יומן הריון

רוצה לפצוח ביומן הריון. מרגישה שיש הרבה דברים שצריכים לעבור עיבוד, הרבה דברים שצריכים לעלות, להיפתר
להשתחרר... לפני שיגיע זמנו של התינוק לצאת ולחבור למשפחתינו המתרחבת.
אז מדובר בלידה שניה. הראשונה איך לומר בעדינות, לא היתה חוויה חיובית במיוחד
לידת בית חולים, אפידורל, פיטוצין, שוב אפידורל, אי התקדמות, 3 שעות בתעלת הלידה, לחיצות מיותרות, חתכים
טחורים...בקיצור, כל החבילה.
זוכרת שאחרי שלקחו את התינוקת החדשה שלי (אחרי שעשינו בונדינג לא ארוך וינקנו יחד לראשונה)
בכיתי כל כך. הוצאתי הכל. אהובי לא ידע איך לעזור לי, ואני רק בכיתי ובכיתי, בכי משחרר, עצוב.

אז כמו שאפשר להבין יש לי הרבה הכנה עצמית לעשות לקראת הלידה השניה.
שאותה אני מתכננת בבית, במים. עם הכנה מנטלית, נפשית, פיזית ארוכה.

בעיצת המיילדת שלי אני מחפשת כרגע טיפולים. בעיקר גופניים אבל בהחלט רצוי שיהיה להם איזשהו פאן נפשי
המטרה להחבר לגוף, לאהוב אותו...

אשמח לשמוע המלצות לטיפולים שיכולים להתאים לאישה בהריון (חודש שישי). מפנקים, מענגים, שפותחים את החושים
את הצ'אקרות, את הנשמה.

טוב, עד שיגיעו ההמלצות. אני אמשיך לכתוב.
ההריון הזה הגיע בזמן מצוין, אבל בהפתעה גמורה. לקח לנו, לבן זוגי ולי להתאפס על הרעיון של עוד ילד.
זה לא בא בקלות.
אחרי תקופה קצרה של קהות חושים מסויימת, התחילה לצמוח בפנים שמחה והתרגשות ואהבה לילד המתהווה

עכשיו אנחנו בעיקר מתרגשים (-:. התרגשות טובה.
קוראים, מתכוננים, מדברים, מתכננים...

"הכל בתאום מושלם" אומר לי המרגיעון. כנראה.
כנראה שבאמת הכל קורה לטובה. וגם אם נדמה שלא, זה רק בגלל שאנחנו לא באמת מצליחים לראות את כל התמונה
ואז במרחק של זמן או בפרספקטיבה מחשבתית אחרת פתאום אתה חושב "וואו, איך זה השתלב עם הפאזל הגדול, ואני בכלל לא הצלחתי לראות את זה".

מזל טוב,
מבטיחה לקרא

שאלתי את אמא שלי על הלידה שלי.

המיילדת שלי הציעה/טענה שאנחנו משחזרים או לפחות לוקחים איתנו הרבה מהלידה שלנו (הלידה בה יצאנו לאויר העולם) ללידות שלנו (אלה שבהן צאצאינו נולדים)
וכן, תמיד זכרתי שאימא שלי סיפרה שהלידה שלי היתה קשה.
אז שאלתי.
ואחרי שהיא סיפרה כל מה שרציתי לעשות זה לחבק אותה חזק (אלא שהשיחה היתה טלפונית)
כל כל נורא איך שילדו פעם. הבעל מגיע "מפקיד" את אישתו בבית החולים והולך. או מקסימום נשאר לחכות בחדר ההמתנה.
במקרה של אבי היקר והלא רגיש, הוא הלך הביתה לישון
היא נשארה שם לבד עם צירים מאוד כואבים ואחות מאוד לא רגישה (שהשאירה אותה פחות או יותר לבד, זועקת מכאבים)
אימא שלי מספרת שבאיזשהו שלב הגיעה רופא שסיפר לה שהוא שמע את הצעקות שלה מהמעלית... ):
הוא קצת ליטף והרגיע אותה. טיפה אמפטיה וחמלה בלידה כל כך בודדה.
הלידה לא היתה ארוכה (זו היתה הלידה השלישית שלה) במיוחד אבל כמובן שלא נתנו לה אותי כשיצאתי, אלא לקחו מייד לתינוקיה
בודד ועצוב כבר אמרתי ?
ואח"כ את ההתאוששות היא העבירה במיטה במסדרון. וכשאבא שלי הגיע, אמא שלי היתה כל כך מדוכאת (נוסף לכל הצרות היא גם היתה בסרטים שהוא מאוכזב כי הוא רצה בן)
והוא היה צריך להרגיע אותה שבת זה בסדר גמור.

ללידה הזו יש המון סיפורים נלווים לפני ואחרי שמעצימים מאוד את החוויה הלא סימפטית
כמו העובדה שבזמן ההריון איתי, אימא שלי איבדה את אבא שלה. שהיה בעצם ההורה היחיד שהיא הכירה.

שאחרי הלידה איתי היא סבלה מדיכאון אחרי לידה וכל מיני סוגים של חרדות.
כך שאפשר לומר בבטחה שקיבלתי "חבילה" די רצינית.
אך נשאלת השאלה איך בכלל מתמודדים עם כזה דבר (בהנחה שצריך) אם כל הדברים האלה הרי לא במודע שלי בכלל.
אני יודעת אותם רק מסיפורים.

תזכירו לי לחבק את אימא שלי כשאני רואה אותה .

מנסה בימים האחרונים לשים לב, אילו רגשות ממלאים אותי. עם איזה תחושות אני מסתובבת. איזה דברים התינוק שלי סופג ממני. במה אני עוטפת אותו. עצם שימת הלב גורמת לי להיות נוכחת יותר. גורמת לי להיות כאן ועכשיו,
כאשר כאן ועכשיו תמיד מתגלה כמקום רגוע וטוב. תמיד כשאני אבדוק, אני אגלה שבעצם (אחרי כל המחשבות הרעות) כאן ועכשיו לא חסר לי כלום
אני מוקפת בדברים טובים, באהבה. ואז משהו בי נרגע. המחשבות האחרות מצליחות להיראות פחות חשובות.

וגם אם הצלחתי לצאת משלוות הנפש שלי, אם בן הזוג הצליח להכניס אנרגיות עצבניות משלו (ויש לו )
אפילו אם הגעתי למצב שאני בוכה, כועסת, נעלבת... אני מצליחה למצוא את המרכז שלי הרבה יותר מהר.
לא נשארת לבצבץ במחשבות על מה היה, על כמה אני מסכנה ועל כמה הדברים לא בסדר.
אני מחזירה אותם להיות בסדר. אצלי. בפנים. איפה שהכל בעצם מתחיל.
ובפנים, בתוך הבטן, איפה שצף לו התינוק. משתדלת שיישאר תמיד שליו. שהוא חלילה לא יצוף בתוך כעסים
או אנרגיות שליליות אחרות.

איזה יופי
קוראת ומזדהה
(נראה לי שאנחנו אפילו באותו שבוע...)

