הסתגלות לאימהות בלוג תמיכ

[הכול_טוב*]

פתחתי את הדף הזה מתוך קושי שעובר עליי לאחרונה.
ילדתי לפני כארבעה חודשים. ילד ראשון. אהוב עד בלי די. ההריון היה נפלא.
הוא לא זז ממני מאז הלידה.חוץ ממקרים ספורים.אנחנו ישנים איתו.הוא ישן לידי,קרוב קרוב. אני אוהבת אותו מאוד. אבל קשה לי.
אני מרגישה עייפות גדולה. פיזית ונפשית. מרגישה שאין לי ברירה אלא להשלים עם המצב כי במילא אין מוצא.
מרגישה איזה מין צורך לעשות ריסטארט. איתחול מחדש. לקחת נשימה ארוכה ארוכה. לשאול את עצמי :"ועכשיו-לאן?"...
אין לי חשק לכלום, אפילו לא להיפגש עם אימהות אחרות,החום הזה מעיק עליי.במיוחד שאי ן לי רישיון.ככה שיוצא שאני רוב הזמן איתו בבית,מחכה שבעלי יחזור מהעבודה.המרגיעון הוא "תפקידך הוא לחיות את חייך, לא להיות בשביל אף אחד שום דבר, אלא פשוט לחיות את חייך."...וזה מה שאני מנסה לעשות, אבל קשה לי.
אני מבינה לאט לאט שיותר לא אחזור לעצמי שהייתי. מרגישה ש"אין אני"...אני כאן למלא את הצרכים של התינוק שלי. זהו. הבית מבולגן,ואם עד לפני כשבוע עוד הייתי מסדרת, עכשיו אין לי כוח לכלום. מרגישה מוזנחת. בודדה. זקוקה לאויר לנשימה.שינוי בחיים.בא לי לנסוע לאשרם לשבוע.להתנתק. מנסה לחשוב על פתרונות אחרים אבל הדבר היחידי שאני יכולה לעשות בשביל הפאן שלי זה כוס ענקית של לימונענע קרה שהוא ישן.
מרגישה גם מפוספסת. מבחינה מקצועית.לא סיימתי את הכשרתי אבל גם לא בא ל לסיים אותה .הנשמה שלי צריכה משהו אחר.

[יערת_דבש*]

בא לי לעזור לך בהתכתבות במייל.
את מעוניינת?
(הוא מופיע בדף הבית שלי.)

[הכול_טוב*]

הי יערת הדבש...תודה על הרצון הטוב שלך,אך נראה לי שאני צריכה לדבר ולהוציא דברים כאן....יש משהו בבלוג שיותר קל לי לשתף..גם טכנית. אשמח אם נתכתב כאן. תבורכי@}
מרגישה שהכול פתאום צף...כול הכעסים והכאבים מהילדות ונעורים צפו לי אחרי הלידה.לא ידעתי שאפשר להתעורר מכעס.גיליתי את זה לפני כחודש ומאז מנסה להנעים יותר את לילותיי. מנסה להיזכר בימימה,במילים כמו המתנה, ראיית הטוב,הכרת הטוב, הכרת המתרחש,כבוד לקיומי....לפעמים הכעס מגיע כמו בגלים עזים,כאילו סערה פתאומית בים.באים בעוצמה רבה ומתנגשים בחוף,מתנגשים בי.עולים בי כעסים על אמא שלי.

[הכול_טוב*]

הכעסים האלו גוזלים ממני אנרגיה.
מנסה לגלות חמלה
אולי זאת הזדמנות לניקוי יסודי כללי ופנימי,הזדככות הנפש ושחרור ממטעני העבר,על מנת שיהיה לי הכוח להמשיך ולהיות אם מכילה, מגוננת מאפשרת ואוהבת לילדיי. אם מדוייקת.לפחות להשתדל...
צריכה להתנקות אנרגטית כדי להתחדש.למלא מצברים באהבה,יצירתיות, ולפרוח,פשוט לאהוב את החיים שלי ולהצליח להתקדם קדימה.
אתחיל בקטן קטן.צעד צעד.לשיקום הגוף והנפש העייפה.
דברים שצריכה לעשות- בדיקת דם לבדיקת מאגרי הברזל והויטמינים בגוף-תוקפת אותי סחרחורת כשאני מתרוממת ,ורואה הכול שחור.
חזרה ליוגה נשית
לחזור לכתוב ולא לוותר לעצמי.
להכריח את עצמי להכין לי אוכל ולא נשנושים.
לזכור שהכול זמני וחולף.
להאמין שיש ישועה והיא תגיע .
להאמין שאני יכולה עוד להצליח בחיים במה שאעשה.

[עולם_חדש_מופלא*]

[בתנועה_גלית*]

קוראת אותך. תמשיכי.
כאן את יכולה לכעוס כמה שבא לך, להוציא הכל.
מעולה שהתחלת לכתוב.
קבלי חיבוק.

[יערת_דבש*]

אני קוראת אותך.

[עדי_ל*]

גם אני קוראת.

[יערת_דבש*]

דברים שעלו לי, ואני ממש לא יודעת אם זה יהיה טאקטי לכתוב אותם. את מוזמנת להעיר לי אם לא.

יש לי ילד בן 8 חודשים. רוב ינקותו היה לי מאד קל איתו וניסיתי כל הזמן להבין למה.
אז אני אנסה להסביר לי ולך..
בימים הראושנים היה עניין של "ביטול", עזר לי מאד לקום בלילה, שוחרת שינה שכמותי, מתוך החלטה שאני מבטלת את עצמי לילד.
מה'שתה רוצה- תקבל. זה סוויצ' של החלטה לא להתבאס מבקשות שלו.

דבר שני, אין לי טלוויזיה, אני מרגישה שעם טלויזיה תמיד יהיה משהו שהתינוק מפריע לי כרגע לעשות, קוטע אותי, מציק לי.

מומלץ: לידה ראושנה בגיל מבוגר! זה ההסבר הכי משכנע למה הוא לא מפריע לי ולחיים שלי, אבל זה לא טיפ.

נראה לי שבסך הכל את במצב טוב- את אוהבת אותו, מאוהבת בו, לא כולן זוכות לזה! ואת באמת מתחילה צעד צעד לעשות לך כיף, זה חשוב.
חוץ מזה, את עדיין בגדר יולדת, מושפעת מהורמונים ומחווית הלידה, זה טבעי להיות בסערה עדיין.
זה מצוין בעיני שעולים כעסים- המצב שלנו כיולדות מאפשר לאמיתות עמוקות לצאת החוצה. את בבירור של מי את בכלל.
עכשיו אני נזכרת שהקושי הגדול ביותר שלי היה רגשי- הרגשות העזים והאמיתיים שנאלצתי סופסוף להסתכל עליהם שיגעו אותי, אבל זו ברכה גדולה.

אין ספק שדאגה לעצמך, לכיף שלך, לכוחות שלך, זה דבר מאד חשוב. גם בשביל האוצר הקטן. תמשיכי כך!
חיזוקים וחיבוקים..

[רסיסים_של_אור*]

_דברים שצריכה לעשות- בדיקת דם לבדיקת מאגרי הברזל והויטמינים בגוף-תוקפת אותי סחרחורת כשאני מתרוממת ,ורואה הכול שחור.
חזרה ליוגה נשית
לחזור לכתוב ולא לוותר לעצמי.
להכריח את עצמי להכין לי אוכל ולא נשנושים.
לזכור שהכול זמני וחולף.
להאמין שיש ישועה והיא תגיע .
להאמין שאני יכולה עוד להצליח בחיים במה שאעשה._


מקווה שעוד אגיע לכתוב לך יות רמפורט בינתיים מוסיפה גם את
להתפלל ולדבר עם אלוהים
ושולחת לך חיבוק גדול גדול של תמיכה(())

[הכול_טוב*]

תודה על כול התמיכה! זה באמת מעודד.
אגב,יערת דבש, אני ממש מרגישה בביטול מול אהובי הקטן אבל זה דווקא עושה לי טוב.
הטיפול בו ממש לא הבעייה כאן,אני הכי בהתמסרות שאפשר. אף פעם לא נאנחתי כשאני קמה שלוש ארבע פעמים בלילה להניק. (הוא איתנו במיטה)אני מתחילה להבין שהקושי שלי הוא דווקא עם עצמי.כמו שכתבת:
את בבירור של מי את בכלל
אני ממש מרגישה ככה. האהוב הקטן בחיי רק קטליזטור לתחושות האלה,כמו מראה .(ועוד אומרים שהאם היא כמו מראה...וויניקוט)
אגב, לא קראתי את ההמלצה שלך על לידה ראשונה בגיל מבוגר 33.5 זה נחשב מספייק מבוגר?:)אגב-אני מסכימה איתך .
רסיסים של אור - אני מתפללת. אבל לא כמו פעם. אני צריכה יותר.תודה על התזכור.
אני מרגישה שכול מה שהיה אצלי כמעין "לא פתור" צף ועולה על פני השטח. זהות מקצועית למשל,מה הספקתי,מה לא,מה אוכל עוד להספיק,איך....
תודה שאתן מאפשרות לי להרגיש ולהוציא ותומכות...
אמשיך אח"כ..

[אמא_ללי*]

אני מרגישה שכול מה שהיה אצלי כמעין "לא פתור" צף ועולה על פני השטח. זהות מקצועית למשל,מה הספקתי,מה לא,מה אוכל עוד להספיק,איך....

לידה, ובמיוחד לידה ראשונה אבל לא רק, מציפה במקרים רבים המון דברים לא פתורים, כאובים, רגישים.... נפלא שיש לך את האומץ להתבונן בזה ואת הנכונות לפגוש את מה שעולה.
את לא לבד, את לא לבד, את לא לבד

זאת תקופה סוערת ולא פשוטה, אבל יש בה פוטנציאל אדיר לצמיחה ולגילוי עצמי.

תמשיכי לכתוב ולשתף, גם בדברים הכי קשים, הכי לא-לגיטימיים (כביכול). ותזכרי, עד כמה שאפשר, שאת בליבה של סערה, ולא תמיד כל ייראה ככה....

[חלקיקה_בשלם*]

הי הכל טוב, תראי איזה ניק נחמד בחרת לך.....כנראה שמבפנים באמת באמת הכל טוב.
נראה שאת יודעת מה את צריכה לעשות- בדיקת דם, יוגה נשית, לחזור לכתוב וכל מה שציינת לעצמך. זה מעולה שאת יודעת מה את צריכה, וזה הרבה לדעת מה את צריכה, זה כבר חצי דרך.
אז עכשיו את יכולה להרפות ולהניח לזמן הנכון לכל הדברים שאת רוצה. כי עכשיו זה כנראה לא הזמן הנכון. עכשיו זה הזמן להמתנה, לרגש לעצמך, להרבה רגש לעצמך, רק לפני 4 חודשים ילדת, הרבה מזה זה הורמונים, זה אפילו לא עומס, אלא הורמונים.
תני לעצמך להיות קצת בבית מבולגן, עוד לא נולדה האמא ה"מושלמת" שגם מניקה סביב השעון והבית שלה נראה כמו ממגזין. וגם לא תוולד האמא הזאת....
והכי חשוב- תסכימי, תסכימי למצב הזה שאת נמצאת בו- כי זה עדיף מלהאבק בו, כי דרך הסכמת הלב יש גם את הדרך ליציאה משם.
אם את חייבת לשנות את המצב, אז תחליטי, תקבעי שאת נותנת לעצמך עד אחרי החגים- חודשיים שלמים להיות ככה, כפי שאת, מסכימה למצב, לא מנסה לשנות ואז אחרי חודשיים שבאמת תסכימי להיות במצבים האלה, תראי מה יהיה, אולי כבר יהיה לך את הכוח לעשות, לשנות, לחשוב על עצמך במובנים אחרים.
עכשיו- זה הזמן להסכמה ולקבל את עצמך כפי שאת- עם שערות ברגליים , בית מבולגן ובלי הכשרה מקצועית- תראי איזה מקסימה את!

[רסיסים_של_אור*]

וואו, חלקיקה בשלם כתבה לך דברים מרגשים שמהדהדים עמוק ונעים !!

אין לך דף בית משלך אז כותבת לך כאן שאת מוזמנת לבא לקרוא אצלי בבלוג אני אמא גם לתאומים קטע לקראת הסוף שנכתב בתוכי לאחרונה אחרי בכי טוב, אולי ידבר אלייך

[רסיסים_של_אור*]

רציתי לספר לך שאחרי שנולד הראשון חוויתי המון המון בדידיות. בדיוק לא מזמן קראתי במחברת שבה כתבתי אחרי הלידה וממש תארתי ותעדתי בה את התחושה הקש השל אמא בעיר זרה (זרה לי כמובן...) מסתובבת ברחובות משוועת למישהו דומה לה לדבר איתו ולחלוק איתו את היומיום. יש משהו מאד מאד מאד מעוות בעיניי בבדידות הזו שאמא אחרי לידה מוצאת את עצמה בה, קצת מוצאת מחוץ לגדר כיוון שהיא צריכה להיות שם בשביל התינוק, וזה באמת כל מה שהיא רוצה אבל למה חייבת להיות הבדידות הזו ?? בדיוק באותה תקופה חברה טובה גם ילדה אבל היא גרה בקיבוץ וזה הדהים אותי איזה חוויות שונות היו לשתינו, היא ממש פרחה, כל הזמן היה מישוה שנכנס לבדוק מה איתה או הביא לה אוכל מחדר אוכל או בא לאסוף אותה לחדר אוכל...

ועוד רציתילשתף אותך שאחרי הלידה של השלישי חוויתי דברים דומים למה שאת מתארת בקטע הזה של
אני מרגישה שכול מה שהיה אצלי כמעין "לא פתור" צף ועולה על פני השטח
הרגשתי שיש משהו בקטע הזה שאני נותנת לילד שלי ועוטפת אותו כל-כך שמציף את כל החסר שאני גדלתי איתו (כמובן שהיה שם לא רק חסר אבל זה מה שצף באותה תקופה). פתאם דרך ההתמסרות אליו יכולתי לראות ולכאוב את כל מה שהיה חסר לי כילדה ובעצם גם כאמא שעוד נשארת הבת של הוריה. זאת היתה תקופה מאד לא קלה, שנמשכה הרבה זמן אבל אני מרגישה שבאמת פגשתי את עצמי ועברתי מעין תיקון וניקוי עמוק דרך התהליך הזה, חוויה שעזרה לי לדייק את האמת הפנימית שלי, להבין מה סדרי העדיפויות שלי ועוד ועוד (עזר לי גם לקרוא כאן דף שנקרא משהו כמו תהליך אבל לשחרור מטראומות ילדות ).

