ולדורף ואנסקולינג גרים בבית אחד

[מיץ_פטל*]

זהו. טוב.
אני פותחת את הדף הזה.
אממממ......לאחר התלבטיות אינסופיות החלטתי לעשות את המעשה בעצם בשל 3 מניעים:
כדי שיהיה לי מקום בטוח ואוהב להתלבט, לספר, לכעוס, לצחוק , ולקטר.(כלומר דף בלוג וגם דף תמיכה.)
וכדי שידעו אחרים שיש חיה כזו והיא חיה ונושמת ושזה אפשרי.
ושלישית - אני לא זוכרת .

אז הסיפור שלנו , שיסופר בדף זה ,הוא על משפחה חביבה מאוד , שגרה בבית קטן מאוד, בישוב צפוני מאוד.
ובבית הזה גרים אבא , אמא , אח ואחות.

אבא הולך כל בוקר לעבודה מוקדם מאוד ושב הביתה לפנות ערב.
אמא הולכת לעבודה פעמיים בשבוע יוצאת מוקדם ושבה אחה"צ.
האח המקסים בן ה 6 הולך לגן וולדרוף כל יום. הוא יוצא מוקדם וחוזר בצהריים.
והאחות המתוקה בת ה 4 נשארת בחינוך ביתי. ופעמיים בשבוע היא מבקרת אצל חבריה היקרים.(עד שאמא שבה).

אז למה כמה איך ומה נספר בפעם הבאה.

[מיכל_דנקנר*]

הי מיץ. דרישת שלום וד"ש לאמא...וגם הרבה בריאות

[נועה_בר*]

מחכה בעניין להמשך...
@}

[מיץ_פטל*]

למה?
למה אחד בבית ואחד לא?
למה וולדרוף?

למה?

סיפור ארוךךךךמאוד מאוד.

אבל בקיצור, אומר כי הכל התחיל ובעצם מתחיל ברצון הבסיסי לגדל את ילדיי בעצמי.
להיות שותפה ונוכחת בחייהם ככל שאוכל. לקחת אחראית על כל מה שקשור אל גידולם.

למה?

כי אני אמא שלהם.
ואני יודעת הכי נכון (לעומת אנשים אחרים, כמובן),מה טוב להם. מה מתאים להם. מה נכון עבורם.

ואכן כך זה התחיל.
ידעתי שאני רוצה ללדת לידה טבעית. ידעתי שאני רוצה להניק, ידעתי שאשא אותו במנשא.
שהוא ישן איתנו. שאעסה אותו רבות. ש....
אלא שכאן התחיל הבצ'פר של החיים שלי. כלומר שלנו.
די מהר התחלתי להבין שנחמד מאוד שיש לי כאלו רצונות.
אבל
לנשמה הזו, שהגיעה אלי, יש רצונות משלה. וצרכים משלה.
וזה לא בדיוק הולך עם מה שאני רוצה .

אז הלידה היתה עם הרבה מאוד התערבויות ולבסוף ילדתי בתנוחת הגו'ק המפורסמת מחוברת למוניטור עם אינפוזיה ואפידורל. למרות שנלחמתי.
ההנקה היתה סיוט. לפחות בהתחלה. איום. כואבת עד הנשמה.ונלחמתי.
הוא לא רצה מסג'ים. הוא צרחחחחחחח.
הוא לא רצה להיות במנשא אלא אם כן הייתי בתנועה מתמדת. כל הזמן!.
לרחוץ אותו היה סיוט, להניק אותו היה סיוט. וכל פעם שהייתי מעיזה לחשוב על משהו אחר (חוץ ממנו)הוא היה נחנק!!!

עם התפתחות מהירה בקצב מסחרר - כשהוא זחל הלכתי מהר כשהוא הלך על 4 התחלתי לרוץ,
וכשהוא הלך, שברתי שיאים אישיים.

כשכולן ישבו עם החמודים שלהם על הדשא ודברו להנהתן, וילדיהן הקטנטנים סבבו להם סביבן בבטחון,
אני קיפצתי בין סלע אחד למשנהו, ביו מגלשה לקרוסלה,לגלצו'ת הפוכות במגלשה, לריצות אינסופיות בשבילים,לצרחות אימה לפני הכביש.

ואז ירד לי האסימון.

שהכל טוב ויפה עם הרצונות שלי, אבל אני לא מתאימה לחינוך בייתי.

אז הוא היה עם מטפלת יותר משנה, ואח"כ הועבר לפעוטון.
ושם הוא היה אחר. שקט, שליו, רגוע....- לפי דברי הגננות.
ובבית - שעה של התפרציות זעם. הטחת ראש ברצפה.ואז הוא נרגע וחוזר לעצמו הרגיל.

ושוב נסיונות לקחת אותו הביתה. אני לא מוותרת.
ושוב קצב מהיר של פעילות והתפרציות שאני לא עומדת בה כל שכן בשליש הראשון של הריון .
אני לא מתאימה לחנוך ביתי.
אז הוא חזר לפעוטון אבל עד 1 בצהריים,וחוץ מימי שישי.

אט אט שמתי לב שהתחיל איזה סדר יום להתרחש לו. שיש לו צורך בפעיליות קבועות שחוזרות על עצמן,
שטוב לו שיש סדר מוגדר להשכבה, להתעוררות בבוקר.
שנורא טוב לו לאכול כל יום ראשון פסטה, וכל יום חמישי קיצ'רי.

שכל שינוי קל נורא מערער אותו. מהבית לגן, מהגן הביתה. יבש-רטוב, רעשים, אורחים, מתארחים...

לאאאאאא.זעקתי זה לא יכול להיות. (יש לו ADHD? השתגעת על כל הראש.שששש...אל תכניסי לעצמך שטויות. )
הילד שלי הוא רגיל ביותר. .
זו אני שלא בסדר. אני צריכה לשנות את כל הגישת חינוך ללא גבולות הזו.
אבל מה?????

גלישה קלה באנטרנט - אנתרופוסופיה בישראל.

בינגו!

[רינ_צ'י*]

נשמע שעברתם זמנים לא קלים.
ואיזה יופי שחינוך וולדורף עובד טוב, מסדר ומארגן לו ולכם.
אני מתארת לעצמי שעם הקטנה זה אחרת, ואת אחרת, וכך יכולים להיות בבית. יופי.

אבל את יודעת מה, אני רוצה להגיד משהו בזהירות, ויכול להיות שאני לגמרי טועה ורואה רק מהרהורי ליבי, ופשוט תמחקי אם זה שטויות:
משהו בדברים שלך נשמע מעט סוגר, כאילו הוא 'כזה' ו'כזה' ישאר, ובלי המסגרת של וולדורף יתפרק עוד פעם.
וזה לא חייב להיות.
הוא יכול להשתנות מבפנים (נדמה לי שאני אומרת בעיקר כדי לשכנע את עצמי, כי גם אצלנו מצבים קשים עם הגדולה..), ולהגיע למקומות אחרים.
וכהורים אנחנו צריכים להשאיר מקום לשינוי האפשרי, לא לעטוף בעטיפה כזאת שאי אפשר לגדול בתוכה.
(ובאמת, זה כנראה דיאלוג שלי עם עצמי, אבל בכל זאת משאירה כי אולי משהו מזה משמעותי גם בשבילך)

[מיץ_פטל*]

וכהורים אנחנו צריכים להשאיר מקום לשינוי האפשרי, לא לעטוף בעטיפה כזאת שאי אפשר לגדול בתוכה.


נכון מאוד. מאוד מאוד.

אני מדלגת בענק עכשיו על כל התקופה שמאז ועד היום.
(4 שנים בערך).
הדיאלוג הפנימי שבי על החינוך הביתי והוולדרוף התקיים ומתקיים כל הזמן. שאלות, בדיקות, מחשבות, תמיהות וכ'.

והיום ביתר שאת.

ועל זה אני רוצה להרחיב.

בקיצור רב ביותר אספר שבת ה4 שלנו בחינוך ביתי. וזהו מקומה הטבעי והנכון לעתיד .

הגדול בן ה 6 אובחן עם ADHD וODD.ועדיין נמצא בגן וללדרוף זו שנה רביעית.

ילד מקסים מלא שמחת חיים ושובבות. סקרן חקרן ואנרגטי מאוד.
מאוד מאוד לא מקבל סמכות.הכל בדרך שלו.
אך עדיין חסר ביטחון , פגוע תוקפני ( בעיקר כלפי אחותו).

ועדת שילוב.
הוא מסכן את עצמו.
הוא צריך מסגרת קטנה.
הוא צריך השגחה צמודה.
ועדת השמה.
חינוך מיוחד.

ואני עומדת מבולבלת. כאובה. המומה.

באמת?

מה הכי נכון בשבילו? מה יהיה הכי טוב עבורו?
איך אוכל לקבל החלטה.
רגשותי מעורבבים. מיד רוצה לקחת אותו הביתה .לשמור עליו ולתת לו לגדול.
אך יודעת כמה קשה. קשה קשה.

אז מסגרת.
איזו?

בגן ובבית הספר טוענים- מיוחדת.
הקונבנציונלים טוענים שהוא בסדר גמור למסגרת רגילה.

אולי פתוחה?

ופתאום אני קולטת שעבור הוולדרופים הוא יותר מידי קיצוני.
שעבורם הוא חריג מאוד. שאין להם את היכולת להכיל אותו.
שהם לא מתאימים לו.

ושבעצם אולי הכיוון שלנו משתנה.לכיוון המסגרות הקונוונציונליות.
ולשם לגמרי לא רציתי מלחתחילה.

מגייסת סוללה של מטפלים .
לעזור לו.
מחפשת את קצה ההר. מחפשת את הכיון של ההר.
לא רואה אותו.
מחפשת את הדרך למעלה.
והכל כל כך מעונן.

איפה את אינטואציה שלי? איפה את חוכמת האימהות.?

[שרית_אמיר*]

איפה את אינטואציה שלי? איפה את חוכמת האימהות.?
החוכמה והאינטואציה שלך היא בלהבין שאת כרגע בהצטלבות משמעותית-
את אולי זקוקה לרעיונות הצעות כיוונים ומתוכם תצא לאור החוכמה והאינטואציה שלך מה הכי נכון לאדון הצעיר.
לפעמים לוקח זמן ועוברים נסיונות שלא תמיד צולחים טוב עד שמגיעים לאור.
האמיני בעצמך,האמיני בכם כמשפחה אוהבת שהדבר הנכון יקרה לכם אולי יקח זמן אך הוא יגיע
יש לך את הטלפון שלי , אפשר להתקשר עד 03:00
חיבוק ענק לכוח להמשך

[אנונימי]

אין לי מילים חכמות, עייצס וכיו"ב.
יש לי -ים בשבילך, חום ואהבה, אמפתיה ורצון טוב, לתמוך ככל שיכולה.

[עודד_המחפש*]

מכירה את הדף באופן:איבחון ותיוג ילדים? (מקווה שצדקתי בשם)
כדאי מאוד לקרוא.
זכור לי משם משפט חזק מאוד (שקראתי בגריין): "מי שיש לו רק פטיש, כל דבר הוא בשבילו מסמר". כלומר, מי שעוסק כל הזמן באבחונים, רואה את כל הילדים דרך המשקפיים האלה, וימצא בכל אחד משהו לאבחן.

לגבי וולדורף: לא מכיר הרבה, אבל לא כל-כך מפתיע אותי שקשה להם להתמודד עם ילד כזה. ככל הידוע לי, יש בגישה הזו נוקשות מסויימת, שבטח לא מתאימה ל"חריגים".

אין לי הרבה מה להגיד חוץ מזה, רק לשלוח
חזקי ואמצי

[תבשיל_קדרה*]

מיץ, מה עם מעלה צביה? בי"ס טוב, כתות קטנות, יחס אנושי לילדים.

[תבשיל_קדרה*]

אוף, עודד, איזה דף מדכא זה!
אהבתי שם את ההברקה עליה סיפרה אמירה ב - להודיע לעולם שאיזה מומחה אמר שהילד בסדר.
(מיץ, נדמה לי שהצעתי לך שם של מומחה כזה. גם אני מוכנה להיות מומחה כזה, אם זה יעזור , מה גם שאת אומרת שבבי"ס רגיל אמרו שהוא מתאים לכתה רגילה. אז... אם במעוז התיוג לא מתייגים לך את הילד, למה לקרוא לו באותיות?).

[תבשיל_קדרה*]

במבי, את צודקת. מחקתי את הודעתי.

מאידך, מיץ מספרת פה _שעבור הוולדרופים הוא יותר מידי קיצוני.
שעבורם הוא חריג מאוד. שאין להם את היכולת להכיל אותו.
שהם לא מתאימים לו._ (הילד לומד עכשיו בגן וולדורף, והם לא מקבלים אותו לבי"ס).
כך שכן יש איזושהי בעיה עם טיפול בילד שנתפס בעיניהם כחריג.
מה - "הם" יהיו מוכנים לטפל בו רק אם וכאשר יהיה מבוגר לא מתפקד?
(אין לי ספק שהילד של מיץ יגדל להיות מבוגר שמתפקד בחברה.)

[ציפ_ציף*]

תודה מיץ, לא יודעת איך לא גיליתי את הדף עד עכשיו,
עכשיו אני מבינה מה שכתבת לי פעם ,שהילדים שלנו בחרו אותנו כי אצלינו הכי נכון להם לגדול,
ואפשר לראות מסביב כמה לא נכון היה להם לגדול אצל כל אחת מהחברות\חברים שלנו

שיהיה לכם רק טוב!
אוהבת- ציפ.

[מיץ_פטל*]

אפשר להגיד שבמשך חודש הוא לא היה בגן. חולה חופש וכ'.
ובסך הכל זה עבר די בסדר. אפילו בסדר גמור. גם מבחנתו וגם מבחינתנו ההורים.
מי שדי סבלה מכך היא אחותו.היה די קשה למצוא להם פעילויות נפרדות במיוחד בבית.
כל אחד מהם עם קצב ותחומי עיניין משלו. היא לצערי די סבלה מכך.
מחר חוזרים לגן.
לא בא לי לשלוח אותו. בשביל מה?
לא יודעת אם זה יזיק לו או לא.


