חיים במסגרת הבית והמשפחה

החיים במסגרת הבית והמשפחה

לעתים, במיוחד בהתייחסות מילולית, באמצעות המילים הנאמרות, והמילים הכתובות,
נדמה כאילו החינוך בבית, או החינוך החופשי, או החינוך להיות חופשי, או עצם חווית החופש, החירות, לא נועדו, אלא על מנת להתפלסף עליהם, לנתח ולבדוק ברמה השכלית הטהורה, לחקור ולהשתתף בניסוי.

והנה עולה הגדרה כוללנית יותר, רחבה יותר, והיא מציאת החיים במסגרת הבית והמשפחה, כברירת המחדל, מסגרת הבית (הרובד הפיזי) והמשפחה (הרובד הנפשי/רגשי) הופכת להיות המובן מאליו. האקסיומה הבסיסית למהלך החיים.
אין זה פשוט להניח הנחה בסיסית מחייבת כל-כך, גורפת כל-כך, אין זה פשוט לקדש את המשפחה.
אבל כאשר בפועל, ביום יום אנו חיים במסגרת הבית והמשפחה, שמחים, לומדים, משחקים, מארחים, עובדים, כותבים, מבשלים, אוכלים, עצובים, כועסים, רבים, ישנים, חולמים, אוהבים ומקבלים את החיים בזרועות פתוחות, אקסיומת הבית והמשפחה כמרכז פיזי ונפשי של כל בני הבית, נבנית והופכת להיות בסיס איתן אם כי לעתים נסתר ומתחבא מאחורי הגדרות כאלו או אחרות.

המשפחה היא הגלקסיה הראשונה של כל אחד מאתנו, מערכת כוכבים ראשונית, בתוכה כל אחד עומד בפני עצמו ומהווה חלק ממכלול. כך כל משפחה גרעינית מהווה כוכב בגלקסית המשפחה המורחבת, וגם היא, המשפחה הגרעינית, עומדת בפני עצמה ובו זמנית מהווה חלק ממערך גדול יותר. כך היקום מתפשט עד לאיחוד כל משפחת האדם (ולכל אחד מאתנו יש ששה מיליארד קרובים לפחות).

כאן, בהבנה כי ברובד האישי לעולם תהיה המשפחה נמל הבית, טמונה הזדמנות של יחסים ארוכי טווח, ראשית בין בני הזוג, ולא פחות חשוב מכך, בבניית אינטימיות מתמשכת של חיים בצוותא, כמשפחה.

שכן מעבר לשאלת הצדק, היופי, האמת, ההוכחות, התמליל, התסריט וכל המשמעויות החכמות שניתן לרשום כאן ולהרים עוד גבה משתוממת, מעבר לכל אלה,
עולים החיים עצמם.
אלה מציבים אתגרים יומיומיים חשובים לעין ערוך מהקביעה האם הפוסט-מודרניזם והאנרכיה הברוטלית הוגדרו היטב.
הטיפול היומיומי בענייני הבית והמשפחה, המשימות היומיומיות: מילה פה, רחיצה שם, סיפור לפני שינה, הכנת מזון והגשתו, דחופים הרבה יותר מהשאלה האם הרציונליזם הבלתי נסבל של הקיום סותר מבחינה לוגית את הצורך של ילד לרחוץ כלים, או לבשל, או לצרוח...

טעות היא "לעבוד" בגן אמא, או בבי"ס אבא,
טעות היא "לעבוד" בחינוך ביתי, או בחינוך חופשי,

חינוך לעולם הוא דוגמא אישית.
על מנת לחנך לחופש,
יש להיות אדם חופשי,
לעבוד עבודת נשמתך,
מבלי לאיים,
במוזרות זו שלך,
על השאר.

עניין זה יבטיח את היות דור ההמשך חופשי,
ויהיו נסיבות חייו אשר יהיו.

קצת פחות לדבר על זה,
קצת יותר לעשות. לחיות.
החיים הם העיקר, החיים עצמם,
והמסגרת לחיים, המסגרת הטבעית, היא מסגרת הבית והמשפחה.