מתרגלת נשימות. סופרת עשר בשאיפה. איטית איטית, דקה דקה, מנפחת את הבטן כמה שרק אפשר ועוד טיפה, לומדת לפנות מקום לרחם, לצירים, לגלים שיבואו, מקווה ללמוד איך לא להתכווץ ואיך לא להתנגד להתכווצויות של הרחם. אותן התכווצויות שיביאו אליי את הילד שלי שמעולם לא פגשתי.
סופרת עשר בנשיפה, לאט לאט, האויר יוצא, הבטן שוקעת חזרה פנימה.(טוב, לא ממש פנימה בכל זאת חודש שישי , אבל ...) ממשיכה להרפות. בין הגבות, בלסתות, בקרקעית האגן. מרפה.

מדהים. המרגיעון אומר : "עוצמה היא לא להשתמש בכוח העומד לרשותך". זה בדיוק מה שאני מנסה ללמד את עצמי. לא להשתמש בכוח של השרירים, לא לכווץ, לא ללחוץ, לא לדחוף.
אלא דווקא להכנס למצב של אי פעילות, של הרפיה עמוקה. כך שלא אוכל להפריע למהלך הלידה הטבעי. לנטרל את עצמי כמה שיותר כדי שהכוח הנהדר הזה של הטבע יוכל להשתלט עליי ולפעול בדרך שלו, בזמן שלו
כך שאני רק כלי שדרכו הוא פועל.

לנשום.

פחד מחלחל. הביטחון שהיה לי בלידת בית, טבעית, זורמת - מתפוגג.
פתאום כל הפחדים עולים, הפחד מהכאב, מלאבד שליטה. אני לא בן אדם שמוביל, אני לא בן אדם שמחליט בדרך כלל החלטות גדולות בעצמו
ופה בסיטואציה הזו, זה רק אני. אני והעובר. הכל תלוי בי, ביכולות הנפשיות שלי, ביכולות הפיזיות שלי, ביכולת שלי להחליט מה הכי נכון בשבילי באותו רגע.
ואם מתוך לחץ אני לא אדע מה לעשות ?
לאן נעלמו כל המחשבות הטובות והמרגיעות פתאום ? לאן ?
מפחדת לאכזב את עצמי. שברגע האמת אני אתחרט, שהכאב יכריע וישלח אותי לבית חולים.

מנסה כל הזמן לדמיין את הלידה שלי, הכי טובה הכי רגועה, לפרטי פרטים. לא תמיד מצליחה.
הולכת לנסות שוב.

טיפול שיאצו.
נשכבת על המזרונים העטופים בסדינים לבנים, נותנים תחושה חגיגית.
אופיר המטפל מתחיל לגעת, ללחוץ, הגוף שלי מגיב. הלחיצות האלה גורמות לי לנשום עמוק, נשימות טובות מעומק הלב.
באתי עם כאבים בצד ימין של האגן, באים והולכים. הוא מתעכב שם די הרבה, לוחץ, מחזיק, מושך, מסובב. אני נושמת לשם.
בסך הכל רוב הטיפול המוח שלי די ריק ממחשבות, מרוכזת בגוף, במגע , בזרמים שאני מרגישה בעקבות הלחיצות העדינות. תענוג.
בסוף הטיפול אופיר מתיישב מולי, מסתכל לי בעיניים ושואל : "הכל בסדר?" במן טון דואג ואבהי משהו.
הראש שלי אוטומטית נוטה הצידה והעיניים שלי סימן שאלה. כן, הכל בסדר, למה ? מה הרגשת ?
הוא דיבר על חסימה, שהוא הרגיש שהוא לא הצליח להגיע עמוק כפי שהוא רצה, שמשהו בי חסם אותו.
הוא דיבר על תחושה של אי שקט שהוא קולט ממני. "היא עברה אליי ונתקעה לי פה" הוא אומר ומצביע על מרכז החזה שלו.
והראש שלי מייד עושה סריקה מהירה של התחושות שעלו בי במהלך הטיפול ולא זכור לי שום אי שקט.
אני אומרת לו שהכל באמת שקט וטוב. אבל הראש ממשיך לחשוב.

אולי הוא קלט את הפחדים שלי מהלידה, את ההתרגשות. מי יודע
אולי אפילו משהו עמוק מזה שבכלל לא קשור לכאן ועכשיו.

ההריון הזה הביא איתו הרבה מחשבות. מה זה הרבה, המון !
על כך שדווקא במקום שבו אני מרגישה הכי בטוחה, המקום שלי כאימא.
שהוא אולי המקום הראשון בכל החיים האלה שאני נהנית ממנו. המקום הראשון שיש שלי הרגשה שאני שייכת. שאני יודעת באופן אינטואיטיבי מה לעשות.
מקום שבו מהרגע הראשון הרגשתי בטוחה. דווקא למקום הבטוח הזה מחלחלים פחדים
איך אני אהיה פתאום אימא לשניים ?
שניים (!)
האם תהיה בי מספיק אהבה לשניהם ?
איך בכלל אני אוכל לאהוב מישהו כמו שאני אוהבת את פיצקה שלי שהיא כל עולמי כולו...
ואיך התינוק (או תינוקת) החדש שיגיע ישפיע על הקשר המדהים הזה שיש לנו.
איך הוא ישפיע על הדינמיקה המשפחתית כולה ?

מקווה שיש בי את הכוחות הנדרשים.

קוראת ומאד מאד מזדהה.

המלצת טיפול - הכי מאזן, פותח, מרפא. לא יכולה לומר שמפנק, כי לא מרגיש שקורה הרבה תוך כדי הטיפול, אבל כטיפול אלטרנטיבי לא חוויתי משהו אפקטיבי ממנו - קרניו סאקרל (אני מטופלת אצל אבירם בר בפרדס חנה, שמתמחה בהריוניות ותינוקות).

הי גבינית
קוראת גם ומזדהה עם התחושות שלך אפילו עוד טרם הריוני הראשון (-:
מתרגלת נשימות. סופרת עשר בשאיפה. איטית איטית, דקה דקה, מנפחת את הבטן כמה שרק אפשר ועוד טיפה, לומדת לפנות מקום לרחם, לצירים, לגלים שיבואו, מקווה ללמוד איך לא להתכווץ ואיך לא להתנגד להתכווצויות של הרחם. אותן התכווצויות שיביאו אליי את הילד שלי שמעולם לא פגשתי.
איזה תאור יפה.
רציתי לומר בקשר לזה, שכדאי לך מאוד להכיר נשימת אוג'יי (ואולי את מכירה כבר..). היא נשימה מלאה מאוד מרכזית ביוגה שמתלווה אליה צליל עדין שבא מתוך היצרות קלה בין מיתרי הקול.
אחד היתרונות הגדולים שלה הוא שהיא מאריכה מאוד מאוד את אורך הנשימה ובמיוחד את הנשיפה, מה שמשחרר אנדורפינים במוח. היא נשימה מאוד מרגיעה, ומכניסה המון חמצן לגוף בגלל המלאות שלה.
אם תרצי כמובן שאשמח לעזור, או לחלופין כל מורה ליוגה שנקרית בדרכך תוכל ללמד אותך בקלות. זו נשימה סופר מומלצת בכלל ובמיוחד לזמן הריון (-:
בינתיים, מאחלת הריון טוב ומעצים @}

איזה כיף, יש מי שקורא (-:
נעים.

