חוסר בטחון עצמי

חשה בשיפור כלשהו. זה לרוב מופיע כך: אני אומרת לעצמי משפט כמו: "אוי ואבוי אבולה, עשית ככה וככה!"
ואז מיד עולה בי קול נוסף שאומר:"נכון, עשיתי ככה וככה. אז מה? מותר לי לעשות ככה וככה."

אני די מרוצה מזה. זה גם מכניס מעין אנרגיה חדשה כזו (אני מדמיינת אותה כרוסייה מבוגרת וצינית שעובדת בשירות לקוחות, ומסרבת להתרגש מהבוסים שלה. לא יודעת למה)

עירית_לוי

ואז מיד עולה בי קול נוסף שאומר:"נכון, עשיתי ככה וככה. אז מה? מותר לי לעשות ככה וככה."
פשוט נהדר!
וכל הכבוד לך, כי את במו ידייך עשית פה צעד משמעותי עם עצמך.
מה שאת מתארת הוא אינדיקציה לכך שמתן הרשות מתחיל באופן ממשי לחלחל אל תוך המערכת המחשבתית והרגשית שלך.

קחי קרדיט על הצעד הזה.
חשוב שתכירי בו הכרה פנימית ועמוקה (הכרה פנימית, במובחן מ-רק חיזוק חיצוני לאגו).
חשוב שתעצרי רגע ותעשי זאת - מכיוון שעצם ההכרה היא חלק בלתי נפרד מיצירת חווית הביטחון העצמי שאת עומלת עליה. גם ההכרה הזאת במה שאת משיגה היא אבן דרך במסע שלך.
המשמעות של ההכרה היא להסכים לעמוד מאחורי מי שאת היא בכל רגע ורגע. להסכים לגבות את עצמך גם על מה שלא מושלם ("כי מותר לי להיות לא מושלמת") וגם על ההישגים. פירוש הדבר הוא לקחת אחריות (ולא אשמה או האשמה) על כל מי שאת. על כל כולך, מא' ועד ת'. בטוב וברע.

כאשר אנחנו סוחבים איתנו לאורך שנים חוויה פנימית של "אני לא בסדר", הנטיה האוטומטית היא לקחת "קרדיט" (=כלומר אשמה) רק על השלילי.
האוטומט החדש והחלופי שיכול להיווצר כאן באמצעות ההכרה - הוא לקחת קרדיט על ה-כ-ל. על כל המכלול. וגם על החיובי כמובן. וזו בעצם אנרגיה של ביטחון עצמי: "אני עומדת לגמרי, באופן מוחלט ובביטחון מלא מאחורי מי שאני הנני".

אני די מרוצה מזה. זה גם מכניס מעין אנרגיה חדשה כזו (אני מדמיינת אותה כרוסייה מבוגרת וצינית שעובדת בשירות לקוחות, ומסרבת להתרגש מהבוסים שלה. לא יודעת למה)
כן. יופי של דימוי. מאוד מאוד מדוייק בעיני.
מה שחוויית ה"אני בסדר" יוצרת זה שוויון נפש שלך ביחס לעצמך. זה משהו יציב שלא מיטלטל או מתרגש כאשר בחוץ נושבת רוח, או חוסר שביעות רצון, או ביקורת, או אי הצלחה. המשהו היציב הזה הוא הביטחון העצמי שאת כמהה לו.

המשיכי וספרי איך הולך.

שליחה על ידי אבולה* » 03 מרץ 2011, 00:36

טוב. אני נמצאת בתקופה טובה, אין ספק. עברו פחות משלושה חודשים מאז שהייתי ממש בקאנטים, והמעגליות בחיים לא איכזבה...
אני מרגישה שעכשיו זמן טוב לעבוד עבודה נעימה ויעילה על ענייני ערך עצמי...
היום הייתי בשיעור ריקוד. עם מורה קשוח ולא נחמד ב-כלל. אני מאוד אוהבת לרקוד, וזה גם בא לי די בקלות ושיעורי ריקוד זה ממש הזדמנות בשבילי לשים לב לביקורת העצמית הזאת. בסיטואציה מול המורה במיוחד שמשום מה למרות שהייתי לא רעה בכלל (ובכל זאת, שיעור ראשון אצלו) בחר להעליב אותי כמה פעמים מול כל הכיתה, פתאום הרגשתי את הכעס עליו. הצטערתי שלא החזרתי לא יותר. שהרגשתי כמו ילדה קטנה ונזופה בזמן שהאשמאי הזה (גם לא הפסיק לגעת בכל הבנות היפות בקבוצה... אבל לא משנה) מעליב אותי, בועט לי ברגליים, בזמן שאני יודעת, שאני יותר טובה מרוב התלמידות שלו בחדר. (ככה לפחות הרגשתי, וזה גם הגיוני כי היה לי ניסיון קודם

)

עירית_לוי

רגעים כאלה, כמו זה מול המורה לריקוד, הם אמנם רגעים לא נעימים, אבל הם רגעים מצוינים בהם יכול להתרחש ניקוי יעיל של משקעי העבר: של ביקורת עצמית, של ערך עצמי נמוך, של כל תפיסת ה"אני לא בסדר" או "אני לא מספיק טובה". על אחת כמה וכמה כאשר את נמצאת בתקופה טובה ומרגישה חזקה יותר ונכונה יותר לפגוש בעיניים פקוחות את מה שיושב שם בתוכך.

בקיצור -
אני רוצה להציע לך דרך לקחת בשתי ידיים כל סיטואציה כזאת, או דומה לה, שנקרית בדרכך ולמנף אותה לרגע קצר ויעיל של ניקוי פנימי יסודי.

אני אתאר כיצד, ותראי אם זה מתאים לך:

ראשית, הדברים הללו שקורים - ביקורת מבחוץ, התייחסות מחלישה ולא מעצימה - קורים וייקרו בכל מקרה בחיים.
אבל, כל עוד המקום הזה חי וקיים בתוכך, כל עוד הפצע פתוח ורגיש - יקרו שני דברים: גם, את תזַמני אל תוך חייך יותר רגעים ש"ייגרו" את הפצע, וגם כאשר זה כבר יקרה, זה יציק ויכאב לך יותר (לעומת לא יזיז לך).

לכן, ניתן לומר שהכל מתחיל בתוכך בפנים (ולא במציאות בחוץ), ולכן גם יוכל להיפסק או להסתיים בתוכך.
הניקוי יצטרך להתחיל מבפנים, ואז גם המציאות החיצונית "תתנקה". יהיו בה פחות אירועים כאלה. ואם כבר יהיו, כאמור, הם פחות יטרידו ופחות יטלטלו.

אז שלב ראשון יהיה לקחת אחריות על עצם הגירוי וההכאבה והכעס שעולה בעקובות הכאב: לראות שמקור הקושי הוא פנימי ולא חיצוני ("נכון, יש שם מורה שמתנהג בצורה לחלוטין לא הולמת. אבל אני מגיבה אליו כך לא בגללו אלא בגלל הפצע הפתוח שלי"). חשוב מאוד שההֵקשר יהיה לקיחת אחריות ולא אשמה. קריטי אפילו. את לא מאשימה אף אחד, לא אותו וגם לא אותך. את רק מצביעה בכנות על המקור. וכאשר את מישירה מבט אל המקור האמיתי, את בדרך הנכונה לשחרר אותו (לעומת ההרגל האוטומטי שיש לנו לפעמים לנסות לשנות התנהגות של אנשים אחרים באופן שמנותק מעצמנו).

שלב שני יהיה למנף את המפגש עם הכאב לצורך ניקוי. כלומר ליצור לו הֵקשר של ניקוי. את לא פוגשת סתם את הכאב כדי לסבול. זה לא חסר תוחלת. זה עולה אל פני השטח שלך כדי שיהיה לך קל יותר להעיף את זה מהמערכת הנפשית שלך. יצירה של הקשר כזה באמת מייצרת ניקוי ומאיצה אותו (ברמה התפיסתית, הרגשית והאנרגטית) וגם יוצרת בתוכך התייחסות אחרת לכל האירוע: את בעלת הבית של תהליך ניקוי ולא קורבן חסר אונים של הצפה רגשית. ההקשר הזה ממצב אותך בעמדה שונה לחלוטין מהעמדה האוטומטית שבדרך כלל אנחנו מוצאים את עצמנו בה במצבים שכאלה.

שני השלבים הללו יכולים לקחת שניות ספורות, ממש בזמן אמת, או קצת לאחריו.
זה יכול ללכת ככה:
את אומרת לעצמך בלב -

"המקור לכאב ולכעס שעולים בי כעת מול המורה הוא בתוכי, בפצע הלא מטופל של ערך עצמי נמוך".
"הכאב הזה עולה בתוכי כעת על מנת להשתחרר. אני פוגשת בו על מנת להתחזק ולהתחסן מולו ולא על מנת שיחליש אותי".

ולחזור על זה שוב ושוב בכל סיטואציה מסוג כזה.
וגם אם בהתחלה היישום של זה הוא טכני, זה בסדר גמור. לאט לאט זה יחלחל ויהפוך לממשי.

תבדקי אם את מתחברת ואם זה מתאים לך. אם משהו פה דורש עוד הסבר - בשמחה.

שליחה על ידי אבולה* » 03 מרץ 2011, 14:08

אני מאוד מתחברת לזה, אבל לגבי:

חשוב מאוד שההֵקשר יהיה לקיחת אחריות ולא אשמה. קריטי אפילו. את לא מאשימה אף אחד, לא אותו וגם לא אותך. את רק מצביעה בכנות על המקור. וכאשר את מישירה מבט אל המקור האמיתי, את בדרך הנכונה לשחרר אותו (לעומת ההרגל האוטומטי שיש לנו לפעמים לנסות לשנות התנהגות של אנשים אחרים באופן שמנותק מעצמנו).

אבל יש מקרים שבהם אכן צריך להעמיד אנשים על מקומם, לשים גבול, להתעצבן....
לכן, ניתן לומר שהכל מתחיל בתוכך בפנים (ולא במציאות בחוץ), ולכן גם יוכל להיפסק או להסתיים בתוכך.

ואולי גם הייתי צריכה להעיר למורה אתמול: סליחה זה כואב שאתה בועט לי ברגליים. או: אולי תפסיק לרדת עליי?

עירית_לוי

אבל יש מקרים שבהם אכן צריך להעמיד אנשים על מקומם, לשים גבול, להתעצבן....
בהחלט!
לפעמים לא רק צריך אלא אפילו חיוני.

בואי נבחין פה בין -
לשים גבול כלפי חוץ, כלומר - להיות מישהי שלא מאפשרת "לעשות לה", שלא מוכנה לספוג כל מיני דברים, ומבטאת את הצבת הגבול הזאת כלפי חוץ בכל מיני דרכים: אסרטיביות, קול רם, דיבור נחרץ וכו'.
לבין -
להתעצבן מבפנים, כלומר - לצאת משיווי משקל, להיטלטל, להעלב, להיפגע וכו'.

כאשר קיים גבול פנימי שקט לא נדרש אפילו להתקומם כלפי חוץ.
כאשר לא קיים הגבול הזה, או שקיים גבול שהוא פרוץ - נדרש בשלב ראשון ליצור התקוממות וחוסר הסכמה להמשיך ליישר קו עם התייחסות לא הולמת,
ולאחר מכן לבסס גבולות וליצור ביטחון ונוכחות כאלה שיש בהם שקט, ואפילו כבר ההתרסה והתקוממות איננה נדרשת להם.