אני נוטה להסכים עם כל מילה ולו רק כי לכם יש 13 שנים יותר נסיון ממני בחיי שיתוף עם צאצא. חשוב להדגיש את החשיבות של מערכת היחסים של בני הזוג בבניה ההרמונית של החיים במשפחה בכלל, ויותר מכך בחינוך ביתי. אין ספק שהחינוך המדובר הוא יותר מאופן ההתייחסות לילד כי אם תפיסת עולם המגיעה עד לשימוש הדק במילים, צורת מחשבה, טון דיבור, הגשת מזון, מודעות עצמית, שחרור עצמי והבנה בסיסית לשם מה אנחנו כאן.

מעניין לדעת באם האמנתם בדרך הזו לפני שנולדו ילדים, ואם כן, איך זה התממש עם בניית המשפחה שכן זהו כשלעצמו תהליך למידה ארוך ולפעמים קצת כואב. (אל תגידו לי שהחיים הם כאלה...)

האם אתם רואים עצמכם שונים במהותכם מהמשפחה הממוצעת?

תזכירו לגוני ששלחתי לה תכתובת, בבקשה...

שאלות אחרונות- איזו מן מסגרת חשוב היה לכם להקפיד עם הילדים. בהנחה שהמסגרת של הילדים בחינוך חיצוני נבנית ע"ב הצרכים החיצוניים (כגון שינה מוקדמת, קימה מוקדמת, שעות חזרה מגן וכ"ו)
איזה סוג מזון הילדים אוכלים בבית?
(מעניין אותי לדעת אם משום שהילדים לא מבלים עם ילדים אחרים בשעות בי"ס, האם הם פחות צרכניים? (רוצים לקנות דברי אופנה מטלויזיה, מותגים וכ"ו)

אני מודה לכם על הלימוד החופשי שאני עושה דרככם. חאן-יא.

קראתי וליבי התרחב. כאילו חיכיתי לקטע הזה,ששם במקום את כל ההתפלספויות שלנו כאן.אני מרגישה שאני יכולה לקרוא אותו שוב ושוב, ובכל פעם משפט אחר יצוד את מחשבתי.

צפריר, כתבת: "קצת פחות לדבר על זה, קצת יותר לעשות. לחיות."
אולי גם לדבר וגם לעשות?
(ואני מוכרחה להודות שבהתחשב בהשתתפות הפעילה (והמבורכת) שלך כאן, קצת הופתעתי מה"פחות לדבר על זה" >:) )

ציפיתי לך יונת בעניין זה.
כאן אנחנו אכן מדברים על זה.
ואולי יום אחד ממש נדבר גם על זה...
מטרת הדף הזה היא להזכיר לנו שהעשייה היומיומית
החיים, כפי שאנו חיים אותם,
הם עיקר.
עיקר גדול בתורה.

והנטייה שלנו לפשפש יתר על המידה במניעים, בתכלית, במשמעות, בהבנה ובתובנה,
לעתים, איך נאמר, קצת לא לעניין.

בזמנו, כאשר היינו בלהט החינוך בבית, או החינוך מן הבית, או החינוך רק מן הבית, או החינוך והלימוד רק מן הבית וכן הלאה... לפתע תפשנו את עצמנו יותר מדי מייצגים רעיון ופחות מדי חיים אותו.

קביעות, אידאות, והגדרות תפשו אז נפח מוגזם.
עם השנים למדנו גם לחיות. לעשות.
כעת, לאחר שנים של עשייה, כמעט בלא פעילות מילולית, בע"פ או בכתב,
נוצרו אפשרויות חדשות להתבטאות.
כאן, בפורום המבורך הזה, עולה מלפני ההזדמנות,
להשחיז, כפי שתיארה יעלה כמדומני, את מילותי,
ועל כך תודתי מואדיות הלב ועומקיו,
ואני,
כפטפטן בלתי נלאה,
מתענג.

עם זאת עדיין אני מזכיר לעצמי, השכם וערב:
פחות לדבר על זה. יותר לעשות. לחיות.
נקווה ששמעתי.