אפרת, אשמח אם תוכלי לספר קצת מהו הטיפול הזה שעליו המלצת, אני מאוד מתעניינת ב
מאזן, פותח, מרפא
תודה מראש.

גבירה, שמעתי לא מעט תיאורים על נשימת אוג'יי ואף ניסיתי לתרגלה לא פעם אבל אף פעם לא באמת הרגשתי שהצלחתי להבין מה לעשותת שם במיתירי הקול (להרחיב, להצר) ואיזה קול בדיוק
צריך לצאת לי ...(:
אשמח מאוד אם תהיי זו שתצליח להסביר לי איך .

הי גבינית
אשמח מאוד אם תהיי זו שתצליח להסביר לי איך
לכבוד יהיה לי. (-:
מוזמנת לכתוב לי "במייל" [email protected] ואולי נוכל לתאם שיחה ואפילו פגישה קצרה (מה שכמובן יבהיר באופן הטוב ביותר את הדברים), במידה ואנחנו גרות קרוב.
שבת מצויינת בינתיים
ליאת @}

זו הייתי אני למעלה (-:

היי גבינית
אם את מעוניינת
שיטת פאולה יכולה לענות לצרכיך כפי שתארת כאן
לא יכולה להמליץ על עצמי , אך יכולה להפנות אותך
לקבל המלצות כאן באתר
כמו כן אפשר למצוא מורה מתאים/מה דרך הדף

פיצקה שלי ניגשת, מרימה חולצה וחושפת את הבטן העגולה שלי. מניחה אוזן קטנה על הפופיק המתוח, מקשיבה.
מצייצת משהו מתוק ולא ברור. ואז חוזרת להסתכל על הפופיק ברוב ריכוז.
"חופרת" בארבע אצבעות קטנות בפופיק ומוציאה תינוק דימיוני, זעיר וקטנטן, כזה שמתאים בקלות בין אצבע ואגודל. מסתכלת עליו.
מסתכלת עליי. מחייכת.
מקבלת חיבוק ארוך ואלף נשיקות על כל חלק בפרצוף החמוד שלה.
אני מאוהבת.

בעקבות ההמלצה של אפרת מ, קבעתי טיפול של קרניו סקראל (שמישהו יעשה טובה ויתרגם את הדבר הזה לעיברית (-:)
לא ממש ידעתי למה אני הולכת. המטפל גם לא הכביר מילים בטלפון למרות שניסיתי לחקור קצת.
הוא גם לא הראה רצון להסביר יותר מדי בתחילת הפגישה... אמר שחבל על הזמן של הטיפול. טוב. גם ככה עדיף לחוות את החוויה מלדבר עליה. לא ?

אני שוכבת על מיטת הטיפולים. כרית אחת מתחת לראש, אחת מתחת לברכיים. הוא מתחיל. מחזיק לי את פרק כף היד (כאילו מודד לי דופק) וזרוע. נושם. אח"כ מכניס כפות ידיים מתחת לאזור האגן
מוצא את המיקום שלו, נשאר, נושם. ואני מחכה לאיזה לחיצה, לאיזה סיבוב, לאיזו מניפולציה. כלום. (ככה זה כשלא יודעים למה לצפות)
ואח"כ רגל, ויד, וראש, ושוב יד ורגל ואגן וככה הלאה... שעה ארוכה.
חייבת להודות שבאמצע אפילו קצת השתעממתי.
בסוף הטיפול חקרתי אותו עוד קצת. הפעם הוא היה קצת יותר אינפורמטיבי. על טיב הטיפול אנרגטי, פיזי או מה בעצם. מה הוא הרגיש אצלי וכו'

קשה להגיד שהכימיה בנינו פרחה, או שלגמרי הבנו אחד את השניה... מה שבד"כ לא עושה לי חשק לחזור אבל...
מי יודע.
בנתיים נותנת לגוף להמשיך ולתקן את עצמו (הוא הסביר שהוא עושה חמישים אחוז מהעבודה, מהדרך ... כדי לתת לגוף לעשות בעצמו את שאר הדרך), להתכוונן מחדש לנתיבים הבריאים והטבעיים.

ימים יגידו אם הטיפול עזר.

אשמח לעוד המלצות. לטיפולים גופניים, נפשיים, מחזקים, מרפאים , שיוכלו ללמד אותי ואת הגוף שבו אני שוכנת משהו על המקום שלנו ואיך להמשיך מכאן ולפרוח...
לכיוון הלידה.

מתחילה להתרגש לקראת הלידה. עוד יש המון זמן...אבל, מתחילה.
בשבוע הבא מתחילה ללמוד היפנוזה באופן פרטי. מקווה שאוכל להתהפנט בקלות וללמוד את הטכניקות שיכניסו אותי למצב רגוע ורפוי במהירות.
מאוד מאוד סקרנית לדעת איך זה ירגיש.. ומה יצליח לתת לי את הביטחון שאכן בזמן צירים אני אוכל להשאר מרוכזת, מפוקסת ובעיקר רגועה.

כמו כן, מתחילה להיות סקרנית יותר ויותר לגבי העובר הזה שגדל אצלי בבטן, מי הוא ואיך הוא יהיה... כל כך קשה לי לדמיין.

_אשמח לעוד המלצות. לטיפולים גופניים, נפשיים, מחזקים, מרפאים , שיוכלו ללמד אותי ואת הגוף שבו אני שוכנת משהו על המקום שלנו ואיך להמשיך מכאן ולפרוח...
לכיוון הלידה._
מיכל ביאל
ממליצה בחום מהיכרות אישית ארוכה. אישה מקסימה עם ארגז כלים גדול ומרתק. (-:

אה... ובסוף לא דיברנו לגבי האוג'יי...
קיבלת את המייל שעניתי לך?

היי גבירה, את ממש בסדר את ! כן, קיבלתי את המייל. ותיכננתי להתקשר איזה 3, 4 (אלף ) פעמים.... כמובן שלא מצאתי את הזמן הפנוי
אבל מה שכן... הצלחתי לנסות ולתרגל בעצמי את הנשימה ואפילו נדמה לי שהצלחתי (!) זה באמת מאפשר לקחת נשימה יותר ארוכה, די מדליק
בטוחה שאתקשר אלייך בסוף בכל זאת..
תודה!

אחלה (-:

שליחה על ידי damcho* » 23 יוני 2009, 21:26

שלום גבינית,
גם אני בטרימסטר שלישי ומתכננת לידת בית. יכולה להזדהות עם תאוריך, למרות שבישילי זה ההריון הראשון.
אני מנסה לארגן לי ולחברותי ההרות פגישה עם מדריכת דמיון מודרך. המטרה היא לרכוש כלי יפה זה כהכנה ללידה ואולי אף להיעזר בו בלידה. אם זה נשמע לך מעניין, את מוזמנת להיות בקשר במייל noadamcho בהוטמייל דוט קו.

