הצורך בהתחנכות הורית בעידן המודרני

[משה*]

הורות - התקוה הגדולה של האנושות
לכל ילד יש זכות מולדת שכל צרכיו ימולאו ע"י אנשים שאכפת להם ממנו, הפנויים ומסוגלים לראות ולהיענות לצרכיו. לעומת זאת, המודעות של המבוגר למגוון הצרכים של הילד הרך, המיומנות כיצד להיענות לצרכי הילד והיכולת להיות שם עבורו אינן מולדות אצל מבוגרים. יכולות אלה צריכות להירכש תוך כדי למידה ונסיון, ומשתבחות עם תירגול והעמקת המודעות העצמית. כפי שכבר מצא יאנוש קורצ'אק: כמה אנחנו המבוגרים צריכים לחנך את עצמנו כדי להבין את הילדים.
כדי שזכותו המולדת של הילד תוכל להתממש, על כל מי שמגדל, מטפל ומחנך ילדים לקבל יעוץ, הדרכה ותמיכה בעבודתו ובלמידתו. ילדים שבילדותם מסופקים כל ההיבטים של צרכיהם, מתנהגים אחרת וגדלים להיות בוגרים בשלים שמבטאים יותר את עצמיותם, ואת אחריותם לעצמם ולסביבתם. לאט ובהדרגה גוברת ההכרה בעולם בכך שעבודת ההורים בגיל הרך משפיעה עמוקות על כל המשך חיי הילדים לתוך בגרותם, ובכך על האיכות והעיצוב של החברה כולה.
יאנוש קורצ'ק: עתיד טוב יותר לאנושות טמון לא במשטר חברתי זה או אחר, אלא באדם טוב יותר.
וכדי שיגדל אדם טוב יותר עלינו להזין אותו בילדותו מבחינה פיסית, נפשית ורוחנית. כאשר רואים אנו את עבודת ההורים עם ילדיהם כעבודת קודש, אזי נוכל לקרוא ללימוד העבודה הזו לימודי-קודש.

החוויה ההורית המודרנית
החיים עם ילדים מביאים אלינו אתגרים, קשיים, סימני שאלה ותהיות. אלו חלק מתופעה חדשה בהתפתחות האנושית, ומבטאת חירות ואינדיבידואליות שלא היה כדוגמתם קודם. בימים עברו, בכל חברה התקיימה הסכמה מובנת מאליה לגבי סדרים חברתיים בסיסיים, דבר שהשרה יציבות ובטחון לגבי ההכנה שעל הנוער לעבור על-מנת להשתלב בסדר הקיים. באותם ימים התקיימה העברה מדור לדור של האופן בו יש להתיחס ולטפל בילדים, מה ומתי לדרוש מהם, מהי התכלית שאליה יש לכוון את הנוער. אנו נוכחים שכל זה התפורר בדורות האחרונים. כבר אין תוקף למסורת מחייבת, כל משפחה קובעת לעצמה מוסכמות של ראוי ולא ראוי, מתיחסת לילד בדרכה, ובוררת את אמצעי הטיפול והחינוך. יתרה מזאת, לעיתים ההורים עוברים שינויים וצמיחה כאלו שהחינוך שמקבל ילד צעיר יותר כבר שונה מן החינוך של הבוגר. כלומר תהליך ההיפרדות והאינדיבידואציה, איננו רק בין דורות שונים, איננו רק בין משפחות שונות, אלא אפילו בין ילדים באותה משפחה. הורינו והורי הורינו לא התעסקו בשאלות ותהיות המעסיקות אותנו. פתאום אלו אנחנו, ההורים, שצריכים להפתח, לברר, להתלבט, ולהחליט בעצמינו בהמון תחומים. החל מאיזו לידה אנו רוצים, דרך מתי ילדים ילכו לישון, מה וכמה יאכלו, איזו רפואה תטפל בהם, לאיזה גן או בית-ספר הם ילכו, ועוד ועוד, עד שבהתבגרותם אנו מגלים שהם שותפים פעילים להחלטות, ולפעמים שותפים יחידים.

מצד אחד יש כאן תהליך נהדר שבו כל הורה נקרא לבטא את האינדיבידואליות שלו/ה, את האמונות והמוסכמות כפי שחיות בתוכו, את הדעות והידיעות שלו. מצד שני, המצב בו כמעט כל מה שהילד יקבל תלוי באינדיבידואליות של ההורה הוא מצב חדש עבורנו, מעורר ספקות, דורש המון כוחות, ואפילו יכול להפחיד. הורים רבים הולכים לאיבוד בתוך החופש הזה. ילדים רבים הולכים לאיבוד בתוך החופש הזה. בכל שנה יוצאים לאור עוד מדריכים להורים, המכוונים לפגוש צורך אמיתי, עיסוק כנה ומצוקה אנושית - מה ואיך לעשות עם ילדינו? אנו וילדינו מוצפים בידיעות ובדעות. יותר מכך אנו מוצפים בפרסומות, מופגזים ברשמים אלקטרוניים, במסרים של אמצעי התקשורת ומוסכמות חברתיות המסיטות אותנו מן האינדיבידואליות שלנו, שרוצות להרויח מאיתנו משהוא. האתגר ההורי המודרני הוא מאד מורכב. מה ניתן לעשות?

התחנכות הורית
מה שנחוץ הוא לבנות בתוכנו מרכז כובד חזק שיוכל להדריך אותנו. מרכז פנימי של אור ועוצמה שיוכל לכוון אותנו למיומנויות החינוכיות והחברתיות אותן נרצה לרכוש. קל להצביע על הכוון הכללי אליו יש ללכת, הקשיים מתעוררים כאשר אנו ניגשים לעבודה ומתחילים ללכת. רודולף שטיינר: קבלו את הילד ביראה, חנכו אותו באהבה, ושחררו אותו בחירות.
הגישה האנתרופוסופית מושתתת על בחינה מקיפה ומעמיקה של הילד, הבנה של הכוחות והחוקיות לפיהם הילד מתפתח, ומה שהיא מגלה משמש מעין תכנית המכוונת אותנו המבוגרים. אנו מזהים באדם שלוש כוחות נפשיים בסיסיים: חשיבה, רגש ורצון. הלמידה בגיל הרך מתבטאת יותר מכל בתחום הרצון והעשיה. על-כן מעשינו מכוונים לחזק את כוחות הרצון ולתת כוון לעשיה משמעותית, וללמד דרך עשיה. אנו מזהים עוד כי הילד לומד בשלב זה בעיקר דרך חיקוי של סביבתו המידית. החינוך בגיל זה מפנה לפיכך תשומת-לב רבה לאיכות הרשמים בסביבתו של הילד בגלל יכולת החיקוי המופלאה שלו.
גישתו של שטיינר עוזרת לנו להבין את ילדינו, להבין את עצמינו, ולעשות צעדים פנימיים משמעותיים. חנוך ולדורף מציע כלים מעשיים ליצירת סביבה התומכת באופן טבעי והוליסטי בהתפתחות תקינה של הילד.
לב הענין במפגשים המכוונים להתחנכות הורית אינדיבידואלית הוא להביא לכך שהמשתתפים לא יהיו פאסיבים בשמיעת רעיונות, כמו בהרבה הרצאות. כדי לתמוך בכוח העשיה של ילדים, הורים צריכים להיות בעצמם יותר פעילים ברצון. לכן גם במפגשי הורים בהם יש תכנית שמישהי מכינה או מנחה, (להבדיל מ"פגישה על כוס קפה", בזרימה עם מה שעולה) מועיל שהורים יתרגלו ויחזקו את הרצון ואת ההתכוונות שלהם. זו הפעילות הפנימית הנדרשת מהמשתתפים שהופכת קורס תאורטי לסדנה חויתית ומעשית.
חשוב שבמפגש יפתח גם מרחב נפשי בטוח בין המשתתפים, הורים גם מספרים על קשייהם, ונפתחים לדיאלוג עם מה שיש לולדורף להציע. אנו מגלים את האנושיות שלנו, מתחברים לעצמה וליכולת שלנו להביא לשינוי בתוכנו ועם ילדינו. זה כל פעם מדהים לראות, איך תוך 2-3 פגישות הורים מחוללים שינוי אצלם בבית, ההתנהלות נעשית יותר ריתמית ויותר שלוה. חנוך ולדוף מציע התיחסות והתבוננות עמוקה בילד, פעילויות לבית, יצירת אוירה והתנהלות שישרתו את הילד ובמקביל יקלו על ההורים ועל מתחים במשפחה.

מוזמנים להגיב...

[מהי_התכלית*]

מסך כל דבריך, זה צד את עיני:

מהי התכלית שאליה יש לכוון את הנוער. אנו נוכחים שכל זה התפורר בדורות האחרונים. כבר אין תוקף למסורת מחייבת, כל משפחה קובעת לעצמה מוסכמות של ראוי ולא ראוי

שאלה גדולה זו, שאלת התכלית. לא רק לגבי כיוון הנוער, אלא בכלל, בכיוון שלנו אנו. מהי התכלית שלנו? היש לנו בכלל תכלית, או שאנו סתם מתקיימים מיום ליום, לא יותר משורדים?

המסורת המחייבת שאיבדה מתוקפה: אולי שווה לשאול למה זה קרה, שככה תוקפה פג?

ומתוך זה, כנראה שכל משפחה וכל אדם, מה שנותר להם זה לקבוע לעצמם.

[צפריר_שפרון*]

מוזמנים להגיב...
בשמחה, פסקה אחר פסקה:

הורות - התקוה הגדולה של האנושות
קביעה זו מעוררת תמיהה.
שכן, התקווה הגדולה של האנושות על שום מה ולמה?
כלומר, מדוע לה לאנושות לקוות למשהו?
מה נמצא כל כך חסר עכשיו שיש להתבונן ולהסתכל לעתיד בתקווה?
אותה תמיהה עולה גם בהקשר של המשיח.
למה בדיוק מקווים עם המשיח?

לכל ילד יש זכות מולדת שכל צרכיו ימולאו ע"י אנשים שאכפת להם ממנו, הפנויים ומסוגלים לראות ולהיענות לצרכיו.
לכל ילד יש זכות מולדת לגדול ולצמוח אצל הוריו. זה חוק היסוד.
במקרים מסוימים כאשר הוריו אינם מסוגלים - וגם חוסר רצון הוא חוסר מסוגלות, הי שזכויותיו של הילד נוסחו באופן מדויק על ידי יאנוש קורצ'אק: הזכות לחיות בהווה; הזכות להיות מי שהוא; הזכות למות. אלה זכויותיו הבסיסיות.

