חיים חופש בערבה בלוג משפחה בחינוך ביתי

[נ_ע_מ_ה*]

לשחרר
להרפות
הרוח מלטפת את גלי הים בעדינות
המים מלטפים אותי,עוטפים אותי ברכות
ואני צפה
צפה מעל הכל

הים
כמה שהוא קרוב
ואיכשהוא ,בדר"כ ,לא נגיש לי להרגיש
תמיד יש איזה תינוק/ילד בסביבה שזקוק לנגישות שלי,איזו ארוחה לארגן,אז אני לא יכולה באמת להרפות
והנה,חברה,חברה טובה,חברה קרובה,קוראת לי,ואני באה.היא והילדים שומרים על באר הקטן
אני שם,בתוך הים,מתמסרת כולי לליטוף של המים,לתחושת הניתוק כשגם האוזניים במים,ואדוות הגלים הרגועים מניעה את גופי,מובילה אל האופק...
וכאילו אין שום דבר סביבי,רק אני והמים,המליחות על השפתיים.
לא שומעת כלום. לא רואה. מתמסרת כולי לתחושה
לרגע
רק לרגע
יכולתי להיות שם,,עם עצמי
לרגע
רק לרגע
יכולתי להרפות

[נ_ע_מ_ה*]

ספרים חדשים נכנסו אלינו הביתה

"את יכול לרפא את חייך" ו "רפא את גופך" / לואיז היי

וזה לא שלא הכרתי/שמעתי על הרעיונות האלו קודם לכן
וזה לא שאני לא יודעת
ובכל זאת...
משהו בהתכווננות שלי השבוע חיזק אצלי את הידיעה שיש בכוחי לרפא את עצמי ואת ילדיי,רק בכוח המחשבה,בכוח האמונה.
את זה שמחשבות יוצרות מציאות כולנו יודעים. מי יותר ומי פחות. אבל להשתמש בידיעה הזו כדי באמת באמת לרפא את הגוף והנפש,באמת באמת להאמין ולנסות ולראות שזה עובד.
אז השבוע זה עבד לי.
אחת מנקודות החולשה שלי הם העקבים. _סדקים בעקב . אז שנים אני מנסה מני משחות,חוזרת שוב ושוב למסקנה שעליי לטפח עצמי יותר ומדי פעם לשייף ולטפל ולמרוח חמאת שיאה או אבוקדו או מני שיקויים ומרקחות שייעצו לי גורמים יודעי דבר. אבל היות ואני לא מספיק מטפחת(לא מטפחת כלל למען האמת) ולא נשמעת להוראות,יוצא שכל חצי שנה בערך המצב מחמיר עד כדי סדקים מדממים כואבים ביותר.ולא משנה שאני יודעת ומודעת להיבטים הרוחניים ולמשמעויות הנפשיות שמזינות את הסימפטום הפיזי. עד כה,זה לא מנע ממני להמשיך ולהזניח.
והקטע הוא שעוד לא קראתי אפילו דף אחד בספר.רק רפרפתי בזריזות,בין הקנייה בחנות לאוטו,בין הבישולים והפיפי/קקי של הקטנים...
עוד לא קראתי,אבל אני כבר יודעת
יש לי יכולת לרפא את חיי,את גופי.
ורק הידיעה הזו,די היה בה כדי להרגיע את מכאוביי.
אז הם לא עברו לגמרי,ברור. יש לי עוד הרבה עבודה. אבל יש משהו באמירה,בקריאה,במילים,במחשבות,שכבר מזרים אנרגיות של ריפוי מכוח האמונה לכוח הפועל.
נזכרתי בדף _התכווצויות שרירים בהריון ובכלל איך ביום שכתבתי שם,באותו לילי,עברו לי ההתכווצויות. זה מדהים.העולם/הייקום/אלוהים/הרוח הגדולה/הטוב והמייטיב/... איך שלא נקרא לזה-זה שם. מקשיב למה שאנחנו אומרים לעצמנו. מחכה שנשדר את האנרגיה הנכונה ואז "זה" חודר/חוזר אלינו ומרפא

[שירי_בן_דב*]

היי נעמה, נכנסת כדי לכתוב לך שחסרתם לי ביומיון. כלומר, תיארתי לעצמי שלא תגיעו בסוף, אבל בכל זאת. ללי לא באה, היא בטיול שנתי של מיתר, ברמת הגולן. פעם ראשונה שהיא לקחה איתה את הפלפון והתקשרה לשאול מה שלומי, וזה ריגש אותי מאוד משום מה. טוב טיול שנתי מעלה בי אסוציואציות נשכחות מימי בצפר. בינתיים קראתי את מה שכתבת על זה שהשגת את הספר של לואיז היי, ואת מה שכתבת על כך שאת מרפאה את חייך ואת ילדייך. לי זה היה ברור שאת עושה זאת. אני מרגישה ככה כבר הרבה זמן וזו הרגשה מצוינת. . .
אני מקווה, מאחלת ומאמנה שבקרוב תמצאי פתרון לבעית הסדקים בכפות הרגליים ושזה יעבור מהר, ושתהיינה לך כפות רגלים חלקות, נעימות כמו שמך, רכות וגמישות. באהבה

[עדינה_ניפו*]

היי נעמה,
קראתי עכשיו על הסדקים ברגליים ורציתי לספר לך שלי היה מצב דומה עד השנה האחרונה שבה התחלתי טיפול הומאופטי לא ישירות בשביל הבעיה הזאת דווקא אבל זה נעלם לי לגמרי כבר, ממש אין לי סדק אחד אחרי כ 4 שנים עם העניין הזה.

אני מאמינה שיש לכל אחד את הדרך שלו ואת הטיפול המתאים לו ובמיוחד את העיתוי הנכון אבל רציתי לספר לך בשביל לחזק את האמונה שהכל אפשרי!
(בטיפול הזה אגב הצלחתי לטפל בכמה בעיות שחשבתי שבאמת אין לא אמצא להן לעולם עזרה ושהן אינן ניתנות לפיתרון)

בהצלחה

[with_passion*]

אהלן נעמה
אכן חפלק ביום שבת בסוף (יום ראשון יש טיול..)
כן חזרנו כבר לפני כמה שבועות.. ובהחלט כדאי מאד שאכתוב על המשך המסע לפני שאשכח!
כל טוב! אופק

[נ_ע_מ_ה*]

לכבוד ארוע משפחתי,הבאתי לקטנה להלביש שמלה מגונדרת ששכנה הביאה לנו.כזו עם מחשוף מאחור,סטייל דוגמניות
הקטנה:"אמא,השמלה הזו מקוקלת,יש פה חור גדול,היא לא טובה"

[ידי_אור*]

כפות רגליים סדוקות גם לי יש ואני זוכרת שזה קשור בצ'אקרת המין. אשמח להרחיב כשנפגש.
תהנו בחופשה.ד"ש..

[נ_ע_מ_ה*]

"יוגה צחוק"
המנחה של הסדנא מסבירה לאורחים (ארוע משפחתי) על חשיבות הצחוק כמקור לבריאות ושמחה.איך לגרום לעצמנו לצחוק,גם באופן מלאכותי,כדי שבעקבותיו יגיע הצחוק האמיתי.

אז אצלנו זה בא באופן טבעי.יש לנו את איילת הקטנה שלנו שמספקת לנו בידור 24 שעות ביממה (טוב,זו מן עסקת חבילה כזו,יחד עם הבכי והכאב והכל...)

עוד מפניני הבוקר:
בודקת ספר ,אח"כ בודקת את המפה שמקופלת לידו (מפת דרכים) ומצהירה בתוקף:
"תראו את הספר הזה,הוא קרוע. מישהו גזר וקיפל אותו. אני אביא דבק ליתקן "

[נ_ע_מ_ה*]

התרגשות

זכיתי השבוע ללוות את בת האומנה שלנו בלידתה ואחריה
בן זכר במזל טוב. תודה לאל.הכל טוב...

כמה זה מרגש לחוות את זה מהצד,אחרי שאני עצמי ילדתי רק לפני 3 חודשים.
כמה מרגש לחשוב שיש לי תפקיד סבתאי,שאני יכולה באמת להיות שם בשבילה
כמה מרגש היה לראות את החיוך הראשון שלה שנלווה ליניקה הראשונה שלו,מופתעת מהקסם הזה,שהוא באמת עובד...

מזמינה סבתות לשתף ולהשתתף ב _שיח סבתות , שם כתבתי קצת על חווית הסבתאות שלי

וזה לא משנה אם אני סבתא "באמת",או סבתא אומנת או סתם עוד סבתא, או בכלל לא סבתא. משנה לי איך אני מרגישה
וזה מרגיש מוזר
וגם כייף,מאד
וגם קשה,קשה לעמוד מהצד ולכבד את הבחירות השונות שהדור הצעיר עושה.
(קשה להאמין שאני כבר מגדלת "דור צעיר"...)

[שירי_בן_דב*]

נעמה
מזל טוב לכולכם. זה מקסים . בריאות ואושר

[יער_ה*]

איזה מקום מעניין. את ילדת לא מזמן, עכשיו בת האומנה שלך..
מזל טוב לכולכם{{}}!

[טליה_טקאוקה*]

מזל טוב!@}

[תמרול_ה*]

כנראה שדברים קורים שהם צריכים לקרות, אחרת אין לי הסבר למה רק היום גיליתי את הבלוג המדהים והמרגש הזה.
קשה לי לתאר לך כמה זה נוגע בנשמתי שמרגישה כל כך כבולה ובמרוץ משוגעים ולא כל כך יודעת איך יוצאים ממנו.
נפתחות ברגישות כזאת, אפשרויות מאד מאד עדינות.
בחופש ובשמחה שלך את פותחת לי חלון שמראה שיש שם בחוץ אפשרות לחופש.
תודה.

[נ_ע_מ_ה*]

חופש

הופכת והופכת במילה הזו. מה יש בה שממגנט אותי לחוות אותה,לדבר עליה,לבחון אותה מכל זווית אפשרית.
בודקת שוב ושוב את גבולות החופש שלי,איפה הוא מתחבר ואיפה הוא מתנגש עם הסביבה שלי,עד כמה אני מאפשרת לילדיי ולבעלי להנות מאותו החופש שאני לוקחת לעצמי,עד כמה אני גמישה לכבד את הבחירות שלהם ומתי אני עסוקה בלגייס אותם כדי לממש את פנטזיית החופש שלי

תמרול יקרה
אם נדמה לך שחיי החופש שלי רק רגועים ושלווים,נטולי דאגות/קשיים/מתחים,אז נכונה לך אכזבה.
חופש עבורי הוא החופש לבחור את הבחירות שלי בעצמי
בדרך כלל זה קשה. קשה מאד. איכשהוא ,תמיד יוצא שאני בוחרת בדרך ה"קשה".
קשה זה לא בהכרח לא טוב. ההפך. עבורי שיא הטוב מגיע כשאני מתמודדת עם עוד קושי בהצלחה

חופש עבורי זו החירות שאני לוקחת לעצמי לפלס את הדרך המיוחדת שלי בעולם,
חופש עבורי זה לחשוב חשיבה עצמאית ,לעסוק בפיתוח המודעות שלי מבלי להסתכל כל הזמן לצדדים ולהתעסק במה אחרים חושבים או אומרים על הבחירות שלי,מבלי להגביל את עצמי או להתאים עצמי ל"נורמה",למוסכמות חברתיות או לחוקים ונהלים בירוקרטיים .
חופש עבורי זה הדרור לעצב את חיי וחיי ילדיי ע"פ תפיסת עולמי
חופש עבורי הוא הזכות שאני נוטלת לעצמי מדי פעם גם לקטר על כך שקשה לי לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של עצמי. יותר קל להיות שלם עם עצמך ולעמוד בקשיים כשברור לך שאתה אחראי על הבחירות שלך. ברור? ברור למי? אז זהו,שלפעמים זה לא ברור לי.
כשאתה בעין הסערה,מאד נוח לשכוח את העובדה שזאת היתה הבחירה שלך,שאתה אחראי לה. אי אפשר להאשים אחרים בטעויות והמשא הזה לא פשוט לסחיבה כל הזמן,24 שעות ביממה,כל יום מחדש, על גב אחד. בשביל זה אנחנו זוג.רוב הזמן הנטל מתחלק בנינו יפה. כל אחר לוקח מה שיכול ורוצה לקחת בשמחה ואהבה. אבל מה קורה כשגם הזוגי מסרב לשתף פעולה עם הבחירות שלי? מה קורה כשהחופש שאני לוקחת לעצמי מבטל או מתנגש בחופש שלו?
כמה מרחב משאיר חופש הבחירה שלי,לבחירות של ילדיי?
עד כמה אני מכבדת את הרצון החופשי שלהם ועד כמה מכתיבה את הדרך שלי.
לא קל...

אז איפה תפישות החופש השונות שלנו מתנגשות?


למשל,בתחום התזונה:

אנחנו כעת בעיצומה של מהפכה תזונתית.
המהפכה החלה לפני כ 4 שנים,כשאימצתי את "שיטת הריפוי הטבעי" ( שרה חמו= קינגסטון קליניק)
הרבה יותר ירקות ופירות אורגניים,גיוון בדגנים המלאים והקטניות(קינואה/כוסמת/מש/עדשים,וכ"ו...)פחות שתיה,הוצאנו כליל את הטגון,את כל מה ש"לבן"-אורז/קמח/סוכר...)את החטיפים המעובדים ה"כאילו בריאים" (נוסח קורנפלקס דגנים מלאים וכאלו...),עוף -רק כזה שנקי מאנטיביוטיקה,לא אוכלים אחרי 6 בערב,שינה מוקדמת,הליכות בוקר מוקדמות וכ"ו...

עם השנים הורדנו עוד רעות חולות (הפחתנו למינימום מוצרי חלב,הפחתנו כמויות סוכר/מלח באוכל,אוכל מוכן או קנוי-גאנק-מחוץ לתחום),והוספנו תבשילי ומאפי בריאות למיניהם.מצאתי עצמי בתהליך למידה איך להפוך את המזון שאנו אוכלים לנקי ובריא יותר עבורנו. למדתי לאפות את הלחם שלנו עם מינימום שמרים ותוספים מלאכותיים,למדתי תבשילים טבעיים ממגוון ירקות ודגנים מלאים,לוקחת איתנו תמיד צידה לדרך,כדי שלא נזדקק חלילה לקנות משהו בחוץ.

ועכשיו,עכשיו אני בטרנד חדש: raw food יענו- מזון טבעונאי (מלשון "נא",כלומר לא מבושל)
מצאתי שאני משכנעת עצמי וילדיי שתבשיל הירקות שהכנתי זה הדבר הכי בריא בעולם,בעוד שברור לי וידוע לכל שהכי בריא זה לאכול טרי.הבישול הרי הורס חלק ניכר מהאנזימים והויטמינים. מה שהכי חשוב הולך לאיבוד בחימום. כך,התחלתי לקנות דבש שלא חומם ,טחינת עוז,להכין פת שמש,וכ"ו... הפסקתי לבשל את העדשים אלא לאכלם מונבטים טריים,הוספתי לסלט יותר עלים ירוקים (בצל,חוביזה,מנגולד,עלי סלק,רגילת הגינה),מוסיפה פשטן ושומשום טחונים,יחד עם גרעיני חמניות ודלעת
הפסקתי לאכול בשר וחלב (אני כבר חודשיים "נקיה",בלי קריזים...)