ובאמת כמו שבחרת לקרוא לעצמך, הכל הכל לטובה.

[פלוני_אלמונית*]

שלום
קראתי,מבינה ומזדהה עם תחושת הבדידות..היום אני חושבת שמשכתי יותר מדי זמן במקום מבודד יושבת לחכות לבעלי שיחזור מהעבודה - לא טוב - לא לי,לא לילדה,לא לבעלי...למצוא מעגלי תמיכה - משפחה,חברים,עיסוק וזמן אישי..ממש מומלץ,אפילו לשעה -שעתיים בהן את לא עם עצמך והמחשבות הפרטיות...זמן טוב לחזור לעולם 4 חדשים - כמובן טיפין טיפין ובאופן שמתאים לכם - אבל לא להשאר סגורים בבית לבד ...
מחזקת ומבינה
שתרגישו טוב

[הכול_טוב*]

הרגשתי שיש משהו בקטע הזה שאני נותנת לילד שלי ועוטפת אותו כל-כך שמציף את כל החסר שאני גדלתי איתו (כמובן שהיה שם לא רק חסר אבל זה מה שצף באותה תקופה). פתאם דרך ההתמסרות אליו יכולתי לראות ולכאוב את כל מה שהיה חסר לי כילדה ובעצם גם כאמא שעוד נשארת הבת של הוריה.
רסיסים של אור יקרה,זה בדיוק,אבל בדיוק זה. זה מעלה בי כעס,רצון להתרחק...אבל מעניין שביומיים האחרונים זה מתחיל קצת להרגע כי מנסה לפעול מתוך החמלה שבי,לזכור את הדברים הטובים שאמא שלי כן עשתה בשבילי...(והיא עשתה). כשאני רואה את הטוב שבה,אני מרגישה בהרבה יותר טוב...

חוץ מהעניין הזה,אני חווה עכשיו מין סוג של "חיים שכאלה" שאני עושה לעצמי. מי אני בכלל,מה הספקתי עד עכשיו,ואפילו תחושות כמו: להיות לראשונה אם בגיל 34.5, האם אספיק מה שלא הספקתי עד עכשיו? ואם לא סיימתי את לימודיי התואר השני מה זה עושה ממני?
מנסה להתבונן בחיים בגישה חדשה יחסיית-להנות מהדברים הקטנים. כמו לצעוד בים בשעת בוקר מוקדמת, לשמוע מוזיקה מרגיעה,לעשות קמפינג בסופ"ש שעבר בנחל שניר ולעצור בציון קברו של רשב"י ולהודות על כול הטוב שהוא שלח אליי.בכול זאת,בגדול,נראה שהכול טוב ברוך השם.
אולי אפסיק לחפש להגדיר את עצמי מקצועית. הייתי מרצה במכללה אחרי לימודיי ועכשיו אני כבר לא. להסכים עם זה שאין לי את הכוח וההיכלות הנפשיים כרדרך לגן משחגע לעסוק בזה.
אולי מספיק להגיד שעכשיו אני פשוט אמא ,אישה ואשת איש?
אתמול חשבתי על כול ההעצמה הנשית, עד כמה זה הצחיק אותי שנשים באמת הולכות להעצמה נשית...הן הרי מאסטריות בהעצמה נשית אם הן אימהות!
חשבתי על זה תוך כדי גרירת העגלה והאהוב בתוכה בתוך חול...ממש סידרת אימונים.
כול אמא מתפקדת יכולה לבדה להעביר סדנאות העצמה נשית. ככה הרגיש לי.
אז את היום הזה אני פותחת בהיגדים חיוביים: לקבל את הכול באהבה,לראות את הטוב והנפלא, לא להגדיר את עצמי מקצועית ועדיין להרגיש טוב.
אני באמת מגלה בעצמי מקומות שלא הכרתי,מקומות יפים של אהבה בלי די, יכולת הכלה גדולה מאוד, בשלות ובגרות..אולי אחרי הכול אני בסדר כמו שאני,למרות הלחצים של אבא שלי וההורים של בעלי שקשה להם לראות במאה העשרים אמא במשרה מלאה... (בעיקר של ההורים של בעלי,אבא שלי "רק" מאוכזב שלא הפכתי כבר לדוקטור....הוא רואה אותי ככשלון,אחרי כול מה שהאמין בי...)

[רסיסים_של_אור*]

_אולי אפסיק לחפש להגדיר את עצמי מקצועית. הייתי מרצה במכללה אחרי לימודיי ועכשיו אני כבר לא. להסכים עם זה שאין לי את הכוח וההיכלות הנפשיים כרדרך לגן משחגע לעסוק בזה.
אולי מספיק להגיד שעכשיו אני פשוט אמא ,אישה ואשת איש?_

בדיוק הבוקר, אחרי שסיימתי להניק את התאומים (בפעם הכמה וכמה בלילה...) מסרתי אותם לאיש וביקשתי לעצמי כמה דקות של שינה בשכיבה ורגע לפני שעצמתי עיניים אמרתי לעצמי: את עושה משהו גדול, לתת מגופך ובשרך כדי שהם יגדלו זה משהו עצום (ובזה ניסיתי להשקיט את כל הקולות לגבי כל מה שאני לא עושה כרגע!!).

עוד מחשבה טובה שעוזרת להתחיל את הבוקר במגמה של לראות את הטוב ולהתמקד בהדגשת הנקודות הטובות !

[עפרה_שחר*]

מציעה סדר אחר: אשה קודם, ואחר כך השאר. קודם כל את. תמצאי לך קבוצת נשים (לא משנה התירוץ)- יכול להיות ימימה, בייבי יוגה או משהו לא מקצועי שמעניין אותך (עיצוב בתים? בישולים טעימים? קדרות וציורים? ריקודים?).
עם כל הרגשות השליליים שעולים בנו כלפי ההורים שלנו- ההורות מקרבת אותנו באופן מאד עמוק אליהם כשאנחנו מתחילים להרגיש הורים, כמוהם, (אבל אחרים)- אל תלחצי מזה בכלל. נשמע שאת עושה עבודה על הכייפק.
תאמיני לי שהתלמידים שלך רק ירוויחו מזה שיקבלו מורה פי אלף אמיתית ומבינה את החיים אם וכאשר תחליטי לחזור ללמד כשיגדל. לא עכשיו. עכשיו את ברמה הכי גבוהה של שירות הבריאה שיש.
שולחת לך חיבוק שמן. איזה כייף לך!

[הכול_טוב*]

אני נזכרת בלידה לאחרונה,ונראה לי שעדיין לא ממש עיכלתי את זה...
מילים טובות מסלקות עננים שחורים- ככה כתוב במרגיעון ובאמת המילים שלכן עושות את זה.
נזכרת בלידה עצמה, איך כול התכנון ללידה טבעית נראה כמו פנטזיה, איך החזקתי בלי אפידורל רק עד פתיחה של ארבע, וכמה דקות אחרי הירידת מים כבר לא יכולתי יותר. פחדתי מהעוצמה של הכאב.עם כול ההתרגשות , היה לי לא קל להתמודד או לקבל את הכאב.וויתרתי על החדר הטבעי שבשבילו נסענו עד לניאדו.
נזכרת איך הרגשתי פגיעה עם כול פעם שהמיילדת בדקה את הפתיחה.בהתחלה הייתה לי מיילדת אחת(מקסימה). אח"כ נגמרה המשמרת והגיעה אחרת.(גם בסדר אבל בכול זאת) המצב הכול כך אינטימי הזה, ועוד הלחיצות האלה הכול כך ארוכות עד שנגמר לי האויר ונתנה לי מסיכת חמצן.
כול הפתיחה והחשיפה הפיזית הזאת של הלידה, מהמקום הכי אינטימי,כנראה דורשת גם עיבוד. אבל מנסה לומר לעצמי שכולן או לפחות רובן עוברות את זה, זה יכול להיחשב כמעין טקס חניכת הנשיות, טבילת אש, כעת אני יכולה לומר לעצמי שאני באמת חלק מקהילת הנשים.

[הכול_טוב*]

עכשיו את ברמה הכי גבוהה של שירות הבריאה שיש.
עפרה שחר, תודה על המשפט הזה!@}

[פלוני_אלמונית*]

כול הפתיחה והחשיפה הפיזית הזאת של הלידה, מהמקום הכי אינטימי... כולן או לפחות רובן עוברות את זה, זה יכול להיחשב כמעין טקס חניכת הנשיות, טבילת אש

זה לא חייב להיות כך.
במקרה שלי, הטראומה בעקבות הלידה והחשיפה הפיזית (במקרה שלי- 3 משמרות, 4 מיילדות, 2 רופאים גברים ורופאה אחת...)- הגיעה כשנה אחרי הלידה, כשגיליתי שאני שוב בהריון, לא מתוכנן. הרגשתי שאין מצב שאני עוברת את זה שוב. הרגשתי כמו קורבן לאונס קבוצתי מרובה אצבעות. בשבילי הפתרון היה לידת בית, מכבדת נעימה עם מיילדת אחת ובלי לחץ. (ובלי אופציה לאפידורל- גם אני בלידה הראשונה נשברתי, אבל כשאין- פשוט מתגברים. בבית החולים, עצם המחשבה על האפידורל הזמין מחלישה). בכל מקרה, ממליצה לעבד את החוויה, יש מטפלות שעוסקות בכך, ותדעי שאת לא לבד @}

וגם- כתבת שלעולם לא תחזרי למה שהיה- חכי חכי בגיל 10 את תרדפי אחריו שידבר איתך קצת... הבכור שלי בן 5 וכבר מסוגל לבלות יום שלם עם אבא בעבודה, או לישון אצל סבתא לילה שלם- וזה בא לגמרי ממנו! (גרנו שם לסירוגין אז בשבילו זה עוד בית, אבל עדיין- בלי הורים). ובמיוחד כשנצמדים אליהם יש להם יותר בטחון לשחרר.

[הדר_נול*]

הי הכל טוב,
הדף שלך מאוד סקרן אותי, גם אני ילדתי לפני ארבעה חודשים, לידה שניה אומנם, אבל אני מאמינה שכל לידה מביאה איתה שינויים בעולם הפנימי.
שינויים שיש בהם צמיחה והעצמה כמו שכתבת, אבל אלו בדרך כלל כרוכים בתחושה שהדברים מתערערים, כאילו כל מה שהיה מוכר עד עכשיו כבר לא ממש בטוח ועומדים בפני חוסר וודאות גדול.
אני זוכרת איך אחרי הלידה הרגשתי שאני אחרת, פתאום עניינו אותי דברים אחרים, התפיסה שלי את החיים השתנה, היחס לבן הזוג ולאחרים וכמובן כמו שנאמר כאן, עלו תחושות רבות שקשורות לקשר עם ההורים ובמיוחד עם אמא. זה נראה לי מאוד טבעי, כשאנחנו הופכות להיות אמהות, אנחנו מתחברות לאימהות שאנחנו חווינו בילדות. יש איזה רצון לתקן ואולי גם פחד שלא נצליח.
לדעתי בתקופות כאלו חשוב להיות בזה, להתבונן, לתת לרגשות ולמחשבות שעולות מקום מתוך קבלה שזה מה שיש כרגע. מתוך זה השינוי כבר יקרה. אני חושבת שאחד השיעורים המדהימים שקיבלתי אחרי הלידה הראשונה זה ללמוד להיות ברגע, אי אפשר אחרת כשנמצאים עם תינוק קטן בבית, כל רגע הוא אחר ושום דבר לא צפוי. זאת נראית לי מתנה גדולה, לאפשר לעמצינו פשוט לחיות את החיים ולקבל אותם כמו שהם. מדהים אותי כל פעם מחדש כמה שזה פשוט ככה זה קשה ודורש הרבה מאמץ.
וכמו שכבר אחרים כתבו, את ממש בתחילת האימהות, הגוף עדיין חי את הלידה, תני לעצמך את הזמן, תעשי דברים שעושים לך נעים, תנסי לצאת ולהיות בחברת אנשים שנעים לך איתם. זה לא הזמן להחלטות, לפעמים צריך פשוט לא להחליט ולא להגדיר ואז איכשהו הדברים מסתדרים מעצמם.
כתבתי הרבה ואם זה לא מתאים לך את מוזמנת למחוק,
מאחלת לך הרבה אהבה וקבלה עצמית.

[אום_אל_קיצקיצ*]

עכשיו את ברמה הכי גבוהה של שירות הבריאה שיש
תודה על המשפט הזה!

[נערת_הזוהר*]

אני אמא לשניי בנים מהממים אחד בן ארבע והקטן שנה ושמונה ,ואין מה לעשות כל לידה מציפה בי כל פעם דברים חדשים שצריך לפתור,ותחושת עייפות תסכול רצון להתפתח ועוד.
ומה שגיליתי זה שצריך סבלנות,הנפש שלנו צריכה זמן להסתגל להכול ואנחנו רוצות שהכול יחזור לקדמותו מהר מדי.
צריך תמיד לזכור ששום יום עם ילדינו המדהימים לא חוזר כי בכל יום הם גדלים יותר ויותר, ושלפעמים צריך ללמוד לבקש מהבן זוג או בן משפחה לבוא להיות עם הילדים
ולצאת להיפגש עם חברות או סתם לרדת לשעה לים לקרוא ספר ופשוט לנוח,ולהודות על מה שיש בחיים

[אילה_בשדה_הדגן*]

אני חושבת שבעיקר אני באה לדף הזה בשביל להזדהות עם מי שבאה לפה ולומר לה בגדול - אני אוהבת אותך .

אולי מבחינה סטטיסטית אנחנו , אלו שמגדירות את עצמן אמהות 100% משרה , אולי מהוות 0,0001% מהאוכלוסיה- אז מה.
זו זכותנו להיות.
אני חושבת על האנרגיה שאנו מוציאות לשם הטיפול בילדים שלנו עכשיו - יכולנו בהחלט להוציא על דברים אחרים.אבל לנו זה גם החזיר אנרגיה(שקט נפשי זה גם אנרגיה), לילדים זה העלה את האנרגיה .