לעומת זאת,
לעומת מה?

המודעות של המבוגר למגוון הצרכים של הילד הרך, המיומנות כיצד להיענות לצרכי הילד והיכולת להיות שם עבורו אינן מולדות אצל מבוגרים.
בזאת פסלת את האינסטינקט האימהי, האינסטינקט האנושי המכוון בדיוק לכך.
בפועל, הכל קיים בתוכנו, נשכח אולי – אבל קיים.
המבוגר המודע בהחלט יכול ויודע איך להיענות לצרכיו של הילד, המבוגר המודע לא צריך להיות בעבור הילד, אלא פשוט להיות נוכח.

יכולות אלה צריכות להירכש תוך כדי למידה ונסיון, ומשתבחות עם תירגול והעמקת המודעות העצמית.
יכולות אלה אם כך טבועות בכל האדם וכל מה שנדרש זה התבוננות והסכמה להקשיב לצו הלב.

כפי שכבר מצא יאנוש קורצ'אק: כמה אנחנו המבוגרים צריכים לחנך את עצמנו כדי להבין את הילדים.
וזה פשוט למדי, למשל בדרך החינוך הביתי, הילדים מחנכים את הוריהם להיות הורים.

כדי שזכותו המולדת של הילד תוכל להתממש, על כל מי שמגדל, מטפל ומחנך ילדים לקבל יעוץ, הדרכה ותמיכה בעבודתו ובלמידתו.
למעט ההורים.
כלומר, אם ההורים מודעים לתפקידם, אפשר שימצאו צורך להתייעץ עם הורים אחרים או עם תפישות אחרות.
אבל הורים לא נדרשים לייעוץ אלא להתבוננות, אכפתיות , שכל ישר ולב פתוח.

ילדים שבילדותם מסופקים כל ההיבטים של צרכיהם, מתנהגים אחרת וגדלים להיות בוגרים בשלים שמבטאים יותר את עצמיותם, ואת אחריותם לעצמם ולסביבתם. לאט ובהדרגה גוברת ההכרה בעולם בכך שעבודת ההורים בגיל הרך משפיעה עמוקות על כל המשך חיי הילדים לתוך בגרותם, ובכך על האיכות והעיצוב של החברה כולה.
הנה סיכמת את יתרונות החינוך הביתי. אגב, ילדים שמסופקים כל צרכיהם טוב אם בתוך צרכיהם יהיו גם תסכול גם קושי וגם אתגר, לשם צמיחתם.

יאנוש קורצ'ק: עתיד טוב יותר לאנושות טמון לא במשטר חברתי זה או אחר, אלא באדם טוב יותר.
הזהר באידיאות למען האדם הטוב יותר.
האדם הוא אדם, טוב ופחות טוב ויותר טוב.
אמונתך הלוהטת ביכולת לגדל אדם טוב יותר לא ריאלית, כבר ראינו את התנועה למען האדם הטוב יותר, הקומוניסט, הקפיטליסט, הקיבוצניק.
על פני אדם טוב יותר, אדם שלם.

וכדי שיגדל אדם טוב יותר עלינו להזין אותו בילדותו מבחינה פיסית, נפשית ורוחנית. כאשר רואים אנו את עבודת ההורים עם ילדיהם כעבודת קודש, אזי נוכל לקרוא ללימוד העבודה הזו לימודי-קודש.
אז יגדל אדם טוב יותר ממה? מזה שלא הוזן, מזה שהוריו לא הגדירו את הורותם כקודש?

_החוויה ההורית המודרנית
החיים עם ילדים מביאים אלינו אתגרים, קשיים, סימני שאלה ותהיות._
גם בלי ילדים. שאל כל רווק/ה מזדמנ/ת.

אלו חלק מתופעה חדשה בהתפתחות האנושית, ומבטאת חירות ואינדיבידואליות שלא היה כדוגמתם קודם.
אלו היו מאז ומעולם ואינם קשורים לתקופה. זה חלק מהמבנה של החיים על פני הפלנטה.

בימים עברו, בכל חברה התקיימה הסכמה מובנת מאליה לגבי סדרים חברתיים בסיסיים, דבר שהשרה יציבות ובטחון לגבי ההכנה שעל הנוער לעבור על-מנת להשתלב בסדר הקיים.
לא תמיד. לא תמיד השרה בטחון, לעתים קרובות דווקא הנוער הוא זה שחולל מהפכות בסדר החברתי הקיים. לא מזמן למשל, בשנות השישים של המאה העשרים.

באותם ימים התקיימה העברה מדור לדור של האופן בו יש להתיחס ולטפל בילדים, מה ומתי לדרוש מהם, מהי התכלית שאליה יש לכוון את הנוער.
שוב, הנך מתרפק על אמונות, לאו דווקא על עובדות, ואין הדברים כך בהכרח.

אנו נוכחים שכל זה התפורר בדורות האחרונים. כבר אין תוקף למסורת מחייבת, כל משפחה קובעת לעצמה מוסכמות של ראוי ולא ראוי, מתיחסת לילד בדרכה, ובוררת את אמצעי הטיפול והחינוך.
על פני התפורר, השתנה, קיבל קנה מידה אחר. וטוב שכך.

יתרה מזאת, לעיתים ההורים עוברים שינויים וצמיחה כאלו שהחינוך שמקבל ילד צעיר יותר כבר שונה מן החינוך של הבוגר. כלומר תהליך ההיפרדות והאינדיבידואציה, איננו רק בין דורות שונים, איננו רק בין משפחות שונות, אלא אפילו בין ילדים באותה משפחה.
גם אם הדיסציפלינה החינוכית היתה זהה אי פעם - ומעולם זה לא כך, באף משפחה, הרי שבכל מקרה כל ילד גדל במשפחה שונה לחלוטין מאחיו ואחיותיו. זה טבע הדברים, וטוב שכך, ובחינוך הביתי - מצוין שכך.
הורינו והורי הורינו לא התעסקו בשאלות ותהיות המעסיקות אותנו.
זה, פשוט לא נכון. הורים באשר הם עסוקים בשאלות דומות, בכל התקופות ובכל המקומות.
קח אם מלפני שלושת אלפים שנה, והפגש אותה עם אם של היום, ותיווכח שלא השתנה הרבה.

פתאום אלו אנחנו, ההורים, שצריכים להפתח, לברר, להתלבט, ולהחליט בעצמינו בהמון תחומים. החל מאיזו לידה אנו רוצים, דרך מתי ילדים ילכו לישון, מה וכמה יאכלו, איזו רפואה תטפל בהם, לאיזה גן או בית-ספר הם ילכו, ועוד ועוד, עד שבהתבגרותם אנו מגלים שהם שותפים פעילים להחלטות, ולפעמים שותפים יחידים.
זה לא "פתאום", ועל פני "צריכים" - רוצים. יש הבדל.

מצד אחד יש כאן תהליך נהדר שבו כל הורה נקרא לבטא את האינדיבידואליות שלו/ה, את האמונות והמוסכמות כפי שחיות בתוכו, את הדעות והידיעות שלו. מצד שני, המצב בו כמעט כל מה שהילד יקבל תלוי באינדיבידואליות של ההורה הוא מצב חדש עבורנו, מעורר ספקות, דורש המון כוחות, ואפילו יכול להפחיד.
זה, מאוד אישי, ובדרך החינוך הביתי, הלמידה היומיומית, עם הילדים בהחלט עונה על רוב הסוגיות האלה.

הורים רבים הולכים לאיבוד בתוך החופש הזה. ילדים רבים הולכים לאיבוד בתוך החופש הזה. בכל שנה יוצאים לאור עוד מדריכים להורים, המכוונים לפגוש צורך אמיתי, עיסוק כנה ומצוקה אנושית - מה ואיך לעשות עם ילדינו? אנו וילדינו מוצפים בידיעות ובדעות. יותר מכך אנו מוצפים בפרסומות, מופגזים ברשמים אלקטרוניים, במסרים של אמצעי התקשורת ומוסכמות חברתיות המסיטות אותנו מן האינדיבידואליות שלנו, שרוצות להרויח מאיתנו משהוא. האתגר ההורי המודרני הוא מאד מורכב. מה ניתן לעשות?
לצאת מהלחץ, להתבונן, להעמיד את המשפחה באמת בראש סדר העדיפויות, וללמוד מהחיים עצמם, מהאינטראקציה של החיים בבית. כל מה שצריך זה קצת שכל ישר.

_התחנכות הורית
מה שנחוץ הוא לבנות בתוכנו מרכז כובד חזק שיוכל להדריך אותנו._
על פני לבנות - לגלות. המרכז הזה קיים בכל אדם. מובנה.

מרכז פנימי של אור ועוצמה שיוכל לכוון אותנו למיומנויות החינוכיות והחברתיות אותן נרצה לרכוש. קל להצביע על הכוון הכללי אליו יש ללכת, הקשיים מתעוררים כאשר אנו ניגשים לעבודה ומתחילים ללכת.
מרכז פנימי של שלמות. כאשר הנך שלם עם עצמך, הרי שהדרכתך הפנימית באה לידי ביטוי.


רודולף שטיינר: קבלו את הילד ביראה, חנכו אותו באהבה, ושחררו אותו בחירות.
קבלו את הילד כפי שהוא, חנכו אותו דרך דוגמא אישית, ושחררו אותו מראש.
הגישה האנתרופוסופית מושתתת על בחינה מקיפה ומעמיקה של הילד, הבנה של הכוחות והחוקיות לפיהם הילד מתפתח, ומה שהיא מגלה משמש מעין תכנית המכוונת אותנו המבוגרים. אנו מזהים באדם שלוש כוחות נפשיים בסיסיים: חשיבה, רגש ורצון. הלמידה בגיל הרך מתבטאת יותר מכל בתחום הרצון והעשיה. על-כן מעשינו מכוונים לחזק את כוחות הרצון ולתת כוון לעשיה משמעותית, וללמד דרך עשיה. אנו מזהים עוד כי הילד לומד בשלב זה בעיקר דרך חיקוי של סביבתו המידית. החינוך בגיל זה מפנה לפיכך תשומת-לב רבה לאיכות הרשמים בסביבתו של הילד בגלל יכולת החיקוי המופלאה שלו.
זו עוד תורה שמתאימה לחלק ולא לכולם. זו תורה שמושתתת על הרעיון שההורים אינם "יודעים" את הורותם.
כמי שמתחנך בבית עם ילדיו מזה חמש עשרה שנה, הנני להעיד שכל זה מתרחש כמובן מאליו, בדרך החינוך הביתי, אם יש התבוננות אישית, על הילד הפרטי, המיוחד, עם הניואנסים שלו, ללא התאמתו להתבוננות או התייחסות או שיטה חיצונית.