אז מה עושים כשהבחירה החופשית שלי מרגישה לנועם כמו כלא?
הוא כבר מזמן ויתר על הקולה,הבמבה והמילקי ,אבל עוף הוא אחד המרכיבים הבסיסיים בתזונתו היומיומית (עם תפו"א בדר"כ(עדיף בלי הקליפה),או ספגטי). אז אני משתדלת להמשיך לבשל עבורו כרגיל ועבור הילדים גם,איך שהתרגלנו לאכול בשנים האחרונות. בסה"כ תזונה ש"נחשבת" בעיני הנורמה למאד בריאה,אפילו מאד מאד בריאה. אבל לא מספיק בשבילי. אני בוחרת לקחת את תחום התזונה צעד אחד קדימה (תזונא...). איזה מרחב משאיר חופש הבחירה שלי לנועם ולילדים?עד כמה אני מצליחה לכבד את חופש הבחירה שלהם

איך אני נמנעת מלשדר לילדים שלי שגלידה קנויה היא רעל לגוף שלנו,במיוחד כשהם מבקשים לאכול אותה בשעה שלפני השינה,בזמן שנועם עצמו משדר מסר הפוך? אז דואגת שבבית תמיד יהיה תחליף טבעי ,שרבט או סתם פירות חתוכים קפואים,או אפילו גלידת שמנת,שאני מכינה,אבל זה לא תמיד עוזר. הם רוצים את הנוסח הקנוי כאן ועכשיו,על שפת הים בשעת שקיעה,ולא מחר בבוקר בבית.

יודעת שזה בסדר וטבעי ולגיטימי שההורים שונים והבחירות שלהם שונות . הילדים הרי מספיק חכמים כדי לדעת מה טוב עבורם,הם יודעים לסנן ולבחור את מה שנכון להם מפה ומשם. (ואם לא עכשיו,אז לבטח עוד כמה שנים ידעו). יודעת. ובכל זאת,מתקשה להרפות מהצורך שלי "לחנך" אותם לאכול בריא.עסוקה יתר על המידה בלספור להם כמה ירקות ופירות אכלו. והרי זה כל כך מטומטם,כל כך "לא נכון",כל כך הפוך מהחופש שאני נוטלת לעצמי להחליט מה ייכנס לגופי ומה לא.


שבויה בתפיסה החינוכית שעליה גדלתי,שהאמא קובעת את נורמות האכילה בבית, בשנים הראשונות במיוחד,ואח"כ ,כשהילדים גדלים,כל אחד בוחר את הבחירות שלו.
זוכרת איך השפיעה עליי הקביעה של אמי (למשל,כש"כולם"הביאו להפסקת האוכל בביה"ס סנדוויץ עם שוקולד ולי היתה שקית עם ירקות ופירות),מודעת ללחץ שהיא יצרה בי,איך עיצבה את יצר המרדנות שבי –לעשות הכל הפוך, ובכל זאת,מוצאת עצמי עושה את אותה הטעות.
הצילו. אלוהים,הצל אותי מעצמי...
הצילו.
איך לעזאזל אני שוברת דפוסים שהושרשו בי כל כך הרבה שנים ונמנעת מהטעות הזו.
הצילו...
איך???

קוראת שוב ושוב ושוב את המילים האחרונות שכתבתי.
יש בכתיבה משהו משחרר. מרגישה שעם המילים שיצאו מפי,אני משחררת גם את דפוס השליטה שאני מנסה להפטר ממנו.
איזה מזל שיש מחר בבוקר יום חדש
איזה מזל שתהיה לי הזדמנות לתקן
תודה על ההזדמנות הזו
יום חדש מגיע ואיתו החלטה חדשה,לא רק בענייני תזונה,אלא בענייני חופש




תחום נוסף שבו תפיסת החופש שלי מתנגשת לפעמים עם זו של נועם והילדים מוצאת את ביטויה בחינוך הביתי שלנו.

החיים בבית הם הזדמנות עבורי לעשות ככל העולה על רוחי,להיות קשובה למה שמרגיש לי נכון,למה שבא לי לעשות או לא לעשות. הקטע הוא,שנדרשת ממני יכולת תימרון בין הרצונות שלי לאלו של שאר בני המשפחה,וזו כבר חתיכת משימה שלא תמיד אני מצליחה לעמוד בה בכבוד.
איכשהוא, יוצא לא מעט פעמים שבהן החופש שאני לוקחת לעצמי,לא משאיר הרבה מרחב חופש לילדים ולנועם. איכשהוא אני מצליחה לעשות מניפולציות ולסובב את כל העולם כך שיתאים לפנטזיות שלי,גם אם זה כרוך בהתנגשות או ביטול חופש הבחירה שלהם לעשות משהו אחר באותו הרגע. כמה שזה קשה לי לשמוע את המילים האלו,כמו מראה שאי אפשר לברוח ממנה,בכל זאת,אני מספיק כנה עם עצמי כדי להודות: כן,גם פה יש לי עוד מה לתקן. גם פה יש לי עוד עבודה.
איך אני מגייסת את כולם כדי לממש את פנטזיית החופש שלי, ובו בזמן שוללת ממשפחתי את אותו החופש ,חופש הבחירה,שהוא כמו אוויר לנשימה עבורי
ואיך,איך אני מגדלת עכשיו דור חדש שיוכל להרגיש חופשי,בלי לפשפש ולהתחבט במשמעות החופש הזו כל העת,כמוני. איך אני מכבדת את הבחירות שלהם ונותנת להם מקום ראוי,גם אם הן סותרות או מתנגשות בחופש שלי.

בוקר.
יום חדש
מודעות חדשה
בחירות חדשות
הלוואי

[שירי_בן_דב*]

אני מתה עלייך , זה קודם כל. ובכל זאת כמה דברים-
נסי לראות אולי בזה שתקבלי את האפשרות שהילדים שלך עשויים לבעוט בך יום מן הימים ולעשות את "ההפך", בכך תקבלי גם את עצמך ככזאת, כמי שבעטה בהוריה ובערכים עליהם גדלה. דני לסרי טוען שזה טוב כך. כלומר הילדים נועדו לבעוט בערכים שעליהם גדלו בכדי לבדוק את הגבולות, להרחיב אותם, ליצור ולצאת אל עולמות חדשים. את עושה את זה יפה מאוד. את יכולה להרשות לעצמך להיות שלמה עם עצמך בקשר לכך, ולא להלקות את עצמך, אלא אם כן זה גורם לך לעונג מיוחד, אבל את זה את צריכה לבדוק בעצמך. גם אם ההלקאה העצמית גורמת לך לעונג מיוחד, גם זה בסדר, אבל מבחינתי איך שאני רואה את זה, זה משהו להתבונן בו, ולראות איך שהיא עוברת, הנטיה להלקאה עצמית.
חיבוק.

[תמרול_ה*]

לנעמה,
כמה מרגש לקרוא כאן.
לרגע לא חשבתי שחיי "החופש" משוחררים מדאגות וקשיים...

_חופש עבורי זו החירות שאני לוקחת לעצמי לפלס את הדרך המיוחדת שלי בעולם,
חופש עבורי זה לחשוב חשיבה עצמאית ,לעסוק בפיתוח המודעות שלי מבלי להסתכל כל הזמן לצדדים ולהתעסק במה אחרים חושבים או אומרים על הבחירות שלי,מבלי להגביל את עצמי או להתאים עצמי ל"נורמה",למוסכמות חברתיות או לחוקים ונהלים בירוקרטיים ._

לזה אני מתכוונת.
אני מרגישה שאני מנוהלת הרבה על ידי פחד.
(בדף תפישות שבי אפשר לראות קצת).
האופן שבו את כותבת מזכיר לי במשהו את האופן שבו אורנה שפרון כותבת.
קשה לי להצביע על המקום המדויק הזה שבו זה דומה.
זה כמו שמדברים אחרי שנושמים עמוק, לוקחים אויר. יושבים ישיבה מזרחית, לא רדופים. יש תחושת מרכז, תחושת מרכז כובד,
דיבור צלול ונקי. חוקר.
וזה מאפשר לי, כקוראת, להתחיל לאט לאט ובזהירות לנשום עמוק.
להביט דרך החלון.
לראות שאפשר.
ואין לי ספק, שלמרות שיש בדרך הזאת החלטות עבור בני משפחתך, שיש בהן משום הגבלת החופש שלהם,
הם חווים דרכך ולידך את המהות הזאת של איך זה להיות בחופש.
וכשיגיע זמנם, יוכלו לקחת את זה איתם הלאה. לדרך שלהם.

אני - רק מהקריאה מתחילה לנשום קצת.
הם חווים ביום יום את הדרך.

אני חשה שזה חשוב לא פחות מבחירות כאלה ואחרות שאת עושה כיום, שמשפיעות עליהם.
וההשראה שאני מקבלת היא בדיוק לכיוון הזה.
לא של לחיות בבאר אורה, ולאכול אוכל נא.
אלא לחפש את הדרך שלי. ללא פחד.

תוכלי לספר מעט על איך יוצאים לדרך הזאת אל מול הפחד?
<והאם האמונה שהגלידה ההיא היא רעל, היא לא תפישת שבי בפני עצמה? (-;>

תודה לך על הדף הזה.
תודה לך על הדף הזה.

[אי_שם_בצפון*]

חופש עבורי זה הדרור לעצב את חיי וחיי ילדיי ע"פ תפיסת עולמי
אני מחזקת את דברייך ומוסיפה - ולכל אחד הזכות לסלול את דרכו שלו ולבטא את תפיסת עולמו.

מרגישה שעם המילים שיצאו מפי,אני משחררת גם את דפוס השליטה שאני מנסה להפטר ממנו.
לדעתי זה המפתח אל החופש - לדעת להרפות משליטה, לדעת לשחרר את עצמך מדפוסים שאת מעוניינת לשנות, ולדעת לשחרר את האחרים משליטתך.
חופש זה לקבל/להכיל את המסלול של האחרים במקביל לזה שלך. (למשל, להניח על השולחן מאכלים מבושלים ונאים - וכל אחד יאכל מה שטעים לו ונעים לו ,בלי להסתכל בביקורתיות בצלחת של האחר. וזה נכון גם כשמבקרים במקומות אחרים בהם המזון שונה לחלוטין - הבחירה היא אישית בדיוק כפי שנעשית בתחומים אחרים).
תאמיני במשפחתך - הם מקבלים ממך דוגמא אישית, את המסר מה בריא ומזין הם קולטים ממך ומפנימים (ומתי שהוא זה יצא לאור).
תאפשרי לעצמך לא לבחון אותם.

אבל עוף הוא אחד המרכיבים הבסיסיים בתזונתו היומיומית (עם תפו"א בדר"כ(עדיף בלי הקליפה),או ספגטי). אז אני משתדלת להמשיך לבשל עבורו כרגיל ועבור הילדים גם,איך שהתרגלנו לאכול בשנים האחרונות.
ציינת שהמעבר לתזונה בריאה יותר חל בארבע השנים האחרונות - משפחתך עדיין במסלול של שינוי, הם עדיין מתמודדים עם השינוי הזה, הם בתוך תהליך של שינוי ובסך הכל כמו שאת כותבת התזונה שלהם - תזונה ש"נחשבת" בעיני הנורמה למאד בריאה,אפילו מאד מאד בריאה.

אבל לא מספיק בשבילי.
המשפט הזה מזכיר לי משהו שכתבת ליוטי בנוגע לקשר שלך עם בנות האומנה, בהבנה שלך שלהן יש מסלול אחר ובו בחירות אחרות משלך.
לדעתי המשפט מלמד עד כמה צריך לשחרר.

אני בוחרת לקחת את תחום התזונה צעד אחד קדימה (תזונא...).
חופש עבורי הוא הזכות שאני נוטלת לעצמי מדי פעם גם לקטר על כך שקשה לי לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של עצמי

המילה "קדימה" במשפט הראשון והמילה "סטנדרטים גבוהים" במשפט השני, הן מאוד יחסיות.
אולי למשפחתך טוב מאוד במקום שהם נמצאים בו. (לאכול תפוח אדמה רצוי וגם מאוד טעים רק כשהוא מבושל (הוא מאוד לא בריא באופן נא), לאכול אורז מלא עם עדשים/חומוס מבושלים זה עדיין מזין מאוד.)

ואיך,איך אני מגדלת עכשיו דור חדש שיוכל להרגיש חופשי,בלי לפשפש ולהתחבט במשמעות החופש הזו כל העת,כמוני.
למה שלא יתחבטו במשמעות החופש? (גם להם מותר - (-; )

איך אני מכבדת את הבחירות שלהם ונותנת להם מקום ראוי,גם אם הן סותרות או מתנגשות בחופש שלי.
הפתרון - לדעת לשלב, לשתף, ולחשוב על פתרונות יחד.

להבין ולקבל שכל אחד מבני משפחתך הוא יישות נפרדת.

תודה על כתיבתך,
בהצלחה@}

[נ_ע_מ_ה*]

תמרול
תודה על דברייך.
את תחושת המירכוז הזו שאת הבחנת בה בין המילים הכתובות,אני מצליחה להשיג רק בלילה,כשאני לבד עם עצמי. שקט. הילדים ישנים.שקט.שקט.כמה אני זקוקה לשקט הזה.שווה את מחיר שעות השינה שלי(.בהשאלה:זה קצת כמו להכנס לחנות טבע ולקנות את האבוקדו שבא לך בלי לבדוק בכלל את המחיר. שווה לי כל מחיר.האמנם? כן!כי האבוקדו הזה עשוי להיות הדבר שהכי שימח אותי באותו היום,ושום מחיר לא ישתווה לרגעי השמחה האלו. כך גם רגעי ה"לבד"שלי. אין מחיר שישתווה להן)
רציתי לכתוב שבלילה יש תחושה שהזמן פוסק מלכת ויש זמן להכל.אבל עיניי הנעצמות מול המסך,מזכירות לי את קצה גבול היכולת...
פורשת למצב מאוזן
לילה טוב

[נ_ע_מ_ה*]

ולגבי הפחד:
לפחד אין קיום במקום שבו שורה האמונה
אמונה שכל מה שקורה-תמיד לטובה,והכל בתואם ,בדיוק כפי שצריך לקרות.
אמונה שיש לך ייעוד,יש לך דרך שמחכה שתפלס אותה,וכל העולם ייחלץ לעזרתך אם רק תעיז ללכת בה. (ציטוט לא מדוייק מ"האלכימאי")
"כשמאמינים-קורים ניסים" - נדמה לי שיש סטיקר כזה שהברסלבים מחלקים.

אלו לא סיסמאות. זה באמת קסם כזה שמאד מרגש לראות שהוא עובד,כל פעם מחדש.
וכשיש אמונה-אין עוד מקום לפחד. הוא מתפוגג מעצמו.

[נ_ע_מ_ה*]

אמא,
בטח אליהו הנביא נהיה מזה שיכור בליל הסדר,כי הוא עובר הרי בכל הבתים,נכון? ובכולם הוא שותה כוס יין שלימה,נכון? אז תארי לך איזה שיכור הוא נהיה...