במבי
יש לציין שיש שילובים של ילדים "חריגים" בחינוך וולדורף "רגיל" - אולם צריך להיות ערוכים לכם מבחינת צוות (מספר אנשים וניסיון) לטובת הילד עצמו והקבוצה שבה הוא נמצא.

זה בדיוק מה שהם מציעים לנו. שקודם נתייג אותו כחריג .דהיינו יקבל חותם של חינוך מיוחד. ואז יוכלו לשבץ אותו בכיתה מיוחדת בבית ספר וולדרופי רגיל.

הבעיה שלי היא שבוולדרוף מוכנים לקבל אותו רק עם התיוג של חינוך מרפא.(=חינוך מיוחד).
יש להם המלצה חמה לשים אותן בכיתה קטנה ומורה מיוחדת. עם כל התרפיות..
אבל לא בכיתה רגילה.

בבית הספר הרגיל (וולדרוף) לא רוצים לקבל אותו. מפחדים מתפוחי אדמה חמים (אך טעימים מאוד).
ולכן אני לא בטוחה שהם באמת הפרטנרים שלי לגידולו של בני..

לפעמים עלתה מחשבה בתוכי איך זה לילד שלי שהוא כל כך מרדני ואנטי גבולות . ילד שכל גבול מאתגר אותו מחדש איך לעבור אותו בצורה מצטיינת יתרה, איך שמו אותו במקום שכל כך מקפיד על הגבולות.
איך ילד שכל הזמן מוציא מעצמו רעשים בלתי פוסקים (טווטוטוטוטוטוטו אואואואואואואווווואואואואו טשששששש ביפביפביבפ..)
,נמצא במקום שבו נורא חשוב השקט. ושאסור להתרגש יותר מידי. או לצחוק יותר מידי.
הכל צריך להיות מאוד מאופק ומבפנים.


תבשיל,
מה גם שאת אומרת שבבי"ס רגיל אמרו שהוא מתאים לכתה רגילה.
לא מדוייק. אנשי הטיפול והאיבחון הקונבנציונלים טענו זאת.

מי שחושב בהוא זקוק למסגרת מיוחדת זו הגננת, המורה התומכת-מרפאה. וגם חברתה.
המורים מבית הספר וולדרוף.

מי שחושב שהוא צריך להיות בחינוך רגיל זו הפסיכאטרית, המרפאה בעסוק, המטפל המשפחתי, הפסיכולגית.

בזכותו של בני אנו יוצאים לא אחת למקומות מופלאים:

אני מתכננת סדנא עצמית להכרת הסביבה הבית סיפרית שלנו.
ברשימה כל בתי הספר היסודיים באזור.
אצא למסע ללמידה. מתכננת לבלות יום שלם בכל אחד, לשוחח עם הצוות והורים של תלמידים.
מקוה שאהיה קצת יותר חכמה אחרי זה.

הקושי הנוסף שעומד מולי הוא מערבולת הרגשות . זה שוכב על מצוקות אחרות.
על פחד מסטיגמה, על פחד וקושי מול משהו חריג "פסיכאטרי", על כאב שיש בו "משהו דפוק", על תחושת חוסר אונים,
על פחד מלטעות. מצד שני אני רוצה כל כך לא לפספס פה. כי אולי זה עוול מבחינתו להיות עם עוד 30 ילדים, עם מורה לא רגישה מספיק, עם צרכים מיוחדים שלא מקבלים מענה.
והזמן שעובר ועובר ועובר.....

עודד, אני הולכת לחפש את הדף שהמלצת. קראתי אותו מתישהוא..ובטח יהיה חשוב להתרענן.

תמשיכו לכתוב לי. חשובים לי גם כיווני החשיבה, גם התמיכה גם סיפורים אישיים וגם מידע...

[שרית_אמיר*]

מה אם הפתוח בתפן- נקרא פתוח אך הכל מובנה שם.
בת של חברה שבמסגרת הרגילה הלכה לאיבוד
מאומצת, לחד הורית, עם הקשיים הנלוים לכך בנוסף הפרעות קשב ועוד...ועוד... ושם מצאה את מקומה עם הרבה מאוד תמיכה עזרה ואהבה וכיום פשוט פורחת שם גם חברתית וגם לימודית.
כמו תבשיל ממליצה בחום על מעלה צביה..
מנסיון- עדיף לנסות לדחות את התיוג (הכוונה לאבחון שבסופו חותמת עם תיוג) - התיוג ילווה אותו, גם כשיגדל והצרכים והיכולות יהיו אחרים- התיוג ישאר.
אפשרי אבחון בלי תיוג, אבחון רק בכדי לקבל כלים כיצד לעזור לבחורציק.
עם בכורי- פסיכולוג יצא בהצהרה- שהלימודים יחכו חשובה יותר בריאותו הנפשית ,וכך היה - יצרו סביבה תומכת, שהובילה אותו רק למחוזות טובים, בכתה יא בלי 11 שנות לימוד אלא עם 11 שנות שהות בבית ספר החליט אני רוצה בגרויות- קם ועשה- כלומר.
לדעתי החשוב ביותר למצוא מקום שיתן לו מנוחה נפשית, נעימות תמיכה אהבה,- לימודים- הכי הרבה שיגדל תשלמו קצת וישלים את מה שצריך.
איפה מוצאים מסגרת שכזו? אולי אין וצריך ליצור כמו לעבוד עם מדריך בחוות חיות טיפולית- סתם רעיון. או חונך שיבנה איתו מסגרת ועוד ועוד ,,,,
למה משהו מובנה אולי לבנות משהו שיתאים למידות שלו.
הרבה חיבוקים, האמיני בכם.

[תבשיל_קדרה*]

_איך ילד שכל הזמן מוציא מעצמו רעשים בלתי פוסקים (טווטוטוטוטוטוטו אואואואואואואווווואואואואו טשששששש ביפביפביבפ..)
,נמצא במקום שבו נורא חשוב השקט. ושאסור להתרגש יותר מידי. או לצחוק יותר מידי.
הכל צריך להיות מאוד מאופק ומבפנים._
אף פעם לא חשבתי איך זה עובד, באמת?

[אורנה_שפרון*]

מיץ

רציתי שתדעי שקיבלתי את ההזמנה שלך.

אין לי כרגע פנאי לעיין בדף כולו, בהזדמנות ראשונה אעיין בו.

תודה על ההזמנה

[יונת_שרון*]

מיץ, אולי בלי קשר למסגרת כדאי לנסות למצוא לו תחום או מקום שבו האופי הייחודי שלו יוכל לבוא לידי ביטוי בצורה חיובית. אני חושבת לדוגמא על דברים כמו אתלטיקה, אמנויות לחימה, מוזיקה (לא חייבים חלילית -- אפשר גם תופים), טיפול בבע"ח, נגרות. משהו שבו הוא יהיה טוב ולא בעיה שצריך לפתור.

[מונו_נוקי*]

הי מיץ
לא מכירה את האיזור שאת גרה, אבל אני מציעה לך לפנות לבתי ספר אחרים ואולי אפילו להתרחק מהאיזור שאתם גרים אם תמצאו בית ספר שמתאים(מתחברת למה שיונת כתבה- אולי בית ספר לטסע או כל מה שיוציא ממנו את הטוב ומספיק מחנכת אחת עם נשמה.)
עוד אפשרות, היא לבדוק אפשרויות ביניים- יומיים בבית הספר...... להמשיך בבית ולהיפגש עם ילדים בחינוך בייתי בתכיפות יותר גדולה ובשעות שאינך להיעזר בתשלום :אולי משפחה של חינוך בייתי או סבתא נחמדה או בחורה צעירה ונמרצת....
איני מכירה את בית הספר, אבל העובדה שהוא וולדורף לא מקנה לו טוהר מידות של מלאכים ויש גם את השיקולים שלהם. לכי עם האינטואיציה שלך, הפיתרון שמתאים לכולכם נמצא אי שם, רק צריך למצוא אותו:-)

[מונו_נוקי*]

כי אולי זה עוול מבחינתו להיות עם עוד 30 ילדים, עם מורה לא רגישה מספיק, עם צרכים מיוחדים שלא מקבלים מענה
ומה החסרונות של הכתה המיוחדת בעצם?

[במבי_ק*]

אני חושבת לדוגמא על דברים כמו אתלטיקה, אמנויות לחימה, מוזיקה (לא חייבים חלילית – אפשר גם תופים), טיפול בבע"ח, נגרות. משהו שבו הוא יהיה טוב ולא בעיה שצריך לפתור.

נכון! זה רעיון מעולה וגם גישה מקסימה

[תמר_ס*]

וואי מיץ, כמה שאני מזדהה איתך. בא לי לחבק אותך.
אצלינו הוא רק בן 4. לא עשינו אבחון (ויש לי תחושה שגם לא נעשה) לקשב וריכוז. אבל כן אבחון לקושי בויסות חושי.
אי אפשר לדמיין כמה פעילויות פשוטות בבתים אחרים, אצלינו לעיתים קשים מנשוא. (לא מפרטת, את בטח מכירה-אוכל, נסיעות, והכי הכי, כמו שתארת, המפגש בין האחים...)
אין לי מה להציע לך מלבד לנסות שוב להיות איתו בבית. אולי לחלק מהימים, אולי עם עזרה.

[תמר_ס*]

אה, וכמובן, מה שיונת אמרה.
לא יודעת איפה אתם גרים אבל אם יש רפת שהוא יכול לעבוד בה, זה יכול להיות מעולה, לעזור לעובדי הנוי. הבנת את הכיוון. משהו שיהיה גם מועיל באמת וגם ייתן לו תעסוקה שמתאימה לו.

[עודד_המחפש*]

_איך ילד שכל הזמן מוציא מעצמו רעשים בלתי פוסקים (טווטוטוטוטוטוטו אואואואואואואווווואואואואו טשששששש ביפביפביבפ..)
,נמצא במקום שבו נורא חשוב השקט. ושאסור להתרגש יותר מידי. או לצחוק יותר מידי_

למה את מתכוונת? מה זה המקום הזה שבו חשוב השקט? לא הבנתי.

במבי - אני מצטער שהקפצתי אותך. מה שידוע לי על וולדורף זה לא הרבה (כפי שאמרתי) ובאופן הזה צריך לקחת את דברי. יכול להיות שלא הייתי צריך לכתוב את זה.

[שרית_אמיר*]

בכורי - שכיום בן 27 לא תיוג באבחון אבל היה שם. (בעצם בסוף כן תויג בגלל הקלות לבגרויות)
עבר 10 שנים בבית ספר קיבוצי- היה שם לא למד, מגיל צעיר התחיל לעבוד ברפת ומשם התחיל להתעצם, הצוות אהב אותו חיזק אותו ולתחושתי שם מצא את מקומו ומשם פרח והכוח שקיבל ממקום שקיבל בו חיזוקים גרם לכך שביום הראשון של כתה יא קם ואמר אני רוצה לעשת בגרויות בל לדעת כיצד לומדים- והצליח בבגרויות.
מה שרוצה לומר- החשוב מכל למצוא מקום שיגרום לו בסופו של יום ללכת לישון עם חווי חיובית ושיחזור הביתה יחזור מחויך ואם רצון ללכת לשם גם למחרת.
אם מתאים לך לבנות לו משהו חלופי- לאו דוקא בבית ספר אך נגיד משהו עם חונך וכו....אפשר אולי ליצור קבוצה קטנה

[מיץ_פטל*]

שרית ,
מה אם הפתוח בתפן- נקרא פתוח אך הכל מובנה שם.
למה הכוונה?

מכירים הורים או צוות מתפן או ממעלה צביה שאפשר לשוחח איתם?

יצרו סביבה תומכת, שהובילה אותו רק למחוזות טובים, -
איך? מה עשיתם?

קדרה,
אף פעם לא חשבתי איך זה עובד, באמת
ולכן יש בי גם תחושת אשמה שאולי פספסתי משהו בכל זאת.
או שזה קשור בכל זאת למקום שקשה לי לקבל אותו עד הסוף.

יונת ומונו,
אלו רעיונות מצויינים.
יש לי כיוון לחבר אותו לרועה צאן שהוא ידיד שלנו.גם חשבתי על חוגים של תופים (הוא חי בעולם של קצב ומקצבים) ועל קפוארה.
אך החוגים יתחילו רק בתחילת השנה ויהיו אחר הצהריים.

ברור לי שאני זקוקה (זהו אמרתי זאת ) לסיוע של מסגרת חיצונית עבורו. קבועה ועל בסיס יומיומי.
גם השגרות הקבועות עשות לו ממש טוב.

שינויים הם דבר שמאוד מזעזע אותו.
חזרנו לגן והכל סוער אצלו כל כך.המרדנות בשיאה. כל הוראה או בקשה נתקלת בחומת התנגדות.
כל סרוב קל אליו מתקבל בהתקפת זעם עמוקה.
היום הקטנה חגגה. חפשה המון מגע פיזי חיבוקים וסלטות והתגוששות ותלבישי-תאכילי אותי.
נצמדה ונצמדה.
הוא חזר אש בשדה-קוצים. מיד הפעלתי את תוכניות המגרה לי ולשמחתי היא הצליחה.כל אחד קיבל משימה להיות בפעילות שקטה עם עצמו (היא ציירה הוא קרא). אחר כך אכלנו ומיד חילקתי זמן לכל אחד מהם "זמן קסם". ואז הוא היה רגוע יותר ופנוי יותר להיות עם אחרים.
כדי להיות במקום מכיל ומודע, וערני וסבלני כל כך הרבה זמן וכל כך הרבה פעמים ביום אני צריכה לנוח קודם, להיות שבעה, להיות רגועה, לחוש אהובה, לחוש שיש לי בעצמי תמיכה.וזה לשמחתי יש לי אך במינון מועט מידי לטעמי.