גישתו של שטיינר עוזרת לנו להבין את ילדינו, להבין את עצמינו, ולעשות צעדים פנימיים משמעותיים. חנוך ולדורף מציע כלים מעשיים ליצירת סביבה התומכת באופן טבעי והוליסטי בהתפתחות תקינה של הילד.
שוב, לחלק. בהחלט.

_לב הענין במפגשים המכוונים להתחנכות הורית אינדיבידואלית הוא להביא לכך שהמשתתפים לא יהיו פאסיבים בשמיעת רעיונות, כמו בהרבה הרצאות. כדי לתמוך בכוח העשיה של ילדים, הורים צריכים להיות בעצמם יותר פעילים ברצון. לכן גם במפגשי הורים בהם יש תכנית שמישהי מכינה או מנחה, (להבדיל מ"פגישה על כוס קפה", בזרימה עם מה שעולה) מועיל שהורים יתרגלו ויחזקו את הרצון ואת ההתכוונות שלהם. זו הפעילות הפנימית הנדרשת מהמשתתפים שהופכת קורס תאורטי לסדנה חויתית ומעשית.
חשוב שבמפגש יפתח גם מרחב נפשי בטוח בין המשתתפים, הורים גם מספרים על קשייהם, ונפתחים לדיאלוג עם מה שיש לולדורף להציע. אנו מגלים את האנושיות שלנו, מתחברים לעצמה וליכולת שלנו להביא לשינוי בתוכנו ועם ילדינו. זה כל פעם מדהים לראות, איך תוך 2-3 פגישות הורים מחוללים שינוי אצלם בבית, ההתנהלות נעשית יותר ריתמית ויותר שלוה. חנוך ולדוף מציע התיחסות והתבוננות עמוקה בילד, פעילויות לבית, יצירת אוירה והתנהלות שישרתו את הילד ובמקביל יקלו על ההורים ועל מתחים במשפחה._

כאן, ברשותך, הנך חורג מכללי האתר, כל ההרצאה המלומדה שלמעלה נועדה על מנת לפרסם את המפגשים האלה.
זה לא מתאים לאתר הזה, ובמקום למחוק את החלק הפרסומי, שמוגש כביכול באופן הגון, העדפתי להגיב לדבריך, בכל הרצינות הראויה, כמי שנוקט בדרך החינוך הביתי, וטוען שכל ניסיון לשכנע הורים לצעוד בדרך מסוימת, זהה לכפיית החינוך והלימוד במתכונות משרד החינוך גם אם מתהדר במילות אכפתיות והבנת הילד.

בכבוד.

תודות.

[ציל_צול*]

צפריר, כמה יפה כתבת. שא-פו.

ומעבר לכך, ובמילים הרבה פחות יפות משל צפריר - יש לי רתיעה מכל ניסיון לומר שכולנו (הורים או אנשים או קבוצה מאופיינת אחרת) זקוקים למשהו. ובעיקר זקוקים למשהו שמישהו מבחוץ נותן לנו, איזו ידיעה שאין לנו מעצם היותנו. ובעיקר כאשר המשהו הזה הוא במקרה בתשלום. אני מרגישה שאמירות כאלה מרפות את ידיהם של אנשים מלעשות בעצמם את המאמץ. והמאמץ יכול להיות כל סוג של עבודה עצמית או התבוננות פנימה או אפילו תקשורת מועילה עם אחרים סביבם.
אני מרגישה עוד שהגישה המוצגת למעלה מקדמת בפועל עולם שבו כולנו זקוקים לטיפול ולהכוונה במקום עולם שבו כולנו מוצאים המון כוח ויכולת בעצמנו ומשאירים את הטיפולים לרגעים שבהם אנחנו מרגישים צורך מיוחד (וצורך לא חייב להיות רע. גם לרצות להתפנק זה בסדר גמור).

ולגבי הפן הפרסומי - קראתי וקראתי וקראתי ובסוף מתברר שמנסים למכור לי משהו בלי שגילו לי מראש. כפי שכתבת בעצמך
אנו מוצפים בפרסומות, מופגזים ברשמים אלקטרוניים, במסרים של אמצעי התקשורת ומוסכמות חברתיות המסיטות אותנו מן האינדיבידואליות שלנו, שרוצות להרויח מאיתנו משהוא

[משה_בר_נס*]

תודה, צפריר על הערותיך.
עם רבות מהן אני מסכים.
היתה לי בהחלט כוונה להצביע על תופעה כללית בדורנו ובדורות האחרונים, אשר לדעתי עומדת ביסודם של חינוך ביתי, "באופן טבעי", וחינוך ולדורף. ואני שמח כי עשית הקשרים רבים המצביעים כי דברי אכן מהווים תמיכה בחינוך ביתי.
ברצוני להעיר כאן תובנה שהופיעה בעבר באחד מן הדפים העוסקים בדומה ובשונה בין חינוך ביתי לחינוך ולדורף. נאמר שם כי חינוך ביתי מדבר על-כך שהילדים יתחנכו בבית על-פני ללכת לגן או ב"ס. אך הוא לא קובע מה תהיה השיטה או הגישה החינוכיים. יתכן חינוך ביתי דתי (הכרתי משפחה בחינוך ביתי שהיתה דווקא בהתנהלות דתית נוצרית), יתכן גם חינוך ביתי מונטסורי, ולדורף, 'חינוך פתוח', או כל גישה חינוכית אחרת - הכל תלוי בהורים. מה שמשותף לכולם הוא שההורים מעורבים באופן מוחלט בחינוך ילדיהם, שזה הרבה יותר ממה שרוב ההורים שלנו עשו בזמנו. זו מגמה מאד מאד מבורכת, והיא קיימת גם אצל הורים רבים שכן שולחים את ילדיהם למסגרות "חיצוניות". כלומר: עבורי חינוך ולדורף וחינוך ביתי אינם סותרים או מנוגדים. צפריר, איך זה בעיניך? כי קיבלתי רושם שאתה רוצה להצדיק את החינוך הביתי על-סמך מה שכתבתי, וכנגד חינוך ולדורף.

אתה תמה:
_הורות - התקוה הגדולה של האנושות
קביעה זו מעוררת תמיהה.
שכן, התקווה הגדולה של האנושות על שום מה ולמה?_

בקביעה זו אני מתיחס לטענותיו של פרופ' ניל פוסטמן בספרו המאד מומלץ "אבדן הילדות". הוא בוחן שם באופן היסטורי את הופעת עולם הילדים כנפרד מעולם המבוגרים בעקבות המצאת הדפוס והשימוש ביכולות הקריאה והכתיבה באופן נפוץ. מצד שני הוא חוזה את אבדן הילדות על המאפינים של תמימות, יצירתיות, דימיון בהשפעת התנהלות פולשנית של עולם המבוגרים בעידן המודרני. הוא אינו מזהה שום כוח ציבורי שיוכל לעמוד מול הכוחות הפועלים בחברה אשר גורמים למצוקה רבה אצל ילדים, עליה באלימות, וכיו"ב.
תשובתי היא שיש כוח אחד כזה: ההורים וכוח האינדיבידאליות שלהם. כלומר ע"י התעוררות תודעתית שלנו ההורים, ע"י התאגדויות ותמיכה אחד בשני, לאט ובהדרגה יכול לצמוח משהו אחר בחברה. בעיני האתר המופלא הזה, שמארח אותי כאן, הוא ביטוי בדיוק לצורך הזה: ללמוד, לשתף, להתוכח לפעמים, להבהיר, לתמוך, להמליץ, להפנות...

ומענין לענין:

_אם ההורים מודעים לתפקידם, אפשר שימצאו צורך להתייעץ עם הורים אחרים או עם תפישות אחרות.
אבל הורים לא נדרשים לייעוץ אלא להתבוננות, אכפתיות , שכל ישר ולב פתוח._

מצד אחד דבריך משכנעים ואני לגמרי איתך. מצד שני - לא כך.
אתה יודע בדיוק כמוני עד כמה הורים באים להתיעץ - זה עם זה, עם מומחה או גישה כזו או אחרת. זה מעין פרדוקס עמוק - מצד אחד כהורה או אדם אני רוצה להתבסס על המרכז הפנימי שלי, על התבוננות וחשיבה שלי, ועל "צו הלב", כפי שקראת לו. מצד שני אני מכיר בכך שהרבה הרבה מהצמיחה האישית שלי קרתה רק תודות למפגשים שלי עם יעוץ, מומחים, גישות והבנות אחרות. כלומר שאותם "מומחים מבחוץ" עוזרים לי לגלות את מי שהינני, לבטא את מי שאני, לעשות התבוננויות ואבחנות יותר מדויקות על עצמי ועל הסובבים אותי. זה מוזר אבל נכון - במפגש שלי עם העולם, אני מגלה מי אני.
הטענה היא פשוטה - כמו בהרבה תחומים, כך גם בהורות - אנו יכולים להיעזר ולגדול דרך מפגש עם אחרים כמונו, עם בעלי נסיון, עם רעיונות, ספרים וגישות שהם פרי מחקר ונסיון של אחרים. האם התכוונת לצאת נגד זה?

לצאת מהלחץ, להתבונן, להעמיד את המשפחה באמת בראש סדר העדיפויות, וללמוד מהחיים עצמם, מהאינטראקציה של החיים בבית. כל מה שצריך זה קצת שכל ישר.
הרי גם אתה בזמנו הצעת קורס בחינוך ביתי של 13 מפגשים. מדוע? כי כנראה שזה לא כ"כ פשוט להיות הורים, גם בחינוך ביתי.
ממה שאני רואה סביבי, אפילו מה שאתה קורה "אימהות אינסטינקטיבית" קיימת יותר אצל כלבות מאשר אצל בני-אדם. אצל אם אנושית תמיד ישנו מרכיב מודע (כלומר לא אינסטינקטיבי), זהו מרכיב תרבותי ורוחני המכוון אותה. לא צריך להתבייש בזה, רק לקבל. עבורי "באופן טבעי" זה כוונה לחיות לא רק בהתאם לטבע החייתי שלנו, אלא גם, ואף יותר, בהתאם לטבע הרוחי שלנו. וזה כמובן לא נתון לנו בשום מקום.

