המטופל כמנחה מקצועי

אז ככה:

(שוב פעם נכנסת לדיבוק-פתיחת-דפים? אולי. כבר מזמן לא היה לי)

אז ככה, בלי ביקורת עצמית:
לאחרונה היה לי רעיון משוגע, של רשת של מטופלים שיתנדבו, כחלק מהיותם מטופלים, גם לתת פידבקים ספציפיים כאוות נפשם לרופאים שלהם, כל אימת שעולה הצורך. וכמובן, יתמכו זה בזה במלאכת הקודש.
הרציונל פשוט: מי עוד יכול לעשות את העבודה?

עכשיו, עזבו אתכם מיישום מתודי, בואו נלך ספונטני וקטן: הדף הזה נועד לפידבקים שהייתם רוצים לתת לרופאים שלכם, שאלות שרופאים העלו (או היו צריכים להעלות), תשובות אפשריות וכיווני עבודה.

אני פותחת:
לאחרונה תהה רופא משפחה באזני, למה בהרבה מקרים אנשים הולכים לרופא מומחה, מקבלים ממנו עצה מקצועית, ואז חוזרים לרופא המשפחה שלהם ושואלים "תגיד, מה זה אומר בדיוק הדבר הזה?". רגע, הוא שאל, למה לא שאלתם את המומחה מה זה אומר?
מה הייתם משיבים לו?

עם המומחה לעתים קרובות קשה לדבר.
יש הסוג הזה, שלא עונים על שאלות. מתנגדים להסביר. את מרגישה שכל רגע שאת יושבת שם את מבזבזת להם את הזמן והם רוצים שפשוט תעשי מה שאומרים לך וגם תעופי משם ברגע שנגמר להם הסוס.
אם את שואלת, סימן שאת מרדנית. בעיניהם. זה לא בסדר מצידך לשאול, לברר. הם מבינים את זה כאילו הטלת בהם ספק P-:

מה הייתם משיבים לו?
שזו האשמת קורבן קלאסית?

הייתי יכולה לכתוב תגובה ארוכה ומפורטת, אבל בשביל זה נחוץ good faith, והשאלה עצמה ממש מקשה עלי להניח את זה.

טוב, אויל בכל זאת - כי זו האחריות של המומחה ליצור אווירה שמאפשרת שאלות. ואם הן לא נשאלו, זה כנראה כי רופא המשפחה יצר אווירה כזו ואמון כזה, והמומחה לא. אולי הן נשאלו, והמומחה נפנף אותן. אולי הוא העניש בכל מיני דרכים על שאילת שאלות. אולי הוא סתם לא ענה.

אבל תכלס? לא הייתי עונה לו. הייתי אומרת לו שזו האשמת הקורבן. בעיני זה כמו לשאול, "אבל למה נתת לו לגנוב את הכסף שלך?".

השאלה הזו צריכה להיות ממוענת למומחה, ולמערכת הרפואה בכלל. לא לפציאנטים. ואם אתה שואך את הפציאנט שלך את השאלה הזו, אתה חלק מהבעיה.

מה הייתם משיבים לו?

הייתי משיבה לו שלא ידעתי מה לשאול. שהתרגשתי מידי, שלא העליתי על דעתי לשאול, כמו שהוא לא העלה על דעתו שאני לא מבינה. שלקח לי זמן להבין שאני לא מבינה בעצם (לא מבינה מה הוא אמר, לא מבינה מה ההשלכות, לא מבינה מה הצעד הבא, לא מבינה מה האופציות, לא מבינה איך להחליט).

מה שאני מייעצת למטופלים שלי זה:

לשבת ולא לקום בפגישה אצל הרופא. לשים לב שהנשימה סדירה, לא למהר. לחזור על דבריו, כדי לוודא שהבנת. תוך כדי החזרה, את מבינה שלא הבנת...
לשאול. לא הבנת. לשאול שוב. זה הגוף שלך, זכותך לדעת מה הרופא מצא בו.
לבקש עוד הסבר, לחזור על דברי הרופא - הוא יתקן אותך אם תגידי משהו לא נכון, כי זה "דוקר" לו כשאומרים משהו לא נכון כאילו הוא אמר.
לבקש פרטי קשר, כמו מייל, ולומר "אולי בבית תצוץ לי שאלה, אז אכתוב לך" בנימה שמבהירה שאת חוסכת לו (למומחה) מזמנו היקר.