מדובר בסוג של ביטחון ונוכחות - שהם עצמם מהווים את הגבול. כאלה שלא נדרש לשים סביבם גבול. כי ברור ממרחק של קילומטרים שלאישה הספציפית הזאת אי אפשר לעשות ככה וככה. אין שם רשות. היא לא מהטיפוס של הקורבן שאפשר "לעשות לו".
לעומת זאת, עמדה של קורבן היא תמיד עמדה חלשה וחסרת אונים. והקשר של האשמה תמיד ממצב אותך בעמדה כזאת ("אם אתה אשם אז אני קורבן שלך"). לכן, אני מציעה מראש לשים לב לא ליצור הקשר כזה כי הוא אוטומטית ממצב אותך בעמדה מאוד ספציפית.

זה יתחיל ויסתיים במה שאת תשדרי, תאפשרי ותרשי או לא תרשי - מלכתחילה.
ולא בהתרסה אלא בשקט דווקא. כמו הרוסיה שתיארת שלא מיטלטלת מהשטויות של הבוסים שלה ושומרת על שקט פנימי ושוויון נפש מולם

.

ואולי גם הייתי צריכה להעיר למורה אתמול: סליחה זה כואב שאתה בועט לי ברגליים. או: אולי תפסיק לרדת עליי?
כן, בהחלט.
זו מסקנה שאת יכולה לקחת איתך להמשך. לפעמים הבאות אם תהיינה כאלה.
לא לאפשר! לעצור מיד כל פתח להתנהגות שהיא מחלישה ולא נעימה לך.
אם תעשי את זה, תנסי לשים שם לב לא רק למילים בהן תשמשי אלא גם ל"מנגינה" שתלווה אותן. לשים לב מה המנגינה משדרת (עוצמה ושקט/חולשה וקורבנות). לשים לב ולא לצפות שזה יהיה מושלם מהרגע הראשון. לשים לב כדי ללמוד לפעמים הבאות. את המילים קל יותר ללמוד לשנות. את המנגינה לוקח קצת יותר זמן כי היא אינדיקציה לשינוי הפנימי והעמוק יותר שמתרחש.

שליחה על ידי אבולה* » 03 מרץ 2011, 14:55

מעולה, תודה. היה בתוכי חלק שרצה מאוד לשמוע את זה.

עירית_לוי

שליחה על ידי אבולה* » 11 מרץ 2011, 21:29

אני לא כל כך מבינה למה העבירו את הדף הזה לתוך דף אחר. זה די מעצבן להגיע לכאן עכשיו.

עירית_לוי

יש כרגע באתר פרוייקט של צמצום ואיחוד דפים. נראה לי שאם זה חשוב לך את יכולה לבקש להחזיר את המצב לקדמותו.

שליחה על ידי אבולה* » 12 מרץ 2011, 13:07

ממ.. כן שמתי לב לפרויקט, אבל את הדף הזה גם איחדו עם דף אחר, וגם אפשר להגיע אליו רק דרך הפניה מהדף חוסר ביטחון עצמי בילדים.
ונראה לי שאין צורך להגזים עד כדי כך, אחרי הכל זה דף פעיל כרגע.
ממי מבקשים?

עירית_לוי

וגם אפשר להגיע אליו רק דרך הפניה מהדף חוסר ביטחון עצמי בילדים.
יש לו גם קישור ישיר: חוסר בטחון עצמי.

ממי מבקשים?
נסי בדף איפה כאן מדברים עם העורכים. יש כרגע כל מיני החלטות חדשות שאני לא בקיאה בהן. שווה להתעדכן שם, וגם לבקש כמובן להפריד בחזרה.

שליחה על ידי אבולה* » 13 מרץ 2011, 09:01

טוב, שמרתי בינתיים קישור לדף בצד. אולי זה מספיק.

שליחה על ידי אבולה* » 13 מרץ 2011, 20:24

אוקיי.
כאילו הכל מסתדר מבחינה חיצונית - יש עבודה, הלימודים סבבה, אני רוקדת, מתחילים איתי, יש לי חברים טובים (אם כי אין חברות, רק ידידים טובים מאוד...)

אבל אני פשוט לא מצליחה לעשות כלום!
יושבת בשיעור - ומתחילה לפחד. האם אצליח מבחינה אקדמית? איך לא התקדמתי מספיק? האם אצליח מבחינה מקצועית? אולי אני מבוגרת מדי למצוא בחור נורמלי? האם האנשים סביבי באמת אוהבים אותי?

יושבת בבית, אמורה לעשות כל מיני עבודות, אבל הרעש בראש.... פותחת אינטרנט, כועסת על עצמי, נכנסת להיסטריה, השעות חולפות ואני מפחדת.
לא יוצאת מהבית - צריכה לעבוד! אבל - מפחדת מפחדת מפחדת מהצל של עצמי. וככל שלא מצליחה לעשות - מרגישה כאילו הכל רקוב מבפנים, שעוד רגע הכל יתפרק.

מנסה להיזכר בטכניקה - להרגיש שזה בסדר להיות מי שאני ממש כרגע.
אבל הרעש שבראש. מתקשרת לחברים: "אבל החיים שלך מתחילים להסתדר, הכל בסדר..."
לא מצליחה להסביר במילים. הם נשארים איתי על הקו. מוכנים להקשיב לי עד מחר, להגיד מה שהם יכולים כדי לעודד אותי.
ואני לא מצליחה לדבר. אומרת להם שניפגש כבר מחר, שאני אוהבת אותם. "אנחנו אוהבים אותך, את נהדרת" הם אומרים לפני שמנתקים.
באמת בחורים מדהימים אחד אחד. יש לי מזל שהם לצידי.
אם אתקשר לחברה הכי טובה היא לא תדע מה לומר. לא תבין מה הבעיה בכלל. מתביישת בכלל להתקשר. היא צריכה להתמודד עם כל כך הרבה יותר דברים....
ואני צריכה לעשות כל כך הרבה! ולא מצליחה! אף אחד לא רואה את הקטסטרופה? איך כולם חושבים שהכל בסדר? למה אני לא יכולה פשוט לעשות כמו החברים שלי מהלימודים, החמודים האלה, בחורים צעירים ומוכשרים שפשוט כובשים מטרה אחת אחרי השניה בלי סרטים ושריטות?

מה הבעיה שלך? ועכשיו שכל המלל הזה יהיה כתוב שחור על גבי בז' באתר, כולם יוכלו לשאול את עצמם את השאלה: מה הבעיה של אבולה, לכל הרוחות?

עירית_לוי

בואי תבדקי רגע משהו -

מי תהיי בלי הרעש בראש?
מי תהיי בלי השוטר הפנימי הזה?
האם את מסכימה להיפרד מהחלק הזה שבך (החלק המרעיש והמבקר)?
מה יידרש ממך על מנת להיפרש מהחלק הזה שבך?
מה לא יהיה אפשרי יותר ללא החלק הזה שבך?

נסי לענות אינסטינקטיבית. כלומר, לכתוב את התשובה הראשונה שעולה, רצוי מבלי לסנן. מה עולה מהבטן, לא מהשכל.
ועם מה שיעלה נוכל לנסות לעשות משהו. אולי להבין מה זה הדבר הזה

.

ובכל מקרה, במקביל, השתדלי להמשיך לעבוד כמה שניתן עם הטכניקה של מתן רשות. כמה שיותר. כמה שניתן.

שליחה על ידי אבולה* » 13 מרץ 2011, 22:03

אני אהיה אדם ללא תקווה.
אדם שלא מקווה יותר כי הוא יודע פחות או יותר מה הוא יכול להשיג ומה לא.
אני לא אצליח להשיג יותר כלום. זהו. אני אחיה חיים לא הישגיים.
אני אכשל. מול כולם. מול הבני דודים שלי וסבתא שלי וההורים שלי והחברות שלי ואני כילדה, שמאמינים שאני מסוגלת להגשים את עצמי ויש לי הרבה יכולות.
אני אראה יותר טלוויזיה ואתחיל להיות כמו הבחורה מהעבודה שלי שאומנם מצליחה בכל מיני דברים אבל בעיקר רוצה להקים משפחה ולחיות את חייה בשקט.

אני לא רוצה לחיות סתם. אני רוצה לגלות משהו, להמציא משהו, אלגוריתם או ספר או משהו. להגיע לאנשים שסביבי.
אני לא רוצה להיות כמוהה! היא לא נראית מוטרדת בכלל מההצלחות או הכישלונות שלה. יש לה כמה דברים שמעניינים אותה והיא רוצה להצליח בהם וזהו. היא לא תחרותית.

ואם אני אפסיק לכעוס על עצמי ברעש הנוראי הזה אני אצטרך להסכים לזה. להיות חייבת להכיר בבינוניותי. אני יכולה להרגיש את הרצון לחיות נעלם רק מלכתוב את המשפט הזה. כי אני לא מוכנה להכיר בבינוניותי. לא מוכנה. יכול להיות שאני הבן אדם היחיד בעולם שחושב ככה, אבל אני מאמינה שיש בי את הכוחות והיכולת ליצור ולהמציא דברים מדהימים. ואני מפחדת לוותר על זה כי זה לוותר עליי. כל עוד איכפת לי מספיק כדי לכעוס באמת, כל עוד אני מנתבת את הרצון שלי לאן שהו, גם אם זה לדרוס את עצמי באלימות, לפחות האנרגיה הזאת לא נעלמת. זה הכוח שלי והוא עדיין במערכת. שם מחכה ליום שאוכל לנתב אותו, כמו ששמרתי את טראומות הילדות בזיכרון כדי שאוכל לספר אותן כשאהיה גדולה.

אני שומרת את האנרגיה הזאת כאנדרטה. אנדרטה לכוח שלי. מתחת לאנדרטה, אני מקווה, עדיין נמצא הכוח האמיתי.

שולחת בלי לקרוא.

שליחה על ידי אבולה* » 13 מרץ 2011, 22:17

זה היה מהבטן. בראש אני יודעת שאם אמשיך ככה לעולם לא אגיע להישגים שאני רוצה. קוראת את מה שכתבתי ושוב רואה את הדיסוננס הזה בין הפחד לא להיות מספיק טובה, לבין הפחד שלא ייתנו לי להיות טובה כמו שאני יכולה להיות... המאניה והדיפרסיה.
אבל גם בראש, אני יודעת שהמאניה היא לא סתם, ואנ ילא מוכנה לוותר עליה. אני באמת רוצה לחיות כמיטב יכולתי. אני באמת לא רוצה להתפשר על החיים של עצמי. אני באמת לא יודעת מה הרדך להגשים את זה.

עירית_לוי

מעולה. אל תמחקי!

עני שוב, מהבטן:

האם את מסכימה לתת לכוח האמיתי שבך, זה שמתחת לאנדרטה להתחיל לבצבץ החוצה?
האם את מסכימה להפסיק להכות בך?
האם את מסכימה לבוא אל העולם מתוך העוצמה שבך במקום מתוך החולשה, הקטנוּת, ועמדת ה"אני לא בסדר"?
האם את מסכימה לסמוך על עצמך שתישארי ערה גם אם תפסיקי לחבוט בעצמך?

שליחה על ידי אבולה* » 13 מרץ 2011, 22:40

וואו. קשה לענות על השאלות האלה.
כי אני רוצה לומר כן כן כן וכן.
לבוא אל העולם מתוך העוצמה שבי... כל כך הרבה זמן אני רוצה לעשות את זה וכל פעם מרגישה שזה לא מצליח.
שזה יוצא מזויף.
לתת לכוח האמיתי שבי להתחיל לצאת - god yes, זה מה שיש לי לומר.

וואו אפילו אין לי כוח יותר לכתוב למה זה יהיה קשה ולמה הסיכוי להצלחה קטן. אין לי כוח לכתוב על כישלונות העבר.