צפריר,
מעבר לתכנים שכתבת, שעם רובם אני מסכים, אני קולט מתגובתך משהו כמו אנטגוניזם כלפי דברי, תחושה של התקוממות. חבל לי על-כך, ואני תוהה האם זה הכרחי? אם שנינו מסכימים באופן עמוק כי ההורות כיום היא אינדיבידואלית, כפי שאני סומך על שיקול דעתי, כך גם אתה סומך על שיקול דעתך. אם אנו מוכנים לכבד זה את דרכו של זה למרות שאנו מחנכים בדרכים אולי שונות לחלוטין. האם תוכל לקרוא את דברי הראשונים בפתיחות רגשית (לא רק פתיחות מחשבתית) ורק לשמוח מהמשותף לגישותינו ? נכון, אני מוצא שגישת ולדורף נותנת ויכולה עוד לתת לי ולאחרים הרבה עומק ועצות להתנהלות חינוכית, ונכון, אני מתלהב, מותר לי; וגם נכון שאתה כנראה לא מצאת את ולדורף להיות משהוא משמעותי עבורך, כן מצאת דברים אחרים, כמו החינוך הביתי, ונכון שגם אתה מתלהב מזה, מותר לך. האם תוכל לקרוא שוב את דברי בלי שיעלה בך מה שקראתי לו קודם "אנטגוניזם" ?

בכבוד, וגם בהרבה הערכה,
משה

[אהבת_עולם*]

ולגבי הפן הפרסומי - קראתי וקראתי וקראתי ובסוף מתברר שמנסים למכור לי משהו בלי שגילו לי מראש.

צילצול, אני מסכימה איתך.
יחד עם זה, משה מחק מתחילת הדיון את ההפניה הפרסומית.
כך שעכשיו זהו דף דיון לכל דבר.

[רוזמרין*]

כך שעכשיו זהו דף דיון לכל דבר
לא ממש, בפיסקה האחרונה מדובר על תורתו של שטיינר ועל המפגשים המוצעים. יש בכך טעם לפגם כי אין בכותרת הדף שום רמז לזה.

[רוזמרין*]

לעניין עצמו, יש לי כנראה בעיה עם נאומים מהסוג שמכריז על משהו כוודאי בעוד שהוא יכול להיות אפשרות או שקר או יחסי.
למשל המשפט:
אנו מזהים באדם שלוש כוחות נפשיים בסיסיים: חשיבה, רגש ורצון. הלמידה בגיל הרך מתבטאת יותר מכל בתחום הרצון והעשיה.
או במשפט:
חנוך ולדורף מציע כלים מעשיים ליצירת סביבה התומכת באופן טבעי והוליסטי בהתפתחות תקינה של הילד.
וגם בתגובת משה לצפריר:
תשובתי היא שיש כוח אחד כזה: ההורים וכוח האינדיבידאליות שלהם

לדעתי, אין שום כוח באינדבדואליות לכשלעצמה. גם אין שום כוח בהליכה עם העדר ללא מחשבה עצמאית.
אני גם לא רוצה שמישהו, בשם איזו תורה או גורו או ספר, יקבע מהי התפתחות תקינה.
ומי זה "אנו" שהחליט מה וכמה ואם בכלל הם כוחות הנפש.
ומי אמר שיש בכלל צורך בהתחנכות הורית? לי נראה מספק לגמרי אם אנשים משוחחים אחד עם השני ומתלבטים ומנסים.

[חלוקית_נחל*]

לנוכח הקריאה עלו בי שני רגשות שעלולים להיתפס כמנוגדים אך מתוך התעמקות הבנתי שהם משלימים זה את זה.
אני מסכימה שבאופן תמוה למשימות רבות מוצע ואף מקובל לעבור הכנה כלשהי או לקבל יעוץ. לתפקידים שונים בעולם המקצועי, ללידה, להנקה ועוד. בתחום ההורות אנשים מגיעים ליעוץ אם בכלל עקב בעיות שנוצרות. זה אמור להיות טבעי, אבל מה, כשגרים במרוחק מן המשפחה המורחבת, לא כחלק מקהילה, בהעדר תמיכה ומה שמכירים זה המודל של ההורים שלנו, לא קל לחשוף את הטבעי שנמצא בתוכנו. לשמחתי, היות והפכתי לאם בגיל מאוחר, נחשפתי להורות של חברותי, והתייעצתי איתן. מתוך בחירתי בטיפוח ילדיי בבית על פני שליחתם לגנים למינהם, המקום ההורי גדל ועמו הרצון להעמיק, ללמוד, לצפות, להבין.
זו הגדולה והמהות בעיני, וזה מה שהבנתי מדבריו של צפריר,  היכולת להיות נוכחת, על באמת, לפנות לא רק את הזמן אלא גם את הנפש והרוח והתודעה, לא לברוח למטלות הבית, לקריאה במדריך להורים, להיות שם, להתבונן, לנתב ולמקד את האנרגיה שלי למהות הזו, לאינטרקציה הזו, לנשום, ואז הדברים באמת פשוטים יותר.
לנוכח הקריאה בדף הבנתי שאני צריכה לדייק לעצמי את המקום הזה, שבו הייעוץ וההתחנכות לא מהווים מעין נתיב בריחה לגיטימי, שיכול להיות גם מיותר, מפשוט להיות וליישם את מה שטבוע בי.

מנסיוני ראיתי שגם אם משהו אחר, חכם ומוכשר, הגה שיטה סדורה והתייחס לכול דבר ועניין שעלול לצוץ לי בחיי, החל מתזונה וכלה בעד מתי להניק, כול זה לא אומר שבוודאות שיטה זו תתאים לי, לאורחות חיי, למחשבתי העצמאית ולבנותי. ליקטתי לי רעיונות מפה ומשם. הנסיון להציג שיטה אחת כשיטת קסם שיכולה להחזיר את השלווה לבית ולאפשר לנו להבין טוב יותר את צרכי ילדינו וכו' נקרא בעיני כנסיון למכור אשלייה @}

[ציל_צול*]

אהבת עולם , אני קראתי את הדף הזה בצורתו הנוכחית ואיני יודעת כיצד הוא נראה לפני שנערך. ובכל זאת הרגשתי שמוכרים לי פה הזמנה למשהו ולא לדיון.
אני חושבת שמשה עדיין מנסה לעורר דיון שמכוון לאנשהו ולא לדיון עצמו. מן דיון בתחפושת.
בשביל שזה יהיה דיון אמיתי (וזה יכול להיות. הנושא מרתק) הפיסקה האחרונה צריכה להימחק כליל או להיערך ברצינות.
ואחרי שזה יעשה אני חושבת שצריך למחוק את כל התגובות שעלו בנוגע לפן הפרסומי כדי שזה לא יסיט את תשומת הלב מהדיון עצמו כפי שקורה עכשיו ונוכל לדבר באמת.

[צפריר_שפרון*]

כלומר: עבורי חינוך ולדורף וחינוך ביתי אינם סותרים או מנוגדים. צפריר, איך זה בעיניך? כי קיבלתי רושם שאתה רוצה להצדיק את החינוך הביתי על-סמך מה שכתבתי, וכנגד חינוך ולדורף.
על פני להצדיק את החינוך הביתי, להדגישו.
על פני נגד חינוך ולדורף - לא בעד אף מתכון.


_בקביעה זו אני מתיחס לטענותיו של פרופ' ניל פוסטמן בספרו המאד מומלץ "אבדן הילדות". הוא בוחן שם באופן היסטורי את הופעת עולם הילדים כנפרד מעולם המבוגרים בעקבות המצאת הדפוס והשימוש ביכולות הקריאה והכתיבה באופן נפוץ. מצד שני הוא חוזה את אבדן הילדות על המאפינים של תמימות, יצירתיות, דימיון בהשפעת התנהלות פולשנית של עולם המבוגרים בעידן המודרני. הוא אינו מזהה שום כוח ציבורי שיוכל לעמוד מול הכוחות הפועלים בחברה אשר גורמים למצוקה רבה אצל ילדים, עליה באלימות, וכיו"ב.
תשובתי היא שיש כוח אחד כזה: ההורים וכוח האינדיבידאליות שלהם. כלומר ע"י התעוררות תודעתית שלנו ההורים, ע"י התאגדויות ותמיכה אחד בשני, לאט ובהדרגה יכול לצמוח משהו אחר בחברה. בעיני האתר המופלא הזה, שמארח אותי כאן, הוא ביטוי בדיוק לצורך הזה: ללמוד, לשתף, להתוכח לפעמים, להבהיר, לתמוך, להמליץ, להפנות..._
איני מכיר את הספר, ואיני מקבל כלל ועיקר אף ספר או תזה שמאימת עלי באובדן, או בכאוס או בהתפתחות מסוכנת, הדפוס כבר קיים אי אלו שנים ועדיין עולם הילדים אם כי בהחלט מופרד מעולם המבוגרים, שזור היטב בעולם המבוגרים.
כך, שלמרות שהמשפחה כבר לא קיימת במתכונתה המסורתית, ולמרות שהמשפחה המודרנית "מתפרקת" - אני רואה בעיקר חסד, טוב ומצוין סביבי, אני רואה כיצד ההורות משתבחת מדור לדור, ואיני רואה צורך בתקווה.

אתה יודע בדיוק כמוני עד כמה הורים באים להתיעץ - זה עם זה, עם מומחה או גישה כזו או אחרת. זה מעין פרדוקס עמוק - מצד אחד כהורה או אדם אני רוצה להתבסס על המרכז הפנימי שלי, על התבוננות וחשיבה שלי, ועל "צו הלב", כפי שקראת לו. מצד שני אני מכיר בכך שהרבה הרבה מהצמיחה האישית שלי קרתה רק תודות למפגשים שלי עם יעוץ, מומחים, גישות והבנות אחרות. כלומר שאותם "מומחים מבחוץ" עוזרים לי לגלות את מי שהינני, לבטא את מי שאני, לעשות התבוננויות ואבחנות יותר מדויקות על עצמי ועל הסובבים אותי. זה מוזר אבל נכון - במפגש שלי עם העולם, אני מגלה מי אני.
לאו דווקא, הורים צעירים לרוב מגלים את דרכם בעצמם.
כאשר הורים באים להתייעץ, כפי שכאשר עניינים זוגיים עולים לייעוץ, לעולם אלה פניות אישיות, שההורות, או הזוגיות הם רק התירוץ לייעוץ.
בפועל הייעוץ הוא בשל מצוקה אישית, או התפתחות אישית שכותרתה - הורות, זוגיות או מימוש עצמי - לא רלוונטית.

