התערבות רשויות הרווחה

שושו ושחר בארץ ובאתר, כמובן.
חלק מהרדיפה כלפיהם היתה מפני שההורים של שושו לא קיבלו את הסיטואציה ושלחו את הרווחה בעקבותיהם, כשעוד היתה קטינה.
אז אולי בגלל צעירותם הם לא התנהלו נכון מול הרשויות והיו בוטים ובועטים, אז מה?
אני מאחלת להרבה ילדים שיהיו להם הורים כמו שושו ושחר, שאוהבים להזכיר כאן כאילו שהם "חשודים" במשהו. נכון שהם התנהגו כמו גיל ההתבגרות מול הרשויות, ככה זה כשאתה צעיר ואין לך ניסיון. ומתוך מה שאני יודעת גם עכשיו, או לפחות בפעם האחרונה שפגשתי אותם, שהיתה מזמן, לא קל להם להתאים את עצמם לתוך קהילה, עם חוקים וסדר חברתי וכל זה.
זה עדיין לא עושה אותם להורים לא ראויים או מזניחים.

נכנסתי עכשיו לדף ומודה שלא קראתי בכל ובכל זאת-
בשמת,
המגמה לטיפול במשפחה בתוך הקהילה היא ממש !!! לא מס שפתיים. אני עובדת בשני פרוייקטים כאלה שבהם אנחנו עובדים עם הילד, ההורים- כפרטים וכמשפחה. ןבמקרים של הוצאה מהבית שהיו אצלנו זה הפתרון שנבחר אחרי הרבה מ א ד השקעה של זמן וטיפול רגשי והדרכת הורים שלא נשאו פרי. וכל מה שנותר ע"מ שהילד יטופל (לפעמים זה דבר בסיסי כמו ארוחה חמה, מקלחת וכו..) זה להוציא את הילד מהבית.
נכון המסגרות החלופיות הן לא להיט ובכל זאת יש שם את הדברים הכי בסיסיים כמו - אוכל!!! מיטה !!! ועוד דברים שלנו הםפ טראיוויאלים ויש ילדים שאין להם את זה.

בפרוייקטים האלה ובטוחה שזה לא רק אצלנו עובדים אנשים מקצועיים, משקיענים, לגמרי לא שחוקים ולעתים אין מה לעשות אלא לבחור בהוציא את הילד כי הכותרת ילד בסיכון היא לא רק כותרת היא מציאות חיים שלנו כחברה ולי כאיש מקצוע יש את המחוייבות לאפשר לילד הזה חיים אחרים או את יודעת מה.. פשוט חיים.

במקרה של שושו ושחר?, רק מההתנהלות שלהם באותו דף ויחסם כלפי הכותבים בו אפשר היה ללמוד שלא הגיעו אליהם "סתם", וגם לא מפני שסירבו לחסן והשתחררו לפני הזמן וכל המתואר בהודעה הפותחת. את זה עשו רבים בקהילה הזו, ולא שיסו בהם את הרווחה.
סמדר, שושו ושחר הורים מקסימים ואנשים מיוחדים במינם. הילדים שלהם ברי מזל. פגשתי אותם מספר פעמים בשנה האחרונה כשהתארחו אצל השכנים שלי, וכל פגישה איתם ועם הילדים המתוקים והחכמים שלהם הייתהנעימה ומלמדת. ומעוררת השראה בכל מיני תחומים.
אי אפשר ללמוד כלום מההתנהלות שלהם לפני שנים בדף ההוא. ובטח לא אם "הגיעו אליהם סתם" או לא. למען האמת, אי אפשר ללמוד כלום מכתיבהמתלהמת ומבועתת של מי שהרווחה נטפלה אליו. כשאני הייתי במצב הזה לפני שנים , וכתבתי כאן בפחד וחרדה ובשם בדוי, החליטו שאני טרול (-: מי שלא היה שם לא מבין, ומי ששם לא נשמע כמו עצמו כשהוא שם. הוא יורה לכל הכיוונים בבעתה. אני חשבתי בזמנו ששחר אידיוט גמור. הוא לא.

שרון עם כל הכבוד למוצא האחרון שאת מתארת, מה שאת מתארת הוא בדיוק מס שפתיים.
אם בבית מסויים אין מזון, אז יותר נכון לעזור למשפחה להשיג מזון, או אפילו לקנות לה מזון, מאשר להוציא ילד מהבית. כנ"ל לגבי מיטה. זה גם יותר זול מאשר להחזיק ילד בפנימיה.

פגישה איתם ועם הילדים המתוקים והחכמים שלהם הייתה נעימה ומלמדת. ומעוררת השראה בכל מיני תחומים.
בדיוק.
וברור שכשרודפים אותך אתה הופך לנרדף/רדוף בהתנהגות.

אני מאחלת להרבה ילדים שיהיו להם הורים כמו שושו ושחר, שאוהבים להזכיר כאן כאילו שהם "חשודים" במשהו.
אני לא אמרתי ש הם חשודים, אלא רק שהסיפור שלהם היה חשוד. לא כי שיקרו חלילה, אלא משום שזה טבעו של סיפור המסופר מפי צד אחד (וכפי שצויין, מבולבל, מבועת ובועט, ומתקשה לראות את התמונה השלמה). אני יכולה להבטיח לך שגם סיפור של עו"ס מהרווחה מסוג "פגשתי שני פסיכים בגיל של הבן שלי שילדו תינוקת ורצו לברוח איתה מביה"ח, לא מוכנים לחסן אותה ולקחת אותה לטיפת חלב" היה זוכה לאותו חשד (קרוב לוודאי שאפילו יותר). אני משתדלת עד כמה שניתן לחשוד בסיפורים שטוחים.

חלק מהרדיפה כלפיהם היתה מפני שההורים של שושו לא קיבלו את הסיטואציה ושלחו את הרווחה בעקבותיהם, כשעוד היתה קטינה.
לזה בדיוק אני קוראת "סיפור יותר מורכב". עכשיו נסי רגע לראות זאת בעיניהם של עובדי הרווחה: התריעו בפניהם על נערה בסיכון, על חשש להזנחה של תינוקת. מה הם אמורים לעשות? ברוב המקרים לא קל לקבוע מה באמת קורה, בעיקר כשהמתריע הוא בן משפחה, וההתרעה לא בהכרח עניינית. רואים זאת לא אחת בסכסוכי משמורת, כשאחד ההורים מתריע על חוסר מסוגלות של ההורה השני, וזה לפעמים נכון, ולפעמים לא, וברוב המקרים האמת יושבת איפהשהו באמצע, בין כל היצרים והכעסים הזוגיים וההוריים שהמצב הזה מייצר.
אבל לבדוק התרעות צריך. זה המנדט שלהם ובשביל זה הם שם. כדי שלא תהיה עוד רוז. אז בדקו.

אולי בגלל צעירותם הם לא התנהלו נכון מול הרשויות והיו בוטים ובועטים, אז מה?
שוב, נסי לראות זאת בעיניים של הרווחה: היתה התרעה. היה חשש להזנחה. כשבאו לבדוק ראו שני חבר'ה שבועטים בכל דבר שזז, שספק רב אם הם בכלל מעריכים נכון את הסיטואציה ואת האינטרסים שלהם בתוכה. זה מה שהם ראו. לא היתה להם שום הזדמנות לראות שום דבר אחר. האם, לו את במקומם, היית פוטרת את העניין ב"שני טינאייג'רים שיתאפסו עוד כמה חודשים, יהיה בסדר"? אני חוששת, אגב, שהפריבילגיה להתנהג כמו גיל ההתבגרות כשאדם הופך להורה היא מאד מאד מוגבלת. אכן, זה שמישהו נוהג כך עדיין לא הופך אותו להורה מזניח או לא ראוי, אבל מצד שני זו גם לא בדיוק ההתנהגות שתרגיע את מי שמונה לבדוק -- אחרי שכבר היתה התרעה! -- שהכל בסדר.

אני בטוחה שהיו ל שושו ושחר סיבות טובות לנהוג כפי שנהגו אז. אבל אי אפשר לצפות ממי שמונה לברר את העניין לאיזה כשרון-על נבואי. את זה ש שושו ושחר הורים מקסימים ואנשים מיוחדים במינם. הילדים שלהם ברי מזל את יודעת היום. כפי שאמרת בעצמך, לא ידעת ולא יכולת לדעת זאת אז (אגב, תודה. פחות או יותר החדשה המשמחת היחידה ששמעתי היום). אז ממש כמוך, גם הרווחה לא. ובהבדל ממך -- עובדי הרווחה היו משלמים מחיר אישי כבד לו היה מתגלה שמקרה הזנחה כלשהו חמק מעיניהם הפקוחות.
תחת להפנות את הזעם לרווחה, הייתי מפנה אותו למי שעושה את הרווחה כלי שרת למטרות שהיא לא נועדה להן.

נכון, אני מסכימה שקל יותר לשים אותך על הכוונת של הרווחה ככל שהבחירות שלך פחות קונבנציונליות. זה רחוק מלמצוא חן בעיני, אבל אני בספק אם יש מה לעשות עם זה. אדם מקצועי משתדל להתעלות מעל הנטייה הזו, אבל היא אוניברסלית, וכולנו אנשים. ויש הרבה מקרים אפורים שמקשים את השיפוט עוד יותר. החברה כולה שמה על הכוונת את הבוחרים להיות מחוץ למיינסטרים, ואין בכך כל חדש.

אם בבית מסויים אין מזון, אז יותר נכון לעזור למשפחה להשיג מזון, או אפילו לקנות לה מזון, מאשר להוציא ילד מהבית. כנ"ל לגבי מיטה.
רוקדת, שרון לא אמרה שאלה בתים שאין בהם מזון. היא אמרה שהילד לא מקבל מזון -- זה הבדל גדול. זה יכול לקרות גם אם המקרר והמזווה מלאים (על ארוחה חמה דווקא לא הייתי מתעקשת, ומזרון עם סדין בהחלט עונה אצלי להגדרה "מיטה"). וכן, יש הורים שמתקשים לטפל בילדיהם טיפול בסיסי גם לאחר שקיבלו את כל העזרה החומרית/רגשית/הדרכתית שאפשר לספק להם. אחרי שכבר ירינו בכל התותחים האלה ללא הצלחה -- מה עוד את מציעה לעשות?

המגמה לטיפול במשפחה בתוך הקהילה היא ממש !!! לא מס שפתיים. אני עובדת בשני פרוייקטים כאלה שבהם אנחנו עובדים עם הילד, ההורים- כפרטים וכמשפחה.
"מס שפתיים" לא במובן שכאשר עושים את זה אז עושים את זה חלקית ובצורה רשלנית, אלא שעושים את זה למעט מדי משפחות בעוד שזה צריך היה להיות הפיתרון הנבחר תמיד תמיד.

אוכל!!! מיטה !!!
לתת אוכל לילד פי אלף יותר פשוט מאשר להוציא אותו מהבית.
ועם כל הכבוד, באתר הזה בכלל לא מובן מאליו שילד צריך מיטה...

וכן, יש הורים שמתקשים לטפל בילדיהם טיפול בסיסי גם לאחר שקיבלו את כל העזרה החומרית/רגשית/הדרכתית שאפשר לספק להם. אחרי שכבר ירינו בכל התותחים האלה ללא הצלחה – מה עוד את מציעה לעשות?
סמדר, זה עניין של גישה בסיסית לילד.
בוודאי שיש הורים שמתקשים לטפל בילדיהם טיפול בסיסי - לכן צריך לעזור לילד לקבל טיפול בסיסי בבית הזה. בתוך הבית שלו. תאמיני לי שאפילו המחיר הכלכלי של הפתרונות האלה הושווה והתברר שהרבה יותר זול למדינה לספק טיפול כזה לילד כאשר הוא נשאר עם משפחתו מאשר להוציא אותו מהבית ולשלוח אותו למוסדות.

יש לי כל כך הרבה מה להגיד על זה, אבל אני אתמקד פה אך ורק בקו אחד: הנזק לילד בניתוקו ממשפחתו, מהוריו, ויהיו פוגעים ומתעללים ככל שיהיו, גדול יותר מאשר הנזק של ההזנחה בטיפול בו, כולל מקרים של אלימות. ואם יש התעללות קשה, אז לא את הילד צריך להוציא אלא את ההורה המתעלל. אותו צריך לשלוח לכלא אבל להמשיך ולאפשר מפגשים במקום בטוח ועם הפרדה פיזית בין ההורה המתעלל לילדים שלו, כי לניתוק יש נזק הרבה יותר גדול.
ויתרה מכך.
הניתוק של הילד מהוריו הוא הגורם הראשון במעלה לכך שגם הילד הזה, כשיגדל, יגדל משפחה שבורה.
לעומת זאת, עזרה לילדים בתוך המשפחה, שיכולה לכלול מטפל/ת צמוד/ה מהבוקר עד הערב כולל ארוחות בזמן, עזרה בשיעורי הבית, מתן תנאים פיזיים למשפחה (מזרונים לכולם, דיור הולם אם הם גרים בחדרי מדרגות או בחורבות נטושות) - היא יכולה להציל את הילדים האלה. הם יגדלו עם אמא/אבא וגם עם טיפול.

אנשים שגרים בחדרי מדרגות זכאים בכל מקרה לסיוע בדיור מהמדינה. זו לא תוספת מעמסה.
הרבה יותר זול לספק את המיטות ישירות למשפחה מאשר מיטות בתוך פנימייה.
ולטווח הארוך, הטיפול בתוך הבית, בתוך המשפחה, הוא תהליך הבראה לכולם. גם ההורים האלה זקוקים לטיפול ממש כמו הילדים שלהם. הטיפול בכל המשפחה ביחד יקטין את כמות הסבל. ילד כזה שמטופל בביתו יהיה פחות פגיע להתעללות בבית הספר מאשר אותו הילד כאשר הוא נשלח למוסד ועובר שם שבעה מדורי גיהינום. מה גם ששוב, ברוב המקרים מדובר בכלל לא בהתעללות בילד אלא ברמות שונות של הזנחה - ואז את מחליפה בית מזניח במוסד מתעלל!