אני עושה את זה, שנים. מצד שני, ברוך ה' , לא היו לי הרבה אינטראציות חשובות עם רופאים.

לפעמים פשוט לוקח זמן עד שהדברים שוקעים, ורק אז השאלות צפות.
המטופלת, הייתי שמחה אם המומחה היה נותן לי דרך לשאול אותו דברים אחרי הפגישה -- טלפון להודעות, דואל, יוני דואר, משהו.

כל מילה בסלע!
תודה

לשני המומחים (כף רגל קרסול) היחידים אליהם הגעתי בימי חיי היה אותו סטינג בדיוק, שכמראה משותף לבני מינם, שבנוי בכוונה ככה שלא יאפשר לשאול שאלות.
בשלב התשאול הם קשובים, חביבים יחסית. אחד ממש הקשיב לגמרי, אחר הקשיב הקשבה ממקדת שמכריחה להשמיט הרבה פרטים ולבחור מה חשוב. בשלב הבדיקה הגופנית הם משתדלים, סמכותיים אבל משתדלים מאוד. כשהם מסיימים את הבדיקה, הם אומרים שני משפטים - אחד דיאגנוזה ואחד פרוגנוזה. ואז הם ניגשים למחשב לכתוב את ההמלצות במכתב מסכם לרופא המשפחה. מעל הראש שלי. זה מבנה של פגישה, לקח לי זמן והשוואות עם אחרים להבין שזה לא קשור בכלל למי שאני ולמה שעשיתי או לא עשיתי. בטח שהתעקשתי לנהל שיחה על ההמלצות אבל המאמץ לא היה מתגמל במיוחד. יותר נעים לשוחח עם קיר.
הייתי נפגעת עוד יותר אם מישהו היה שואל למה לא שאלתי את המומחה.
כמו שזה היה, סתם התבאסתי מאוד.
המאמץ הפיזי בלהגיע אליהם לטעמי לא היה מתגמל.

היה אותו סטינג בדיוק, שכמראה משותף לבני מינם, שבנוי בכוונה ככה שלא יאפשר לשאול שאלות.
בטח שהתעקשתי לנהל שיחה על ההמלצות אבל המאמץ לא היה מתגמל במיוחד. יותר נעים לשוחח עם קיר.
אוי

_תכלס? לא הייתי עונה לו. הייתי אומרת לו שזו האשמת הקורבן. בעיני זה כמו לשאול, "אבל למה נתת לו לגנוב את הכסף שלך?".
השאלה הזו צריכה להיות ממוענת למומחה, ולמערכת הרפואה בכלל. לא לפציאנטים. ואם אתה שואך את הפציאנט שלך את השאלה הזו, אתה חלק מהבעיה._
אישה, יש פה לדעתי כשל מחשבתי.
אם תמעני את השאלה הזאת למומחה, או "למערכת", הם לא יידעו איך לענות. התשובות חייבות להגיע ממטופלים. אנחנו אלה שיודעים מה הבעיה יותר טוב מכולם, לא איזה מנהלן או מישהו אחר שינסה להיכנס לי לנעליים.
צריך לשאול. צריך לשאול אותנו.
מסכימה אתך שאופן ותזמון הצגת השאלה מכריע, וכבר נכתב רבות על כך ששאלות "למה" נקראות בקלות כביקורת. אבל זו לא היתה הנימה של השיחה הנ"ל.

ממה שהבנתי מחברה שלי, מיילדת ויועצת הנקה, ההכשרה של רופאים עדיין מכילה מרכיב דומיננטי של ללמוד להתנתק רגשית מהמטופלים שלהם, מתוך מחשבה שמעורבות רגשית יוצרת סטרס שרופא לא יוכל לעמוד בו לאורך זמן. רק לאחרונה יש מחקרים שמצביעים על כך שעבודה נתוך ניתוק רגשי כזה יוצרת לא פחות סטרס. אז רופאי משפחה כבר קלטו את המסר, לפחות פה יש דגש על relational care, אני חושבת שכך קוראים לזה, החשיבות של היחסים הבין-אישיים בטיפול רפואי, אבל לתחומי התמחות אחרים ברפואה זה כנראה עדיין לא הגיע.