הטענה היא פשוטה - כמו בהרבה תחומים, כך גם בהורות - אנו יכולים להיעזר ולגדול דרך מפגש עם אחרים כמונו, עם בעלי נסיון, עם רעיונות, ספרים וגישות שהם פרי מחקר ונסיון של אחרים. האם התכוונת לצאת נגד זה?
במובן הזה, הלמידה העיקרית, ההתחנכות העיקרית של דרך החינוך הביתי, מצביעה לדעתי על ההיפך.
ובמובן הזה בהחלט יש בי נטייה ללמידה עצמית, להרחיק מעלי מתכונים חינוכיים, דוגמת וולדורף, משרד החינוך, סופר נני, ושאר צורות.
ההורות היא כל כך אישית שאין לה מתכון.
כאשר הורים זקוקים לתמיכה הדדית, זה בהחלט מקובל ובסדר, אבל לעודד התייעצות לגבי התחנכות המשפחה הפרטית, עם ההורים הספציפיים, הילדים המיוחדים, אם כן, בהחלט לא.


הרי גם אתה בזמנו הצעת קורס בחינוך ביתי של 13 מפגשים. מדוע? כי כנראה שזה לא כ"כ פשוט להיות הורים, גם בחינוך ביתי.
אכן כך.
אלא שעל פני הצענו קורס חינוך ביתי (6 פגישות), הרי שנענינו לבקשת הקהל, וקיימנו שלושה או ארבעה קורסים, שבסופם הגענו למסקנה שזה לא נכון.
שכן, החינוך הביתי, לא נכון לו כל צורה של מיסיונריות, ומי שלא שלם עם הדרך הזו לגמרי, ממילא יחזור לדרכו ואין כל צורך להרביץ בו תורה.
העובדות הן שמאז שקיימנו את הקורסים האלה, דחינו פניות דומות.

ממה שאני רואה סביבי, אפילו מה שאתה קורה "אימהות אינסטינקטיבית" קיימת יותר אצל כלבות מאשר אצל בני-אדם. אצל אם אנושית תמיד ישנו מרכיב מודע (כלומר לא אינסטינקטיבי), זהו מרכיב תרבותי ורוחני המכוון אותה. לא צריך להתבייש בזה, רק לקבל.
נכון ולא נכון. כלומר, אימהות אינסטקטיבית קיימת בכל נקבה.
למרות שהנקבה האנושית מתורבתת ומכך מורחקת מטבעה החייתי, עדיין, כל מה שנדרש זה להניח לה להתבונן פנימה, מה שממילא מתרחש בהריון, ומכאן, לידה מודעת ובחירה בחיים מודעים - זה כל מה שנדרש - אם נדרש.

עבורי "באופן טבעי" זה כוונה לחיות לא רק בהתאם לטבע החייתי שלנו, אלא גם, ואף יותר, בהתאם לטבע הרוחי שלנו. וזה כמובן לא נתון לנו בשום מקום.
עבור כולנו, כבני אדם, זה בדיוק מה שמתרחש.
זוהי התרבות האנושית, והיא רוחית עד מאוד גם אם האדם לא מכיר ברוח, וחושב שכל מה שלא נהיר לו - חור.

מעבר לתכנים שכתבת, שעם רובם אני מסכים, אני קולט מתגובתך משהו כמו אנטגוניזם כלפי דברי, תחושה של התקוממות.
לא כלפי דבריך כי אתה כתבת את זה. זה לא אישי.
בהחלט כנגד הניסיון לשכנע הורים שהם מקולקלים וכדאי שילמדו איך לתקן את עצמם על ידי מתכון קבוע מראש.

חבל לי על-כך, ואני תוהה האם זה הכרחי?
שוב, זה לא אישי.

אם שנינו מסכימים באופן עמוק כי ההורות כיום היא אינדיבידואלית, כפי שאני סומך על שיקול דעתי, כך גם אתה סומך על שיקול דעתך.
איננו מסכימים שמאז ומעולם היתה כזו.
על פי דבריך אינך סומך על שיקול דעתם של הורים בעידן הנוכחי וכן הלאה...

אם אנו מוכנים לכבד זה את דרכו של זה למרות שאנו מחנכים בדרכים אולי שונות לחלוטין.
אם הנך מכבד את דרכיהם של הורים אחרים, מדוע לנסות לשכנעם שדרכם זקוקה לתיקון ובידך המפתח לתיקון הזה?

האם תוכל לקרוא את דברי הראשונים בפתיחות רגשית (לא רק פתיחות מחשבתית) ורק לשמוח מהמשותף לגישותינו ?
נראה שלא. הפתיחות הרגשית שעליה אתה מדבר מופנית כולה ליחסי עם העולם.
כלומר, דווקא דבריך הראשונים נקראים לי כהצדקה עצמית לדבריך בהמשך, ההתקוממות שלי היא נגד הניסיון לערער את ההורות האינדיבידואלית באשר היא ולהבטיח מזור שם.

נכון, אני מוצא שגישת ולדורף נותנת ויכולה עוד לתת לי ולאחרים הרבה עומק ועצות להתנהלות חינוכית, ונכון, אני מתלהב, מותר לי; וגם נכון שאתה כנראה לא מצאת את ולדורף להיות משהוא משמעותי עבורך, כן מצאת דברים אחרים, כמו החינוך הביתי, ונכון שגם אתה מתלהב מזה, מותר לך. האם תוכל לקרוא שוב את דברי בלי שיעלה בך מה שקראתי לו קודם "אנטגוניזם" ?

שוב, לא ממש. שכן כל מתכון חינוכי להורים או לילדים נראה לי לא מתאים, לפחות לא לי.
לכן, כאשר הנך פונה אלי עם מתכון עולה בי התנגדות.
החינוך הביתי איננו מתכון, הוא זרימה אינדיבידואלית, שאיננה נכונה באופן כללי, אלא רק באופן אישי לזורמים בדרך הזו.
איני מתלהב מהחינוך הביתי, אני פשוט חי בו.

בכבוד, וגם בהרבה הערכה,
הערכתי נתונה לך כאדם, וכאדם הנני מכבדך.

תודות.

[ציל_צול*]

_כאשר הורים באים להתייעץ, כפי שכאשר עניינים זוגיים עולים לייעוץ, לעולם אלה פניות אישיות, שההורות, או הזוגיות הם רק התירוץ לייעוץ.
בפועל הייעוץ הוא בשל מצוקה אישית, או התפתחות אישית שכותרתה - הורות, זוגיות או מימוש עצמי - לא רלוונטית._

בהחלט כנגד הניסיון לשכנע הורים שהם מקולקלים וכדאי שילמדו איך לתקן את עצמם על ידי מתכון קבוע מראש.

שני משפטים של צפריר שהם בעיניי אליפות ואני מרשה לעצמי לצטט כדי שהם יבלטו בתוך המילים הרבות.

ותוספת קטנה שלי - אני נגד הניסיון לשכנע הורים שהם מקולקלים וכדאי שילמדו לתקן את עצמם גם בלי קשר למתכון קבוע מראש.
אני בעד שכל הורה יעריך את עצמו ויבדוק את עצמו כל הזמן איפה הוא יכול להיות הורה טוב יותר ויחפש בעצמו את הדרכים לעשות זאת.
אני בעד לומר להורים שככלל יש להם אינסטינקטים מצוינים להיות הורים ויכולות עצומות ושהם גם יגלו אותם בכוחות עצמם אם רק יקדישו לכך מספיק זמן ונחת.
ולדעתי בהחלט ניתן לעשות זאת גם כאשר לא מתחנכים בחינוך הביתי, אם כי מעט קשה יותר.

[ציל_צול*]

_שוב, לא ממש. שכן כל מתכון חינוכי להורים או לילדים נראה לי לא מתאים, לפחות לא לי.
לכן, כאשר הנך פונה אלי עם מתכון עולה בי התנגדות.
החינוך הביתי איננו מתכון, הוא זרימה אינדיבידואלית, שאיננה נכונה באופן כללי, אלא רק באופן אישי לזורמים בדרך הזו.
איני מתלהב מהחינוך הביתי, אני פשוט חי בו._

שוב ממנפת את דבריו של צפריר כדי לומר משהו משלי. תודה, צפריר.
גם מי שחי במסגרות אחרות לא בהכרח חי על פי מתכונים. כלומר, החינוך הביתי אינו מייצג בלעדי של החיים ללא מתכונים חינוכיים.
הוא מיצג את הדרך הקלה ביותר לחיות ללא מתכונים כאלה כיוון שמסגרות באשר הן נוטות לייצר אצלנו הסכמה עם הדרך שלהן או התנגדות כלפיה.
בחינוך הביתי אנחנו מייצרים בעצמנו את התוכן ולא נדרשים להסכים או להתנגד.
אבל... גם הסכמה או התנגדות כלפי מסגרת מסוימת אינה בהכרח פועלת על פי מתכון מוכתב מראש אלא פשוט על ידי המחשבות והעמדות שלנו, ללא כל מחוייבות לדרך כזו או אחרת לבד מזו שלנו.
שלא לדבר על כך שמשה מציע הדרכת הורים כוללת, מעין כלים להורות טובה יותר בלי כל קשר למסגרת החינוכית שהילד נמצא בה חלק מזמנו.
ובכן, גם ילד הנמצא במסגרת מבלה חלק ניכר משעותיו עם הוריו ומשפחתו.
ומכאן שאין זו כלל שאלה של החינוך הביתי מול משהו אחר.
השאלה היא האם הורים, באשר הם הורים, זקוקים להדרכה.
ויותר מכך - האם הדרכה אפריורית כזו יכולה בכלל להועיל או שבעיקרה היא פשוט מעודדת הורים להיות בתפקיד של מודרכים במקום להיות פשוט... הורים.
זה קצת מזכיר לי דיונים על הריון, לידה והנקה.
אני חוששת שחלק ניכר מהקשיים העולים בתחומים אלו נעוץ בעובדה שכולם כל הזמן להוטים להגיש עזרה ולסמן את הצורך בעזרה כזו במקום לחזור ולהזכיר שיש כמה דברים שהם הבסיס האנושי שלנו ושכולנו יכולים לעשותם מצוין פשוט מעצם היותנו. אם נחזור ונחזק קביעה עובדתית שכזו יתברר שמרבית הנשים מצליחות לעבור בקלות רבה את ההריון שלהן, ללדת בעצמן ובקלות וכך גם להניק ואחר כך להיות אמהות נפלאות. וכך גם לגבי אבות.
אין ספק שיש כאלו הזקוקים לעזרה בתחומים שונים אבל חלק מהאמון שלנו צריך להיות מכוון לכך שמי שזקוק לעזרה ידע איך מתי וכמה לחפש אותה ולהשתמש בה.