בלי ששמתי לב הגיע לו הטרימסטר השלישי (ותודה ל damcho שהעירה את תשומת ליבי (-: )
באמת התחלתי להרגיש כבדה יותר...
התנועות כבר פחות חלקות, הקימה, הישיבה בלי להוציא אויר ולהיאנח מתחילות להיות מאתגרות יותר
שלא לדבר על סקס.
גם לא מרגישה סקסית במיוחד עם הגבעה הזו באמצע הגוף שלי... גם כל תנועות האגן לא באות אלי בקלות כמו פעם, אז יש שם הרבה קולות שאני עושה שלא ממש באים מהנאה צרופה...
ובכלל העובר זז כל כך הרבה תוך כדי שנורא קשה לי לשמור על ריכוז במה שקורה בחוץ, ביני ובין אהובי.
ויש עוד די הרבה זמן עד סוף ההריון... לפחות חודשיים. וואו, זה המון זמן. ואני רק אלך ואגדל ... מחשבות מדכאות משהו.

טוב, מחשבות טובות. יש כאלו.
אני מאוד אוהבת להסתכל על עצמי במראה בימים אלו. במיוחד כשאני יוצאת מהמקלחת. יש משהו מאוד יפה בגוף ההריוני הזה
בטן עגולה, שדיים מלאים, ירכיים מלאות יותר. אני אוהבת את הגוף שלי מאוד.

(ז"א כשאני מסתכלת עליו ככה ולא בסיטואציה מינית ,שאז כאמור אני מרגישה כמו לוויתן על החוף).

אז הטרימסטר השלישי בהחלט כאן ואיתו בעיות מהתחת. ולא ארחיב.
חוץ מזה, בבדיקת אחות שגרתית גיליתי היום שיש לי לחץ דם נמוך מאוד (80 על 40 ??) לפי המבט של האחות היא ציפתה ממני להתעלף בו במקום, רק כי המספרים התאימו...
(להתעלפות ז"א).
אז התחלתי לשתות יותר מים.

מישהו יכול להמליץ על מטפל/ת ב שיטת פאולה ?
חשבתי לנסות.

אז הטרימסטר השלישי בהחלט כאן ואיתו בעיות מהתחת. ולא ארחיב
אם את לוקחת ברזל סינטטי, רוב הסיכויים שבעקבותיו יתחילו להתפתח בעיות מהתחת.
מעבר לברזל טבעי, בשילוב עם נשימה נכונה ואיסוף נכון של שרירי קרקעית האגן יכולים לפתור את שתי הבעיות המרכזיות מהתחת שאני יכולה לחשוב עליהן (-:

דווקא כל מה שיוצא משם הוא מאוד בסדר. הברזל לא השפיע לרעה.
אין עצירויות, התאמצויות וכו'
זה משהו שהבאתי איתי מההריון הראשון (ובעיקר מהלידה, שם היו המווון לחיצות מיותרות). הרוב הסתדר עם הזמן...
אבל עכשיו עם כל הנטייה של הגוף להתרחב, לשחרר וכו' הכל צונח שוב.
דווקא מתרגלת הרבה את שרירי רצפת האגן
ובימים אלה אפשר למצוא אותי הרבה על הראש (או על הכתפיים) מתרגלת ספציפית גם את המולה בהנדא (ככה כותבים את זה ?)
בנתיים זה לא עושה על הגוף שלי שום רושם.

ובימים אלה אפשר למצוא אותי הרבה על הראש (או על הכתפיים)
אוקיי.. אני מניחה שיש לך ניסיון עבר עם זה, אחרת כדאי לברר אם אכן את נמצאת בתנוחה שמומלצת לך כרגע.
מתרגלת ספציפית גם את המולה בהנדא (ככה כותבים את זה ?)
כן, ככה כותבים עם זה (-:
בנתיים זה לא עושה על הגוף שלי שום רושם.
כאמור קשה וירטואלית להבין בדיוק מה הבעיה ואיך בדיוק מתבצע התרגול שלך,
אבל בגדול, השילוב של איסוף מולה בנדהא ביחד עם נשימה נכונה (כלומר, היכולת לשחרר אותה מעט בשאיפה ולאסוף אותה בנשיפה), ביחד עם תרגילים מסויימים שמעסים את מערכת העיכול עם הסרעפת מלמעלה והמולה בנדהא מלמטה, מאפשרים לגוף להשתמש בתנועה הפיסיולוגית הטבעית שלו כדי למנוע צניחות ולתמוך באיברי האגן מחד ומאידך, להשתמש במינימום לחיצות מיותרות.

ואני חושבת, שמה שנכון ביותר עבורך הוא לראות את הדברים וללמוד אותם על עצמך בפועל מתוך לימוד פנים אל פנים (לפחות בפעמים הראשונות), מאשר להסתמך במאה אחוז רק על מה שכתוב כאן (-:

חייבת להתוודות. אני גבינית, ואני מכורה לסרטוני לידה. (אוהבים אותך גבינית !)
אני חושבת שראיתי כמעט כל סרטון שקיים ברשת.
סרטי לידה טבעית, ביבשה, בים, בבריכה גדולה, בבריכה קטנה, לידות פחות טבעיות, לידות עם היפנוזה, לידות עם שירה, לידות עם צעקות
עם מלווה, בלי מלווה, באנגלית, בעברית, בספרדית... היום הגעתי למצב שראיתי אפילו לידה של פיל (פילון) !!!
!

זו אולי הדרך שלי לנסות להיות מוכנה יותר. טיפשי , אה ?
הרי אין שום קשר בין הלידות האלה והלידה שתהיה לי.
מנסה להחדיר למוח שלי, לתת ההכרה אם תרצו, שלידה זה טבעי, שלא משנה מה המוצא, השפה, הגיל, התנאים, בסוף הגוף עושה (ותמיד יודע הכי טוב!) לעשות את העבודה
כן. זה הרעיון.

אני כותבת פה את התסריט שלי ללידה שתהיה לי. התסריט הכי ורוד, הכי יפה, הכי אידאלי. אני אוציא את זה אפילו שהציניות שלי, החוסר אמונה שלי במה שאני כותבת גדול מאוד.
אבל אני ארשה לעצמי להוציא את זה החוצה. אז מה ? אז כתבתי תסריט דמיוני ...

אני חייבת להרשות לעצמי, למצוא מקום למחשבות הטובות. חייבת להתחיל איפשהו. משהו עוצר אותי.

למה אני מפחדת לקוות ? כי פעם שעברה באתי עם הרבה תקוות והכל התנפץ ?

הלב שלי מאמין באמת ובתמים בעניין של ליצור מציאות. לדמיין ולחשוב חיובי, הרבה חיובי, כל הזמן. אבל הראש - הראש המנתח, המבקר - הוא מפריע !

