת ולא לעניין, לא ברור לי מה גורם לך לחשוב שאפשר לענות ללקוחה בצורה כזאת, תודה ושלום.
וזהו! ההקלה...

[נ_הר*]

כל הכבוד! ואיזה כיף לגלות את הדף. אני מאד מזדהה עם התחושות, בעיקר עם להגיד משהו ואז לחפור לעצמי על למה אמרתי ואם זה כן או לא בסדר.

עולים לי רק סיפורים של מצבים מאד קיצוניים מהעבר, אז נראה לי שהם לא מתאימים לכאן. דווקא ביומיום קשה יותר לדייק, כשהפגיעה/פלישה נעשית על ידי מישהו שנחווה כקצת מסכן, או סבא בודד או מישהו שבאמת מנסה לעזור.