שלום חנית
הרבה שאלות שאלת, ולא על כולן אצליח לענות, אבל אנסה לאט, לאט.
אתחיל מהתחלה. האם האמנו בדרך הזו לפני שנולדו הילדים?
אנחנו החלטנו להתחתן ולהקים משפחה בגיל צעיר יחסית, אך לא היה לנו שום מושג איזה מן משפחה אנחנו רוצים. עם כל ילד שנולד למדנו עוד ועוד על החיים, על עצמנו, על כל ילד ועל הקשר בין כל בני המשפחה. מעולם לא אחזנו באיזה תורת חיים מגובשת שעל פיה חיינו, ההפך – מתוך החיים נתגבשה תפיסת העולם שלנו, ולכן אף-על-פי שדבריו של צפריר נשמעים מאד נחרצים, הם מתארים את ההבנות שלנו לגבי החיים שלנו. אני מניחה שלמרות העובדה שאלו הן מסקנות אישיות יכולים גם אחרים ללמוד מהן, כמו שאנחנו לומדים מדבריהם של אנשים אחרים, אבל בשום אופן אין לקחת זאת כתורה מסיני.
ונחזור רגע לפרטים המעניינים של החיים:
שני ילדינו הראשונים נולדו בקיבוץ, נכנסו לבית התינוקות בגיל ששה חודשים. כבר עם הראשון הרגשתי שזה לא נכון, אך עם הבת השניה עוד ניסיתי "לשנות מתוך המערכת". בהריון עם הבן השלישי הבנתי שאני לא מתכוונת לעבור את החוויה הזאת פעם נוספת – החלטנו לעזוב את המשק.
הרעיון של חינוך ילדינו בעצמנו עלה אצלנו כשצליל – הבן הגדול "התגייס" לבית הספר. ניסינו למצוא דרך חוקית לקיים זאת אך נענינו בתוקפנות רבה מצד משרד החינוך, ופשוט פחדנו לממש את הרצון הזה שלנו. כעבור חמש שנים פגשנו משפחה בארץ שקבלה אישור לחנך את ילדיה בבית, וברגע זה היה ברור לנו שאנחנו "הולכים" על זה, עם או בלי אישור חוקי.
אני מתארת את המהלכים האלה בפירוט יחסי, כי מנסה להעביר את המסר שהדברים נבעו אצלנו מתוך החיים – ולא ההפך.
כך גם זרמו החיים בכל התחומים עליהם שאלת – תפיסת עולם, מודעות עצמית, סוג המזון שאנחנו אוכלים, איך אנחנו מדברים עם ילדינו וכו'...
לכן כל עיסוק בפרטים הוא בעצם סוג של רכילות ולאו דווקא ביטוי להשקפת עולם.
אנסה לתאר זאת בתחום נוסף – התזונה.
אני צמחונית כבר הרבה שנים, עם נטייה ל"מזון בריאות". במשך שנים צפריר ממש לא היה בעניין. הוא אהב לאכול בשר ו"אוכל טעים". בערך עם הולדתו של צליל, צפריר גילה כי רגישות לחלב ומוצריו וכי אלה מזיקים לבריאותו- ומכאן התחילה המודעות שלו לאופן התזונה שלו. לאט, לאט במשך השנים התגבש אופן התזונה המשפחתית שלנו – מתוך השפעות של בני המשפחה השונים, והשפעות שונות מבחוץ: תורות תזונה כאלו ואחרות. אבל באופן מפתיע מה שעזר לנו מאד לגבש את דרך התזונה הנוכחית שלנו שאני מאוד שמחה בה (בעיקר דגנים, קטניות, ירקות, פירות, מעט מוצרי חלב, ביצים ודגים. מחוץ לבית הילדים גם אוכלים בשר) הוא דווקא מצבנו הכלכלי.
לאחר שהוצאנו את ילדינו מבית הספר, צפריר, שהיה שכיר אז, החליט שגם הוא חוזר הביתה. החלטנו צפריר ואני, שאנחנו רוצים להתפרנס ממה שאנחנו אוהבים לעשות, ומוכנים לשם כך לשלם מחיר כלכלי.
התחלנו לבנות את העסק המשפחתי שלנו, שבתקופה הראשונה כמעט ולא הכניס כסף, ולמדנו לחיות ממעט מאוד כסף. למרבה המזל האוכל הבריא הוא גם האוכל הזול וכך יצאנו נשכרים גם בנושא התזונה.
עד כאן לגבי סגנון החיים המשפחתי שלנו.
לגבי חינוך:
אחרי שהוצאנו את הילדים מבית ספר ביררנו עם עצמנו מה חשוב לנו להעביר להם – עוד לא "שחינו" במושגים השונים של החינוך הביתי לסוגיו – והחלטנו שבעצם זה בכלל לא תפקידנו להחליט בשבילם על ההשכלה שלהם או על האופן בו הם מבלים את היום. לכן, מבחינתנו הכל פתוח, בהתחשב כמובן בבני הבית האחרים. לדוגמא: אין צורך לקום אצלנו בשעה מסוימת בבוקר, אבל מי שרוצה לאכול ארוחת בוקר שאני מכינה לא יכול לזכות לכך באחת בצהרים. הוא יוכל כמובן לעשות לעצמו משהו לאכול.
נטע בת השש לא חייבת ללכת לישון בשעה מסוימת, אבל אני לא מספרת סיפור בשעה מאוחרת, ולכן אם היא רוצה לשמוע סיפור לפני השינה זה צריך להיות בשעה סבירה מבחינתי. אלו הם המסגרות על פיהן חיים אנחנו והילדים.