[נ_ע_מ_ה*]

לרקוד את החיים. לחיות את הריקוד.
"ריו אביירטו" , כך זה נקרא בארגנטינה. "נהר זורם" בתרגום לעברית.
המוזיקה זורמת משיר לשיר,מניגון לניגון,מצליל לצליל.
התנועה זורמת מצעד לצעד,מאיבר לאיבר,מגוף לגוף,מאדם לאדם
האנרגיה זורמת מלב אל לב,מבטן לבטן,מיד ליד,מהפנים לבחוץ ומהחוץ פנימה
האהבה זורמת באוויר,במעגל,מרחפת ברוח סביב סביב
ואני-אני זורמת בתוך כל אלו,רוקדת את חיי,חיה את הריקוד

סופ"ש בגליל,נוף מהמם. שקט. אנשים יפים.סדנה של ריו אביירטו.
עשיתי את זה. יצאתי לחופש.רק אני ובאר הקטן. אני והאנרגיות שהצטברו בי אחרי שנים של הפסקה בריקודים. אני,עם היצר,היצריות ,היצירתיות שלי שחיכתה להתנועע לצלילי המוזיקה
אני,עם הצורך להשיל כמה שכבות מיותרות שהצטברו של מחשבות,התלבטויות,דפוסי התנהגות-כאלו מהסוג שהכביד. אני,עם הצורך לחוש קלילות,לרחף,לנשום.

תודה למי/מה שהביא אותי לריקודים הנפלאים האלו
תודה לאישי היקר שתמך ועודד ואיפשר. אין,אין עליו...אשריי שזכיתי...
תודה לסבא וסבתא שהתגייסו לטפל בילדים ולהשאיל לי את הרכב.זה לא ברור מאליו...
תודה לעולם ששלח לי את ההזמנה ,בדיוק ברגע שהייתי זקוקה לה יותר מכל...
תודה


כל פעם שאני יוצאת מהחיים ל"חופש",מתגעגעת כבר לחזור לחופש שבחיי.
חיים חופש בערבה... וואללה...

[שירי_בן_דב*]

היי, נעמה. קראתי על לימודי התפירה של שחר, ובכלל בימים האחרונים חשבתי עלייך ועליכם והתעורר בי געגוע. דרישת שלום וחיבוק

[אגרונום_וחללית*]

הי
מסנן המים פנוי להובלות
קודמתך מתעכבת ,מסיבות השמורות עימה,אז בעידודה הרשתי לעצמי ...
אתם עדיין מעונינים?

[נ_ע_מ_ה*]

אוצר הזמן האבוד

איפה הוא? הרגע היה...בחיי... לאן נעלם? נמס בין אצבעותי כמו מים.

והבחירות,סדרי העדיפויות שלנו,איך אנחנו מנצלים את הזמן הפנוי שיש לנו ושאין לנו...
מהו פנאי ומהו ניצול יעיל של הזמן.
ואיך,איך אני מפנטזת כל בוקר מחדש על כל 20 אלף הדברים שאני רוצה לעשות היום,ומספיקה בקושי חצי. מה זה אומר על סדרי העדיפויות שלי.

מזה זמן רב לא כתבתי פה.
אפשר לומר ש"לא היה לי זמן",אבל למעשה-היה לי את אותו הזמן בדיוק,רק שבחרתי לעשות בו דברים אחרים.
קודם כל לנועם יש יותר זמן,אז יותר כייף לעשות דברים יחד, ויש לו יותר אפשרות לעזור לי במשימות שלי כדי שאוכל להתפנות למימוש ה"פרוייקטים" שחיכו במגירה כל עונת הנדידה. (אני מניחה שהוא יכחיש כל קשר עם המונח "יותר זמן",כי עבורו להיות בבית זה לא הרבה פחות עבודה מלהיות ב"עבודה".)
דבר שני, אני מוצאת עצמי נדהמת כל פעם מחדש לגלות כמה הרבה אפשר לעשות עם הילדים. דברים שפעם היה ברור לי מאליו שבשבילם אני צריכה להיות חופשייה ומרוכזת ופנויה במאה אחוז (יש דבר כזה? קשה לי להעלות בדעתי אמא לארבעה ילדים שמצליחה לחוש פנויה במאה אחוז.)

פעם הייתי מאד מתוסכלת מכך שאינני יכולה לעשות דבר מבלי להפסיקו באמצע. זה היה מטריף אותי.תמיד,אבל תמיד, באמצע ,מישהו יצחק או יבכה ויבקש את עזרתי. היום אני יותר סלחנית כלפי עצמי,יותר מתפשרת. מקבלת את סדרי העדיפויות שלי בסבר פנים יפות: "שלום,ברוך הבא,טוב שהגעתם,מה הייתי עושה בלעדיכם. מילא,אז אמשיך אח"כ,עוד שעה,עוד יום,עוד שבוע...
אז הבית יותר מבולגן וזה כבר לא מטריף אותי. אז יש נמלים על השיש,מילא.אז הכביסה לא קופלה כבר כמה ימים,נודדת מהשולחן,למיטה,לריצפה ושוב לכביסה וחוזר חלילה. אז הילדים לא התקלחו היום,ניחא,גם מחר יום. אבל מה כן-אמא תפרה היום תיק חדש במכונת התפירה מזוג מכנסיים ישנים נוסטלגיים שנקרעו לה כבר לפני יובלות וחיכו בסבלנות בערימת התיקונים.
אני מוצאת עצמי מוותרת על הבישול היומי,לטובת הכנת דיסקים של שירים אהובים שיושמעו בחוג הריקוד שלנו. אז הם לא יאכלו היום אוכל מבושל. ממילא אני בכוון של לאכול יותר טרי ופחות מבושל.
ונחשו מה?העולם לא מתהפך. לא קורה כלום. "גמישות,איזון", אני ממלמלת לעצמי.
"תעשי רק מה שאת אוהבת,רק מה שאת חושבת,שיהיה לך טוב"... גלי עטרי מתנגנת לה בטייפ. ציטוט נחמד,לא?. הייתי מוותרת על ה"רק",רק כדי להפוך את המשפט למציאותי יותר

ברגעים אלו ממש חדר היצירה שלנו עובר מהפיכה. עושים סדר,(על אף שעד הסדר זה נראה כמו אי סדר אחד גדול). הכל הפוך. הכל! נועם והילדים הלכו לישון עם הבטחה שעד הבוקר הכל יסודר. ומה אני עושה? כותבת בבאופן... ומה הנושא? אוצר הזמן האבוד...
מרוב דברים שרציתי לעשות הערב,השתתקתי לי פתאם,ואני יושבת מול מסך המחשב כמו מומיה ובוהה. קוראת,כותבת,חושבת,נושמת,נחה...
מפטמת עצמי בוופלים כדי להצליח להחזיק את העיניים פתוחות עוד שעה.

נועם אמר השבוע שהוא כבר מזמן יודע שזמן מנוחה הוא משימה חשובה לא פחות .מכל משימה אחרת

מוצאת עצמי בוחרת לסיים לכתוב פה כעת את דבריי,במקום להתקלח,במקום לישון אולי,שלא אהיה עייפה מדי מחר (שמעתי שיש אנשים כאלו,שבאמת מנצלים את שעות החשיכה לשינה...),במקום לסיים לסדר את חדר היצירה
מוצאת עצמי בוחרת בחירות שמאפשרות לי להספיק יותר דברים,אך מחייבות להתפשר על האיכות
מוצאת עצמי נקרעת בין הצורך של בתי הקטנטונת לנוח בין זרועותיי,ובין ההכרח להניק את התינוק הבוכה או סתם לסיים את הכביסה/כלים/בישול/תפירה/שיחת טלפון/מחשב/הקראת סיפור לילדים, או כל דבר אחר. נקרעת בין הרצון לקום בבוקר ופשוט לסוע ליום הרפתקאות, ובין ההכרח לארגן קודם את הבית/להשקות את הגינה/להאכיל את הכלבה/לזרוק את הזבל.
איכשהוא סידור הבית תמיד בעדיפות אחרונה,כי זו המשימה הכי מתסכלת בעולם. משקיעים כל כך הרבה זמן על עבודה שממילא תהיה לריק בעוד כמה שעות,איך שהבית מתבלגן שוב. תוך דקות לפעמים. זה נורא. אני יכולה להחליט שהיום יום ניקיון (אין לי מחזור,אז זה לא בא לי טבעי...),ומסדרים ושוטפים והכל למופת,כי באים אלינו היום לרקוד בסלון וצריך לארח אנשים. ואני כל כך מתרגשת מאיך שהבית נראה יפה ומסודר ונקי,ומה אז? לא עוברת שעה ואיכשהוא יוצא שהאורחים לא שמים לב בכלל להשקעה שלנו. כמה עבדנו,וסתם...אחת האימהות לא רוצה לשבת על הריצפה (בתרגילי ההרפיה,בסוף הריקודים...) כי יש לה מכנס שחור,כך היא אומרת. מה? מה הקשר?אני לא מבינה. אמא אחרת מסבירה לי שבבד השחור רואים יותר את הליכלוך. אני נעלבת. מה ליכלוך? הרי הרגע שטפנו פה את הריצפה.מה? לא שמים לב שנקי? או לפחות היה נקי עד לפני כמה רגעים,נו,באמת... (האמא הזו עם השחור מעדיפה לשבת על המחצלת. איזו בחירה גרועה . כמה פיפים וקקים ספגה המחצלת הזו,אבל לא רואים. שיהיה...

הקטנה והתינוק נרדמו לשנת צהריים. יש לי איזה חצי שעה "חופשית". מה עושים? במה לבחור? מה יותר חשוב לי?
בדר"כ לקרוא סיפור לגדולים תהיה האופציה המועדפת,על חשבון דברים אחרים.אורנה שיפרון כתבה לי פעם משהו מאד חכם על תפיסת הרווח מול ההפסד. היא כתבה שהם קיימים רק במקום שאני נותנת להם מקום,כלומר: אם אני באמת,אבל באמת רוצה לעשות משהו מסויים,בוחרת בו מבחירה חופשית ומרצון אמיתי,אז זה לא משנה על מה ויתרתי. למשל,כך אמרה,אם אני בוחרת ללבוש היום את החולצה הירוקה,זה לא אומר שהפסדתי את החולצה הסגולה. זה רק אומר שהיום בחרתי בירוקה. זהו. נגמר. כמה פשוט. בלי חרטות. בלי מחשבות של היסוס. עם בטחון ואמונה שהכל לטובה. שאם כך בחרתי אז כנראה שכך הכי טוב. וזהו. ככה!אפשר לזרוק את רגשות האשמה לפח,את המצפון שמעיק ומציק-האם באמת בחרתי "נכון"?. כמה פשוט.
ואתם יודעים מה? מאז שאימצתי לי את הגישה הזו,חיי רגועים הרבה יותר. אני מסוגלת לשמוע בכי של אחד הילדים ולא לעזוב הכל האמצע ולרוץ אליו. ככה. פשוט. אני בוחרת. אני נושמת .אני לוקחת מרווח נשימה,ואז כל בחירה שלי הרבה יותר שלימה. ואיך זה מרגיש נהדר-לחוש את השלמות הזו עם הבחירות שלך.באופן זה אני יכולה לנטרל במעט את תחושה העבדות שאני חשה כלפי המשימות בבית. אני הרי בוחרת בכל אחת ואחת מהן,כל רגע מחדש.אני כבר לא קורבן שלהן. אני מנהלת אותן ולא הן אותי. נשמע סבבה,לא? תנסו. זה עובד.
(גילוי נאות: נעמה לא מצליחה ליישם חצי ממה שהיא מאמינה בו...)

הכל מתחיל ונגמר בסדרי העדיפויות. הם קובעים מה חשוב יותר ומה פחות. מה נספיק היום ואת מה נשאיר למחר.

בחירות

רק כשמפסיקים לחפש את אוצר הזמן האבוד,רק אז , מגלים שהוא בעצם פה איתך כל הזמן ואת רק צריכה לבחור באיזו דרך מתאים לך לנצל אותו.

עכשיו אני בוחרת ללכת לישון. לייתר דיוק,עיני מחליטות לעצמי. נעצמות מאליהן.

לילה טוב

[הגמד_חיוכון*]

שולחת לך אוצר חיבוקים שמזמן לא היו כאן.
ואגב סדנת ריקוד, זוכרת את הריקודים שלנו בחוף המערבי?

[אגרונום_וחללית*]

הי
זו מערכת לסינון מים בשיטת אוסמוזה הפוכה
הוא בנוי מבר של חמים וקרים ובנוסף יש לו ברז שמתחבר ליד הברז הקים בסטייל של תמי 4
ההורים שלי מוכרים אותו בכ-10אחוז ממחירו (450 שח)

[בלה*]

אהלן, חשבתי עליכם היום ונכנסתי לראות מה שלומכם.
כשקראתי מה שכתבת על החופש, לפני חודש ומשהו, חשבתי על זה שחופש וחיפוש הם מאותו שורש....תחשבי על זה.

ועוד דבר - בקשר לבחירה נטולת הכעסים והאשמה
אם אני באמת, אבל באמת רוצה לעשות משהו מסויים, בוחרת בו מבחירה חופשית ומרצון אמיתי,אז זה לא משנה על מה ויתרתי.
זה מתחבר למה שנכתב בדף האם כעס רלונטי בגידול ילדים - זה אומר שיש לי שתי אפשרויות - או לא לקרוא עכשיו סיפור/ לא לקום מהמחשב כשילד בוכה.... או כן לעשות את זה, אבל אז לעשות בשמחה ובלי כעס/אשמה/מצפון. לצמצם את האפשרויות לשתיים - או כן לעשות/לקום/לנקות/לוותר בשמחה ומבחירה, או לא בכלל.

חיבוק גדול בינתיים.

[אנונימי]

למה לפעמים אפשר לכתוב בנ ע מ ה, ולפעמים מועברים לפה?

[נ_ע_מ_ה*]

הדף הזה,_חיים חופש בערבה בלוג משפחה בחינוך ביתי הוא גם בלוג שלי וגם דף בית. פה אני מרגישה "בבית" ואין לי צורך בדף בית אישי נפרד לצורך הא ודא . מי שרוצה להגיע אליי,מוזמן לבקר,לכתוב,להגיב,לשאול. אם זה רלוונטי לבלוג,אני משאירה ואם זו התכתבות אישית בעניינים שונים,א ני בדר"כ מוחקת אחרי שאני קוראת.
אין צורך להעלב. זה לא שתגובתכם אינה חשובה,כנראה שהיא פשוט כבר לא רלוונטית אחרי שקראתי אותה.