אם תמעני את השאלה הזאת למומחה, או "למערכת", הם לא יידעו איך לענות.
אני? חשבתי שדיברת על רופא משפחה ששואל...
ויש חוגים מסויימים בשמאל האמריקאי שאומרים בהקשרים כאלו EDUCATE YOURSELF. לא יודעת אם את מכירה את האמירה וההקשרים המקובלים שלה, לטובה ולרעה. ההנחה היא שזה לא הוגן לדרוש מהקורבן להסביר למדכא שלו מה הוא עושה לא בסדר, ולכן החבר בקבוצה המדכאת שלא רוצה לדכא אחראי להשכיל בעצמו.

ולמען האמת, אני אוהבת את הגישה הזו. לא כי המערכת יודעת יותר טוב מהמטופל. אלא כי גבר שרוצה ללמוד על הטרדה מינית לא אמור לשאול אישה שמספרת לו שהיא הוטרדה מה כל כך נוראי בזה, ולמה היא התנגדה. זה חסר טאקט, במקרה הטוב, ומרושע במקרה הרע. הוא אמור להכנס לגוגל, ולמצוא את מיליוני הטקסטים שכתבו מוטרדות אחרות, וללמוד.

כנ"ל פה. ניסוח השאלה שלך יצר אצלי את הרושם שהרופא לא באמת רוצה ללמוד, אלא להאשים. כי לו הוא היה רוצה ללמוד, הוא היה נכנס לגוגל וקורא את כל התשובות המרובות לשאלה שלו. לו הוא רצה ללמוד, הוא היה נזכר בכל המקרים בהם הוא הלך לרופא מומחה, המקרים בהם קרובי משפחה שלו וחברים שלו הלכו. הוא כבר היה יודע את התשובה.

אני מאוד מתקשה לדמיין מצב בה רופא שואל את השאלה הזו בתום לב. אולי אם הוא רופא חדש וצעיר... בכל שאר המקרים, זה לא באמת שאלה, זו האשמה. וכדאי להגיב אליה בהתאם. מהניסיון שלי, מניסיונות לדיאלוג אמיתי עם מי שבא להאשים ולתקוף לא יוצאים דברים טובים. ועדיף במקרים כאלו לא לענות תשובות אמיתיות לשאלה אמיתית, אלא להתייחס למסר האמיתי - ההתקפה, ולהבהיר שהאשמות כאלו לא לגיטימיות.

מאמינה לך שהנימה הייתה אחרת. אבל ההקשר חשוב. אני לא מצליחה לדמיין את השאלה בצורה שלא תשמע לי כמתקפה, ולכן לא מצליחה לענות את התשובה האמיתית שלי.

_אם תמעני את השאלה הזאת למומחה, או "למערכת", הם לא יידעו איך לענות.
אני? חשבתי שדיברת על רופא משפחה ששואל..._
כן, ואת אמרת "השאלה הזאת צריכה להיות ממוענת למומחה או למערכת הרפואה".
ואני אומרת: אם "את" במובן הכללי של המילה, את או אני או רופא המשפחה הספציפי הזה או כל רופא אחר ימען את השאלה למומחה או למערכת, הם לא יידעו לענות כהלכה.
(אם כי באמת לא יזיק למומחה לשמוע פידבק שהמטופלים שלו לא יצאו מסופקים מהשיחה. היי, המטופלת שלנו חזרה אלי עכשיו מהפגישה אתך עם מיליון וחצי שאלות ותהיות בסיסיות. לידיעתך)

גבר שרוצה ללמוד על הטרדה מינית לא אמור לשאול אישה שמספרת לו שהיא הוטרדה מה כל כך נוראי בזה, ולמה היא התנגדה. זה חסר טאקט, במקרה הטוב, ומרושע במקרה הרע. הוא אמור להכנס לגוגל, ולמצוא את מיליוני הטקסטים שכתבו מוטרדות אחרות, וללמוד.
מקובל עלי.
וזו היתה הסיטואציה כאן: רופא ששאל מישהו אחר שיכול לראות את עצמו כמטופל, ולא את המטופל שחזר הרגע מהממומחה.