כן, זה מה שאני רוצה.
ואני מוכנה לעשות הרבה כדי להגיע לשם.

עירית_לוי

נהדר.
את עושה כאן משהו מדהים עם עצמך. בכנות ובאומץ.

מחר, עני שוב על ארבעת השאלות האחרונות הללו, ממקום חדש ונקי. אפילו מבלי לקרוא את מה שענית היום.

מה שקורה כרגע הוא שהראש עונה "כן" כי זה מה שהוא רוצה, והמערך הרגשי-נפשי עונה "לא", כי קשה לו ליישר קו עם הראש. כי הוא פועל מתוך מגננה. וקיים פער בין השניים.
כל שתפגשי יותר את השאלות הללו, במשך הזמן יש סיכוי טוב מאוד שהפער הזה ייסגר, ושההסכמה תחלחל גם אל המערך הרגשי.
לכן, מציעה שמחר שוב. מ-ח-ד-ש.

שליחה על ידי אבולה* » 16 מרץ 2011, 20:53

שלום עירית.
אני נזכרת בשאלות האלה במהלך היום. מנסה לענות עליהן מהבטן, לגלגל אותן בראש.
אני מתחילה להבין שההתנהגות הזאת היא ממש חלק ממני. מוטמעת.
כשאני מנסה להתבונן בתחושות שלי, ההלקאה העצמית שם אומרת לי שאני לא עושה את זה מספיק טוב.
כשאני מנסה להגיד לעצמי משהו היא שוב שם, כמו גיס חמישי, כשאני רוצה להיות לבד באינטימיות עם עצמי היא צצה שוב ושוב.

עירית_לוי

אני נזכרת בשאלות האלה במהלך היום. מנסה לענות עליהן מהבטן, לגלגל אותן בראש.
יופי!
מה שהכי הכי חשוב כאן זה עצם המפגש שלך עם השאלות,
עצם המפגש של ההוויה שלך עם האנרגיה של השאלות,
ולא בהכרח התשובה הספציפית שעולה בכל פעם.

ברגע שהשאלות מדוייקות עבורך - עצם המפגש החוזר עימן הוא זה שמתחיל להכשיר את הקרקע וליצור את התשתית לשינוי הפנימי שאת שואפת אליו.
ומדהים כמה שזה יעיל.

_ההלקאה העצמית שם אומרת לי שאני לא עושה את זה מספיק טוב.
כשאני מנסה להגיד לעצמי משהו היא שוב שם, כמו גיס חמישי_
ההלקאה העצמית היא סוג של מנגנון הגנה משוכלל ששומר עלינו מבחינה רגשית, אבל בו בזמן גם מונע מאיתנו להשתנות.
גיס חמישי זו הגדרה מדוייקת

. אבל קחי בחשבון שזה גיס חמישי שיש למערכת הנפשית-רגשית שלך אינטרס חזק לארח אצלה. היא זו שפתחה לו את הדלת והיא זו שמרשה לו להישאר.

העניין הוא -
שמעצם היותה מנגנון הגנה - לא ניתן לתלוש את ההלקאה העצמית בכוח, אלא רק לבקש בנימוס את רשותה לפנות את השטח, בסבלנות רבה ובאורך רוח.
המערכת הנפשית-רגשית שלך צריכה להבשיל כדי להסכים ולהאמין שהיא יכולה לתפקד ולשרוד ללא המנגנון הזה.

משום כך- לאט לאט ובסבלנות.
המשיכי עם השאלות, המשיכי "לבשל" את ההסכמה על אש קטנה, ולכל השאר, תני לקרות מעצמו. בתוכך. סבלנות והתמדה - וזה יגיע.

ואם עולים כל מיני עניינים על הדרך, בהחלט אפשר להתייחס אליהם ולעבוד איתם. לכן מוזמנת בכל מקרה, תוך כדי העבודה עם השאלות, לשתף ולדון במה שעולה.

שליחה על ידי אבולה* » 17 מרץ 2011, 18:36

וואו. אתמול סיפרתי את עצמי בצורה שמאוד מאוד רציתי - גילחתי אחוז מסוים מהראש והשארתי את השאר ארוך.
מסתבר שהאקט הזה יצר בשבילי המון המון עבודה בנושא של ערך עצמי - כי מסתבר שכל החברים שלי, בלי לראות אותי אפילו נמצאים בהלם, מפחידים אותי לגבי העבודה, וכו'.

אני ממש אוהבת את התספורת הזאת! ועכשיו אני גם ממש מפחדת וממש מצטערת שעשיתי אותה, בגלל התגובות המערערות מהסביבה. ובגלל הידיעה שאני אצטרך להתמודד איתן כל יום... אוף. זה קשה גם להיות חסרת ביטחון וגם להיות שונה ואמיצה...

עירית_לוי

כן, ללא ספק יצרת סיטואציה שמאתגרת אותך להישען על העוגן הפנימי שלך בלבד.
במו ידייך ויתרת על עטיפה מגינה של "אני כמו כולם", והנפת את השלט שאומר "אני שונה וייחודית".

מצד אחד - זה לא פשוט. זהו אתגר גדול שמזניק החוצה בו זמנית פחדים ומנגנוני הגנה ואת עלולה למצוא את עצמך מוצפת בהם.
מצד שני - את יכולה להשתמש בסיטואציה הזאת כקרקע פורייה לצמיחה שלך. זוהי הזדמנות מיוחדת: את כבר שם בחוץ, עם השלט.

ועכשיו אני גם ממש מפחדת וממש מצטערת שעשיתי אותה, בגלל התגובות המערערות מהסביבה. ובגלל הידיעה שאני אצטרך להתמודד איתן כל יום...
כל תגובה כזאת מהסביבה היא הזדמנות פז לתרגל מעבר מהישענות על עוגן חיצוני ("מה הם חושבים") - להישענות על עוגן פנימי ("מה אני חושבת"), ובכך לחזק את מידת הנאמנות שלך לעצמך.

התגובה האוטומטית של מנגנון ההגנה יכולה להיות משהו כמו:
"מה הם מבינים, סתם אנשים פחדנים, קונפורמיסטיים ומשעממים. אני לא כמו כולם ולכן אני יותר טובה מהם".
אלו הם מחשבות שנועדו להרים מהר-מהר-מהר כלפי מעלה את הערך העצמי שנפל. הן סוג של עזרה ראשונה שמספקים לך מנגנוני ההגנה שלך.

אני רוצה להציע תגובה חלופית, שתוכלי לתרגל, ולהרגיל את המערכת הפנימית שלך אליה, ובאמצעות כך לחזק אותה.
המטרה של התגובה החלופית הזאת היא לא לשים פלסטר על כאב הערך העצמי הנמוך שעולה, אלא להיפך, להשאיר אותו חשוף לאוויר על מנת שהוא יירפא, ועל מנת שאת תתחזקי.
ההצעה היא כזאת: בכל פעם שמגיעה תגובה מערערת שכזאת, לומר לעצמך בשקט בלב: "אני נאמנה לעצמי. אני סומכת על עצמי. אני מעבירה את מרכז הכובד של הערך העצמי שלי מבחוץ - פנימה."

בשורה התחתונה המשמעות של זה תהיה - להפסיק לברוח מהחוויה - ולהתייצב מולה בעיניים פקוחות.
התנהלות שכזאת - שמפסיקה לברוח ומתייצבת לאתגר - תחזק עד מאוד את המרכז הפנימי ואת חוויית הערך העצמי שלך.

תבדקי אם זה מתאים לך/מדבר אלייך.

שליחה על ידי אבולה* » 21 מרץ 2011, 01:05

הי עירית, אני מתחברת למה שאת כותבת מאוד.
כרגע לא נראה לי שעניין התספורת הולך להציף אותי.
קיבלתי חיזוקים חיצוניים, ואני מרגישה טוב. זה כנראה לא יהיה נורא פשוט, אני בעיקר חוששת מהתגובות ברחוב של אנשים שאני לא מכירה.

אבל אני מרגישה גם קצת מחוזקת. עד היום נראיתי והרגשתי מאוד "חמודה" והרגשתי שאנשים מחבבים אותי כי אני נראית חמודה כזאת.
בגלל שאני מחליקה את הקוצים שלי מבחינה התנהגותית, וגם מבחינת מראה, אז אני מרוויחה שיתנהגו אליי בצורה יותר מגוננת ופטרונית.
עכשיו אני כאילו מרגישה שאני מוכנה כבר לקבל יחס אחר. של שווה בין שווים.

היה קטע כזה בסופר היום, שקניתי מוצר שלכאורה היה במבצע, אבל הסתבר לי בקופה שזה רק לחברי מועדון.
עד היום אם זה היה קורה הייתי מתנצלת מבחוץ ומבפנים ומבקשת להחזיר.
אבל היום פתאום הרגשתי שהתחנחנות מיותרת - הקופאית רואה עליי שאני לא מ"החמודות" (אני מודעת שמה שאני כותבת קצת תלוש מהמציאות האמיתית ומתרחש בעיקר בראש שלי...) ולכן פשוט ביקשתי החזר, בצורה עניינית, אמרתי תודה וכו'. (בלב היה לי קצת לא נעים שהקופאית המבוגרת הייתה צריכה לקום לקופה הראשית כי הם לא ראו שהיא צריכה את הכרטיס, וקצת הצטערתי שאני מטריחה אותה בגלל טעות שלי, אבל זה נראה לי טוב שהרגשתי ככה, שהייתי נוכחת בסיטואציה עם הרגשות הרגילים שלי ולא התחפרתי באיזה עמדת "מגיע לי" כמו שראיתי שקורה נניח לאמא שלי, שהיא גם חסרת ביטחון שמנסה להיות אסרטיבית לפעמים)

אז כרגע נרגעתי קצת (אחרי שעשיתי את התספורת חשבתי על זה שאני גם קצת מכורה לדרמות, ממש מייצרת אותן יש מאין... ככה כל החיים שלי. אבל זה סיפור אחר)

עירית_לוי

יופי, נשמע שיצרת בתוכך הסכמה להוריד שכבה אחת ממנגנון ההגנה שלך (העטיפה של "החמודה", "הלא מאיימת"),
ההסכמה הזאת היא אינדיקציה לכך שאת חשה חסונה יותר מבפנים, ושאת חשה כבר מספיק בטוחה להתנהל בעולם בלעדי העטיפה ההיא.
את ללא ספק בדרך אל עבר היעד שלך.

קצת מכורה לדרמות, ממש מייצרת אותן יש מאין... ככה כל החיים שלי. אבל זה סיפור אחר
זה גם אחד מהמנגנונים האוטומטיים. עם הזמן הוא פחות ופחות יידרש לך.
אם תרצי לבחון את הנושא מהזוית הזאת, מוזמנת להרחיב.

שליחה על ידי אבולה* » 29 מרץ 2011, 23:35

ניסיתי לחשוב בימים האחרונים איך לתאר את הדרמות...

לדוגמא עכשיו שנרגעה הדרמה של "האם יקבלו אותי לעבודה?" התחילה דרמת הפריזורה.
תמיד יש משהו אחר. עכשיו נניח יש מיני דרמה עם בחור . סטרס תמידי.

זה נורא מתחבר לי לתחושות מהילדות. אני זוכרת אפיזודה שפניתי למורה שלי (הייתי תלמידה מצטיינת כזאת) ואמרתי לה שאני תמיד מפחדת שלא הבאתי את הספר הנכון או לא הכנתי שיעורי בית. פניתי אליה כי הרגשתי תמיד לא בסדר, כאילו אני תמיד צריכה להיות במתח.