ומי שרוצה מוזמנת לשלוח לי מייל (תכתבו לי את שלכם בדף הבית שלי אם אין לכם גישה לשלי) ואני אשלח לכם מאמר ישן אך לגמרי חכם ועדכני של בולבי על הנושא הזה, "הפרוד מן האם בגיל הרך והשפעתו על התפתחות הילד". זה פשוט קצר יחסית ובעברית, אחרת אשלח אתכם לקרוא כמה אלפי עמודים באנגלית...
עוד משהו מומלץ לפתוח את המחשבה:
הספר של אדין וקפאלאס
single]ומאמר עליו mothers[/po]/single mothers promises.html
וסקירה מדעית עליו
(לסקירה המדעית לא כולם יכולים להגיע. יש אצלי ב-PDF).

וואו, הדף הזה מפחיד אותי. הרווחה מצטיירת (ובצדק גמור, מסתבר!) ככלי שרת כשר לציד מכשפות.

יש לי שאלה:
האם למישהו מהכותבים המוכרים באתר הזה לקחו את הילדים?
האם על מישהו איימו בלקיחת הילדים?
הרי כותבים פה כל כך הרבה אנשים שנוהגים בניגוד גמור לנורמות המקובלות.
האם מישהו ניסה לקחת את הילדים של בשמת, יונת או מישהו אחר מקהילת החינוך הביתי?

יש פה רק סיפורים מיד שניה ושלישית, או מיד ראשונה מפוקפקת (שושו ושחר שאני עוד זוכר את ההתנהלות שלהם שגרמה לרבים מהכותבים פה להרים ידיים ביאוש).

שירותי הרווחה בישראל רחוקים מלהיות מושלמים. אבל בין זה לבין כלי שרת כשר לציד מכשפות הדרך ארוכה.

באותה מידה ניתן להסתכל על טעויות שקורות בבית משפט (חפים מפשע שיושבים בכלא ועבריינים שיוצאים זכאים) ולפתוח דף מערכת המשפט ככלי להעלמת אזרחים שומרי חוק.
אותו דבר לגבי המשטרה, מערכת הבריאות וכל רשות ממשלתית.

_האם למישהו מהכותבים המוכרים באתר הזה לקחו את הילדים?
האם על מישהו איימו בלקיחת הילדים?_
א. כן.
ב. הרווחה לא נטפלים למשפחות ישראליות משכילות מגובשות. נטפלים לעולים חדשים, לחד הוריות, גרושות וקבוצות חלשות אחרות.

אני אגב ממש לא מסכימה ל"כלי שרת לציד מכשפות". זו בעיני הגזמה פרועה ביותר. מצד שני, אני כאן להזהיר מפני המדיניות בישראל, ולא להקל ראש במה שקורה לאנשים. אנשים מתקשרים לרווחה מתוך ביטחון מופרז בזה ש"הם כבר יטפלו היטב בבעייה ויצילו את הילד", ולא כך הדבר.
לצד עו"סים ועו"סיות מופלאים שמטפלים בצורה אנושית ומקצועית לעילא ולעילא, יש הרבה מאוד, 10,000 בשנה, נזקים בלתי הפיכים לילדים.

אני פה בשביל הילדים. זה הקול שאני מעלה כאן באתר.

באותו עניין:
לכו תראו את הסרט Oranges and Sunshine . לכו תראו אותו. לכו תראו אותו. הוא שבר את ליבי.

130,000 ילדים אנגליים, מגיל חמש עד 13, שמסיבה זו או אחרת נותקו ממשפחתם (לרוב נולדו מחוץ לנישואין, לפעמים משפחות במצוקה וכלמיני), נשלחו לאוסטרליה, ועברו לאחריותם של מוסדות, לרוב נוצריים.
במוצהר, למען טובתם שלהם. לתת להם הזדמנות חדשה בארץ חדשה.
בפועל... תסתכלו ותראו את התוצאה.
לפעמים אמרו להם שהוריהם מתו (וזה היה שקר) אז מה כבר יש להם להפסיד.
לפעמים אמרו לאמהות שהם אומצו על ידי משפחה אחרת, באנגליה (וזה היה שקר)
בכל המקרים, אף אחד לא ניסה לעשות שום מאמץ לשמור או לאפשר קשר או חילופי מידע בין ההורים לילדים.
בכל המקרים, הילדים שילמו מחיר כבד.

משלוחי הילדים האלה התרחשו החל מהמאה ה-19, ועד לשנות השבעים של המאה העשרים.

תראו את הסרט הזה.

אחרי שתנוחו ממנו קצת, לכו ותראו את "ארוכה הדרך הביתה".
אותו סיפור, רק יותר גרוע, ועם הרבה יותר תירוצים.

בעצם, למה ללכת רחוק? יש את ילדי תימן הגנובים.

הסרט הזה שבר אותי, כי הרגשתי שכל המקום שבו אני חיה, כל התרבות שבה אני חיה כיום, מושתתת על אדנים מדממים.
דם ילדי צועק אלי מתוך האדמה, האדמה שאני דורכת עליה, והם אפילו לא הילדים שלי! אני כולה באתי לפה לפני כמה שנים... לא ידעתי... לא נולדתי....
איך אוכל לקחת אחריות? איך אוכל לקחת חלק בתיקון?

יש לי מסקנה אישיתי: יש קשר ישיר בין מתודות כמו "לתת לתינוק לבכות" לבין הסיפורים האלה.
שניהם צומחים מאותו מקום. מאותו זרע.
ולדעתי, המקום הזה הוא:
הלגיטימציה או הדחיפה להפרדת התינוק והילד מאמו, כשהם עדיין לא מוכנים לזה בשם סדר חברתי כזה או אחר.

לא, זה לא דומה. אני לא אומרת שזה דומה. לתת לתינוק לבכות במיטה לבד כדי שיתרגל לישון לבד, לא דומה ללשלוח ילד לקצה השני של העולם ולהפקיר אותו שם.
אפשר לתת לתינוק שלך לבכות ועדיין להיות אמא שלו, גם אם אמא חסרה.
אני כן אומרת שאם ניקח מתודות נפוצות למדי (יש שיאמרו, נפוצות מדי) להפרדת ילדים מהורים (מישהו אמר ברית מילה?) ונעצים ונעצים ונעצים אותן - זה מה שנקבל.
הפקרת ילדים, התעללות, הרס רב דורי. קריעת הרצף, עקירה מתוך הקונטקסט והמסורת התרבותית שלך, השמדת עברך ושורשיך התרבותיים. שמד. נידונת להיות עקור לנצח.

ולכן, יותר מתמיד, אני חשדנית כלפי כל מתודה, כל מתודה שמפרידה בכוח, מבחוץ, בין תינוק לאמו. בין ילד להוריו.
בקטנה, זה לא דומה. "בכלל לא דומה". אם עוצרים בזמן.
אבל מה אם לא עוצרים בזמן?
עד שם זה עלול להגיע. אם לא ניזהר.
עובדה.

(מלכתחילה רציתי לפתוח על זה דף נפרד. ילדים שלוחים ילדים עקורים. אבל עכשיו שגיליתי את הדיון הזה... נשארתי בו. הרי מה שאני אומרת זה המשך כמעט ישיר של מה שנכתב מעלי)

בטעות כתבתי לכיכר, עכשיו הגעתי למקום הנכון.
מניסוני כרכזת במעדונית לילדים בסיכון של הרווחה, העו"ס לא ימהרו להוציא את הילד מהבית ולהרחיקו מהמשפחה. בניגוד לחששות, כן יש פתיחות לקבלת סגנונות חיים שונים ובדיקת מקרה לעומק. כמו-כו הנטייה היא למצוא פתרונות במסגרת הקהילה ולא למהר ולהוציא את הילד מהבית ( גם אין לאן כל-כך!) . כל זה באופן כללי לגבי הרווחה.
לגבי תפקיד המבוגרים בשטח, זה הדיווח. ילד בגיל 5 חשוף לסכנות רבות כשהוא משוטט בגפו. על-פי התיאורים כדי מאוד שעו"ס/ פקיד סעד יבדוק מה קורה.

אני אישית דיווחתי לפני שנה על שני ילדים - כיתה א ו ב ששוטטו ללא השגחה לעיתים עם האחות בת הארבע. השוטטות הייתה יום יומית, לעיתים בגשם, לפעמים נסעו בסקייטבורד באמצע הכביש. הכרתי את הילדים אך היה ברור שזה לא מספיק שאומר שמסוכן לשחק באמצע הכביש וכו'... . בבדיקה התברר כי ישנה הזנחה רבה בבית על רקע מחלה קשה ועוד. הילדים הופנו למעדוניות, במקום לשוטט אחרי ביה"ס ,הם הולכים למעדונית שמספקת להם ארוחת- צהריים, עזרה בשיעורי בית, פעילויות שונות של יצירה, סיוע בביגוד ועוד.. שלא לדבר על מתן קשר יציב וחם עם דמות מבוגרת ושומרת.

אני התנדבתי במועדון נוער בשכונת מצוקה של העדה האתיופית.
כשקיבלתי דיווח מילדה על התעללות מינית שעברה (לא בידי בן משפחה, אבל נבעה בהחלט מהזנחה) פניתי למנהל המועדון, בן העדה.
הוא אמר לי שהם לא מספרים לשירותי הרווחה.
הם מטפלים בתוך השכונה.
דאגו שהילדה תכנס למועדונית בשכונה, שתהיה לה ארוחת צהריים ועזרה בשיעורי בית ומקום להיות בו מאחרי בית ספר עד הערב.
דאגו שמישהו מעובדי המועדון, ייצור איתה קשר על בסיס יומיומי. ויבקר בבית שלה.

הם אנשים מאוד טובים, אנשי מקצוע, בעלי נסיון רב ובעיניים שלהם שירותי הרווחה הם ממש לא הפתרון אלא חלק מהבעיה.
אני נוטה להסכים איתם לפחות במקרה של השכונה הספציפית ההיא.

_אני התנדבתי במועדון נוער בשכונת מצוקה של העדה האתיופית.
כשקיבלתי דיווח מילדה על התעללות מינית שעברה (לא בידי בן משפחה, אבל נבעה בהחלט מהזנחה) פניתי למנהל המועדון, בן העדה.
הוא אמר לי שהם לא מספרים לשירותי הרווחה.
הם מטפלים בתוך השכונה._

ילדה שעברה התעללות מינית,, זקוקה לטיפול רגשי ממי שהתמחה בנושא. המעודנית עוזרת ואולי יש השגחה על שההזנחה לא תגיע שוב לרמת פשע, אך לא עוזרת עם טראומת ההתעללות. בשביל טיפול כזה צריך אמצעים, יכולים לדאוג לה לטיפול מתאים גם בתחום המעדונית, אבל שוב דרך הרווחה. שדרך אגב- על פי החוק, על המדינה לטפל בחינם במקרים של פגיעות מיניות בילדים! ( עד גיל 18). ברווחה יש מי שאחרי על התחום התמחה בו וגם מחזיקים לרוב רשימות של מטפלים שהתמחו בתחום. כשהמעודונית לוקחת את החוק לידיים, כדי שתדאג שהיא עצמה לא עוברת על החוק ולא גורעת מהטיפול שמגיע לילדה.

יש חובת דיווח כאשר יש מידע על התעללות מינית או פיזית. אנשי המועדונית עוברים על החוק כאשר הם לא מדווחים על מקרה כזה.
מלבד הטיפול שהילדה צריכה וזכאית לו כמו שכתבה צבי צב, יש גם צורך לעצור את הפוגע ולמנוע פגיעה בילדים נוספים.

במקרה של שושו ושחר?, רק מההתנהלות שלהם באותו דף ויחסם כלפי הכותבים בו אפשר היה ללמוד שלא הגיעו אליהם "סתם"
איזו אמירה מוגזמת.
הם בסך הכל רצו ללכת בדרך שלהם ולא כל מה שכתבו להם הם קיבלו. שזה מאוד לגיטימי בעיניי.
פלוס כמובן, שהיו נסערים.
גם אם זה לא נעים לחלק מהמשתתפים בדף - האם יש בזה איזושהי הצדקה להתערבות הרווחה?

_אני לא זוכרת את המשך הסיפור המדויק, רק שהעניין הגיע למצב כזה ששושו ושחר ירדו מהארץ לכמה שנים כדי להימלט מהרשויות
הם עדיין בארץ, וגם באתר, זה שהם העלו את הרעיון להגר כפתרון בדף לא אומר שזה קרה בפועל._

אני נפגשתי איתם לפני כמה שנים, ולמיטב זכרוני הם סיפרו לי שהם עזבו את הארץ למספר שנים בעקבות הסיפור ההוא.
כלומר - הם כן נאלצו לרדת מהארץ בעקבות הרווחה. אבל נכון שעכשיו הם שוב בארץ.

וכפי שנכתב כאן, הם אכן נראים כהורים מקסימים ומתפקדים.
ואמנם כלל לא נורמטיבים. (נודדים עם הילדים)

אי אפשר ללמוד כלום מכתיבה מתלהמת ומבועתת של מי שהרווחה נטפלה אליו. כשאני הייתי במצב הזה לפני שנים , וכתבתי כאן בפחד וחרדה ובשם בדוי, החליטו שאני טרול מי שלא היה שם לא מבין, ומי ששם לא נשמע כמו עצמו כשהוא שם. הוא יורה לכל הכיוונים בבעתה. אני חשבתי בזמנו ששחר אידיוט גמור. הוא לא.

מסכימה מאוד עם כל מילה.
ברור שבמצבים כאלה אנשים מבוהלים וההתנהלות שלהם יכולה להיראות מוזרה.

אז אולי בוא נפחיד אנשים שניקח להם את הילדים, זה יגרום להם להתנהג בצורה 'לא שפויה' - וזאת כמובן תהיה ההוכחה שלנו לכך שבאמת צריך לקחת להם את הילדים?????!!!!!!

אבל לבדוק התרעות צריך. זה המנדט שלהם ובשביל זה הם שם. כדי שלא תהיה עוד רוז. אז בדקו.

