ים של טורכיז

אחרי כמה חודשים של קריאה בשקיקה של האתר המיוחד הזה,החלטתי גם לכתוב...
אז פותחת
דף בית אישי עם מילותיו הנפלאות של אהוד בנאי.

השביל הזה מתחיל כאן
בין סניף בנק למעין.
לא סלול
לא תמיד מסומן
השביל הזה מתחיל כאן.
חוצה את העיר עולה על ההר
ממשיך על הים ממשיך גם מחר
חותך באויר בין הבתים
יוצא אל האור אל חיים חדשים.
לך עליו
עלה עליו עכשיו.
מלאכי ציפורים מעליך מלווים את צעדיך
מרחוק נדלק אור
אל תסטה כדי שתוכל לחזור.

איזה כיף שזה עובד ואכן מופיע דך בית שלי, כמו נס קטן.
אני עדיין לא סגורה לגבי מתי צריך לשים את הקו התחתון בין המילים,והאם העובדה ששם דף הבית והכינוי שלי זהים זה טוב או לא.

וכאילו כבר יש בי מיליון תילי מילים להכתב, שרוצות לצאת אל האור לחיים חדשים ....
רוצה להציג את עצמי אבל בלי הגדרות פורמליות כאלו ואחרות.
רוצה לתת למילים דרור, לעצמי, לקול הפנימי שלפעמים כ"כ חנוק .
אוהבת ליצור בכל מיני אופנים, אוהבת מאד את החי והצומח. מחפשת שלוות נפש ורוגע פנימי.
הצהוב פה אומר לי " בין השורות כתובות המילים ". זה יפה ומתאים לדף בית חדש. אני שמחה על הצעד הזה, לפתוח לי בית, פתח חדש להתקרבות לעצמי ולאחרים.

ממשיכה לכתוב אחרי די הרבה זמן שלא, והצהוב אומר לי - הכל בתואם מושלם -אז כנראה שזהו הזמן הנכון באמת.
שבת נפלאה אחרי שבוע קשה ומתיש, ממש מכלה את האנרגיות.
עדיין צריכה להתרגל לקצב שההריון הטרי מכתיב לי, קצב שכולל שינה רבה יותר ועיפות בלתי נשלטת שלעיתים מכעיסה אותי כשאני נאלצת לסיים את יומי בשעות כ"כ מוקדמות ( והקולות התכליתיים שלי- אבל רגע, יש עוד ככ הרבה לעשות, ומה, כבר את נופלת ככה שדודה ), ומצד שני יש משהו נעים בהכנעות הזאת לעיפות שההריון מביא עימו. יודעת שבד"כ לא הייתי מאפשרת לעצמי לנוח ככה באמצע השבוע "סתם".

והנה לפני שבוע חדש. אולי קצת פחות עמוס מקודמו אבל עם הרבה דברים חדשים ומרגשים.
ואני מנסה להזכיר לעצמי- הקשיבי. הקשיבי לגוף ולמה שהוא צריך. בין אם מנוחה או אוכל מסויים או חיבוק או סתם שקט.הקשיבי לקולות שבך, אלו שבשבוע שעבר גילו פתאום איזה בטחון פנימי חדש שהצלחתי להקרין החוצה ואיזו חוויה מעצימה זו היתה עבורי, להיות גם במקום הזה.
כי האמת שהיה שבוע חשוב מאין כמוהו, למרות המותשות והקושי והעייפות.
מה שחסר לי עכשיו זה הסתיו עם הקרירות העוטפת.

ברוכה הבאה!

אני עדיין לא סגורה לגבי מתי צריך לשים את הקו התחתון בין המילים
מלים מחוברות בקו תחתון הן קישור לדף כלשהו באתר.
והאם העובדה ששם דף הבית והכינוי שלי זהים זה טוב או לא.
זה מועיל מאד. מי שירצה לפנות אליך, פשוט ילחץ על הכינוי שלך - שהוא גם קישור לדף הבית שלך.