טוב עיפתי, אמשיך מחר.

[תבשיל_קדרה*]

עודד,
מה זה המקום הזה שבו חשוב השקט? לא הבנתי.
גן וולדורף.

מיץ, שכנה שלנו לומדת במעלה צביה.

[מיץ_פטל*]

תמר,
אין לי מה להציע לך מלבד לנסות שוב להיות איתו בבית. אולי לחלק מהימים, אולי עם עזרה.
יש לי שוב מחשבות בכיוון הזה.

היום עלה לו החום. היה ממש סמרטוטי.
בזמן שהשכבתי אותו לישון הוא בכה ובכה ופתאום אמר "אני רוצה הביתה, הביתה"
אמרתי לו שאנו בבית. והוא אמר " לא , לבית שלנו בבאר שבע. הביתה " ואז סיפר כמה קשה לו פה. כמה קשיה לו הדחייה החברתית, כמה קשה לו עם הילדים בישוב ובגן. וכמה חסרים לו החברים שלו.ומה הגענו לפה בכלל.
זה כאב לי נורא.

עוד דבר עלה לי. יש לו פצע גדול וכואב בבוהן. הוא נעל נעליים של ילד אחר בגן בטעות במידה קטנה יותר.
הנעליים היו קטנות עליו ויצרו לו פצע כואב.
פתאום חשבתי אולי הגן הזה קטן עליו. ולכן כואב לו כל כך.

[מיץ_פטל*]

החשוב מכל למצוא מקום שיגרום לו בסופו של יום ללכת לישון עם חווית חיובית ושיחזור הביתה יחזור מחויך ואם רצון ללכת לשם גם למחרת.
ואיך אמצא את המקום הזה......????
זה כל כך מסובך.

[שרית_אמיר*]

מיץ - אני כל יום מחפשת את המקום שבעזרתו בני ילך לישון נינוח ועם חוויות חיוביות מהיום.
אולי אני כבר בעלת נסיו מבכורי. ואולי מעבודתי הארוכה עם ילדים ולכן יש לי הרבה שפנים בכובע שעוזרים.
אבל אתיחס לשאלתך:
אני מכירה הורים מתפן יכולה לתת לך טלפונים שלהם
כנל ממעלה צביה בינתיים ראיתי שלקדרה שכנה שלומדת שם.
סביבה תומכת- כמו אותו רועה צאן- לשלם לו ויחד איתו לבנות תוכנית מובנת שתכלול כמה תחומים, -רעיון אחד מיני רבים.
אפשר לחבר אותו לחונך למספר שעות ביום שיחד יעברו דברים שתבנו שיחווה חוויות נעימות, ואולי לחלק מהזמן לצרף עוד ילד או שניים וכך עונים גם על הצורך החברתי.
יש אוף שכחתי את השם ישוב ליד יובלים שעוסק בחינוך , יש על מה לדבר איתם.
הקו שהתכוונתי- לקבל אישור לחנוך ביתי אך לבנות לו מסגרת שהכי מתאימה לו ולכם כמשפחה. אם הוא אוהב נגיד מוזיקה אפשר לשלב אותו בבית ספר הרגיל בשיעורי מוזיקה, יש הרבה אפשרויות יצרתיות.
בהצלחה

[רינ_צ'י*]

פתאום חשבתי אולי הגן הזה קטן עליו. ולכן כואב לו כל כך
לשניכם

[תבשיל_קדרה*]

יש אוף שכחתי את השם ישוב ליד יובלים שעוסק בחינוך , יש על מה לדבר איתם.
אשבל?

[אום_נגה*]

מיץ
אין לי המון דברים חכמים לומר
רק שאני קוראת אותך
וכל כך מעריכה אותך על כל ההכלה והרגישות והכנות
היו לי דמעות בעיניים מהתכנית מגרה
וגם מהרוצה לחזור הביתה
בטוחה שעוד תמצאו את הדרך
ואת האופן שהוא ירגיש בו באמת בבית בתוך עצמו
חיבוק

[עודד_המחפש*]

תראי מה מצאתי:
http://www.waldorfhomeschoolers.com/

[רסיסים_של_אור*]

אמא יקרה ורגישה שאת - כמה בר מזל הוא הבן הזה שלך שזכה בך

[מונו_נוקי*]

רציתי להמליץ לך על ספר שאני נעזרת בו המון. בהתחלה הלכתי לפי הספר אבל אחר כך התחלתי להשתמש בו כבסיס לרעיונות שלי. מנסיון אישי זה ספר שמעניק הרבה מאד שלווה. מבלי לסתור את העובדה שכדאי למצוא סידור\מסגרת הכי טובה שתתאים לכל הצדדים, יש משהו בשלווה פנימית שמאפשרת גם את האנרגיה כדי למצוא מסגרת טובה וגם להפיק את הטוב ממה שיש.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

מונו, אבל מה שם הספר?

וגם: האם יש מקום לתקן את שגיאת ההגהה שבשם הדף? (= אנסקולינג).

[מור_וקנמון*]

הי מיץ...
ממש צבט את ליבי הבקשה: הביתה. לבאר שבע... הנשמות הקטנות האלה של הילדים שלנו... שלפעמים אנו מרגישים כ"כ חסרי אונים מול מה שמתנהל בתוכן בלי ידיעתנו...
את נשמעת לי חכמה וקשובה ורגישה... מזל שהוא הגיע אלייך הבן שלך...
יש מן רגעים כאלו שבהם הערפל מתפוגג ועולה מן תחושת בהירות וודאות כזאת לאחר תק' של קושי ובלבול... ואז מגיע איזה סימן איזה רמז, ופתאום יודעים מה הדבר הנכון לעשותו....
אהבתי את העצות של שרית אמיר... נשמע כיוון טוב...

[שרית_אמיר*]

היי
רוצה עדין את הטלפון של האם מתפן?
מענין אותך להקים משהו לילדים-עם חונך?

[מיץ_פטל*]

ועדת ההשמה היתה ביום חמישי.
לפני כן בקרתי בבית ספר לחינוך מיוחד באזור וגם בכיתה המיוחדת בהרדוף.
שני הביקורים הללו הורידו לי הרבה חששות , הפטיעו אותי ומילאו אותי בתקווה.
חשבתי על זה שלכל ילד במערכת החינוך הזו מגיע לקבל יחס כזה. כל ילד זכאי לקבל את מלוא התמיכה והסיוע הזה.
יש המון המון קבלה של הילד, חיזוק היכולות שלו, העצמה של הכוחות שלו. עובדים שם ממש חזק עם דימוי עצמי בטחון עצמי, מיומניות חברתיות.
החלקים הדידקטים הם במשנה חשיבות. ויש הרבה בחירה והתאמה אישית.
ראיתי שם ילדים מקסימים (שובי לב), שמאוד הזכירו לי את בני. התפעלתי לגמרי מהמקום האישי שבו הם היו.
הביקור בהרדוף הזכיר לי שוב מה אני אוהבת בגישת החינוך הזו.

אנו עוברים תקופה קשה מאוד.
בעיקר סביב החמרה בהתנהגותו של הגדול. (החמרה זו מילה מעודנת ).
חוץ מזה אנו חווים הרבה דחייה וביקורת מהסובבים אותנו.
עד כדי אמירות בנוסח "עם את באה? עם הגדול? אז לא מתאים לי " או " בואי נחכה עד שהם יגדלו, לא מתאים לי שהם ימשיכו לשחק יחד " . בקיצור חבר'ה - היו לי רגעים שגרדתי את הרצפה מיאוש.

אבל אני קרוצה מחומר מיוחד. מאבן יסוד עמידה ביותר. ולכן לא להתבלבל.

שוב מגייסת את הכוחות וממשיכה.

(אולי פעם אספר איך זה לגייס את כוחות הללו ואיך זה מתבטא הפעם ).

בכל אופן נחזור לוועדת ההשמה :

(צחוק הגורל שהייתי לא אחת בועדה כזו וכל פעם בתפקיד אחר. אז הפעם - תפקיד ההורה ).

פתחתי את דברי בכך שאנו הורים בחינוך ביתי. אנו רואים את עצמנו אחראים לילדנו בכל מובן המילה.
ברור לי שמקומו של הילד שלנו הוא איתנו, אך בשל הצרכים המיוחדים שלו, אני מתקשה להענות להם לבדי.
אנו זקוקים לעוד שותפים בגידול שלו ולכן הוא במסגרת חיצונית.
הגענו לפה על מנת לשמוע חוות דעת נוספת, לקבל מידע מקצועי שיעזרו לנו בתהליך קבלת ההחלטות.
ראיתי מיד שזה שינה את ההתיחסות שלהם כלפנו.(לחיוב כמובן).
לאחר דיון ארוך מאוד התמונה שקבלנו על בננו היתה לא פשוטה.המקרה הזה מאוד מאוד מורכב וקשה.
זה לא עוד סתם ילד עם הפרעת קשב וריכוז אלא מדובר במקרה חריג.
יתכן שגם לכיתה בהרדוף נזדקק לסייעת אישית, יתכן שגם לשם הוא יתאים ונצתרך לעבור לבית הספר המיוחד באזור וגם לשם זה בספק רב וכי יתכן שהוא יתאים רק לבית ספר "לילדים עם הפרעות התנהגות חמורות".

דעכתי.הגענו לצומת. בצומת פנינו ימינה והדרך מסתבכת. עוד לו תמו כל תלאייך.

סוכם כי ננסה את הרדוף עם סייעת ומשם נתקדם.

אנחנו מחבינתנו פותחים את כל האפשריות מחינוך ביתי , חינוך פתוח ועד לחינוך מיוחד.

מה שבטוח זה דבר אחד :

בראשון לספטמבר הוא יהיה במקום הנכון לו ביותר .

[מורינגה_רותמית*]

בהצלחה רבה לכם!
וממש כל הכבוד לך על הכוחות, על התמיכה המלאה וחסרת התנאים בבנך.

[רסיסים_של_אור*]

_אבל אני קרוצה מחומר מיוחד. מאבן יסוד עמידה ביותר. ולכן לא להתבלבל.
שוב מגייסת את הכוחות וממשיכה._

מיץ, את ממש מעוררת השארה וגם עוזרת לי להכניס דברים לפורפורציה ונותנת, בלי לשים לב, המון המון כוחות. תודה ובהצלחה

[פשוט_הדס*]

מיץ
את פשוט מדהימה . ולחשוב על הקושי שאתם חווים.
מעריכה מאד את האומץ שלך. את החוסן הפנימי והאמונה.
מחזקת אתכם בהמשך הדרך הפתלתלה הזו
ומאחלת לכם שבקרוב תוכלו להנות מיופיה. וגם קצת לנוח..

ושיהיה לו (ולכם) טוב -איפה שזה לא יהיה!

<ומתכוונת כבר המון זמן להתקשר אלייך לגבי הייעוץ ההדדי.>
<וגם שומרת לבן שלך (עם השם המקסים..) - מכשיר חשמלי לפירוק/ הרכבה>

[מיץ_פטל*]

עברו כמה ימים ומשהו נרגע בי , בנו.
כאלו עכשיו לפחות הכיוון נעשה ברור יותר.
אפילו אפשר להתחיל לחשוב על כיוון המגורים.

אני שוב חושבת על לעזוב את מקום העבודה שלי.
יותר מידי מאמץ אני משקיעה בללכת לעבודה.
פיזור הילדים, איסוף הילדים הנסיעות הארוכות.ואם משהו משתבש (כמו מחלת ילד, או חופשה ) הקלפים נטרפים ושוב מאמצים אדירים לחפש משהו שיהיה איתם או שוב לשנות את תורונות ההסעות.והשכר הזעום....

חטפתי השבוע באותו יום קלחת רותחת מאחד האבות שבגן על כך שאני יותר מידי מנצלת את ההסעות שלו. וגם מהבוסית "הלא מרוצה באפן טיבעי" שאני לא פנויה לעבודה ושכדאי שאעשה החלטה בעצמי לפני שיחליטו בשבילי.

ועוד מעט החופש הגדול....אלוהים אדירים מה אעשה איתו?

חוץ מזה באותו יום גם קבלתי קלחת רותחת על חוסר היכולת שלי למלא התחייביות, לקחת אחריות ומה לא....

מה אני אגיד?
בימים כאלו כל משימה היא נראת בלתי אפשרית .אפילו למלא טופס אומלל ולשלוח לביטוח הלאומי.
מה טופס....לקפל ערמת כביסה, לטפל בגן הירק, להרים אבן קטנה נכנסה הלמטבח....
למי יש כח?
בימים כאלו אני לא פנוייה לכלום. ולכן הכל לוקח לי המון זמן.
אולי אני מגזימה ולוקחת על עצמי יותר מידי. גם להיות בועד הורים בגן, גם להכין פינת יצירה לילדים בחגיגת לג בעומר, גם להכין אוכל לחברה שילדה ועוד ועוד ועוד....
מצד שני....החיים ממשיכים. הם מושכים הלאה והלאה , באנרצייה שלהם.
ומצד שלישי הדברים הללו נותנים לי גם קצת אויר, קצת אור. אם כל הזמן אתעסק רק בקושי ובכאב לא אוכל להמשיך הלאה.

בכל אופן מה שהכי כואב לי שאין לי סבלנות בכלל לילדים. והקטנה נפגעת מזה . אני יודעת.
הוא לוקח הרבה מקום.והיא מתלוננת. מתי תתפני אלי? תתפני אלי....
וזה כואב לי מאוד. מאוד.
אני מתנחמת בכך שזה עוד מעט יגיע לאיזון חדש, ושוב החיים יחזרו למסלולם.