גם לו נניח שאת צודקת, והם צריכים להגיע כדי לבדוק את העניין.
מכאן ועד לאיים עליהם בפנייה לבית משפט - המרחק גדול.
זה אומר שהרווחה לא רק הגיעה אליהם בעקבות הפנייה, אלא באמת התקשתה לקבל את הבחירות האישיות (והמאוד לגיטימיות) שלהם.
ובזה טמונה הבעיה !
ולא בעצם זה שהם באים לבדוק.

_האם למישהו מהכותבים המוכרים באתר הזה לקחו את הילדים?
האם על מישהו איימו בלקיחת הילדים?_

קודם כל, שושו ושחר הם כותבים מוכרים באתר.
וכפי שנכתב, חלק מאיתנו מכיר אותם אישית ואף מיודד איתם.
כמו כן, אז כן - ידוע על סיפורים נוספים של אנשים מהקהילה.

האם מישהו ניסה לקחת את הילדים של בשמת, יונת או מישהו אחר מקהילת החינוך הביתי?

אז קודם כל, כפי שבשמת כתבה:
הרווחה לא נטפלים למשפחות ישראליות משכילות מגובשות. נטפלים לעולים חדשים, לחד הוריות, גרושות וקבוצות חלשות אחרות.

שנית, יש אנשים יותר רהוטים ויותר יודעים להתנהל מול רשויות, כדוגמת בשמת, יונת וכו' - שיידעו בדיוק איך לענות למי שיפנה אליהן.
כשמישהו הוא בעל פחות ניסיון ופחות רהוט, ופחות יודע להסביר את עצמו, כדוגמת שושו ושחר בזמנו - יותר קל להיטפל אליו.

כרגע נראה שאכן נמנע מלפנות לרווחה, לאור המוניטין המפוארים שלהם.

נאמר בציניות, התרשמתי ממה שנאמר ששיקול הדעת שלהם לא תמיד לטובת הילד ו/ או המשפחה.

כרגע הגננת דיברה עם ההורים, נקווה לטוב.
ועוד, אחת האמהות דברה עם האבא, ואמרה שהרגישה מאוד לא נוח, ומאז ממש מפחדת. הגננת אמרה את אותו הדבר, רק שהיא התחבאה מאחורי חובתה כאשת חינוך.

אחת האמהות דברה עם האבא, ואמרה שהרגישה מאוד לא נוח, ומאז ממש מפחדת. הגננת אמרה את אותו הדבר,

אויש זה לא נשמע טוב.

נכון שאני בעד לבדוק היטב היטב לפני שפונים לרווחה, אבל אולי זה כן אחד מאותם מקרים שכדאי בסופו של דבר לפנות לרווחה?

זה מאד תלוי מה זה "מפחדת". יש מקרים של "מפחדת" שהכתובת להם אמורה להיות המשטרה. האם הן אויימו?

לא יודעת האם הן אוימו, בשל החופש הגדול מחד והמבחנים מאידך קצת התנתקתי מהגן ומשוכניו. לא ידוע לי האם יש שיפור, ולמען האמת- אני גם מפחדת להיות מעורבת מדי בכל הסיפור הזה.
רציתי להוסיף שאני קוראת את מה שנכתב כאן ברגשות מעורבים- אני חד הורית ולא לגמרי מיינסטרימית בלשון המעטה (אחרי הכל אני כותבת בבאופן...) ומנגד עושה רושם שכן מנשבת איזו רוח חדשה (טוב, אולי לא רוח, נגיד משב קל) של שינוי התפיסה הנוקשה שאותה ייחסתי לרשויות הרווחה. ואני חושבת שבמצב אחר, לולא הייתי חוששת מפניה למשפחה, הייתי שוקלת להיות מעורבת יותר ואולי אפילו כן לפנות למי שצריך.

עברו שש שנים ואני חזרתי וקראתי את הדף הזה ברצף מתחילתו עד סופו. בנשימה עצורה כמעט. מרגישה שלמדתי המון מהדיון בדף הזה.
לשמחתי בדיון האחרון מישהו אחר לקח את "המושכות" ומראה גם את הצד השפוי של רשויות הרווחה. כן, עדיין מאמינה שיש הרבה עבודה טובה שנעשית על ידם.
יודעת שיש גם אנשים מהאתר שנפגעו מהתהליך שעברו מול הרווחה. היום יכולה להגיד שגם אני נפגעתי ברמה מסויימת ושעזבתי את הרווחה בזמנו גם בגלל חוסר היכולת שלי לעמוד מול "הפיחסה" של אנשים אינטרסנטיים שלא ראו רק את טובת הילדים מול עיניהם. תסלחו לי שאני לא מפרטת.
ויחד עם כל זה - שיודעת שנעשות טעויות, שיש שעושים שטויות, שהרבה באים עם אגו מנופח או עם חוסר יכולת לקבל את השונה - עדיין יודעת שיש ילדים שממש, אבל ממש מצילים להם את החיים. ונשמע לי שכרובית ניצנית מדברת פה על מקרה שיש צורך לפנות כדי שכן יבדקו ויבררו, במיוחד אם האבא מפחיד (בלי קשר אם איים פיזית במילים או שאיים רק בשפת הגוף או במבט).

ולא, לא מוציאים ילדים בקלות מהבית. לכל האנשים שכאן שסיפרו מיד ראשונה שעברו משהו קשה מול הרשויות - לא הוציאו להם את הילדים מהבית וזה הבדל מאד גדול בעיני. הם עברו חוויה קשה, מזוויעה שלא הייתי רוצה לעבור ולא הייתי מאחלת לאחרים - תחושה של חוסר אונים ואיום. איום בסיסי על הקיום שלך. ואלו אגב, חלק מהתחושות שחווים ילדים מוזנחים.
משפחות שאין בהן את ההתעללות וההזנחה, שירותי הרווחה עוזבים אותם. כמו שעזבו את שושו ושחר. כמו שעזבו את ענת, כמו שעוזבים כל מי שלא באמת מזניח ומתעלל בילדיו.
משפחות שכן מוצאים שהתעללו או הזניחו - מנסים קודם כל לעזור להם. ויש לזה הרבה תכניות, מכל מיני סוגים וגוונים. הדרך להוצאת ילד מהבית היא ארוכה.
לגבי העדה האתיופית - סומכת עליהם בהקשר של טיפול בילדיהם. אולי אני נאיבית, אולי לא. יודעת שיש להם את הדרכים לטפל וגם יודעת שהפער התרבותי כזה גדול, שעובדת שלא מבינה אותו באמת יכולה להרוס הרבה יותר מלבנות. גם ככה זה מאד רגיש. אם הם דואגים שההתעללות תיפסק ומוצאים פתרונות בתוכם, אין שום סיבה להתערב. לא הייתי מפנה את זה לרווחה.

תמרוש רוש - עבדתי, תקופה קצרה, עם אשה תימניה שילדה נלקח ממנה - פשוטו כמשמעו - אמרו לה להביא אותו למעון, היא הייתה באמצע הנקה, אפילו לא נתנו לה לסיים להניק לקחו אותו ואמרו לה לחזור אחה"צ. כשחזרה אחה"צ - לא היה תינוק. מה שהיה לי הכי קשה מולה, זה שכל הסביבה שלה ראתה בה "נידי" ונודניקית ולא הייתה להם סבלנות להקשיב לה. לא לילדיה, לא לנכדיה, לא לחברות שלה במועדון. קצת כמו שושו ושחר - שהיו יותר מדי "נזקקים" ולכן היה קשה לנו (גם לי) להקשיב להם ולראות אותם מעבר לזה. אני בטוחה שגם לעובדת הרווחה היה ממש קשה לראות אותה באמת. אבל זה באמת לדף אחר.

טוב, בכלל לא התכוונתי להגיב כאן - רק לכתוב שהתחברתי מחדש לדברים - ועכשיו לפני עבודה חדשה נכנסתי להזכיר לעצמי להיות רגישה ולראות את האנשים שהולכת לעבוד איתם.
שנה נפלאה לכל באי הדף והאתר.

מיכל, תודה רבה על מה שכתבת.

מיכל, אני מאמינה לך שבאמת עושים גם הרבה עבודה טובה.
אבל אני לא בטוחה שזה נכון שלא נלקחים ילדים שלא בצדק, או טעויות פטאליות מהסוג הזה. כלומר, עדיין לא הייתי רגועה בקשר אליהם.

למשל זה:
משפחות שאין בהן את ההתעללות וההזנחה, שירותי הרווחה עוזבים אותם. כמו שעזבו את שושו ושחר.
לא, הם לא עזבו את שושו ושחר.
שושו ושחר היו צריכים לברוח מהם, ולכן עזבו את הארץ לכמה שנים, ואח"כ כשחזרו עברו לאיזור אחר בארץ. (ואת זה שמעתי משושו ושחר בפגישה פנים אל פנים.)

אהבת, יצא לי מרגיעון מופלא. "בכל ויכוח - כולם צודקים"
אין לי ספק ששתינו צודקות - כל אחת בדרך ראייתה, וגם ששתינו טועות. מרגיש לי מיותר לחזור על דברים שכבר נאמרו בדף הזה פעמים רבות.
וגם - הייתי שמחה אם היינו עוזבים קצת את שושו ושחר. אני באמת חושבת שהגיע הזמן לשחרר אותם. מרגיש לי שמגיע להם חופש מלהיות במקום הזה.
שנה טובה וגמר חתימה טובה.

אז מה אתן אומרות על זה ?
http://www.haaretz.co.il/news/law/1.1515781
מדובר בכך שרשויות הרווחה לקחו באופן זמני את הילדות ממשפחה השייכת לכת "הטאליבן" החרדית.

עיתון הוא לא מקור מידע אמין, אבל אם המידע בקישור נכון, הוא מחזק דוקא את התוקף של האפשרות להתערבות רשויות הרווחה. לא מדובר פה על פעוטות או ילדים צעירים שהוציאו אותם מהבית, אלא על מנעית משלוח נערות לארץ אחרת ללא לווי ההורים, אז מבחינת רווחת הילדות זה לא נראה חמו באותה מידה (ברור שקשה לדעת מהכתבה, אבל עקרונית) ומבחינת שמירה על זכויות האדם של הבנות המניעה או העיכוב הזה יכולה להציל את חייהן.

אבל אני לא בטוחה שזה נכון שלא נלקחים ילדים שלא בצדק, או טעויות פטאליות מהסוג הזה. כלומר, עדיין לא הייתי רגועה בקשר אליהם.
אהבת עולם, כל מערכת עושה טעויות, כמו שכל אדם עושה טעויות. בעיקר בסיטואציות מורכבות כמו אלה שמערכת הרווחה צריכה לעמוד מולן על בסיס יומיומי.
לפחות מההיכרות שהיתה לי עם המערכת בעבר, הטעויות מהסוג השני הרבה יותר נפוצות (השארה של ילדים ברשות ההורים גם כשבאמת כלו כל הקיצים וכל הכלים הטיפוליים כשלו. ובאופן כללי, אי טיפול במקרים שבהם טיפול היה יכול להועיל). הן גם פחות אקזוטיות ולכן עושות פחות כותרות, חוץ מאשר כשקורה משהו. יש הרבה יותר מקרים שבהם הרווחה צריכה לתרץ למה היא לא פעלה, מאשר מקרים שבהם היא צריכה לתרץ למה כן.

טרה ומצ'רה, זה הדיון הישן על כמה חריגות החברה יכולה לאשר בלי להתערב, בשם כבוד המחיה והסובלנות התרבותית. זה לא דיון פשוט ןבכל זאת הוא צריך להתנהל.
אני חושבת כמו מצ'רה -- על פניו, אם התיאור העיתונאי נכון, יש סכנה ממשית לכבוד האדם של הבנות ולכן ההתערבות היתה במקום. לא כל ערך חברתי דינו להתבטל בפני "סובלנות" ורלטיוויזם תרבותי (כמעט תמיד על חשבון החלשים באותה קהילה). לעומת זאת, אף על פי שאני מחסנת את ילדי, אני לא יכולה לראות באי-חיסון או באי ביקור בטיפ"ח פגיעה בכבוד האדם של ילדים (מה גם שאלה דברים הפיכים), וגם לא השתכנעתי שזה שם ילדים בסכנה מיידית, ולכן ראוי בעיני שבנושא זה החברה תניח לכל אדם לנהוג כראות עיניו ולכל היותר תמליץ על מה שנראה לה נכון.

אי חיסון הוא חלק מהענין בקשר לקהילה הזו? (כנראה פיספסתי משהו)
או שזה חלק מהדיון הכללי יותר? איימו על מישהו בהוצאת ילדים מהבית כי הוא לא מחסן ולא מבקר בטיפת חלב?

או שזה חלק מהדיון הכללי יותר? איימו על מישהו בהוצאת ילדים מהבית כי הוא לא מחסן ולא מבקר בטיפת חלב?
כן. זה המקרה שהוליד את הדף הזה. אבל מתוך כבוד לבקשתה של מיכל צמות, העדפתי להניח למקרה ההוא ולהתמקד בעקרון.

כשהמדינה לוקחת את הילד

מתוך הקישור:
פרופ’ אסתר הרצוג המלווה נשים שילדיהן נלקחים מהן בראיון מקומם: "במאות מקרים שאני מעורבת בהם ראיתי צביעות ורשעות"

וואו. אין- אין אין דבר יותר חכם ומעניין מ באופן טבעי
העברתי חלק נכבד מהאחר- צהרים האחרון בקריאת הדף המרתק הזה.

אני סטודנטית לעבודה סוציאלית בשנה ג', ונראה לי שלמדתי מהדף הזה הרבה יותר ממה שלמדתי מהרבה מאמרים באורך הזה.

מאוד מאוד מעניין לראות איך נתפסת הרווחה, ובעיקר אני לוקחת איתי את המשפט של יונת שרון (ותסלחו לי שאני לא מצטטת, אין לי מושג איפה פה בדף זה נמצא), שכאשר מישהו באליך עם רובה, שום דבר הוא כבר לא בחירה.

