טראומת לידה של מיה

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים}
{העברה מדף מדור סיפורי לידה}

[מיה*]

היי
אני כותבת כדי לשפוך ולקבל עזרה. ילדתי לפני שנה ושבעה חודשים, אבל עדיין קיים בי כאב על הלידה. בחרתי ללדת בבית חולים כרמל בחיפה. המיילדת היתה מבוגרת ולא הסכימה לזרום איתי. הקושי הגדול שלי היה בסוף הלידה שהיא חתכה בעצמה את חבל הטבור מיד בתום הלידה. לקחתי את גוני והתחלתי להניק אותה והיא צעקה עלי, את לא רואה שהיא כחולה את חונקת אותה. ביקשתי ממנה שתסביר לי מה לעשות, היא אמרה שאני מפריעה לה והיא רוצה לסיים ולקחה את גוני לחדר תינוקות.
מאוד כעסתי ורשמתי מכתב זועם לבית החולים.
הקושי שלי הוא עם מה שקרה ועם ההתחלה הקשה של גוני. גוני בכתה במשך חודשיים כמעט כל הזמן ועקב כך לא עלתה במשקל. היתה תחושה של התחלה מאוד קשה שלה בעולם (אני מניחה שלא הכל קשור ללידה ויש דברים נוספים שהיא באה איתם).
אני מקווה שהלידה הבאה שלי תהיה בבית (את זו בעלי לא הסכים). הכאב עדיין קיים.
מיה

[ורד_לב*]

מיה,

[אמא_של_אופק*]

מיה, הסיפור נשמע מוכר ועצוב נורא אבל אני חושבת שהעובדה שהתינוק לא שקט אינה בהכרח קשורה להתנהגות לאחר הלידה,אופק נולד בניתוח קיסרי במשגב לדך וכמובן שעם היוולדו נלקח לצינוקיה אבל הוא היה תינוק מאוד נוח ושקט
אור לעומת זאת נולד בלידה 'רכה' ולא ראה אחיות או רופאים ולמרות זאת הוא קצת יותר בכיין....

[ענת_גביש*]

מיה , כמה כואב ומוכר . גם אצלנו , דרך אגב , כמו אצל אמא של אופק , הלידה שהיתה רכה הביאה תינוקת בכיינית הרבה יותר מהתינוקת בלידה הקשה .כך שאל תתייסרי על ההתחלה הקשה , זה לא בהכרח קשור . החום והמגע שלך ירפאו את החוויה הזו . ... מה שבטוח , תוכלי לתקן בלידה הבאה . ואז כאב הלידה הזו יעבור לך , אם לא לפני !
האם בית החולים הגיב? האם כתבת גם למיילדת הזוועתית הזו ? כדאי מאד לדווח להם על כוונתך לספר את סיפור ההתעללות הזה בכל אתר ישראלי באינטרנט שיש לו נגיעה להורים (גם אם לא ממש תעשי את זה...). בקיצור , ממש לעשות רעש . הגברת הזו צריכה לעבור לעבודה באיטליז . ממש מכעיס. ותדרשי תגובה עניינית שלהם . בא לי לכתוב להם בעצמי . מה שם המיילדת?

[ענת_גביש*]

טוב , מיה , אני לא מצליחה להירגע...סליחה על האמוציונליות ,(הלא מופרזת) . בפעם הבאה שתלדי , פשוט תבואי עם שמירה ללידה . תומכת לידה , חובה !! מיילדת פרטית , אם תוכלי , מה טוב . לידה בבית זה כבר לא התחום שלי . אבל לא לבוא בלי שיהיה שם מישהו לשמור עלייך. ולדעת לצעוק עליהם .פשוט להעיף אותם מהחדר (את המטרידים המרושעים . יש כמובן גם מלאכים לפעמים . אבל זה כל כך עניין של מזל , שעדיף ללדת במקום בו מותר להביא אותם מהבית .)

[תבשיל_קדרה*]

אוף. מיה - אני לא יודעת מה להגיד. אני כ"כ מבינה את זה שקשה לך לקום וללכת, וזה עדיין מעסיק אותך...
לי, מההתחלה, היתה הרגשה שאני צריכה לעשות "תיקון" בלידה הבאה. אני מקווה שזה באמת עובד. (-:

[מיה*]

היי
תודה עבור ההזדהות.
ענת, אני אל כ"כ זוכרת איך קראו למיילדת כנראה הדחקה. לא עסקתי בזה בזמן האחרון, סיפורי הלידה עוררו שוב את הכאב. אני זוכרת שמעבר למכתב רשמתי על כך לנירית שפירא.
כמו גילה אני מקווה שתיקון ישפר, או השלמה שזו הדרך שכנראה הייתי צריכה לעבור כדי לבחור אחרת.