זה מתקשר לי בראש גם לעובדה שאני בלגניסטית נוראית, אולי הגרועה מכולן

. לעובדה שאין לי מושג כמה כסף יש לי בבנק. לזה שאני דוחה הכל לרגע האחרון (כל הדברים האלה אנושיים, משותפים להרבה אנשים, אך קשה להתעלם מהסבל המיותר שהם גורמים, ומהמטען הפסיכולוגי שוודאי עומד בבסיסם)

אני יודעת שהתנהגות שונה תתן לי שקט נפשי. אני אוהבת להיות בחללים נעימים ולא הפוכים. אני שונאת להיות לחוצה בגלל כסף. זה לא הטבע האמיתי שלי התנהגויות אלה. הן כמעט כפויות עליי מתוקף תחושה שאין סיכוי שאתנהג אחרת. אני לא זוכרת מתי היה לי שקט נפשי. אני רוב הזמן עצבנית.

קל לראות את זה: כשאוטובוס נניח מאחר לא מן הנמנע שאקלל לעצמי. בעבר הייתי יכולה גם לבכות מעצבים או לבעוט בעמוד (בגילאים מתקדמים, כן?)
אין לי הרבה סבלנות לאנשים ברחוב. אני יכולה להתנהג בגסות, שהיא לגמרי מנוגדת לאופי האמיתי שלי, כי אם אני שנייה מתבוננת במה שקורה מיד אני נעשית מאוד אדיבה ונחמדה. (וזה באמת בא לי מהלב) אני מקללת המון, אני יכולה להתעצבן ברמות מטורפות על קרובי משפחה (טוב, הורים) או בני זוג.
קשה לי להתרכז. בשיעורי בית , בעבודה, בכל דבר. קשה לי להתרכז. ברגע שיש דקה של שקט מתחיל זמזום בראש, אני צריכה להכין משהו לאכול, לשתות קפה, לקרוא בבאופן.
מתי אני עושה את העבודה המוטלת עליי? (אני אדם די מתפקד) בלחץ. מתוך פחד. בהיסטריה.

נזכרתי בדבר נוסף - חלום שחלמתי לפני כמה לילות והתעוררתי ממנו מותשת כאילו עברתי מלחמה-חלמתי שיש יצור שנדבק אליי. לא נותן לי לעשות כלום. אני מורידה אותו בכוח מהגוף שלי והוא עף עליי ממש מהר, ונדבק אליי. מכאיב לי בגוף. לא נותן לי להתרכז. אני מנסה להוריד אותו לשים אותו במקום שהוא לא יפריע לי. והוא עף אליי, מכל מקום (כמו להבדיל, הכלבה הגאונה שהייתה לי שלא משנה כמה הייתי מנסה להתחמק ממנה תמיד הייתה מוצאת אותי בסוף

) מתקרב לי לפנים בצורה מפחידה, חוסם לי את שדה הראייה...

עירית_לוי

שלום אבולה

אני נוטה להניח שכל מה שאת מתארת כאן,
קשור בדרך כזו או אחרת אל אותו כאב שיושב בתוכך שמבקש כעת להשתחרר.

מתוך התיאור שלך עולים שני דפוסים עיקריים שאת מתמודדת איתם:

אחד, הוא המתח התמידי, אי השקט, הצורך התמידי בדרמה.
השני, הוא הזעם והעצבנות שמתפרצים החוצה.

הדפוס הראשון, המתח, הדרמה – תפקידו לייצר עבורך רעש קרע תמידי שממסך את הכאב. שמרגיע. שמשכיח אותו. כדי שיהיה לך "נעים" יותר לחיות. "משכך כאבים" מתמשך. נכון, אמנם הוא קצת "מרעיש", אבל ככזה, הוא מסיח דעת מעולה.

ואז מה קורה במצב כזה?
כאשר מנסים לאורך זמן לדחוק כאב אל מתחת לפני השטח, כאב לא מטופל שמבקש הקלה, הוא מתחיל להתנהג כמו לבה מבעבעת שיכולה להתפרץ בכל רגע החוצה. עם הזמן, אותו כאב מתפתח לתסכול, והתסכול מתפתח לאי שקט ולכעס שמתפרץ ללא שליטה. ואז כל דבר כמעט יכול להטריף אותך ולהוציא אותך משלוותך. כי את מחזיקה ומחזיקה בתוכך את הלבה הזאת, והיא מחפשת את ההזדמנות הראשונה להסתער החוצה. כי כמה אפשר להחזיק? וזהו בעצם הדפוס השני.

אני מניחה שהתשובה לשני אלה טמונה בטיפול והתייחסות אל אותו משקע ישן. אל אותו כאב.
והתייחסות כזאת מתחילה בהסכמה לפגוש אותו.
מפני שהבריחה המתמשכת יוצרת למעשה את כל מה שתיארת עד היום.

אם כל זה מדבר אלייך, אני מציעה כך:

להתחיל להבחין במה שתיארתי בזמן אמת. למשל:

"אני מייצרת כעת דרמה על מנת למסך את הכאב שישן ששוכן בתוכי".
"התפרצתי כעת כי דחקתי את הכאב במשך זמן רב והוא חיפש פתח ניקוז החוצה מבלי שהיתה לי שליטה עליו".

וכן הלאה.

לזהות. ליצור מודעות בזמן אמת, כמובן ללא האשמה עצמית כי הרי מדובר פה במנגנון אוטומטי ואנושי לגמרי.

מקביל, ליצור הסכמה לפגוש ולהתייחס את אותו משקע ישן, בדרך מבוקרת, דרך שיש בה בחירה ושליטה. לפגוש מבחירה - במקום שאותו כאב יחכה לך מעבר לפינה מבלי שתהיה לך שליטה עליו. לבחרו בעצמך במקום שהוא יבחר עבורך. או כמו שכתבתי לפני כמה ימים: להפסיק לברוח ממנו ולהסכים להישיר אליו מבט.

.
ואם נדרשות לך פה הרחבה או הבהרה – אמרי.

עכשיו כשיש לי מבחן בעוד פחות משש שעות לומדת בהיסטריה משפטים שלא למדתי בזמן בלי סיבה מיוחדת... כועסת על עצמי...
הסבל הזה הוא למעשה הכיסוי של הכאב. הדרמה הזאת מכסה כאב אחר.

זה עוזר לי פחות לכעוס על עצמי. זה עוזר לי לקבל ולהיות ברגע הזה.

עירית_לוי

נהדר.
המשיכי. גם לזהות את המנגנון וגם להסכים לפגוש כאב.
מוזמנת לשתף און ליין אם זה יתמוך בך ליישם.

משתפת בדברים שהרגשתי בימים האחרונים - אני מרגישה בשינויים.
אני ממש מרגישה בשינויים בעצמי. אתמול עישנתי קצת גראס עם ידיד. זה היה אחרי מבחן שהיה לי. הרגשתי הרבה פחות חרדה, הרבה יותר פרופורציות לפני המבחן ובמהלכו.
אחרי שעישנתי היה לי משהו שלא קרה המון זמן: יכולתי ממש להתבונן במחשבות שלי. זה היה מדהים. ממש ראיתי איך הרגש והמחשבה קשורים.
ראיתי איך אני חושבת מחשבה (נניח כשנסעתי באוטובוס וחשבתי משהו מגעיל על אחת מהנשים) ואז מלקה את עצמי על זה שחשבתי אותה. עצרתי את ההלקאה - הרי זה טבעי לחשוב מחשבות לא טובות על חלק מהאנשים! נשמתי. הרגשתי איך הגוף שלי התכווץ ונתתי לו להתרווח.
זו כמובן דוגמא קטנה שאני זוכרת קרו עוד דברים, ניסיתי לנהוג כלפי עצמי בנדיבות, כמו שהייתי רוצה להתנהג אל הילדים שלי שאני אהיה אמא. אחד הדברים המלחיצים זה המחשבה על עצמי נעשית אמא עם העצבים חוסר הסובלנות והביקורת. ועכשיו שכתבתי את המשפט הזה אני חייבת לציין שזו פעם ראשונה בחיים שלי שאני שמה בכלל לב שאני עצבנית חסרת סבלנות וביקורתית באופן שמפריע לי. לא הייתי מוכנה לראות את זה. ראיתי את עצמי כאדם רגוע עם כל מיני בעיות ומוזרויות חסרות שם, ובעצם יש להן שם: עצבנות, חוסר סובלנות, ביקורתיות.

אני מוכנה להיות מי שאני, וזה אומר שאני כל הדברים שכתבתי למעלה וגם: לא יסודית מספיק, לא מעשית מספיק, עם נטייה לברוח מהבעיות ומהעבודה לאינטרנט ולעיסוקים אחרים.
אבל מה שבאמת חשוב הוא שמותר לי להיות כל הדברים האלה.
למעשה אני לא יכולה להיות שום דבר אחר. אם אני לא ארשה לעצמי להיות כל הדברים האלה, אז אני אצטרך להעלים את עצמי מפני עצמי, ואצטרך להעלים את המציאות מפני עצמי, ואהיה עסוקה כמו שוטר וגנב בהעלמת ראיות, בניסיון להחביא את העצמי האמיתית ולכסות עליה בשקרים.

איך אני מחביאה את עצמי האמיתית? אני כל כך כועסת על עצמי עד שחלקים ממני נעשים אפטיים. אין תשובה. אין דעה. אין העדפה.
עוד מנגנון הישרדות שפיתחתי בילדות. להעלים את הצרכים שלי, להעלים את עצמי כדי שלצרכים הרגשיים של ההורים שלי, האינסופיים, יהיה יותר מקום.
לשתוק כשהם רבים. להתעלם כשהם עצבניים עליי. להדחיק את מה שאני רוצה לומר, כי אף אחד לא באמת מעוניין לשמוע, ובנוסף ייתכן שהם ילגלגו עליי. להיות בחדר הנעול שלי. ימים שלמים ביליתי בחדר שלי. מגיל 10 בערך עד גיל 18, כל הזמן שלא הייתי אצל החברות שלי. הייתי צריכה לצמצם את עצמי לגודל החדר ומצד שני לפתח פנטזיות בגודל העולם כולו כדי שיהיה בשביל מה לשרוד. לא היה לחם רגשי אז קניתי פרחים רגשיים שיהיה לי על מה להסתכל כשאני מורעבת. אני מרגישה שאני רוצה לצאת מהחדר ולקנות לחם.

ההרגשה הפיזית שמלווה אותי כבר הרבה שנים היא תחושה שיש המון אוויר בריאות, כמו היפר ונטילציה. הכל זז מאוד מהר ומסחרר בפנים. הדברים תמיד חצי גמורים. המציאות תמיד לא ברורה לגמרי. פנטזיה וסיוט משמשים בעירבוביה. מדהים כמה זה מחלחל להוכחות שאני מוכיחה במתמטיקה. לאופן שבו אני עושה עבודה. לדרך שבה אני עושה הכל... על הכל יש את החתימה הזאת: חצי גמור, קצת פנטזיונרי, ועם סימן שאלה גדול ששואל: האם אני בכלל מסוגלת לעשות משהו?

לפגוש את עצמי ברגע הזה - מרגישה תחנות רוח בתוך הראש, לחץ חסר פנים ושם.
קשה לי להתמקד משום מה בתחושות בחזה. גם שם יש לחץ. ואיזור מקלעת השמש שלי בכלל מרגיש לי חלש כזה,נטול שרירים ומכוסה שומן, ואני מתביישת בו ולא מוכנה כמעט לשים לב לאיזור הזה בגוף.
הרבה תחושות קשות נמצאות שם.
מאוד מעניין, לא שמתי לב לפני כן. אנסה להתבונן ממקום נטול דיעות קדומות, שמוכן לפגוש בכאב.