אני קוראת שוב את מכתבך ומגלה עוד ועוד שאלות אבל המגילה כבר ארוכה ארוכה,
ונראה שמספיק לפעם זו.
אורנה

אורנה, צפריר אמר שתשובות אוכל לקבל ממך
אני מעוניינת לדעת מאחר ויש לכם ילדים בוגרים? איך נראה הים יום שלהם.
קשה לי עדיין להתנתק ממושגים שונים הקשורים בלמידה כפי שאני מכירה אותה.
להיות יותר ספציפית -
אם זה בסדר לדעת בני כמה הילדים.
איך נראה היום שלהם
ובכלל תחושותיך לגבי ההתפתחות שלהם

הי אריאלה
אתחיל מתאור השנה הראשונה. נראה לי שיהיו בתאור זה כמה תשובות לשאלותיך.
בשנה שלפני הוצאת הילדים מבית-הספר כבר ידענו שבשנה הבאה הם לא ילמדו. זאת היתה שנה של "שעורי בית" מבחינתינו. אחרי שיחות ארוכות בינינו, קריאת ספרים, והכרות עם משפחה שעושה חינוך ביתי, החלטנו שאת נושא ההשכלה אנחנו משאירים באחריותם המלאה של ילדינו. אנחנו מצידנו לא יוזמים שום למידה שיטתית, אנחנו לא בוחנים מה הילדים יודעים, ואין לנו שום נושאים שהם חייבים לדעת.
היום אני אומרת שאז עשינו את זה מתוך אמונה, היום כבר יש לנו הוכחות ש"השיטה" עובדת.
כפי שאת מבינה, אין לנו שום מחוייבות לימודית במשך שעות היום, גם לא לילדים הגדולים (18, 16, 14, 12) אלא אם כן זאת התחיבות שהם לקחו על עצמם. (רכילות: אחד לומד כינור ומתאמן מספר שעות כל יום, אחת לומדת כרגע בבית-ספר לקרקס, אחד לומד מוסיקה באופן עצמאי - תחומים שונים של מוסיקה, והצעירה מבין הגדולים עדין לא עסוקה בעניין אחד בצורה מובהקת).
מנסיוני רק סביב גיל 13 הילדים בשלים להכנס למחויבויות יותר שיטתיות, וגם זה נכון, רק במידה ולא הציקו להם בשנות חייהם המוקדמות. זאת אומרת: במקרים רבים, ילד שהלך לבית-ספר, יהיה בשל ללמידה שיטתית כמה שנים מאוחר יותר.
בכל מקרה מכיון שעשינו שינוי מאד גדול בהבנת תהליכי למידה, אין לנו שום בעיה עם תקופות בהן לא מתרחשת למידה שיטתית גם אצל הגדולים, כי ברור לנו שאין שום רגע, אירוע, או חוויה שלא לומדים מהם משהו.