חייבת לנטרל את ההמיספרה השמאלית. המיספרה שמאלית ראי עצמך משוחררת מתפקידך למשך הדקות הקרובות.

תסריט הלידה שלי:

הגלים (וכך הם יקראו מעתה ועד עולם) מתחילים בערך בשעה 3 אחה"צ. אני ישנה במיטה עם קטינה כמו שאנחנו עושות בהרבה אחרי צוהוריימים.
בהתחלה אני לא בטוחה שזה זה. אז אני רק שוכבת במיטה ומתבוננת בשקט פנימה. נושמת.
מנסה לתזמן את מה שזה לא יהיה.
קטינה ישנה לידי , משרה עליי משלוותה הפעוטית המנמנמת.
יש בי התרגשות מסויימת אבל אני נשארת שלווה ומרוכזת.

הגלים באים כל עשר דקות עד רבע שעה. אני מצליחה לתזמן שלושה לפני שקטינה מתעוררת.

השעה בערך עשרים לארבע. אני מחליטה שלא להתקשר לאהובי (שיוצא בדר"כ ברכבת של ארבע וחצי) שאמור להגיע בסביבות חמש וחצי.
בנתיים, אוכלים ארטיק במרפסת. עם כל גל קטן שמגיע אני נושמת נשימה ארוכה ארוכה ודקה, ממלאה את הבטן כמו שתרגלתי הרבה במהלך ההריון ומשתדלת להרפות את הגוף .... גם נשיפות ארוכות באות בסוף כל שאיפה ארוכה.

עד שאהובי מגיע, אין שינוי משמעותי ב"גובה הגלים". אני מיידעת אותו שייתכן ויש התחלה של משהו. הוא מתרגש. פעם שעברה הגלים התקדמו ממש מהר (יחסית ללידה ראשונה) והפכו אפקטיביים
וגבוהים בתוך שעות ספורות.

אחרי התייעצות קלה אנחנו מחליטים להתקשר לאימא שלו (שאמורה להיות עם קטינה בצורה זו אחרת ) בזמן הלידה. רק כדי ליידע אותה שתהיה בכוננות. עדיין לא להגיע , אבל גם לא לצאת לבלות (:

ממשיכים את הערב די כרגיל, אהובי קצת עובד בגינה, מכינים ארוחת ערב, מקלחת לקטינה ... בנתיים הגלים הופכים גבוהים יותר.. מדי פעם כשמגיע גל, אני מתכנסת בעצמי, מרפה. משתדלת לשמור על חיוך, מבפנים ומבחוץ

בערך בשמונה מתקשרים למיילדת, להודיע שהגלים מגיעים בהפרשים די קטנים 5 דקות בערך.

היא גרה לא מאוד רחוק, אומרת שתגיע תוך שעה.

אני משכיבה את קטינה במיטה ומקריאה לה סיפור (עם הפסקות ) קשה לה לקבל את זה אבל היא מתמודדת.

בנתיים אהובי מתחיל להכין את הבריכה במרכז הסלון... מנפח, מעביר צינור דרך החלון וממלא אותה באופן חלקי ... לפחות את החלק של המים הקרים.

אח"כ מתפנה לשבת לידי ועזור לי עם טכניקות ההרפיה שלמדנו יחד.
אני מרגישה כל דבר שקורה לי בגוף אבל זוכרת להרפות כל הזמן ולשנן משפטים שעוזרים לי להשאר מפוקסת ורגועה ולכן התחושה היא של לחץ במקרה הכי "גרוע".

הגלים מגיעים עכשיו בהפרשים קטנים עוד יותר. מאחר וביקשתי מאהובי שלא ידבר איתי במספרים תוך כדי (חלק מלנטרל את ההמיספרה השמאלית) אני לא יודעת בדיוק.
אבל מרגישה שהם כבר יותר קרובים.
בתשע ומשהו המיילדת מגיעה. אהובי יוצא לעזור לה עם הדברים.
כשהיא מגיעה, תחושת הביטחון שלי רק עולה. אני ממשיכה לשנן לעצמי בראש משפטים שנוסכים בי בטחון ומזכירים לי שהתינוק בדרך והגוף שלי יודע את העבודה.

העובדה שאני רפויה כל כך אולי קצת מבלבלת את המיילדת שבטוחה שהגלים הפסיקו. אבל אהובי שיודע "לקרוא" אותי, יודע להגיד לה בדיוק מתי מגיע גל . כשהגל עובר גם אני הופכת יותר
תקשורתית ויכולה לדווח מה שלומי.

אנחנו מחליטים שלא לבדוק התקדמות בנתיים (שוב, כדי לא לבלבל את הראש עם מספרים שבסופו של דבר אינם רלוונטים לחוויה של הלידה עצמה, לא ליולדת בכל מקרה).

אהובי מכין בנתיים קפה ותה ואני יכולה לשמוע אותם מפטפטים להם במטבח.
אני שוכבת על הספה בסלון ומרשה לעצמי להוציא קולות נמוכים כשהדבר מרגיש לי נכון.

אהובי עוזר לי בהשאות שונות, כולל עיוות של תחושת הזמן... כלומר גורם לי להאמין שכל 20 דקות שעוברות ירגישו כמו 5.

ולכן אני לא באמת יודעת כמה זמן עבר. אבל באיזשהו שלב אנחנו מחליטים לבדוק פתיחה כדי לראות אם כבר אפשר להכנס למים.

המיילדת בודקת ומודיעה שבהחלט אפשר להכנס לבריכה (בדיעבד אהובי מספר לי שהפתיחה היתה 7 ס"מ!)

כמה דקות אח"כ כשכל המים רותחים על הגז ונשפכים אחר כבוד לבריכה, אני שוקעת לי פנימה ומרגישה כמו דג במים.
החיוך שלי רק הולך וגדל. הרבה יותר קל להרפות במים. התחושה של משהו שעוטף , של ההדהוד של הרחם אל תוך החומר הדחוס הזה שנקרא מים, מקל מאוד על תחושת הגלים.

אני נשענת קדימה על מגבת שמונחת על דופן הבריכה. אהובי מעביר אצבעות בעיסוי נעים לאורך הגב מלמטה למעלה. לוקח ממני חלק מן הלחץ שעובר בי בזמן הגלים. שעכשיו כבר די ממשיכים זה את זה.

המיילדת מזכירה לי לעשות קולות נמוכים עם פה פתוח ואני מנסה. תוך כמה דקות אני נכנסת עם עצמי לטרנס של קולות ארוכיייייים ארוכייייים מן שירה פרההיסטורית כזו בלי מילים.