[דרומית*]

מיה יקירה,
אני מבינה לליבך. גם בי היו כעסים אדירים על התנהגותה של אחת המיילדות בלידה שלי. התנהגות שלמעשה עירערה לי את כל הבטחון העצמי בתהליך הלידה שלי שבסופו של דבר נגמרה בניתוח וחוסר אונים טוטאלי. הלידה הבאה שלי (ב'הש באוגוסט, בבית!) תהיה מבחינתי חוויה מתקנת והפעם אני לוקחת שליטה מלאה על התהליך. אני מציעה לך כהתחלה לשבת בנחת ובקצב שלך ולכתוב מהתחלה את כל סיפור הלידה שלך. מין קתרזיס כזה. תני לכל התחושות לשוב ולעלות. אל תפחדי.
עצם זה שאת כבר מדברת על מה שקרה זה אומר שאת 'בדרך החוצה' מכל הכעסים והחוויה הרעה. את בדרך לגלות איך תהיה הלידה הבאה שלך.

[רותי*]

מיה
קראתי והזדהיתי.. אצלי הכאב קשור למשהו אחר (דווקא המיילדת היתה סבירה). כמה ימים אחרי הלידה התינוקת חלתה בצהבת. אז לקחו אותה ושמו אותה בעריסה מתחת לאור. ואני עדיין זוכרת את הגופיף הקטן שלה מכווץ מתחת לאור והיא בוכה. ואני הייתי כל כך מטומטמת ולא הבנתי שכל מה שאני צריכה לעשות זה לקחת אותה ולהחזיק אותה עלי.
אני עדיין בוכה כל פעם כשאני נזכרת בזה. יש לי כעס בעיקר על עצמי.
אני מקווה שהלידה הבאה תהיה תיקון (במאי, טפו טפו).
ובעניין הבכיינות.. הילדה שלי לא היתה בכיינית, ותמיד נראתה לי "ילדה נוחה" (סליחה על השימוש בביטוי הטיפשי). אז כמו שכבר כתבו לך, כנראה שהסיבה לבכיינות של החודשים הראשונים אינה כל כך פשוטה. ובכל מקרה את לא צריכה להרגיש אשמה.
אני שולחת לך חיבוק והזדהות.

[ענת_שן_לוי*]

הוי מיה. כל כך קל להרגיש אשמה.
כבר סלחתי לעצמי על הקיסרי הטראומטי, אבל לא על כך שהילד נשאר בתינוקיה כל הלילה הראשון שלו לבד. (אפשר היה למצוא דולה שיהיה אצלה על הידיים בזמן שהייתי חייבת לישון כדי להתאושש!) ועוד כמה דברים שקרו אחר כך, ובטח עוד יקרו. הרגשות אשם בעצמם ממשיכים לייצר ויבראציות לא טובות ואני מנסה לשחרר אותם כמה שיותר עמוק, לאו דווקא מהר, כי גם הם צריכים את הזמן שלהם. ולזכור שאין כזה דבר להיות אמא מושלמת, אפשר רק לעשות את ההכי טוב שאנחנו יכולות, ולפעמים אנחנו לא יכולות כל כך הרבה. מה לעשות.
חיבוק גדול גם ממני.

[שרון_של_בן*]

צר לי כל כך, מיה. אבל טוב עשית שכתבת מכתב תלונה, מפני שבעיקר בלידה ראשונה (ואת זה למדתי על בשרי) המיילדת קובעת את הצלקת שכן או לא תישאר אצלך - האמא - כמעט לצמיתות. ודווקא בסיטואציה כל כך רגישה, כשאת חלשה - גופנית ונפשית - ומתכוננת לחוויה הגדולה של חייך, כשמישהו מחבל בזה, ובעיקר מישהו אינטימי כמו מיילדת, הכאב גדול.
אני כן מאמינה שהלידה הקשה והעובדה שנתנו לבתך להרגיש בשלב מוקדם שאמא שלה לא יודעת הכי טוב מה נכון עבורה פגעו באמון שלה בכם כהורים והייתם צריכים לפצות על זה. מצד שני, ללדת בבית זה צעד ע-נ-ק! אני מחזיקה לך אצבעות.