[שרית_אמיר*]

הרבה כח
הרבה הרבה כח-
כי את בתחילת דרך, ומדהים איזה כוח צריך להגיע למקום הנכון.
מכאן שולחת חיבוקים, ושלחתי לך טלפון אם תרצי ומתי שרצי.
בנוסף מכל הלב
אתם
מוזמנים לבקר- איך שאתם ועם הגדול כמובן ( מזמן רציתי להכיר בין הגדול שלך לקטן שלי) (-:

[עוף_החול*]

אני כאן וקוראת.
רוצה לאמר לך משהו מהלב. אני לא בטוחה שתביני אותי או תסכימי איתי אבל בכל זאת אני כותבת כי אולי מתישהו זה יעזור.

לפעמים (רק לפעמים) צריך להיסחף עם הזרם. לא לנסות לעצור את הסחף. לתת ללב להחליט ולאו דווקא לראש. אתם רוצים דברים, מאמינים בדרכים מסויימות שמתאימות לתפיסת העולם שלכם, אבל את בעצמך אמרת שהילד הזה הוא משהו מיוחד. צריך לתת לו להחליט. לקחת אותו לבתי הספר השונים ולתת לו הזדמנות להרגיש אותם ולבחור בעמו איפה הוא מרגיש שייך.
את אמיצה מאד. מנסה לרצות את כולם ולהיות שלמה גם עם עצמך באותו הזמן. אולי עכשיו הזמן להרפות, לשחרר את העוצמה הזו ולתת לדברים לקרות לך. להיות קצת חלשה (כאילו) ובעצם זה אומר להפסיק לנסות ולשלוט בכל הדברים. יש לדברים את המהלך שלהם ואולי כל מה שצריך הוא רק להתבונן בהם ולאפשר להם להיות.
זו לא רק תיאוריה. אני יודעת מה את עוברת. עברתי דברים דומים (בתחפושת אחרת).
תגני על בנך. עיטפי אותו באהבה ובחום. תעזרי לו למצוא מסגרת שתאהב אותו ללא תנאי, בלי לנסות ולשנות אותו. בלי להרחיק אותו מהכלל. עזבי אותך עכשיו מהשגים אקדמיים. הם לא חשובים בכלל. קודם כל ולפני כל דבר אחר בנך צריך להרגיש נורמלי, לא חריג, לא מיוחד, לא שונה. הוא צריך להיות אהוב באמת ולא משנה מהי המסגרת שבה הדברים ינתנו לו.
ואת? את צריכה לסלוח לעצמך. אל תתנצלי על שהוא במסגרת, גם לא בפני עצמך. הוא שם כי זה מה שנכון! את לא אמא פחות טובה לו מאשר לנסיכה. ותאהבי אותך. את לא חייבת להיות מושלמת. אם בחרת לעשות דברים שעושים לך רע, אל תפחדי להפסיק אותם.
יש לך שני ילדים צעירים מאד. אחר מהם הוא מיוחד במינו. את לא חייבת להוכיח לעולם שאת יכולה גם לעבוד מחוץ לבית דווקא עכשיו בשיא הקושי. אולי את יכולה לחכות כמה שנים עד שהנסיך יגדל ויתאזן יותר ואז תוכלי לצת מהבית ולעשות דברים נוספים.
לכל דבר הזמן והמקום שלו. שיכבי על הגב, עיצמי עינים, נישמי עמוק ונסי למצוא בך שלווה. קומי לעמידה, ושימרי בך את תחושת הרוגע. פני לבחירות ולחיפושים, לשאולות ולהתלבטויות וביחרי רק מה שמשרה בך את אותה תחושת רוגע ששימרת בך קודם.

חיבוק גדול.
את מוזמנת להתקשר אלי לגבי מעלה צביה (לא בטוח שאני ממליצה לך על המקום במקרה שלכם)

[יונת_שרון*]

לא זוכרת אם כבר כתבו לך על זה, אבל אני חוזרת ונתקלת בזה שוב ושוב בהקשרים שונים וזה יכול להיות רלוונטי עבורכם: באופן:אומגה 3 וגם http://www.omega3galil.com/articles.asp.

[במבי_ק*]

גם אני ראיתי איזה תוכנית על בערוץ 8, עם ניסוי ממש ממש מעניין של תוספת אומגה 3 (כתבתי על זה קצת ב אכילת דגים, רק תדעי שהדף ההוא הפך להיות קצת הזוי, אני חושבת שבאשמתי. בכל מקרה תוכלי למצוא שם תשובה לאיזה איבר של הדג מכיל הרבה אומגה 3... זה טיזר)

[מיץ_פטל*]

תודה יונת ובמבי על ההמלצות לאומגה 3.
התחלנו לפני שלושה שבועות לתת לו את זה. ולפני שבועיים ניסנו עוד שילוב של תרופה הומהופטית שלשמחתנו מראה מעט שינויים חיוביים.הוא נעשה מעט רגוע יותר , מעט נגיש יותר ,קל יותר לתת לו משימות והוא חוזר ומבקש את הקרבה שלי.
אמנם מדובר בשינויים עדינים מאוד אבל בשבלנו הם מאוד משמעותיים.

הודיעו לנו שעומדים למכור את הבית בו אנו גרים וכנראה ששינוי המגורים יבוא מהר יותר ממה שתכננו.

אני מתחילה להבין שהכוחות שלי צריכים להיות מנותבים הביתה . ועלי לצאת שוב ממעגל העבודה .
החופשה המתקרבת, הכניסה לכיתה א' שבטח תהיה מאתגרת ממש , שינוי המגורים, שוב המון שינויים.

עוף החול תודה על מילותייך. הן הגיעו אלי ממש בזמן.

אני מנסה להרפות. לתת לזרם החיים לסחוף אותי. אני בוטחת ביקום. מנסה כמה שיותר להיות מדוייקת יותר ברצונות שלי , במה שעושה לי טוב , וסומכת על היקום שיקח אותי לשם.

[אורה_גבריאלי*]

שלום מיץ פטל,

פשוט רציתי שתדעי שהייתי כאן והשתתפתי בקשיים שלך.

בהמשך לדברים שכתבתי פה ושם בעבר, אני תוהה לפעמים לגבי הנכונות של חופש מלא לכל ילד. החופש הזה כל כך מדבר אלי ומתאים לי אבל האם הוא מתאים לכל אחד? האם הוא הדבר המזין לכל אחד, בכל זמן?

דבריך העירו בי מחדש את השאלה. לא שיש לי תשובה, אבל יש לי תחושה שכפי שאמרת אי שם למעלה, כל ילד צריך משהו ייחודי לו והקשבה ייחודית לצרכיו. ואם הוא צריך מסגרת הוא צריך מסגרת והתיאוריות הנאורות שלנו יכולות ללכת, בשלב זה, לפח.

החיים הם באמת ניסוי שאין לו סוף. פעם קראתי לזה "ניסויים בבני אדם". החיים שלי הם ניסוי בלהיות אורה גבריאלי. וזה ניסוי רווי הפתעות לפעמים. נדמה לי שהשחרור, הקלילות ותחושת החופש שיכולים להופיע כשחווים כך את החיים יכולים לעזור לך. איזושהי רוח הרפתקנית וקלילה יותר.

אני לוקחת את דברי לתשומת ליבי, כי הבוקר אני מרגישה קצת כבדה. (-:

אני חושבת שאלך להשתטות ולבזבז זמן. למטרות בריאותיות וחינוכיות, כמובן.

[חגית_נובק*]

מיץ פטל יקרה,

חלפה שנה וחצי מאז שהדף המקסים הזה נעזב לנפשו. קראתי אותו עכשיו לראשונה (בעקבות הניעור המבורך שיונת העניקה לדפי החינוך הביתי עם החזרתם לפורום הכללי). מצאתי כאן המון המון השראה ויופי ועוצמה אימהית מופלאה שלך. מעבר לסקרנות האישית בנוגע למה שעבר עליכם בשנה ומשהו האחרונות (האם בנך כבר עולה עוד מעט לכיתה ב'? באיזה בית-ספר? ואיך עברה עליכם כל השנה האחרונה?), רציתי להגיד לך שאם יש בך כוחות ורצון אשמח מאוד להמשיך ולקרוא אותך כאן. וכמובן שגם לכתוב לך.

אני מאחלת לכם המון הצלחה ושמחה באשר תהיו. ואולי בכלל ניפגש בעוד שבועיים בפארק הירדן?!

[תבשיל_קדרה*]

חלפה שנה וחצי
חצי שנה, עולה ל א.

[מיה*]

מיץ
(פעם) כתבת
_בכל אופן נחזור לוועדת ההשמה :
(צחוק הגורל שהייתי לא אחת בועדה כזו וכל פעם בתפקיד אחר. אז הפעם - תפקיד ההורה )._
יצא לך גם להיות בתפקיד הילד?
אם את רוצה להרחיב. יכול להיות שיש פה איזה מפתח..?
ומה שלומכם כיום?

מאחלת לכם המון הצלחה ושמחה באשר תהיו

[חגית_נובק*]

חצי שנה, עולה ל א.
נכון, טעיתי לגמרי בחישוב.

אז מה שלומך? אתם עדיין באותו בית? מה עומד לקרות איתכם ב- 1.9?

[מיץ_פטל*]

ובכן זה היה והינו מסע מיוחד במינו.
הטיפול ההומאופטי בשילוב אומגה 3 עזר מאוד. יחד עם זאת עדיין עבודה רבה לפננו.
הכיתה המיוחדת בהרדוף לא נפתחה לכן החלטנו שישולב בבית ספר לחינוך מיוחד באזור.
בינתיים קבלנו על בית הספר הזה שפע המלצות חמות. בקרנו בו 3 פעמים שוחחתי עם הורים ומורה משם.
יש בכל כיתה עד 12 ילדים עם מורה וסיעת. לכל ילד מותאמת תוכנית לימודים אישית. יש אנשי צוות גם מיחוץ לכיתה כך שאם ילד נמצא בחוץ יש מי שקולט אותו. יש תרפיות כיתתיות ותרפיות אישיות.
יש עבודה צמודה בשיתוף ההורים.
נפגשנו עם המורה והיא התלהבה ממנו :"איזה מקסים הוא. אני מאמצת אותו מיד!!!" אז יש תחושה שהוא נכנס לה קצת ללב. וזה נראה לי הדבר הכי חשוב כדי להגיע אליו.אז הכל אפשרי. יש עם מי לעבוד.

הפריע לי שהיא לא התיחסה אלי במיוחד. כלומר לא ממש דיברה איתי אלא רק איתו.
אני אחכה שהשנה תתחיל והעומס מעט ירד ואז אדבר איתה.
חשוב לי שהיא תבין שאני ממש נמצאת שם. שהיא באה לעזור לי לגדל אותו. משהו בסגנון " ברוכה הבאה למשפחה. או לחלק זה במסענו".
קשה לי עם ההתנהלות והדינמיקה של בית ספר :" אנחנו היודעים" אנחנו נגיד לכם מה לעשות" " עליכם לעשות מה שאנו אומרים".
אני כבר מרגישה שיש לי איזה אנטי. למשל לשיעורי הבית. אבל... אני מתבוננת כרגע , לומדת את הנושא... ואצמח ממנו.

התפטרתי מהעבודה שלי לפני כחודשיים ע"מ להיות נוכחת ולייצב את האוירה בבית ואכן הצלחתי בכך.
זה היה צעד חשוב מאוד.כולנו נרגענו. הכנסתי שגרות לסדר היום וסדר השבועי. היה לי שפע זמן להיות איתם רגועה ונינוחה.שפע זמן לעצמי.
אבל המצב הכלכלי שלנו שאינו יציב (עקב אי לקיחת אחריות ) שוב סימן שצריך לחזור לעבוד. שוב ערער את קיום החינוך הביתי. שוב ערער את שאלת המגורים.
המלחמה חידדה את שאלת הבית. איפה הבית שלנו.
היות שהחינוך הביתי חשוב לי לאין שיעור. מבחינתי זו כמעט אקסיומה שאי אפשר לערער עליה. ולכן נתאים את עצמנו למצב.
כרגע אנו בפני שינוי נוסף. אנו עומדים לעבור ליחידת דיור פיצפונת. להפרד מהרבה מאוד ציוד ע"מ שאוכל להשאר בבית ואנו עומדים לנקוט בצעדים כלכליים מהותיים נוספים ע"מ לקחת אחריות על מצבנו הכלכלי.
וכמו שאני אומרת: עכשיו אני בפקולטה לכלכלה. אני הולכת להתמחות בנהול כלכלת הבית, בנקאות שפת המשפט ושפת החומר.
אני מוצאת שהחינוך הביתי הוא קודם כל לעצמי. לי. בשבילי. והילדים שלי צופים ולמדים .
היינו יחד בבנקים השונים. למדנו מושגים. כתבנו במחברת.חישבנו חישובים. למדנו איך מדברים עם מנהל בנק פקיד בנק ומי שבתור.היינו בבתי משפט ולמדנו שכדי להכנס צריך להיות עם נעליים על הרגליים.בדקנו שוב ושוב מה מצפצף חזק או חלש במגלה המתכות בכניסה.מהו הוצאה לפועל ואיך מגישים תביעה.ואנו בדרך ל"אמץ" לנו יועץ-מלווה כלכלי.

גילנו שהבית שלנו הוא בעצם האיחוד המשפחתי שלנו.וכשארבעתנו יחד אנו מרגישים בבית כמעט בכל מקום.
ושזה הכי הכי חשוב.

הקטנה טוענת בזמן האחרון שהיא רוצה ללכת לגן כדי ללכת לכיתה א'. והיא רוצה ללכת לכיתה א' כי היא רוצה שיהיה לה תיק עם מחברות וקלמר.וטושים חדשים וצבעים.אבל להשאר שם עם אמא.
השבוע נלך לקנות ציוד לשניהם.

אז בראשון לספטמבר נחגוג את כנסתו של הגדול לבית הספר ואת השארותה של הקטנה בחינוך הביתי.