תודה לכל הכותבים והקוראים שמתעניינים בחיינו

[נ_ע_מ_ה*]

ישמעאל

רק עכשיו הגעתי לקרוא את ישמעאל. עוד אחד מסוג הדברים שאתה אומר לעצמך:" איך לא עשיתי את זה קודם?"
משהו בתפיסה המיתולוגית-אקולוגית מתחבר לי מייד,מרגיש כל כך הגיוני ונכון. השאלה מה אני עושה עכשיו עם המודעות החדשה-ישנה הזו.
איך אני אמורה להמשיך לחיות את חיי בשקט כשהידיעה הזו קיימת בתוכי? איך אני קמה בבוקר וממשיכה לחיות כ"לקחנית"?מה אני יכולה לעשות כדי למנוע את היעלמותם של ה"עוזבים" מעולמנו? איך אני ביודעין ובמודע בוחרת להיות חלק מתרבות שפוגעת בכל כך הרבה יצורים שגם להם זכות קיום לא פחות מאשר לי. הם חלק מהבריאה,ו-לא. הם לא נבראו כדי להטריד אותי או לשרת אותי(עיין ערך _מהו ייעוד הזבובים )העולם הזה לא נברא עבורי כדי לשלוט בו ולפגוע בכל מי/מה שעומד בדרכי.(כבר מזמן הפסקתי לפזר קינמון על קיני הנמלים בבית.יאללה,שינקו, הן חרוצות... )ולאן פני מועדות? מהי ה"קידמה" הזו שהתרבות שלנו שואפת להגיע אליה?איך כולם עוורים ולא רואים שהקידמה הארורה הזו לוקחת אותנו אחורה,מכלה את עולמנו אט אט,עד שניכחד כולנו יחד עם החרא שאנחנו מייצרים פה. ומיהם ה"כולם" הזה? רוב,רוב האנושות. לא כולם. יש פה ושם עוד ניצוצות של אמת,חקליקים פזורים של קרני אור ,נותנות אור אחרון,רגע לפני החשיכה. איפה אתם? למה אני לא מוצאת אתכם,נשמות אחיות שלי,אלו שחשות כמוני,שמודעות,שחיות את חייהן בפשטות,כמו שנועדנו לחיות,כחלק מהטבע ולא כאדוניו? הרי אני לא לבד כאן.יש בוודאי עוד שכמותכם שקראו את ישמעאל וממשיכים,כמוני,לחיות בעולם הזה כלקחנית. איך?ומה כבר אדם אחד יכול לעשות כדי להציל את העולם?...איך אני אמורה להמשיך לחיות את חיי בשקט כשהידיעה הזו קיימת בתוכי?

לאחרונה, יצא שקראנו (הילדים ואני) שני ספרים על תרבויות של עוזבים: "מסר האנשים האמיתיים" (על האבוריגינים) ו "נוצה שסועה"(על האינדיאנים).
באופן טבעי נמשכתי תמיד אל תרבויות מסורתיות. משהו באורח חייהם קורא לי. אז היינו באפריקה חצי שנה וטיילנו במרכז אסיה כמה חודשים. "מדינות העולם השלישי" ,כך נהוג לכנותם.עבורי,אלו מקומות שבהם עוד יש (היה,קצת,לפחות בזמן שטיילנו שם,לפני,וואו...15 שנה?...)לאדם נשמה שיודעת לכבד את הטבע. יודעת שיש משהו שהוא גדול יותר מאיתנו.מקומות שבהם חיים בפשטות. יש שיכנו אותם "פרמיטיביים". כן,כך בדיוק הייתי רוצה לחיות,פרמיטיבית.
כנערה מתבגרת,קראו לי חברותיי "אומבבה". זו התדמית שרציתי לעצב לעצמי. עם התלתלים הפרועים והרגליים היחפות,עם ההתנהגות הברברית שלי שחמקה מבעד לכל פתח הכי קטן שאפשר היה,מבעד לשורשים הייקים של משפחתי.מורדת. ניסיתי לעשות הכל הפוך. לו רק יכולתי ללכת אחורה בזמן. לו רק הייתי נולדת בתקופה אחרת. לא לפני כמה מאות שנים. לא. רק זה חסר לי-גינוני הנימוסין של ימי הביניים. איכס. לפני כמה אלפים של שנים. עם אבות אבותינו,לפני נגיד 4000-5000 שנה. נגיד בארם,ליד הפרת והחידקל,איפה שהתחילה המהפיכה החקלאית,רגע לפני שקין הרג את הבל,רגע לפני שהאדם קם על יוצרו ואכל מפרי עץ הדעת,רגע לפני שיצורי אנוש לקחו בידיהם את הזכות האלוהית להחליט מי יחיה ומי ימות.
גן עדן.
מי לא היה רוצה לחיות בגן עדן?כשכל השפע פרוש לרגלינו ...
יש מי שמנסים לחיות היום,בימינו,כאילו גן העדן קיים פה. מכירה אחד כזה אישית.עד לפני כמה שנים היו לבטח מאשפזים את האנשים האלו,חסרי השפיות,שחיים במציאות כאילו היתה דמיון. מרעילים אותם בתרופות פסיכיאטריות. העיקר שישתקו,שלא יפריעו לנו ולא יעירו אותנו חלילה מתרדמת המודעות. מזלנו שבדור שלנו קוראים לזה "רוחניות".
יש מי שיקראו להם "חולי נפש","משוגעים"."קיצוניים". אבל גם הם יצירי האל,גם להם זכות לחיים בכבוד. והרי ייעודם בעולמנו חשוב כל כך-הם פה כדי להזכיר לנו את מה שאנחנו מעדיפים לשכוח- את זכות הקיום של כל היצורים בעולם.
(בעבר הרחוק אגב כן כיבדו אנשים כאלו. נתנו להם תואר "נביאים",נתנו להם במה ומחאו להם כפיים. אף אחד לא חשב שהם משוגעים אם הם מדברים עם אלוהים או מתקשרים עם המתים.)


ישמעאל
אז קראתי את ישמעאל,מה עכשיו?
מרגיש כל כך נכון.קצת כמו עם ה"לגדל ילדים בלי חיתולים". כמו לעשות קומפוסט. כל כך ברור מאליו שכך נכון,שאחרי שאתה הופך מודע-כבר אין דרך חזרה.
עד לא מזמן לא נתפס לי איך אפשר לגדל תינוק בלי חיתולים.היום לא נתפס לי איך לא עשיתי את זה קודם. כך גם עם לעבור את המחזור בלי תחבושות וטמפונים,הרי איך הסתדרו הנשים פעם?

בוקר,כבר בוקר והילדים שלי קמים,אחד אחד, " א מ א . . ."
זמן לחזור למציאות חיי.יש לי תפקיד,יש לי מחוייבות. כאמא. ואולי לא רק? מה לגבי מחוייבותי לאמת שאני מודעת לה עכשיו יותר?
ויש לי עוד כל כך הרבה מה לומר. כל כך הרבה מחשבות מתרוצצות במוחי

פעם אחרת. "א מ א ..."

[נ_ע_מ_ה*]

המשך מחשבות בעקבות קריאת "ישמעאל":

נרגשת,כל פעם מחדש, לגלות (ולנער מעלי)עוד _תפיסות שבי שאני שבויה בהם.
סיפור שאני מספרת לעצמי וברור לי שהוא נכון. תחושת בטחון שזה זה.ואז,אז אני מגלה משהו חדש אחר ופתאם מה שהיה ברור כבר לא ברור כמו קודם. עולות מחשבות חדשות,הארות,תובנות . אני משתנה והמציאות סביבי משתנה בהתאם.
ומה הסיפור הכי בסיסי וברור ווודאי? מה יותר וודאי מבריאת העולם?
ופתאם אני קוראת ספר שמשנה לי את כל זווית הראייה על הסיפור הוודאי הזה שאין עליו עוררין.סיפור שמסופר כבר כל כך הרבה דורות,מאב לבן. דברים שאף פעם לא חשבתי עליהם,כמו מהו פרי עץ הדעת האסור שממנו אכל האדם ?"עץ הדעת טוב ורע" כתוב,כלומר- האדם,ברגע שאכל מהפרי לקח לעצמו את הזכות האלוהית להחליט מה טוב ומה רע,מי יחיה ומי ימות. ותארו לעצמכם מה היה קורה אם אדם וחווה לא היו אוכלים מהפרי?אז לא היינו מקבלים את העונש "בזיעת אפך תאכל לחם". ובעצם,מספר לנו ישמעאל,שלא כל המין האנושי ראה בעבודת האדמה קללה,עונש. יש את ה"עוזבים" שיישמו את "לעובדה ולשומרה". הם ראו בעבודת האדמה ברכה וידעו לשמור עליה. ישמעאל שרטט סרגל זמן שאומר שבערך לפני 8000 שנה התפצלה האנושות ל"לקחנים" ו"עוזבים",קין , עובד האדמה,הוא אבי הלקחנים והוא הרג את הבל,רועה הצאן-אבי העוזבים. כך,החלה תרבות ה"לקחנים"-כשאדם אחד לקח לעצמו את הזכות להרוג אדם אחר.
כשאדם אחד יודע (כי הוא הרי אכל מפרי עץ הדעת,כן...)ומאמין שיש לו את כל הזכות שבעולם לקבוע לאחרים את גורלם,להחליט שכל היצורים סביבו וכל אוצרות הטבע סביבו קיימים רק בשביל דבר אחד-לשרת אותו,לשמש לרווחתו. משחר ילדותנו לימדו אותנו (מה שישמעאל קורא לו "אמא תרבות") שהעולם נברא בשביל האדם לשלוט בו. ופתאם בא ישמעאל ומספר סיפור אחר. הוא מספר שהאדם הוא רק חלק מהטבע ולא מרכזו או אדוניו.

בתור אחת שתמיד יודעת הכל הכי טוב ותמיד ברור לה שהיא צודקת (כן,יש בי גם את הצדדים המכוערים האלו),אני מבינה היום איזו "לקחנית" טיפוסית אני.
פתאם מרגישה לי כל כך מעוותת הזכות שנוטלת לעצמה מדינה אחת לשלול את קיומה להרוג את אנשי המדינה האחרת (אמריקה את האינדיאנים,או אפילו אמריקה את הערבים,אוייבינו). או בהשאלה לחיי- הזכות שאני נוטלת לעצמי להחליט עבור אחרים מה נכון עבורם (ראה במעלה הדף את הווידוי שכתבתי בתחום התזונה המשפחתית שלנו)

מעבר למודעות האקולוגית-תיאולוגית שקיבלתי מקריאת ישמעאל,קיבלתי עוד משהו,מאד חשוב. קיבלתי תזכורת לכמה חשוב שנישאר פתוחים לרעיונות חדשים,כי הם תמיד יכולים להפתיע, לשבש לנו תפיסות שבי,לפתוח לנו את הראש והלב

אני נרדמת מול המסך..
המשך יבוא...

[נ_ע_מ_ה*]

פניני הבוקר:

הבן: "אמא,מה הצבע האמיתי של הזיקית? כאילו,לפני שהיא עומדת על עלה ירוק ונהיית ירוקה או עומדת על החול ונהיית צהובה-חומה?"


והקטנה: "למה את זורקת לי את זה כל הזמן? את לא קולטת שאני צריכה את זה?"
(לעזעאזל,שוב "תפסה אותי" על חם,בדיוק כשתיכננתי להפטר סופית מחתיכת הפלסטיק הישנה שמום מה הילדה מתעקשת להשאירה כמשחק באמבטיה)
(ה"לא קולטת" זה מאחותה הגדולה,לא ממני...)

[עדינה_ניפו*]

"אמא,מה הצבע האמיתי של הזיקית? כאילו,לפני שהיא עומדת על עלה ירוק ונהיית ירוקה או עומדת על החול ונהיית צהובה-חומה?"
מה ענית? גם אני שואלת!

קיבלתי תזכורת לכמה חשוב שנישאר פתוחים לרעיונות חדשים,כי הם תמיד יכולים להפתיע, לשבש לנו תפיסות שבי,לפתוח לנו את הראש והלב
כל כך נכון.

[נ_ע_מ_ה*]

לגבי הזיקית-עניתי שאינני יודעת וזו באמת שאלה מעניינת,לא רק מבחינה ביולוגית,אלא מבחינה פילוסופית. משהו כמו " מה קדם למה-הביצה או התרנגולת"
הבטחתי שנחקור את זה,אבל טרם עשינו זאת. נראה לי שזו שאלה שגם חוקר דוקטורנט באוניברסיטה העברית יתקשה להשיב תשובה מיידית. אלו מסוג הדברים שאנחנו מניחים בצד,זה שוקע,מחכה להזדמנות שתגלה לנו את התשובה.

(עכשיו,עכשיו אני ניגשת לחפש איזה פורום מדענים בגוגל)

וגם זה אגב התחבר לנו לדיון המשפחתי ברעיונות של ישמעאל...

החיים עם הילדים מזמנים לנו למידה משותפת: אני לומדת מהחשיבה ה"נקיה "שלהם ,השאלות האמיתיות שצצות פתאם משום מקום,והם שותפים לקריאה שלי את ישמעאל. גם זה וגם זה- שניהם מחשבות פילוסופיות שפותחות לנו ערוצי חשיבה לכוונים שלא חשבנו עליהם

[נ_ע_מ_ה*]

זו התשובה שמצאתי,למי שמתעניין:

למרות סברות רבות, הזיקית אינה מחליפה את צבעה למטרות הסוואה אלא בהתאם לסביבה, לטמפרטורה ולמצבה הנפשי. זיקית מאוימת או פוחדת תהיה שחורה או בצבע חום כהה, במצב נינוח יותר היא תהיה ירוקה,נקבה פנויה לחיזור תגוון את הופעתה בנקודות צהובות[1]. נקבה מעוברת תהיה שחורה עם נקודות צהובות (ובמצב זה ידחו נסיונות התקרבות של זכרים) הצבע הבוהק הוא אמצעי לביסוס מעמד בין הזכרים. הזיקית מגיבה גם למזג האוויר בשינוי צבע: בשעות הבוקר הקרירות כאשר על הזיקית לקלוט את אור השמש כדי להתחמם היא נוטה לצבעים כהים הבולעים ביעילות את הקרינה, ומסייעים לה להגיע במהירות לחום הגוף האופטימאלי[2]. בעורה של הזיקית שלושה סוגי תאים היוצרים את הגוון: בשכבת העור הפנימית ביותר שוכנים תאי מלנין (melanophores ), המייצרים את אותו פיגמנט כהה המצוי גם בעורם של בעלי חוליות רבים אחרים. מה שמייחד את הזיקית הוא שלוחות של תאי המלנין, המסתעפות מעלה לשכבת העור העליונה. בעת הצורך, על פי אות עצבי או הורמונאלי, יוזרם המלנין דרך הבליטות הללו כך שיכסה את הצבעים האחרים. מעל שכבת המלנין מצויים תאים (iridophores )המכילים לוחיות עשויות גבישי חומר, המחזיר את האור הכחול הפוגע בו: ישנן זיקיות באפריקה שיכולות לעטות עליהן צבע כחול, כאשר שכבת העור שמעל התאים המחזירים שקופה. בשכבת העור העליונה מצויים תאים המכילים פיגמנט צהוב (xanthophores ) שכאשר עובר דרכם האור המוחזר הכחול מתקבל הגוון הירוק האופייני, וכאשר אין חומר מחזיר בשכבת האור שמתחתן, יראה צבע צהוב. יש מיני זיקיות שבעורן גם תאים המייצרים פיגמנט אדום, אך הזיקית הנפוצה בישראל מסתפקת בגוונים שניתנים להרכבה משלושת השכבות

[נ_ע_מ_ה*]

בלב ליבו של המדבר

"אמא,אפשר להשאיר פה את באר . הוא לא צריך לבוא איתנו..."