ואז מגיעה תחושה של לחץ חדש. לכיוון עצם הזנב ומטה.
אז אני מרשה למיילדת לבדוק שוב את הפתיחה. אני כמעט בפתיחה מלאה.
עוד כמה דקות (אל תשאלו אותי כמה) אולי 20 ...
ותחושת הלחץ לא משאירה מקום לספק. הגוף מבקש להוציא את התינוק שלי לאויר העולם. זה הזמן הוא אומר לי ואני לא מתנגדת.
רק נושמת נשימות חדשות. נושפת את התינוק שלי מטה

רוב הזמן העיניים שלי בכלל עצומות, לא רוצה לאבד מהריכוז הזה שכל כך עוזר לי
אני מרגישה את הראש מגיע לכיתור ובורח חזרה, פעמיים או שלוש. ואז נשאר שם. אהובי מלטף לי את השיער ומזכיר לי שזה ממש הסוף
עוד ציר אחד והראש יוצא. מחכים לציר הבא להוציא את שאר הגוף. אני מעבירה את התינוק בין הרגליים ומתיישבת , נשענת על הדופן שממול
מחבקת את התינוק אליי , חיבוק ארוך. הדמעות כבר בדרך, שוטפות הכל מבפנים
ורק אז אני מעיזה להסתכל...
זו בת !
אני מביטה באהובי. הוא ידע כל הזמן. אני זו שביקשתי לא לדעת כל תקופת ההריון.
לפי המבט שלי הוא יודע שאני הכי מאושרת.

מתנשקים ארוכות.. אחד עם השני, עם השניה.

אני שואלת מה השעה. 2 וחצי אחר חצות. שוקלת אם להעיר עכשיו את קטינה. אך למרות ההתרגשות הגדולה מחליטים בסוף שלא.
חבל הטבור מפסיק לפעום ואהובי מסכים לחתוך אותו למרות שהביע התנגדות (לא ברורה) כשדיברנו על כך , בזמן ההריון.

בעזרתם האדיבה שלו ושל המיילדת אני יוצאת מן המים אל היבשה, עטופה במגבת, חווה גל נוסף והשילייה יוצאת.
המיילדת מניחה אותה בקערה שהכנו מראש, בודקת אותה היטב ומודיעה שהיא שלמה ויפה.

מתיישבת על הספה שרופדה היטב במגבות וסדינים, מניקה את הקטינה (הבאמת קטנה) החדשה של הבית.
שנתיים ורבע של הנקה משתלמות ואני מגלה שלא שכחתי כלום. מניקה אותה בהנאה וממשיכה לדמוע מהתרגשות.

טוב, נגיד שבשביל פעם ראשונה הסיפור הפנטסטי הזה מספיק... אני מאוד מרוצה.
ונאמר אמן.

ביקור אצל פיזיוטרפיסטית לשיקום רצפת האגן בשיטת האוסטאופתיה (היש שם מפוצץ מזה ?)
דבר ראשון בוחנת את היציבה... ומתקנת.
בודקת את תקינות הרצועות שמחזיקות את הבטן מבפנוכו, נראה תקין
בדיקה פנימית לבדוק את שלום הנרתיק , הצלקת שהשאירה הלידה הראשונה ובכלל מה מידת הטראומה שהשאירה שהייה של שלוש שעות של תינוק בתעלת הלידה שלי.
אז מסתבר שפחות נורא ממה שחשבתי

אמנם רצפת האגן מעט חלשה אבל שום דבר לא קורס או נופל או דברים מפחידים שכאלה.
קיבלתי הנחיות מצויינות שיקלו על כאבי האגן שלי (שאני סוף סוף מבינה ממה הם נובעים) והנחיות עוד יותר מצויינות לזמן הצירים והלידה.

עכשיו רק נשאר לטפל בתוכ'ס גשעפט... הממליס היר איי קאם !

חוששת שמא כל מה שאני עושה לא מספיק.
שברגע האמת הכל יתמסמס וייעלם לי. כל תרגולי ההרפיה, כל הסוגסטיות, כל התרגולים הגופניים, הקריאה, הדמיון, המחשבות הטובות... שהכל ייעלם
וכל מה שיישאר זה אני והפחד
שתחזור שוב ההרגשה שאני לבד, ושאין מי שיעזור לי לעבור את זה.
שזה הכל תלוי רק בי ושאין לי את הכוחות

חלושס חלושס חלושס (סתם כדי שאני לא אשכח שגם זה קרה).

אני עדיין עוקבת ומזדהה מאד.
שתחזור שוב ההרגשה שאני לבד, ושאין מי שיעזור לי לעבור את זה.
זו גם התמצית של הפחד שלי.
(אני סקרנית - באיזה שבוע את?).

עכשיו קראתי באחד הדפים, נדמה לי כמה ילדים משפט מקסים על כך שכשנולד ילד נוסף
הלב לא מתחלק אלא מתרחב...
ואני חושבת לעצמי - א י ז ה כייף !! כי כבר עכשיו (עם קטינה אחת באמתחתי) אני מרגישה כל כך ברת מזל
מרגישה שהלב שלי פשוט מתפקע מאהבה, אז לחשוב שזה עוד יגדל ויתעצם
ת-ע-נ-ו-ג (-:

מרגישה שהלב שלי פשוט מתפקע מאהבה, אז לחשוב שזה עוד יגדל ויתעצם
לגמרי.
לפעמים אני תוהה איך זה בכלל אפשרי, ולפעמים אני כבר מרגישה את זה מתחיל לקרות. מתחילה להירקם לה אהבה אחרת, לא במקום זו הגדולה שיש, אלא בנוסף.
כיף לנו!
(אני ב-38...)

עינת, תודה שאת קוראת.
שמחה בשבילך על שאת כבר מרגישה את זה מתחיל לקרות... זה נפלא !!
בשבילי זה בנתיים סוריאליסטי מדי, לא מצליחה לדמיין (אפילו שזה כבר קרה ממש מול עיניי) יצור קטן
שגדל להיות בן אדם שלם ונפלא. פשוט לא מצליחה לדמיין איזה מן בן אדם הוא יהיה.
<גבינית מתוודה שהיא ממש לא טובה בלדמיין>

ימים מעייפים. החום של יולי מעיק נורא (לא זוכרת עוד קיץ שבו סבלתי ככה) הכל דביק ומעייף וקשה שבעתיים
גם העובדה שאישי היקר נמצא בחו"ל ודאי לא מועילה לסיטואציה

יש איזשהו תסכול מזה שאני לא באמת מאמינה/מבינה/ מפנימה שאני תיכף באמצע חודש שמיני
ומצפה מעצמי להתנהל כאילו אני בכלל לא בהריון...

מנסה להחזיק איזה פאסון לא ברור. לנהל את הכל כאילו יש לי עזרה (כשאין לי), כאילו יש לי כוח (כשאין לי)
וכאילו הכל בסדר (ולא הכל בסדר !)

מגרשת את הדמעות כי אין לי למי לבכות עכשיו,
נושמת עמוק
והולכת לישון.

אתמול. בדיקה שגרתית לגמרי אצל רופא הנשים. עוד אולטראסאונד, עוד הפניה לבדיקות שגרתיות, דם, שתן, צפרדע, כינים... (-:
אבל לא, הרופא בודק באולטראסאונד את העובר, את היקף הראש כמו תמיד, ואז את הבטן... ומשהו לא מסתדר לו. הגודל של הבטן לא מתאים לשבוע של ההריון (הייתם מאמינים? העובר שלי לא קיבל את החוזר שמודיע לו בדיוק באיזה גודל הוא צריך להיות השבוע !!!) אז הוא ממשיך לבדוק עוד דברים כמו אורך עצם הירך, כמות מי שפיר וכו' כדי לקבל אינדיקציה אם הכל בסדר או שמא יש איזו "בעיה".