מיה,
לא יצא לי להיות ילה בועדת השמה, אבל כאיש צוות הייתי שם במגוון תפקידים.
לא ממש מתחשק לי לפרט. אבל לפחות ב 4 תפקידים שונים.

אני כואבת את פרדתנו מחינוך הוולדרוף. מקהילת האנתרופוסופים.מעומק הרוחני של הלמידה,מהקסם. מהחיבור המיוחד שבחינוך הזה של גוף נפש ורוח.מהפיות הגמדים ועבודת הטבע.
אנו בוודאי נחזיק ונשמור חלק גדול ממה שלמדנו איך עכשיו זה כבר יהיה שונה.

[נועה_בר*]

קשה לי עם ההתנהלות והדינמיקה של בית ספר :" אנחנו היודעים" אנחנו נגיד לכם מה לעשות" " עליכם לעשות מה שאנו אומרים".
בטח! להודות שהם לא יודעים? שתיראי סדק של חוסר בטחון? מפיתאום! הם חכמים, מלומדים ובעלי נסיון וחשוב להם מאוד לקבל גם ממך צאפחה על השכם.
ה-ם מ-פ-ח-ד-י-ם, שלא יערערו להם את הסדר והבטחון, שומרים על עצמם שלא יתחילו אחרים "לנהל אותם".
בטח אחרי שהם יכירו אותך הדיאלוג יהיה שונה ( הלוואי ), הייתי רוצה להאמין שמאחורי החזות 'היודעת הכל מראש' יושבים אנשים רגישים שילכו איתך ועם בנך יד ביד.

_אני מוצאת שהחינוך הביתי הוא קודם כל לעצמי. לי. בשבילי. והילדים שלי צופים ולמדים .
היינו יחד בבנקים השונים. למדנו מושגים. כתבנו במחברת.חישבנו חישובים. למדנו איך מדברים עם מנהל בנק פקיד בנק ומי שבתור.היינו בבתי משפט ולמדנו שכדי להכנס צריך להיות עם נעליים על הרגליים.בדקנו שוב ושוב מה מצפצף חזק או חלש במגלה המתכות בכניסה.מהו הוצאה לפועל ואיך מגישים תביעה.ואנו בדרך ל"אמץ" לנו יועץ-מלווה כלכלי.
גילנו שהבית שלנו הוא בעצם האיחוד המשפחתי שלנו.וכשארבעתנו יחד אנו מרגישים בבית כמעט בכל מקום.
ושזה הכי הכי חשוב._
את גדולה !! מדהימה ! שיזרום אלייכם הרבה טוב @}
ותמשיכי בבקשה לעדכן.

[מיץ_פטל*]

חינוך הוולדרוף בשבילי הוא לא רק חינוך אלא דרך חיים וחשיבה.
מצד שני לכל אורך ארבעת השנים בהן בני התחנך בה, עלו בי התהיות כמה המסגרת הזו יכולה להכיל אותו.כמה היא באמת .וכל פעם סברתי כי היא המתאימה ביותר.

היום בדיעבד אני לא בטוחה. ואין לי תשובה.

כרגע עולים בי תהיות אחרות. אולי אם הוא היה לומד במערכת הרגילה עם עוד "שובבים " כמוהו ועם גננת רגילה שלא מסתכלת עליו עם זכוכית מגדלת,אולי נתיבנו כיום היה שונה.(מחוויות שהיו איתו בקיטנה בישוב ובקיטנה בירושלים שהיו רגילות ביותר)
ואולי לא. אולי זה רק חלק מתחושת האבל שלי על הפרידה הזו.

אני כן מאוכזבת מכך שהוולדרוף בכללותו לא יכל לעזור לו.לא באופן משמעותי.
הצוות בגן נתן את כל כולו. הם מאוד מאוד מאוד איתנו ( שוב אולי יותר מידי).
אך לא הרופא , ולא המורה המרפאת , ולא האוריתמיה המרפאת ולא היועץ שעבדנו איתו....
לא היה שם מישהו שבאמת אמר, אני הולך לקחת את הילד הזה ,ולהצליח איתו.
אלא בחנו, מששו, ראו שזה מורכב וגלגלו הלאה. אולי ההוא ידע...וההוא הסתמך על קודמו. וכולם הסתמכו על הגננות.
וזו התחושה הכי חזקה שאני נושאת איתי.
תפוח אדמה חם שאף אחד לא רוצה לגעת בו.
והרי מטופלים שם במקרים הרבה הרבה יותר קשים ומסובכים..
אז אולי גם אם הוא היה בכיתה מיוחדת בהרדוף לא היו יודעים ממש איך לעזור לו.

לצערי הרב נתקלתי בהרבה מטפלים קונבנציונלים שלא ממש ידעו "לאכול" את הילד האנתרופוסופי הזה. והיו (קב' מטפלים בודדה שעבדה בצמוד)שראו את העולם הדמיוני העשיר שלו. המוחלט שלו באותה התקופה (הוא מאוד גבוה מכפי גילו וזה מטעה מאוד)וקפצו להגיד שאולי יש פה שיפוט לקוי או בוחן מציאות לקוי.
כמובן שלא שהיתי להם. והחודשים הללו בבית בקיטנות במהלך המלחמה די "נפצו" את העולם המפלא הזה.הנה עכשיו הוא כבר כמעט קונבנציונלי .ומאודבמציאות.


קשה לי לראות לגמרי את התמונה.
.
אני שומעת על עוד מיקרים דומים שעברו לחינוך הרגיל- רגיל. והצליחו.
קשה להקיש ממקרה למקרה.
קשה לדעת מה היה קורה לו היינו נשארים איתו בבאר שבע וחוסכים ממנו את המעבר החד לצפון.

אולי רק הזמן יתן לי את התשובות. ואולי לא.
אני תולה הרבה תקוות במערכת החינוך המיוחד אליה אנו נכנסים.
לעת עתה הפסקנו את המרוץ המוטרף של מטפלים ומרפאים למינהם פרט לטיפול ההומאופטי.היות שבבית הספר אמור להיות מענה לכל אלו.

אני די חוששת. שוב מקום חינוכי חדש שוב אנו עוברים דירה.
מאוד חוששת . מאוד. שהכל שוב התהפך.

[מיץ_פטל*]

תודה נועה בר יקרה.
זה רק מחדד כמה החינוך והלימוד של הילדים הוא בעצם בידיים של ההורים שלהם.כמה תפיסת העולם שלהם לגבי מעורבותם כל כך משמעותית.
הייתי רוצה להאמין שמאחורי החזות 'היודעת הכל מראש' יושבים אנשים רגישים שילכו איתך ועם בנך יד ביד.- אמן.


בכל אופן אני כותבת לעצמי תזכורת לספר פה איך כן חיו להן ביחד שתי גישות אלו בביתנו.
איך הן התבטאו.והתממשו לנו ביום יום.ואיך הן תרמו ועיצבו את משפחתינו.

[נועה_בר*]

_לצערי הרב נתקלתי בהרבה מטפלים קונבנציונלים שלא ממש ידעו "לאכול" את הילד האנתרופוסופי הזה. והיו (קב' מטפלים בודדה שעבדה בצמוד)שראו את העולם הדמיוני העשיר שלו. המוחלט שלו באותה התקופה (הוא מאוד גבוה מכפי גילו וזה מטעה מאוד)וקפצו להגיד שאולי יש פה שיפוט לקוי או בוחן מציאות לקוי.
כמובן שלא שהיתי להם. והחודשים הללו בבית בקיטנות במהלך המלחמה די "נפצו" את העולם המפלא הזה.הנה עכשיו הוא כבר כמעט קונבנציונלי .ומאודבמציאות._
אולי לא ברורה לי בדיוק 'הבעיה' עם בנך. אולי אני צריכה לחזור אחורה ולקרוא, ואולי הוא כבר השתנה וגדל והיום מישהו אחר ?
לי זה נקרא כאילו מנסים 'לאבחן' את הילד במקום פשוט להיות איתו ולתת לו את מה שהוא צריך.
בעצם, כמו התקופה האחרונה בבית, אותה את מתארת ממש כאילו אין כל בעיה.
אני לא אומרת כאן שהילד צריך להיות בבית, אלא, אולי להניח לנסיון לבחון אותו כל הזמן ופשוט לתת לו את הקרדיט להיות מי שהוא?
מה נראה לך? איפה הוא צריך עזרה היום?

אני תולה הרבה תקוות במערכת החינוך המיוחד אליה אנו נכנסים.
אין ספק שתקוות הן מתכון גם לאכזבה, אבל לא רק ! בכל מקרה ההתעסקות "במה היה אם..." יכולה מאוד להחליש אותך כי הרי אין ולא יהיו לך תשובות מספקות.
העניין הוא בעצם להתמקד במה שיש ולנסות שם לעשות את הטוב ביותר, לא?

_אני די חוששת. שוב מקום חינוכי חדש שוב אנו עוברים דירה.
מאוד חוששת . מאוד. שהכל שוב התהפך._
החששות מאוד טבעיות והן ישמרו עלייך מאוד עיירנית
שולחת חיזוקים.

_אני כותבת לעצמי תזכורת לספר פה איך כן חיו להן ביחד שתי גישות אלו בביתנו.
איך הן התבטאו.והתממשו לנו ביום יום.ואיך הן תרמו ועיצבו את משפחתינו._
אותי אישית זה מרתק, ואשמח גם לקרוא על השילוב עם המערכת החדשה - הוא מרתק לא פחות.

תודה על השיתוף, ובהצלחה.

[חגית_נובק*]

מיץ יקרה,
הסיפור שלך הוא לא רק מרתק ומדהים,אצלי הוא בעיקר מעורר המון השראה וחמלה ואהבה כלפייך וכלפי משפחתך. אני חושבת שמותר לך להגיד לעצמך לפעמים, במלוא הרצינות והכנות, שאת באמת, אבל באמת באמת עושה כמיטב יכולתך למען ילדייך. ולא מצד החצי הריק של הכוס: חבל שאני לא יכולה יותר, ומה היה אילו הייתי נוהגת אחרת - גישה כזאת באמת מחלישה ומתסכלת. אלה מצד החצי המלא של הכוס: אני במיטבי, והנתינה שלי לילדי מעצימה אותי ומגדלת אותי. כי כמו שכתבת, וזה ניכר מאוד מכל תיאורייך, החינוך הביתי שלך הוא באמת שלך - בשבילך ולמענך. ואני מרגישה ומאמינה שזו התייחסות וגישה מאוד טהורה ומאוד ממוקדת. אין כל הפרדה בין הדאגה האמיתית שלנו לילדינו לבין הדאגה האמיתית שלנו לעצמנו. כשיש שלמות והרמוניה בחוויית ההורות אז הנתינה לילדים לא נחווית כבאה על חשבון ההורים.

אני מנסה למצוא בי מילים על-מנת לחזק אותך. אני חושבת שהמציאות הממושכת של חיפוש ותהייה ושאלה שאת חווה היא אמנם לא פשוטה אבל היא מאוד נכונה. כי רק ממצב אמיתי של שאלות אמיתיות יכולות לצמוח תשובות אמיתיות. והתשובות האמיתיות הן אף-פעם לא תשובות מוחלטות, בנוסח: ככה זה נכון וזהו. לתמיד. לא. תשובות אמיתיות הן תשובות גמישות ומשתנות. הן תשובות שמקשיבות ועונות. הן תשובות שזורמות על גלי החיים. והן גם תשובות שעולות וצומחות מתוכך, ולא מסופקות על-ידי שום מערכת כזאת או אחרת.

חינוך וולדורף, כמו כל חינוך אחר, הוא חינוך מערכתי. הוא מבוסס על סכמות, על מערכת אמונות ועל מסורת ארוכת שנים. אבל הילד שלך הוא אחד יחיד ומיוחד. וכמו כל ילד אחר הוא לא מתאים בדיוק לשום סכמוה שהיא. אם ילדים אחרים שורדים (ואולי חלקם אף משגשגים) במערכת, זה רק בגלל שהם מצליחים לעגל לעצמם את הפינות. אצל הילד היחיד והמיוחד שלך אולי הפינות קצת יותר קשיחות. זה הכל. אבל לאמהות אין סכמות. ואת מוכיחה את זה כל-כך בעקביות.

המשיכי בדרכך הייחודית. הילד הייחודי שלך נותן לך מתנה כבירה: מתנת העוצמה הפנימית. הדרך היחידה לזכות בה היא דרך החתחתים של ההתמודדות היומיומית עם אותם האתגרים שנולדו רק למענך, והם אלה שמכריחים אותך לגלות, לטפח ולהעצים את יכולותייך המופלאות. מכל מה שאת כותבת ומספרת מתברק ומזדהר היהלום המדהים שאת. הילדים שלך ימשיכו להעסיק אותך בעבודת הקודש הקשה של ליטוש פאותייך. והם תמיד יעשו את זה בהמון המון אהבה וקבלה. הודי להם מקרב ליבך. לא יכולת לבקש לך מתנה גדולה מזו.

באהבה גדולה.

[מור_וקנמון*]

הילדים שלך ימשיכו להעסיק אותך בעבודת הקודש הקשה של ליטוש פאותייך. והם תמיד יעשו את זה בהמון המון אהבה וקבלה. הודי להם מקרב ליבך. לא יכולת לבקש לך מתנה גדולה מזו.
יא אלוהים! איזה תיאור מדהים של חווית ההורות.... נכנס ישר לבטן...

מכל מה שאת כותבת ומספרת מתברק ומזדהר היהלום המדהים שאת.
מסכימה!!! מעריכה נורא את הדרך שלך, והעקשנות והמסירות... חזקי ואמצי!

[נועה_בר*]

חגית, כתבת מקסים @}

[מיץ_פטל*]

מחר הגדול ילמד בכיתה א'.
מחר הפרח שלי, הנהדר והאהוב, יוצא להמשך דרכו. נפרד ממני עוד קצת.
מחר הוא ילך לבית ספר מיוחד בשבילו.
עולים בי המון חששות ותקוות.