---

גם על הסתגלות:אני נמצאת בשלב כזה שהילדים שלי כבר קצת גדולים. לא קל להבין את זה ,להתבונן בשלב, שחוץ ממני יש להם הרבה חלופות שהם ממש מעדיפים.
אני מקווה למצוא עבודה כלשהי, גם כדי לממן את הדברים הנהדרים שאנחנו רוצים לעצמנו וגם כי אני פשוט מרגישה שיש לי המון כוחות שמחפשים עשיה .כמובן שאני לא רוצה לשקוע בעבודה(מבוקר ועד ערב, נסיעות מתישות וכ') , רק משהו קטן , משהו שיכול להשתלב בחיים שלנו .

[רותם_סנדק*]

נכנסתי כי נמשכתי למה שצופן בחובו הדף הזה...
ואני מרגישה שאני בעיקר קוראת על זהות חדשה שהצטרפה לשאר הזהויות של כל אחת ואחת שהפכה בין לילה לאמא.
אם פעם (לפני שנולדו הילדים) היו שואלים אותי מי אני, הייתי אומרת את שמי, גילי, עיסוקי וכן הלאה. היום, סדרי העדיפויות שלי השתנו, הזהות השתנתה. היום אומר מה שמי (עדיין מתקשה עם עניין שם המשפחה שלאחר הנישואים, והנה, גם כשמתחתנים או כורתים ברית עם זה שאוהבים, הזהות מקבלת תפנית ושינוי), מה גילי, שאני אמא לשני ילדים ואח"כ אדבר על עיסוקיי (טוב, כרגע אני מובטלת, ככה שבאמת אין הרבה מה לספר )

אני מבינה לאט לאט שיותר לא אחזור לעצמי שהייתי. מרגישה ש"אין אני"...אני כאן למלא את הצרכים של התינוק שלי
מאוד מזדהה עם מה שכתבת, אבל מבחינתי, בפרספקטיבה של זמן (בני הבכור בן שלוש בסוף החודש), יודעת שבשלב מסויים "אני" חזרתי, אבל לא לזו שהייתי, אלא לכזו עם ערך מוסף.
מרגע שהתינוק נולד מתחיל תהליך ההיפרדות ממנו. בשלב הזה, (יש לי תינוקת בת 5 חודשים וחצי) כשהינוקא עדיין תלוי בנו לגמרי בנשיאתו, האכלתו, במילוי כל צרכיו קשה לראות את התפתחות העצמאות שלו וההיפרדות מאיתנו, את העתיד לבוא. ככל שההיפרדות גדלה, קרי הוא מתחיל לזחול, להתיישב, ללכת- כך החלל שנוצר בנינו לבינו מאפשר לאמא "להתמלא" שוב בעצמה, במי שהיא. "לקבל" את עצמה בחזרה. וכפי שאמרתי קודם- עם ערך מוסף עצום- עם הילד שלה.
זה כאילו שברגע שנולד התינוק ונולדה האם, נטרפו כל הקלפים ואורגנו בצורה חדשה. החוויה הראשונית שלי, לאחר שתי הלידות, הייתה שאכן טריפת הקלפים מביאה עימה סוג של טירוף, כאוס, בלאגן, רכבת הרים של רגשות מכל המינים ומכל הסוגים.
ואז הסערה שככה. ונהיה מספיק שקט שאוכל להבחין וללמוד מחדש מה נהיה מחיי. ועד היום אני לומדת.
היום, חמישה חודשים וחצי, אני לאחר הלידה של מיה. בשלב הזה יש לי נשירה איומה. ממש קרחת באיזור המצח. ואני יודעת שבקרוב כל הפנים שלי יתמלא בפצעים. ואני יודעת שאחרי זה השיער יתחיל שוב לצמוח והפצעים יעלמו. והכרס שלי גם היא תתחיל להיאסף (מנצלת את ההזדמנות לשתף בהעלבות שחוויתי הבוקר- סבתא של בעלי שאלה אותי אם שמתי לב לאחרונה שגדל לי הטוסיק. אוי, כמה נעלבתי. אוי כמה שפעם היה לי גוף רזה וחטוב, אוי לאן נעלמה הזהות הזו?!... לא יודעת, אבל אני כבר יודעת שלוקח לגוף שלי כשנה וחצי פחות או יותר להאיסף שוב (עם ערך מוסף של של ק"ג אחדים...), אז אני משתדלת להתמקד בזה ופחות בעלבון ובבושה..)
"הערכים המוספים" שלי קוראים לי לשחק ולהניק ולטפל ולשוחח- מודה על הדקות שהייתי בשבילי- ומתפנה אליהם.
ומעבר להכל, אני שולחת לך חיבוק גדול.
שבת שלום.

[א_ל_א_ן*]

קראתי את הפוסט הראשון בבלוג שלך, ואת נשמעת לי חמודה ביותר.
את חייבת חייבת לצאת מהבית! בלי קשר לבעלך.
לפגוש מישהי שכמותך- שהיא אמא, ונהנית ממה שאת נהנית, ומתקשה היכן שאת מתקשה.
אם את בחיפה- את מוזמנת להיפגש איתנו.
בטח הקרבה מגוריך יש איזו גינה ציבורת/ טיילת.
חוץ מזה- מי שאין לו רשיון, קצת יותר קשה לו להגיע למקומות- אבל לא בלתי אפשרי.
הכי הכי הכי טוב- אפילו שתיכף הקיץ מסתיים- לכי עם הפיצקי לבריכה.
את תצאי מהבית- בבית יהיה פחות בלאגן- תפגשי לך חברה- תבקעי את המעגל שאת נמצאת בו- בהתחלה זה מלאכותי, ואחר כך זה יזרום לך.
בהצלחה, ותהני מכל רגע.הרגעים של הקטנטנות הזו לא חוזרים.

[הכול_טוב*]

תודה על כול מה שכתבתן.@}
מאוד מתחברת לכול מה שכתבתן לי ומרגישה שאני לא לבד. גם אימהות אחרות חוות את אותם דברים כמוני וזה מאוד מחזק לדעת את זה.
גם לי יש נשירה,רותם, התחילה לי עכשיו. הגוף החטוב שהיה לי פינה את מקומו לגוף של אישה.(סופסוף..) והאמת, אין לי בעייה עם זה, זה פשוט עדיין חדש לי, בכול פעם שאני מביטה במראה אני מופתעת מחדש. פתאום יש לי בטן,ירכיים מעוגלות, חזה,זרועות....גוף של אישה. והאמת, יותר טוב לי ככה. מרגישה הרבה יותר נשית, בהרבה פחות נוירוטית...עוד שינוי שאני רואה זה שממש לא איכפת לי איך אראה,העיקר שזה יהיה בגבול הסביר והכי הכי חשוב זה שזה יהיה נוח.נוחות ,נוחות, נוחות ,זאת מילת המפתח. אני כבר אוספת את התלתלים הארוכים שלי רוב שעות היום כי ככה זה אמנם פחות יפה אבל הכי נוח,וזה מה שחשוב לי. כול ההוויה שלי מתכווננת לקטני. והאמת, אני מאוד נהנית מזה.
אני מרגישה שכול חיי הייתה בי אהבה שרק חיכתה לבואו של הקטני המקסים הזה בחיי.

אתמול היינו בבריכה,א ל א ן,באמת רעיון טוב. למרות שנכנסתי איתו בזכות או בגלל אמא מקסימה לתינוקי אחר שממש הפצירה בי ושכנעה אותי כמה זה כיף וכדאי להיכנס איתו למים, אני נרתעתי בהתחלה בגלל הכלור אבל לבסוף,החום הכבד והרצון לגרום לו לחוויה חושית כיפית עם אמא ואבא שלו ניצחו.
אחר כך, בערב, אמרתי לעצמי שיותר אני לא מכניסה אותו לבריכת כלור עד גיל 3..הרגשתי קצת לא טוב עם זה שהכנסתי אותו לבריכה עם כלור...חבל שאין כאן בריכת מי מלח..

_את תצאי מהבית- בבית יהיה פחות בלאגן- תפגשי לך חברה- תבקעי את המעגל שאת נמצאת בו- בהתחלה זה מלאכותי, ואחר כך זה יזרום לך.
בהצלחה, ותהני מכל רגע.הרגעים של הקטנטנות הזו לא חוזרים._
יצאתי מהבית ובאמת היה מאוד נחמד.
אבל מה עם הכלור ? האם זה בסדר לתינוקי קטן? האם יש אלטרנטיבה אחרת?

[הכול_טוב*]

מרגישה סחרחורות וחולשה. אולי בגלל ההנקה המרובה. לא יודעת, עדיין לא הלכתי לבדיקה לבדוק מאגרי ברזל ובי 12. בטוח שחסר לי, אני לא אוכלת מסודר ומתעוררת 4 פעמים בלילה לכוון את הפיטמה לפה שלו כשהוא מחפש אותי. אני מתעוררת מאוד שמחה למראה החיוך השמח שלו לפגוש את מבטי,אבל מאוד עייפה..

אני צריכה להתחזק. אחזור לקחת פרנטל וברזל. אולי הגוף קצת ב"הלם" מהאינטנסיביות הפיזית. מהכי שאנטי קול לפול פאואר 24 על 24...

[יערת_דבש*]

אני חושבת עליך.

[עולם_חדש_מופלא*]

רציתי להגיד שאני קוראת, ושולחת חיבוק.
ובקשר לכלור-
ברור שכלור הוא לא דבר אידאלי לילד קטן, אבל נדמה לי שהרווח כאן גדול מהנזק-
בילוי שלו עם אימא, וקצת רוגע בשבילך. נראה לי שזה שווה את הכלור.

שיהיו ימים טובים

[הכול_טוב*]

תודה@}

זהו,הינוקא נרדם. הציצי שלי קיבל תפקיד חדש לאחרונה-מוצציצי. הוא ממש שם לב כבר כמה ימים כשאני מנסה להוציא לו את הפיטמה מהפה כשהוא נרדם וממש מחזיק אותה ומחפש אותה,וזה ממש לא כדי לאכול, סתם בכיף שלו להרגע איתה...עד מתי זה יימשך, התפקיד של מוצציצי? מישהי כאן יודעת??

[ורד_דרור*]

מנסיוני אפשר לנסות להוציא את הפיטמה מאוד מאוד לאט ולתת לו להתרגל אל כל שלב עד להוצאה מלאה
או שפשוט לנסות לתת לו מוצץ במקום. 'להשחיל' במקום הפיטמה.
אצלי, כשהיא ממש עייפה, היא מוכנה להסתפק במוצץ.

[הכול_טוב*]

הי ורד,
זה לא ירגיל אותו למוצץ?

[הכול_טוב*]

אתמול טיילנו עם המנשא עד לגן משחקים.
כמה הייתי רוצה לעבור למושב קהילתי או משהו כזה,שכולם מכירים את כולם ובאים לבקר אחד אצל השני ילדים והורים...כמה זה חסר לי..
איזה כיף זה יכול היה להיות...לעשות לי בחצר גינה אורגנית,פרחים..הלוואי ועוד אזכה לעבור למושב . כרגע זה נראה רחוק כי אין לנו אפשרות כלכלית. למרות שגם כאן, למטה אני יכולה לעשות לי חלקת אדמה קטנה,לקלטר את הגינה,לעדור ולשתול זרעים שכבר קניתי. .אולי אני צריכה להתמקד בדברים הקטנים ,ממש בשמחת הפרטים הקטנים, בלי חלומות גדולים לעתיד, אלא להיות בנוכחות בכאן ועכשיו, כי אלו החיים. ואת זה אני לומדת עם הקטני שלי שמפקס אותי מאוד לרגע הקיים.

[הכול_טוב*]

חושבת על דברים שהייתי רוצה לשנות ולשפר בבית,בכלל מאז שאני אמא אז אני רגישה יותר לסדר, אי סדר נראה לי כמו לא מוסרי..כי אני כבר חושבת בעיקר עליו, מתוך כבוד לקיומו,לסדר הפנימי שלו, לדוגמא אישית. צריכה ללמוד איך להיות יותר מאורגנת ומסודרת, יותר יעילה.

[הכול_טוב*]

קיבלתי מחזור אתמול וכולם מעצבנים אותי.בעלי ואמא שלי במיוחד.
יש לי תחושה שהמחזור מביא איתו צלילות דעת.אפילו שמדובר ברגשות לא פשוטים לפעמים, אולי צריך להקשיב להם.יחסים טעונים עם אמא שלי. השוני באופי הוא כול כך גדול. הייתי רוצה שאמא שלי תגור רחוק ממני.קשה לי הקירבה הפיזית הזאת. קשה לי הקירבה הזו לאופן ההתנהלות שלה בחיים ,שאני ממש לא מסכימה איתו. אני רוצה לחיות את חיי ולבנות את קיני בטריטוריה שהיא רק שלי.
מעבר לזה,קשה לי לאחרונה עם הקטני, כשהוא התחיל להשתמש בציצי כמוצץ.
הוא שם לב מתוך שינה כשאני רוצה לשחרר את הציץ.
האם זו תקופה זמנית או שצפויות לי שנתיים כאלה??

[הכול_טוב*]

_החוויה הראשונית שלי, לאחר שתי הלידות, הייתה שאכן טריפת הקלפים מביאה עימה סוג של טירוף, כאוס, בלאגן, רכבת הרים של רגשות מכל המינים ומכל הסוגים.
ואז הסערה שככה. ונהיה מספיק שקט שאוכל להבחין וללמוד מחדש מה נהיה מחיי. ועד היום אני לומדת._
רותם, חושבת על מה שכתבת כאן ומזדהה.

[רותם_סנדק*]

את כותבת קיבלתי מחזור אתמול וכולם מעצבנים אותי.בעלי ואמא שלי במיוחד

אני כותבת החוויה הראשונית שלי, לאחר שתי הלידות, הייתה שאכן טריפת הקלפים מביאה עימה סוג של טירוף, כאוס, בלאגן, רכבת הרים של רגשות מכל המינים ומכל הסוגים.

את כותבת יש לי תחושה שהמחזור מביא איתו צלילות דעת

אני כותבת ואז הסערה שככה. ונהיה מספיק שקט שאוכל להבחין וללמוד מחדש מה נהיה מחיי. ועד היום אני לומדת.

נוצר לו מן דיאלוג נחמד כזה..