עידכון: אני שמה לב עכשיו שאם אני עוברת על פני הגוף שלי עם תשומת הלב, האיזור הזה ממש מרגיש כמו בור, מנתק את החלק העליון מהתחתון.

עירית_לוי

יופי,
נראה שאת בתוך מהלך טוב!
כל הכבוד על האומץ והקצב.

את מצליחה ליצור במקביל שלושה דברים גדולים וחשובים:

המנגנון הרגשי שלך הולך ונחשף בפנייך בזמן אמת. הוא הופך לאט לאט לשקוף ומובן לך. את "חושפת את פניו", וקוראת למנגנוני ההגנה שלך בשמם.
את נותנת לעצמך לגיטימציה ורשות להיות את עצמך.
את מתחילה לפגוש כאבים ומשקעים שהודחקו עד כה ברבדים עמוקים יותר שלך, "זללו" מהחופש שלך, והשפיעו מרחוק על ההתנהלות היומיומית שלך.

כל אחד מאלה הוא מאוד משמעותי, ולא מובן מאליו.

כאשר תתחילי לפגוש יותר ויותר כאבים - יהיה כדאי לפגוש אותם בדרך נכונה ויעילה.
בדרך כזאת שתעצים אותך ולא תחליש (כי ברור שמפגש עם כאב יכול גם להחליש). ובדרך כזאת שתאיץ את הניקוי שלהם ולא תגרום לך להתבחבש בהם יותר מדי זמן.
אני לא רוצה להציף אותך בבת אחת עם יותר מדי כלים ותרגולים. לכן, כשתהיי שם, ותראי שאת פנויה להקדיש משאבים ללמוד כיצד לפגוש תא הכאב, ותרצי הכוונה, אמרי.

אויש אני לא כל כך מתפקדת בימים האחרונים.
אני במצב רוח מהורהר, אין לי כל כך כוח לאנשים. אני רוצה לקרוס פנימה.

זה מבאס אותי, כי לא בא לי שוב להיכנס לתקופה של רחמים עצמיים וחוסר תיפקוד, ומצד שני אני גם לא רוצה להתעלם מהמציאות שדורשת ממני לעשות דברים.
האפשרות של הקריסה פנימה תמיד שם ואם אני שמה אליה יותר לב היא ממש מתגברת.
והיו תקופות בחיים שלי שבאמת לא עשיתי כלום. באמת באמת קרסתי.
ותקופות אחרות שעשיתי המון מתוך חרדה תמידית, ובלי לישון כמו שצריך.

הקריסה היא מין עצלות כזאת, גם היא מגיעה מתוך פחד. הפחד לעשות, ועצלות להתמודד עם הפחד לעשות.

כמובן ש פלוני אלמונית היא אני.
ועוד משהו - כל הדברים שכתבתי קודם קשורים למשמעת עצמית.

קל לראות שאין לי כל כך הרבה משמעת עצמית. לעיתים אני מצליחה לכוון את עצמי לרצות ולהשתוקק לעשות דברים שעושים לי טוב כמו: ספורט, אוכל בריא, הכנת תרגילים ללימודים.
אבל קשה לי לעשות דברים שרק קצת מתחשק לי לעשות. עכשיו נניח זה מאוד מקשה עליי, ואני תוהה במסגרת התהליך שאני עושה עם עצמי איך להתייחס לעניין המשמעת העצמית, איך אני יכולה להשתמש בתהליך בתפקוד בחיי היום-היום, כי עד היום אם רציתי לתפקד הייתי צריכה להפחיד את עצמי מכישלון, ולא נראה לי נכון לעשות זאת כרגע. (זה גם לא היה עובד כזה טוב, בינינו)

עירית_לוי

ואני תוהה במסגרת התהליך שאני עושה עם עצמי איך להתייחס לעניין המשמעת העצמית, איך אני יכולה להשתמש בתהליך בתפקוד בחיי היום-היום, כי עד היום אם רציתי לתפקד הייתי צריכה להפחיד את עצמי מכישלון, ולא נראה לי נכון לעשות זאת כרגע. (זה גם לא היה עובד כזה טוב, בינינו)
את צודקת.
לא בכוח. ולא באיומים עצמיים

.
התנגדות עצמית היא מאוד מאוד לא יעילה. היא מחלישה אותך, היא יוצרת חוויית קַטנוּת, והיא מקבעת אותך במקום.

אני מאמינה ש"משמעת עצמית" אפשר ליצור אך ורק באהבה. לא בכוח. לא באמצעות הפעלת שרירים נגד עצמך (ואז כבר לא קוראים לזה גם "משמעת עצמית", אבל זה סיפור אחר).
ואני מאמינה שהדחף-לנוע-קדימה - נכון לו יותר שיבוא ממקום אחר ולא מתוך תחושת הכרח וחובה ו"צריך".

אני מציעה שני דברים:

האחד -
הוא דבר שיכול להיות קצת מפחיד כי הוא דורש "לעזוב ידיים" אבל יכול גם ליצור הקלה גדולה, וזה - לתת לעצמך רשות לקרוס. לא להתנגד לקריסה ולחוסר היכולת לתפקד.
לקבל אותם כמשהו שעובר עלייך. פשוט כי הוא עובר עלייך.

מאוד יכול להיות שבנוסף לפחד לעשות, מדובר פה גם בתשישות של המערכת הנפשית.
את הפנית בתקופה האחרונה הרבה מאוד משאבים נפשיים אל התהליך. אל התבוננות, ואל זיהוי מנגנונים שעד כה נסתרו מעיניך, ואל הסכמה לפגוש כאב ופחד. קחי בחשבון שכל זה דורש הרבה אנרגיה. הרבה מאוד אנרגיה וכוחות.

לא תמיד תקיעות והימנעות נובעות מפחד.
לעיתים הנפש דווקא זקוקה לקריסה הזאת, לעצירה, למנוחה. תסמכי עליה שאם היא מבקשת את זה, כנראה היא יודעת מדוע.

האם את מסכימה לתת לעצמך רשות לקרוס? האם את מסכימה לתת לעצמך רשות להיות בדיוק-בדיוק היכן שאת נמצאת כרגע? האם את מסכימה להפסיק להתנגד אל עצמך ואל מה שעולה מתוכך?

בנוסף,
יכול להיות שיעניין אותך לקרוא שיחה שהיתה בנושא הזה לפני כמה חודשים בדף איך מתחילים לזוז.
כתבתי שם בהרחבה על נושא ההתנגדות העצמית והמשמעת, החל מכאן: איך מתחילים לזוז (2010-08-04T14:30:52)
.

הדבר השני -
לא מיד, אלא עוד מעט אשר יחזרו הכוחות, ורק לאחר שתתני לעצמך רשות לקרוס אל תוך מנוחה והשהייה קלה (או ארוכה), זה - לנסות ליצור עליית מדרגה בהסכמה לפגוש את מה שמפחיד.
את אומרת שהקריסה נובעת מרצון להימנע מלפגוש את מה שמפחיד.
ולכן, מול זה, את יכולה לבנות בהדרגה הסכמה.

כאשר יגיע הרגע לכך, תוכלי לעבוד עם השאלות הבאות,
לאט לאט, שוב ושוב, בסבלנות רבה, עד שיצוץ משהו חדש במקום ההימנעות האוטומטית:

האם אני מסכימה לפגוש את הפחד X (תני לו שם. למשל הפחד לנסות ולהיכשל)?
האם אני מסכימה להכיר בחוסן הפנימי שלי שיאפשר לי להתמודד עם הפחד X?
האם אני מסכימה לסמוך על החוסן הפנימי שלי שיאפשר לי להתמודד עם הפחד X?
האם אני מסכימה להמשיך לשאת בהשלכות של ההימנעות ממפגש עם הפחד X? (ההשלכות יכולות להיות למשל לחיות עם תחושת החמצה, או לפספס הזדמנויות, או לא לממש את מלוא הפוטנציאל שלך, וכדומה).

מה את אומרת?

אני קודם כל אומרת תודה רבה לך עירית. את פשוט נפש מקסימה מאוד. את מאוד עוזרת לי.

התחלתי לקרוא את הדף המעניין שהבאת.
היום עזבתי קצת ידיים. החלטתי לוותר על אחת מהמשימות כי פתאום ראיתי שהיא ממש גדולה עליי כרגע.
וזה באמת מפחיד, במיוחד במסגרת התחרותית שלי, לעזוב ידיים.

אני רוצה לפנות לעצמי מקום בטוח להיות מי שאני בתוך המציאות שאני נמצאת בה. לאפשר לקריסה לקרות תוך כדי תנועת החיים.
אני גם לא יודעת אם מה שראיתי לפני כמה שעות כקריסה הוא באמת קריסה. אני מרגישה שבעצם מדובר על האטה, שינוי זווית ראיה...

עירית_לוי

בשמחה! אני כל כך שמחה שהדברים שאני כותבת מצליחים לעזור.

ההאטה וההרפייה שאת מתארת, האִיפשוּר שלך לעצמך להיות מי שאת והיכן שאת - כל אלה מבורכים.
אני כאן כשתצטרכי.

כותבת כי מרגישה צורך לעדכן.
מרגישה תשישות ואין לי ברירה אלא לפעול בתוכה - ואני אכן פועלת בתוכה.
עושה הכל לאט מתוך ליאות, ופשוט עוברת דקה אחרי דקה. נחה לי. מעכלת...

עירית_לוי

יופי שהפסקת להתנגד לעצמך ולעייפות. הנפש והגוף שלך החליטו להאט. הם כנראה זקוקים לזה.
שינויים פנימיים שכאלה דורשים הרבה משאבים פנימיים, והם באמת מעייפים. טוב שאת נותנת לעצמך קרדיט על כך, ומסכימה להאט.

אוקיי.
עוברים עליי ימים מעניינים. אני מרשה לעצמי. ובגלל זה אני מרגישה גם צורך מוגנת. להרגיש שאני באמת יכולה לדאוג לעצמי. להרגיש ביטחון בעצמי.
אני ממש יכולה לעצור לפני שאני חושבת. לשים לב למה שאני מרגישה. שמתי לב לתהליך מעניין ובו כשאני מרגישה רע, אני בודת למה. לא לוקחת את זה כמובן מאליו.
"אוקיי ממש רע לי.למה? כי מקודם הוא והוא הזכירו את ההישגים שלהם ואז מיד חשתי חסרת ערך. אוקיי. נתבונן בזה. אני לא רוצה לחשוב יותר שאני חסרת ערך."
אני מבחינה במשהו שכואב לי - אני רוצה להרגיש שיש לי יותר הישגים. מרגישה שאחרים מצליחים יותר.
אני מנסה לפרק את זה - אוקיי. יכול להיות שבאמת אין לי הישגים שנראה לי שכדאי שיהיו מסיבות כאלה ואחרות.
יכול להיות שזה המנגנון הישן של הכאב. זה כנראה תערובת של משהו אמיתי שעליו מהדהד הכאב הישן. אני ממשיכה לשים לב.

לפעמים אני גם ממשיכה להיות מודאגת ולהרגיש את הכאב.
כרגע אני מנסה להימנע מחרדה, כי מהתבוננות שלי על עצמי, נראה לי שזו התגובה הכי אוטומטית אצלי - חרדה עד כדי חוסר יכולת להתמודד עם המציאות - להסתכל בחשבון הבנק נניח.
אז אני מוכנה לומר לעצמי שזה בסדר להיות מוטרדת ומתוסכלת, וגם כועסת, אבל בחרדה אני ממש רוצה להתבונן ולפרק, כי היא הדבר שהכי מכאיב לי וגורם לי לא לראות את המציאות לאשורה.
אז אני שואלת את עצמי - מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? מה החרדה הזאת עושה לי? איך היא עוזרת? ומנסה באמת להירגע. מרגישה את הלחץ בסרעפת. יש לי המון כאב בסרעפת.