הוא נרגש מאוד. מתוח מעט, סוער יותר. התיק מוכן וחלק מהדברים שהתבקשנו.
רק היום הוא אמר לי אמא תכיני לי את התיק למחר. בוודאי שכבר הכנתי.
לפני הארוחה הוא לקח אותו לראשונה פתח את התאים הסתכל התבונן. :
מה כל זה בשבילי?למה אני צריך כל כך הרבה דברים? אמא מה זה ? חוצצים למה? מה זה קלסר? מה עושים עם זה ? יא..יש לי פלסטלינה. מה אני אעבוד שם עם פלסטלינה?
אני לא רוצה תיק עם פו הדב יצחקו עלי. יגידו שאני תינוק. וגם בלי שום תמונה . אני לא אוהב את המפחידים האלו. אני רוצה בלי כלום כמו של גדולים..
אמא הכנת לי בגדים?

ואני מגהצת, מכינה פרוסות לסנדביץ' של מחר. שלפחות יאכל בריא. לא בשקית אלא בקופסא .רושמת את שמו על כל פריט בתיק. בכתב בדפוס.
אין לו קלמר עדיין.
בוכה.
חברתי תפרה קלמר לבנה. הוא ממשיך עם הולדרוף.
גם אני רציתי לתפור לו. קלמר מלבד צבעוני.וחוטי זהב.וצמר.....
כואבת את הפרידה מהולדרוף.
באוטו שאלתי אותו. אם היה רוצה שאתפור לו קלמר. שתי עיניו אורו. בטח אמא.
המורה רוצה 3 תאים. אכין לו קלמר עם 3 תאים.

גם אני רוצה שתתפרי לי קלמר. הקטנה אומרת.
כבר יש לה ילקוט אדום עם טושים וצבעים קלסר וחוצצים.גם הברבי שם ולפעמים הכבשה הלבנה שלה.
בטח אני אומרת.
עם שלושה תאים אמא.
כןכן.נשמה שלי.

היום היא משגעת ומעצבנת במיוחד. נודניקית חבל על הזמן. לשים אותה על איזה עץ.
צורחת צועקת רבה מציקה לו, גזרה לו כיסוי מהילקוט, לקחה לו את הכוס האדומה שלו, עושה לו דוקא ומיללת מיללת מיללת.
שירת הסירנה.
כמה צעקתי עליה היום. גם היא נרגשת.
לא יכולתי להגיע אליה היום. כאב לי. ראיתי שקשה לה. שהיא מקנאה. שגם היא נורא רוצה. מה? ללכת לכיתה א'? להיות גדולה? שיקנו לה?

ערב,
הוא חזר מאוחר.איפה היית? הגן בישוב ערך מסיבה בגן המשחקים .אני רוצה ללכת.אני מתלבש והולך. יש שם אוכל.
לא חמוד. עכשיו מאוחר. לך להתקלח. זה לגן. ואתה הולך לבית הספר. בוא להתקלח.
אני רוצה ללכת היא אומרת לי. אני לא בבית ספר. לא חמודה. מאוחר מידי. את נשארת בבית.
מריבות.
האיש מתערב. הולך לדבר איתו. נכנסים לחדר.
היא הולכת איתי למקלחת. היא מדברת. מספרת סיפור.
ארוחת ערב - אוכלים יחד. כל אחד מספר משהו חדש וטוב שהיה לו היום. האוירה נעשית נעימה יותר . חמימה.
אני מכינה לו הפטעה בחדר וקוראת לכולם.
שני נרות בפמוטים. נר אחד שלו. מזכרת מהגן. ונר בשבילה שהכנתי.
כל אחד מדליק את הנר שלו. אני קוראת לו את הברכה מהגן. מהגננת. מברכת אותו בעצמי . הוא נרגש מידי. אבא מברך אותו.דמעות.מוציאה מפית קטנה רקומה וצבועה, לארוחת עשר.
הקטנה מתחילה לשחק עם הנרות.
אני מברכת אותה, היא שמה ידיים עם האוזניים. לא רוצה. גם לא את אבא. טוב.
כל אחד מביע משאלה ומכבה את הנר שלו. הוא משתהה. ורק אז מכבה.
ואז מדליקים את האור וקוראים סיפור.
וכשסוף סוף נכנסים למיטה ומתכסים. היא צורחת. בוכה בוכה בוכה. רוצה שמיכה אחרת. אני מחבקת אותה היא בועטת.
נרגעת אחרי שאבא הביא לה סדין ומיים. היא לא רוצה חיבוק.
אני מחבקת אותו. קשה לו להרדם. אמא אני לא מכיר שם אף אחד., אמא אני מפחד. ממה ? משעורי בית. בטח יתנו לך רק בעוד הרבה זמן. אמא, ואם המורה תצעק עלי כמו הגננת? ואם ירביצו לי? אמא אני אלמד שם לקרוא נכון?
השאלות קורעות לי את הנשמה. אני מחבקת אותו ואומרת לו שהולך להיות לו יום נפלא מחר. יום מקסים. ואני אהיה שם. בחוץ.ובהפסקות נפגש. ונחזור הביתה יחד.הוא שמח אבל רוצה לחזור בהסעה. טוב.
אני מסתובבת אליה. פוגשת זוג עיניים ענקיות ומתוקות. רוצה חיבוק? כן. אני מחבקת אותה. אוספת אותה אלי. אף לאף. מרגישה את הבל פיה. את נשימתה. והיא נרדמת.
מסתובבת אליו. הוא נרדם.


והמרגיעון שלי אומר :"מילים טובות מסלקות עננים שחורים".

[מיץ_פטל*]

נועה יקרה, קשה לי לגמרי לזהות איפה הוא היום. אני מרגישה שבאופן כללי הוא במקום טוב יותר. אבל עדיין קשה מאוד.

לי זה נקרא כאילו מנסים 'לאבחן' את הילד במקום פשוט להיות איתו ולתת לו את מה שהוא צריך.
הקשיים איתו הם מורכבים מאוד. וגם ממושכים. כמעט מתחילת חייו.
ה"פשוט " להיות איתו הוא מורכב. כי מאוד לא פשוט להיות איתו.
המנסים לאבחן הוא נכון. אני זקוקה לעזרה בגידול שלו. וכדי שהוא וגם כולנו נקבל את העזרה המתאימה צריך את האבחונים הללו.
התקופה הזו בבית בחודשיים האחרונים אכן היתה שונה מתקופות דומות בעבר. במיוחד בצל המלחמה.
אבל ככל שהזמן עובר גם אני לומדת.

חגית יקרה,נהנתי לקרוא אותף. תודה על מילותייך ועידודך.
חושבת שמותר לך להגיד לעצמך לפעמים, במלוא הרצינות והכנות, שאת באמת, אבל באמת באמת עושה כמיטב יכולתך למען ילדייך. ואוו נגעת בנקודה ענקית.

המשיכי בדרכך הייחודית. הילד הייחודי שלך נותן לך מתנה כבירה: מתנת העוצמה הפנימית. הדרך היחידה לזכות בה היא דרך החתחתים של ההתמודדות היומיומית עם אותם האתגרים שנולדו רק למענך, והם אלה שמכריחים אותך לגלות, לטפח ולהעצים את יכולותייך המופלאות.
זה בדיוק מה שאמרתי לעצמי לאחר שיצאתי מהחדר. אחרי שהם נרדמו.
לטפתי אותו. ואמרתי בליבי. תודה על כל הדרך המופלאה הזו שאתה לוקח אותי בה. על כל מה שאני לומדת ומתעצמת ממנו. על כל מה שאני זוכה לקבל ולתת בו דרכך.אתה המתנה הנפלאה של חיי.

ותודה לך חגית שאת מצליחה לראות אותי כל כך טוב.



כועסת על הדבר הזה בית ספר.
כשהוא מאמין ששם ילמד לקרוא ולכתוב משהו בועט בי. הוא הרי יודע! זה קיים בו. הוא לימד את עצמו חלק מהאותיות. הוא מזהה מילים. הוא יודע לספור עד 1000. לחבר עד 1000, לחסר עד 10.. הוא יודע . הוא יודע ללמוד.הכל. כל מה שהוא רוצה. החל מלבנות ספסל מעץ וכלה בלהכין בושם משובח.
יש בו עדיין את הניצוץ הזה. ושם ירמסו לו את זה. שם. משהו ירמס בו עוד מעט.
זה בלתי נסבל.זה קורע אותי.
ושיעורי הבית....איזה צרה צוררת. אני לא אתערב לו עם זה . לא לא לא. אדאג לפנות לו זמן לזה אבל הוא זה שיתמודד.
אם ירצה שיבוא. אם לא - לא. הלמידה הפורמלית היא לא משהו שאשתף עימו פעולה.
אז למה הוא שם? למה ? למה?

כי אין לי כפר שלם!!!!!

אוף.

איזה עולם מחורבן. איזו חברה מחורבנת.

תשמור על עצמך שם ילד שלי. תשמור. תשמור על הניצוץ .אני הולכת לידך להאיר את דרכך.

[נועה_בר*]

מילותייך ריגשו אותי מאוד !

מצטערת אם דברי הקודמים נשמעו ביקורתיים ( כך לפחות הם מרגישים לי כעת ). אין שום ספק בכך
שאת באמת, אבל באמת באמת עושה כמיטב יכולתך למען ילדייך.

_כי אין לי כפר שלם!!!!!
אוף._

[ענ_בל*]

אז איך עבר היום הראשון, יקירתי?
נרגשת מאוד איתכם.
יום ראשון בכיתה א'.
ואני חושבת שטוב שיש את ה"בחוץ". שלא הכל צריך להנתן בבית. שיש ערך למסגרת חברתית- לימודית, אם היא טובה פתוחה ותומכת.

[מיץ_פטל*]

העלתי אותו להסעה לפני חצי שעה והפרפרים בבטן שלי מכאיבים לי. הנשמה שלי מכווצת.
והדמעות זולגות להן.
הוא שאל אותי אם אני נוסעת איתו היום לבית הספר.
אמרתי שלא.
למה?
למה בעצם?
כי אם אסע איתו יהיה לי קשה יותר לחזור.טרמפים.
אבל הכי נכון זה כי : הקטנה ישנה. ישנה. כן זו הסיבה.
כי רב חייה הוא צריכה לעשות התאמות בשבילו. במיוחד להתעורר מוקדם מהזמן שלה מהקצב שלה כדי לקחת אותו לגן.
או להחזיר אותו לגן. או ללכת למישהו אחר כדי שאוכל לקחת אותו לשם.
הבטחתי לה בלב שזה יגמר עוד מעט.
התלבטתי אם להעיר אותה.חששתי שהיא תתעורר מצוברחת על הרעיון של לנסוע איתו.לשם ולחזור בטרמפים.
יש לי ווסת. הבטן נפוחה לי . מושכת אותי למטה.הרגשה כבדה כזו.אני רוצה לנוח להאט.
יש מפגש היום לנסוע או לא.
אוף. אבל אוף.
אבל הוא צריך אותי שם. זו רק מסיכה שהוא מסתדר.אני יודעת שהוא צריך אותי שם. עדיין. זה רק היום השני.
להיום שם. בהפסקות.לתדלק איזה חיבוק. איזה אוכל של אמא, חוץ מזה הוא מסיים באחת וחצי.
הם ממש נפלו על הראש.
איך עושים דבר כזה לילדים שרק סיימו את הגן? שרק חוזרים מהחופשה ?
זה מרתיח אותי. זה כדי שזה יסתדר להם עם ההסעות של שאר בית הספר.
בוולדרוף כל השבוע מסיימים בעשר וחצי. נשמע הרבה יותר נורמלי.
הנה מתחיל מהמכבש לעבוד.
די די די.
הוא יסתדר. באח. הוא תמיד מסתדר. ילדים תמיד מסתדרים.
עושים במהירות את ההתאמות הנפשיות, מוחקים את הכאב, את המועקה. כי זה להיות כמו כולם.כי זה יקבל חיזוקים וזהו.
ואז הוא יחזור. כאלו לא קרה כלום. כאלו.
בוקר טוב חמוד. ברוך הבא לעולם המכבש החברתי.
אוף.
כל כך ניסיתי לשמור עליך מפניו.
אוף.
הנה החומה הזו. בין הבית לבית הספר.
שתבנה את החומה בין הבית לעבודה . בין הטבע האנושי לחברה המערבית המוסדית הצרכנית.

צרכנות.
כ 400 שקלים הוצאנו על רכישת ציוד.400 ש"ח.וזו רק ההתחלה.
קלסרים, וניילונים, וטושים, ומהדק, ולוח מחיק וטושים זוהרים ומחברות חכמות ו.......
והתורים בחנויות. אתמול הייתי ב 4 חניות שונות כדי לנסות להשלים את הרשימה הלא נגמרת הזו. ולא מצאתי הכל.
כי המורה מתעקשת של קלסר כחול. ולהחזיר את הירוק שקניתי בכל זאת. קפצי ליQ!!@.
מה הייתי עושה בכסף הזה....


איזה בלבולי ביצים אני אומרת כאן.
הוא שם כי הוא שם כי הוא שם.
זהו. תשלימי. לא מתאים לו חינוך ביתי. די. מתי תפסיקי להתאבל על זה . מתי? מתי תפנימי את זה ?
אולי לעולם לא.

והיא ישנה לה. מקסימה כזו.
שוב אנו יחד. רק היא ואני. בפתחו של יום נוסף בחייה. של בית.עוד יום בשבילה.

[עין_הסערה*]

תשמור על עצמך שם ילד שלי. תשמור. תשמור על הניצוץ .אני הולכת לידך להאיר את דרכך.
תודה על מה שכתבת.
אני חולקת את מה שאת מרגישה.

[חגית_נובק*]

מיץ אהובה,
אני דומעת מול המחשב למילותייך החזקות, החכמות.