אחרי הלידה השנייה, בשלב מסויים הרגשתי שאני מאבדת את זה לגמרי. ממש. ואז החלטתי שאני "לוקחת את עצמי בידיים". היה לי ברור שזה ההורמונים שמוציאים אותי מאיזון, ומכיוון שהמדרון התחיל להיות חלקלק מדי השתמשתי בכל מה שאני יודעת כדי לעזור לעצמי, לגופי, לנפשי, לרוחי להתאזן.
קראתי את עצמי לסדר והתחלתי לקחת אומגה 3, וקומפלקס B, וויטמין C, וטינקטורה של חברת "ברא" בשם "איזון לאם הטרייה" וכתבתי המון, והקפדתי לאכול כהלכה והתחלתי להתחבר לגורה הקטנה שלי, שעד אז היה לי לא פשוט. כעסתי על הבלאגן החדש שנוצר לי בחיים אחרי שהכל היה כבר מסודר ומוכר וברור...
הרבה פעמים כשאנחנו בתוך סיטואציה אנחנו לא מצליחים לראות את עצמנו ורק בדיעבד נהיים חכמים. לשמחתי, הבנתי שהמקור העיקרי, אצלי, לתנודות החדות האלה הם ההורמונים כך שידעתי איפה לשם את הדגש.

שולחת חיבוק.

[הכול_טוב*]

שמתי לי את השיר "השיר שמביא לך אהבה" של גלי עטרי, רקדתי עם קטני בשמחה, ופתאום, אולי מהתרגשות, התחלתי לדמוע,דמעות דמעות.
הבנתי שאת השיר הזה אימהות שרות לבנות בבת מצווה,ואז, תוך שניות, חשבתי עליי כאם ועל הבת שתהיה לי בע"ה , ועל אמא שלי ואני, בת 12. כול זה בכמה שניות. שניות טעונות רגשות ומרגשות. התאוששתי .

רותם,עושה לי כול כך טוב לקרוא מישהי שעברה דברים דומים. לוקחת ברצינות את כול מה שכתבת לגבי ויטמינים ואיזון. אגב, מה זה טינקטורה?

[רותם_סנדק*]

טינקטורה זה מיצוי של צמחים באלכוהול.

[הכול_טוב*]

תודה@}

קטני נרדם...סוףסוף...(למה אני מרגישה לא נוח עם זה שאני כותבת סופסופ?).
גישתך לעולם, היא הביטוי המדוייק לגישתך אל עצמך...איזה מרגיעון יפה...

[הכול_טוב*]

בעלי מצונן מאוד, אני עם דלקת בעין ופטריה בפטמה.
מנסה לא לעשות מזה עניין ולומר לעצמי היגדים חיובים של בריאות. אני מאמינה שההזדהות עם זה רק מעצימה את הקיום של זה.
מנסה לטפל באופן טבעי.קומפרסים של תה. ובשד-אקנה לי חומץ תפוחים לקומפרסים.
הבנתי כמה אנרגיה דלפה ממני בחודשים האחרונים. צריך ללמוד לשמור אנרגיה וצריך להישמר מ"גנבי אנרגיה"- אנשים מסויימים, אפילו אמא, מחשבות, חששות,דאגות...כול אלה גנבי אנרגיה, ובזמן בו האנרגיה כה יקרה כמו בחודשים הראשונים לאחר לידה, צריך להישמר מאוד.
אם יש גוזלי אנרגיה יש גם משמרי אנרגיה, או מטעיני אנרגיה: כמו אחות טובה,מדיטציה, האזנה למוסיקה מרגיעה, יוגה, נשימות, מחשבה חיובית, כתיבה,סריגה,אפייה,עבודה בגינה,האזנה להרצאה של הרבנית פישר המדהימה והמוארת....
אני הולכת להכין לעצמי כוס תה צמחים. בעלי הגיע. ינוקא עליו מפזז בשמחה בשפתו שלו...
אני אתאושש,ובגדול, אני מבטיחה לעצמי את זה.

[רסיסים_של_אור*]

קוראת אותך ומזדהה כל-כך.
מדהים כמה ההענקה הזו לאחר, ליצור הקטנטנן הזה (שלא לומר ליצורים הקטנטנים האלה...) תובענית והופכת אותנו כל-כך פגיעות וחשופות.

אהבתי את מה שכתבת על "גנבי האנרגיה" זו אבחנה מאד מדוייקת בעיניי !

והדהתי נורא נורא גם עם זה -
קטני נרדם...סוףסוף...(למה אני מרגישה לא נוח עם זה שאני כותבת סופסופ?). לפעמים מרגיש לי כאילו כל היום כל מה שאני רוצה זה רק שהם ירדמו סופסוף ויהיה לי רגע לעצמי, עכשו שהם שניים זה נעשה כמעט בלתי אפשרי....

[בתנועה_גלית*]

אני עם דלקת בעין

אם את עדיין סובלת נסי לטפטף לעין את החלב שלך. מדהים איך שזה מרפא.

ובאופן כללי אני עדיין קוראת כאן ומקשיבה. מאוד מזדהה עם כל הדברים שאת עוברת. עברתי דברים דומים.
מה שלי מאוד מאוד עזר הוא ללכת לגינה ולהכיר אמהות אחרות. וגם ללכת לחוגים האלה של עיסוי תינוקות, חוגי מוזיקה וכו' - אך ורק כדי להכיר עוד אמהות כמוני.
בהתחלה היה לי קשה, בדיוק עברנו לעיר חדשה והיה לי קשה להתחיל לדבר עם האמהות בגינה ככה סתם. היו אמהות שנראו לי מתבודדות מרצון והיו חבורות כאלה שנראו לי סגורות והתביישתי להזמין עצמי אליהן. אבל ככל שהזמן עבר והבדידות שלי התעצמה העזתי להתחיל לדבר ולהיפתח וגיליתי שזה כמעט כל מה שהייתי צריכה - לדבר, לשתף, לחוות ביחד ולעשות דברים שיותר כיף עם עוד מישהו, כמו ללכת לבריכה או לפארק.

אני אוהבת את הכתיבה שלך, יש בך משהו מאוד נעים ורגיש שעובר דרכה. תמשיכי @}

[הכול_טוב*]

רסיסים של אור -

זה מדהים איזו יכולת הכלה יש לנו, הנשים...עם ילד אחד-קשה לקבל רגע לעצמינו. אז עם שניים?!כול הכבוד לך....הכי מצחיק זה שבא לי עוד אחד...

בתנועה גלית

אם את עדיין סובלת נסי לטפטף לעין את החלב שלך. מדהים איך שזה מרפא.
תודה על העיצה. אני אנסה את זה.
התחלתי ללכת לגינה השכונתית. לפעמים לבד עם ינוקא, לפעמים גם עם בעלי. מכירים כבר כמה שכנים צעירים בגילנו עם ילדים, זה הופך את זה לנחמד. מן מפגש לא מוצהר כזה, מדי יום יומיים.יושבים מקשקשים מחליפים חוויות והולכים הבייתה בתחושה שאנחנו לא לבד בעולם.
אגב, האימהות התחילו לדבר איתי, כך שנחסכה ממני מבוכת הפתיחה...

אני אוהבת את הכתיבה שלך, יש בך משהו מאוד נעים ורגיש שעובר דרכה. תמשיכי
תודה. ותודה על הקריאה והתמיכה שלך @}@}

[הכול_טוב*]

חיבור לאדמה בעזרת אפייה
הקטני ישן.
שלשום ברגע של חולשה וכיסופים לרגעים קצת יותר ארוכים עם עצמי קניתי מוצץ.אבל לא לשימוש יומי אלא רק בלילה בלילה, בשושו, כשהוא כבר נרדם ואני מנסה לשחרר את הפיטמה מהפה הקטן שלו ללא הועיל. הוא זורק אותו אחרי דקה ונרדם. לא נכנעת לחמותי שחושבת שאני קצת "מוזרה" עם הבחירות המשונות שלי(בלי מוצץ, עד נתניה בשביל לידה טבעית,לינה במיטה המשפחתית הנקה מלאה....) אולי היא חושבת שאני עם עודף בטחון עצמי יחסית לאם בלידה ראשונה...אבל לא כ'פת לי. אולי להיפך.

אפיתי עכשיו חטיפי אנרגיה,ויש לחם דגנים בתנור שמקווה שלא אשכח אותו. בפעם האחרונה שאפיתי עוגיות, לפני כמה ימים, הן נשרפו לי קצת...(דיברתי בטלפון עם חברה שחווה שינוי מהותי ,עליה אולי עוד אפרט בהמשך)
הולכת לראות מה עם הלחם, המשך יבוא בקרוב.@}

[הכול_טוב*]

חזרתי. ללחם שלום .
הבנתי אתמול שכשאת אמא במשרה מלאה, את לומדת להינות מהדברים הקטנים שבחיים. ממש שמחת הפרטים הקטנים. כי את פתאום מעריכה דברים שלא נתת עליהם את הדעת כשהיית לעצמך בלבד. אחד הדברים הם זמן פנוי, אפילו כמה רגעים לאכול משהו טעים או לשתות מיץ טבעי קר ולהנות מזה, גורמים לי למצב רוח טוב. אושרי תלוי ברגעי הנאה קטנים.

[הכול_טוב*]

חודש אלול -חודש רוחני מאוד. חודש של סליחות וחשבון נפש. הכנה לשנה החדשה. איזה כיף, ניחוח של התחדשות, טעינת מצברים לשנה חדשה ומתוקה.
החום הגדול עוד מעט מאחורינו ותיכף יגיע משב רוח סתוי מרענן. איזה כיף! ראש השנה...איזה חג מקסים. בא לי ללכת לבית כנסת להתפלל, להיכנס לאוירת התחדשות.לשמוע את התפילה אדון הסליחות..
מה אני מאחלת לעצמי לשנה החדשה? אחשוב על זה לעומק...צריך להתכוונן ולבקש בקשות מדוייקות מהיקום.
לפני כן צריך לנקות את הלב, מכול אשמה, כעס, טינה או עצב. כול רגש תוקע אנרגטית צריך לשחרר כדי לפנות מקום לאנרגיות אחרות, חדשות וטובות.
אמן כן יהי רצון שאצליח להתעלות רוחנית ולראות את כול הניסים הנפלאים שבחיי,יום יום.
מילים חדשות להתעמק בהן: הודיה,צניעות, קבלה, שחרור, אמונה,שמחה.
קחי נשימה עמוקה ושאפי את החיים אל קרבך - עכשיו! איזה מרגיעון מקסים.@}@}

[הכול_טוב*]

ישנה מין השלמה כזאת עם המצב מאז שאני אמא. מין ויתור על פנטזיות וחלומות שהיו לי לפני ההריון,שפתאום נראים לי בלתי אפשריים. יש בזה משהו קצת עצוב, הוויתור, הידיעה הצלולה שייתכן מאוד ולעולם לא אגשים את זה. למשל-לגור בבית פרטי במושב. בית משלי...משלנו..פתאום זה נראה לי כזה רחוק ולא מציאותי. לא במציאות הקיימת על כול פנים. אנחנו בקושי גומרים את החודש ומחירי הדירות בשמיים.
וויתרתי גם על עוד פנטזיה- כפי הנראה, לא אסע לעוד שנה לחו"ל לסיים את לימודי התואר השני. פשוט לא בא לי להתרחק מהארץ. אני נצמדת אליה כמו ילדה שהתגעגעה מאוד לאימה ולא רוצה לעזוב אותה. נשארת מחובקת בשפה שלי, באויר החם, באוירה המיוחדת.
ממש עושה לעצמי איתחול מחדש. או לפחות ניקוי מדברים שאינם משמשים אותי עוד, על מנת לפנות מקום לדברים רלוונטיים יותר.
ממש כמו פליי ליידי אבל לנשמה...

[רסיסים_של_אור*]

_ממש עושה לעצמי איתחול מחדש. או לפחות ניקוי מדברים שאינם משמשים אותי עוד, על מנת לפנות מקום לדברים רלוונטיים יותר.
ממש כמו פליי ליידי אבל לנשמה..._
איזה יופי, נראה לי שזו מהות ה"דיוק"

[הכול_טוב*]

_ממש כמו פליי ליידי אבל לנשמה...
איזה יופי, נראה לי שזו מהות ה"דיוק"_
נכון מאוד! זה ממש כך.
מתבוננת ברגישות שלי לגבי דברים מסויימים:
שמתי לב שלאט לאט הרגישות ללידה מתרחקת ממני, אני מתחזקת. מה שנראה לי נורא מביך בלידה ,כבר מתרחק ממני לאט ומתחילה להשלים עם זה שלידה זה לא דבר "נקי"...את לא נראית במיטבך...את לא אמורה לתת הופעה...את שרוייה במצב הכי ראשוני שלך, מעבר לכול הקליפות והחזות החיצונית, עם אנשים שרואים אותך במצב הכי פגיע וחשוף שלך, התרגשות כאב ואדרנלין מעורבים בזיעה והפרשות, וכן, אין לך מימה להתבייש כי הרגע את עושה את המעשה הכי מדהים בבריאה, את משתפת פעולה עם הקב"ה.
חוץ מזה , היום כשראיתי בפייסבוק מסיבת ברית של חברים זה הזכיר לי את הברית של הקטני שלי והדמעות לא הפסיקו לזרום לי..הן לא שאלו אותי בכלל. זאת הייתה חוויה קשה בשבילי, הוא בכה בערך רבע שעה (זה מה שבעלי אומר היום, אבל אז זה נראה לי כמו לפחות חצי שעה ובעיקר כי הקטני לא הבין מיהם האנשים האלה שהוא לא מכיר, הרופא מוהל ושני הדוסים שבאו איתו לעזרה בחבישה).הוא היה עם אבא שלו צמוד אבל אני חיכיתי וחיכיתי, ואני שומעת אותו בוכה כשחתכו לו והתחלתי לבכות בחוץ עם אחותי, וקראו לי מיד(גיסתי) והוא כבר לא בכה. לקחו אותו אחר כך לחבישה לחדר אחר כשבעלי צמוד אליו ורואה הכול. ואני מחכה ושומעת אותו בוכה בקול רם ולא מבינה למה לא נותנים לי אותו כבר ומה לעזאזל הם עושים איתו. עד שהלכתי ופשוט ביקשתי אותו,והרופא מוהל אמר לי שתיכף הם מסיימים לחבוש ...תוך חמש דקות לקחתי אותו משם ישר לציצי שלי. אבל זה היה מאוד מאוד ארוך וטראומטי בשבילי. הייתי עדיין בהלם מהלידה וההורמונים שעבדו שעות נוספות. במצב צלול לא הייתי משאירה אותו שנייה לבד ומתעקשת שיתנו לי להניק אותו מיד! גם לןקחת אותו לרופא מוהל אחר, אחד שעושה הרדמה מקומית.(מה שרציתי מלכתחילה אבל בעלי שיכנע אותי בגלל המרחק -צריך לנסוע עד המרכז..היום אנחנו יודעים שבע"ה אם יהיה עוד בן, זה ממש לא יהיה שיקול ועושים הרדמה מקומית) למרות שלא נראה לי שהוא צרח מתוך כאב אלה מתוך זה שלא הייתי שם ואנשים זרים נגעו בו דקות ארוכות.
עד היום קשה לי להביט בתמונות של טקס הברית. אלו הם הרגעים היחידים בחייו שלא הייתי איתו.פשוט ביקשתי מבעלי שלא יזוז ממנו כי לא הייתי מסוגלת לעמוד בזה.
טוב, צריך לשחרר, אני יודעת, להמשיך הלאה, הוא הרי תינוק מאושר..מתוק עד אין קץ. ורוב הינוקות הבנים עברו את זה והכול בסדר...
קראתי כאן באיזה דף שברית מקשרת את האם לכאב האימהות. זה כאב האימהות הראשון. האם לראשונה מוסרת את בנה ,למוהל.
מעניין אם למסור לאישה אחרת זה גם כאב אימהות... אני מניחה שכן..לעיתים פחות לעיתים יותר...אבל נו, יש עוד ים של זמן, בינתיים אני האישה היחידה בחייו:)
שמעתי שיר שלפני שהיה לי את הקטני שלי ממש לא דיבר אליי, ופתאום, אני כול כך אוהבת את השיר הזה. זה שיר ברכה והודיה: יברכך השם מציון וראה בטוב בטוב ירושליים.....וראה בנים לבניך שלום על ישראל....וראה בנים לבניך שלום על ישראל..."
נראה לי שזו הברכה הכי יפה שאם יכולה לברך את בנה- ראה בנים לבניך, ושיהיה שלום על ישראל...אמן @}