[רוזמרין*]

יפה בעיניי מה שכתבת ציל צול.
אני גם חושבת שיש בעיה של היצף הדרכתי (ספרים, קורסים, מאמנים, תורות וכד') בימינו.
הדבר הזה גורם לאנשים לאבד את בטחונם בעצמם וביכולתיהם ולסמוך על משענות אחרת.
כולנו זקוקים מדי פעם לרעיונות מאנשים אחרים, לחיזוקים ולחיבוקים. לא עדיף שזה יעשה בפשטות ובטבעיות ע"י שיחות עם הסובבים אותנו?

[משה_בר_נס*]

צלצול וצפריר,
נראה לי שאנו אומרים דברים שחלקם זהים, רובם בודאי דומים, וחלקם לא.
רוח הויכוח שנוצר כאן אינו לרוחי, ואיני רואה שהוא מועיל.
אשתדל לקחת את השיעור מהאינטרקציה הזו, וללמוד איך לא לחזור עליו.
יתכן שהציפיה שלי לפתיחות היתה מעט מוגזמת.
שמעתי פעם הסבר לפסוק "איש באמונתו יחיה" - האמונה של האדם (כולל, כמובן, האישה), האמונות שלו, הן שמפיחות בו חיים ונותנות לו כוח להמשיך בדרכו.
שנמשיך להאמין ולהתחיות.

[ציל_צול*]

רוח הויכוח שנוצר כאן אינו לרוחי, ואיני רואה שהוא מועיל.
משה, צר לי שהויכוח אינו לרוחך והוא בהחלט לא מועיל למטרות שלך כיוון שהוא אינו מקדם את המוצר שאתה מציע.
יהיה מועיל יותר אם תאמר מהו הנושא שעליו תרצה לעורר דיון.

יתכן שהציפיה שלי לפתיחות היתה מעט מוגזמת.
טול קורה, בבקשה. יש כאן המון פתיחות. תראה איך הצלחנו לעורר דיון מדף שנועד לשווק. אני חושבת שנדרשת המון פתיחות לשם כך ומסירה את הכובע בפני צפריר שהרים את הכפפה.

נכתבו כאן דברים שהם לדעתי חשובים. אני מבקשת את רשותך ואת רשות המשתתפים האחרים לערוך החוצה את הדיונים על החלק הפרסומי-שיווקי כדי שהדף יוכל להמשיך להתקיים במתכונת של דיון.
ומזמינה אותך להמשיך ולהביע את דעתך לעצם העניין. אולי זה יפחית במשהו את התסכול שאתה חש נוכח התגלגלות הדברים.

[משה_בר_נס*]

ביתי לומדת כינור אצל מורה מופלא בעל שאר-רוח. בתחילה הוא הראה לה איך להחזיק את הקשת, הכינור וכיו"ב. לאחר שלוש שנים הם עובדים על יצירות שלרוב הוא בוחר, שנראות לו מתאימות עבור התפתחותה המוסיקאלית, והוא עוזר לה ברכישת היכולת לנגן את הקטע. האם גם במקרים כאלה אתם רואים "נסיון לכפות על ילד...". האם היצירתיות והאינדיבידואליות של הילד בהכרח מדוכים, או שהם אולי דווקא מתפתחים? בודאי שאפשר גם שהיא תלמד ללא מורה, תגלה לבד את רזי הנגינה. אבל בכל מקרה, גם עם שיעור שבועי, זו היא שמגלה את רזי הנגינה תוך כדי ההתאמנות שלה בבית, אז מה הקטע להתנגד לזה?
וגם אותו מורה למד ממורהו לנגן בכינור, וגם למד ללמד כינור. אז מה, הוא כבר לא מגלה בעצמו מתוך הנסיון וההתמודדות שלו בהוראה?
כל הנסיון להציג את ולדורף כמתכון שבהכרח מגביל מישהו הוא עוול. כי באותה מידה ולדורף גם משחרר לא מעט.

החקלאי לומד על ואת הצמחים שהוא מגדל, הקרקע, העונות וכיו"ב, ונעזר בתחילת דרכו במי שבעיניו ראוי ללמוד מהם. אני מציע שבאותה מתכונת הורים ילמדו (בין כה וכה הם עושים זאת)בתחילת דרכם על התפתחות ילדים, המזון שלהם, השפעת הריתמוס היומי, הצבת גבולות וכיו"ב ממי שבעינהם ראוי ללמוד ממנו. כל הורה יושפע אחרת ממה שיפגוש אצל מדריכיו, ובהתאם לכך יקח ויישם מה שהוא רוצה. זה אלמנטארי בעיני. למה לפסול זאת?

מה שעולה בי הוא הביטוי "הפוסל - במומו פוסל". לא ברור לי איך זה שייך הנה, אשמח אם למישהו יש תובנה.

כשביתי לומדת אצל מורה, זה לא בגלל שהיא מקולקלת, והמורה אינו מתקן אותה.
אותו כנ"ל כשחקלאי או הורה הולך ללמוד אצל מורה או מדריך בעל נסיון. למה אתם מציגים אותם כמקולקלים וכאילו המורה מתקנם?

כולנו כאן בדיון רואים חשיבות עצומה בהורות, בהעצמה של ההורים, ושיסמכו על עצמם; ובכל זאת עולה המון התנגדות. ההתנגדות הזו היא חידה בעיני.

[ציל_צול*]

משה, אינני יכולה לענות בשום כולם ועל כן אני עונה בשם עצמי.
באופן אישי יש לי חיבה גדולה לשיטת ולדורף. זה בגלל שאני דווקא מגלה עניין רב בשיטות. ולו הייתי שולחת את ילדי הבכור לגן פרטי, למשל, יכול מאוד להיות שהייתי בוחרת בגן אנתרופוסופי.
אבל... זוהי בחירה שאני בוחרת עבורו ואני מנסה לבחור בטוב ביותר לדעתי.
אני חושבת ששום ילד לא היה בוחר מעצמו לעזוב את משפחתו והוריו ולהתחנך במסגרת בגיל הצעיר שבו רובנו שולחים אותם למסגרות כאלה.
יכול מאוד שהוא היה שמח להתנסות במפגשים מסוגים שונים עם אנשים שונים ורעיונות שונות. זה מסקרן ומפתח.
כך גם עם הורים. שוב, לדעתי.
כאמא לשלושה החלק החביב עלי ביותר הוא להפתח לרעיונות חדשים. לקרוא קצת מזה וקצת מההוא ולקחת לעצמי בכל פעם את מה שמתאים.
אין סיכוי שאני אבחר ללכת ללמוד קורס בהורות על פי גישה כלשהי כי זה כמו הבחירה ללכת לבית הספר.
משהו בזה הורס את חדוות הגילוי.
יכול מאוד להיות שלו הייתי מרגישה אחרי תקופות הורות מסוימת שאני ממש לא מצליחה להנות מהחוויה ומרגישה שמשהו אצלי לא בסדר הייתי פונה לקבל עזרה.
או אז ייתכן שהייתי בוחרת במפגש חד פעמי עם אנשים שאני סוכמת עליהם או שהייתי לומדת קורס בשיטה שנראית בעיניי מעניינת ומתאימה לי באופן כללי.
אבל בהעדר תחושת קושי או אי הצלחה אני לא רואה שום סיבה לקבל הדרכה.
אני חושבת ששיטת ולדורף מלאה קסם ומעניין מאוד לקרוא אודותיה ולשאול ממנה רעיון כזה או אחר או סתם לחשוב עליה ולהגות בה כסוג של טקסט עשיר.
אבל אם מישהו יאמר לי, כפי שאתה מכוון את בתך, להיפגש עם מנחה בשיטה כדי לשפר את ההורות אני עשויה לשאול - ומדוע עלי לשפר את הורותי?
האם הורותי לא תשתפר מעצמה כאשר אקרא, אתעניין ואשוחח עם אנשים באופן הכי טבעי שיש, מעצם החיים?

[לומדת*]

כולנו כאן בדיון רואים חשיבות עצומה בהורות, בהעצמה של ההורים, ושיסמכו על עצמם; ובכל זאת עולה המון התנגדות. ההתנגדות הזו היא חידה בעיני.
מה שעוד עולה הוא אי הנוחות שלך מההתנגדות.
יופי של הזדמנות ללמידה עצמית.
רק אם זו תהיה הבחירה שלך בכך כמובן.

[לומדת*]

עוד דבר שרציתי להוסיף:
אני למדתי רבות מהאתר ונתרמתי ממנו כהורה. מי שלימד אותי אפילו לא ידע שהוא מורה עבורי. הוא פשוט שיתף בניסיון או תובנות שלו ואני הרווחתי.

[יוטי_בעיר*]

כשביתי לומדת אצל מורה, זה לא בגלל שהיא מקולקלת, והמורה אינו מתקן אותה.
עם זאת מדובר במשהו מעט שונה. יכול להיות שבתך היתה יכולה גם ללמוד לבד כינור בסביבה מסוימת ותנאים מסוימים או ללמוד בשיטה אחרת שהיתה לא פחות טובה. להיעזר במורה שונה מ"צורך בהתחנכות", המילה "צורך" יוצרת פה בעיה, זה כמו לומר שאי אפשר ללמוד בלי מורה ועל זה התעוררה פה התנגדות.