ובשל הממצא הזה הוא מחליט לשלוח אותי לעשות מוניטור (שזה מבחינתי משהו שנשים אחרות עושות כשהן בהריון ומעולם לא חשבתי שגם אני אגיע לעשות ...)
הוא מודיע חגיגית שפעם בשבוע אני צריכה להגיע לקופ"ח ולשבת עם המוניטור לחצי שעה של התייחדות. אני די בהלם מנסה להבין על מה ולמה קיבלתי את העונש הזה עכשיו
ומה בדיוק הבעיה ואיך המוניטור הזה יפתור אותה

ואחרי שהשתכנעתי שכוונותיו טובות והוא רוצה תינוק בריא ולידת בית תקינה עבורי. אני עוזבת את המרפאה שלו ושמה פעמיי לכיוון קופ"ח שנמצאת ממש לא רחוק. בידי ההפניה ובליבי אבן גדולה שלא לומר סלע.
מקבלים אותי, מחברים אותי למוניטור, דהרות של סוסים נשמעות ברקע (שבמהלך החצי שעה הקרובה ישמעו לי כמו הרבה דברים אחרים) ואני מחליטה בליבי לנצל את הזמן השקט הזה מאחורי הוילון
כדי לתרגל קצת מדיטציה והרפיה ומחשבות טובות. בתום הזמן אני מחכה בחוץ לגזר הדין של הרופא... האחות הנחמדה יוצאת ומגישה לי את הדף (ממש האוסקר בחיי) ואומרת שלמרות שהמוניטור יצא בסדר הרופא החליט שאני צריכה להגיע למוניטור פעמיים (!) בשבוע ולא פעם אחת. מאוד הגיוני, נכון ?

אז כמובן שהתקשרתי אליו כשהגעתי הביתה וניסיתי להבין מה עובר עליו. אז הוא הסביר שהם מחפשים האצות בדופק, והיתה אחת בהתחלת המוניטור ואחת בסופו וכל זמן הניטור לא היו עוד האצות.
ושאולי תפסנו את העובר בדיוק כשהוא ישן אבל אין לו דרך לדעת בלה בלה בלה...
ואני מדמיינת את עצמי נשאבת לתוך מערבולת של טמטום ובדיקות מיותרות למשך שבועות שיביאו איתן הרבה חרדה מיותרת והרוצצויות לאישה בחודש תשיעי באמצע אוגוסט ... כי אולי העובר בדיוק ישן ולא היו לו האצות בדופק !!!!!!

לא תופסת את זה פשוט לא תופסת.

אולי אני רגועה מדי. אולי אני מאמינה פחות מדי בכל הנחיצות של הבדיקות האלה. לא יודעת.

אז דיברתי עם המיילדת שלי שכמובן ניסתה להרגיע ולהציע כל מיני הצעות חילופיות במקום המוניטור כמו בדיקת אולטראסאונד נוספת אצל רופא אחר וכו'

אני עדיין שוקלת את צעדי.

תגובות יתקבלו בשמחה.

אין לי משהו מחכים לכתוב, רק

בסה"כ מוניטור.
ואני מדמיינת את עצמי נשאבת לתוך מערבולת של טמטום ובדיקות מיותרות למשך שבועות שיביאו איתן הרבה חרדה מיותרת והרוצצויות לאישה בחודש תשיעי
כמו שכתבת בעצמך - את מדמיינת. תדמייני משהו אחר. לפעמים מוניטור הוא רק מוניטור, לא יותר מזה.

זה לא מוניטור, זה פעמיים בשבוע מוניטור, שזה יכול להגיע גם לתשע פעמים מוניטור (יש מספיק שבועות עד סוף ההריון...)
וזה בכלל לא העניין
כי אני הרי יודעת שברגע שמתחילים לבדוק ולחפש יש גם מה "למצוא". אז פתאום זה נראה חשוד, וההוא נראה בעייתי
ולמה שבעצם לא נעשה זירוז ודי ?
הגזמתי ?
אולי
ואולי בכלל לא.

ויחד עם זאת ובאותה נשימה תודה נגה שאת מאירה את הסיטואציה באור מזוית קצת שונה. זה מאוד עוזר לי. תודה.

אולי הייתי קצת בוטה. אני מתנצלת. הרופא רוצה לוודא שאתם בסדר ואת יודעת שאתם בסדר - הוא לא נמצא בגוף שלך, הוא לא מרגיש את מה שאת מרגישה, זה הופך אותו לפחות בטוח ממך, אבל זה לא אומר שאת צריכה להיות פחות בטוחה בעקבות חוסר הבטחון שלו.
מוניטור זה ההתערבות הכי קטנה שיכולה להיות, גם את זה את יכולה להחליט שאת לא עושה אם את לא רוצה. גם זירוז את לא חייבת לעשות אם את לא רוצה. הכל בידיים שלך, לא של אף אחד אחר.
נכון שהאתר מלא בסיפורי זוועה על התערבויות וזירוזים, ובהיריון האוזן נוטה להקשיב לחריגים ולא לנורמטיבים, אבל זה לא אומר כלום עלייך ועל ההריון שלך.
הצוות הרפואי בכל מקום הוא לטובתך אבל הוא לא בגופך - רק את יודעת מה קורה בגוף שלך ורק את מחליטה מה יקרה אתו.

חוות דעת שניה. פרופ'. מנהל מכון אולטראסאונד בקפלן או משו דומה.
בדק שוב את המדדים של העובר. הכל בסדר. שום חריגות/סטיות מיוחדות מהנורמה

אפשר לוותר על המוניטורים.

איזה יופי!

מרגישה את ההתרגשות מבעבעת. ממש התרגשות כזו עם גולוגולו בבטן כמו לפני מבחן או דייט...
יו........... בן אדם חדש. ח-ד-ש. זה ממש לא נתפס. ז"א הוא/היא כבר קיים, הוא פה. אני מרגישה אותו כל הזמן (בלי עין הרע וכו') אבל הוא עדיין לא באמת כאן.
כי אין לו פנים ואין לו שם ואין לו מין (מבחינתי, עדיין).
וברגע אחד, בעוד לא הרבה ימים, פתאום הוא יהיה כאן. וברגע אחד נהפוך למשפחה אחרת. והוא יהיה חלק בלתי נפרד מאיתנו. כאילו היה כאן תמיד...

לא מצליחה להחזיק את המחשבות האלה לאורך זמן בראש מרוב שזה סוריאליסטי בעיניי.

זה אחד הדברים הנשגבים האלה שאנחנו לא באמת מצליחים להבין, להכיל לכמת.
יצרנו יש מאין.