[רסיסים_של_אור*]

כי הרגע את עושה את המעשה הכי מדהים בבריאה, את משתפת פעולה עם הקב"ה.
מזדהה מאד. בלידה האחרונה ממש הרגשתי שכל השאר סתם אססיטנטים או ניצבים בדבר הזה שהוא מסע משותף שבו אני זוכה לגילוי שכינה ממש וככה אלוהים ממש ליווה אותי כשאני ליוויתי את הבנים שלי החוצה (היה שלב שנלחצו מזה שהשני עוד לא יצא ואני כאילו התנתקתי מכולם ומהכל ותוך כדי הלחיצות התמקדתי בתפילה: "אולהים תעזור לו לצאת, אלוהים תעזור לו לצאת...."

מקווה שיהיה לי עוד זמן להתייחס גם לברית, בינתיים

[הכול_טוב*]

רגע של בדידות\ או שיעמום...לא יודעת להגדיר את זה לגמרי.
תקופה של חשבון נפש, הבנות רוחניות ,פנימיות. הכול בזכות האימהות שלי. זה מקדם ומפתח כמו קטליזטור. מאוד מאוד עוצמתי. בהתחלה זה כואב, מוציא המון דברים ורגשות מודחקים, אבל אחר כך, כשהם כבר משתחררים, יש מקום פנוי להרגיש באמת מי אני, לשאול את עצמי מה אני באמת רוצה, ופשוט-להיות.הבנתי לאחרונה שאין לי מה להתנגד למציאות, בכול דבר, התנגדות למציאות= סבל, וממש לא בא לי . רוצה קלילות, להתקדם בחיים, לגדול מבפנים.
מבררת את הרצונות שלי, מבינה שעד עכשיו לא תמיד הרצונות שלי היו באמת שלי...רק חשבתי שהם שלי, האמנתי שהם שלי. אמונות שגויות לפעמים.
ברגע שאעשה משהו מתוך הרצון הפנימי העמוק שלי- זה בטוח יהיה משהו מוצלח וטוב. רק צריכה לתת לעצמי את הזמן, צעד צעד,לאט לאט,מסע אל נפשי פנימה, לגלות את כול האור והשפע הפנימי, את היצירתיות שתמיד נפסקת באמצע...ללכת איתה עד הסוף. בהיצמדות לרצון ולקול הפנימי האמיתי שלי, בלי להיבלע ברצונות של אחרים בשביל באופן לא מודע.
אפילו ברעיונות ואידיאלים, לעשות בירור מעמיק מה מתאים לי ומה לא.ממש סדר פליי ליידי לנשמה , כמו שאמרת רסיסים של אור יקרה,
מה השאלתי מאחרים שלא במתכוון והפכתי את זה לרצון שלי...כשבעצם לא התעמקתי מספיק על מנת לחקור את זה עד הסוף..אולי מתוך עצלות מחשבתית, אולי מתוך עייפות נפשית המוח לפעמים פועל על אוטומט, מסנן חצי מהמידע או מהחשיבה העצמאית...
אולי מחוסר בטחון בסיסי, שאני לא מאמינה באמת שאני יכולה להיות בעלת דרך מקורית וקול מקורי ייחודי לי. מאמצת מנהגים של אחרים כי חושבת שהם טובים לי כי זה נראה לי טוב באיזו שהיא פנטזיה על איך הדברים נראים יותר טוב,איך חיים של אחרים נראים יותר טוב משלי...
אנסה לחיות את חיי שלי, לחזק את הציר הפנימי שלי, כי אני בעצם מבינה שיש לי הכול. כול מה שאני רואה אצל אחרים ואוהבת. טבעיות, אוטנטיות, פשטות, יש לי גינה למטה שמחכה רק לי שאשתול בה ואעבוד בה.יש לי שכונה מאוד נחמדה עם הרבה אימהות שכבר התחברתי איתן והתינוק שלהם בערך בגיל של הקטני שלי. יש לי בנזוג אוהב ואני מרגישה בסך הכול מאוד מוגנת. תודה לקדוש ברוך הוא הטוב והמיטיב על כול הטוב הזה....
ובקיצור, לשנה החדשה הבאה עליי לטובה- משתדלת הכי הכי לפנות מקום לעצמי, לקיומי, להישאר כמה שיותר צמודה לקול הפנימי שלי, נאמנה לו,וסומכת על עצמי בכול מה שאני עושה.

[א_ל_א_ן*]

ואוו, איזו תסבוכת רגשית את חווה.
איך מגיב בן הזוג שלך, ומה שאת חווה.
והי, אולי את גרה בבית שכור? אולי תעברי את דירה- לא שזה כל כך פשוט מבחינה טכנית- אלא שנראה לי שבנך כבד לך יותר, כי אמא שלך כל כך קרובה, ולא עוזרת.
אולי תוכלי לכתוב לה מכתב- אפילו להעלות אותו כאן, ואולי אחר כך גם תתני לה/ תקריאי לה אותו.

[הכול_טוב*]

תינוקי ישן.
הייתי בגן משחקים איתו. ישנה קבוצת אימהות שסגורה בתוך עצמה. כמה אימהות,שלוש ארבע. אמא אחת מבינהן מאוד נחמדה, תמיד אומרת לי שלום יפה, כי יצא לנו לדבר פעם.
שאר האימהות לא אומרות לי שלום.
זה כואב לי קצת. הן כאילו יצרו להן דינמיקה משלהן שמרגישות מאויימות אולי מלהתחבר לעוד אמא. אנחנו מתראות בגן הזה כמעט בכול ערב, כול כמה ימים.
החלטתי לא להתייחס בכלל וללכת בגן הזה בחופשיות בלי לשים לב אליהן. אבל זה קצת קשה.
אגב, מרגישה קצת פאטטית שאני כותבת את זה, כמו ילדה קטנה ולא מקובלת...(והייתי מקובלת)..
חשבתי אולי ליצור מעגל אימהות משלי...אני הרי היכרתי אימהות עם תינוקות בגיל של שלי והן מאוד נחמדות. אבל הן לא גרות קרוב מאוד כמו אלה שלא מעוניינות להתחבר. אולי הן לא האימהות היחידות באיזור, בטוח יש אימהות מקסימות אחרות.
למה אני כזאת רגישה? אולי כי יש לי צורך עז ברשת נשית, בקירבה לעוד אימהות, וכשאני רואה אימהות קרוב לבית שלי שמדברות ביניהן, כואבת לי הסגירות וחוסר הרגישות שלהן אליי. אם הייתי עם עוד אימהות ורואה אמא לבד, הייתי מתחברת איתה ומכניסה אותה לדינמיקה. אגב, זה מה שעשיתי לפני שבוע, כשהן היו שם ,וישבתי קרוב ואף אחת לא דיברה איתי, וראיתי עוד אימא יושבת בקרבת מקום,לבד עם התינוק שלה, והצטרפתי אליה.
אני רגישה יותר מהרגיל בתקופה הזאת או שחוסר הרגישות שלהן פשוט צורם?

[בתנועה_גלית*]

קודם כל הרעיון ליצור לך מעגל אמהות משלך הוא רעיון מעולה. לא פשוט, כי דורש הרבה אקטיביות והעזה להזמין עצמך לקשר עם אמהות בודדות ולחבורות סגורות כמו שתארת ולבדוק לאן העניינים מתגלגלים. אני גיליתי שהרבה פעמים יש חבורות סגורות כאלה של אמהות שהן לא באמת סגורות, הן רק נראות כך. כלומר, מכיוון שלהן כבר יש חברות והצורך הזה שלהן בחברה כבר מסופק הן לא יעשו צעד אקטיבי לכיוון אמא שיושבת לבד, אבל אם את תפני אליהן, תזמיני את עצמך לאינטראקציה איתן ולאט לאט תתחברי איתן (שזה חבורה סגורה זה לוקח יותר זמן) יש מצב שתצליחי להנות מחברתן (גם אם לא תהפכי לחברה בנפש ולחלק בלתי נפרד מהחבורה).
דבר שני, הרגישות הזו מאוד טבעית, לעיתים בכל השנה הראשונה שלאחר הלידה, את נמצאת במצב נפשי עדין, כמו שאת מתארת פה מאוד יפה, ולכן כל דבר קטן מזיז בך משהו, מערער, מטלטל. זה בסדר, זה נורמלי והאמת שזה ממש נהדר, כי כך את יכולה להתבונן על עצמך. למשל כאן לראות איך את מתנהלת בסיטואציה כזו, לבדוק מה קשה לך שם ואם את רוצה לשנות את זה, זה פותח לך הזדמנות לשינוי, לצמיחה.

[הכול_טוב*]

תודה בתנועה גלית..@}
אני חלשה.
יש לי דלקת בעדיין עדיין, כאב ראש חד, סחרחורות ,כאבי ראש וירידת אנרגיה גדולה.
אני בטוחה שזה גם נפשי. מתח+ הורמונים+עייפות(הוא בקפיצת גדילה)+טיפול אינטנסיבי בגוזל....וגם שואלת את עצמי שאלות קיומיות לאחרונה: מי אני באמת, למה הגעתי בחיים עד כה, האם אני לא "מפוספסת?"...הלוואי שיש עוד הזדמנות לפרוח, להתחיל מהתחלה ואולי בעצם להמשיך ולהתקדם..מרגישה שאני צריכה נשימה ארוכה..ונזכרתי בשיר של אילנית..http://www.youtube.com/watch?v=[po]QrnMEM AB5U[/po]

[ציפור_שיר*]

קראתי את הרוב, האמת שמאוד מאוד הזדהיתי.
גם כשהגוזלית שלי (1.3) היתה קטנה הרגשתי סערת רגשות עזה מאוד (עדיין ממשיכה בגלים שונים) ובעיקר הרגשתי שיש המון אמהות בחוץ שנראה שהן עוברות את זה אחרת.
הרגשתי שאף אחת לא לימדה אותי איך להיות אמא, ולקח לי הרבה זמן לסמוך על האינטואיציות שלי, לצאת בלי לפחד "שיהיה קשה" לקחת אותה איתי ולהנות בחברתה (והיא מאוד נחמדה!).
מרגישה שסערת הרגשות הזו היא גם בעלת איכות של ריפויי, ואני חושבת שגיליתי מה אני כל כך אוהבת באימהות - שיש לה איכות פלאית מבחינה רגשית.
מאוד מזדהה עם מה שאת כותבת ומתארת - על הרצון להתחבר לעצמך ו"לזרום". אני מרגישה שבתפקיד של אם אני לא יכולה להרשות לעצמי לזייף, רוצה שהבת שלי תחווה אימהות של אישה מלאה ומאושרת.
מרגישה שאצלי האימהות הציפה המון דברים -
אני מרגישה שמשהו בהיזדהות עם בתי גרם לי להיזכר איך זה היה לי כשהייתי מאוד קטנה, וכנראה שלא היה כל כך טוב אז.
גיליתי גם שמשפחתי, שגרה באותה העיר, היא לא מקור תמיכה. זו לא היתה תגלית מפתיעה, אבל היתה מאוד כואבת.
מה שהשתנה מאז זה שחוסר הבטחון שליווה אותי בהתחלה (האם זה בסדר לעשות כך או כך) התחיל להיעלם עם הניסיון והביטחון באימהות, ועכשיו קל לי יותר להתחבר עם אימהות בשכונה.
גם אני חשבתי לעשות מעגל אימהות או קבוצת אימהות, ופתאום גיליתי לשמחתי שהוא נוצר מעצמו - פשוט יש לי חברות חדשות אמהות שאני פוגשת בגינה עם תאום מראש או בלעדיו, וזה מאוד מחזק להרגיש "קהילה" כזו.
מאוד עוזר לי גם לראות שכשאין לי משפחת מוצא תומכת, יש לי משפחה חדשה אוהבת והרבה חברות. אבל לא תמיד זה קל לזכור.
גם אני רוצה לעבור למושב, החיבור לטבע, לאדמה, ליצירה, לנחת נראה לי מאוד נכון, במיוחד כשבאופן לא צפוי האימהות, הבית, המשפחה עברה למרכז. אבל נראה לי שבעיקר אני מחפשת כרגע נחת פנימית.
מה שלי מאוד עוזר זה שכשאני מבלה עם הקטנה בבית אני עושה הרבה יצירה - מציירת, תופרת, מטפלת בעציצים וגם מטלות הבית נחוות פתאום כמשחק - כביסה, כלים, נהיה לי כיף (אולי קצת מוזר?!)
שנה טובה ואם יש משהו שאני יכולה לעזור בשמחה. אני חושבת שאף אחת לא "נולדת" אם, אנחנו לומדות להיות אמהות, ואני חושבת שהעיקר הוא שאת מאפשרת לעצמך לחוות את חוויית הרגשות וההסתגלות לעולם הזה. אני מרגישה שאני חדשה בו מאוד, אבל שהוא נפלא, מסעיר ומעצים.