טוב, זו הייתה שפיכה של כל מה שקרה איתי בשבועות האחרונים...

עירית_לוי

אוקיי ממש רע לי.למה? כי מקודם הוא והוא הזכירו את ההישגים שלהם ואז מיד חשתי חסרת ערך. אוקיי. נתבונן בזה.
את מתחילה להפוך את המנגנון האוטומטי שלך ממשהו שקוף שהיה ברקע והפעיל אותך - למשהו שאת יכולה לראות אותו, וזה נהדר.
זה נהדר מכיוון שככל שתראי אותו יותר ותחשפי אותו יותר אל פני השטח - כך תהפכי פחות ופחות חסרת אונים מול סיטואציות כגון אלה במציאות חייך, תוכלי בהדרגה להשתחרר מהתלות במנגנון, ובשלב שלאחר מכן תוכלי גם למוסס אותו.

מה שיכולת לראות כאן זה שחוויה חיצונית (=מישהו שמציין את הישגיו באוזנייך) מביאה אותך במגע עם חוויה פנימית שלך של "אני חסרת ערך".

האירוע הזה הוא למעשה טריגר חיצוני שמזכיר לך את קיומו של משקע ישן בתוכך, משקע שמכאיב לך ושגורם לך סבל.
ומשום שהאירוע הוא טריגר - הוא מספק לך הזדמנות אחת מני רבות לשחרר חלק מהמשקע.

כיצד?
האירוע מוסר לך מסר. הוא כביכול אומר לך: "הנה קצה חוט אל המשקע. קצה חוט שמאותת לך שכאן למטה יש משהו. את יכולה ללכת בעקבותיו ודרכו להגיע אל המשקע עצמו".

כאמור, כדי לשחרר משהו - נדרש לבוא איתו במגע, לחוות אותו, להרגיש אותו. שחרור לא יכול לקרות באופן תיאורטי, או רק ברובד המחשבתי. ולכן קצה החוט הזה הוא כל כך חשוב.

_אני מבחינה במשהו שכואב לי - אני רוצה להרגיש שיש לי יותר הישגים. מרגישה שאחרים מצליחים יותר.
אני מנסה לפרק את זה - אוקיי. יכול להיות שבאמת אין לי הישגים שנראה לי שכדאי שיהיו מסיבות כאלה ואחרות.
יכול להיות שזה המנגנון הישן של הכאב. זה כנראה תערובת של משהו אמיתי שעליו מהדהד הכאב הישן. אני ממשיכה לשים לב._
נראה לי שהמדרגה הבאה שלך יכולה להיות אי הזדהות עם המשקע, עם הכאב, עם התפיסה לפיה "אני חסרת ערך".
עד שהיא תשתחרר ממך לגמרי כל עוד היא כן קיימת בתוך המערכת -
מה שיוכל מאוד להקל עלייך כרגע זה שתתחילי פחות ופחות להאמין לתפיסה הזאת.

את אמנם תרגישי אותה, היא תצוף, היא תקפוץ, אבל אם תתחילי לעשות הפרדה בינך לבינה, אם לאט לאט תפסיקי להזדהות איתה - את תסבלי הרבה פחות.

זה יוכל לעזור לך גם מאוד בהתמודדות עם החרדה שתיארת. החרדה עולה כתוצאה מהמפגש עם הכאב, והיא משתקת אותך.
כאשר את מזדהה עם הכאב את הופכת לחסרת אונים. אי ההזדהות תסייע לך לא להפוך לחסרת אונים ברגעים הספציפיים הללו, כלומר לא משותקת ופחות חרֵדה.

זה משהו שכבר התכתבנו קצת פה עליו. נראה לי שבמדרגה הנוכחית אליה הגעת יהיה כדאי להתמקד בזה. תבדקי אם זה נכון לך.

איך עובדים על זה?
בזמן אמת את אומרת כך: "X התפאר בהישגיו. זה היה טריגר שהפגיש אותי עם המשקע של חוסר הערך ונזרקתי לחוויה ש ל"אני חסרת ערך". אני מרגישה כרגע חסרת ערך כי הכאב צף אל פני השטח שלי, אבל אני לא מזדהה עם התחושה הזו. אני יודעת שזה לא אמיתי, שאני לא באמת חסרת ערך ושאני חשה כך כרגע כי מתרחש ניקוי של המשקע הזה של חוסר ערך".

זה יכול להתחיל כתרגול טכני, רק כמשפט שאת אומרת לעצמך בזמן אמת, ולאט לאט זה יחלחל אל כל המערכת. בַּדוּק

.

כאשר אנחנו מזדהים עם רגש אנחנו צוללים כל כולנו אל תוך התחושה שלו.
ככל שמקטינים את מידת ההזדהות - כך מקטינים גם את מידת הצלילה.
תרגול של חוסר הזדהות, כפי שתיארתי כאן, יכול לקחת אותך ממש לשם - ואם פעם זה היה כמו להיכנס לבריכה והמים מכסים לך את הראש, בפעם הבאה הם יגיעו עד הכתף, אח"כ עד המתניים, ולקראת הסוף את רק תשכשכי את הרגליים בתוך התחושה. ככל שמידת ההזדהות קטֵנה, כך גם מידת ההיסחפות חסרת האונים אליה קטֵנה.

אגב, הרעיון הוא שבשלב שלאחר מכן, כאשר התפיסה הזאת כבר לא תהיה חלק מהמערכת שלך, את כבר לא תהיי עסוקה ב"כן יש לי הישגים/אין לי הישגים/אולי צריכים להיות לי" בכל פעם שמישהו ידבר על ההישגים שלו.
התלות באירועים חיצוניים תקטן, והטלטלה בתגובה לאירועים כאלה תקטן אף היא.

ואם את כן תמצאי את עצמך מהרהרת בהישגים שלך או חושבת לעשות משהו בנידון, זה יהיה מבחירה שלך להרהר בנושא (את לא "תיזרקי" להרהר בנושא), וזה לא יהיה טעון בכזו כמות של רגש מכאיב. זה לא יהיה כדי לפצות על תחושת חוסר או כדי לכסות את כאב הערך הנמוך ב"פלסטר".
לשם אנחנו מכוונות.

שליחה על ידי אבולה* » 02 מאי 2011, 00:19

אוקיי היום הייתה לי שוב הזדמנות טובה.
פתאום משהו נאמר לידי כמו בפעם שעברה, על הישגים, ופשוט הרגשתי נורא. התנתקתי מהשיחה. האדם המשיך לדבר אליי ואני רק הנהנתי.
מבפנים הרגשתי כאב עצום. חוסר ביטחון.
בהמשך, הרגשתי חרדה. פחד עצום שמשהו שאני עושה לא בסדר. בעבודה. בלימודים. בקשר החדש. עם החברים. עם האוכל, עם הבריאות...
התבוננתי בכאב. אמרתי לעצמי שהכאב נמצא שם, ואיננו אני. שהוא לא בילט-אין במערכת שלי. שבסך הכל התרגלתי אליו.
אבל החרדה המשיכה לשבת לי כמו עצם בגרון, והיא ממשיכה עד עכשיו. ואין לי כוח לעשות כלום... וואו...
כלומר, אני הולכת לעבודה ועובדת, אני עושה את הדברים הדחופים, אבל כל דבר שאיננו השרדות - אין לי כוח. אני מרגישה מרוקנת.
לא מצליחה לגייס מוטיבציה בשביל כלום. עייפה כל הזמן. ובגלל שיש לי הרבה לעשות גם לא ישנה מספיק. אוכלת גרוע.

והעייפות תמיד מגבירה אצלי את החרדה, כי אם אין לי כוח לעשות - מה יהיה איתי?

טוב מרגישה שכותבת אולי קצת מבולבל, אבל פשוט צריכה לתקשר את זה קצת החוצה.

פשוט מרגישה טובעת ממש בכאב שעכשיו עולה וצף בכל כך הרבה מקומות שוב ושוב. ודווקא על פני השטח הכל בסדר.
מוצפת.

עירית_לוי

אני מכירה היטב את ההצפה הזאת.

למרבה הצער היא חלק בלתי נפרד מהתהליך. כמו שכתבתי כאן איפשהו פעם, היו לי הרבה רגעים בהם הצטערתי שאי אפשר להוציא את כל הכאב הזה בהרדמה מלאה, ושחייבים להיות ערים במהלך הניתוח

.
מצד שני, למרבה השמחה, עצם המפגש עם הכאב, עצם ההסכמה לפגוש אותו, עצם השהיה בתוך ההצפה - היא זו שמחסנת אותך, היא זו שמחברת אותך לחוסן הטבעי שלך.
ההבנה הזאת יכולה לעשות את כל העניין קצת פחות קשה.

מתוך הדברים שכתבת, רוצה להציע לך שלושה דברים, ככיוונון קטן בדרך:

אחד:
לוודא שאכן יש בך הסכמה לפגוש את הכאב שמשתחרר. חשוב שאת תרצי לפגוש אותו. שאת תבחרי בזה ושלא תהיי קורבן של המפגש הזה. זה יהפוך את החוויה מחוויה שדומה להצפה לחוויה שדומה לכניסה לבריכה. הצפה את לא בוחרת. כניסה כן.
מותר לך לא להסכים. חשוב שתתני לעצמך רשות ברגעים מסויימים לא להסכים. זה בסדר גמור. חשוב לתת מקום וכבוד למערך הרגשי וליכולות שלו בכל רגע נתון.

שתיים:
ליצור כוונה לשחרור של כמות מדוייקת של כאב. כמות שמתאימה למערך הנפשי הנוכחי שלך, לחוסן שלך, ולצרכים שלך בתפקוד היומיומי.
אנחנו רוצים שהמינון יתאים למה שאת מסוגלת לפגוש ולהכיל, כך שהמפגש יחזק אותך ולא יפרק אותך.

שלוש:
התבוננתי בכאב. אמרתי לעצמי שהכאב נמצא שם, ואיננו אני. שהוא לא בילט-אין במערכת שלי. שבסך הכל התרגלתי אליו.
יופי!
זה נפלא שאת מצליחה לעשות זאת בזמן אמת. זו מיומנות שממש איננה מובנת מאליה.

כאן אפשר לקחת את זה עוד צעד קדימה ולהאיץ את השחרור של הכאב שאת פוגשת.
כלומר, במקום שהוא סתם יסתובב ב"סלון" לפני שהוא עוזב - לכוון אותו אל ה"דלת"

.
לשם כך נדרש שבנוסף למה שאת כבר אומרת בזמן המפגש עם הכאב ("אי ההזדהות") - לומר לעצמך גם שאת פוגשת את הכאב בדרכו החוצה. לא רק שהוא לא אני, הוא אוטוטו בחוץ.

.
אם את רוצה לתרגם את שלושת הנקודות הללו למשהו מעשי,
את יכולה לעבוד עם השאלות/המשפטים הבאים:

האם אני מסכימה לפגוש את כאב הערך העצמי הנמוך על מנת לשחרר אותו? (תזכורת: מותר לא להסכים. מה שחשוב בעבודה עם השאלה הוא עצם המפגש שלך איתה, לא התשובה. עצם המפגש מחולל בתוכך שינוי, אם תרצי או לא תרצי ).

אני מבקשת לשחרר מתוכי משקע, מטען וכאב במינון שמתאים ליכולת ההכלה שלי היום/כרגע.

בזמן אמת: "הכאב עולה כעת. אני לא מזדהה איתו", והתוספת של היום: "אני פוגשת אותו בדרכו החוצה מתוכי".