אני מניחה שמיכל צמות כבר כמה שנים בתחום, ואני לא יודעת מה לימדו פעם, אבל אני יודעת שהגעתי לרעיונות "רצף" למניהם (על פי הם אני מנסה לגדל את ביתי בת החמישה חודשים) דבר ראשון מהלימודים. כי לומדים את בולבי, ולומדים על חשיבות "שעת הזהב" שאחרי הלידה, ולומדים על חשיבות ההנקה ועוד ועוד. ואגב, חדר השאיבה (המצוייד להפליא בספות ומקרר) בבית הספר לעו"ס הוא אחד העמוסים. עד כדי כך שצריך להביא מפצל לחשמל. רוצה לומר: כנראה החומר מופנם.

מה שכן - אני חייבת להסכים אם מה שכתבה כאן בשמת. עו"ס זה כמו לידה בבית חולים, או בעצם כמו כל שרות ציבורי אחר, אתה לא יודע על מי אתה נופל. וכמו כול מקצוע: יש רק כמה מעולים ביותר, הרוב בינוניים, ועוד כמה ממש גרועים שעושים שם רע למקצוע.

זה מספיק כדי להסכים עם מה שנכתב פה על ידי כמה כותבות: לפנות לרווחה צריך להיות מוצא אחרון. בכלל, לדעתי תמיד עדיף להגיע לפתרון לא פורמלי מאשר פורמלי. תמיד עדיף הסכמה מחוק.

לא התקרבתי ללמצות את כול מה שיש לי להגיד על מה שנאמר פה, אבל אמשיך אחר כך

ושוב תודה לכל הכותבות שהשקיעו בכתיבת דף זה

תודה לך, שהשקעת וכתבת @}

משפחות שאין בהן את ההתעללות וההזנחה, שירותי הרווחה עוזבים אותם. כמו שעזבו את שושו ושחר. כמו שעזבו את ענת,

מיכל, לא נראה לי נכון לציין שמות מפורשים, במיוחד כאלה שלא צויינו כאן. בכל אופן, חלק מהאנשים בדוגמאות שהבאת שינו את דרכם בצורה קיצונית תחת איום הרווחה, וכך עזבו אותם. זה לא נקרא "עוזבים אותם". (לא שזה משנה. כמה שידוע לי, המשפחות המדוברות כבר נמצאות רחוק מסיפורי האימה מול הרווחה, והן מאושרות והילדים בהן מאושרים, אבל חשוב לשים לב לאמת גם אם עבר זמן.)

עדי א
תודה לך, שהשקעת וכתבת

Oitrx]וכן כך dGbuc[/po]
איפה אנחנו חיים.

מחקתי את ההצצה לחיים פרטיים של אנשים שלא ביקשו אותה. אאוטינג כזה זה בשביל רוטר, לא באופן.

מחריבת שמחות

סתם. מקבלת.

לפני זמן מה החלטנו להודיע לאחות טיפת חלב שלנו שאנו מעוניינים להפסיק את מעקב הגדילה ונבוא רק לחיסונים ושגדילה נעקוב לבד.
האחות נפגעה ואמרה שהיא תצטרך לדווח.
אחרי שבועיים התקשרו אליי ממחלקת רווחה ואמרו שהופנתה תלונה נגדנו, וכששאלנו אמרו שזו אחות מטפת חלב, שאמרה להם שאין לה תלונה ספציפית, אבל מכיוון שהיא לא יכולה לעקוב, אז שהרווחה יעקבו.
אני די חוששת, מטעמים מובנים.
מה אפשר או צריך לעשות?

הם רוצים לבוא לראות את הבית.
ואז שנה לראות שאני עושה מעקב, ואז עוד פגישה וזהו.
איך אני מונעת את זה בלי להסתכן?

איך אני מונעת את זה בלי להסתכן?
כותבת מכתב מסודר ומנומק בו את מסבירה את בחירתך, מתעדת את דברי האחות שמנסה בסך הכל לשמור על עצמה מתביעות, ומבקשת שיניחו לך מאחר שאין סיכון. לא מתנגחת, לא מבקרת את המערכת, אומרת שמבינה שפועלים מדאגה, ומסבירה כיצד את מגלה אחריות בקבלת החלטותייך.
אין באמת כוח אדם לעקוב אחרי שטויות, ואם את נשמעת אחראית ומאורגנת, אין להם סיבה לדאגה. הבעיה היא שכולם נדרשים לכסת"ח, ולכן פונים אלייך.

הבעיה היא שכולם נדרשים לכסת"ח, ולכן פונים אלייך.

נכון. קחי גם בחשבון שלא כל פניה של רשויות הרווחה היא פנייה בצל החוק. פנייה בצל החוק היא רק אם קיים חשש כלשהו שאת מסכנת את ילדיך, וזה כנראה לא המצב כאן, כי נראה שקיבלת החלטה מודעת מסיבותיך, ולא מתוך הזנחה. אני רק אומרת כדי שתזכרי שאת לא חייבת להן כלום.

דבר נוסף שכדאי שיהיה לך בראש הוא, שלעובדות סוציאליות אין ביטוח מקצועי, כלומר: הן חשופות לתביעות אישיות אם הן פועלות ברשלנות. לכן, אם את חשה שמי מהן נוהגת בדרך שעלולה להיות רשלנית, תזכירי לה את העניין הפעוט הזה.

(אני כותבת כאחת שתקבל את מס' רשיון לעו"ס בעוד כארבעה חודשים)

תודה. ננסה.

חברת כנסת מרינה סולודקין: רשויות הרווחה חוטפות ילדים ממשפחות נורמטיביות

מתוך הקישור שהביאה אהבת:
"מדובר בהוצאת ילדים בלתי מוצדקת בכל השכבות החלשות במדינה. רוסים, אתיופים, אמהות חד הוריות, גרושות, משפחות מעוטות יכולת."
מזכיר לי את מה שקורה לגבי אישורים לחינוך ביתי. עצוב שככה המדינה מתנהלת.

שליחה על ידי ללו* » 09 דצמבר 2012, 08:50

רק הבוקר התפרסם בהארץ תחקיר על מניעת הריון הורמונלית כפויה לעולות מאתיופיה במחנות מעבר )-:

מי יהיה הכחלון של המדיניות ה1984-ית הזאת??

מרגיעון: כולנו זקוקים לחסד .
אוי אוי.

צוויל

מי יהיה הכחלון של המדיניות ה1984-ית הזאת??
הצחקת אותי...
כחלון היה שר הרווחה
העדיף להתעסק בתחום הסלולר, הפופולרי יותר...

S-:
וואללה, צודק.
כחלון אם כך, במובן של כחלוניזם, שיחולל מהפכה כחלונית בתחום הזה...
שיכחלן את רשויות הרווחה לכדי שיזכרו במטרה המקורית להיותם - טובת הילד ושאר פרטים טפלים...

צוויל

ומילה בבקשה בנוגע לחירבת אל-פאשה, מה הקשר, אם יש?

צוויל

ומילה בבקשה בנוגע לחירבת אל-פאשה, מה הקשר, אם יש?
אין שום קשר.
ח אלפשה = חטא על פשע

אם כבר הדף עלה ל"מה חדש", אני חייבת להביא גם נקודת אור (בכל זאת חג החנוכה). דברים יפים שקראתי לאחרונה, בפסק-דין של בית המשפט העליון (מפי השופט אליעזר ריבלין):
"החשש קיים תמיד והוא עשוי לרפות ידיים. הוא אינו מוצא ביטוי בהתנהגותה של האם היום ובאורח חייה, אך הוא אורב תמיד מעבר לפינה. הוא מאיים תמיד. קל היה לנו ללכת בנתיב אליו מובילה המדינה בנחרצות חסרת סייגים. התוצאה "הבטוחה" היא, ללא ספק, קריעתה של הילדה מחיק אִמה והעברתה למשפחה המבקשת לאמצה. העתיד הסוציו-כלכלי שם נראה מייטיב. יש בו ניצוצות של עושר ואולי גם אושר. לעומתו אורבים חיים של קושי, אך גם חיים טבעיים במסגרתם חיים ונאבקים יחד לחיים טובים יותר, אֵם ובתה. החשש כאמור אורב. הספק תמיד מאיים... משום כך איני יכול להיות שותף לפסקנות המאפיינת את עמדת המדינה במקרה זה. במקרים רבים דווקא הספקנות אינה מידה מגונה; ואילו הפסקנות האולטימטיבית יש בה תמיד מידה של יוהרה. קל היה לי ללכת בנתיב אותו מתווה העותר – אך הלב אינו נותן."
למען הסר ספק ואי הבנות, הדברים נכתבו במסגרת החלטה שלא להוציא את הילדה מבית אימה.

שיכחלן את רשויות הרווחה לכדי שיזכרו במטרה המקורית להיותם - טובת הילד ושאר פרטים טפלים...
לא שזה נורא קשור, אבל עוד פרט בקש לכחלון: מאז השינוי בתחום הסלולר אולי ירד המחיר לצרכן, אבל כיוון שלא הורחבו במקביל תשתיות (הרי המפעילים הנוספים הם וירטואלים, כלומר, אין להם עוד "תאים" סלולרים, הם שוכרים אותם מהחברות הקיימות) איכות השיחות ירדה, ויש בעיות בשליחת אס אמ אסים.
בתור אחת כיוון שהמטרה הראשונית של חברות הטלפון זה לספק תקשורת, אני לא בטוחה אם אכן כחלון לקח אותנו לשם.
ובטח שלא הייתי רוצה לראות שינוי מהזן הזה ברשויות הרווחה.
וגם לא ממש בא לי שיקצצו שם משרות במאות.
תודה.

עדי א - מרגישה שנתת עצת אחיתופל, ומצטערת אם ירגיש פוגע, אבל חשוב בעיני -
_דבר נוסף שכדאי שיהיה לך בראש הוא, שלעובדות סוציאליות אין ביטוח מקצועי, כלומר: הן חשופות לתביעות אישיות אם הן פועלות ברשלנות. לכן, אם את חשה שמי מהן נוהגת בדרך שעלולה להיות רשלנית, תזכירי לה את העניין הפעוט הזה.
(אני כותבת כאחת שתקבל את מס' רשיון לעו"ס בעוד כארבעה חודשים)_
אני גם עו"ס ושי לי ניסיון בלשכות רווחה (גם כפקידת סעד לחוק נוער). מנסיון שלי דווקא אמירה/רמיזה כזו - עשויה להפעיל את העובדת הסוציאלית לפעול נגדה. (להלחץ, לדאוג שהכל יהיה מתועד וכתוב, לשים לב שלא מפספסת כלום - ושלא יהיה בעיה עם זה אחר כך - כי יש את המחוייבות לשים לב לדו"ח של הגורם המקצועי - טיפת חלב ולוודא שהילד לא נופל בין הכסאות, ששם את מחוייבת מקצועית ועוד).
וגם מה שכתבת לא בהכרח מדויק - גם אם היא נתבעת באופן אישי, ברוב מקומות העבודה - יש לה גיבוי לתביעות ממקום העבודה - הן של יעוץ משפטי והן של תמיכה משפטית. יש גם עו"סיות (בייחוד העצמאיות שבהן)
שיש להן ביטוח כזה בנפרד. ויש גם עו"סיות עצמאיות שעובדות במרכזים של העיריות (אני כרגע במרכז כזה, מרכז לגיל הרך).
אבל העניין של הדיוק - פחות מהותי. מישהי שתבוא עם האמירה הזו, יכולה להתפס גם כמאיימת, ומתוך המקום הזה - כמי שיש לה מה להסתיר. זה מאד טריקי.
הדרך הנכונה בעיני היא לבוא מתוך מקום שאני ברורה בדרך שלי - זה מה שבחרתי ממקום מודע, מטפלת נפלא בילדים ודואגת להם. מוזמנים לראות ולהנות מיופי היצירה המופלאה שלי - ולהמשיך הלאה, כי אין על מה להתעכב כאן. זה יכול להיות גם במכתב וגם בשיחה. לתת את התחושה שאת רצינית ואחראית.
מרגיעון: כבוד אפשר רק לתת. מהניסיון שלי - כשנותנים אותו, גם מקבלים. @}

_גם מה שכתבת לא בהכרח מדויק - גם אם היא נתבעת באופן אישי, ברוב מקומות העבודה - יש לה גיבוי לתביעות ממקום העבודה - הן של יעוץ משפטי והן של תמיכה משפטית. יש גם עו"סיות (בייחוד העצמאיות שבהן)
שיש להן ביטוח כזה בנפרד.
דווקא מדויק מאוד. הגנה מתביעה כעובד מדינה אם פעלת בתום לב גו', אין ביטוח נגד תביעה אישית. תבדקי אותי. יכול להיות שהעצמאיות היום מבטחות את עצמן. זה לא נכון כלפי הרוב המוחלט של העוס במחלקות.

מרגיעון: כבוד אפשר רק לתת. מהניסיון שלי - כשנותנים אותו, גם מקבלים.
איזה אמירה מתנשאת. למה שמישהו יתן לך כבוד? מי חייב לך מה? קיבלת עודף סמכויות, בלי שלצד השני יש יכולת להתגונן. אז הוא גם צריך לכבד אותך?
למה? על כך שאת מפעילה עליו כוח שאין לו יכולת לעמוד בפניו? על כך שאת מייצגת ממסד שמדכא קבוצות אוכלוסייה חלשות? על כך שתפקידך הוא להפחיד אנשים לבל יעזו להמרות את פי האשכנזייה הלבנה חילונית שיושבת מולם (וזה לא רלוונטי גם אם שם המשפחה שלך הוא מועלם)?

עצם הקונספט, שנדמה לך שהאנשים שאת תוקפת אותם צריכים להודות לך על המתקפה שלך מביך אותי.

מיכל, עניתי לך ומחקו את ההודעה לפני שהספקתי להגיד ג'ק.
אני חולקת על רוב ככול מה שאמרת. וחושבת שהוא מבטא התנשאות גדולה מאוד.
אני חושבת שמאזן הכוח בין הפונים לקבל את שירותי העבודה הסוציאלית לבין העובדות הסוציאליות צריך להשתנות באופן מהותי, ולטובת מקבלי השרות.
ברור שפקדית סעד נותנת למעשה שרות למדינה ולא לפונה, אבל לדעתי, גם לה, כדאי להזכיר שיש דבר כזה קוד אתי, ושהיא מחוייבת לפונה קודם כול, ולפני הכול.