[הכול_טוב*]

מה שלי מאוד עוזר זה שכשאני מבלה עם הקטנה בבית אני עושה הרבה יצירה - מציירת, תופרת, מטפלת בעציצים וגם מטלות הבית נחוות פתאום כמשחק - כביסה, כלים, נהיה לי כיף (אולי קצת מוזר?!)
ב דיוק מה שאני עושה +סריגה...

תודה על התגובה היפה שלך. קוראת אותה בעניין רב.
שתהיה לך שנה מקסימה וטובה@}

[לומדת_אימהות*]

הי,זו אני שפתחתי את הדף. קשה לי. עברו כמעט 9 חודשים מאז הלידה ואני סמרטוט.
נראה לי שיש לי קנדידה. התינוק שלי גם סובל מפטרייה בלשון מאז הלידה ואנחנו לא מצליחים להשתלט עליה.זה בא והולך ובעיקר נשאר.
אני שבר כלי. עייפות בצורה לא נורמלית,חוסר חשק ויכולת לעשות כלום בבית,בקושי להכין לי לאכול. בית הפוך. בעלי בעבודה עד אחה"צ וחוזר מתוסכל לבית מבולגן. אני מרגישה זקנה. אני בת 35. חלשלושה. אין לי כוח אפילו לצאת עם הקטני החוצה גם כשלא יורד גשם,אין לי כבר את האנרגיה הזאת. כאילו גמרתי את מיכסת האנרגיה שעוד הייתה לי בגוף.
אני מניקה בהנקה מלאה. יום ולילה. חושבת כבר לגמול למרות רצוני להניק עד גיל שנתיים. הגוף והיכולת שלי הפיסית צריכים מנוחה. התחדשות,חיות.
מרגישה שאני חייבת לקחת את עצמי בידיים דחוף. לעשות מן תוכנית הבראה או משהו כזה. אם בכלל יש דבר כזה. בבקשה תגידו לי שזה עובר. זה לא הולך להיות ככה כול החיים נכון? התשישות הזאת עוברת מתי שהוא? החיות והמרץ חוזרים? הרצון והכוח לתקשר עם העולם וליצור חוזרים?
מרגישה שנבלעתי בתוך הסיטואציה. הצילו,עיצות לשיקום..

[לומדת_אימהות*]

חולמת על לילה שלם של שינה. שלא היה לי מאז הלידה. חולמת על נופש יומיים בצימר כשאני יכולה להנות מלהביט בחלון בשקט בלי שיקראו לי להניק.

[ההולכת_באתרים*]

_חלשלושה. אין לי כוח אפילו לצאת עם הקטני החוצה גם כשלא יורד גשם,אין לי כבר את האנרגיה הזאת. כאילו גמרתי את מיכסת האנרגיה שעוד הייתה לי בגוף.
אני מניקה בהנקה מלאה. יום ולילה. חושבת כבר לגמול למרות רצוני להניק עד גיל שנתיים. הגוף והיכולת שלי הפיסית צריכים מנוחה. התחדשות,חיות.
מרגישה שאני חייבת לקחת את עצמי בידיים דחוף. לעשות מן תוכנית הבראה או משהו כזה. אם בכלל יש דבר כזה. בבקשה תגידו לי שזה עובר. זה לא הולך להיות ככה כול החיים נכון? התשישות הזאת עוברת מתי שהוא? החיות והמרץ חוזרים? הרצון והכוח לתקשר עם העולם וליצור חוזרים?
מרגישה שנבלעתי בתוך הסיטואציה. הצילו,עיצות לשיקום.._
מאוד מזדהה. מבינה שאין עזרה. זה מקור הבעיה. בנוסף, גם סטנדרטים גבוהים מאוד של אימהות (כמו הנקה עד גיל שנתיים) מקשים. יסלחו לי כל המניקות האדוקות (ההנקה שלי לא צלחה מאוד מוקדם בין היתר בגלל חוסר בעזרה בבית ועם התינוק ובדידות קשה ואני לא מומחית כמובן) אבל לדעתי במערכת השיקולים אם להמשיך אחרי תשעה חודשים (שזה יפה מאוד בעיני) מול בריאותה הנפשית והפיסית של האם כאשר זה משפיע כמובן לא רק עליה אלא על כל המשפחה ובמיוחד על התינוק, הייתי מפסיקה בהדרגה את ההנקה כדי להקטין את העומס מהכיוון הזה לפחות. לא לכולן יש עזרה, לא כולן מסוגלות לגייס עזרה. לא כולן סופר אימהות. אני הייתי בסיטואציה שלך, לבד, בלי עזרה (עם בעל כמובן שעובד כמו אצלך).

[לומדת_אימהות*]

ההולכת באתרים,תודה על התגובה.@}
הייתי רוצה לגמול אותו בהדרגה,גם ככה ביום הוא יונק הרבה פחות משהיה פיצפון. הוא יכול לשחק שעתיים מבסוט מבלי לבקש ציצי.
מנסה להבין מה יש לי. הבית סביבי סדום ועמורה ואין לי אפילו את הכוח/חשק לעשות משהו מינימלי.זה לא היה ככה עד לפני כחודש בערך. תמיד היה לי את הכוח אפילו לטאטא, לצאת קצת עם קטני מהבית,אפילו בקטנה, "למלא את תפקידי",אפילו בצורה סמלית ולהגיד "הנה,יצאנו", "הנה, סידרתי את הבית"...
אולי בפנים אני עצובה. מנסה להבין את הגורם לזה. תת המודע סבוך, צריכה להבין מה קורה לי לאחרונה שמעלה בי תחושות כאלה. מתי הרגשתי ככה בעבר?
הדבר הראשון שעולה לי זה כשהוריי התגרשו והרגשתי עזובה אל מול המציאות. שלא הייתה נוכחות שתדאג לי במשך היום. אבל מה לעשות שאני כבר לא ילדה ואף אחד לא אמור לדאוג לי במשך היום?! אני זו שאמורה לדאוג לבן שלי ולבית שלי. וזה מה שאני עושה,אני דואגת ומטפלת בבני.אבל אולי הילדה שבי מחפשת נחמה וחיזוק. היא הייתה רוצה שיעזרו לה. בעלי,יש לציין,חוזר מהעבודה ומתחיל לסדר,ולעשות כלים וכו'. אז מה אני עוד יכולה לבקש? אולי שייקח אחריות על הקטני,שיהיה איתו באמת, ולא כול חמש דקות לראות איפה אימא. חצי שעה לעצמי לבד. לא יודעת, צריכה תמיכה@}

[ההולכת_באתרים*]

מנסה להבין מה יש לי. הבית סביבי סדום ועמורה ואין לי אפילו את הכוח/חשק לעשות משהו מינימלי.זה לא היה ככה עד לפני כחודש בערך. תמיד היה לי את הכוח אפילו לטאטא, לצאת קצת עם קטני מהבית,אפילו בקטנה, "למלא את תפקידי",אפילו בצורה סמלית ולהגיד "הנה,יצאנו", "הנה, סידרתי את הבית"...
את שחוקה, את עייפה, אין מאיפה למלא מצברים, את מדוכאת. מאוד מזדהה. זה ישתפר עם הזמן. התינוק יהיה תלוי בך פחות בטיפול אינטנסיבי, הוא יתחיל להיות יותר תקשורתי, יעסיק את עצמו, וממליצה לצאת לעבודה לפחות חלקית, בשביל הבריאות הנפשית. לי זה מאוד עזר.

[רסיסים_של_אור*]

אמא יקרה, קודם כל קחי אויר וגם חיבוק גדול.

תעצרי ותסתכלי על הילדה הקטנה שהיא את ומה היא מרגישה למול האמא שאת לילד הקטנטן שלך. אולי הילדה שבך מקנאה ? אולי היא רוצה כבר למלא את החלל החסר הענק הזה ולכן לא כל-כך מתפקדת ? אולי היא צריכה עוד קצת לגעת בפצע הכל-כך כואב הזה של כל מה שלא היה אז ואיננו גם היום (במיוחד כשהאמא ההיא גרה מולך והאין הזה נוכח כל-כך בחיים הנוכחיים שלך...).

עכשיו תעצרי ותזכרי שיש בתוכך אמא שיכולה לטפח גם את התינוק שלך וגם את הילדה הפנימית שלך ותני לאמא שבך, זו שלמודת דורות של התמסרות ונתינה, הנהגה ועוצמה, להוביל ולטפח את שניהם, את התינוק שבחוץ ואת הילדה שבפנים.

תתחילי בצעדים קטנים, דרך החמלה אל עצמך תוכלי למצוא כוחות להרים משהו אחד מהרצפה ואחריו עוד משהו ועוד משהו עד שתגלי שבעצם מגיע לך להתקיים בבית נקי ומסודר ואת בכלל לא קורבן אלא בת חירות גדולה ואדירה !

כתבתי את זה לחמוצית בדף שהיא פתחה על דכאון לאחר לידה ואני כותבת גם לך - בידינו הכוח להשתחרר מהקשר המורעל והמעיק שיש לנו עם האמהות שלנו ולנצוץ במלוא האור והעוצמה שלנו, ואני יודעת ובטוחה שיש בך הרבה הרבה אור, אז קדימה, הרשי לעצמך להתגלות ולהאיר !!!!

[רסיסים_של_אור*]

ועוד כמה מילים - בבקשה אל תרוצי להפסקת הנקה או למציאת עבודה. אני חוששת שהדרך של לפגוע בתינוק שלך היא לא בהכרח הפתרון המיידי. (אולי תחליטי שהבחירות האלה נכונות לך אבל תבחרי אותם כשתהיי בטוב ולא כשאת מרגישה כל-כך נמוך. ביים טובים, כשתרגישי טוב עם עצמך ועם האמהות שלך את יכולה לנסות לחשוב על דברים שאת רוצה לשנות ! ובכלל, לא חייבים לרוץ למצוא פתרונות כשקשה לנו, אפשר להתחיל בלקבל את עצמנו ואת הקושי ולאט לאט להתמודד ).

[חמוצית*]

חמודה
אני כ"כ מזדהה קוראת ומבינה
יש לי המון המון מה לכתוב לך להגיד לך ובעיקר לחבק
זיכרי שאת גיבורה אמיתית
תציצי בבלוג שלי
בלוג דיכאון אחרי לידה של חמוצית זה קורה עכשיו
ואני עוד אכתוב לך כאן
תראי שיהיה בסדר!

[לומדת_אימהות*]

הי, תודה על התמיכה יקרות@}
רסיסים של אור, שמחה לפגוש אותך שוב! תדעי לך שנכנסתי לפני כמה ימים לדף שלך להתעודד קצת וקיוויתי שתיכנסי ,כי ראיתי שמזמן לא נכנסת...
אגב,בקשר לאימא שלי,היא מזמן כבר לא גרה כאן, והדברים איתה הסתדרו. פתאום,כבר כמה חודשים,שרואה אותה אחרת. נזכרת בכול הדברים שעשתה בשבילי כשהייתי ילדה,ומבינה שהיא אהבה אותי. (נזכרת איך הייתה תופרת לי שמלות מקסימות,סורגת לי תיקים ,מבשלת לי את האוכל שאני הכי אוהבת ועוד ועוד)
באשר לשאלה שלך,
תעצרי ותסתכלי על הילדה הקטנה שהיא את ומה היא מרגישה למול האמא שאת לילד הקטנטן שלך. אולי הילדה שבך מקנאה ?
לא נראה לי.בכלל לא אפילו. הילדה שבי מרגישה כאילו נולד לה אח קטן ואהוב,היא מאוד גאה בו,נהנית ממנו ואוהבת אותו....הילדה שבי מוכלת גם ע"י האימא שאני.
חשבתי על זה, נראה לי שאולי אני צריכה חום,תמיכה והכלה כאישה ולא כילדה. גם כאישה מגיע לי הבנה,תמיכה והכלה. וכמו שחמוצית היקרה כתבה,אני שחוקה...
בשבוע האחרון היו לי מחשבות עצובות. פתאום הרגשתי שאני הזדקנתי,שהגעתי לגיל 35 וכאן נגמרים החיים. שלא יהיה לי יותר כוח או חשק ליצור ,שלא אתחבר יותר לכוח החיות והיצירתיות שהיה לי לפני הנישואין. זה מאוד דיכא אותי. הרגשתי אפסית,חסרת אונים, סמרטוט,לוזרית,סתמית. כאילו שמים לי בפרצוף מראה ואומרים לי-כול מה שלמדת וכול מה שעשית בחיים שווה ל... הנה,עובדה,את לא פורחת,את עייפה,תקועה בבית, לא מסוגלת לכלום.
גם חולשת הגוף לא הוסיפה לי בדיוק תקווה ותחושת חיות.
ואז,מה שקרה זה שבני חטף וירוס. 39.3 חום בלילה,ולאחר יומיים מלא הקאות. הוא היה כמו סמרטוט ושבר לי את הלב. התפללתי שזה ייפסק ושהוא יבריא מהר. תוך פחות מ 24 שעות הכול נעלם. ואני מרגישה שזה בגללי. נכון,זה כנראה וירוס, אבל הוא חטף אותו בגללי. הוא הרגיש את החולשה שלי, את זה שאין לי כוח,והגוף שלו והנשמה הקטנה שלו נלחצו מזה, ו"ביקשו" ממני עוד יותר כוחות ,להבטיח שאני אמשיך לטפל במסירות...ככה אני רואה את זה. שתינוק קשור עדיין לאימו ומתפקד כ "סימפטום" של אימו...זה היה גם שיעור בשבילי להבין כמה בעצם יש לי כוחות, שגם כשאני חושבת שאין לי יותר דלק להמשיך, ישנה מולי עלייה, כלומר, התמודדות יותר גדולה (כמו הוירוס הזה) שדורש ממני עוד יותר כוחות,ומוכיח לי שהנה,אני יכולה לו.
אני מודה לאל ולמלאך ששומר עלינו על הבריאות. מי ייתן וגופי יתחזק עוד ועוד, וגם המפרקים שלי יתחזקו. (ממש כמו במשפט-לחזק את ידיי- להתעודד,להתחזק,כנראה זה מה שאני צריכה)

[לומדת_אימהות*]

אגב,ממש אין לי אומץ לגמול אותו. זה אולי מחשבה שעברה לי בראש אבל אני לא מסוגלת לה.
באשר לעבודה, גם כן. לא מסוגלת עדיין לשחרר את הקטני,בקושי עם אבא שלו אני מסוגלת. כי אני יודעת שהוא עוד צריך אותי לידו. חשבתי אולי לעשות משהו מהבית.(אולי להתחיל לטפל במקצוע שלי בשעות הערב).
הכול בעצם סובב סביב קטני והוא מחליט לי על הסדר יום. חשבתי בשלב מסויים להביא עוד תינוק חמוד הבייתה, שיהיה לו חברה ולנו עוד קצת פרנסה(כי קצת קשה)...אבל אני חושבת- מה יהיה אם הוא ירצה אותי,להירדם איתי, לינוק, אם הוא ירצה שאני אהיה רק איתו....מצד שני, הוא כול כך ממורכז כרגע,שאולי זה יהיה מאוד בריא אם אביא עוד תינוק. בצורה אבסורדית, נראה לי שיהיה לי יותר קל עם שניים, כי הדינמיקה משתנה. יהיה סדר יום יותר קבוע, הוא ישחק איתו ופחות יהיה צמוד אליי....מה נראה לכן?