היי הגעתי לביקור גומלין אצלך

כמה אני אוהבת את השיר שבחרת לראש הדף.
וגם את הכינוי שלך יםשלטורכיז מקסים!
וגם כתבת מילים בדיוק אבל בדיוק כמו שאני הייתי כותבת -
_רוצה להציג את עצמי אבל בלי הגדרות פורמליות כאלו ואחרות.
רוצה לתת למילים דרור, לעצמי, לקול הפנימי שלפעמים כ"כ חנוק .
אוהבת ליצור בכל מיני אופנים, אוהבת מאד את החי והצומח. מחפשת שלוות נפש ורוגע פנימי._
וגם איזו התרגשות הריון טרי. מה שלומך?
שיהיה לך סופשבוע נעים.

אמא של יונת- תודה על העזרה. נורא נעים פה באתר ומשמח אותי שאנשים מגיבים..
אגם יקרה- שמחה מאד מאד על ביקורך ! האמת שעוברים עלי כמה ימים לא קלים סביב כל נושא ההריון ( פתחתי על זה דף אתמול, אם יבוא לך לבקר אני עוד לא יודעת איך עושים קישור, קוראים לדף לקראת אמהות פחדים וספקות , נראה לי שהשם די מרמז על מהותו...).
אבל -מתחיל סופהשבוע ואני מקווה שאצליח קצת להרגע.
מה שלומך את ?

הילדה הפנימית באה לבקר אותי שוב. יש בה כעס ואני אנסה להקשיב.
היא כועסת על התינוק שיגיע, שיתפוס את מקומה. היא מפחדת ששוב לא יראו אותה והיא תעלם.
היא שואלת- אותי לא שמת מספיק במקום הראשון והנה בקרוב יהיה אחר שאליו תקדישי את עצמך, את באמת מוכנה ומסוגלת לזה ? ומה איתי ?
אני מקשיבה לה ורוצה לחבק
היא לא ממש נותנת ובורחת ממני.
אני מבינה שהיא רואה את העולם בשחור או לבן. החויה שלה שאחד תמיד בא על חשבון השני- או אמא וצרכיה, או הילד, אין איזון.

אני מנסה לומר לה עכשיו-מתוקה שלי, זה לא חייב להיות ככה. אני לא אמחק ואשכח את עצמי ואותך בתוכי, לאט לאט נמצא את הדרך.
הפחד שלך כ"כ מובן לי.
נסי לסמוך עלי עכשיו, בבקשה.
אני לא נוטשת, היד שלי מושטת לעברך, אנחנו יחד הרי....

וואו. נגעת אצלי בול בנקודה. חוויה שבכלל לא חשבתי שקיימת בי ופתאום אני מבינה דרך המילים שלך שהפחד הזה לוותר על עצמי באימהות קיים מאוד.

אישהאדמה יקרה,אני מאד חשה את הפחד הזה, ומנגד גם איזושהי משיכה גדולה להיות במקום של אמהות טוטאלית ( לא שאני לגמרי יודעת מה זה אומר ).
הפחד שלי מאד נוכח עכשיו, אם תרצי לחלוק את תחושותייך אני פה..

אני מנסה להבין ממרום גילי המופלג אם את מדברת על הפחד להיות אמא טובה יותר מהאמא שלך?
או פשוט הפחד שהתפקיד "אמא" הו א שווה ל"כבר לא ילדה".
מניסיוני להיות אמא זה אתגר שממלא אותך ומעצים אותך.
בכל מיכשול בתהליך את לומדת יותר על עצמך ומגלה שאת מסוגלת לשמור על עצמך הילדה של האמא שלך,
אם את נאמנה לאינטואיציה שלך ולא מנסה להיכנס ל"נעליה הגדולות של אמא שלך" או יותר קשה ל"נעליה של אמא של בן זוגך"
את מגלה שאת היחידה שהיית יכולה לעבור את האתגר באופן המיוחד שלך.
חבל להיתווכח עם המציאות . את הכי מתאימה להיות האמא של התינוק שלך.