ובאופן כללי, אני בעד להזכיר למי שהמדינה שמה בידיו סמכות שהוא לא אלוהים.

(ואני חייבת לציין שאני חברה דיי פעילה כאן, היה גם אפשר להשאיר לי הודעה לשנות את הניסוח או משהו)

המממ. עדי, אני חושבת שמיכל התכוונה להגיד משהו אחר.
אבל יכול להיות שאני הבנתי לא נכון.
אני קראתי את דבריה של מיכל כנסיון לעזור לאמהות ולהגן עליהן מפני טעות שעלולה לסבך אותן בצורה בלתי הפיכה עם רשויות הרווחה, מפני שלדעתה הטקטיקה שהצעת (להזכיר לעו"סית שאפשר לתבוע אותה) עלולה לפעול כבומרנג נגד האמא משתי סיבות:
האחת, היא תגרום לעו"סית להיות נגד האמא מפני שהיא תבין את זה לא כניסיון להתגוננות של האמא אלא כתוקפנות נגדה: משמיעים נגדה איומים שיתבעו אותה. זה מורכב: גם - אם האמא הזאת מאיימת, מה היא מסתירה? סימן שהיא חשודה ויש לה מה להסתיר (וזה לא לטובת האמא). שני, אם האמא הזאת מאיימת, אני מרגישה מאויימת ועכשיו אני אעשה הכל לכסת"ח את עצמי בצורה הרמטית (וזה לא לטובת האמא). שלישי, אם האמא הזאת מאיימת - צריך להוריד לה את הראש מהר!

מצד שני, מיכל מנסה לומר שלא ממש אפשר לתבוע עו"סיות כך שריאלית, מי שמאיימת בתביעה מסתכנת, העו"סית לא מסתכנת.

לפיכך, אני הבנתי את דבריה של מיכל כאזהרה למי שעלול להיפגע מהרווחה, לא לנקוט טקטיקה כזאת, להגנתו ולטובתו. כי היא תקומם עליו את העו"סית וכי היא איום נטול שיניים.

מיכל ממליצה לאמא להיות חזקה ושלמה עם עצמה ולשדר כבוד לעו"סית וגאווה בעצמה.
(אבל מיכל, זו בדיוק הבעיה: אלה שמרגישות ככה, באמת העו"סיות לא תוקפות אותן. הן תוקפות את מי שמוחלשים!!! את מי שאינם מסוגלים להתנהג בשלווה ובעוצמה, או שאין להם כלים להתנהל מול העו"סית או להגן על עצמם).

בעיקרון אני (זו עכשיו הדעה שלי, לא נסיון לפרש את דברי אחרות) רואה את זה כעצות איך להתמודד עם המאפייה.

אם בא מישהו עם אקדח אליך הביתה, ויש לו זכות מהמדינה לירות עליך באקדח הזה, וגם אם זה לא בצדק אתה תחטוף את הכדור אבל אותו יוציאו נקי - הדבר האחרון שאתה רוצה לעשות מול האקדח השלוף זה להזכיר לאותו מישהו שאפשר לתבוע אותו.
כמו המפגרים האלה בסרטים שתמיד מנסים לאיים על הרוצח שהם יודעים שהוא רצח והם יגלו את זה למשטרה.
מייד הרוצח רוצח אותם, כמובן, כי הוא הרי רוצח. מצד אחד לא רוצה שאף אחד יאיים עליו ומצד שני כבר הוכיח שאין לו בעייה לרצוח בני אדם, אז מה הבעיה עוד אחד.
הדרך להתמודד עם כאלה היא לא לאיים עליהם.

מיכל, עניתי לך ומחקו את ההודעה לפני שהספקתי להגיד ג'ק
לא מחקו את ההודעה שלך. תיקנתי שגיאה בהודעה של מיכל ובטעות זה דרך על התוספת שלך כי שמרתי בו זמנית אבל תיקנתי את זה, אולי לא שמת לב אבל הודעתך נמצאת מעל התוספת החדשה שלך...

מצד שני, מיכל מנסה לומר שלא ממש אפשר לתבוע עו"סיות כך שריאלית, מי שמאיימת בתביעה מסתכנת, העו"סית לא מסתכנת.
תשמעי, כתבתי את זה בהודעה שמחקת לי. זה לא נכון. מיכל פשוט טועה, אולי יש שלוש עוס שעובדות פרטי ומבטחות את עצמן, זה לא נכון לגבי רוב ככול פקידות הסעד. נקודה. אם את רוצה פוטנוט מסודר אשלח לך. אפשר לתבוע עוסיות בתביעה אישית. וברגע שנשים חזקות, כמו למשל נשים שלא מחסנות מבחירה גם יעשו את זה, זה יהיה צעד חשוב מאוד בדרך לשירותי רווחה הוגנים יותר.
נכון, אנחנו יודעים מרפואה שרפואה מתגוננת זה גרוע, אבל גם ההפך, שכול הכוח הוא בידי בעל השררה זה לא להיט.

תראי, עובדות סוציאליות, רובן ככולן, רגילות להתעמר בפונים לקבל מהם שרות. בעיני, מדובר במאבק כמו בחדרי לידה. כמו שפעם רופא חשב שהוא יכול לפקוע מים בלי לשאול (והיום לפחות בבתי החולים במרכז אז קצת פחות), כך עו"ס חושבת שהיא יכולה להתערב בהאם תחסני או לא תחסני. אז מה את מציעה? להתכופף מול זה?

אני לא מציעה את זה. אני מציעה להזכיר לאנשים את מגבלות כוחם. אני לא חושבת שזה מעורר חשד, את חושבת שזה מעורר פחד, ופחד שחסר מאוד במערכת.

אני גם חייבת להגיד, שהנושא כול כך מרתיח אותי, ואני מצטערת מראש עם ניסוחיי יוצאים תוקפניים.

גם אני חייבת להגיד... עובדות סוציאליות רגילות להתעמר בפונים ??

זו קצת הסחפות.

תראי, עובדות סוציאליות, רובן ככולן, רגילות להתעמר בפונים לקבל מהם שרות.

רובן ככולן? את מכירה את כולן? או את רובן?

גם אם הנושא מרתיח אותך אני בעד לנסות ולדייק את האמירות שלך.
אם הבנתי נכון את יוצאת נגד המדיניות שמאפשרת התערבות בחיי הפרט ומעצם זה נגד העוסים שמבצעים אותה. מנסיון העבר שלי כעוסית פעילה כעשור, יש טווח של התערבות ויש הרבה מקום לביטוי אישי. זה בהחלט לא תמיד תפקיד שנעים למלא אותו אבל בין זה לבין התעמרות המרחק גדול. בהתעמרות קיימת כוונת זדון ורצון להרע. זה לא קיים, בעיני לפחות אצל מי שמבצעים משהו שהם חושבים כנכון, בניגוד לדעתי. הם טועים אבל לא בהכרח מתעללים. יש כאלו שכן וכאלו שלא. כמו בכול מקום.

מנגנון העבודה הסוציאלית (מייצרים נזקקים).
"חטיפת ילד מאמו עי משרד הרווחה (הועבר למשפחה אומנת שסיממה אותו בכדורים).
post]משרד הרווחה מאשפז ילדים בכפיה 12[/po].html (במוסדות שבהם הם עוברים התעללות).

אפשר לתבוע עוסיות בתביעה אישית.
זה נכון מבחינה טכנית בלבד. מהותית, אם כוונתה של העו"סית הייתה לבצע את תפקידה ולא להרע, המדינה יכולה לקחת את התביעה על עצמה, כלומר להיות נתבעת במקום העו"סית, וכך המדינה נוהגת לעשות בתביעות נגד עובדי ציבור - שוב, אלא אם כן באמת מדובר במקרה חריג שהיה בו זדון. גם אחרי שהמדינה תיקח על עצמה את התביעה, היא תהנה בדרך כלל מחסינות. אם העו"סית היא כב רלא הנתבעת בתביעה אין משמעות לכך שאין לה ביטוח.
המנגנון הזה נועד בשביל למנוע בדיוק את האפשרות שעובדי מדינה יחששו להפעיל סמכויות בגלל פחד מתביעה.

תראי, עובדות סוציאליות, רובן ככולן, רגילות להתעמר בפונים לקבל מהם שרות.

לא יודעת מה נסיונך, וגם אני פגשתי לפחות שלוש שהיה צריך להשליך לצינוק לתמיד, רצוי עם רמשים לא מוכרים על הקרקע .
אולי כתבת בסערת רוח, אבל המשפט הזה בעייתי מאוד כי הוא פשוט לא נכון (-: ופוגעני מאוד. תוכלי לתקן?

_תראי, עובדות סוציאליות, רובן ככולן, רגילות להתעמר בפונים לקבל מהם שרות.
רובן ככולן? את מכירה את כולן? או את רובן?_

לא מוכנה לתקן. אני עומדת מאחורי דברי. ולא, אני לא מכירה את כולן. אני משתמשת בדבר הזה שנקרא מדע, שבו חוקרים אולי לא את כול הפרטים באוכלוסייה, אלא חלק ועושים מזה הכללה. ויש מחקרים על איכות שירותי הרווחה בישראל. אז בלי להפוך את זה לשיעור בשיטות מחקר, אני יכולה בהחלט להגיד שקראתי בשלושה חודשים האחרונים את כול (אני מקווה, ואם לא את הכול אז בטח את כול מה שבר חיפוש במפתח מאמרים) מה שנכתב על עובדות סוציאליות והאופן שבו הן מתייחסות לפונים שלהם בישראל, ואני יכולה להגיד בהחלט שיש תמימות דעים בין החוקרים בתחום שהשירות במחלקות הרווחה הוא גרוע, מייצר מה שנקרא "קואליציה של ייאוש", מקטין את הפונים, מזלזל ביכולות הקוגנטיביות שלהם, מאשים אותם במצבם הכלכלי, ועוד כהנה וכהנה סופרלטיבים.
אני מפנה אותכן למאמר המצוין של מיכל קרומר נבו ועדי ברק " מחקר פעולה משתף: מערכת הרווחה מנקודת מבטם של צרכני שירותי הרווחה". שם תוכלו לקרוא על איך צרכנים של שירותי רווחה תופסים אותן. לדעתי אומרים שם את מה שאני כתבתי כאן באופן חד וחלק.

בהתעמרות קיימת כוונת זדון ורצון להרע. זה לא קיים, בעיני לפחות אצל מי שמבצעים משהו שהם חושבים כנכון, בניגוד לדעתי. הם טועים אבל לא בהכרח מתעללים. יש כאלו שכן וכאלו שלא. כמו בכול מקום.
לא מסכימה. אנשים מתעמרים מאנשים חלשים מהם בכול מיני סיטואציות. למשל, מכ בטירונות יכול להתעמר בפקודם שלו. אני חושבת שזאת הקבלה טובה. זה שמישהו חושב שמשהו נכון עוד לא הופך אותו ללא רע כלפי אדם אחר.
ראי אמא שאוהבת יותר בעניין זה. עובדת סוציאלית, ולא משנה אם היא חושבת שהיא פועלת מתוך כך שהיא קדושה מעונה בכך שהיא מסכימה לדבר עם, לא עלינו, אנשים עניים, זה עוד לא הופך אותה לטובה להם. אנשים מונעים להגיש "עזרה" מכול מיני מניעים. ממש לא כולם טהורים.

יש כאן דיון עקרוני. אני במקום מיכל צמות וכל השאר, הייתי מוותרת על התעקשות בענייני כבוד והייתי בוחנת את הנושא העקרוני. חבל להיתפס עכשיו לענייני אגו, אפשר לוותר עליו ולהבין כפי שעדי כתבה, שהנושא הוא בנפשה וגם אם דבריה לא נוסחו ביתר עדינות, אפשר להבין מאיפה זה יוצא ולדלג על זה.

האחת, היא תגרום לעו"סית להיות נגד האמא מפני שהיא תבין את זה לא כניסיון להתגוננות של האמא אלא כתוקפנות נגדה: משמיעים נגדה איומים שיתבעו אותה. זה מורכב: גם - אם האמא הזאת מאיימת, מה היא מסתירה? סימן שהיא חשודה ויש לה מה להסתיר (וזה לא לטובת האמא). שני, אם האמא הזאת מאיימת, אני מרגישה מאויימת ועכשיו אני אעשה הכל לכסת"ח את עצמי בצורה הרמטית (וזה לא לטובת האמא). שלישי, אם האמא הזאת מאיימת - צריך להוריד לה את הראש מהר! תודה בשמת @} היטבת לתאר את מה שהתכוונתי אליו.