לגבי וולדורף, אני מכבדת את השיטה והאנשים שמקיימים אותה ויחד עם זאת אני לא מסכימה עם דברים רבים בה ולא הייתי שולחת את הילדים שלי ללמוד במסגרת כזאת, בעיקר בגלל הקביעה הכל כך נחרצת לגבי איך העולם מתקיים (יצא לי לעיין בספרים של שטיינר, מהיכרות כזאת אני מדברת).
לי אישית זה לא מתאים.

[יונת_שרון*]

אם הייתי רוצה ללמוד כינור, הייתי הולכת למישהו שמנגן טוב בכינור.
כנ"ל הורות.

[במבי_ק*]

אם הייתי רוצה ללמוד כינור, הייתי הולכת למישהו שמנגן טוב בכינור

יונת, שמעתי אותך פעם אומרת (נדמה לי שבהקשר של גוקהלה) שמי שמומחה במשהו הוא לא בהכרח מי שיודע איך ללמד את זה. בהתייחס לזה שהיא לא המציאה את הגלגל, אלא בעיקר פיתחה והפכה את זה למתודה.

כנ"ל הורות

לזה אני דווקא מתחברת יותר טוב רפרנס מעורר השראה, מאשר מתודה. אם כי - הרבה מהאנשים כן זקוקים ללמתודה שמסדרת להם את הדברים כ"שיטה", עניין של אופי. ואם כבר שיטות - אז זאת שמשה מציג (כגישה) עדיפה על הלוחשת או-איך-שקוראים-לה

[ציל_צול*]

_אם הייתי רוצה ללמוד כינור, הייתי הולכת למישהו שמנגן טוב בכינור.
כנ"ל הורות._

מסכימה בהחלט. גם אני שואבת המון השראה מהורים טובים.
ולו הייתי רוצה לנגן בכינור הייתי קודם מנסה את הכלי בעצמי. כדי לראות איך זה מרגיש ולגלות אותו קצת בעצמי. ויכול להיות שאחרי כמה זמן הייתי מחפשת לי מורה כדי למצות את הפוטנציאל של זה אם הייתי מרגישה שיכולותיי אינן מספיקות. אבל אם מישהו היה רואה אותי מתנסה בכינור וקובע שאיני טובה מספיק ולכן אני צריכה ללכת למורה - סביר שזה לא היה מוצא חן בעיניי. כנ"ל הורות.

[במבי_ק*]

ההשוואה בין כינור לבין הורות היא כ"כ משונה בעיניי - שלא ברור לי מה היא אמורה להוכיח. לכל צד של הטיעון היא רק מזיקה...

הורות היא ידע קיים שצריך לגלות - כמו שצפריר אמר (בערך, לא מצטטת, רק מסכימה)

הורות מתפתחת גם כשמפתחים באופן בלתי תלוי ואפילו אם סתם שמחים

הורות טובה לא מצריכה מיומנות ואימון, אלא תובנות. תובנות אי אפשר ללמוד כי מחליטים להתמיד או להתאמן. תובנות קורות כש...

ויש עוד מלא

ומה שיפה זה שבאתר הזה יש כ"כ הרבה מילים שמעוררת מחשבות וגם תובנות. גם בדף הזה...

[ציל_צול*]

אני דווקא מוצאת דמיון מסוים בין הורות וכינור אבל לא במובנים המקובלים.
אנחנו רגילים לראות נגינה כמשהו מאוד מסוים אבל אין זה הכרחי.
אני חושבת שמי שמלמד את עצמו לנגן בכלי עשוי להנות הרבה יותר ממי שלומד בצורה מסודרת ממורה.
וגם נגינה יכולה להתפתח פשוט מתוך שמחה בכלי ואיזו הנאה של למידה עצמית שמתרחשת מתי וכמה שמתחשק.
וכולנו יכולים לנגן. חלקנו אולי פחות מוזיקליים אז הנגינה שלנו תישמע אחרת אבל יש לנו יכולת כזו להשמיע מוסיקה מתוך כלי. על טיבה ואיכותה אפשר להתווכח. כמו עם הורות.
אבל האמת היא שזה באמת לא משנה. כלומר, ההשוואה לא ממש מקדמת את הדיון. סתם נסחפתי לשם כי התחשק לי.

הורות טובה לא מצריכה מיומנות ואימון, אלא תובנות
עם זה אני לא מסכימה כל כך. ככל שאני מתאמנת (ככל שאני אמא יותר זמן) כך אני משתפרת. מעצם ה"אימון" באות לי תובנות. והתובנות שהיו לי לגבי הורות לפני שהפכתי לאמא הן ממש בדיחה בחלקן.

[במבי_ק*]

והתובנות שהיו לי לגבי הורות לפני שהפכתי לאמא הן ממש בדיחה בחלקן.

אלה לא תובנות, כמובן. תובנות (לפחות אצלי) זה נפילת אסימון. אני יכולה להתאמן שנים ביוגה על איזה כיוון בתנוחה, אבל עד שלגוף לא יפול אסימון של תובנה, זה לא יקרה - בלי קשר לגמישות ולאימון. ואצלי, לפחות, כנ"ל בהורות - אני קוראת, חושבת, לומדת, מיישמת, מתאמנת, טועה, מנסה... ועד שלא יפול לי אסימון - זה לא יהיה זה. ברור שלכל התהליך יש משמעות. אבל תובנה יכולה לקרות פתאום כשאני חוזרת הביתה אחרי שיחה עם חברה מהעבודה שיש לה תינוקת ראשונה בת שנה, והיא מספרת לי איך היא התבוננה בה חצי שעה מנסה לעשות משהו וכמה זה היה מרתק. מהסיפור עצמו נהניתי, אבל לא נפל לי שום אסימון. אבל אחה"צ חזרתי הביתה וניסיתי להסתכל באותן עיניים על הבת שלי (שנתיים) מקלפת ליצ'י אוכלת מסביב לגרעין, העסיס נוטף עליה, היא מרוכזת וכל הפה שלה וכולה מרוכזת לתוך הליצ'י הזה - ופתאום הבנתי משהו. וזה לא משהו שאני רוצה או יכולה לנסח במילים. לזה אני קוראת תובנה.

וזה לא משהו שקשור לאימון, כי אמא לשלושה וכבר ראיתי את "זה" הרבה פעמים, והייתי "שם" הרבה פעמים. אבל לכל "זה" ולכל "שם" יש רגע שבו צריך תובנה חדשה. מין גלינג כזה.

[צפריר_שפרון*]

משה,
הנה כי כן באה ההזדמנות הזו, להתבונן בשאלה מאוד מרכזית בעולמו של הילד דווקא, ואפשר לראות את זה גם בילד הזה שהוא אני, או אתה, או ילדנו הרך. שאלה זו היא שאלת ההכוונה, החינוך, הלימוד, וכל אלה אשר מוצדקים להיות נכפים על האדם.
על כך אני מודה לך.
כאן, אי הסכמה אינה בהכרח התנגדות.
לא שמעת או נכון יותר לא ראית אף מילת התנגדות לשיטת ולדורף, אלא במובן של חוסר ענין אישי. זה לא מצביע על כך שאינו ראוי, רק על כך שאינו מתאים לי.
זה שאני לא אוהב דלעת לא אומר שדלעת אינה ראויה למאכל אדם.
כאן, ברשותך, יש קו שמאפיין את אנשי החינוך הביתי, קו דק להבחנה בתחילה, אבל הוא קיים, והוא מכיל בתוכו גם רבים ששולחים את ילדיהם למסגרות ובכל זאת, גם אצלם - המשפחה היא המרכז, באופן מודע, ועם נכונות ושמחה "לשלם את המחיר".
לשלם את המחיר הזה - שבדרך החינוך הביתי - כל המשפחה מתחנכת, גם ההורים וגם הילדים.

ראה איזה יופי, הנה לך דרך טבעית שגם תואמת את השקפתך בדבר הצורך בחינוך הורים.
היש מי שיכול לחנך את הורותי טוב יותר מילדי?
הרי ללא ילדי לא הייתי הורה מלכתחילה.

הבחירה בדרך הזו, יום יום, שעה שעה, לחיות בדרך החינוך המשפחתי-הביתי, מענגת אותי עד כדי כך, שעולה בי התמיהה על התקווה.
איני מבין את הצורך בהעלאת תקווה, כעניין שישכנע הורים לבוא.
מדוע לא, פשוט להזמין את הקהל לקבל כלים חדשים, מעניינים ורעננים, שיכולים לקחתם ויכולים לא, תוך הסבר על עיקרי שיטת ולדורף,
וכל זה בטון מזמין, המאפשר הצצה אל מוחו של גאון,
אשר בהחלט נדרש לשיטה ולמשמעות מחודשת על מנת לפרוץ את המעגל ההוא, של האטימות לנפשו הרכה של הילד.

אין ספק, שהכוונתו אם כך, עושה פחות נזק לילדים ולחלק מהילדים אף מביאה תועלת, בצמיחתם, ובמיוחד כאשר משווים זאת לחרפה המתרחשת במוסדות הקונבנציונאליים, המוסדיים, וברשותך לא ניכנס לשם.

ביתי לומדת כינור אצל מורה מופלא בעל שאר-רוח. בתחילה הוא הראה לה איך להחזיק את הקשת, הכינור וכיו"ב. לאחר שלוש שנים הם עובדים על יצירות שלרוב הוא בוחר, שנראות לו מתאימות עבור התפתחותה המוסיקאלית, והוא עוזר לה ברכישת היכולת לנגן את הקטע. האם גם במקרים כאלה אתם רואים "נסיון לכפות על ילד...". האם היצירתיות והאינדיבידואליות של הילד בהכרח מדוכים, או שהם אולי דווקא מתפתחים? בודאי שאפשר גם שהיא תלמד ללא מורה, תגלה לבד את רזי הנגינה. אבל בכל מקרה, גם עם שיעור שבועי, זו היא שמגלה את רזי הנגינה תוך כדי ההתאמנות שלה בבית, אז מה הקטע להתנגד לזה? וגם אותו מורה למד ממורהו לנגן בכינור, וגם למד ללמד כינור. אז מה, הוא כבר לא מגלה בעצמו מתוך הנסיון וההתמודדות שלו בהוראה?
מה הקשר?
מה הקשר בין לימוד מקצוע ילבין חינוך ביתי, או היכן ההתנגשות? כמו לימודי נהיגה, שאם לא תדע היכן ההגה והיכן בולמים, לא נוכל להרשות שם נהיגה.
,
דווקא הבחירה בכינור, נהדרת, המורה של בתך מלמד אותה איך לנהוג בכינור, וכשהיא תדע, וזה יקח עוד זמן, שכן נהיגת כינור היא מן המסובכות, תוכל גם לנגן להנאתה.
את זה אף אחד לא ילמד אותה, במקרה הפחות טוב, זה ילקח ממנה, שכן עליה להתאמן על פי הוראות ונגינתה הופכת לאימון, מאבדת מחדוות האירוע ניתן לומר.
זה בסדר, על מנת לנהוגכ בכינור צריך הרבה שעות טיסה. וזה חלק מהחיים. וזה מה שמתאים לה, לך ולמורה שלה.