מאמינה לך שהנימה הייתה אחרת. אבל ההקשר חשוב. אני לא מצליחה לדמיין את השאלה בצורה שלא תשמע לי כמתקפה, ולכן לא מצליחה לענות את התשובה האמיתית שלי.
ואם אני זו ששואלת?
לי היו את התשובות שלי, אבל רציתי לשמוע מה נשים אחרות חושבות. אם אני שואלת אותך ואת האחרות על החוויות שלהן פה, בדף הזה, האם זה מתפרש כהתקפה או האשמה?
אם את עונה לי, מגיבה על צורך שלי ללמוד ולדעת, תוכלי לענות את התשובה האמיתית שלך?

אם את עונה לי, מגיבה על צורך שלי ללמוד ולדעת, תוכלי לענות את התשובה האמיתית שלך?
התשובה האמיתית הראשונה שלי, היא שאין לי בעיות לשאול מומחים שאלות... כי החלטתי עוד מזמן, שהמחיר של להיות "ילדה טובה" הוא גבוה מידי. לכן אני לא נמנעת מעימותים, לא מנסה להחליק מצבים לא נעימים, ולא נסוגה ממה שאני צריכה רק כי הצד השני מגלה התנגדות ברורה לרצון שלי לשאול שאלות. זו הבעיה שלו, ואני לא מוכנה להפוך אותה לשלי.
התשובה השנייה היא שיש לי רופאת משפחה ממש מוצלחת. וזה אומר שהיא הסבירה מראש את מה שהיה צריך בשבילו מומחה, ואחר כך הסבירה את תוצאות הבדיקה. ובכלל לא שאלה למה - היה לה ברור מלכתחילה שזה התפקיד שלה.
וזו התשובה השלישית שלי - שאני בוטחת בה. ומראש לא בטוחת במומחה שמנסה לא לענות על שאלות. לכן אעדיף לחפש בגוגל ולשאול את רופאת המשפחה - שהם מקורות מידע אמינים בעיניי, מלשאול את המומחה המתנגד, שיענה תשובות חלקיות, בעייתיות, שלא לומר - שקריות ומניפולטיביות.

אבל אף אחת מהתשובות האלו היא לא התשובה שהייתי עונה לו הייתי מצליחה לשמוע את השאלה הנכונה בנימה לא מאשימה. התשובה שלי הייתה לנסח מחדש את השאלה - גם לשאול את השאלות הנכונות זו אמנות.

השאלה שלי תהיה למערכת - לו באמת היית רוצה שמטופלים ישאלו את הרופאים המומחים שלהם שאלות, מה היית עושה? וזו שאלה שהמערכת יודעת לענות עליה. היא הייתה, למשל, מכניסה את שלב שאילת השאלות בתור חלק ממבנה הפגישה. יוצרת מבנה מערכתי שמעודד שאלות. היא הייתהמבקשת פידבקים במיני סקרים לגבי עד כמה המטופלים הרגשיו בנוח לשאול שאלות. היא הייתה מעריכה רופאים על פי התשובות לשאלות האלו (ולא על פי כמה תורות הם הצליחו לדחוס למינימום זמן וכמה כסף הם הצליחו לחסוך P-: )
אני אשאל את הרופא השואל - למה אנשים שואלים אותך שאלות? מה אתה עושה בשביל זה? (נניח, רופאת המשפחה שלי? היא מראש מסבירה באריכות דברים שיכולים להיות לא מובנים, ומוודאת הבנה)

שמת לב שאין שם את התשובות מלמעלה? זה כי אני חושבת שהן ברורות מאליהן. כל אדם עם יכולות חשיבה מינימליות יכול לחשוב עליהן בעצמו. אם הוא לא חשב עליהן, הבעיה היא לא בזה שהוא לא יודע אותן. הבעיה היא בהטייה רגשית או כשל לוגי או אי ראיית המים או משהו אחר בסגנון. איזשהי נקודה עיוורת שהיגיון הוא לא הדרך להגיע אליה.