[פלונית*]

עוד תינוק!!! אולי זה יהיה טיפה מעייף לפעמים, אבל אם תבחרי בקפידה את התינוק החדש (או התינוקת), תראי שהוא עושה לך בייבי סיטר על הילד לא פחות ממה שאת עושה לו בייבי סיטר. רק לא להביא תינוק בכיין או היפראקטיבי או עצבני. תעשי אודישן לתינוק הנוסף...

[לומדת_אימהות*]

עוד תינוק!!! אולי זה יהיה טיפה מעייף לפעמים, אבל אם תבחרי בקפידה את התינוק החדש (או התינוקת), תראי שהוא עושה לך בייבי סיטר על הילד לא פחות ממה שאת עושה לו בייבי סיטר. רק לא להביא תינוק בכיין או היפראקטיבי או עצבני. תעשי אודישן לתינוק הנוסף...
באמת?? אחשוב על זה ברצינות...מצחיק לעשות אודישן לתינוק...

[לומדת_אימהות*]

די נמאס לי מהניק שלי.רוצה לפתוח דפבית בניק קבוע....
עולים בי הרבה דברים מודחקים וכאבים מהעבר.כתבתי פה בדף כולשהוא על הריון שחברה טובה נכנסה להריון לא מתוכנן והיא ממש מבוהלת ונרגשת כי הגבר איתו יצאה והם כבר לא ביחד, ממש לא מעוניין. זה מוזר ,איך הדברים קורים. היום היא התקשרה אליי ובישרה לי בדמעות. ואני,כבר כמה ימים שאני חושבת על מה שקרה לי לפני כ 9 שנים ,כששהיתי בחו"ל...: נכנסתי להריון לא מתוכנן ממישהו על הפעם הראשונה ששכבנו. אני,בתמימות שלי,לא חשבתי על כלום. היה ברור לי שאני רוצה את הדבר הזה שגדל בתוכי. הוא היה נוראי ואיים עליי שלא אעז לשמור. ממש הפחיד אותי."אם את שומרת אותו אני הורג אותך ואותו". עברתי סיוט. לא הייתה לי תמיכה. הלכתי למרפאה פרטית, עם כסף שהוא נתן לי ,(כי לא רציתי שזה יבוא ממני,שום דבר שקשור להפסקת ההריון הזאת)לקחתי את הכדור(זה היה בשבוע 6) ודיברתי לה' בלב, אמרתי לו:" אתה הרי יודע שאני לא רוצה לעשות את זה. זו לא אני שעושה את זה עכשיו". היה לי מאוד מאוד קשה. לא סיפרתי לאף אחד חוץ מלחברה הכי טובה בארץ ולאחותי.
ניסיתי לעבד את זה כמה שנים מאוחר יותר,ולהבין למה זה קרה לי. הבנתי שזה קרה לי כדי להעיר אותי,להוציא אותי מקשר סבוך ומאוד לא בריא ששהיתי בו. זה בהחלט הוציא אותי מזה. אני פשוט מביטה בבני בימים האחרונים ומדמיינת שהיה לי עוד יצור כזה מדהים בבטן ...אני יודעת שאני טועה והגיונית זה ממש לא ככה. כי זה היה רק בשבוע שישי ואפילו אין לו עדיין צורה של תינוק ובטח שלא פנים.
ביררתי אפילו מתי נכנסת ביהדות הנשמה לעובר, יומיים אחרי שעשיתי את ההפסקת הריון. יום 39.
כך שאפילו מבחינה הילכתית בני הוא פטר רחם.
הרבה זמן לקח לי להבין שהפסקת ההריון הזו שעברתי באה לחיי על מנת להציל אותי ממשהו אחר,סבוך ולא בריא. אני מנסה לומר לעצמי לא פעם שאני אהובה וראוייה, שהשם אוהב אותי ושלח לי את הניסיון הזה כדי להציל אותי ממשהו אחר. עובדה שהוא נתן לי מתנה אדירה-את בני אהובי המקסים שאבא שלו ואני לא יודעים את נפשינו מרוב אהבה אליו.
אני לא מאמינה שסופסוף פירקתי את זה מעליי, באומץ.@}

[הכול_טוב*]

חזרתי לניק הקודם...ככה מתאים לי עכשיו.
הבנתי לאחרונה שאני בסוג של "סרוויס" לבריאה. אין אני כרגע,ועליי להשלים עם זה.
קוראת ספר מרתק "בודהיזם לאימהות". הבנתי שבסדר,אני ממש לא נראית במיטבי,כפי שאני "יכולה" להיראות כי אין לי את הזמן אפילו לסרק את השיער הארוך שלי מדי יום ,אני לא לבושה מוקפד ויפה כמו פעם, אני לא מדברת המון עם חברות וגם אין לי פנאי לכתוב סיפורים קצרים,כמו שאהבתי לעשות. אין לי גם זמן לאכול כמו שאני רוצה,רק לחטוף משהו בין לבין עד שבעלי יגיע מהעבודה ויכין לי ונאכל יחד ,כשקטני ישן. אין לי הרבה דברים שהיו לי פעם, אבל....היום יש לי בית חם, אמנם מבולגן רוב הזמן,אבל בית חם. אני לא לבד. יש לי גבר שדואג לי ואוהב אותי,אבא אוהב לילד המהמם שלי. וזה כול כך הרבה. אחרי שנים של בדידות,הרפתקות,חיפושים, הנה אני ב"יחד", מוכלת. וזה בעצם המוןןןן. זה כנראה העיקר.וכמו שאחותי כבר אמרה לי, להיות אימא זה איום ונפלא. לעיתים קשה מאוד אבל המון המון נפלא,אחרי הכול. מודה על הפלא הזה.

[רסיסים_של_אור*]

של הזדהות והבנה (מותשת מכדי לכתוב יותר... )

[ים_של_טורכיז*]

את מרגשת אותי. נהנית לקרוא אותך בשקט. מרגישה שמוצאת את עצמי קצת בחלק ממה שאת כותבת למרות שעדיין לא אמא ( בהריון ראשון עכשיו ).
מזדהה איתך לגבי הילדה הפנימית שאני מאד מנסה ממש עכשיו ללמוד להכיל ותוהה איך היא תגיב כשיוולד ילדי .
מקווה שכמו שאת מתארת היא תרגיש שנולד לה אח קטן ואהוב ( תמיד רציתי אח/ות קטנים ).
תודה

[הכול_טוב*]

לומדת על עצמי כול כך הרבה דברים לאחרונה. מרגישה שמשהו בי מבשיל,רק היה צריך לתת קצת זמן.
מנסה להתמודד עם דברים בצורה מעט שונה.
כמו הבלאגן בבית, אי היכולת שלי לשמר את הבית כפי שהוא,מסודר,והעובדה שהוא מתבלגן ונשאר מבולגן כמה ימים רצוף-אני פשוט לא מגיעה לזמן לסדר. הקטני כמעט לא ישן כבר,כי הוא בלי מוצץ, ונרדם עם הציצי,ורק בהזדמנויות חגיגיות הוא מרפה וממשיך לישון שעה,שעה וחצי. בזמן הזה אני מסדרת כפי יכולתי, עושה כלים,מקפלת כביסה,וזאת במידה ואני לא תשושה ומפרקי הידיים שלי לא דואבים. הייתי חשופה לביקורת של משפחתו של בעלי, ששאלו אותי בכול יום מה קורה,אם מצאתי תינוק נוסף לטפל בו.(אני בכלל כבר ירדתי מזה). הם היו רוצים שאצא לעבוד ואשאיר את האהוב הקטן שלי אצל מטפלת או בגן...אבל זה ממש לא מעניין אותי מה הם היו רוצים,הם יכולים לקפוץ לי,סליחה על הביטוי. גם בעלי מעדיף שנחיה קצת פחות בנוחות כלכלית אבל שלאהוב שלנו יהיה אותי מתי שרק ירצה. הוא רק בן 9 חודשים!
אני מרגישה אינטואיטיבית שהם מדברים עליי, שאני לא עושה מספיק בבית ושהבית לעיתים קרובות מבולגן עם כלים בכיור. הרבה פעמים חמי מביא לכאן תבשילים בשעות הבוקר ורואה את הבלגן. החלטנו לא לתת לו להגיע לכאן יותר. מה גם שזה מעט מביך שהוא מגיע כשבעלי לא נמצא, אפילו שלפעמים זה עוזר לי קצת שהוא משחק עם הילד ל10 דקות.

אני קוראת עכשיו ספר מדהים,חובה לכול אימא- "בודהיזם לאימהות. " זה מזכיר לי אפילו את לימודי ימימה שאני מאוד מחוברת אליהם. כנראה שיש באמת אמת אוניברסלית אחת לגבי דיוק.
אחזור בהמשך,צריכה להספיק לקפל הר כביסה,לפני שיגיע עוד אחד....@}

[א_ל_א_ן*]

הכל טוב היקרה,
מה דעתך, לבדוק במה הילד משחק, ובמה עדיין לא, או כבר לא. ולהשאיר לו שליש מהצעצועים שבעצם את משחקת בלהחזיר אותם למקום.
זה יכול לשפר את ההרגשה בבית.

צריכה להספיק לקפל הר כביסה למה לקפל, אם אפשר להצפין בארון לא מקופל?

[הכול_טוב*]

ולהשאיר לו שליש מהצעצועים שבעצם את משחקת בלהחזיר אותם למקום
הי אלאן, תודה על העיצה,אבל אני בכלל לא מסדרת את הצעצועים שלו....

מה לקפל, אם אפשר להצפין בארון לא מקופל?
נפשית יותר נעים לי . אני מאמינה ומרגישה שבלאגן ואי סדר חיצוני מעידים על איזה שהוא אי סדר פנימי.
אבל זה בסדר. הגעתי לסוג של "שליטה" מסויימת. הכול בגדר הסביר.
כאשר נפסיק לחפש אחר החופש מעתה ועד עולם - נוכל לבחור בָּחֵירוּת - כאן ועכשיו. איזה מרגיעון יפה.

[הכול_טוב*]

מנסה לא להזדהות יותר מדי עם תחושה של "דכדוך" שבאה עליי היום. מנסה להבין מאיפה זה בא...
היום ביקרתי בבית יולדות חברה טובה שילדה בת. התרגשתי נורא לראות את הפצפונת שלה וירדו לי דמעות. אפילו אני הופתעתי מעצמי.
לפני כמה ימים ביקרתי חברה אחרת שעשתה הפסקת הריון. לא רצתה להיות אם חד הורית.(הבחור שהיא יצאה איתו ובינתיים זה בכלל נגמר,ממש לא היה מעוניין). שתיהן הביעו צורך מיוחד בנוכחות שלי ברגעים משמעותיים ביותר בחיים שלהן. זה כנראה אומר עליי משהו...בכול אופן, לוקחת הכול בפרופורציה,או לפחות מנסה.רואה את כול הטוב בחיי, את הילד המדהים שלי ואת הבעל הטוב שלפעמים אני שוכחת לראות את כול הטוב שבו ומתמקדת בדברים שמפריעים לי.
אולי אני משליכה עליו את הקושי שלי. היום הרגשתי בודדה.חל מהצהריים,כשחזרנו הבייתה ,הייתי כול אחר הצהריים עם הקטני והרגשתי נורא לבד. חשבתי גם שבטח משעמם לו להיות בבית כול היום,עם אותם צעצועים ועם הפרצוף שלי מולו כול הזמן...
אבל מזג האויר ממש לא מאפשר לי לצאת איתו ואין לי רישיון(חייבת כבר לעשות את זה!). לא נורא, עוד מעט בעלי יגיע מהעבודה והבדידות תתפוגג לה כמו חלום לא נעים. מחר יום חדש. הלוואי ויהיה לי יום משמח. הלוואי ותהיה שמש בבטקר ואצא עם הקטני לגן משחקים לראות עוד תינוקות.

[רסיסים_של_אור*]

שלום לך אשה יקרה,

יצא שאיכשהו, אחרי קריאה בכל מיני מקומות, מצאתי את עצמי חוזרת לימימה. עדיין לא ללימוד בקבוצה אבל המחברות שלי כבר מחכות לי שאתחזור לשבת עליהן וקראתי קצת מלאכות שכתבתי בתקופה שלמשתי ופתאם ראיתי איך מאז הלידה שלה תאומים, העומס הפיזי היה כל-כך גדול ועצום שאני התערבבתי לגמרי עם כל העומסים האחרים שלי ומצאתי את עצמי מזדהה איתם לגמרי וכמה שכחתי לעשות תיחומים, הפרדות ובעיקר בעיקר הכרת הטוב שבי והפרדת המיותר ועוד ועוד ועוד... והנה את כותבת על הספר הזה שמזכיר את לימודי ימימה !!