תראי אם זה שימושי לך.

בהצלחה.
אני כאן.

שליחה על ידי אבולה* » 03 מאי 2011, 19:18

כן, שימושי מאוד. במיוחד במיוחד השאלה הראשונה. לא להפוך את עצמי לקורבן.
אתמול הרגשתי תועפות של כאב הקשורות למערכת יחסים... זה היה נורא. הייתי מותשת ופשוט שותקתי לגמרי מכל הכאבים.
תחושה שהוא יהיה שם בכל מקרה יכאיב לי יותר מדי.

רק דבר אחד לא הבנתי - לא להסכים לפגוש אותו, אבל אם הוא בא בכל זאת? להתעלם? להדחיק?

עירית_לוי

_אתמול הרגשתי תועפות של כאב הקשורות למערכת יחסים... זה היה נורא. הייתי מותשת ופשוט שותקתי לגמרי מכל הכאבים.
תחושה שהוא יהיה שם בכל מקרה יכאיב לי יותר מדי._
כמה דברים ביחס לזה:

זה אולי עוד סימן שיהיה לך נכון ליצור כוונה פנימית לגבי כמות הכאב שמשתחררת, נושא המינון שהזכרתי אז.

זה בדיוק הרגע לתרגל אי-הזדהות. יכול להיות שהשיתוק שאת מתארת נובע מההזדהות. כלומר שהשיתוק נובע מהמחשבה שאת, למשל, לא שווה, ונובע מכך שאת מאמינה למחשבה הזאת וסבורה שהיא נכונה. כאמור - את מזדהה איתה.

העייפות, כך אני מניחה, נובעת מההתנגדות לכאב. התנגדות היא בפני עצמה היא דבר מאוד מאוד מתיש. והתנגדות לכאב היא מאוד אנושית וטבעית. זה אינסטינקט. בתהליך שכזה ההתנגדות לכאב איננה משרתת אותך - גם היא היא מעייפת מאוד, וגם כי היא חוסמת את השחרור של הכאב. משום כך, הנקודה שהזכרתי של יצירת הסכמה היא חשובה. היא מאוד תקל עלייך. תהפוך את כל ימי השחרור וההצפה הללו לקצת יותר קלים.

רק דבר אחד לא הבנתי - לא להסכים לפגוש אותו, אבל אם הוא בא בכל זאת? להתעלם? להדחיק?
בדרך כלל מנגנוני ההגנה שלך "מארגנים" לך בכוחות עצמם בריחה ממפגש ישיר עם הכאב. את בורחת למחשבות, או להסברים רציונליים, או להסחות דעת, או לקורבנוּת. הבריחה לקורבנוּת מלווה בסבל לכן היא פחות מומלצת

.
אם מנגנוני ההגנה לא פעלו, את יכולה לעזור להם. כל הסחת דעת שעולה על דעתך תוכל לשמש אותך.

בתוך כל זה, גם את את בוחרת להסיח דעתך מהכאב, רק תזכרי שההקשר הכללי של כל התהליך הוא לעשות היפוך – מהמהלך הרגיל והאוטומטי של בריחה והסחות דעת מהכאב - אל עבר מפגש ישיר עימו.
וברגעים שזה יותר מדי לא חייבים. בטח שלא כל הזמן (רצוי שלא כל הזמן, אם את רוצה לשמור על שפיות דעתך

).

הנקודה החשובה כאן היתה שבתוך תהליך יצירת ההסכמה תהיה לך רשות גם לא להסכים. את לא אמורה לחוש כאב כל הזמן רק כי החלטת לפצוח בתהליך של שחרור. לגיטימי שיהיו ימים שבהם לפגוש כאב יהיה "גדול עלייך".
בנוסף, ללא הרשות הזאת לא תהיה באמת בחירה והסכמה לפגוש את הכאב. אם אין אופציה של 'לא', אז ה'כן' הוא לא באמת תוצאה של בחירה וזו לא באמת הסכמה.

שלום שוב.

בחודש האחרון הייתי בתוך קשר מאוד אינטנסיבי שעירער אותי מאוד.
מבקשת להבהיר: אני לא נמצאת במצב נפשי קשה כרגע, או משהו. אני בסדר, אבל אני מרגישה שיצאתי בקשר הזה מחוץ למרכז של עצמי, עשיתי דברים שלא רציתי לעשות, טולטלתי מהנוכחות וההתנהגות של הבחור, שלא היה כל כך יציב, וזה היה די ברור מהשנייה הראשונה.

תוך כדי החודש הזה עלה המון כאב ועוד יותר הרבה עייפות. כאילו מהרגע הראשון פתאום נגמר לי כל הכוח כל מה שרציתי היה להתכרבל במיטה.
אחר כך זה קצת השתנה, אבל נותרתי עייפה ומרגישה חולשה עצומה בגוף.
עבדתי עם הכאב שזכרתי, ועדיין יש לי הרבה כאב שעולה כל הזמן, מרגישה אותו מאוד באיזור החזה.
וגם מתגברת העייפות. כמעט כמו דיכאון. לא מצליחה לעשות הרבה.
ותחושת עירפול מאוד חזקה - אני ממש מרגישה שהזיכרון שלי נפגע!
אני לא זוכרת לגמרי מה אני אמורה לעשות. נהייתי פחות חדה. ממש כאילו כל הכישורים הקוגניטיביים שלי הזדקנו בבת אחת
מאחר ואני משתמשת בהם לאורך כל היום (עבודה ולימודים מאוד ריאליים) זה קצת מלחיץ אותי. אני לא באמת יודעת אם קיים קשר להיחלשות.

אבל! באופן כללי אני כן מרגישה סוג של יציבות שנבנה.
הרוסייה המבוגרת שלא מתרגשת מהבוס שלה? כן, אני לגמרי מרגישה אותה בפנים

עירית_לוי

שלום גם לך

_תוך כדי החודש הזה עלה המון כאב ועוד יותר הרבה עייפות. כאילו מהרגע הראשון פתאום נגמר לי כל הכוח כל מה שרציתי היה להתכרבל במיטה.
אחר כך זה קצת השתנה, אבל נותרתי עייפה ומרגישה חולשה עצומה בגוף._
מתוך התיאור שלך אני יכולה לראות שתי סיבות לחולשה ולתשישות:

אני מניחה שחלק ממנה עולה מכיוון שבתוך הקשר הזה התנגדת לעצמך, היית במאבק עם עצמך, ועשית דברים שלא רצית לעשות. זה ללא ספק מתיש.
דיכוי עצמי מוביל להיחלשות וגם לדכדוך. דיכוי הוא מדכא.
כל מה שאת יכולה לעשות עם זה כרגע זה להשתמש בזה כאיתות עבורך. ללמוד שחוסר נאמנות לעצמך מחליש אותך.
ומעתה, ממש לכוון את עצמך לחזור למרכז של עצמך, לנאמנות לעצמך, ובראש ובראושנה - להתייחסות רכה, מעצימה ומחזקת לעצמך.

החלק האחר של החולשה נובע ממפגש כל כך אינטנסיבי עם הכאב. מפגש עם כאב הוא דבר מאוד מעייף. זה נכון גם לגבי כאב רגשי וגם לגבי כאב פיזי.
זה נהדר שעבדת עם הכאב כאשר זכרת.
גם כעת, בכל פעם שעולה הכאב באזור החזה את יכולה להניח שם יד, לדמיין אותו מתנקז החוצה מתוכך, וליצור לו במחשבתך הקשר של ניקוי.
.

_ותחושת עירפול מאוד חזקה - אני ממש מרגישה שהזיכרון שלי נפגע!
אני לא זוכרת לגמרי מה אני אמורה לעשות. נהייתי פחות חדה. ממש כאילו כל הכישורים הקוגניטיביים שלי הזדקנו בבת אחת
מאחר ואני משתמשת בהם לאורך כל היום (עבודה ולימודים מאוד ריאליים) זה קצת מלחיץ אותי. אני לא באמת יודעת אם קיים קשר להיחלשות._
לגבי העירפול אני יכולה להעלות השערה.
תבדקי אם זה נכון לך כאן.
עירפול מחשבתי הוא לפעמים דרך לברוח, "להוריד מסך", ולהימנע מלהרגיש. זה קורה כאשר הכאב כל כך מציף ועולה על גדותיו והנפש רוצה הפוגה ממנו.
נדמה לי שזה ממש כמו שנותנים "טשטוש" במהלך פרוצדורות רפואיות.
אם זה אכן כך, אין מה להיבהל, אלא לסמוך על המנגנונים שלך שכאשר ההצפה של הכאב תיחלש, וכאשר את תתחזקי, הם ירימו שוב את המסך, והיכולת שלך לחדות ובהירות תחזור אלייך.
.

_אבל! באופן כללי אני כן מרגישה סוג של יציבות שנבנה.
הרוסייה המבוגרת שלא מתרגשת מהבוס שלה? כן, אני לגמרי מרגישה אותה בפנים_
יופי!
כל הכבוד לך.
את מתחילה לקטוף את פירות העבודה המאומצת שעשית בתקופה שחלפה. תיהני מהם והשתמשי בהם כדלק להמשך הדרך.
ראי בדמיונך את המדרגה הבאה של היציבות הזאת. ראי את הגברת הזאת מתחזקת עוד יותר בתוכך. ראי זאת, ודעי שלשם את הולכת.

מרגישה צורך לכתוב כאן, להעלות על הכתב דברים שעולים אצלי כרגע:
התחלתי לשים לב לתחושה שהייתה שם כל הזמן, ולא ידעתי לקרוא לה בשם. עכשיו אני מבינה שזאת תחושה. קודם היא נראתה לי כמו המציאות שלי.
זה תמיד נראה לי שזה לא רק תחושה אלא פשוט בליל של המון מחשבות ורגשות ותחושות כולם ביחד, ממש כמו קפסולה של מציאות שאני מתחברת אליה וישר נשאבת לתוך עולם אחר.
יש באליס בארץ הפלאות משקה שהיא שותה ויש לו טעם של המון דברים בבת אחת. אז ככה זו תחושה זו: התקף חרדה, ייאוש, דיכאון שחוברו להם יחדיו.

נראה לי שהצלחתי לשים לב אליה בלי להעצים אותה, כמו שקורה בדרך כלל.
מה שקורה בדרך כלל, זה שמחשבה מסוימת שמגיעה עם התחושה הזאת, עולה והיא קשורה ליכולת שלי לשרוד, ואז אני מרגישה שאני חייבת להיכנע, חייבת לפתוח את הכל ולהיסחף.
המחשבה הזאת קשורה לעבודה או לכסף או לדירה שלי וגם לבריאות שלי, לביטחון שלי. דברים שמשפיעים על קיומי הפיזי.
אני חושבת שהרגשתי צורך להקשיב לתחושה הזאת כי פחדתי ששיקול הדעת הרגיל שלי לא מספיק טוב, ולמעשה נקודת המבט החרדתית היא מה שאני צריכה כדי באמת לשים לב לדברים ולשרוד.

וזה משהו שעולה אצלי הרבה בזמן האחרון: בגלל שאני מרחפת לכאורה, אני לא שמה לב לשיקול הדעת שלי. מתחשבת בדיעות של אחרים יותר. מרגישה שאני נמצאת איפה שאני נמצאת בזכות החסד של אחרים, כי בלעדיהם לא הייתי רואה את המציאות ולא הייתי מסתדרת. חייבת לדבר עם הרבה אנשים על כל מיני דברים כדי שירגיעו אותי שמה שאני עושה הגיוני.
ועכשיו עולה השאלה - האמנם אין לי את היכולת להפעיל שיקול דעת? אני לא רואה את המציאות היטב? אני חייבת את כל האנשים האחרים כדי שיעזרו לי לשרוד?