לגבי השנה הראשונה, לא מתוך החלטה, אלא מתוך הקשבה, יצא שאת התקופה הראשונה הקדשנו יותר לענינים רגשיים שעלו: למידה של חיים בצוותא במשך כל שעות היום, ניקוי של חוויות לא נעימות מתקופת בית-הספר, מציאת סדר יום שיענה על הצרכים של כל בני הבית, והפנמה של תפישת עולם שונה לגמרי מזו על פיה חיינו לפני כן, או במילים של ג'ון הולט: היינו עסוקים בהוצאת בית הספר מההורים.
ובצורה הכי בוטה: בשנה הראשונה עזבנו את חינוך הילדים והתמקדנו בחינוך עצמינו.
את שואלת על תחושותי לגבי ההתפתחות שלהם:
אחד השעורים החשובים ביותר מבחינתי היה להסתכל על הילדים ללא כל שיפוט של נכון או לא נכון, ואני לא מתיחסת לעניין הרגשי. מבחינתי היום אין הבדל בין לימוד קריאה (ילדה בת 7) עמידה מול הראי ובחירת בגדים מתאימים, בישול או צפייה בטלויזיה. מנסיוני, מכל העיסוקים השונים והמשונים של הילדים הם מפיקים תועלת כלשהי, ואין לי שום צורך לברר או להבין בדיוק מהי אותה תועלת.
ארשה לעצמי לי להציע עצה אחת לשלב בו את נמצאת: עזבי את הילדה, עסקי בעניינייך , כמובן, מתוך הקשבה לילדה והיענות לצרכיה כפי שהיא מביעה אותם.
ככל שיעבור הזמן, מתוך החוויות שתחוו ביחד, את ובתך, תתברר לך הדרך המיוחדת המתאימה לשתיכן ואז גם הספקות, הפחדים והחששות יקבלו את המקום היותר מתאים להם.
כל היופי בחינוך הביתי הוא שאינך מחוייבת לשום לו"ז חיצוני. ואם יקח לך שלושה חודשים או שנה וחצי לגבש עמדה לגבי דרך חינוכה של הבת זה לא ענינו של אף אחד בעולם, והכי חשוב: תקופת הלמידה, גיבוש הרעיונות והפנמתם, חשובה ומהנה לא פחות מכל מה שיבוא אחרי כן.
דרך צלחה.

לאורנה תודה
מה שכתבת עזר לי מאד אם כי אני בטוחה שההתלבטויות יעלו שוב ושוב ואז אפנה שוב ואעלה אותן ברשותך.

אריאלה,
אשמח לשתף אותך בכל מה שקשור ל"חינוך ביתי".
בכל עת.

אורנה שלום , אודה לך מאוד ואשמח, אשמח באם תיקראי את מה שכתבתי בדף מחשבות שלי על חינוך ביתי .
מרתק לקרוא את כל מה שכתבת כאן .

מקפיצה את הדף הקצר מדי אך המקסים הזה ל מה חדש.

דף יפיפה.
בכורי רוצה לעבור לחינוך ביתי. אני לא בטוחה שהבית והמשפחה שלנו יאפשרו זאת בצורה טובה.

אשמח לסיעור מוחות.
יש פה מישהו בבית?

היי יוליקו, אין לי ניסיון בנושא אבל אשמח להקשיב @}

חתיכת היסטוריה חשפת!
אני עדיין בבית.

יונת,
את עדיין בחינוך ביתי? באיזו כתה את?