טאו, אין קשר לאמא שלי במקרה הזה.
יותר פחד מלהיות אמא, ממה זה אומר לי, מאיך לא לאבד את עצמי שם ( ועצמי כולל את הילדה הפנימית שבתוכי ), ואיך לתת מקום להכל...
אין לי נעליים להכנס אליהם מעבר לנעליים של הציפיות שלי, או הרצונות, או אפילו הפנטזיה של איזו אמא אני רוצה להיות. ולהאמין בכוחות וביכולות שלי, מה שלעיתים מאד קשה לי לעשות.
אהבתי את המשפט- את הכי מתאימה להיות האמא של התינוק שלך.
תודה !

עדיין מחכה לביוץ..... הריון קודם נקלט מייד. נתחיל יומן הריון? מסתקרנת לאן זה יתפתח.....

יש לי ילדה מקסימה בת שנתיים וחצי חכמה בטירוף, מצחיקה, מדליקה, נראה לי הכי טוב בעולם בשבילה עוד אח או אחות ואני כל הזמן מרגיעה את עצמי שיהיה בסדר, שעם ההריון הזה אני זורמת ונותנת לייקום פשוט להיות. לתחושות שיעלו פשוט לבוא ולחלוף, מעין כלי כזה שיכול לקבל ולשחרר, שהתחושות שיעברו דרכי הלאה במרחב למקום אחר ולזמן אחר. ואז אוכל באופן בריא יותר לשמור על עצמי בריאה בהריון הבא ופשוט להכיל את העובר שעתיד להתפתח לו, אי שם עמוק בבטני.

והיום קל יותר, אפשר לנשום.
ראיתי את הבייביי באולטרסואנד וכל כך התרגשתי ( וגם בנזוגי היה המום ), סוף סוף משהו חיבר אותי להריון הזה. להבנה שזה אמיתי, הפלא הזה שגדל עכשיו בתוכי.
נכון שעוד אין סימנים חיצוניים למה שקורה, עוד אין בטן, רק הציצים קצת גדלו וזה נחמד,אבל פתאום נפל איזה אסימון ש-
וואלה, זה קורה באמת !! ויש לו כבר ידיים ורגליים והכל והוא זז המון, וכל זה בתוכי. ופתאום היתה בי אהבה, ושמחה, הצחקתי את עצמי ששמתי את אחת התמונות של האולטרסאונד בארנק כמו איזה אמא אווזה גאה, בכדי שכל פעם שיתחשק אוכל להביט ולהזכר שכל זה קורה, הילד שלנו הולך וגדל בתוכי וזה נס.

זה באמת נס,
עוד מעט תרגישי את התנועות,זה ממש כיף.
והנס הכי גדול הוא לאחוז אותו בידיים מיד בלידה,אוטוטו....
שיהיה בשעה טובה @}

הי,
אנחנו מתכתבות בדף פשוט וטוב ונחמד לי מאוד שאת מגיבה לי שם ויש דיון...
עכשיו אני קוראת אותך ומבינה למה את עייפה ובמצבי רוח, אז תגידי שאת בהריון!
זה פטור מכל מצבי הרוח, העייפות והבאסות- מותר לך, מותר לך, מותר לך.....
האמת שהריון מעלה כל כך הרבה דברים, מה שלי עזר זה לא לנתח את המצבים ולפטור את זה ב - " הורמונים"....
וזה נכון, אין לנו שליטה על הורמונים, לא כל תחושה היא ישר הזדמנות פרוידיאנית לחיפוש עצמי...
העצה שלי זה- קודם כל תהני, יש הרבה ממה להנות ולהתרגש ודבר שני- קבלי את המצב מותק, מה כבר יש לעשות....? לא?

סגולה תודה על הברכות.
חלקיקה ,ממש גרמת לי לחייך

הממ הלואי ויכולתי לומר שמצבי הרוח והבאסות הם בגלל ההריון,,בואי נאמר שההריון מעצים אותם מאד. אבל הם די חלק ממני, הלהיות "ריגשי" ומליון מצבי רוח מטלטלים.וגם הנטיה שלי לנתח כל דבר. זה כבר האופי
את צודקת שאני צריכה לקבל את המצב, זו המציאות שלי לחצי שנה הקרובה... ההנאה מתחילה ממש עכשיו לדעתי, כשאני יותר מרגישה שאני מעכלת את ההריון וזה מתחיל להרגיש ממשי וגם אני פחות עיפה כבר ( טפו טפו טפו ).