עירית_לוי

התחלתי לשים לב לתחושה שהייתה שם כל הזמן, ולא ידעתי לקרוא לה בשם. עכשיו אני מבינה שזאת תחושה. קודם היא נראתה לי כמו המציאות שלי.
נהדר. היכולת הזו להפריד היא חשובה מאין כמותה.

ועכשיו עולה השאלה - האמנם אין לי את היכולת להפעיל שיקול דעת? אני לא רואה את המציאות היטב? אני חייבת את כל האנשים האחרים כדי שיעזרו לי לשרוד?
שאלה מצויינת.
אני רוצה להציע לך כיוון מחשבה לתשובה לשאלה הזאת. תבדקי אם הוא מדבר אלייך:

ברגע שראית שהחרדה-ייאוש-דיכאון הם רק תחושה פנימית שלך ולא המציאות הכוללת שלך, ברגע שהטלת ספק בדבר שמערער אותך כל כך, זו נקודה טובה להתחיל ממנה כדי ללמוד לסמוך מחדש על שיקול הדעת שלך.
כאשר התחושה ההיא היא המציאות שלך - את חשה אבודה ואז באמת קשה לסמוך על שיקול הדעת שלך עצמך.
ברגע שאת מבינה שזוהי רק תחושה אחת שעולה בתוכך, שזו לא את כולך, כלומר את כבר לא מזדהה איתה, את יכולה לסמוך יותר ויותר על עצמך. על העוגן הפנימי שלך, על שיקול הדעת שלך. כי את כבר לא תופסת את המכלול שלך כאבוד. החוויה היא כבר לא של "אני אבודה".

את יכולה כעת לכוון את עצמך אל תהליך של בניית אמון מחדש עם עוגן פנימי, עם הקול של הידיעה הפנימית, עם שיקול דעת.
ברגע שתהיי מכוונת לשם, לאט לאט את תגלי - המציאות שלך תגלה לך - שאת יכולה לסמוך עליהם.

שלום, ממשיכה לכתוב ולדווח: עכשיו אני מבינה שהסים של מערכת היחסים הציף בי כאב עצום.
ומצד שני - חיות גדולה. נגמרה העייפות. אני מרגישה כמו חצי נמרה. לומדת עובדת, עושה יוגה, פוגשת אנשים.
אבל הכאב רק עולה ועולה ועולה. אתמול ישן אצלי ידיד ובאמצע הלילה הרגשתי כאב בכל איזור החשה שוב (זה לא כאב ממש פיזי). הרגשתי אותו, ואת התדר של הבכי עולה משם לגרון, ובכיתי קצת, להתאבל ולנקז.
בבוקר הרגשתי יותר טוב. אבל כל פעם מחדש עולה הכאב וכל פעם אני משחררת. אני מרגישה שזה עוזר לי, אבל גם מרגיש כמו המון המון כאב... יש לי תחושה שזה אף פעם לא ייגמר.

עירית_לוי

מכירה את התחושה שזה אינסופי. אל תדאגי. זה ייגמר. סיום הקשר הזה היה טריגר לא נעים אבל יעיל ליצירת קשר עם משקע ישן ומכאיב מאוד.

הניקוז הזה שאת מאפשרת לו לקרות הוא מבורך.
תזכירי לעצמך כל הזמן, מלבד ההקשר של הניקוי הזה שאת כבר עושה, גם את אי ההזדהות: מה שמתנקז ממך הוא לא את עצמך, אלא משקע ישן.

אחרי שיחלוף הגל הזה יש סיכוי טוב מאוד שתמצאי את עצמך במדרגה חדשה של יציבות פנימית.

פתחתי את הדף לפני כחצי שנה ומאד עברתי דרך מדהימה, גם מבחינה חיצונית: התחלתי לעבוד, לעשות יוגה, זימנתי אנשים שאני אוהבת לחיי, העתיד נראה כמזמן דברים טובים

מבחינה פנימית קרה שינוי עצום: אני נמצאת הרבה יותר במרכז שלי. מקשיבה לעצמי.
קיבלתי כלי חדש - סבלנות והקשבה שמגיעים מתוך אמון בעצמי, ושיולדים עוצמה ושיווי משקל.
הרבה מזה התאפשר בזכותך עירית לוי. ליווית אותי כאן בדף הזה, והדף ממש ליווה אותי לאורך החודשים הללו. זכרתי אותו, וגם אם לא זכרתי את המילים עצמן, זכרתי את האנרגיה הכל כך מדויקת שלך.
תודה גדולה.

מעבר לזה אני חשה שאני חבה לך חוב, מאחר והענקת לי עזרה גדולה. אני חושבת עם עצמי עכשיו מה אני רוצה לעשות עם זה.

כרגע אני מרגישה שאני רוצה להמשיך עם הדף. ניסוח המחשבות והרגשות שלי למילים חשוב לי מאוד כדי לבטא את עצמי. העזרה והתמיכה שאני מקבלת הם כמו אור שעוזר לי לאורך הדרך.
תודה גם למי שקוראת, אם ישנן כאלה

אני עושה לעצמי סיכום של הדרכים שהלכתי בהן במהלך התקופה:

לתת לעצמי רשות להיות מי שאני - השתמשתי ואני משתמשת בתרגיל המון. נותן לי שלווה.
לתת לכאב לעלות ולהתבונן בו - גם קורה הרבה. אני מרגישה ממש מחוברת לאיזור החה שלי. עולים שם כל הזמן הרבה כאבים, ואחרי כמה זמן שאני מתבוננת הם עוברים. ואז חוזרים. ושוב עוברים
לתת לעצמי מנוחה - נתתי לעצמי המון מנוחה בשלבים הקשים וזה השתלם.
ליצור הקשר של ניקוי, ואי הזדהות עם הכאב - קורה לפעמים. פתאום אני אומרת לעצמי שהכאב הזה עולה כדי ללכת. לשניות אני רואה שהכאב אוטומטי. עולה מעצמו. הדרמה מספרת את עצמה. ואני מתבוננת.
להיות במרכז של עצמי - לשאול את עצמי מה אני רוצה לעשות. ואני מרגישה לפעמים את התשובה מבפנים. כשאני מקשיבה אני מתייצבת. כשאני לא מקשיבה אני מתערערת. כל כך פשוט... כל כך מרגש.

@}

עירית_לוי

איזה סיכום מעורר נחת.
יופי, כל הכבוד על היישום והמימוש של כל זה.
מצאי לאט לאט את מקומך על גבי המדרגה החדשה שביססת בתוכך, למדי אותה, תהני ממנה, חזקי אותה.

יש סיכוי שבהמשך, הקרוב או הרחוק, המדרגה הבאה תתחיל "לדגדג" לך ולסמן לך את האתגר שהיא טומנת בחובה. את כבר תדעי כזה יקרה

.

היום הבנתי משהו - התחושות שלי באיזור החזה הפכו לסיסמוגרף! פגשתי מישהו ובגלל שהייתי קשובה לתחושות שהתעוררו אצלי בלב פשוט לא יכולתי שלא לעשות את הדבר הנכון עבורי. זה לא היה עניין של משמעת עצמית, ולא של כוח - פשוט חזרתי הביתה, כי הלב שלי לא יכל...

עירית_לוי

ואוו. תראי איזה חיבור פנימי חזק יצרת בתוכך!

כותבת שוב, ומשתפת -
אתמול עלו לי זיכרונות כואבים מהילדות מאוחר בלילה. פרצתי בבכי גדול וכואב.
נזכרתי בעיקר איך הרגשתי רוב הילדות שאני לא מסוגלת לבטא את עצמי - רציתי ללמוד מוזיקה ולא נתנו לי. רציתי ללכת למסגרות של מחוננים - וחשבו שזה רע. אז נשארתי בבית, עם אחי המתעלל ( לא התערבו במריבות בינינו, חשבו שזה נורמלי שהוא יפתח טלוויזיה בווליומים שיבריחו אותי לחדר שלי כל יום, לכל היום.)
רציתי שמישהו יאתגר אותי. הבית ספר היה כל כך לא מספיק. הכל היה כל כך מת ועגום. המריבות בין ההורים. חוסר הביטחון בבית שלי. כל כך אטום ומטומטם.
רציתי משהו אחר.

אז בכיתי אתמול. על כל זה. זה היה כואב מאוד. הדמעות יבשו. חשבתי איזה ילדה הייתי. כמה אני אוהבת אותה. איזה מדהימה היא הייתה. כמה היא ידעה מבפנים.
אני זוכרת שאמרתי לעצמי שזה לא טוב שאני מפנטזת ככה כל היום. שזה לא בריא לי. לא בריא לי לקרוא שוב ושוב את אותם ספרים.
אבל נזקקתי. נזקקתי להתמכרות הזאת, לבריחה. לערפול החושים. להתנתקות האוטיסטית מהסביבה.

הילדה ההיא היא אני ואני עדיין יודעת מבפנים. המתבוננת תמיד שם.
שני ציפורים על עץ. ציפור אחת אוכלת והציפור השניה מתבוננת בציפור הראשונה. אנחנו שתי הציפורים האלה. ככה אמרה המורה שלי ליוגה.

הרצון להוציא הכל החוצה. הרצון למצוא הסבר רציונלי ודרך החוצה מהכאב. הרצון להבטיח לעצמי שיהיה בסדר.
הפנטזיה שנועדה להציץ שוב רגש חיובי, פלסתר על הכאב. היא לא תעזור לי.

אני יודעת לא יהיה קל לי לקבל את המקום בו אני נמצאת כעת בלי לברוח לפנטזיות. בלי לברוח מהריק הפנימי, מהכאב ומהבחילה.
הריק שנוצר כשברחתי מהמציאות לעולם שכולו בידיון. הכאב שנוצר שרוחי נשברה, ואיבדתי אמון בחיים.
הבחילה כשאתחיל לעכל את המציאות האמיתית, ללא כל ההפרעות שאני יוצרת כדי לא להתמודד איתה.
אולי אני מגזימה בפסימיות שלי.

עירית_לוי

איזה מדהימה היא הייתה. כמה היא ידעה מבפנים.

מדהימות שתיכן. הילדה ואת.
הכוחות שלה-שלך. האינטואיציות. הבחירות המאוד מסויימות.

.
אני יודעת לא יהיה קל לי לקבל את המקום בו אני נמצאת כעת בלי לברוח לפנטזיות. בלי לברוח מהריק הפנימי, מהכאב ומהבחילה.

היום את ניצבת בפני כאב חדש. זה הכאב הישן ההוא, רק שעכשיו נחשפת בפנייך שכבה חדשה ועמוקה יותר שלו.
זכרונות של כאב - שלפני כן נדחקו במעמקי השכיחה - עולים. אני מניחה שזה לא מקרי: את כנראה מוכנה להם, מוכנה למדרגה החדשה.

אני מציעה - לאט לאט.
ולא בכוח.
כשאת דוחקת בעצמך להתמודד - עולה התנגדות, עולה תחושה של קושי, ועולה תחושה פסימית. באופן מאוד טבעי.
כל עוד את נזקקת לבריחה מהריק ומהכאב, תברחי.
כל עוד את נזקקת לפלסטר, שימי כזה.

כשאת מרגישה שאת יכולה כבר בלי - תנסי בלי. רק אז.

עד אז אל תנסי להתמודד. חכי שתגיע ההסכמה לפגוש.
שימי לב שאת המדרגה הקודמת ביססת הרבה באמצעות אותה הסכמה.
אז לאט, ובסבלנות, בקצב שנכון לך. תסמכי על האינטואיציות הנהדרות שלך

.