[הכול_טוב*]

הי רסיסים של אור,יופי שבאת לבקר. כן,ימימה תמיד מזכירה לחזור על צירנו, תמיד מאזנת מה שיצא מאיזון.
אשוב יותר מאוחר,קטני מתחתיי צועק עליי ורוצה אותי לעצמו......

[הכול_טוב*]

עם כמה דברים התחלתי להשלים לאחרונה. אחד מהם זה מצב הרוח שלי שנהיה מעט ירוד בערך בשעת בין ערביים. כאילו הנפש הייתה רוצה עוד אור יום. אולי זה מסמל קושי להיפרד ממשהו. רצון להישאר עם האור. אולי תלותיות, הישענות,היקשרות. מנסה לאהוב את השעות האלה,של השקיעה,של החושך, של קו התפר בו אני נמצאת לבד בבית עם בני הקט,מביטה בשעון כול חצי שעה ומייחלת לבואו של בעלי מהעבודה. גם מתוך שעמום וגם מתוך קושי. הדרך היא כנראה למצוא שמחה בזמן הזה.
עוד הבנתי, כי אני צריכה לקחת את עצמי בידיים. הבנתי שהפכתי להיות צל דהוי של עצמי כפי שהכרתי אותי בשנים האחרונות. מאישה צעירה עוצמתית ומלאת ביטחון הפכתי לאישה עייפה,שחוקה,מסתגרת בבית שאין לה אפילו זמן לחפוף את הראש.
כנראה שבן זוגי הבין משהו באמת הפעם. הוא לקח את הקטני לארוחת בוקר אצל הסבא שלו ביום חמישי. זה נתן לי שעתיים בהם היה לי זמן לסדר את המטבח ולשטוף את הריצפה. אפילו לשבת לשתות כוס קפה. אני יודעת שזה ניקיון אבל כרגע,גם זמן לניקיון הוא זמן איכות בשבילי.
כשבעלי חזר, הוא היה כול כך מבסוט שהוא אמר לי שצריך לעשות את זה יותר,שאני צריכה זמן לעצמי לנשום קצת, לטפל בעצמי, לקרוא ספר....זה עשה לי מאוד טוב,כי זה בא ממנו.כנראה שהוא ראה שהוא כבר מסתדר טוב מאוד בלעדיי הקטני....אמנם רק לשעתיים אבל אם ממוקדים,שעתיים זה המוןןןןן זמן פנוי....
שתהיה שבת של שלום וצמיחה רוחנית ונפשית. @}

[רסיסים_של_אור*]

ואוו ! שעתיים זה המוןובאמת שזה פתח לעוד !

בעיניי השעות האלה של בין ערביים הן שעות שיש יותר ערבוב ויותר קש לי להפריד ביני לבין העומס שלי (שעטוף בעומס עצום של עייפות שצפה בעיקר בשעות האלה...) . לומדת שטוב לי לנסות להתבונן בזה ולדעת שזה ככה ואז לפחות אני לא נבהלת ולא מתחילה לתת למחשבה להתרוצץ כפי שהיא נוטה לעשות...

שבת שלום

[הכול_טוב*]

וואו..סופסוף אני יכולה להיכנס למחשב....היייתה תקלה..
רסיסים- תודה@}
היה לי שבוע קשה. הייתי חולה. דלקת חריפה בגרון. הייתי חייבת לקחת אנטיביוטיקה. סטרפטוקוקים. מאיפה זה נפל עליי הדבר הזה?!
הייתי מסמורטטת. עם חום גבוה. בעלי נאלץ להישאר יומיים בבית עם הילד. אמשיך מיד...הילד רוצה אותי.@}

[הכול_טוב*]

בעיניי השעות האלה של בין ערביים הן שעות שיש יותר ערבוב ויותר קש לי להפריד ביני לבין העומס שלי
כן,ממש ככה.

הרדמתי עכשיו את קטני. ימים מוזרים עוברים עליי. לא יודעת איך להגדיר אותם. מרגישה שאני מזדקנת. ממש אבל. נפשית, פיזית, מרגישה את החיים עוברים מול עיניי ואת סופם כשאהיה זקנה. מה זה המחשבות האלה??? מה אני, בסוג של דיכאון?? יכול להיות. להיות בלי חיי חברה כול היום סגורה עם הילד בבית, זה אולי מכניס לדיכאון. טוב, אני לא כול יום סגורה עם הילד, רק כשאני ממש סמרטוט . אתמול הכרחתי את עצמי לצאת איתו מהבית לגן משחקים,הוא מאוד נהנה ואני גם.
הייתה שם איזו תקרית עם ילדה קצת מוזרה ועם אימא שלה,אבל לא אכנס לזה עכשיו.
חברים מחפשים את חברתי ואני מרגישה תחושה מוזרה, כאילו שאין לי כרגע מה להציע להם. כאילו אני בעולם הפנימי שלי עכשיו, לא פנוייה להכיל משהו מבחוץ.
הלוואי והחיים ימשיכו לי וארגיש שאני ממצה את עצמי מעבר ללהיות אימא. גם בזוגיות, מקווה שמשהו בי ייפתח ,קודם כול בעצמי, שמשהו בי יגדל,יתרחב, וייפתר מכול המעצורים הנפשיים שחוסמים אותי להתקדם. אני מציבה לעצמי כול הזמן מכשולים. מתנהגת כאילו אני עדיין בחזרקה הגנרלית שלך החיים ולא קולטת שהחיים התחילו. מביטה על העולם מהצד. למרות שלמדתי מה שאהבתי, אבל אף פעם לא הלכתי עם משהו עד הסוף. כאילו אני לא מרשה לעצמי להצליח. כאילו הדימוי העצמי שלי תלוי במה שאחרים חושבים עליי ומספיק שמישהו אחד בעבר לא אהב אותי או לא היה לו מבט אוהד כלפיי,כשראיתי את המבט הזה-האמנתי לו,והפנמתי את זה. אז לא מאפשרת לעצמי להצליח כי קולותיהם של האנשים שלא ראו אותי בטוב עולים בי וחוסמים.
לדוגמא: למדתי אחרי צבא בבית ספר לאמנות באירופה,הייתי אחת המצטיינות של השיכבה. המורים שיבחו והיללו את העבודות שלי. נוצר עליי סוג של חרם מצד התלמידים. הם עשו פרוייקט בו שיתפו את כולם כמעט ואותי לא. הם אמרו ,באיזה שיעור:.הכול טוב,הכול טוב, תמיד מזכירים רק אותה...בפניי. זה שהם לא שיתפו אותי ועבדו על זה שנה שלמה הייתה השפלה מאוד גדולה בשבילי. חלקם ואחד במיוחד היה רע איתי. מתסכול. הייתה לנו עבודה להגיש יחד ומה שאני עשיתי היה טוב ומה שהוא עשה היה לא טוב בכלל. הרגשתי מאוד לא טוב. עוד בארץ זרה.הם רק ייחלו שאכשל. אני בטוחה. בתום אותה שנה (שנה שנייה) , נסעתי לבקר בארץ, ואז כבר לא יכולתי לחזור כי נגמר לי הכסף ועוד היה לי חוב פה בארץ....ניסיתי להבין מה קורה כאן,אחרי המון זמן התחלתי אולי להבין מה זה "עין הרע", וההסבר שלי זה שרק,אך ורק אם יש בך צד פגוע,לא פתור ולא שלם באמת עם ההצלחה שלך, מבט עויין או חומד אחד של מישהו על מה שאתה או מה שאתה עושה,יכול לגרום לך להאמין שלא מגיע לך להצליח ובמהרה תמצא דרך להכשיל את עצמך.
טוב, מקווה שהייתי מובנת, הייתי חייבת לכתוב את זה כי זה מסביר לי כול כך הרבה על המעצורים שלי לעומת כול הפוטנציאל ,ועל הפער בין מי שהייתי למי שאני עכשיו.

[הכול_טוב*]

סוף השבוע הגיע. ים של תובנות חדשות. הבנתי שעליי ללמוד להרפות. לשחרר. לנסות לשחרר מעליי את כול האחריות לכול נשימה של התינוק שלי.
ועשיתי את זה. וזה באמת מאוד משחרר. יש לי עוד הרבה עבודה ובטח השלכות גם לגביי אבל לפחות עליתי כאן על זה שאני מאוד חוששת מאיבוד שליטה. כמו בלידה שלי, איזו תוכנית לידה מפורטת עשיתי ,קראתי כול דבר אפשרי על לידה כדי לבוא מוכנה,כול צעד היה נתון להסכמתי. (אולי במקרה הזה זה דווקא בסדר).
אני אוהבת את המשפחה הקטנה והיפה שלי. הלוואי שאקבל עוד כוחות ואתחזק ואחזור להיות עוצמתית ושמחה,חיונית ומצליחה בחיי. ממצה את הפוטנציאל שלי והולכת עד הסוף עם מה שאני מתחילה. מזכיר לי סרט צרפתי עם ז'וזיאן בלסקו ודניאל אוטיי.....בהתחלה היא צל של עצמה,חסרת בטחון,עם אימא מאוד שתלטנית מאחוריה. במהלך הסרט היא פוגשת איזה איש שמלמד אותה ומוציא ממנה את הצד הסקסי ,הפלפלי, הנשכני שלה,אולי אפשר לקרוא לזה ביצ'י. אבל לא סקסי במובן מין, אלא סקסי בקטע של עוצמה, בטחון עצמי. היא ממש עושה מטמורפוזה והופכת לאישה עוצמתית ומדהימה.מסמרטוט שאף אחד לא מסתכל עליה היא הולכת לאישה מבוקשת. למה אני חושבת על זה? כי אני גם לא מרגישה סקסית, בכול המובנים. כוח החיות חסר לי . אני מרגישה שאני רודפת אחרי החיים. לא זוכרת את עצמי ככה . לא יודעת מאיפה להתחיל לטפס למעלה. או אולי להתרחב לצדדים ולצאת מהכיווץ שאני נמצאת בו.לחזור ולהאמין בעצמי,לקבל תיאבון לחיים, תיאבון להצליח,להרוויח כסף, לפתח קריירה משלי, לטפח את עצמי..טוב, עד כאן בינתיים. השם יעזור לי וינתב לי את הדרך.
שבת שלום@}

[הכול_טוב*]

נראה לי שהזמן עושה את שלו. אם יודעים להקשיב בתבונה לעצמינו ולצריכם שלנו. דבר חושב מאוד למדתי בימים האחרונים- והוא להרפות. כמה זה מקל להרפות, לא לרצות להיות בשליטה כול הזמן ,לפחד מבכי של התינוק, שהוא לא ייפול,שהוא לא ייפגע, שתמיד יהיה לו נוח ושהוא כמעט ולא יצטרך לבקש והנה זה כאן. וגם לדעת לסמוך על אחרים ,ועל הבריאה, וגם עליו כתינוק,על האינטיליגנציה שלו. בקיצור, הבנתי שהרצון להיות האימא הטובה ביותר, זו שמונעת תסכולים מהקטנים עד הגדולים -זה מה שהחליש אותי ושחק אותי ואת עצמותיי. וזה לא אומר שעכשיו אני פחות דואגת לנוחותו ורווחתו של האהוב הקטן שלי. ממש לא.אלא שעכשיו אני יותר בטראסט ביקום, בכוח החיים ,בתינוק שלי ובבעלי. ואולי זה עושה אותי בסופו של דבר לאימא יותר טובה כי אני משדרת לו ככה שאפשר לסמוך על החיים,לא חייבים להיות בשליטה כול הזמן למנוע בכי או לתת מענה מיידי איך שצץ הצורך. הוא לומד לסמוך יותר על עצמו: אם למשל הייתי אחריו בכול הבית מחשש שייפול או יבלע משהו שלא כדאי שיבלע, היום אני מניחה לו הרבה יותר.מקסימום-ייפול,כך הוא ילמד ילמד לעמוד יציב יותר ויהיה מודע ליכולותיו ומגבלותיו. הוא יודע שאני כאן ולפעמים כשהוא נתקע בפוזיציה שהוא לא יכול לצאת ממנה- הוא קורא לי. כמה משחרר לדעת שהוא הולך ונהיה יצור עצמאי עם חיים משלו שלא קשורים אליי...ברור שאני דואגת לכול צרכיו,חום,אהבה,הגיינה,מזון.ברור, אבל משהו בסיסי אחד והוא שהוא אדם נפרד ממני,זה מה שאני מתחילה להבין..
אני תמיד אהיה כאן בשבילו,לתמוך בו ,ללמד אותו ,לתת לו בטחון והגנה,אבל גם לתת לו הרגשה שהוא יכול לסמוך על עצמו,שהוא מספיק חכם בעצמו ומסוגל.

וכמה שזה מקל....המפרקים פחות כואבים לי כי אני מרימה אותו פחות. אני ישנה יותר טוב בלילה כי אני גיליתי שדייסה בערב מאוד משביעה כך שהוא ישן בהרבה יותר טוב וקם "רק" 3-4 פעמים. אני נותנת לבעלי ,איך שהוא חוזר מהעבודה את ההגה בכול הקשור לקטני. הוא זה שאחראי עליו ועל האמבטיה וארוחת הערב(כמובן שאני עוזרת גם...),אני משחררת אותו לטיולים ארוכים (שעתיים)עם אבא במכונית עד לסבא. ובגדול, נראה לי שזאת הדרך הנכונה ,הטובה והבריאה לשחרור שלי וגם שלו.

[טאו_להורות*]

הבלוג שלך החזיר אותי לשנים המאתגרות של גידול הילדים.
תודה על הבלוג האמיתי והנפלא שכתבת ,
הוא לימד אותי שהזמן עושה את שלו ואני ממרום גילי הנכבד. (הקטן שלי בן 17) שכחתי את הקשיים וההתלבטויות המורכבות שכולנו האמהות חוות
אני מרגישה שבין המילים מתפתחת אישיות מדהימה ועוצמתית שבעתיד לאחר שהקטנים יעזבו את הקן, תוריש ליקום ידע וחוכמה חשובים לאנושות.
זה נשמע גדול ומפוצץ אבל כל השעורים הקטנים ששיתפת בהם אותנו ,מלמדים אותי מה זו אהבה.
תודה