_יש בו עדיין את הניצוץ הזה. ושם ירמסו לו את זה. שם. משהו ירמס בו עוד מעט.
זה בלתי נסבל.זה קורע אותי._

אני מחפשת בי מילים. מילים שיסבירו כמה שזה לא באמת נכון. יש לנו את הנטייה הזאת לעשות דמוניזציה איומה לכל מה שמחוץ לנו, למה שלכאורה אין לנו לגביו שליטה. אף אחד לא יכול לרמוס את הילד שלך. אף אחד ושום דבר.

ברמת היומיום, ברמה האובייקטיבית, זה רק מקום לבלות בו כמה שעות של הבוקר שבהן הוא אולי לא יזכה למלוא תשומת הלב, ולא יקבל את מלוא החופש לעשות כרצונו, ויצטרך אולי לעמוד מול אתגרים חברתיים כאלה או אחרים.... ובהתחלה זה באמת שינוי שיש להתרגל אליו. אבל המהות של חייו, התמיכה האינסופית שלכם בו, הקן המשפחתי האוהב שלכם, הדברים החשובים באמת, לא רק שנשארים על מקומם, יותר מזה, הם מעצימים והולכים כל הזמן. התמיכה הזאת של הבית היא עיקר העיקרים. היא זו שתמשיך ותאפשר לניצוץ שבו להיות ולהתעצם. הרי כל קושי שיעלה ויפגוש בו, יפגוש שם גם בך. ואת תמשיכי ותוסיפי להיות שם למענו. אולי לא באותו רגע, אולי רק אחר-כך, משעות הצהריים ואילך, אבל זה לגמרי מספיק בשביל שתוכלי להגיד לעצמך: אף אחד ושום דבר לא יכול לרמוס את הילד שלי. כי אני איתו.

בינינו, הרי גם בחינוך-ביתי אפשר לא לגמרי להיות עם הילדים, לא לראות אותם או להיות פנויים אליהם באמת... זה אף פעם לא מה שאנחנו בוחרים בשבילם ובשביל עצמנו. זה תמיד האיך. הדרך שבה אנחנו מממשים את הבחירות שלנו חשובה לאין ערוך מן הבחירות עצמן. והדרך שלך-שלכם, מובילה אתכם כרגע לבית-ספר. עדיין, (ותמיד), מרחב הפעולה שלך בתוך הסיטואציה הזאת הוא עצום.

הדבר הראשון הטוב שאת יכולה לעשות למען עצמך ולמען כולכם, הוא פשוט לקבל את המציאות כמו שהיא: כן, הבן שלי הולך לבית-ספר, כי מבין כל האפשרויות שעמדו בפנינו זו המתאימה ביותר, וכמו שנהגתי עד היום, גם בתוך האפשרות הזאת אני עומדת לעשות כמיטב יכולתי. (ואצלך הרי מיטב היכולת הוא המיטב שבמיטב!).

ועוד דבר טוב שאת יכולה לעשות הוא לתת אמון. להאמין שלכל אדם שמרכיב את המערכת יש כוונות טובות וטהורות. אף מורה לא קמה בבוקר ואומרת לעצמה: היום אני הולכת לכבות את הניצוץ של ילד כזה או אחר. יכול להיות שיש טעויות, ושהגישה לא תתאים תמיד בדיוק (וכאילו שבבית הכל מתאים תמיד בדיוק), אבל הכוונות הן טובות. ונכון יהיה להאמין שכל האנשים שיטפלו ויעסקו מהיום בפעילות הבוקר של בנך, רוצים באמת לסייע לו.

אבל הכי חשוב בעיני הוא שתאמיני בו. בבן האהוב שלך. שתאמיני באמת ביכולת שלו להיות הוא, בחוסן הפנימי שבו. הניצוץ הזוהר שבתוכו הוא משהו עוצמתי עד מאוד. זה לא משהו שבית-ספר יכול לכבות או לרמוס. האמיני בו בכל ליבך. והאמיני בעצמך. ביכולותייך. גם את לא הולכת להמחק כאן מהתמונה. להפך. את הולכת להתעצם ולהעצים. את תהיי עכשיו יותר. יותר קשובה, יותר תומכת, אולי אפילו יותר רגועה. אולי אפילו תמצאי עם הזמן שעוד כמה אוזניים כרויות בכדי להקשיב למה שהבן שלך רוצה להגיד. אולי עוד כמה לבבות יאהבו אותי וירצו באמת ובתמים בטובתו. את עשויה להיות מופתעת. נשמות טובות ויקרות נמצאות בכל מקום. אפילו בבית-ספר....
תאמיני. האמונה שלך תעזור לך לפתוח את הלב ולראות שבעצם יש המון חסד מסביב, והמון אהבה, ושאת אף פעם לא לבד. וכמובן שגם הילדים שלך לא.
באהבה.

[מיץ_פטל*]

חגית אהובה,
אני קוראת ודומעת ונרגשת.
אמרת כל כך חכם ונכון. אין לי מילים. רק לקרוא אותך שוב ושוב ושוב.
תודה שאת פה בשבילי.

[מיץ_פטל*]

םחכיועאךפץ

[יעל_צ*]

חגית
אנחנו לא מכירות, והמקום שממנו אני כותבת שונה לגמרי מהמקום שבו נמצאת מיץ פטל,
ובכל זאת רציתי להודות לך על המילים שכתבת לה כאן. חלקן כאילו נכתבו גם בשבילי.
אלוהים יודע כמה אני זקוקה לחיזוקים כאלה בימים אלה.... תודה.

ומיץ, בשבילך גדול. קוראת ועוקבת פה כל הזמן. יעל}

[חגית_נובק*]

מיץ יקרה, קיוויתי שיצא לי לפגוש אותך בפארק הירדן, אבל נסענו יום לפני שאתם באתם. מה שלומך?

[מיץ_פטל*]

חגית מקסימה, אני כל כך שמחה שאת מתעניינת ושאכפת לך ושזה באמת מעניין אותך מה קורה איתי , איתנו.
אז חיבוק(())
כרגע אני עסוקה בארזת הבית שלנו. זו משימה מאוד לא פשוטה כשעושים אותה לבד.
היות ואנו עוברים לבית קטנטן של 50 מ"ר,אז אני מנסה לעשות ניפוי וסינון . קורים לי שם המון דברים מעניינים.
המון בדיקה ונסיון להתרכז במה שהכי הכי חשוב לי. למה אני באמת זקוקה.
זה אפילו מין תהליך של הזדככות.
של להבין באופן עמוק דברים אחרים תוך כדי.
יש הרבה פרידה ואבל. פרידה מחפצים מזכרונות.
הפרידה מהבית הזה מעלה בי הרבה עצבות וכאב ואני אורזת ובוכה. אז כל התהליך הזה לוקח לי המון המון זמן.
זה באמת באמת מאתגר אותי.
לחיות בפשטות מרצון. מאז שנפתח הדף הזה צורת חיי השתנו ללא הכר. פללתי לרגע הזה, שבו אוכל לחיות בצורה מדוייקת עם צרכי.
שכל מדף יהיה מנוצל בצורה האפקטיבית ביותר. שלא יהיו עודפים שיבלבלו אותי. שיגרמו לי להיות בערפל ה"אני צריכה" או אפקט ה"צריכה".
זה די קשה למשל לעמוד מול ערמת 25 הדיסקים האהובים עלי ולהחליט מי נשאר. המחשבה הראשונית היא שאני זקוקוה לכולם. מצד שני יש בספריה אפשרות להשאיל אותם או להשיג מחברים,מהאינטרנט או מ...
מצד שלישי אני באמת אוהבת את כולם.
מצד רביעי אין לי הרבה מקום על המדף הזה .מצד חמישי אבל נורא נוח לי שהוא בהשג יד, שיש לי אותו. תחושה של בטחון.
בטחון... האומנם?
לבסוף נפרדתי רק מדיסק אחד. שרוט.

אני ממש נרדמת על המקלדת. אמשיך מחר.

[חגית_נובק*]

מיץ יקרה
שתהיה לכם דרך צלחה בבית החדש, ושלמרות מידותיו הקטנות תמצאו בו קן חמים ונעים שיכיל אתכם באהבה. יש בך יכולת מדהימה למצוא בכל דבר את הטוב. היכולת הזאת תגן עלייך ותרפד את דרכך בטוב.
באהבה, חגית.

[אנונימי]

הרבה זמן לא עקבתי אחרי קורותיכם.
לא עשיתי את ההשלמות באופן יסודי, אבל קצת כן.
נשמע כמו חתיכת דרך שאת עוברת.
את וכל משפחתך.
לא מוצאת מילים, נדמה לי שאפילו לא חיבקתי אותך בדקה שראיתי אותך בפארק... אוףףף!
אז שתדעי, שמפה, מחבקת אותך חזק חזק

[מיץ_פטל*]

שיעורי בית

איך מכינים איתו את שיעורי הבית האלו?
קודם כל אני מבינה שיש לי הרבה מה לנקות לגבי הנושא המורכב הזה.
יש לי ממש אנטי לזה.
איך לעזעזל אומרים לו שב תוציא את המחברת איך אומרים לו שב להכין שיעורים?
ולמה, למה לעזעזל המטלות שיש שם מכלילות אותי? שאקרא לו את ההוראות, שאעשה איתו כך וכך פעולות, שאבנה איתו דגמים....
כאלו אם את נותנת לו שיעורים אז תעשי את זה ככה שהוא יבין בעצמו מה צריך לעשות , לפי היכולת שלו ,ותעזבי אותי בשקט.
למה אני צריכה את העונש הזה?
אוףףףףףף
דברתי עם המורה היו לה שתי רעיונות דוחים:
שאמצא לו מורה פרטית לזה, או שהיא תעשה את זה איתו בהפסקות אך היא הבהירה לי שזה כמו עונש. מטומטמת.

החלטתי שהיות וזו היתה בחירה שלי לשלב אותו במסגרת חיצונית חשוב שאתמוך בו ולא אעביר לו את ההסתיגות שלי מהעניין.חשוב לי לתת לו תחושה שזה חשוב לי.כי הוא חשוב לי.
מצד שני לתת לו אחריות על העיניין.
כלומר הוא זה שצריך לרצות להכין אותם. אם הוא לא רוצה אני לא מתעקשת.
אני אעזור לו לשלב את הפעולה הזו במהלך סדר היום. כלומר יהיה לו זמן קבוע ונוח להכין אותם שהוא יבחר.
הוא בחר להיכן אותם בצהריים לפני המשחק על המחשב.
אני אשב לידו אקרא לו את ההוראות אעזור לו לארגן את הציוד והכי הכי חשוב אתמוך בו.
הוא יעשה אותם בעצמו.

אז איך זה נראה???

• אמא יש לי שיעורים היום?

אני בודקת....יש לך.
אוכלים,מסדרים, יושבים.
אני מוציאה את הציוד,עוזרת לו להתארגן על השולחן.
קוראת לו את ההוראה הוא מבצע.
אמא ככה?
כן.
אין לי כוח לצבוע יותר.
טוב.
אז תצבעי לי את...
זה שלך ובשבילך. אני מסתכלת.
אוףףףף
אתן לך עצה. אם תצבע בצבעים הגדולים זה ילך יותר מהר.
טוב....
אמא,נמאס לי לכתוב כל הזמן 2 2 2 על הדף הזה.
זה משעמם אותך?
כן.זה ממש מעצבן.
אני מתארת לעצמי.
הוא שם עלי את הראש.אני מלטפת אותו.
אוף נמאס לי.
נמאס לך.
אני קם.
טוב.
אוףףףףףף
אז בוא תעשה הפסקונת.
טוב אמא.
רוצה תה מתוק? רוצה לעזור לי לקפל כביסה.?
כן, כן.
חוזרים לשולחן.הוא ממשיך את המשימה.ואז שוב:
אמא נמאס לי מזה. נמאס נמאס.
אתה לא חייב אתה יודע.
אני רוצה.
יש לי רעיון. תכתוב כל 2 עם צליל.להה,גייי דווווו.
כן!!!!
כותב ושר. ואז זה נגמר!!!!!

סוף סוף! גם לי זה קשההההההההההההה

לפעמים גם אחותו מצטרפת אלינו.
לוקחת את חוברות העבודה שלה (לא תאמינו אבל היא כבר חצי שנה קונה לעצמה חוברות עבודה של חשבון וכתיבה).
מתיישבת לידו עם הקלמר שלה ומכינה את דפיה.
וזה ממש ממש משעשע אותי.
הוא מצד אחד והיא בצד השני.
שעורי בית.

אז למה אם היא שואלת מה כתוב זה לא מקפיץ אותי? נהפוך הוא.זה ממש משמח אותי.למרות שלרב היא מסתדרת בעצמה.
לרב היא יוזמת לגזור או להדביק. עושה מה שכתוב בהוראות די במדוייק.וממש נהנת מזה.
כל פעם בוחרת לה חוברת אחרת. או ממציאה לעצמה עבודות.

והכי משעשע אותי (ואת זה אני מסתירה היטב היטב) זה כשהיא עוזרת לו ומסבירה לו את השיעורים שלו.
לפעמים אני מאפשרת לנו לצבוע איתו דף צביעה גדול ומעצבן ואז זה ממש נחמד. או לגזור כל מיני, או להכין "פרוייקט" לכיתה.וכולנו ישובים ועובדים יחד.

לפעמים יוצא לי להגיד :
"אז תעשה אותם ותפטר מהם. אח"כ תוכל להיות חופשי..."
ואז אני מתחרטת.
או
יו...כמה שיעורים קבלת.איזו הגזמה פראית"
ואני יודעת שזה ישתול בו את תחושת המיאוס, את תחושת הדיכוי,את הרחמים העצמיים....