_תראי, עובדות סוציאליות, רובן ככולן, רגילות להתעמר בפונים לקבל מהם שרות. בעיני, מדובר במאבק כמו בחדרי לידה. כמו שפעם רופא חשב שהוא יכול לפקוע מים בלי לשאול (והיום לפחות בבתי החולים במרכז אז קצת פחות), כך עו"ס חושבת שהיא יכולה להתערב בהאם תחסני או לא תחסני. אז מה את מציעה? להתכופף מול זה?
אני לא מציעה את זה. אני מציעה להזכיר לאנשים את מגבלות כוחם. אני לא חושבת שזה מעורר חשד, את חושבת שזה מעורר פחד, ופחד שחסר מאוד במערכת._
מצטערת, נפלת על העו"ס הלא נכונה. אין לי כוונה לפחד מהלקוחות שלי (וכן, כל מי שפוגש אותי בתפקידי כעו"ס גם ברווחה הוא לקוח, בדיוק כמו זה שבא אלי לקליניקה הפרטית) ולגמרי יש לי כוונה לתת להם כבוד.
אני מסכימה איתך בלב כבד עם העובדה שעו"סיות רבות לא ידועות לעשות את תפקידן נאמנה - שהן עמוסות, שהן לא מספיק יודעות ושהן לא מספיק מודרכות ושהן בהחלט לא תמיד אנושיות מול האנשים שמגיעים אליהן. וכן - יש בינהן גם מתעמרות. מכאן ועד להכליל על כל העו"סיות - כי קראת מחקרים שכך אומרים. תסלחי לי, זו הכללה בוטה ובמקום כלשהו גם מעליב את האינטיליגנציה.
כעו"ס יש לי מספיק שנים ומספיק ניסיון ומספיק ענווה (וכן, זה משהו שלוקח זמן ללמוד) לעמוד מול הלקוחות שלי ממקום מכבד ותוהה ולשמוע אותם - ולא ממקום שיודע כל ויחד עם זה להיות בטוחה בעצמי בדרך שלי. אבל בינינו - לא מדובר בי אישית, גם אם אני עונה על התיאור שלך - בטוח יש כמה עו"סיות במדינתנו שעושות עבודתן נאמנה, דואגות ללקוחות שלהן - ומותר להן להנות מהספק.
(מכירה כמה כאלו אפילו באופן אישי).
ויש גם אחריות עם היותך עו"ס - אמרה לי פעם אמא (שטיפלתי בה כפקידת סעד - עשינו בין היתר עבודה על טיפול ללא אלימות בילדיה) שהיא שונאת עובדות סוציאליות, כי כולן ידעו שאמא שלה מרביצה לה ובכל זאת השאירו אותה שם. ואני מאמינה שצריך תמיד לעשות הכל, אבל הכל כדי שילדים ישארו עם ההורים שלהם, ואם צריך - להשקיע מאמצים שהבית שלהם יהיה מקום שטוב לגור בו לילדים (ברמה הכי בסיסית - שלא מרביצים להם, שלא מקלחים אותם במים רותחים, שלא משאירים אותם שעות מחוץ לבית. תאמיני לי, ראיתי הרבה).

_אפשר לתבוע עוסיות בתביעה אישית.
זה נכון מבחינה טכנית בלבד. מהותית, אם כוונתה של העו"סית הייתה לבצע את תפקידה ולא להרע, המדינה יכולה לקחת את התביעה על עצמה, כלומר להיות נתבעת במקום העו"סית, וכך המדינה נוהגת לעשות בתביעות נגד עובדי ציבור - שוב, אלא אם כן באמת מדובר במקרה חריג שהיה בו זדון. גם אחרי שהמדינה תיקח על עצמה את התביעה, היא תהנה בדרך כלל מחסינות. אם העו"סית היא כב רלא הנתבעת בתביעה אין משמעות לכך שאין לה ביטוח.
המנגנון הזה נועד בשביל למנוע בדיוק את האפשרות שעובדי מדינה יחששו להפעיל סמכויות בגלל פחד מתביעה._
גם זה נכון. אבל אני התכוונתי יותר למקום שהאשה שמאיימת - בין אם אכן רוצה לרוץ לבתי משפט ובין אם לא (שגם זה תיק בפני עצמו, גם לאשה עם כוחות) - יכולה להחוות על ידי העובדות הסוציאליות כתוקפנית, ומשם כמישהי שצריך לבדוק אם היא לא כזו כלפי ילדיה. וזה לא ממקום מתנשא - זה ממקום עם ניסיון. הייתי שם. (הייתי נוכחת במקרה שהיה עניין עם אמא שקילחה את בנה בן ה-5 והמפקחות חשבו שזה חריג וצריך להדליק נורה אדומה, ואני אמרתי בקול רם "הי, גם הילד שלי בגיל הזה ואני מקלחת אותו" ואמנם פתחו עלי זוג עיניים, אבל ירדו מהאמא עצמה) זו רק דוגמא קטנה לשטויות שיכולים עליהם להתפס אם את נראית לא אמינה או אם יש משהו נגדך באופן אישי. ואם מישהי לא יודעת מול מי היא עומדת - עדיף לבוא ממקום בטוח בעצמך ומכבד כמה שניתן, כדי שהצד השני יחווה אותך ככזו ולא יכנס איתך לפינות. כי מי שמגיעה לא רוצה עכשיו מלחמת כבוד ובתי משפט, כל מה שהיא רוצה זה שיבינו שהיא מבחירה מודעת לא מחסנת ויניחו לה ולילדיה לנפשה. הלוואי וזה לא היה כך - אבל בפועל זה כך. לא צריך להכנס עם הראש בקיר בכח.

אני במקום מיכל צמות וכל השאר, הייתי מוותרת על התעקשות בענייני כבוד והייתי בוחנת את הנושא העקרוני. נקודות נפלת על העניין הלא נכון. אין לי שום ענייני כבוד - ציטטתי את המרגיעון - מתוך הכוונה שאם באים מראש במקום של לאיים על מישהי שרק פונה אלייך, זה לא מכבד ונתפס בצורה אחרת. מבחינתי לקוחה שמגיעה אלי דרך לשכת הרווחה ולקוחה שמגיעה לקליניקה הפרטית יקבלו את אותו היחס.

מרגישה פתאם דה-זה-וו לפורום שהיה לפני כמה שנים - איפה כל הפלוניות למיניהן שצריך אותן (;
יצא לי קצת ארוך ומבולבל. יאללה להדלקת נרות. חג שמח.

גם אני פגשתי לפחות שלוש שהיה צריך להשליך לצינוק לתמיד, רצוי עם רמשים לא מוכרים על הקרקע

פלוני המצטט מעלי, מה עניינים? הכל בסדר? (-: מה הרעיון לצטט חלק ממה שכתבתי? זה מוציא את המשפט מהקשרו ומלבה את האש סתם. וואי שאלוהים יעזור לי לא הייתי צריכה להיכנס לדף הכואב הזה.

מיכל יקרה, את לא צריכה אף פלונית מלפני כמה שנים. הסברת מצויין. בכנות, בעיני אתן, עובדות רווחה, מנסות לקיים שפיות במקום בלתי אפשרי, ואוזלת היד מביאה לכל מיני מקומות אפלים ופרשנויות אישיות, חלקם כאמור לא עלינו. (אני מכירה היטב את הפלוניות שנכנסו בך אז, (-: אולי את דווקא צריכה אותנו ולא את אלה שמריעים לך ביציע ועלולים שלא במזיד לגרום לך להירדם בשמירה. במילים אחרות: מוטב להקשיב למה שמשאיר אותך ער, ובדיון כגון זה אלה כנראה הקולות הפחות נעימים. )

אחרי כל הקישורים שהבאתי כאן על הוצאת ילדים ממשפחותיהם על ידי הרווחה בתואנות שווא, ועוד הרבה שראיתי ולא הבאתי כאן מתוך שחסתי על הקוראים -
הולכת ומתגבשת בי הדעה שהרווחה זה גוף שעדיף לא להתקרב אליו, וממש לא כדאי לנסות להיעזר בו בשעת הצורך - זה עלול לבוא לך בהפוכה.

(וזה למרות שאני בטוחה שיש גם עובדות סוציאליות טובות והגונות, אי אפשר הרי להכליל, אך כיוון שאין לך מושג על מי תיפול, ויש כלכך הרבה רוע וזוועה שם שעטופים באצטלה של 'רצון לעזור' ושל 'טובת הילד' לכאורה - שאם תיקח את הסיכון אתה עלול למצוא את עצמך בגיהינום עלי אדמות, פשוטו כמשמעו, אז כאמור, שומר נפשו ירחק...)

אהבת עולם - קראתי בתחילת הדף - וראיתי שזה אותו דף עצמו. P-:
לגבי הקישורים של הוצאת ילדים מהמשפחות וכו' - אני לא תמיד מאמינה לסיפור כמו שהוא מובא בתקשורת, כי יש הרבה דברים שלא יודעים, שהם מאחרי הקלעים ולא באים בסיפור עצמו - שתמיד מסופר רק מצד אחד. לעובדים הסוציאליים אסור (מפאת החוק) לחשוף את הצד המוכר להם של הסיפור. וכך יוצא שילד שחווה התעללות כבדה מהוריו, הם מספרים שלקחו להם אותו ללא סיבה (והם באמת לא רואים סיבה, ולא מבינים את ההתעללות, או את מה שגרם לעובדים הסוציאליים לפחד על הילד ברמה כזו שהוא יוצא מהבית). ואני לא אומרת שאין סיפורים שהם אמיתיים, ושאין טעויות, רק שאני לא ישר מקבלת את הסיפור כפי שהוא מפורסם בתקשורת.
לצערי חייבת להודות שיש משהו מפחיד בלפנות לרווחה (כמו בכלל בלהיות תלוי במישהו). יש מצב שאם הייתי צריכה הייתי מחפשת דרכים חלופיות, אלא אם כן הייתי מכירה את הנפשות הפועלות, או מצליחה לברר ולשמוע עליהן מיד ראשונה. זו בהחלט לא הייתה מהאופציות המועדפות עלי בקריאה ראשונה.

מיכל יקרה, את לא צריכה אף פלונית מלפני כמה שנים._ _אולי את דווקא צריכה אותנו ולא את אלה שמריעים לך ביציע ועלולים שלא במזיד לגרום לך להירדם בשמירה. במילים אחרות: מוטב להקשיב למה שמשאיר אותך ער, ובדיון כגון זה אלה כנראה הקולות הפחות נעימים. דג חתול אם תקראי בתחילת הדף - דווקא הפלוניות והפלמוניות היו נשים נפלאות שלגמרי אתגרו ופתחו את החשיבה. היה לא פשוט ומאתגר. אני למדתי מהן הרבה. מקווה שגם תרמתי. @}

מכאן ועד להכליל על כל העו"סיות - כי קראת מחקרים שכך אומרים. תסלחי לי, זו הכללה בוטה ובמקום כלשהו גם מעליב את האינטיליגנציה.
תראי, מיכל, הכללה, היא מטבעה, איך לומר, הכללה. מה את מציעה? לא להגיד שום דבר על שום קבוצה כי יש פרטים שזה לא נכון לגביה?
הצעה שיהיה קשה להתקדם איתה לאיזה מקום שאוסף ידע על משהו.

אבל את, כך אני מבינה, מציעה גם ככה לא ללמוד ממחקר. הצעה מעניינת. מסבירה אולי למה המקצוע נראה כמו שהוא נראה, בהנחה וגישתך מייצגת. אני לעומת זאת, הפנתי למחקר ספיצפי, שבו המרואיינים הם "לקוחות" (ביטוי שמרמז על בחירה, מה שלא נכון). את טוענת שיש לך צניעות, אותה אני באופן אישי ממש לא מרגישה ממה שאת כותבת. אולי כדאי לך לקרוא וללמוד על איך רואים אותך מהצד השני.

מבחינתי לקוחה שמגיעה אלי דרך לשכת הרווחה ולקוחה שמגיעה לקליניקה הפרטית יקבלו את אותו היחס.
תשמעי, זאת אחת מהאמירות הפחות מודעות לעצמן שיצא לי לקרוא לאחרונה. את רוצה לשכנע מישהו שהסיטואציה שבה את פוגשת אדם לא קובעת את האופן שבו את תופסת אותו? את רוצה להגיד לי, שאם אדם בחר לבוא אליך או שהדבר נכפה עליו בגלל סיטואציה (כנראה כלכלית, ואם את רוצה עכשיו להגיד לי שאנשים באים בשבביל עזרה נפשית אז אני מזמינה אותך להיכנס לדוחות הלמס שניתחו את סיבות הפניות לרווחה, הן רובן ככולן כלכליות)?.

זה כמו לנסות להגיד שאת תתנהגי אותו דבר לבן אדם שפגשת אותו בגינה ציבורית ובעבודה. הרי זה לא עובד ככה. אנחנו מתנהגים לאנשים, גם כי אנחנו מתנהגים שונה וגם כי הם מתנהגיםשונה וגם כי הסיטואציה כופה עלינו מניירות מסוימות בכול סיטואציה בחיים שלנו. אבל מי יודע, אולי את אחרת מכול שאר בני האדם בכול שאר הסיטואציות.
מי יודע, זאת, אחרי הכול, הכללה להגיד שרוב האנושות ברוב המקרים מתנהגת שונה בסיטואציות שונות.

עדי א
הכללה היא אכן הכללה, אולם כשאת מתבקשת לא להכליל בצורה גורפת - את אומרת "לא אחזור בי מדברי".

אבל את, כך אני מבינה, מציעה גם ככה לא ללמוד ממחקר באמת שאת מוציאה את דברי מהקשרם. אני בעצמי כותבת עכשיו את התזה שלי ולומדת רבות ממחקרים. לא ראיתי הפנייה למחקר ספציפי, אלא רק אמירה כללית שקראת מחקרים (פיספסתי משהו?). מחקרים כיודע לך יש לכאן ולכאן.

תשמעי, זאת אחת מהאמירות הפחות מודעות לעצמן שיצא לי לקרוא לאחרונה. את רוצה לשכנע מישהו שהסיטואציה שבה את פוגשת אדם לא קובעת את האופן שבו את תופסת אותו? את רוצה להגיד לי, שאם אדם בחר לבוא אליך או שהדבר נכפה עליו בגלל סיטואציה (כנראה כלכלית, ואם את רוצה עכשיו להגיד לי שאנשים באים בשבביל עזרה נפשית אז אני מזמינה אותך להיכנס לדוחות הלמס שניתחו את סיבות הפניות לרווחה, הן רובן ככולן כלכליות)?. את מכירה אותי? יודעת כמה אני מודעת וכמה לא? יודעת אילו תהליכים עברתי בחיי, בדיוק כדי להגיע למקום הזה שבו אני יכולה לראות את הלקוחה שבאה אלי לרווחה באותו מקום שבו היא מגיעה אלי לקליניקה? (וגם לקבל לקוחות מהרווחה בקליניקה הפרטית שלי בתשלום סמלי ביותר, כדי שיוכלו לעמוד בזה). באותה נחרצות שבה את מדברת על כלל העובדים הסוציאליים - כך את גם מנתחת אותי ואת רמת המודעות או אי המודעות שלי.
לא יודעת איפה בדברים שלי קראת שאנשים שבאים לרווחה לא באים בשביל כסף, או באים רק בשביל טיפול נפשי.
יכולה לספר לך שאנשים באים לרווחה מהמון סיבות. הרבה מהן כלכליות - רוצים לקנות מכונת כביסה חדשה (כן, גם כאלו) והרבה יותר שכיח - אין להם כסף לשוקולד למרוח לילד על הלחם בבוקר (במקרה שיש לחם, ואני לא מדברת על ממרחים יקרים יותר). אבל יש גם שבאים לדברים אחרים - לקבוצות של חד הוריות, להדרכה הורית (כאלו באים אלי מבחירה בעבודה שלי במרכז לגיל הרך - בלי שום כפייה, פשוט כי נותנים את זה מאד בזול - והם צריכים. הרבה פעמים הגננות מפנות אותם) ויש כאלו שגם מטופלים בכפייה. כמישהי שטיפלה בקבוצה של אבות אלימים - יכולה להגיד שזה לא פשוט לעבוד עם מי שלא רוצה. אחד הדברים היותר מאתגרים שעשיתי בחיי. הסיפוק הכי גדול שלי היה כשפגשתי במקרה את אחד האבות האלו ברחוב והוא בא לתת לי חיבוק ואמר שהילדיםשלו קיבלו אבא. הוא עשה תהליך מדהים ולקח את עצמו בידיים והייתי צריכה לחזר אחריו רבות כדי שיהיה בפגישות, וחלק מהחיזור כלל גם איום בצל החוק (ילדה עם פנס בעין וסימנים על הגב מאבא נתנו לזה את הגושפנקה המבאסת) ואין לי ספק שחלקם גם קילל אותי. היו שלא בחרו לעשות תהליך, שהמשיכו באלימות והיו שניים שאחרכך הגיעו לכלא בגלל האלימות.