אני מסכימה עקרונית שצריך לשאול את המטופלת, אותנו. אבל לא כשעצם השאלה מראה על בעיה ביכולת ההבנה וההיגיון הסביר. זה כמו גבר ששואל מה הבעיה להיות מוטרדת מינית. לענות לו לא יעזור. צריך לבדוק מה חירב את יכולת האמפתיה הבסיסית שלו...

אולי באמת רופאים צריכים שתהיה להם אפשרות לקבל באופן קבוע, באופן מובנה בתוך המערכת, אם הם מעוניינים, תמיכה רגשית אישית או קבוצתית.
על דברים שהם לא בהכרח יותר דרמטיים המימסד יודע לתת מענה של אפשרות לאיוורור רגשות, דבריפינג וכאלה.

תפילה_לאם

למה לא שאלתם את המומחה מה זה אומר?
אבל אולי דווקא כן שאלתי ולא קיבלתי תשובה.

דוגמה פרטית: בהריון התאומות אותר באולטראסאונד VSD בלב אחת מהן. הופנינו למומחה לאקו-לב עובר.
הרופא בדק ובדק. הנחתי שצריך לאפשר לו להתרכז, אבל כעבור זמן-מה חשבתי שלגיטימי גם לשמוע ממנו.
אז שאלתי: "מה אתה בודק?"
והוא ענה: "אני בודק את הלב".
דא...

אישה

_אז שאלתי: "מה אתה בודק?"
והוא ענה: "אני בודק את הלב"._

מבריק.
אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק (בעצם, צחקתי בכל מקרה)

אולי דווקא כן שאלתי ולא קיבלתי תשובה
קיבלת תשובה, אבל תשובה חוסמת שמורידה לך את המוטיבציה להמשיך לנסות.
כמו שלב שומע כתבה: יותר נעים לדבר עם קיר.

זה גם הניסיון שלי: הרבה פעמים עם רופאים השאלות שלי הן מגששות, מהוססות. טנטטיביות כאלה. אז אם אני מקבלת תשובה ראויה, מכבדת, פותחת, אני יכולה להמשיך לשאול. אבל אם אני מקבלת תשובה חוסמת - טראח, אני נחסמת. או פשוט מוותרת.

חשבתי אתמול על הטופס הבסיסי הזה שממלאים כמטופל חדש במרפאה. רקע, היסטוריה רפואית וכל זה. אצלי תמיד מילוי הטופס היה משעמם נורא - לא, לא, לא, לא, כמעט לכל סעיף.
ואתמול חשבתי: איזה סעיף נוסף היה צריך להכניס לשם, כדי לדעת דברים באמת מהותיים על המטופל?

הסעיפים שלי:
א. אילו דברים גורמים לך להרגיש בריא?
ב. עד כמה את/ה מרגיש/ה בנוח במחיצת רופאים? על סקאלה מ- 1 עד 5.

תפילה_לאם

אבל אם אני מקבלת תשובה חוסמת - טראח, אני נחסמת. או פשוט מוותרת.
נכון.

מזכיר לי את הרופא בחדר הלידה בלידתו של החמישי שלי, שנזף בי על שאני לא יוצרת אתו קשר עין, והייתי צריכה להצדיק את עצמי ולהסביר לו, שלא מתאים לי להתחיל ליצור קשר עין כשאני עומדת לפרוץ בבכי.

בקיצור, לא חסרים מקרים... אבל יש גם רופאים נחמדים.
ולמען האמת, אני מרגישה חצויה בקשר לסיטואציה אחרת:
ביקור אצל רופא נשים.
רופא סימפטי, שאני טורחת לנסוע אליו מחוץ לעיר. מסביר, מבהיר, מאיר פנים, מודע לאי הנוחות.
הגעתי כדי שיכניס לי התקן תוך-רחמי.
הוא אמר לי שקודם הוא מודד/ בודק, וכעבור רגע אמר לי שהכניס כבר את ההתקן.
ברור לי שזאת אסטרטגיה שהיא פיתח כדי להפחית לחץ בקרב המטופלות, כדי שתהיינה רפויות וכך הפרוצדורה תהיה נעימה יותר לכל הצדדים.
אבל... הרגשתי קצת מרומה. ואני מאמינה שהייתי מצליחה להישאר נינוחה (יחסית...) גם לו הייתי יודעת שזה הדבר האמיתי.
הבעיה היא שהוא לא יכול לשאול כל מטופלת מראש, אם היא מעדיפה שהוא ישקר לה שקר לבן.