כמה אמיתי. ישר. כנה.מצחיק.עצוב. (מי שלא מכיר - באר הוא האח התינוק הקטן שאחותו היתה מעדיפה להעלים)

[נ_ע_מ_ה*]

בני,אחרי יום מלווה כעסים מתחים ותסכולים,מתלונן על כאב בגרון (כעס עליי ביומיים האחרונים על כל דבר קטן שעשיתי/לא עשיתי)

• "נסה לחשוב אם יש דברים שהיית רוצה לומר לי או למישהו אחר
• איזה דברים למשל?
• רק אתה יכול לדעת.דברים שאתה מרגיש כועס בגללם
• אני לא יודע,אני רק מרגיש שקשה לי לנשום בגרון
• נושמים בריאות. כואב לך פה,בריאות?או בגרון?

בגרון

• משהו שאתה מרגיש רוצה לצאת החוצה. תאמר אותו ואז הכאב יחלוף
• אה,כן אני יודע. משהו שכבר הרבה זמן אני רוצה להגיד לך:

אמא,אני אוהב אותך

ונרדם בעודי מלטפת את ראשו...

[נ_ע_מ_ה*]

"מחנה" על גדת נחל דן.
חיים עםהטבע במלוא תפארתו.
מים,הרבה מים.ירוק. פטל.גפן.תאנים.ארץ זבת חלב ודבש. גן עדן.
חבורת ילדים משתובבים במים הקרים,מטפסים על העצים, משחקים יחד בטבעיות כאילו מכירים כבר מאז ומעולם (בפועל זו פעם שנייה/שלישית שנפגשים )
חבורת אימהות ואבות ישובה על מחצלת בצילו של עץ אבוקדו ענק.חיבור.מרגיש זורם,כמו מימי הנחל,כמו המיית הרוח. טבעי.רגוע.
חופשייה מעבדות למשימות הבית ואחזקתו,חופשייה מרעשים וגירויים,חופשייה להיות. אם. אשה. חברה.אחת מ...
חופשייה משעבוד להכנת האוכל. הכל כל כך פשוט. שני ארגזים עמוסים ירקות ופירות,קצת שקדים/אגוזים ומיני זרעים. זהו. לא צריך יותר.לוקחים מה שבא,מתי שבא. אני לא צריכה לדאוג כל הזמן שמה חלילה נמעד בפיתוי להכניס לגופנו מזון שאינו מזין.פתאם האוכל כבר אינו האישו המרכזי בחיי. הוא מונח בארגז בפינה.
מרגישה שייכת. שייכת למקום הזה,לטבע הזה,לאנשים האלו,לחוויה של הביחד.
מחליטה להתגבר על קשיי התקשורת שלי ומעיזה להכיר אנשים חדשים.נחמד.נוח לי כשמכירים אותי כבר בזכות הדף הזה,פה,בבאופן. כבר קראו אותי ויודעים עם מי יש להם עסק,ובכל זאת-הם רוצים להיות חברים שלי, דואגים לילדים שלי,שותפים לתפיסת עולמי,חולקים איתי את רגשותיהם,מחשבותיהם,התלבטויותיהם.
שרים יחד,אוכלים יחד,דואגים לילדים יחד, ואני חלק מכל זה.אני חלק ממשהו שאני מרגישה שלימה איתו.
אחרי תקופה ארוכה של בדידות,של בחינת השונות שלי מול העולם,אני מרגישה שמצאתי את המקום שלי .מקום שבו אני יכולה להיות מי שאני .יכולה להרגע ולא לחשוב על כלום. יכולה להרפות. ותמיד יהיה שם מישהו בשבילי כדי לתת יד או לעזור עם הילדים.
נתינה וקבלה. קבלה ונתינה. אהבה. מוצאת עצמי מניקה תינוקת שאינה שלי,בכזו טבעיות אמה השאירה אותה בחיקי.כמה אמון נותנים בי.
חיים בטבע.
פעם ראשונה שאני לא מתגעגעת לחזור הביתה,לערבה השוממה שלנו,לחיי השגרה,לבית
פעם ראשונה שאני נשארת עם טעם של עוד. רוצה עוד.עוד פשטות. עוד טבע.עוד יחד עם אנשים שיש לי איתם חיבור גם ללא מילים. רק במבט,בחיוך.
רוצה עוד שהוא פחות. פחות משימות.פחות ציוד.פחות רכוש.פחות מחשבות
רוצה יותר חברה לי ולילדים,כזו מהסוג שפגשתי שם,במחנה על הדן.
רוצה לישון יותר בחוץ,להרגיש את הטבע,את הרוח,את המים,את האדמה/החול,להסתכל בשמיים זרועי הכוכבים,ולנשום
לנשום עמוק

[עדינה_ניפו*]

_-אה,כן אני יודע. משהו שכבר הרבה זמן אני רוצה להגיד לך:

אמא,אני אוהב אותך

ונרדם בעודי מלטפת את ראשו..._

מקסים.

[בלה*]

הכל מקסים

[מיץ_פטל*]

כפיים , תפיכת שכם וחיבוק... על המאבק שלכם, תוצאותיו המרשימות וגם תודה. אישית.

[פלוני_אלמונית*]

מקסים...

[נ_ע_מ_ה*]

בתי הקטנה (טוב,האמת אנחנו קוראים לה בינונית מאז נולד לה אח תינוק....):

• א . . . מ . . א עשיתי קקי
• אני בא לנגב לך (אבא נענה לקריאה)
• מה,אתה אמא? א . . מ . . א

[נ_ע_מ_ה*]

הגדולים מתעסקים עם המדורה :

• "אמא,תראי,אנחנו מזביחים לאלוהים עלי מרווה ,נענע ולואיזה,שיהיה לו ריח טוב..."

[נ_ע_מ_ה*]

הבינונית:

• "זה לא עובד לי, ה וידי וידי" (התכוונה להגיד dvd , כשבעצם התייחסה לדיסק בטייפ)

[עדינה_ניפו*]

היי נעמה,
ביליתי את השבת במושב מודיעים ולשמחתי הרבה הפעם ברכי (ברכה-אל) היתה שם אחרי ששנים לא נפגשנו.
היה מקסים!
היא סיפרה לי שאתן בקשר,
אז ככה, אני מאד מקווה שאתם כולכם תבואו לפארק הירדן (גם אתם וגם ברכי והמשפחה היפייפיה שלה) למרות שהבנתי ממנה שכרגע לא נראה שזה יקרה...
אני מצפה כבר לפגוש אתכם ואני בטוחה שגם לכם וגם להם יהיה שם פשוט נפלא!!!

דבר שני, הייתי אמורה לקחת מברכי את מספר הטלפון שלה אחרי השבת אבל לא יצא אז חשבתי שאולי לך יש אותו ואת יכולה לשלוח לי במייל,
אם יצא לך אשמח מאד [email protected]
תודה נעמה
ושבוע טוב

[קלמנ_טינה*]

נעמה, הכתיבה שלך ממש מעוררת השראה.
לפני כמה חודשים שאלתי את הילד שלנו אם היה רוצה לעזוב את בית הספר הדמוקרטי ולהישאר בבית, אם אני כבר ממילא פה עם הקטנה.
הוא רצה את זמן החברים שלו בנחרצות ולא פיתח את הדיון.
ועדיין המחשבה לא עוזבת אותי, חרף המחשבות על הקשיים הרבים שזה מציב בשבילי.
וגם בלי קשר לחינוך הביתי, את פשוט נהדרת! תודה על הבלוג שלך.

[נ_ע_מ_ה*]

שרון היי,עניתי לך בדף שלך

קלמנטינה,תודה. אני שמחה שיש מי שמוצא עניין/תועלת בהגיגיי.
לפעמים אני תוהה ביני ובין עצמי למה בעצם אני כותבת פה בלוג (ולא ביומן אישי בכתב יד במחברת סודית שאפשר להחביא במגרה)
הרי אני לא באמת זקוקה לאישור מאף אחד או לתפיכות על השכם (ואולי כן?...)
בדר"כ הכתיבה זורמת לי מהלב/הבטן ישר למקלדת,בלי לסנן קודם דרך הראש וההגיון. אני כאילו שוכחת שמליון אנשים מכל העולם קוראים אותי. מבחינתי,אני כותבת לעצמי,אולי גם למעגל המכרים/משפחה קרובה שרחוקים מאיתנו פיזית,אבל נהנים לעקוב מה קורה איתנו
תגובות של קוראים כמוך ,גם אם אנונימים,נותנות תחושה טובה: שיש מי שמוצא ערך בדבריי
תודה

[נ_ע_מ_ה*]

אז מה חדש?

באר הקטון שלנו היום בן חצי שנה
כבר זוחל,יושב,מוצץ(הכוונה לקצת ירקות ופירות,לא רק ציצי,עוד אין שיניים),צוחק צחוק מתגלגל בלי הפסקה,משתין ומחרבן בלי חיתולים-רוב הזמן עירום,פה ושם ישן (על הבטן),פה ושם מעט בכי (בעיקר בנסיעות),הרבה במנשא על הגב של אמא (מאד מאד אוהב טיולים),כבר קורע ספרים ומכניס הכל הכל לפה,אוהב שמבהילים אותו,מצמיח שיער ארוך ונפטר מהקילופים בקרקפת,שר ומדבר בג'יבריש,מושך לכל מי שאפשר בשערות,אוכל חול,יושב בעגלה של הסופר,

איילת,"הבינונית", ממשיכה להצחיק אותנו:

• "תראו,אני עושה סודה" (מפליצה בבריכה ונהניית לראות איך יוצאות הבועות)
• "אמא נוסעת על המים!" (נוסעת על דרך עפר הצמודה לבריכות המלח משני צידי הדרך,אלא שכשהיא ישובה בכסא הבטיחות,היא עדיין נמוכה מדי כדי לראות את הדרך ורואה רק את המים...)

שחר,הגדולה, מבלה לראשונה כבר 5 ימים לבד אצל סבתא וסבא . מטיילת,פוגשת חברים,נהניית מה"לבד"-בלעדינו,נהניית מתשומת הלב של סבתא וסבא,מבלה קצת עם בת האומנה שלנו (שעכשיו גדלה אצל סבתא וסבא)אנחנו מתגעגעים ומחכים בסבלנות.

זהר,מפליא בסבלנותו בשעות דייג הרבות.התחיל בהתבוננות בדייגים על המזח,למד את רזי הים ועכשיו מביא הביתה דגים לארוחה,כשהוא מיומן ויודע לזהות כל דג ולהיזהר במיומנות רבה מהארסיים.עצמאי להדהים.
מממן חצי מציוד הדייג שלו (אוסף בקבוקים ומקבל תמורתם כסף מחנות המיחזור)
אוהב שמקריאים לו ספורים,אוהב לראות סרטים בdvd , אוהב לטייל,לטפס (על צוקים/גגות/כל דבר בעצם),למצוא,לחקור,להפחיד את אחיו הקטנים,כבר שוחה נהדר חתירה (למד בעצמו),אוהב לאכול מתוק, אוהב לעשות מדורה עם פוייקה,כמובן כמובן שאוהב ציפורים ויודע לזהות כל ציפור יותר טוב מהחברים של אבא (צפרים מקצועיים),אוהב למצוא אוצרות ,לאכול מפירות הגינה (עכשיו בעונה המדברית שלנו-יש אחלה גוייבות,מלונים,פסיפלורות )

ואני,אני נהניית מהחיים עם הילדים,צוחקת ובוכה יחד איתם,מתרגשת מכל צעד,מכל מבט,מכל נגיעה,מכל חיוך,גם מכל בכי...
עובדת קשה,מתבוננת,לומדת,אוהבת,מתעצבנת,מאבדת סבלנות,נושמת עמוק ומגייסת סבלנות חדשה כדי להצליח להכיל את הכל, משתדלת,כועסת,מתגעגעת,נוגעת,מתנסה בתזונא(פחות מזון מבושל ומעובד,יותר אוכל חי),רוקדת,מטיילת,מניקה,מנקה,קוראת,לומדת להקשיב. אני בדרך...

נועם אגב באנגליה כבר 9 ימים,מגייס תיירים לעונת האביב הבאה בכנס צפרים בינ"ל

[נ_ע_מ_ה*]

באר קיבל מתנה סיר לשבת ולעשות בו את צרכיו
אנחנו קיבלנו מתנה את הזכות לראותו נעמד בפעם הראשונה

[נ_ע_מ_ה*]

אז איך משחקים ילדים שאמא שלהם אוכלת עשבים מהגינה?...
קושרים את עצמם עם חבל לעץ,עושים קולות של חמור ומחסלים לי את רגילת הגינה

[נ_ע_מ_ה*]

• אמא,למה יש לך פה צלקת?
• פעם,כשהייתי ילדה, עשו לי פה זריקה,נתנו לי חיסון
• ובטח אמרו לך שזה יעבור עד החתונה ,אבל זה לא עבר...

[|L||L||L||L|*]

ממני

[ניצן_לן*]

תודה על האירוח החם והלבבי בביתכם. נשמח לראות אתכם גם אצלנו אם תבקרו במרכז הארץ.
ניצן ועודד.

[ללי*]

הי נעמה

זוכרת שחשבנו להגיע דרומה ולהפגש לפני מס שבועות?
הגענו ממש לרגע ,
אבד לי הטל שלכם
אשמח שוב למספר.
נהנית מאד לקרוא אותך
מפתה אותי לחזור למדבר..

לגבי המים
כדאי לך לדבר עם שעיה ,אהובי
הנייד שלו 997804 0504- הביא מגרמניה
קופסא לשיבוח מים מדהימה... בחצי מחיר.
עדיין לא מפרסם.

ימים מבורכים
טל בבית 04-9830484

[נ_ע_מ_ה*]

עברו רק/כבר שנתיים מאז שאנחנו בחינוך ביתי וזה מרגיש כאילו מאז ומעולם כך היה.
קשה לי לחזור ולדמיין את חיינו אחרת

ראשון בספטמבר
חברה אחת שלי שולחת את בתה לכתה א אחרי 6 שנים בחינוך ביתי
וחברה אחרת שלי החליטה להשאיר את בתה בבית אחרי 7 שנים במסגרת

וזה לא שיש לי כל כך הרבה חברות,כן...

ואנחנו?
אנחנו בבית.
אין ספקות.
יש קשיים,יש תסכולים,יש זרימה,יש שמחה,יש חופש,יש גילויים,שפע התנסויות,יש זמן לדברים החשובים באמת.
אבל ספקות בקשר לחינוך הביתי,נכון להיום-אין.