עינת, תודה על ההשתתפות (-:

לפני כמה ימים נפגשנו עם הדולה שלנו.
הדולה מגיעה כ"עסקת חבילה" עם המיילדת. (אף אחד לא כופה עלינו דבר כמובן, אנחנו יכולים לבחור שלא, אבל חשבנו שעוד זוג ידיים דווקא יכול לעזור).
אפי (שמהר מאוד קיבלה את השם אפי דולה, כי כך היא רשומה בפלאפון של אהובי) מתגלה כבחורה חמודה להפליא. חייכנית, נעימה, בראש טוב (כלומר בראש שלנו... (-:)
השיחה זורמת, היא שואלת הרבה שאלות, אישיות ואחרות, מנסה ללמוד אותנו כמה שיותר מהר. עבודה לא פשוטה.
אני שמחה לשמוע שחלק מהעבודה שהיא מעוניינת לעשות איתי היא עבודה של דמיון מודרך (החלק החלש שלי עד כה) והעצמה

יש הרגשה כזו שהכל לטובה, ושהיקום שלח לי בדיוק את מה שאני צריכה ואת מה שהיה חסר.

היום הוא היום הראשון לחודש התשיעי. בשעה טובה.

לפנות בוקר פיצקה מגיעה למיטה שלנו (כמו שקורה תמיד אם היא לא כבר במיטה שלנו). היא שוכבת ביני ובין אהובי. הוא שואל אותה אם היא צריכה פיפי
והיא עונה שכן. הם הולכים לפשפש. כשהם חוזרים, פיצקה נעמדת מול המיטה ושואלת:"איפה אימא?" ואני, נמצאת בדיוק באותו מקום שבו היא עזבה אותי לפני דקה.
אז אהובי (מצביע עלי) עונה לה: "לא יודע, אולי הליוויתן הזה בלע אותה ". ואני צחקתי כל כך שגם אני הייתי צריכה לקום לפשפש... D-:

< גבינית מטפחת הומור עצמי>.

היום הוא היום הראשון לחודש התשיעי.
ברכות ברכות ברכות

"לא יודע, אולי הליוויתן הזה בלע אותה ".
ח...ח..ח.. חמודים בני המשפחה שלך!!

וואוו איזה יופי את כותבת. מזדהה איתך, שבוע 29.
לא להאמין מה שתקופת ההריון הזו מביאה עימה(הריון ראשון)
הרבה יותר טובה בימים אלו בלקרוא אחרים מאשר לכתוב בעצמי.
שתיהיה לך לידה קלה!

אפי דולה ביקשה שאני אציף פחדים \-:
ממה אני מפחדת ?

אני חושבת שבהקשר של הלידה אני בעיקר מפחדת מהסוף. מזה שהראש לא יצא כמו שקרה בלידה הראשונה, שאני אקרע או חלילה שהמיילדת תצטרך "לעזור"
זה באמת היה הקטע הכי טראומתי בלידה של פיצקה. זו היתה הפעם היחידה בכל הלידה שצרחתי. כמו חיה פצועה.
לכל השאר אני מרגישה שיש לי כלים להתמודדות.

מה עוד, אני מפחדת מאיבוד שליטה. למשל, שאני ארגיש שאני לא יכולה יותר אבל לא ארגיש לגמרי שלמה עם ההחלטות שיבואו בעקבות כך ואז אכנס לאיזה מעגל של חוסר החלטיות, חוסר ודאות
חוסר פוקוס... קשה לי להסביר.
כלומר, אני רוצה להיות בטוחה. לא משנה מה אני אחליט להיות שלמה עם מה שקורה. עם איך שמתפתחים הדברים.

אני אחשוב על זה עוד קצת.

עוד שאלה: במה אני טובה?

במה אני טובה... טוב, נתחיל באיכויות שלא יעזרו לי בכלל בלידה (-:
אני מצלמת לא רע
יש לי יכולות כתיבה כאלה ואחרות
יש לי חוש אסטטי כלשהו
יש לי חוש הומור (הי, זה דווקא יכול לעזור בלידה !)
יש לי את היכולת לזרום ולא להתקע (מנטלית, ריגשית)
יש לי זיכרון קצר (הי, זה אחלה יתרון בלידה !)

נמשיך עוד מעט...

פגישה עם אפי דולה.
תרגלנו קצת דימיון מודרך. הרפיה, טיול מנטלי בתוך הרחם, פגישה מרגשת עם העובר. פתאום אני כבר לא לבד במסע הזה, זה המסע של שנינו. זו ההרגשה שאיתה יצאתי מהסשן הזה.
אני מלווה אותו, הוא איתי. ותיכף נפגשים.

איזה יופי

שיהיה בהצלחה.

אני מרשה לעצמי לסגור פינות. קניתי חיתולים, טיטולים (אקולוגיים !), קרם (אורגני, אלא מה) לטוסיק...
עדיין חסר לי בגד קטנטן ונעים והכי ראשון (-: לאדון/גברת. יש לי מקטינה אבל ככה בשביל ההתרגשות, בא לי בגד חדש חדש, כמו הילד...

עוד פגישה עם המיילדת התבטלה, שוב היא נכנסה ללידה.
אולי זה לטובה. יש רגעים שאני מרגישה שאני מתכוננת מדי ללידה הזו (אם יש דבר כזה להתכונן יותר מדי).
מרגישה כבר חסרת מנוחה. יש עוד בערך שבועיים וחצי על התאריך המשוער. לא יכולה לדמיין שאני באמת אגיע לשם. (את קטינה ילדתי לפני התל"מ).
מסביבי סיפורי לידה טריים של חברות, לידות קצרות, נהדרות, מעצימות... מה שרק מעצים אצלי את חוסר הסבלנות.

אתמול פגישה עם המיילדת והדולה יחד. או כמו שאני ניסחתי את זה "התכנסנו לעשות קולות". קצת לבחון תנוחות, קולות, אבל בעיקר לקשקש
היה לי חשוב לראות אותן יחד אחרי שפגשתי כל אחת מהן לחוד. אינטראקציה מוצלחת בהחלט !
קיבלתי משתיהן הרבה אנרגיות טובות וביטחון.

והיום... הבטן מתחילה להתרגש. כל מיני התכווצויות, לחצים ואחרים.
נראה לאן זה מתפתח.

בטח עד שאני אלד האתר יצא לחופשה שלו אז מי שקורא יוכל לקרוא את סיפור הלידה רק אחרי שהאתר יחזור מחופשתו.
(ציר ?!)
ממש לידה ב LIVE
(-:

בטח עד שאני אלד האתר יצא לחופשה
אם זה מה שיקרה אז שיהיה בהצלחה, ושגם לך תהיה לידה קצרה, נהדרת ומעצימה (-:

העידכון האחרון שלי פה למעלה אכן היה האחרון שבו הייתי בהריון (:
בשעה 18:55 (כלומר 4 שעות אחרי שכתבתי) כבר הייתי "אחרי"

ואם מעניין אתכם לקרוא אתם מוזמנים ל איך הפכתי אימא לשתיים סיפור לידה