את עובדת סוציאלית מתחילה, בואי נדבר אחרי שתהיי כמה שנים במקצוע (כתבת שעוד 4 חודשים תקבלי את התעודה, מכך אני מסיקה שאת חדשה במקצוע). צריך הרבה מאמץ ומודעות כדי ללמוד ענווה במקצוע הזה. אחרי חודש ברווחה את תראי איך את צריכה לעמוד בכל הקריטריונים - גם להיות אסרטיבית וברורה עם הלקוחות שלך - כי יש חוק שאת צריכה לעמוד בו ואת חייבת לעבוד על כסת"ח (זוכרת, זה שהזכרת מהתביעה כאן קודם, זו לא הסיבה היחידה לכסת"חים) ויש לך כמות תיקים מטורפת, אז לרובם מה שאת מצליחה לעשות זה לכתוב איזה מכתב, אבל את גם צריכה להבין באיזה מאה נושאים (היום קצת יותר טוב, כי מחולק לנושאים ספציפיים, אבל עדיין גם שם יש רמה מסויימת של הבנות שצריך ללמוד - ורוב המקרים לא דומים אחד לשני) מביטוח לאומי, דרך משרד השיכון (שתמיד יהיו נגד הלקוחות שלך ותצטרכי להלחם עבורם) ועד למועצה המקומית. את גם עשויה לגלות שהמנהלת שלך רק רוצה שקט תעשייתי (כאן אני מכלילה, חייבת לציין שכרגע יש לי מנהלת מופלאה. יש גם מנהלות אחרות, שבאמת רוצות לעשות, אבל גם עליהן יש עומס ומגבלות) ויש סיכוי שגם ראש הצוות שלך רוצה בסה"כ שקט - ומול זה את צריכה להתמודד. ואת גם צריכה בתוך כל זה לנסות להכיר את הלקוחות שלך- גם בשמות, בכמה ילדים יש ובאילו גילאים ומה צריך לכל ילד/ה וגם להבין כמובן מה הם רוצים- מעבר לעניין הכלכלי, שזה הרווחה לא באמת מספקת - זה ביטוח לאומי אחראי. (היכולת של הרווחה לעזרה כלכלית מאד מוגבלת,אפשר לעשות אותה בכל מיני דרכים עקיספות - כמו לעזור מול משרד השיכון לדירות או ביטוח לאומי, או למצואר רופאי שיניים מתנדבים ולהפנות אליהם ילדים בתורנות. זה מקצועש שצריך בו הרבה יכולת יצירתית).
תקראי במעלה הדף - מצאתי את עצמי בסיטואציות הזויות עם הלקוחות שלי. וזה סיטואציות שהן יכולות להיות יומיומיות בעבודה של עו"ס.

בתור מישהי שעמדה בצד הזה שבו ראתה איך מזלזלים באנשים שבאים - רק כי הם לקוחות רווחה, או רק כי הם קווקאזים או רק כי.... יכולה בהחלט לומר בלב שלם ועם יד על הדופק שלמדתי ענווה. (ושוב אני מכלילה, יש הרבה עו"סיות והרבה מהן באמת משתדלות) ומבחינתי למדתי ענווה - זה ברמות הכי קטנות, אפילו מהמקום של להציע כוס תה למי שמגיע אלי למשרד המוסדי (מה שעובדות סוציאליות לא עושות, הן משרתות בסרט נע. כשהצעתי את זה ברווחה שעבדתי בה לפני שמונה שנים המנהלת חשבה שהתחרפנתי ושאלה אותי אם אני רוצה שכל התושבים יבואו לשתות קפה על חשבוננו... מיותר לציין שזה לא עבד) מה שבקליניקה פרטית ברור שצריך להיות וזה חלק מהשירות, אבל בקליניקה ציבורית - טוב, ברובן לא.

ברור שאני מתייחסת באופן שונה לחברה שלי, או לאשה בפארק או לאדם שמגיע אלי לקליניקה. אבל אין שום סיבה שאני לא אתן אותה רמת שירות למי שמגיע אלי לקליניקה ולמי שמגיע אלי להדרכה הורית במרכז לגיל הרך. מבחינתי אותה סיטואציה - שניהם באים לקבל הדרכה הורית ושניהם יקבלו אותה, עם כל התמיכה שאני יכולה לתת.

קראתי בתחילת הדף - וראיתי שזה אותו דף עצמו
לא הבנתי על מה את מדברת?

אופס - זו הייתה תגובה ל דג חתול, לגבי הפלוניות ואלמוניות.

מיכל, אני מבינה שאת לא שם, פשוט ניסו לשדל את עדי לשנות נוסח וחששתי שהדיון העקרוני גולש לבואו ניקח שיעור בלהיות מנומסות...
את נשמעת עו"סית מדהימה ואני מקווה שיש עוד רבות. זה תחום מאוד זר לי (בתקווה שיישאר כך). נשמע לי כל כך קשה להיות בו...
לא יודעת אם הייתי עומדת בזה. זו ממש עבודת קודש (כמו עוד הרבה תפקידים אחרים כמובן) - וואו! נשמע לי כל כך מאיים להיכנס או לדעת על בית מתעלל ..איך אפשר אחר כך להמשיך את החיים כרגיל?
אני יודעת שאני מושכת לכווון קצת שונה ואפשר כמובן גם לא ממש להיכנס לזה.

שרון ס - כל מילה. @} גם אני חטאתי כמו שאת רואה כמה מילים מעלייך בהכללות. אבל כן, זה מרגיש מייאש שיש כל כך הרבה לעשות והרבה פעמים ממש פיזית לא מגיעים להכל, וצריך לעשות סדרי עדיפויות ולא תמיד באמת יש את הפתרונות שהיינו רוצים לתת. מכירה הרבה עו"סיות שנלחמות על הלקוחות שלהן - שיקבלו כמה שאפשר לתת. וכמו שכתבתי כאן לפני כמה שנים - יש כל מיני סוגים של שרברבים וכל מיני סוגים של עו"סיות. תודה שהצטרפת לדיון. שבת ברוכה לכולנו.

הכעס על רמת השירות צריך להיות מופנה למדינה על המעט שהיא מקציבה לרווחה, על המשכורות הנמוכות והעומס העצום על העו"סים בשירות הציבורי, וגם על ההפרטה ההולכת וגוברת בתחום הרווחה, שהופכת את האנשים הנזקקים ביותר למקור הכנסה גבוהה באורח שערורייתי להרבה מאוד אנשים דרך עמותות "ללא כוונת רווח" ומקדמת עוד יותר את הפתרונות שמחוץ למשפחה.
בדיוק.
ויותר מזה:
הואיל ובאופן היסטורי התפתחו במדינת ישראל המוסדות,
אז נוצרו מנהלי המוסדות האלה והעובדים בהם כקבוצת לחץ כבדה שדורשת להעביר אליה את ליטרת הבשר שלה: הם דורשים לקבל ילדים. כי אם לא יקבלו ילדים (שהוצאו מבתיהם!) אז אין להם זכות קיום ויסגרו אותם.
אז המחשבה הראשונה של מדינת ישראל כיום היא איך להחזיק את כל המוסדות האלה בחיים ולהמשיך להזרים כסף לכיסים של מי שמרוויח מהם - במקום לחשוב במקום הראשון על טובת הילד.

(יש ניצנים של שינוי אבל הם קטנים מדי ומעטים מדי, ובינתיים משפחות רבות וחיים של ילדים רבים ממשיכים להיהרס.
הרבה יותר כלכלי למדינה (שלא לדבר בכלל על כל הגורמים האחרים) לסגור לאלתר כמעט את כל המוסדות האלה (!) ולהכשיר את כל העובדים למשהו אחר בכלל: תמיכה פרטנית בתוך המשפחה.
הנתונים של הרווחה בעצמה (לא מחקרים חיצוניים אלא הנתונים של הרווחה) מעידים שהרוב המכריע של הילדים שמוצאים ממשפחות - מוצאים בגלל סיבה כלכלית גרידא וללא כל אלימות או יחס רע משום סוג (אני חוזרת: לפי עדות הרווחה!!! לא ביקורת נגד הרווחה, אלא לפי הנתונים שהרווחה בעצמה מפרסמת ועומדת מאחוריהם).
החזקת ילד במוסד למשך שנים רבות עולה למדינה פי כמה וכמה מהמעט שהיה עולה לסייע כלכלית לאותה משפחה בצרכים המצומצמים שלה, ואולי לספק לה כמה שעות בשבוע עזרה משפחתית של עו"ס או עובד של מוסדות הילדים שהוכשר לעזור למשפחה - ועל אחת כמה וכמה אם מוציאים מהבית שלושה ילדים שכל אחד מהם מוחזק במוסדות במשך שנים רבות, ואפילו לא נחשב את הנזק הכלכלי גרידא (שוב, רק רק רק הנזק הכלכלי למדינה) מזה שכתוצאה מגדילת ילדים במוסדות אנחנו מקבלים דור שני ושלישי למוסדות, להזנחה, לפשע, כשאותם ילדים בכלל לא באו מאלימות ומפשע - הם למדו את זה במוסדות! (זה פשוט בכייה לדורות, כל כך זה מקומם אותי).

עדי אני קראתי את המאמר שהפנית אליו. לא מצויינת בו התעמרות ו/או התעללות. בעיקר אוזלת יד וכשלון טיפולי לצד תיאורים של טיפול מיטבי. הכשלון הזה נובע גם מגורמים מערכתיים, מדיניים, סביבתיים ולא רק בגלל העו"ס. תחושת האכזבה היא גם בגלל מיעוט העזרה הכלכלית הקונקרטית שלעו"ס ברווחה יש להציע. ולא חייבים להיות עו"סים, לדעתי, כדי להבין שלעזור למשפחה לשפר את המצב הכלכלי שלה זו משימה מורכבת ומאתגרת.
הדף הזה בתחילתו, כפי שאני מבינה עסק בקלות בה יכול להתערב שירות הרווחה הציבורי בחיי הפרט ובחופש שלו לנהל את חייו ולחנך את ילדיו כרצונו. זה דרך אגב תקף לשלל מערכות ציבוריות. מערכת הבריאות, ראי את ההתמודדות הקשה של שרה ק, במס הכנסה, ביטוח לאומי ואפילו אותנו מול המפקחות שבאות "לבחון" אותנו כשאנחנו מגישים אישור.
אני לדוג' הייתי בעיקר עובדת קהילתית כך שהלקוחות שלי הגיעו אלי מבחירה מלאה, בדרך כלל אחרי שחיזרתי אחריהם לא מעט. היחסים ביננו היו שיוויוניים כשאני נדרשתי לספק את התרומה המקצועית הייחודית שיש לי.
עבדתי בלשכת הרווחה, בארגון פרטי ובעמותה. בשלושת המקומות עבדו אנשים עם יכולות שונות, ביטוי שונה לתודעת שירות - אני הצעתי כוס שתיה וזו שאתי תרגמה את זה לשירות ענייני, מהיר ויעיל. כשבדרך כלל, מה שעבד הכי טוב בשבילי זה היכולת להתאים את אופי השירות למי שעומד מולי.
שרון ומיכל

תודה שהיטבתן לתאר את עמדתי

ראיתי פרומו לתוכנית של אמנון לוי (רחמנא ליצלן) על ילדים שהוצאו או נלקחו מהוריהם ואומצו ועברו חיים קשים בתור מאומצים או לא טופלו כראוי...
אתן בוודאי צריכות לראות זאת.
והשאלה שלי היא: מתי האנשים הללו (הנזקקים ואלה שקשה להם לחיות במדיניות כלכלית ימנית), יהיו מספיק רבים כדי שלא ייבחר פה אדם שממש מצפצף עליהם.
האם הם ממשיכים להצביע למי שממש לא סופר אותם?