[נ_ע_מ_ה*]

כתבה אודותינו התפרסמה היום בעיתון המקומי של אילת : "טבעי ללדת ביוספטל?"
לא יודעת לשים קישור,אז פשוט תקליקו בגוגל על "ערב ערב אילת" ותוכלו לקרוא אותה שם (כולל הארות שהוספתי ב"הוסף תגובה")

ואם אתם/אתן רוצות לעזור גם להעלאת מודעות נושא חופש הבחירה בלידה אז תוסיפו תגובה באתר של העיתון. אולי הם יעשו עם זה משהו (כמו לפרסם את התגובות ולתת לנושא יותר הד ציבורי,או כמו להעביר את התגובות למנהל מחלקת יולדות בביה"ח בדרישה לשנות את המדיניות)
תודה

[נ_ע_מ_ה*]

אתה פלא / חווה אלברשטיין



כל רגע בו אנו חיים
הוא רגע חדש
כל רגע בו אנו חיים
אין שני לו ביקום
לא היה כמותו מעולם
ולא יהיה עוד לעולם

ומה מורים אנו לילדינו
בבית הספר?
מלמדים אנו אותם
כי שניים ועוד שניים
הם ארבעה
וכי פאריס היא בירתה של צרפת...
מתי נלמד אותם גם מה שהינם.

עלינו לומר לכל אחד מהם:
יודע אתה מה שהינך -
אתה פלא
אתה יחיד ומיוחד
אתה פלא
בכל העולם כולו
אין עוד ילד אחד בדיוק כמותך
אתה פלא
אתה יחיד ומיוחד.

והבט בגופך -
איזה פלא הוא
רגליך, ידיך, אצבעותיך הזריזות
האופן שבו אתה מתנועע
אתה פלא
עשוי אתה להיות כשקספיר
מיכאל אנג'לו בטהובן -

אתה פלא!
טמונה בך היכולת לכל דבר
כן, פלא הינך

וכאשר תגדל -
התוכל אז לפגוע באדם אחר
אשר כמותך הוא פלא
גם הוא יחיד ומיוחד
גם הוא פלא!
עליכם להוקיר זה את זה
עליכם לעבוד
כולנו חייבים לעבוד
כדי להפוך את עולמנו זה
שיהא ראוי לילדיו

[נ_ע_מ_ה*]

ספקות

נועם קרא את מה שכתבתי (לגבי החינוך הביתי שלנו)ושאל עם מבט תמהה-" מה,באמת אין לך ספקות?"
מה הספקות שלך? אני מחזירה את השאלה אליו
יש לי מלא ספקות,הוא עונה,מלא.
אז בוא נדון עליהן,אני-בטון מעשי
אנחנו כל הזמן דנים
אבל צריך להגיע לאיזה מסקנות,לקבל החלטות,מה עושים עם הספקות האלו
לא,לא צריך. אני עייף,בואי נלך לישון
אתה לא יכול ככה לזרוק פצצה כזו ולהשאיר אותי עם הספקות האלו שלך
תחשבי על מה שאמרתי. בינתיים,בואי נלך לישון,כבר מאוחר...
איך אתה יכול ללכת לישון עם הספקות האלו?
אני חי כל החיים שלי עם ספקות. בכל תחום,בכל דבר בחיים יש ספקות. לא רק לי,גם לך
לי אין הרבה ספקות
בטח שלא,את תמיד הרי יודעת הכל
נכון
ספקות הן דבר טוב,הן מיועדות כדי לגרום לנו לחשוב על כל מה שאנחנו עושים .
אז אם הן נועדו כדי לעורר את המחשבה,אז אתה אמור לעשות איתם משהו,לא?אתה אמור לחשוב איך לשפר ומה לתקן כדי שיהיה יותר טוב
תחשבי. זה חשוב מאד לחשוב
אבל הספקות הן שלך,לא שלי. תחשוב אתה,בוא נחשוב יחד
אני הולך לישון
איך? איך אפשר ללכת לישון עם ספקות? איך אפשר לחיות עם ספקות שמלווים אותך כל הזמן? לא ברור לי!

אז הנה,אני פה,חושבת
נועם באמת הלך לישון

יש לי ספקות? למה אין לי ספקות? אולי כי באמת אני תמיד חיה בתחושה שאני יודעת הכל?ואם אני לא יודעת משהו,וחשוב לי להתוודע אליו,אז אני עושה מה שצריך כדי להגיע למצב של "ידיעה".אני בוחנת את האלטרנטיבות ומחליטה לבחור היכן שיש יותר יתרונות מחסרונות.
ואם הוא לא חשוב לי,אז מה? האם זה טוב שיש לי תמיד (טוב,ברור שלא תמיד,אבל בדר"כ) איזה חוש שישי/שביעי של ידיעה פנימית כזו,אינטואיציה,תחושת בטן,אמונה בלב,לא משנה איך אקרא לזה,זה שם.איזו ידיעה פנימית שכך נכון.בטחון עצמי בבחירות שלי (ומדי פעם קמצוץ רגשות אשמה כשברור לי שטעיתי)
ואם אין בי את הוודאות הזו,לא אוכל לשקוט ולנוח עד שאמצא את המקום הזה-השקט,הנינוח, זה ששלם עם עצמו.

כמה אנשים שונים אלו מאלו.
מה שעבורי לא נתפס בכלל כאפשרות (החיים עם ספקות),מהווה מציאות קיומית בסיסית עבור נועם
וזה לא שאני לא מכירה את החלקים האלו( בו, וגם בי). יש עלינו כבר 17 שנה יחד.
איך?איך אפשר ללכת לישון עם הספקות בכזו נינוחות ,להשלים עם קיומם,לחיות עמן בדו-קיום,מבלי שהן יזעזעו אצלך משהו,שהכל ירעד ויחייב אותך למצוא מחדש את האיזון,לחפש את נקודת שווי המשקל החדשה,הטובה יותר

וכעת,בטרם מצאתי תשובות, עיני נעצמות מאליהן,כופות עלי תנומה.
לכי לך ,נומי,תני למחשבות לעבוד עם עצמן בזמן שאת ישנה (ונראה איזה חלום יעלה מול עינייך בבוקר...)

לחשוב או להרגיש. איך אנחנו יודעים מה נכון עבורנו?
נזכרת פתאם בספר "גברים ממאדים ונשים מנגה". אולי זה קשור? אולי לא סתם יש ביטוי כזה "אינטואיציה נשית" ולא שמעתי מעולם על חיבור המושגים האלו כשמדובר בגבר.

אני עייפה.
הלילה גם אני הולכת לישון עם ספק. יש לי ספק איך אני אמורה לחיות עם ספקות. האמנם אני אמורה? מי אמר?

לילה טוב

[יודעת_הכל*]

את באמת יודעת הכל?
כשבחרת אנסטופוסופי היית משוכנעת שזה הכי הכי....
ועכשיו את כולה שנתיים בחינוך ביתי ומשוכנעת שזה הכי הכי....
את באמת יודעת הכל?

[נ_ע_מ_ה*]

ברור,ברור שאני לא יודעת ה כ ל
התכוונתי לתחושה של ידיעה פנימית שזה הדבר שנכון לי, באותו הרגע
זה לא אומר שזה מה שנכון לכולם וזה לא אומר שבמקום או בזמן אחר לא אבחר אחרת.
אני חיה את ההווה. עכשיו,נכון להיום (שלשום ליתר דיוק)לא היו לי ספקות לגבי החינוך הביתי שלנו.
זה לא אומר שאני תמיד תמיד שלמה עם כל מה שקורה.יש הרבה קשיים ובעיות גם בחינוך הביתי. מעולם לא טענתי שזוהי בחירה ללא חסרונות. וודאי שיש,כמו בכל דבר בחיים,אבל עבורי,כרגע,במקום שבו אני נמצאת היום,אני מאמינה שזוהי הבחירה שהכי מתאימה לי,למשפחתי,לאמונותיי,לכוחות שיש לי,למה שנכון לי.
ומה אם אני עושה טעות? ומה עם עוד כמה שנים אגלה אמת אחרת ואשנה את דעותיי?אז מה? הרי כולנו בני אדם וכולנו עושים טעויות.
ברור לי שלילדיי, לכשיתבגרו,יהיה מה לטעון כנגדי/להאשים שבגללי הם ככה וככה,אז מה? ממילא הם יטענו את זה,לא משנה איזו דרך אבחר. לכן,לדעתי,טוב לחיות את ההווה כשמקננת בך תחושה פנימית של שלמות עם הבחירות שלך. ואם אינך שלם,אז מה? אז חובתך ואחריותך לדאוג לאושר שלך,אז לך חפש אותו,תשקיע זמן ומחשבה,הרבה אנרגיה בלהגיע למודעות העצמית שלך ותבחר אחרת. תקן,שנה,עבוד על עצמך.ילדים גדלים שמחים,כשיש להם מודל הורי ששמח וששלם עם הבחירות שלו.ולא משנה אילו בחירות אלו.משנה הדרך,האנרגיות,האווירה שמלווה את מרבית הזמן בחייך.
סביר להניח שילדיי יבחרו בדרך שונה משלי. זו בדר"כ דרך הטבע. זה בסדר. אין לי כוונה לשכפל את עצמי עם כל הדפקטים שלי. להיפך,אני מנסה לפתח נוסח משופר,כזה שיתקן את הטעויות שלי,בדרך שלו. אני רוצה להאמין שאני מחנכת את ילדיי להיות מי שהם (ולא מי שאני,או מי שהייתי רוצה להיות,או איך ששטיינר חושב שילדים צריכים להיות,או איך שהנורמה החברתית בארץ מכתיבה). רוצה להאמין,מקווה שמצליחה בכך במידה מסויימת. בוודאי לא באופן מושלם .שאיפתי היא להגיע למשהו שהוא מושלם באי המושלמות שבו,משהו כזה...
נו,מילא...
סתם התפלספות מיותרת
אני מרגישה דחף דבילי להתגונן ולהצדיק את הבחירות שלי. לא אוהבת את זה

חוצמזה,
למי שעדיין לא מכיר את הכתיבה שלי פה בבלוג:
הכתיבה עוזרת לי למקד עצמי על אותם הדברים שאינני שלמה איתם במאה אחוז.
לא הייתי כותבת על ספקות,אלמלא קוננו בי בשעת הכתיבה,הלא כן?

ובכל זאת:תודה. תודה על ההזדמנות להאיר לך/לי את הדברים

[חני_תה*]

מה בעצם ההבדל בין הספקות האלה לספקות שהיו לך אם היית שולחת את הילדים לבית הספר?
אולי רק שעכשיו את מעלה ספקות מחוץ לזרם המרכזי באוכלוסיה שהולך לבית הספר.
אם ניתן לבחור ביותר מדרך אחת אז יש גם ספקות לא?

[אי_שם_בצפון*]

יום טוב, מקווה שהשלמת שעות שינה.

איך? איך אפשר ללכת לישון עם הספקות בכזו נינוחות...
נינוחות? - את יודעת בוודאות?.....
אולי המחשבה הרציונאלית שצריך לקום לעוד יום עבודה (ורצוי עם כוחות מחודשים) + ההקשבה לגוף העייף מאפשרים להתמודד עם סערת הרגשות במידה מסויימת.

מה אם אני עושה טעות? ומה עם עוד כמה שנים אגלה אמת אחרת ואשנה את דעותיי?אז מה? הרי כולנו בני אדם וכולנו עושים טעויות.
הבחירות שלנו יכולות, במבט לאחור, להיתפס כ"טעות", אבל לאותן טעויות יש משמעות גדולה בחיינו - הן מהוות חלק משלבי ההתפתחות שלנו.

להיפך,אני מנסה לפתח נוסח משופר,כזה שיתקן את הטעויות שלי,בדרך שלו.
תפקיד גדול עבור הילדים....,

בוודאי לא באופן מושלם .שאיפתי היא להגיע למשהו שהוא מושלם באי המושלמות שבו,משהו כזה...
אני חושבת שאם נחליף את המילה "מושלם" ל "שלם" נאפשר לעצמנו לחיות עם הספקות בשלום.

ואם אין בי את הוודאות הזו,לא אוכל לשקוט ולנוח עד שאמצא את המקום הזה-השקט,הנינוח, זה ששלם עם עצמו.
וודאות - נושא ענק....אחד הנושאים שמרתקים ומעסיקים אנשי מדע ופילוסופיה....
השאיפה לשלמות היא סוג מסויים של פרפקציוניזם, שלא מאפשר להיות שלמים, מאחר ו תמיד החלק החסר מורגש.

@}

[נ_ע_מ_ה*]

חניתה יקירה
תודה לך על ההארה. אכן,כדברייך, אדם שחי בשלום עם הספקות שמלווים את חייו,עשוי להיות גם כזה ששולח את ילדיו לביה"ס וגם כזה שבוחר בחינוך ביתי.זהו דפוס מחשבה/הלך רוח,תפיסת עולם/אופי, ללא קשר למקום שבו הילדים מתחנכים.
(ואולי בעצם יש קשר כי מבחינתי לא רק הילדים לומדים בבית אלא גם אני.וחלק מהלמידה הזו כולל גם עבודה על/עם הספקות,עבודת מודעות,עבודת תיקון תמידית,24 שעות ביממה,אין צלצול גואל שמודיע על הפסקה,אין שעון שדופק וצריך להעביר כרטיס בכניסה/יציאה מהמשרד,אף אחד לא מכתיב לי שיעורי בית,. החיים הם רצף אחד ארוך ומתמשך של...חיים,של עבודה.)
מאידך, יש בוודאי גם לא מעט הורים ששולחים את ילדייהם לביה"ס/גן ומנהלים אורח חיים אחר,וגם הם ,כמוני,משקיעים זמן ומחשבה ואנרגיות במודעות העצמית שלהם . גם אני עד לפני שנתיים וחצי שלחתי את ילדיי למסגרות חוץ ביתיות,וגם אז עבדתי על עצמי, אבל,וזה אבל גדול-לא כמו עכשיו! החיים בבית עם הילדים לא מאפשרים לברוח מהעבודה הפנימית האמיתית. כמו רודפת אותך ולא מרפה,כל הזמן המראה הזו שמחייבת אותי להתבונן בעצמי ולעבוד,לשנות,לתקן, לנער מעלי ספקות,לפתור דילמות,לשאול שאלות,לחפש תשובות...

אם כך,
הסוגייה שהעלייתי אינה קשורה בהכרח רק לחינוך הביתי אלא לאיך שאנחנו בוחרים לחיות/לא לחיות עם הספקות. כבני אדם,באשר הם.

אי שם בצפון:
לגבי שעות השינה שלי: תודה על הדאגה.
שינה היא עניין זניח שאינו בראש סדרי העדיפויות שלי. הזמן שבו אני יכולה להיות בשקט עם עצמי ועם המחשבות/רגשות שלי הוא קיומי עבורי לא פחות ממספר שעות השינה.

החיים קוראים לי...אמשיך בהזדמנות...




מיכלונת פה* (2008-09-12T00:17:21):
הספקות מספקות לנו פסק זמן, שבסיומו אנו "כביכול אמורים" להגיע להחלטה אבל החיים סביבינו דינמיים, ואנו נעים על הסקאלה מן הקצה אל הקצה, קדימה ולאחור עד שמתחיל להתבהר ומורגשת היציבות.
והנה בא לו הספק, קצת מהסס, קצת מפקפק, מודיע לנו שהגיע הזמן לבטוח בדרך שאנו הולכים בה. להתמסר,
לזרום, להתחבר, אז מה? לעיתים לא לדעת גם זה שיעור, קצת להרפות, לאבד שליטה, לחוות חוסר ודאות
מזכיר לי ת'קלף של התלוי בטארוט שיודע שייתכן שאפילו הנפילה לתהום אין בה כל סכנה ממשית וכן הוא הולך לו בביטחה על קצה הצוק ויודע שעליו להאמין שהכל בסדר וכי החיים טובים אליו וגם אם ייפול, יהיה מי שיאותת לו על כך ובכלל, מה כבר עלול לקרות לו? האם אין גרוע מכך?