מעבר לנוסטלגיה, מתאים לך לשתף ו/או לעזור לי לרדת מהמדוכה לכיוון זה או אחר?
https://www.safa-ivrit.org/expressions/medoha.php

הבן שלי בן כמעט 13, מחונן, ורוצה להיות מדען בתחום הפיזיקה. הוא מקליד על מחשב בגלל דיסגרפיה. לא אוהב לכתוב או להקליד.
בי׳׳ס משעמם לו (כבר קפץ כתה). הוא אומר שלא לומדים שם כלום.
אנחנו לא רוצים להקפיץ עוד, כי זה לא יפתור את הבעיה (הקצב האיטי), וינתק אותו מחברים טובים שיש לו בשכבה הזאת.
הקפצה גם תחריף את הפער בין התפקוד שלו בע׳׳פ (מעולה) ובכתב (אהההה.....).
הוא רוצה מורים פרטיים בבית, וללכת לחוגים עם חברים בערב.
הוא הולך לחוגים גם ככה (יקר אבל אפשרי), אבל התקציב למורים פרטיים יהיה נורא גבוה לתקציב המשפחתי, ונצטרך להוסיף חוגי ספורט שיש לו 3 פעמים בשבוע בבי׳׳ס.
חוץ מזה נראה לי שהיכולת שלי לנתק אותו מהמחשב תרד אם אני אמשיך לעבוד (ואני רוצה לעבוד! זה מציל אותי מדיכאון, אני אוהבת את מה שאני עושה), ובכל מקרה כשהוא יתחזק פיזית עם הגיל

אבל הילד מבקש שוב ושוב לעזוב, למצוא בי׳׳ס מתאים יותר, ולא מצאנו באזור.

תשאלי אותי שאלות!

לא מתיימרת להביא תועלת בשאלות שלי, סתם סקרנית:
למה צריך חוגים? ובכלל, למה הכל צריך להיות קנוי? מורים פרטיים, חוגי ספורט (להוסיף לשלוש פעמים בשבוע!)? זה נשמע לי המון.

אני במקרה דומה ביקשתי מההורים (שלא הקשיבו כי הם מאוד מיינסטרימיים וקונפורמיסטים) לעשות את הבגרות לבד. יש קורסים אינטרנטיים מאוד מוצלחים שודרשים לימוד לבד. גן ספורט אפשר לעשות לבד, או בקבוצה. למה חייבים חוג?

עכשיו, אני באמת שואלת. נניח, התשובות יכולות להיות משהו כמו שזה ילד שלא אוהב ללמוד לבד, ואין אפשרות להפגש אם חברים שלא בחוגים כי X Y Z.

אבל קראתי את ההודעה שלך ומסחור יחסי האנוש ממש קפץ לי לעין. אם הילד מבקש כל כך לעזוב, למה אי אפשר פשוט לעזוב, ושהוא ילמד לבד (הוא יודע אנגלית טוב? לימודים בפתוחה ריאליים בשבילו? גם אם לא, למצוא את חומר הלימוד לבגרות זה לא בעיה. יש ספרים טובים וגם הרצאות טובות שקל למצוא) ויפגש אם חברים שלא במסגרת חוגים, ויעשה ספורט כמו שכולם עושים - יפגש עם חברים לשחק כדורסל בשכונה? (ואני מפתה להגיד, למרות שאני יודעת שזה לא נכון, שאם הוא לא מוכן לעשות את זה, אולי הוא לא כל כך רוצה.)

אישה במסע,
תודה על ההתייחסות.
ברור גם שסביבת החיים שלך שונה.

למה צריך חוגים? ובכלל, למה הכל צריך להיות קנוי? מורים פרטיים, חוגי ספורט (להוסיף לשלוש פעמים בשבוע!)? זה נשמע לי המון.
במסגרת בי׳׳ס שלו הוא מתאמן בקרקס ופינג-פונג, ואוהב את זה.
הוספנו חוג קרקס בערב בנוסף כי הוא אוהב וביקש, ויש בי׳׳ס מצויין ליד הבית. בתי הקטנה ואני גם משתתפות בחוגים שם, וזה נהדר לנו.
מכיוון שאין גירוי אינטלקטואלי בבי׳׳ס מצאנו חוג לבניית רובוטים ותכנות שהוא מתמוגג ממנו (יש גם תחרויות, והקבוצה שלהם ניצחה לא מעט קבוצות של מבוגרים, כלומר הם מגיעים לרמה גבוהה, וזה כייף לו).