תפילה_לאם

_הסעיפים שלי:
א. אילו דברים גורמים לך להרגיש בריא?
ב. עד כמה את/ה מרגיש/ה בנוח במחיצת רופאים? על סקאלה מ- 1 עד 5._

וואו, זה מהפכני.

בייחוד אם גם יעשו משהו במידע הזה אחר כך. P-:

מזכיר לי את הרופא בחדר הלידה בלידתו של החמישי שלי, שנזף בי על שאני לא יוצרת אתו קשר עין
התגובה שאני מדיימנת זה את בשמת אומרת "סליחה?". ואני ממש יכולה לדמיין את הנימה בה זה נאמר, למרות שראיתי את זה אך ורק בכתב.

ולמען האמת, אני מרגישה חצויה בקשר לסיטואציה אחרת:
מזכיר לי את הסיטואציה עם פלסבו. וכרגע, אי אפשר לתת פלסבו בלי להגיד. לדעתי, ראוי שככה זה יהיה, מוסרית. אחרת, אין הסכמה מדעת.

רופא שנזף בך על שאת לא יוצרת קשר עין ב.. לידה........ ?!?!?!
סיטואציה מופרכת כזו לא שמעתי מזמן.

ואני לא מדמיינת שזה טריוויאלי לאישה באמצע לידה להגיב. מי ששקועה בללדת - מספרת שהיא נמצאת במקומות אחרים. וגם מי שלא בהתכנסות טוטאלית פנימה, זו סיטואציה כל כך.. אהממ

הרגשתי קצת מרומה.
בצדק.
אני מבינה את הרציונל, אבל למיטב ידיעתי זה לא אתי. בקריאה ראשונה זה ממש הזכיר לי אמבושסטריפינג, ורק אחר כך אמרתי לעצמי "היי, אבל היא ידעה שההתקן הולך להגיע", כך שזה לא כזה גרוע. נתת לו הסכמה עקרונית, אבל לא הסכמה ספציפית חתומה בזמן.

נזף בי על שאני לא יוצרת אתו קשר עין
אולי היתה זו דרכו העקומה לנסות ליצור תקשורת... החשיבות של קשר עין וכל זה (איזה, לא להתנפל

). לחלוטין שגוי, אבל אולי היתה בדל כוונה טובה מאחורי זה.

בייחוד אם גם יעשו משהו במידע הזה אחר כך.
את יודעת, חשבתי על הבעייתיות של שאלה ב' - עד כמה אתה מרגיש נוח עם רופאים. הרי עד לפני שנה אני הייתי מסמנת 4-5 בלי בעיות, לא משקף בכלל את המציאות האמיתית.
אבל לדעתי, הערך האמיתי כאן טמון בעצם העלאת השאלה. האופן שבו הרופא מכיר בריש גלי, שחור על גבי מסמך, שהוא מפחיד פוטנציאלית, ונותן לאנשים לגיטימציה להרגיש את זה ואולי אפילו לדבר על זה.

_מזכיר לי את הרופא בחדר הלידה בלידתו של החמישי שלי, שנזף בי על שאני לא יוצרת אתו קשר עין
התגובה שאני מדיימנת זה את בשמת אומרת "סליחה?". ואני ממש יכולה לדמיין את הנימה בה זה נאמר, למרות שראיתי את זה אך ורק בכתב._
פה צחקתי D-: כי אשכרה כשקראתי חשבתי לעצמי "סליחה?!" אבל החלטתי להמנע מלהגיב... D-:

אפרופו שאלות לרופאים מומחים, כשהייתי בטיפולים היה לי מאוד מאוד חשוב לדעת הכל לפרטי פרטים.
לרופא שלי (מומחה לפוריות), היה גבול מסויים של סבלנות לשאלות שלי וכל פגישה הסתיימה כשהוא מוסר לי את הדפים ו"מסלק" אותי לאחות שאחראית על הפוריות ש "היא כבר תסביר לך הכל, תשאלי אותה".