וכשאני רואה אותה את הקטנה יושבת ומתעקשת על איזו משימה בחוברת, והיא כבר ממש חסרת סבלנות,אני מזכירה לה
"את ממש לא חייבת. תעזבי את זה או שתחזרי לזה אח"כ"
ואכן זה מה שקורה.
או כשהיא יושבת יום שלם ומסיימת חוברת שלמה מרב התלהבות אני מתפעלת ממנה.
זה שוב מרגיש לי לא נכון.
וגם לא נכון בינהם.

וכשהוא אומר לו שהשיעורים שלו יותר חשובים משלה כי הם לבית הספר ושלה לא....משהו בי מתקומם ומסכים בו בזמן.

אז יצא לי מבולבל. כי ככה זה גם אצלי בראש.
מנסה לשלב בינהם כמה שאפשר ולתת לכל אחד תחושה שמה שהוא עושה חשוב לי.
שלכל אחד יש את המקום שלו. את היחודיות שלו.
ובכל זאת תחושה שאני מפספסת.

בית אחד שולחן אחד.
בצד האחד יושב תלמיד כיתה א' ומכין שיעורים שקיבל מבית הספר.
בצד השני יושבת אנסקולית אחת ומכינה את השיעורים שקבלה מעצמה.

אוהבת אוהבת אותם

[רסיסים_של_אור*]

_בית אחד שולחן אחד.
בצד האחד יושב תלמיד כיתה א' ומכין שיעורים שקיבל מבית הספר.
בצד השני יושבת אנסקולית אחת ומכינה את השיעורים שקבלה מעצמה._

כמה מורכב וקשה ורב-גוני ומיוחד, ואיזה מדהימה את בסבלנות, ברגישות וביכולת שלך:

_מנסה לשלב בינהם כמה שאפשר ולתת לכל אחד תחושה שמה שהוא עושה חשוב לי.
שלכל אחד יש את המקום שלו. את היחודיות שלו._

שולחת לך הרבה הרבה כח ואור (המרגיעון אומר המון: "כולנו זקוקים לחסד" ואני מקבלת מהמילים שלך תחושה של חסד עצום שיש בך).

[ש_מים_וארץ*]

אני מקבלת מהמילים שלך תחושה של חסד עצום שיש בך
גם אני @}

ויש לי עוד המון רצון להגיב על כמה דברים שכתבת (בכלל לא יצא...מבולבל אגב) אבל אני אבחר אולי אחד...


כשהוא אומר לה שהשיעורים שלו יותר חשובים משלה כי הם לבית הספר ושלה לא....משהו בי מתקומם ומסכים בו בזמן.
כל פעם מחדש מדהימה אותי היכולת או השליחות של ילדינו לעזור לנו לחפור בנחישות למציאת התשובות לשאלות המבקשות מענה ופתרון ושקט נפשי.
הילדים שלך הם הדרך הרוחנית שלך.
את כלכך אמיצה, וצועדת בה ממש בגבורה.

[ציפ_ציף*]

אני מרדנית גדולה של ש.ב. למרות שלפעמים היתה עלי ביקורת מהצוות המקצועי,אני באמת ובתמים מאמינה שזה צריך להיות עיניין של הילדים,אם הם רוצים לעשות טוב,אם לא זאת ההתמודדות שלהם אח"כ עם המורה.
אני מזכירה : "יש לך שיעורים?" והם מחליטים אם להכין אותם.
חוץ מזה שאני חושבת שאחרי שהם חצי יום בבי"ס הם צריכים הרפיה ולא עוד מנה של עבודה.
אבל אני מניחה שאני לא מאוד תומכת בדברים שכתבתי...פשוט שקראתי מה שכתבת הרגשתי ששוב דורכים לי על הנקודה הזאת...
אוהבת אותך!-ושוב אני רואה עד כמה ההתמודדויות שלנו דומות.

[ציפ_ציף*]

מוסיפה רק שכמובן שאם ירצו להכין ויזדקקו לעזרה אהיה זמינה למענם,
אבל הם צריכים לבחור להכין ולא אני.

[תבשיל_קדרה*]

אם ירצו להכין ויזדקקו לעזרה אהיה זמינה למענם, אבל הם צריכים לבחור להכין ולא אני.
זה מורכב. לילד שמתקשה להתרכז, ושעורי הבית באמת משעממים אותו (והיו משעממים כל ילד, אבל לו קשה מלאחרים להתמודד עם שעמום), העזרה לה הוא זקוק מאמא גדולה יותר. היא כוללת להרגיע, לתמוך, לעודד, להזכיר, להכיל תסכולים, להגדיר זמנים וכו'

[ציפ_ציף*]

תבשיל,בתור אמא לכמה כאלה ,אני מקבלת את מה שכתבת.
וגם אני כתבתי על זה בבלוג אמא עם הפרעות קשב
<למרות שעדיין קשה לי שהאחריות לש.ב. היא עלי ולא על הילדים>

[תמר*]

למיץ פטל וכולם שלום,
עקבתי מרותקת אחרי כל מה שכתבת, זה נתן לי תקווה שגם עם האחריות הגדולה והאתגרים הגדולים שעולים כשהופכים להיות הורים אפשר לשמור על המקום המודע, הלומד והמתפתח הזה.
אינני אם. כרגע אני לומדת להיות גננת בחינוך הרגיל ויש בי התנגדות גדולה לאופן שבו הדברים מתנהלים. אני בספקות כמה אני מתאימה למערכת החינוך שיש לה כל כך הרבה דעות והיא יודעת מה הכי טוב (תמיד הרגשתי שילדים הרבה יותר חכמים ממני), חשבתי לבקר בגנים אנטרופוסופיים וללמוד גם מהם. רציתי להגיד לך שלמדתי ממך הרבה
תודה

[מיץ_פטל*]

כל כיף נעים לקרוא את מה שכתבתם לי.
קראתי שוב ושוב.
ולך תמר, שיהיה מסע קסום ומרתק . אני בטוחה שאת תמצאי בדיוק את מה שיתאים לך. וז תמציאי לעצמך את דרך התמר.

אתמול בערב מכורבלת לידו אמרתי לו "ילד של אהבה, כל מי שמכיר אותך אוהב אותך".
והוא אמר לי : את שקרנית אמא, יש כאלה שלא אוהבים אותי. אור מהכיתה שלי. "
אני - "איך זה יכול להיות? הוא בטח מתבלבל .מה קרה ?"
הוא - הוא תמיד שואל אותי ' רוצה מכות?' ואמרתי לו שאני לא יודע. כיי כשאמרתי לו כן, אז הוא הרביץ לי נורא וכשאמרתי לו לא אז הוא רדף אחריי.
אני - הוא הכאיב לך... איך הוא הרביץ לך?
הוא דחף אותי , הפיל אותי לדשא. ואז האכיל אותי בדשא. לקח דשא ביד ודחף לי אותו חזק לפה. כמעט נחנקתי. ואז בעט בי. גם בבולבול.
אני - (מחוצה לגמרי מהתיאור) אוויי זה נשמע נורא. כואב ומשפיל. מה עשית?
הוא- בכיתי. הלכתי לכיתה ובכיתי. אם אני בוכה כשהמורה באה אז מטפלים בו. ואם לא ואני רק אומר לה אז היא אומרת שהיא לא היתה אז היא לא ראתה. וזהו."
אני - והמורות התורניות.?
הוא- לא הספקתי להגיע אליהן. והן גם עסוקות ורחוקות מאיפה שאני משחק"

נראה לי שאני צריכה ללכת לשמור עליו בהפסקות.
מיד אני מתחרטת ששלחתי אותו לשם. מיד אני רוצה להחזיר אותו הביתה. כואבת שפוגעים בו כל כך.
ויודעת שאת זה ילמד ויכאיב לאחרים. לאחותו למשל. שהוא לומד שם השרדות... זה כואב מאוד.
אני לא מוכנה שיתאכזרו אליו. שיכאיבו לו. אף אחד. לעולם. גם לא אני.

[תבשיל_קדרה*]

[אנונימי]

אוי מיץ מיץ... <אנחה>
ש.ב.
גועל נפש אמיתי.
אני שואלת בשיא הרצינות: למה חשוב שהוא יכין שיעורי בית?
זה עוזר לו להבין את החומר? להפנים?

שנאתי שיעורי בית כמעט תמיד וכמעט בכל המקצועות. גם בכאלה שהיה לברור שעצם הכנת השיעורים, אשכרה תורמת לי לידיעת החומר. זה היה נדיר. קרה רק אצל המורה שלי לתנ"ך. אפילו לא במקצועות אחרים שהיא לימדה...
היו פה ושם מקצועות נדירים שנהניתי להכין בהם ש.ב. נדירים ביותר. שניים. וגם, לא תמיד. באחד - בכיתה י' והשני בי"א-י"ב. זהו.

אם השיעורים האלה אכן תורמים לו, אולי תנסי להתחבר בעצמך למהות שלהם, של במה הם תורמים לו. אפילו אם זה במשהו פעוט ולא באמת קשור. למה? כי כשעושים משהו - ולו המשעממם ביותר עלי אדמות! - מתוך הקשר מעצים, אז האנרגיה של העשייה נהיית אנרגיה מחייה, נהיה טוב וחשוב באמת לעשות.

סיפור שיכול להמחיש את הנקודה, ומתנצלת על שאני לא מביאה אותו במדוייק (כי אז הוא היה הרבה יותר מוצלח, אבל אני סנילית ונראה לי שהמסר יעבור גם עם סיפור נחות משהו):
איש אחד הלך במדבר וראה באמצע שומקום איש אחר ליד ערימת אבנים בונה איזה קיר.
המחשבה על להיות לבד באמצע המדבר ולבנות שם קיר - לא נראה לך זוועה אמיתית?
שאל אותו מה הוא עושה, והבנאי החרוץ השיב: אני בונה מקדש.

שיהיה לכם בטוב, בנועם, בשמחה ובאהבה

[מיכל_צמות*]

_מיד אני מתחרטת ששלחתי אותו לשם. מיד אני רוצה להחזיר אותו הביתה. כואבת שפוגעים בו כל כך.
ויודעת שאת זה ילמד ויכאיב לאחרים. לאחותו למשל. שהוא לומד שם השרדות... זה כואב מאוד.
אני לא מוכנה שיתאכזרו אליו. שיכאיבו לו. אף אחד. לעולם. גם לא אני._
.

מנסיון עם בית הספר - שיחה על העניין עם המורה / היועצת עם אמירה חריפה של אני רוצה לדעת שהילד שלי מוגן גם בהפסקות (ותתארי את הסיפור עם הדשא), יכולה לעזור לתשומת הלב הספציפי וגם להתייחסות הרצינית לדברי הילד. הוא לא צריך לבכות כדי שהמורה תטפל באירוע שקרה.
כן הייתי בודקת איפה המורות התורניות כן נמצאות ומנסה לראות אם יש תחומי עניין בשבילו בסביבתן או לחילופין בודקת איפה האזור שהוא משחק בו ודורשת ששם תהיה מורה תורנית (שלא יהיה אזור מת). חשוב להדגיש בפניהן את השלמות הפיזית והנפשית שבה את רוצה שבנך יחזור מבית הספר - באמירה שזו אחריותן. (אני יודעת שזה מקשה עלייך - שהילד שלך באחריותך - וגם ככה העברת מספיק אחריות. אבל את צריכה לדעת שהאחריות שאליה העברת אותו היא של ידיים תומכות - וצריך לגייס את התמיכה הזו. )-: ).

קראתי את הדף הזה בנשימה אחת. הפנו אותי אליו אחרי שאנחנו בהתלבטות אם נכון לכל הילדים אותו דבר - ומה נכון עבורנו, ההורים. לומדת ממך.

[שרית_אמיר*]

מיץ
להגיע לבית ספר ולהגיש תלונה בצורה חד משמעית ושלא משתמעת לשתי פנים.
לא משנה מה היה ולא משנה שום דבר בנך לא צריך לחוות דבר שכזה.
אל תוותרי, תגיעי למנהלת/יועצת לכל הפורומים הקיימים בבית הספר ודרשי שדבר זה לא יחזור על עצמו.
תני לבנך גב (יודעת בודאות שאת נותנת) שידע שיש בבית מי שמקשיב ומי שמטפל מיידית בכגון אילו, ושירגיש שיש לו כתובת לפנות איליה ( ושוב יודעת שגם זה כך רק מדגישה)

[מיץ_פטל*]

שוחחתי עם המורה וקבלתי תגובה נמאוד רצינית ומידית. מתייחסים בחומרה למקרים כאלו וזה טופל במיידית.,
אבל אתמול הוא שוב חזר עם סיפור דומה. ילד אחר רכב עליו כמו סוס והמורה לא היתה. המורות התורניות גמרו את ההפסקה והלכו. אויש. אני אתקשר למורה שוב מחר. ואולי גם למנהל.לא מוכנה שהוא יהיה בסיטואציות כאלו.

השבוע היו כאן המורות שלו בביקור בבית. היה מפגש חמים ונחמד.
שאלו כמובן על החינוך הביתי. ואז : " זה המון אחריות צעד כזה. את לוקחת על עצמך המון אחריות" ואני שמחה שיכולתי להגיד לה ששהיא תפסה את העניין. שהאחריות כולה תמיד אצלי. הגדול התרגש נורא והקטנה שמחה על תשומת הלב. כבר התחבקה עם אחת מהן והכינו להן מתנות.הן שאלו אותה מה היא עושה כל היום בבית אז הגדול אמר "היא כל הזמן אצל חברים שלה. והיא גם עסוקה מאוד עם הדברים שלה. והן שאלו אותו איך הוא מרגיש עם זה אז הוא אמר שהבית הזה קטן ומשעמם לו. הוא לא אוהב להיות כל הזמן בבית.

השבוע גם חגגנו לו יום הולדת. היה מקסים וקליל.הבטתי בארוחה בכולם היו שם מהחנוך הביתי מחינוך וולדרוף ומהחינוך המיוחד.איך אני מקשרת את כל העולמות האלו יחד לזר צבעוני ומהודר.
כולם היו בני.