לא מצאנו מסגרות למחוננים. לא מצאנו חוגים מתקדמים למתמטיקה/מדעים.

הוא הולך קבוע לטפס עם חבר, ולפעמים גם הבנ׳׳ז מצטרף. זה לא חוג, אבל זה כייף, וקבוע. את המנוי לאולם הטיפוס צריך לקנות...
חוץ מזה הוא רץ, עם אבא שלו או עם חבר, הוא עושה סקי מצויין (יש פה ספורט חורף מפותח), וכמשפחה אנחנו מתאמנים לאחרונה בסופי שבוע בייחד בפרקור, גמישות, פירמידות... אנחנו מאמנים את עצמנו. לא הכל אנחנו קונים.
הוא לומד המון מקריאה וצפיה במחשב.

אין פה שכונה. כולם לא ׳סתם׳ בחוץ. אין משחקי כדורסל מקריים כמעט אף פעם. הלימודים נמשכים עד חמש, ובחורף חשוך וקר בחוץ.

הוא יודע אנגלית טוב? לימודים בפתוחה ריאליים בשבילו? גם אם לא, למצוא את חומר הלימוד לבגרות זה לא בעיה. יש ספרים טובים וגם הרצאות טובות שקל למצוא.
האנגלית שלו סבירה לגילו, אבל הוא לא קורא באנגלית. הוא גם לא קורא שוטף בעברית.
ה׳פתוחה׳ מקבלת תלמידים מגיל 14 מינימום.
הוא לא אוטונומי מספיק לדעתי (וגם לדעתו) להתמיד בקורס עיוני לבד. הוא לומד הרבה מסרטונים באינטרנט, וקורא עיתונים מדעיים, אבל הם בשפת המדינה. זה לא ישפר לו את האנגלית.
אפילו הלימוד ב׳אוניברסיטת קאן׳ שעניינה אותו לא נמשך מעבר לכמה שבועות.
אני גם לא חושבת שנצליח איתי כמורה בשבילו. זה קשה מספיק לדחוף אותו לקרוא בעברית. וגם יש לנו מספיק חיכוכים על תחזוקת הבית בשילוב עם הורמוני ההתבגרות... לא צריך עוד משהו לריב עליו.

דרך אגב, בבי׳׳ס הוא לומד שתי שפות חוץ מאנגלית, אחת מודרנית, ואחת עתיקה (הוא בחר), והוא לא רוצה להפסיק כי הוא אוהב את זה. אז זה אומר שלושה מורים/חוגים לשפות?(עתיקה, מודרנית, ואנגלית)
המורים אומרים שיש לו הבנה עמוקה של שפות ומבני שפה. חבל להפסיק...

בקיצור, הרעיונות שלך טובים, חלקם אנחנו כבר מראש מיישמים, וחלקם לא ישימים בסביבת המגורים שלנו.

עוד רעיונות? השגות?

אתם בארץ? בכתה ח' אפשר להבחן לתכנית אודיסאה ולהתחיל ללמוד בכתה ט' מתאים לילדי חינוך ביתי. יכול להיות שתצליחי להכניס אותו כבר השנה למבחנים. https://www.madaney.net/homepage

אנחנו לא בארץ. תודה על המידע!

יש מדינות שאפשר לעשות חינוך ביתי חלקי, לבחור רק חלק מהשיעורים.

אברר!

יש מדינות שאפשר לעשות חינוך ביתי חלקי, לבחור רק חלק מהשיעורים.
במדינה שלי זה תלוי בביה"ס. שמעתי על בית ספר אחד שההורים ביקשו חנ"ב חלקי והבי"ס פשוט לא ידע איך לאכול את זה והתנגד נמרצות, ובית ספר אחר שהבינו עניין ואפשרו.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זה נכון. אני אהיתי בחינוך ביתי חלקי בחו ל, אהיתי מגיעה רק למבחנים ולשיעורים מסויימים. היתר למדתי בבית לבד או מורה פרטית. אהיתי בת ארבע עשרה אז ואחותי שבסידור דומה היתה בת 9.