[נ_ע_מ_ה*]

מיכלונת פה היי
אהבתי אתמשחק המילים הספקות-מספקות-פסק זמן
תודה על דברייך

[נ_ע_מ_ה*]

אחרי שבועיים של גמילה מההתמכרות לאתר,יש לי וידוי:
הכתיבה שלי לעצמי חשובה לי
המילים,כמו זורמות כנהר מתוך נפשי המוצפת חוויות ורגשות
הגיגיי,כמו כוכבים נופלים,נותנים לי הזדמנות להביע משאלות,לומר תודה
לכתוב,לבטא,את אשר על ליבי
לשתף בשברירי אור שמאירים את חיי הרצף שלי
רצף.
אין הפרדה בין העבודה והלימודים,בין החיים ,הזמן, וה"אין זמן". הכל אחד.


אמא,למה כולם עושים דברים כמו ארוחת מנגל על האש רק בערב מאוחר,כשאנחנו הולכים לישון?
כי במשך היום הם עסוקים בעבודה ובביה"ס. הם יוצאים מהבית בבוקר וחוזרים בערב. אין להם זמן אחר לחיות
אבל זה באסה,כי כל הילדים עכשיו שוחים בבריכה של X (הילד של השכנים) ואני כבר עייפה...
אבל את היית בים כל אחרה"צ , כשהם היו צריכים להכין שיעורי בית ולהתכונן למבחן
טוב,הים יותר כייף מהבריכה...
אנחנו בילינו את זמן המשפחה שלנו יחד בטיול בהרים כל הבוקר,בזמן ש"כולם" הלכו לעבודה במשרד ולשיעור בכתה
כן,טוב...



בשעת מיון חפצים שהגיעו לשוק הקח-תן שלנו,מוצא בני חגורת נשים מוזהבת עם "יהלומים" נוצצים ואבזמים מפוארים.
בני:מה זה?
בתי:זו חגורה של פרחות
בני: אז למה הביאו את זה לפה? הרי ממילא אף אחד לא ייקח את זה, פרחות לא באות לקח-תן,נכון?


חוזרים ללינה משפחתית
עברו אי אילו שנים מאז ישנו זה בצד זה עם מזרונים על הרצפה. ילד ראשון,שני ושלישי ועכשיו רביעי.לכל אחד כבר יש את הפינה שלו. בית גדול.מיטות אמיתיות. והנה,בלילות הסתיו,כשהבית מהביל מחומו של יום,ובחוץ כבר מנשבת רוח קרירה,אנו מוצאים עצמנו שוב,במיטה המשפחתית,יחד. 6 מזרונים מחוברים פרוסים על אדמת המדבר,בחצר ביתנו. חיבוקים וצחוקים,עצבונים קטנים רגע לפני השינה:
"תביאי לי,זו הכרית שלי...תעיף את הרגל שלך מפה...תהיו בשקט,אני מנסה להרדם...די,תפסיקי לדגדג אותי...אבל אני רציתי חיבוק ראשונה...למה אני ברווח בין המזרונים?...תישן אתה בחור...אוף,יש מלא חול על המזרון...ראיתי כוכב נופל... הכוכבים זזים או שהם תמיד באותו מקום?...זו השמיכה שלי,זוזי,אני ליד אמא... א מ א , תגידי לו...יאבאאלה,אולי יש עקרבוטים?...
איזה כייף לישון בחוץ
איזה כייף לישון יחד
כמה אני אוהבת את המשפחה שלי
במיוחד עכשיו,כשכולם ישנים
ואני,משילה מעליי את שמיכת העייפות,חולצת עצמותיי,מתנערת מהתפקידים האימהיים שלי
ולובשת ארשת של עצמיות
רגעי השקט שלי עם עצמי
מרווח נשימה

[נעמי*]

נעמה, בפגישתנו הקצרצה ברחוב בערב יום ששי, שכחתי להגיד לך כמה אני אוהבת את הבית, ושמחה כל כך לגור בתוכו, אפילו שיש יונים בגג. כל כך מורגש שהוא נבנה באהבה, אני מרגישה את תשומת לבכם לפרטים ואת הבחירות שעשיתם כל יום וזה מאד נעים. טוב לי פה, ועל זה אני רוצה להגיד לכם תודה.

[נ_ע_מ_ה*]

אני גוזמת את שיח הרוזמרין שלנו ומורטת את עליו לתוך סיר מים גדול.
"בואו,בואו תראו,אמא עושה שיקוי"
אמא,מה את עושה?
שיקוי
ומה תעשי עם השיקוי הזה?
אני אשים אותו על הראש. זה טוב לשערות
מה? איחחחח... אני בחיים לא אשים את זה על הראש"...
השיקוי רותח ומפזר ריח חזק בכל הבית. אבא בא הביתה מהעבודה ואיך שהוא נכנס: "מה זה הריח הזה?"
"זה שיקוי של אמא. היא תכף תשים אותו על הראש. יש לזה ריח של ארטישוק,נכון?
"אני!אני רוצה ארטישוק! יש!יש ארטישוק!אני רוצה ראשונה..."
לא,זה לא ארטישוק,זה רק ריח כמו של ארטישוק. זה השיקוי של אמא. רוצה גם לשים על הראש?
"כן,אני ראשונה"...
וכך,כל הבנות בבית (הקטנה,הגדולה ואני...)טבלנו פדחתנו במי הרוזמרין והשארנו את השיקוי להתייבש על הראש.הבנים התרחקו בקריאות "איח"

[נ_ע_מ_ה*]

שנה טובה לכולנו
שתהיה שנה של שלום
שלום בתוכנו פנימה
שלום בבית,בין כל בני המשפחה
שלום עם החברה האנושית סביבנו
ושלום עם הטבע

שלום ושלמות

אמן

[נ_ע_מ_ה*]

חיים טיול

יצאנו לטיול,אני עם ארבעת ילדיי בגיפ הגדול של אבא,שלושה ימים,בדרך מהבית למפגש משפחתי.
יש כוון כללי ליעד הסופי,אבל הדרך,הדרך היא ההרפתקאה האמיתית.
התוכניות/התכנונים,אין להם מקום.נוסעים.פשוט נוסעים,נותנים לחיים להוביל אותנו במסלול הטיול. הפסקה מוכרזת כל אימת שבאר הקטון שלנו מתעורר ומביע מורת רוח על הישיבה הממושכת בכסא ,או כשמישהו צריך להתפנות לפיפי/קקי. אלו רגעי היופי הקטנים שבהם הכריעה מעל האדמה מגלה קסמים מופלאים: נמלים במסעם עם משאם,שבבי עץ מגולפים ביד הטבע,חלוק נחל בצורת לב,ציפור מצייצת ממעל... פתאם כל רחש נשמע היטב,כל גרגר חול שניטח בפנינו עם הרוח המדברית,מורגש היטב.כל גוון של הסלעים בולט על רקע אבן החול שלידו. מי הפיפי זורמים להם בתוואי בין גרגירי החול והאבנים הקטנות כמו שטפון קטן בלב השממון הצחיח.
וההרפתקאות שמחכות לנו... 2000 תנינים בחווה נידחת מספרים לנו עובדות מרתקות על חייהם. הידעתם? מין התנין נקבע ע"י הטמפרטורה בה שורה הביצה. אם היא בצל,במקום קריר-תתפתח נקבה ואם בשמש ,בחום,יתפתח זכר. מדהים,לא?
עיר אובות:אי שם באמצע הערבה,חורבות עיר עתיקה על דרך הבשמים ובה עץ שיזף בן 1000 שנה. קולטים? יש משהו שחי בעולם שלנו כל כך הרבה שנים והצליח לשרוד,איכשהוא...
והבדואים בנגב...
שנים,שנים שאומרים לי שאני חיה כמו בדואית,שנים... ועד היום לא מצאתי את הרגע המתאים להתקרב ולהכיר תרבות שאני מזדהה עם אורח חייה. כל כך קרוב. לא צריך להרחיק לכת ליבשות אחרות,לארצות נידחות. יש לנו פה קרוב את מה שחיפשנו רחוק כל כך במסעותינו ברחבי מדינות העולם השלישי. אנשים.חום אנושי. פשטות.חיים קרוב לאדמה.חיים בשבט.
וכך,כמו בטיולים הגדולים של אז,פשוט מתקרבים לאיטנו לעבר המאהל/הפחונים ותוך דקה שני הילדים שהבחנו בהם ממרחק מתקבצים לחבורה של עשרות ילדים. אימהות מגיחות ממסתריהן. תה חם ומתוק מייד מגיח בידי ילדה טובת עיניים. הם בוחנים אותנו. הרגליים היחפות,האבק שמכסה את פנינו אחרי יום טיול במדבר,הישיבה על האדמה,הטוסיק הערום של תינוק היונק מאמו.זהר מייד שולף את החץ וקשת שהכין ומלהיב את הבנים שבחבורה עם החיצים עם קוץ הדורבן בקצותיהם. הבנות לוקחות את שחר ,מתרחקות מעט אל מאחורי הקלעים,ונותנות בידיה את אחת התינוקות.המארחת שלנו: אשה בת 35,לא נשואה."יש בעיות"היא אומרת. בינתיים לא רוצה להתחתן.עוזרת לאחיה בגידול ילדיהם . כמה...כמה ילדים! איזה כייף אני חושבת לעצמי. אחלה שבט לחינוך ביתי. והם-הם נחושים:"בית ספר זה טוב,צריך. זה חשוב!"... (דוד שלי הוא המפקח על בתי הספר של הבדואים בנגב ובשנים האחרונות מנהיג שם מדיניות של למידה מהצלחות. בלי הערות שליליות. רק חיובי. "טוב" אני מהרהרת לעצמי,עם תוכנית כזו גם בתי הספר שלנו היו נראים טוב יותר...)
האשה, שמכנה עצמה "חברה" כבר מהרגע הראשון שראתה אותי,מפצירה בי להיענות להצעתה לקצת כיבוד. שלחה את הבן (בן15 לערך) עם המכונית ,להביא רוגלך וקולה. "תודה,אני מסרבת בנימוס. תודה רבה. " מה? אתם לא שותים קולה? ועוגיות כאלו,גם לא?" טוב,אז פיתה בדואית אמיתית,זה בסדר?
אני שמחה להצעה ומבקשת ללמוד ממנה את סוד לישת הבצק. אחלה. כמה פשוט וטעים. הילדים חוגגים כשמוגשת להם קערה עם שמן זית וזעתר לניגוב עם הפיתות. גם עגבניה ומלפפון. אחת הילדות מניחה לפניי את הקערה,שאני אחתוך. נעים. הן מרגישות נוח במחיצתי ואני מרגישה כמו בבית.
זהר קצת מודאג :"הם הורסים את החץ. לא ככה עושים..." . האשה מבחינה מייד בהבעת פניו המודאגת ויוצאת לילדים. מה? מילה אחת. לא צריך יותר. תוך שניה,אבל באמת שניה,הם מחזירים לו את החץ והקשת. כבוד. לא משמעת. כבוד.
היא מסבירה שממילא אבא שלהם מאד כועס כשהם משחקים בדברים כאלו. זה מסוכן. הם לא נזהרים כשהם מתלהבים. שחר,מופתעת,שואלת בתמימות: "מה,הוא יכעס שהם משחקים בחץ וקשת ולא יכעס כשהם נוהגים באוטו שלו בלי רישיון?" את צודקת,נאנחת האשה הבדואית עם חיוך על פניה,את צודקת...


חיים טיול

הטיול שלנו המשיך למפגש משפחתי בקיבוץ,ומשם לארוע בת מצווה (גם במאהל בדואי,עם גמלים ודרבוקות וכאלו...) ועוד הרפתקאות בדרך.

ועכשיו,עכשיו נותרתי עם טעם של עוד. עוד טיול. רוצה לחיות טיול,גם בחוץ וגם בבית פנימה.
טיול לא צריך להיות סיור חד פעמי של כמה שעות/ימים במחוזות רחוקים.
טיול זה אורח חיים,שבו אתה מתבונן פעיל בנוף סביבתך:הנוף האנושי והטבעי-סביבתי כאחד.
טיול הוא הרפתקאה,יציאה אל הלא נודע,הליכה בעקבות הלב,עם מה שהעולם מזמן לך לפגוש בו.
טיול הוא הרפתקאה,ואני אוהבת הרפתקאות!
י

[יער_ה*]

מקסים @}
מגריינת אותך

[נ_ע_מ_ה*]

אושר

להיות מאושר. מאושר באמת.מה צריך לקרות כדי שהאושר ישכון בלבבנו?
רגע אחד של קסם. רגע קטן. ועוד אחד. ועוד... אוסף של נצנוצי אושר,כמו כוכבים שמאירים את חשכת יומנו.
"להיות מאושרת". מה זה בעצם הברכה הזו? האם יש דבר כזה "אדם מאושר"? הרי לכולנו יש רגעים. נגיעות. פה ושם. שם ופה...
החיים כל כך מלאים. יש הכל מכל,בכל רגע,בכל מקום.
ורגעי האושר האמיתיים הם אלו שבאים,נוגעים,פותחים את ליבנו,מאפשרים לנשמה שלנו לגדול, ונעלמים...עד הרגע הבא.
מאושר הוא מי שמאפשר לעצמו לחוות את אותם רגעים כאילו היו נצח. להתמלא,להיטען באנרגיה,ולהישאר עם האיכות הזו,עד הרגע הבא.
מאושר הוא מי שזוכה להבחין בניצנוצי האושר הללו,גם כשהכל חשוך סביב, ולו גם הקטנים ביותר,ובוחר להתרגש מהם,כל פעם מחדש.
מאושר הוא מי שפוגש,שמכיר את האני האמיתי שלו,עמוק בתוכו,שמקשיב לו ויודע מה עושה לו טוב,מה גורם לו לחוש שמחה
מאושר הוא מי שמרשה לעצמו להתחבר לאותם המקומות שמזינים את נפשו ומעוררים אותה לחיים
מאושר הוא מי ששמח בחלקו ומודה על כל שביב אושר קטן קטנטן

תודה
תודה על כל שבבי האושר שמציפים את חיי ומשפחתי.

[לומדים_בבית*]

האשה מבחינה מייד בהבעת פניו המודאגת ויוצאת לילדים. מה? מילה אחת. לא צריך יותר. תוך שניה,אבל באמת שניה,הם מחזירים לו את החץ והקשת. כבוד. לא משמעת. כבוד.
לא בהכרח כבוד - אולי פחד? פחד ממכות איומות?

נהנית מכתיבתך, תודה שאת משתפת.
שנה טובה עם הרבה הרפתקאות נעימות בחיק משפחתך.@}

[עדינה_ניפו*]

היי נעמה,
עכשיו קראתי את הרשימה שלך על- חיים טיול.
מקסים! הכניס בי השראה.
מאד נהניתי,
תודה.