לפחות האחות היתה מדהימה וסבלנית וממש חברת נפש בתקופה הזאת.

_מזכיר לי את הרופא בחדר הלידה בלידתו של החמישי שלי, שנזף בי על שאני לא יוצרת אתו קשר עין
התגובה שאני מדיימנת זה את בשמת אומרת "סליחה?". ואני ממש יכולה לדמיין את הנימה בה זה נאמר, למרות שראיתי את זה אך ורק בכתב.
פה צחקתי, כי אשכרה כשקראתי חשבתי לעצמי "סליחה?!" אבל החלטתי להמנע מלהגיב..._

גדול!
גם אני צחקתי.

"מסלק" אותי לאחות שאחראית על הפוריות ש "היא כבר תסביר לך הכל, תשאלי אותה".
אני יכולה לראות את המעשה הזה נעשה בשני אופנים אפשריים, וכמעט הפוכים:
א. הוא מעיף אותך לאחות באופן לא נעים, ויוצר אצלך תחושה שאת טרחנית
ב. הוא מפנה אותך לאחות בנימה של "את יודעת מה? תשאלי אותה, היא תוכל לדסקס אתך את כל הפרטים האלה יותר טוב ממני". אם זה היה נעשה ככה, הייתי רואה בזה כמה סוגים של טוב:

ניצול זמן וכסף יעיל (שעת רופא עולה הרבה יותר מאשר שעת אחות)
העסקה נבונה של כוח אדם משלים שמספק את מה שהוא מוגבל בלספק
בשורה התחתונה: מספק למטופלות שלו את המידע ומרחב הדיון הנחוץ, אם בעצמו ואם על ידי אחרים.

וזה שוב מחזיר אותי לנקודה שמעסיקה אותי המון בזמן האחרון: שה"איך" שהטיפול הרפואי (א וכל דבר אחר) נעשה, חשוב ומכריע לא פחות מה"מה". ולפעמים אפילו יותר.

וזה מחזיר אותי לתיאוריית הפוליוואגוס, שעכשיו אני יודעת עליה מילימטר יותר מאשר לפני יומיים:
פורג'ס מדבר בספר שלו על תחושת בטחון ומוגנות - safety. ואומר, שבטחון לא נמדד בסילוק גורמים מסכנים, אלא ביצירת תחושת בטחון פנימית.
סעיף א' בההגדרה שלו אומר שבטחון זה כשמערכת העצבים שלנו לא עובדת במצב מגננה אלא במצב למידה/בריאות/התפתחות.
והוא אומר שבכל כך הרבה מקומות טיפולים, רפואיים, פסיכולוגיים וסיטואציות לימודיות נעשים בסביבה שמכניסה את מערכת העצבים למצב מגננה, וזה פוגע ביעילות של הטיפול.

אני יכולה לראות את המעשה הזה נעשה בשני אופנים אפשריים, וכמעט הפוכים:
למרות שהם כמעט הפוכים כשחשבתי על זה לעומק הרגשתי שזה שילוב של שתי האפשרויות.

מצד אחד זה בעדינות ובאמת האחות היא הדמות שמלווה את המטופלות לאורך כל הטיפול ונותנת את ההסברים. לדוגמא יש אצלה ערכת דמה של הזריקות והיא מסבירה ומראה איך עושים הכל בדיוק.
מצד שני, כן זה גרם לי אי נעימות שהרגשתי שאני חופרת לו מידי ובכל זאת כמה שהאחות יודעת ונחמדה עדיין הוא המומחה ויש דברים שרציתי לשמוע ממנו.

וזה שוב מחזיר אותי לנקודה שמעסיקה אותי המון בזמן האחרון: שה"איך" שהטיפול הרפואי (א וכל דבר אחר) נעשה, חשוב ומכריע לא פחות מה"מה". ולפעמים אפילו יותר.
לגמרה נכון!
אני מנסה לדמיין את הרופא שלי בכל אחת מהאפשרויות שהצגת ואפילו שהמעשה בסופו של דבר הוא אותו הדבר, להפנות אותי עם השאלות לאחות, הדרך שבה אני מדמיינת אותו עושה את זה בשני המקרים משנה את כל התמונה.

באופן טבעי

באופן טבעי