הייתי מנסה לברר מה הכי מפריע לו בבי״ס, ואז לשחרר אותו רק מזה. יכול להיות שזה רק מקצוע אחד או שלושה, ואז אולי אפשר איכשהו להוציא אותו מהם.

אם יש משהו ספציפי שהוא רוצה לעשות בזמן שהוא לא בבי״ס, אולי אפשר לסדר שהוא יעשה את זה, אפילו על חשבון בי״ס. בארץ יש אוניברסיטאות שמאפשרות לנוער ללמוד (מתמטיקה למשל) וחלק מהילדים האלה לומדים באוניברסיטה על חשבון שיעורים בבי״ס (ומשלימים לבד את החומר).

תודה.

הוא אמר לי שלשום שהוא לא מתכוון להכין יותר שעורים או להשתתף במיוחד. רק לשמור לא לרדת מתחת למינימום.
אמרתי שאפשר ללמוד דברים בבי׳׳ס שהם מעבר לידע של עובדות. שאפשר להתמקד בלמידת טכניקות (מבנה של תשובה, איך מארגנים דף, איך לסכם, באיזה סדר לענות במבחן-קודם הרבה שאלות קלות ואז את הקשות, ועוד).
הוא לא מעוניין.
הילדים בכיתה לא מבינים שלהכניס עוד אויר לבקבוק מעלה בו את הלחץ, ומסבירים להם שוב ושוב, ואילו הוא רוצה לדבר על מצב של פלסמה, ועל הבדלים בין פלסמות שונות.
למורה (שאוהבת אותו!) אין זמן לדבר איתו על זה, כי יש לה כיתה שלמה ללמד. והיא לא נתנה לו להכין פרוייקטים, למרות שביקשנו. לא היא, ולא אף מורה אחר, חוץ ממורה אחד לפני 4 שנים שאיפשר לו להכין מצגת על המספר פאי. יצא מדליק.

משעמם לו. נמאס לו. מצד שני הוא לא רוצה להעמיס על עצמו עול נוסף של למודים אוטונומים, למרות שאולי כן, אולי לא בטוח....
אני אנסה לברר איתו
מה הכי מפריע לו בבי״ס, ואז לשחרר אותו רק מזה. יכול להיות שזה רק מקצוע אחד או שלושה, ואז אולי אפשר איכשהו להוציא אותו מהם.

רק למבחנים ולשיעורים מסויימים.

לבחור רק חלק מהשיעורים.
וגם עם היועצת המעולה של ביה׳׳ס (היא נהדרת, הבעיה שהמורים לא מחוייבים לקבל את ההמלצות. לא יאמן).

יוליקו, יש עדכונים?

הצלחת לשחרר את הבן מהחלק שהכי מפריע? המצב השתפר? מקווה שכן @}

לא ניסינו, כי נראה לנו שהוא רוצה שכולם יתגמשו מסביבו ולא מוכן להתאמץ בכלל.
אבא שלו במיוחד רוצה שלא נקפל את העולם רק בשבילו (אם כי אבא שלו בהחלט ממשיך לחפש פתרונות בתוך ומחוץ לבי׳׳ס, פתרונות עם חשיבה מחוץ לקופסא, בינתיים אין פיתרון זמין).
אז המצב נשאר כרגע כמו שהוא, אבל הוא יותר אוטונומי בניהול ענייניו, ומבלה יותר עם חברים, וקורא לא מעט. הוא נראה פחות מתוסכל.
אני פחות לחוצה ׳לחנך׳ אותו... אז כנראה המצב השתפר...

טוב לשמוע שהמצב השתפר, גם אם בצורה מוגבלת.

בדיוק קראתי, יולי קו, אז רק רוצה להוסיף שאני בעד הרעיונות של יונת. לא נראה שלנתק אותו מביה"ס זה הכיוון הנכון בשבילכם כמשפחה כרגע.

באופן טבעי

באופן טבעי