_ראיתי פרומו לתוכנית של אמנון לוי (רחמנא ליצלן) על ילדים שהוצאו או נלקחו מהוריהם ואומצו ועברו חיים קשים בתור מאומצים או לא טופלו כראוי...
אתן בוודאי צריכות לראות זאת._
לא ראיתי את התכנית. אין לי ספק שיש דברים כאלו. מפחיד ברמות להוציא ילד מהבית שלו - את אף פעם לא יודעת לאן יגיע (אני לא עשיתי את זה הרבה לשמחתי. פעמיים באופן כפוי - כשהיה ממש קיצוני וכמה פעמים לבקשת הורים או בהסכמתם עם תהליך שיקום לחזרת הילד הבייתה). הילד עובר לפנימיה - ואת לא יודעת במה הוא יתקל שם - יש פחד גדול שהוא יעבור התעללות על ידי ילדים אחרים או איש צוות (למרות שזה נדיר) או אלף ואחת אפשרויות אחרות. האחריות עליו שלך - כי את זו שמטפלת בו. זו גם אחריות משפטית כפקידת סעד לחוק נוער. ילדים לאימוץ הכנתי פעם אחת - ואני לא יודעת איפה הם (אין לך אפשרות לדעת) ונתקלתי בשתי הקיצוניות - ילדים שממש פרחו במשפחות מאמצות וילדה שהוריה פשוט החזירו אותה (פשוטו כלשונו, מזעזע ברמות) לרווחה והודיעו שלא רוצים להיות הורים שלה יותר. אני לא נתקלתי בעבודה שלי בהתעללות פיזית בילדים מאומצים, אבל אין לי ספק שגם כזו יש. כמו שרברבים ועובדים סוציאליים - יש גם סוגים רבים של הורים מאמצים. )-:

התוכנית הזו אמורה להיות משודרת בשבוע הבא. אם אפגוש שוב את הפרומו אספר לכם.
אני לא ממש מתחברת הרבה לטלויזיה אז לא בטוח..אנסה.

לא מצויינת בו התעמרות ו/או התעללות. בעיקר אוזלת יד וכשלון טיפולי לצד תיאורים של טיפול מיטבי.
אני קראתי בעיקר תחושה של יאוש, של דלתות סגורות, של כישלון על כישלון ותחושת זלזול.

מיכל, פספסת. הפנתי:
אני מפנה אותכן למאמר המצוין של מיכל קרומר נבו ועדי ברק " מחקר פעולה משתף: מערכת הרווחה מנקודת מבטם של צרכני שירותי הרווחה". שם תוכלו לקרוא על איך צרכנים של שירותי רווחה תופסים אותן. לדעתי אומרים שם את מה שאני כתבתי כאן באופן חד וחלק.

וברור שאני לא מכירה אותך, ולכן לא כתבתי את לא מודעת לעצמך אלא שהמשפט הכתוב לא מודע לעצמו לדעתי.

ואני לא חוזרת בי ממה שאמרתי כי לדעתי מותר לעשות הכללות על קבוצות, גם אם יש פרטים שלגביהם הדברים הם לא נכונים/ לא מדוייקים.

ואגב, אני אולי עובדת עם תעודה מעט זמן, אבל אני עובדת בתחום החינוך והרווחה כבר עשר שנים, כך שאני ממש לא, לא בגילי הכרונולוגי ולא בנסיון המקצועי מה שאולי יש לך בראש שאת יושבת מול המחשב.

בשמת, מה שאמרת על רשויות המדינה, כול מילה בסלע, אבל זה לא סותר בכלל שיש בעיה עמוקה בתפיסות של עובדות סוציאליות, את עצמן, את הפונים שלהם, את תפקידן, את המדינה ומה לא.

אני רוצה להגיד עוד משהו בעניין המחקר: זה לא שיש איזה קוריוז מכאן או משם על כך שעובדות סוציאליות לא מקדמות את הפונים אליהם אלא מחלישים אותם. יונה רונזפלד? רק חתן פרס ישראל לעבודה סוציאלית תבע את המושג "קואליציה של יאוש" כלומר, הפונים לעו"ס, שכבר הובסו על ידי כול המערכות האחרות של המדינה, מובסים שוב על ידי העובדים הסוציאליים אשר אינם עוזרים להם להחלץ ממצבם אלא "נדבקים" ביאוש שלהם, ודוחפים אותם עוד יותר למטה.

ועוד משהו על המילה התעמרות שגררה כאן הרבה תגובות: להחליש את החלש, לדעתי, לא הלכתי לבדוק במילון ואין לי גם כוונה לעשות את זה, זה להתעמר.

עדי, אני מסכימה איתך בנוגע לייאוש הרב שקיים במערכת. אני לא יודעת איזה ציפיות יש לך מהעובדים הסוציאלים ויכולותיהם אבל לי ברור לגמרי למה זה מייאש. זו סיטואציה בלתי אפשרית. בהיבט הכלכלי לעו"ס ברווחה אין באמת אפשרות להוציא ממעגל העוני. פעמים רבות הוא לא מצליח להוציא אפילו את עצמו.
אני גם מסכימה איתך בנוגע למורכבות, האתגרים והיחסים שראוי שיהיו בין נותני שירות ללקוחותיהם. בכלל בפעמים רבות שאני חוויתי עובדי ציבור לא תופסים את עצמם כנותני שירות ללקוחות. אני לא חושבת שעובדים סוציאליים חריגים במובן הזה בגישתם או בהתערבותם. התערבויות מצמררות ניתן למצוא גם במס הכנסה ובמערכת הבריאות. אני מניחה שגם מול הביטוח הלאומי. אני דווקא חווה את העובדים הסוציאליים חלשים באופן יחסי לאחרים, גם מבחינה תדמיתית וגם מבחינת התנאים שלהם והיחס כלפיהם. בגלל שהם חלשים ושזה מקצוע "נשי" הם מטרה נוחה להתקפות וביקורת.
כמו שאני רואה את זה עבודה סוציאלית נועדה לפתור בעיות חברתיות תוך שימוש בכלים קהילתיים ופרטניים. השינוי האמיתי מושג כאשר משיגים שינוי מערכתי, מבני. העובדים הסוציאלים במובן זה הם לא האשמים במצב ולדעתי אין להם באמת את היכולת לפתור את הבעיות הכלכליות שמשליכות על התפקוד הכולל ויוצרות תתי בעיות נוספות מעצם הלחץ, העומס שהן גורמות.
אני מציעה לזכור גם שמדובר בבני אנוש, בעלי תפיסות, דעות, מצבי רוח, מכאובים פיזיים ועוד אינספור דברים שיכולים להשפיע על תפקודם. אני בהחלט מסכימה שכדאי ורצוי לשנות את התפיסות האישיות, לעודד גמישות, הסתכלות רחבה, העדר שיפוטיות וחמלה ועוד ועוד. הדרך היעילה בעיני היא לקבל ולחמול את המקום שלהם כי ביקורת בדרך כלל מעוררת התנגדות. ובהמשך להכניס אפשרויות לראייה, פרשנות והתערבות אחרת. אני בזמנו בהחלט הצלחתי לעשות את זה בצוות שלי בלשכה.

ומתוך המחקר שהפנית אליו מצטטת את הפסקה הפותחת ומתמצתת את ההתייחסות לשירותי הרווחה האישיים: *"החוויות שהיו מנת חלקם של המשתתפים בטיפול הסוציאלי האישי השתרעו מחוויות
קשות מאוד של התעלמות, ניכור ויחסים לא־מספקים, עד חוויות טובות מאוד של יחסים תומכים, עוזרים ומקדמים, שהיו במקרים אחדים משום מעשי הצלה של ממש. היו שתיארו חוסר קבלת עזרה, קונקרטית או אחרת, ולעומתם אחרים סיפרו על מצב שהמשפחה נעזרת במגוון רחב של שירותים ושל אנשי מקצוע: "אנחנו מקבלים טיפולים לילדה, לאישה, לי. עוזרים לי מכל הלב."*

הדרך היעילה בעיני היא לקבל ולחמול את המקום שלהם כי ביקורת בדרך כלל מעוררת התנגדות. ובהמשך להכניס אפשרויות לראייה, פרשנות והתערבות אחרת. אני בזמנו בהחלט הצלחתי לעשות את זה בצוות שלי בלשכה.

שאפו.

סיפור ממש בלתי נסבל ובלתי מתקבל על הדעת:
ילד אתיופי שנולד לאמא עם בעיה נפשית, אשר דודתו ביקשה לגדל אותו, נשלח ע"י הרווחה לאימוץ תוך התעלמות מבקשת המשפחה לגדלו.
הדודה פנתה לבית המשפט, בית המשפט קבע שהדודה כשירה לגמרי לגידולו, ושהרווחה אכן עשתה מחדלים פושעים.
אך עתה מתקיים דיון על טובת הילד - האם להשיבו למשפחתו או להשאירו בחיק המשפחה המאמצת.
הרווחה טוענת שהילד כבר התרגל למשפחתו המאמצת ולכן עליו להישאר שם.
זאת לאחר שבמשך כל התקופה ניסתה משפחת הילד לקבלו ללא הצלחה, ורק באשמת הרווחה הילד נשאר במשפחה המאמצת והתרגל אליה.

זה לצערי מוכיח מחדש כמה מסוכנת יכולה ה'רווחה' להיות בנסותה 'לתקן עולם'.
אין לי מושג מה עבר או עובר בראשם של העוסקים בדבר.
אך לאור מקרים חוזרים ונשנים - נראה כי ידם קלה על ההדק עם אוכלוסיות מוחלשות, שמשום מה נדמה להם לעובדי הרווחה שאותן אוכלוסיות פחות כשירות לגדל ילדים רק בגלל שיש להן פחות כסף או מעמד. (או מישהו שיודע לצעוק בשבילם).

אותי אישית זה ממש מקומם.
מוטב שלא נזדקק להם לעולם !

כאן סיפור הדברים וכתבה ב-7 ימים

ב-5/11 יתקיים דיון בבית המשפט העליון ומתארגנת עצרת מחאה להחזרת הילד למשפחתו.
ההמשך בדף הנסיך החטוף מאבק להחזרת הילד האתיופי למשפחתו.

ילדים אתיופים נשלחים בקלות רבה לחינוך מיוחד, לעיתים רבות ללא הצדקה.
זאת בעקבות אבחונים שאינם מתאימים ליוצאי אתיופיה.
כאשר ההורים מסרבים - מאיימים עליהם בהוצאת הילד מהבית. (מה שאכן מתממש אם הם ממשיכים בסירובם)
http://myfamilythoughts.wordpress.com/2 ... 20/noflim/

היום הסתיימה פרשה שהסעירה משפחה יקרה במשך שלוש שנים.

צאו נא מנקודת הנחה (שלי ברורה במאה אחוז)
שזו משפחה מקסימה ללא שום אלימות כלל

בעקבות ציור לא מוצלח של הילד בבית הספר (כתה א')
הילד תושאל על ידי היועצת
היועצת התרשמה שיתכן ויש אלימות במשפחה
והופ - תיק במשטרה
ההורים נחקרים במשטרה במשך שעות, האב כאשם עיקרי והאם כמסייעת
כנגד שניהם נפתח תיק - בעל השלכות לתעסוקה, בעיקר לאב שהנו מתמחה בפסיכולוגיה קלינית של הילד
רשויות הרווחה התערבו, מגיעה עובדת סוציאלית "לצפות".
שלחו את ההורים לטיפול, אותו קיבלו על עצמם בשמחה ועבדו בעיקר על התוצאות ההרסניות של החקירה וההאשמות במשפחה שלהם
עצם זה ששואלים את הילדים, בהם גם בנות, "האם יש לך סוד עם אבא" "מה אבא עשה לך?"
הערעור שזה מכניס בין ההורים ובין עצמם
תחושת הפורענות הקשה
העלבון
ההוצאות לעורך דין (אלפי שקלים)
העובדה שמדובר במשפחה שמתגוררת במקום קטן יחסית והיועצת הניחה לדברים לדלוף בלי בושה
התיק שכב במשטרה ובפרקליטות שלוש שנים
והיום כאשר עורך הדין בירר מה קורה
הודע לו שהתיק נסגר לפני חודש!
סוף שמח לסיפור הזוי הזוי הזוי ועצוב

היום בבדיקת שקיפות עורפית הבנתי לראשונה את הקלות הבלתי נסבלת
חושפת את הבטן
רופא נשים: מה זה? מצביע על כתמים כחולים סגולים שיש לי בשתי המותניים
אני: אני מזריקה קלקסן
רופא: אה. את רוצה שאקרא לעובדת סוציאלית?
אני (מובכת, מופתעת) :לא זה בגלל הקלקסן
כאילו רופא נשים. אתה אמור לדעת מה זה קלקסן לא?
זה באמת סיפור קטן אבל לי הוא המחיש את הדינמיקה
להרגשתי הוא כמעט קרא לה באמת... לרגע הרגשתי אשמה

כתבה בידיעות אחרונות מהיום:
השופטת בדימוס חנה בן עמי: לעתים התנהלותן של עובדות סוציאליות גובלת בפלילים

אני לא מתאפקת מלהעיר שהשימוש שעושים כותבי האתר בביטוי "גילוי נאות" הוא הפוך ממשמעותו המקורית של ביטוי זה. מוסיפים "גילוי נאות" כאשר יש בדברים הנגלים כדי להחליש את הטיעון המוצג, ולא לחזקו (לדוגמא, אם אני מפרסמת ביקורת אוהדת על ספר שכותבתו היא חברה שלי). לעתים מדובר בטעות תמימה, אבל ההתרשמות שלי היא שפעמים רבות מי שעושים אותה מבקשים ליהנות מאצטלת היושר האינטלקטואלי והאישי שהביטוי הזה מקנה, מבלי שיצטרכו לספק לה שום הוכחה מעשית.

כתבתי כבר איפהשהו לפני כמה שנים, אולי אפילו בדף הזה, שסיפור חד ממדי מעורר אצלי חשדות מיידיים. לא משום שהוא שקרי, אלא משום שהוא חלקי.
אין לי ספק שבכל מקום בו ניתן למישהו כוח, יש יותר מסיכוי סביר שהכוח הזה, במקרים מסוימים ועל ידי אנשים מסוימים, ינוצל לרעה. זה נכון לא רק לאנשי הרווחה ובריאות הנפש. האמת, הם אפילו לא הדוגמאות הראשונות שהייתי חושבת עליהן.

אבל כדי להוכיח קונספירציה מתוכננת, או אפילו קונספציה בעייתית רחבת היקף, אני צריכה תחקיר, איך לומר זאת, קצת יותר מעמיק.

זה לא סותר את זה שהתיאור של השופטת לגבי התנהלות המערכת (לגבי כך שאין אפשרות לחקור את העו"ס בביהמ"ש) אכן מעורר תמיהה וראוי לתגובה, אבל גם אז -- הכתובת צריכה להיות המחוקק, לא מערכת הרווחה.