אבל אלה לימודים טכניים.
רכב ההורות איננו מתבקש ללמידת נהיגה, זה לא עניין טכני.
ההורות אם כך בכל מקרה, מגלה את ההנהגה, את הנהגת המשפחה כולה, את היכולת לנווט להנהיג ולנהוג המרכבה הזו, כך שתביא כל אחד מבני המשפחה, ליעדיו הוא, מבלי לכפות על אף אחד דרך, וכל זה מתוך דרך ארץ - עד כמה שניתן.

כל הנסיון להציג את ולדורף כמתכון שבהכרח מגביל מישהו הוא עוול.
שים לב, לא ולדורף מעמיד מתכון - אתה מעמיד מתכון, והמתכון שלך הוא ולדורף.

כי באותה מידה ולדורף גם משחרר לא מעט.
למד אותנו, השכל אותנו, כמו שקורצ'אק מצא הד בלבנו, אפשר שגם ולדורף. ואפשר שלא.

החקלאי לומד על ואת הצמחים שהוא מגדל, הקרקע, העונות וכיו"ב, ונעזר בתחילת דרכו במי שבעיניו ראוי ללמוד מהם. אני מציע שבאותה מתכונת הורים ילמדו (בין כה וכה הם עושים זאת) בתחילת דרכם על התפתחות ילדים, המזון שלהם, השפעת הריתמוס היומי, הצבת גבולות וכיו"ב ממי שבעינהם ראוי ללמוד ממנו. כל הורה יושפע אחרת ממה שיפגוש אצל מדריכיו, ובהתאם לכך יקח ויישם מה שהוא רוצה. זה אלמנטארי בעיני. למה לפסול זאת?
זה לא מה שהצעת.
שוב, לעתים האיך חשוב מהמה.
וזה מה שאני מנסה להעביר לך.
הזמן, הסבר פניך, תן טעימות מהתפישה שאתה משתייך אליה, הנח גירוי, האנשים כאן, לא מעט מהם, נענים לגרוי.
האופן בו הנך מציג את הדברים הופך אותך לפילטר בין ולדורף להורים. על תסנן, תאציל הלאה, תשתף.

מה שעולה בי הוא הביטוי "הפוסל - במומו פוסל". לא ברור לי איך זה שייך הנה, אשמח אם למישהו יש תובנה.
במובן הזה כאשר הנני פוסל את המתכון, הנני שם מתכון על פיו - אין מתכונים.

_כשביתי לומדת אצל מורה, זה לא בגלל שהיא מקולקלת, והמורה אינו מתקן אותה.
אותו כנ"ל כשחקלאי או הורה הולך ללמוד אצל מורה או מדריך בעל נסיון. למה אתם מציגים אותם כמקולקלים וכאילו המורה מתקנם?_

קרא את דבריך למעלה וראה כיצד הנך מסביר עד כמה ההורים כיום מקולקלים, איבדו את האינטואיציה וכן הלאה...
וגם זה - "הפוסל במומו..."

כולנו כאן בדיון רואים חשיבות עצומה בהורות, בהעצמה של ההורים, ושיסמכו על עצמם; ובכל זאת עולה המון התנגדות. ההתנגדות הזו היא חידה בעיני
על פני חשיבות עצומה בהורות, משמעות והעמדה בראש סדר היום את המשפחה.
וכשהנך מייצר לך ממלכה, עליך ללמוד להיות מלך ולצדך - מלכה.

כאן, ההתנגדות הזו מבורכת מאין כמוה, זה מתח החיים, רק תזכור שהתנגדות איננה אישית, היא איננה נגדך, התנגדות עולה כפי שעולה אצלך,
חידה היא דחיה.
וכאשר נראה שללא סיבה הנך נדחה, חש דחיה, עולה הדבר לדרגת השתוממות - חידה.

והפתרונים - זו המתנה האישית שלך.

תודות.

[יונת_שרון*]

יונת, שמעתי אותך פעם אומרת (נדמה לי שבהקשר של גוקהלה) שמי שמומחה במשהו הוא לא בהכרח מי שיודע איך ללמד את זה. בהתייחס לזה שהיא לא המציאה את הגלגל, אלא בעיקר פיתחה והפכה את זה למתודה.

לא בדיוק. אמרתי שמי שטוב במשהו לא בהכרח יודע ללמד את זה, כי אם זה בא לו טבעי אז קשה לו להבין מה צריך ללמד. זה לא אומר שכדאי ללמוד ממי שאין לו יכולת מוכחת בתחום, אלא שכדאי ללמוד ממישהו שיש לו יכולת אבל היה צריך לעבוד בשביל לפתח אותה.
אם כי אני לא בטוחה שזה מתאים להורות באותה מידה כמו ליציבה.

[ציל_צול*]

במבי ק , אהבתי את מה שכתבת. גרם לי לחשוב.

[במבי_ק*]

תודה!

איזה דף מעניין נהיה כאן. ואני מבינה כל מה שצפריר כותב, ויותר מזה - מרגישה (נדמה לי) בדיוק אותו הדבר מבחינת תפיסת העולם (ואני לא בחנ"ב בפועל).

[ציל_צול*]

לשלם את המחיר הזה - שבדרך החינוך הביתי - כל המשפחה מתחנכת, גם ההורים וגם הילדים.
אלו מילותיו של צפריר. אני וודאית שזה נכון אבל רק משום שאני חושבת שגם בלי לבחור בדרך החינוך הביתי כל המשפחה מתחנכת.
ההתחנכות יכולה לבוא מהילדים גם אם הם נמצאים פחות בבית. סביר שיהיה לה אפקט קטן יותר ואולי אף אטי יותר אבל היא עדיין קימת.
אני רוצה להעלות בהקשר זה שאלה מעט שונה - האם אפשר בכלל שלא להתחנך? שלא להשתנות?
אני מרגישה שלפני הילדים יכולתי. יכולתי להתנגד לשינויים ולהתקע.
בהיותי אם אני יכולה להתנגד לשינויים רק עד רמה מסוימת ורק בהיקפים מסוימים.
אבל גם במקומות שבהם אני מפחדת מאוד או נרתעת כל כולי משינוי באים הילדים ובסוף מאלצים אותי.
שלא לדבר על זה שכאשר ההורות שלי במיטבה אני פשוט לא מתנגדת.
בקיצור, אני מרגישה שההורות היא סוג של התחנכות. והיא היתה כזו גם לו הייתי מבלה הרבה הרבה פחות זמן עם ילדיי.

[ציל_צול*]

ואגב, אולי בגלל זה בכלל קשה לי עם הרעיון של התחנכות על ידי גורם חיצוני. כי יש בכך משהו שאומר שההתחנכות הקיימת שלי, זו שנוצרת באופן טבעי ואפילו לא רצוני, אינה מוצלחת או מספקת.

[במבי_ק*]

רציתי לסייג רק שלמרות שאני ממש מבינה ומזדהה עם תפיסת העולם שצפריר מציג - אצלי עדיין אין תמונה אחת שבה תפיסת העולם מיושמת ככה בצורה ברורה וקוהרנטית בעולם האמיתי (בלי קשר לחנ"ב). זה יותר סגמנטים, תובנות מפוזרות, וגם כרגע פחות חדווה כזאת - שהלוואי שהיתה לי, אבל עכשיו פשוט מתיש אצלנו מאז שהקטנה נולדה... ויש רגעים של חוסר חדווה שבה ההורות היא משהו יותר טכני..

---

לגבי כי אם זה בא לו טבעי אז קשה לו להבין מה צריך ללמד


ראיתי את אמא שלי הופכת את לימוד הקריאה של הבת שלי (שהתקשתה) למשהו כייפי ומוצלח מאוד, ואי אפשר לומר שהיא מומחית בקריאה יותר ממני או מהמורה שלה. זה גם קשור לזה שיש אנשים שמוכשרים יותר בהעברת ידע.

והורות (שוב אני מזדהה עם צפריר) היא ידע קיים שצריך לגלות. אפשר בתהליכים עצמאיים של גילוי, ואפשר באמצעות השראה, ואפשר גם ללמוד, ואפשר גם וגם. עדיין, נדמה לי, התחנה האחרונה שהופכת את הידע התיאורטי ליישומי היא התובנה שתיארתי קודם. בדרך לשם לפעמים קורה שצריך להיות טכניים.

מספיק לילקרוא את זה: הבחירה בדרך הזו, יום יום, שעה שעה, לחיות בדרך החינוך המשפחתי-הביתי, מענגת אותי עד כדי כך אני לגמרי יודעת שאני לא שם, וזה לא קשור בהכרח לזה שאני לא בחנ"ב, אלא לזה שאני לא שם (עדיין, בתקווה).

אה, ואמא שלי היא האמא הכי שווה וטובה בעולם, כך שיש לי הרבה ממי ללמוד. ועדיין אני צריכה את התובנות שלי.

[נועה_ברקת*]

והעיקר - שצפריר חזר!

[לימור*]

והעיקר - שצפריר חזר!

[אורית*]

כאשר הורים באים להתייעץ, כפי שכאשר עניינים זוגיים עולים לייעוץ, לעולם אלה פניות אישיות, שההורות, או הזוגיות הם רק התירוץ לייעוץ.
אני מצטטת שוב כי זה מאוד מדבר אלי ,
הקושי שאנו נתקלים בו מול בן הזוג או מול הילד שלנו ,
הוא הקושי שלנו,
לעתים קל יותר להשליך צורך בשינוי אישי, על "ההורות" או ה"זוגיות".
אני מרגישה הרבה פעמים שקושי מול אדם אחר , אפילו לא מהמשפחה , צריך להחזיר אותי אל עצמי : מה מפריע לי ? איפה אני צריכה לשנות משהו כדי לצאת מהקושי ?