[נ_ע_מ_ה*]

יאללה,זהו. החלטתי סופית. אנחנו הולכים לריינבו.
כל שנה מתלבטת. רוצה. חוששת ובסוף מוותרת.
כבר לפני שנים רבות,אחרי שקראתי את "פרא" של גבי ניצן,פיעם בי הדחף להיות,לנסות
הפעם מתלווה לרצון העמוק והאמיתי גם תעוזה,כוונה אמיתית לשחרר ולחוות את כל מה שהעולם יישלח לנו. להיות. יחד. במדבר.
יאללה
מחר נוסעים

התרגשות....

[שירי_בן_דב*]

כמה כייף לקרוא אותך תמיד. שתהנו בריינבואו.

[נ_ע_מ_ה*]

בת ה 3 : "מצאתי כובע של אלוהים!" (מחזיקה בידיה כיפה ושמה על ראשה) "אוי,זה קטן לי מדי..."

בן ה 7 וחצי :"גיליתי תגלית מדעית!גיליתי שהאישון בעין של התוקי פועם. הוא מתרחב ומתכווץ כל הזמן "

[חגית_פ*]

היי נעמה,
בקשר לבולים, אני מקווה לא להגיע לאילת בשבועות הקרובים אחרי שהייתי שם בערך פעם בשבוע בחודשיים האחרונים ...
מציעה לך מה שהצעתי לתמר- לשלוח לכם תמונות של הבולים של אלה במייל שתדעו מה יש לה להחלפה.

אגב, הריינבו השנה ממש בשכונתנו אז יכולנו להתארגן גם עם הבולים...

[אי_שם_בצפון*]

_בת ה 3 : "מצאתי כובע של אלוהים!" (מחזיקה בידיה כיפה ושמה על ראשה) "אוי,זה קטן לי מדי..."
בן ה 7 וחצי :"גיליתי תגלית מדעית!גיליתי שהאישון בעין של התוקי פועם. הוא מתרחב ומתכווץ כל הזמן "_

D-:

[עודד_המחפש*]

הי נעמה.
אני לא עוקב אחרי הבלוג, נכנסתי כדי לכתוב לך משהו והנה אני רואה שאתם נוסעים לריינבואו. תהנו. אשמח לשמוע או לקרוא התרשמויות אחר כך.
רציתי לכתוב לך שהשארתי לך את הספר שהשאלת לי אצל ההורים שלך. לא היה אף אחד בבית אז השארתי את זה בשקית ליד הדלת, עם פתק קטן. מקווה שהם לא בדיוק נסעו לאיזה חצי שנה והספר יישאר שם כל הזמן הזה :-s אם כן - תגידי לי ואני אקח אותו ואשמור אצלי.
וכאן המקום גם להגיד לך תודה על הספר היפה הזה, וכמובן גם על האירוח הנחמד אצלכם באוגוסט.
דש לכולם.

[תמר_ס*]

נעמה, מתן שמח מאוד למצוא שותפים לתחביב שלו.
שלחו לנו תמונה של הבולים שיש לשחר להחלפה, גם מתן ישלח (הוא כבר הכין כמות רצינית גם לשחר וגם לאלה).
המייל שלנו: tamarsela ב- gmail

[נ_ע_מ_ה*]

• "את נעמה?"
• כן.מה,איך רואים עלי שאני נעמה?
• "קראתי את הבלוג שלך בבאופן"
• אההה... ואיך זיהית שזו אני?
• "לא יודעת. פשוט היתה לי מן ידיעה פנימית כזו. ראיתי אותך ופתאם היה ברור לי שאת נעמה"

אז מה?רואים עלי שאני נעמה,אה?
כנראה שגם המראה שלי עובר איכשהוא דרך המילים
טוב,מי עוד תסתובב ברינבו בלב המדבר עם 4 ילדים? הרי כתבתי שאני מגיעה. "לא",היא אומרת,"לא ידעתי שיש לך ארבעה ילדים. רק לפני שבועיים למדתי לפתוח מחשב. במקרה הגעתי לדף שלך. אני פשוט אוהבת את הערבה והמילה ישר קפצה לי בעיניים כשפתחתי את מפתח הנושאים".

אז איך? איך רואים עלי שאני נעמה? מה עושה אותי לנעמה?
חבל שלא שאלתי אותה,אולי הידיעה הברורה שלה היתה עוזרת לי להבהיר לעצמי
ואולי בעצם אין צורך?אולי הכתיבה שלי פה נותנת תמונה מאד ברורה של מי שאני?
אולי דמותי שמשתקפת פה דרך המילים,משקפת נאמנה את מי שאני באמת?
אולי זו אינדיקציה טובה עבורי,שמאשרת שאכן אני זו אני. שזה אמיתי הבלוג הזה.
החיים משמשים לי מראה לעצמי והבלוג פה באתר משמש מראה עבורכם. לראות אותי. את החלקים בכם שאתם רואים בי.
וואלה,זה עובד.המראה לא משקרת.ואי אפשר לברוח ממנה... אפילו ברינבו בלב המדבר...

[נ_ע_מ_ה*]

ריינבו
"קשת",אני מסבירה לילדים.
לריינבו מגיעים אנשים שונים ומשונים,מכל מני סוגים.פה נותנים מקום לכולם,לכל קשת הצבעים והצורות. פה אנשים יכולים להרגיש חופשיים להיות מי שהם באמת באמת,בלי להתבייש או להעמיד פנים.

• "למה שאנשים ירצו להעמיד פנים?"מה זאת אומרת? כך הם שואלים,ילדיי.

ואני,אני מודה לאל שנתן בי את הזכות להטמיע בילדיי את מה שכל כך לא ברור מאליו עבור "רוב האנשים",אבל להם כנראה שדי ברור שאתה זה מי שאתה

• "להעמיד פנים" זה כמו לשים מסכה שאנשים רואים רק את מה שאתה רוצה שהם יראו ולא את מי שאתה באמת. נגיד,אם הם רוצים שיחשבו עליהם משהו,אז הם יתנהגו כאילו שהם ככה באמת,רק כי אנשים אחרים מצפים מהם להיות ככה,או כי כך הם חושבים ש"כולם" צריכים להיות."

וואלה. בעודי מהרהרת בהסבר שלי לילדים,נהיה לי די ברור למה הגעתי לפה. פה יש לי הזדמנות לפגוש עוד אנשים אמיתיים.כאלו שחיים את מי שהם באמת. וואלה.
אמת.
נזכרת ביומן סודי שכתבתי לעצמי בגיל ההתבגרות. על הכריכה כתבתי : "האני האמיתי שבי"
אמת.
האמת שלי. זה מה שהאישה ההיא זיהתה בי. היא ראתה את האמת שעוברת במילים שאני כותבת. כל כך אני שקופה?

עודד,שאלת על התרשמויות מהריינבו.
להתרשם זו פעולה חיצונית. רושם זה משהו מאד שטחי שאינו יכול לתאר את התחושות. מי שמתרשם מסתכל מלמעלה או מהצד ובוחן את מה שעיניו רואות. אם היית שם היית רואה אש במדורה המרכזית וסביבה אנשים שהתקבצו לשיר ולרקוד את מי שהם,היית רואה מרחב מדברי פתוח אל האופק שבו פזורים אוהלים במרחק די גדול אלו מאלו. אחד על ראש הצוק,אחד באמצע המדרון,אחד למרגלות ההר,עוד כמה סביב רשת הצל המרכזית,וכל השאר פזורים הרחק סביב.עינייך היו רואות את מעגל ההתכנסות הגדול לקראת הארוחה,אזנייך היו שומעות את שיר המעגל,אבל לבך,הלב, יכול היה להתרגש רק מחגיגת הקיום הזו שבתוכך ובתוך הסובבים אותך.
את החוויה של נוכחות במקום ההוא,עם האנשים ההם,עם המדבר,עם האנרגיה ששרתה שם- זה משהו שאי אפשר להתרשם ממנו. צריך פשוט להיות שם ולהרגיש את זה . (או שלא...)

שיר המעגל (הידיים סוגרות מעגל ענק))מתאר חלק המחוויה במילים:
we are circling, circling together
we are singing, singing our love song
this is family
this is unity
this is celebration
this is sakrate

לא,
זה לא יכול לעבור במילים.

[נ_ע_מ_ה*]

הגענו לריינבו ללילה אחד ונשארנו ארבעה ימים.
למה עזבנו אם כך?
לא עזבנו,רק לקחנו פסק זמן,לחזור הביתה,להרגיש חזק יותר את ה"יש" שעולה מתוך ה"אין". עוד נחזור. עוד שבוע-שבועיים,בזמן ההתכנסות לקראת ירח מלא של חודש חשוון. נחזור! אי אפשר שלא...

נועם בא לאסוף אותנו הביתה. מאובקים נכנסנו לגיפ הממוזג של אבא,ומשם-מרחק דקות נסיעה,לטבול היישר במימיי האגם בספיר,לעשות מקלחת הגונה.
אח"כ עוצרים בפונדק לקנות קצת זבל תעשייתי שרומם את נפשנו. ציפס וגלידה. אח... פתאם זה מרגיש לי נכון לאכול את זה. זה מה שבאמת בא לנו לאכול אחרי ארבעת הימים האלו. פתאם זה מרגיש לי נכון,כי זה מה שבא לי באמת. לי ולילדים (שכעסו שחיסלתי להם את הוופלים שאבא הביא לנסיעה,מקמח מלא כמובן,עם אבקת חרובים...).

הילדים נהנו מאד. הסתובבו כל היום בחבורה ,על הגבעות,בין האוהלים...
גם אני נהנייתי מאד מהכל. קשה להצביע על מה בדיוק. פשוט מהכל. מה"פשוט" שבהכל .
לקראת הסוף כבר התעייפתי. הייתי זקוקה למקלחת בבית שתעלים את השפשפת שהתחילה להציק לי (כי כבר נגמר לנו הסבון )
התעייפתי מלכבס את סט הבגדים האחד שהיה לנו,שוב ושוב ,בזרזיף של שתי טיפות וחצי.
בעצם,מה אני מתלוננת? זה עדיף מלתפעל את מפעל מכונות הכביסה שאני צריכה לתחזק עכשיו עם הגיענו הביתה.
פתאם זה מרגיש כזה בזבוז אדיר של מים- המקלחת ה"מודרנית". מחר. מחר אבקש מנועם לקנות מקטין לחץ לברז. איזה בזבוז מים!
רק המחשבה על לסדר מחר את הבית ולחזור למשימות התיחזוק השגרתיות עושב לי דחף לחזור לחיים הפשוטים בטבע,במדבר.
וזה לא ששם לא הייתי צריכה לבשל או לשטוף כלים או לכבס , אבל בקטנה. ממש בקטנה. אי אפשר בכלל להשוות.
"מרבה נכסים מרבה דאגה". פתגם שמקבל משנה תוקף ברגעים אלו.

הרעיון שאי אפשר להכנס למרחב הריינבו עם רכב וצריך ללכת מרחק הליכה מכובד עם הציוד על הגב,נשמע לי בהתחלה די מעצבן. עשיתי הכל כדי להמנע ממנו. שבוע שלם אספנו עצים כדי שיהיה לנו "תירוץ" להתקרב עם הרכב עד מרכז ההתרחשות ממש.כדי להוריד את העצים,כמובן... (וארבעה ילדים ואת עצמי,החלק העצל שבי. את החלק ההרפתקן שבי העדפתי לאפסן באותם רגעים)

ועכשיו,רק עכשיו נופל לי האסימון על מה שהפסדתי
הפסדתי את האיכות בתובנה הפנימית העמוקה- שאפשר לחיות הרבה יותר טוב עם הרבה פחות.

[נ_ע_מ_ה*]

חזרתי למטבח שלי
משהו חסר...
המוזיקה!
החברה שמנגנים ושרים בזמן הבישולים/הכנות לארוחה. אין עליהם. בתופים,במחולות,עם חלילים וגיטרות וכלי נגינה שונים ומשונים.
צועקים ללב המדבר: "muziq to the kitchen" וההד קורא להם,כמו קסם הם מגיחים משום מקום. שרים מהלב,מהנשמה.
פותחת רדיו. תחליף די עלוב בהשוואה ל"דבר האמיתי",אבל זה מה יש. צריכה לחזור ולהתרגל לנגן את מנגינת ליבי שלי,לעצמי,לעצמנו.
עוד משהו חסר.
הביחד,החברה,תחושת השבט.ה"משפחה"
כעת,משהתוודעתי לביחד הנעים הזה,
כעת,כשחשתי את הטוב שבחיים יחד,אני מרגישה ביתר שאת את החסר שבחיינו פה ,את הבדידות.
תודה לבדידות הזו שאיפשרה לי להרגיש כל כך טוב בביחד.
אולי עבור מי שרגיל להיות מוקף יומיום בחברת אנשים שכאלו,עבורו דווקא הריחוק והניתוק שבמדבר דיברו יותר.

מודה על ההזדמנות להתחבר אתכם,אנשי הריינבו

מושלם?
לא,רחוק מלהיות מושלם. כמו בחיים האמיתיים. אין טוב בלי רע.
היו מן הסתם גם דברים שאני לא אוהבת.
מאד לא אוהבת
כנראה שהחסכים שלי היו גדולים מספיק,כדי שאהנה להרוויח מהיתרונות ולהתעלם מכל השאר
מזכיר לי את התקופה שגרנו בירושליים ברחוב כורש,בשיכון מאפן. כולם אמרו לנו שזה הרחוב של הזונות. " ברור,כולם יודעים"... ובכן- אנחנו גרנו שם 3 שנים בלי לראות אפילו זונה אחת. פעם אפילו קמתי במיוחד באמצע הלילה וניסיתי לעקוב אחרי מכוניות חשודות. לשווא. אלוהים נותן לנו עיניים לראות רק את מה שאנחנו צריכים לראות. כנראה...

[יעלי_לה]

[אלה_לי_לה*]

מקסים, להגיע מתחיל להרגיש מסובך, אבל אחרי תאור שכזה איך אוכל לוותר?

תודה

[שירי_בן_דב*]

ככה גם אני הרגשתי אחרי המפגש הראשון עם הריינבואו. איזה כייף. טוב שנסעתם.

[נ_ע_מ_ה*]

כל אחד אומר מה הוא הכי אוהב.
בת ה 3 שלנו מפליאה בפניניה:"אני הכי אוהבת סלט,אח"כ מנגו,אח"כ חלווה ואח"כ את באר

ועוד:

הקטנה:אמא,אני רוצה שוקו
אחותה הגדולה מסבירה:אבל אין לנו חלב. את רוצה שוקו רק עם מים?
לא,זה לא בעיה,אמא יכולה להוציא לי חלב מהציצי כמה שאני רוצה...

[נ_ע_מ_ה*]

אברה קדברה

כולנו מכירים את מילות הקסם. מה משמעותן,הידעתם?

תרגום מארמית:
אברה = אני אברא
קדברה = כדברי

כלומר: כשאומרים את מילות הקסם האלו,בעצם הכוונה היא שאני בורא את המציאות בדבריי
משמע:אני יוצר את המציאות בעצמי

יפה,לא?