תודה @}
שאת קוראת אצלי וגם משאירה סימן, זה חשוב לי. מסקרן אותי מי עוד עבר בסביבה..
הילד שלנו הולך וגדל בתוכי וזה נס.
כן זה פלא! עוד לא הייתי בהריון אז לא יכולה לחלוק בתחושות משלי, רק יכולה לדמיין איך זה ומתארת לעצמי שזה הרבה יותר ממה שאני יכולה לדמיין.
התחברתי מאד לשיחה שלך עם הילדה הפנימית. לך ולה

לעכל את ההריון... בדיוק כשההקאות פוסקות ואפשר לעכל את האוכל בנינוחות....

כל מיני ימים סוערים עוברים עלי.
דווקא עם ההריון אני מרגישה הרבה יותר בנוח, יותר מעכלת, זה כבר מרגיש חלק ממני, יש בי יותר השלמה וכבר פחות חרדות ופחדים , גם העיפות הולכת ופוחתת וזה כמובן מחזיר אלי את הכוחות.
ועדיין, ימים סוערים שכאלו, גל רודף גל ואני מנסה להבין, לשתוק, לבכות, לקבל. הכל מרגיש קשה.
שוב איזה ילדה פנימית שמנסה לנהל אותי, להכתיב לי ולהשתיק את קול ההגיון, הקול הבוגר שמבין את הקושי שקיים במציאות, קושי שהילדה לא מוכנה לקבל. היא בשלה.
פגועה
נטושה
מאוכזבת
דחויה

כן, היא ממשיכה שוב ושוב לשחזר את חוויות העבר שלה, לא מוכנה להרפות, לנסות משהו אחר. ולי נורא נורא קשה.
מצד אחד מנסה להבין אותה ולתת מקום.
מצד שני רוצה להראות לה שהמציאות לא חייבת להיות ככה, אבל התחושות הרגשיות הרבה יותר חזקות מההגיון או מההסבר.
אפשר לומר שכל מיני דברים שקורים לי לאחרונה לוחצים על פצעים שמתחילים לדמם שוב.

אוהבת את הכתיבה שלך. והתחושות שאת מעלה מזכירות לי את עצמי.

סה"כ סוף שבוע נפלא, אחרי שבועות מתישים, מלאים וגדושים עד שאי אפשר לנשום כמעט.
כמהה כל כך לזמן לעצמי.
סתם לשבת לבהות, ללטף את החתולות, להיות במעין רוגע ללא דחיפות שצריך לעשות את זה וזה וגם זה.
השבת מצאתי כמה רגעים קטנים כאלו וכמה הם מטעינים.
פשוט לנשום, פשוט להיות. בלי צריך, בלי משימות.

ושני דברים שקרו מלמדים אותי שיעור גדול על הקושי שלי להפריד ביני לבין אחרים.ועל כך שאני צריכה לעשות זאת, ללמוד יותר איך, כי כשאני לא, דברים לא טובים מחלחלים לנפשי.
זה התחיל אתמול בארוחה משפחתית ואמי מעלה חששות בשל פגם שיש לי ברחם ואיך הוא ישפיע על ההריון. אני מתעממת איתה שהכל יהיה בסדר ושאני דואגת לעצמי ( ובאמת, אין ממה מה לעשות עכשיו חוץ מלהיות במעקב לקראת סוף ההריון, ברגע שהבנתי את זה הצלחתי קצת להרפות מהחרדות והמחשבות של מה יהיה ).
אבל הלכתי לישון וזה הדהד בתוכי ונכנסתי למחשבות רעות ופחדים , התבאסתי שהיא הצליחה להלחיץ אותי. והאמת, זה לא היא. זה אני. מתקשה להתמודד ואז כל אמירה של אחרים חודרת אלי ומערערת אותי. קצת עצוב לי כי אני כ"כ רוצה להיות במקום האופטימי והרגוע שיודע שההריון הזה בסדר גמור והכל יהיה בסדר. לקח לי כל כך הרבה זמן להגיע למקום הזה ופתאום דברים מתערערים לי.
והיום בןזוגי היה טרוד ולחוץ ושוב הרגשתי איך זה גורם לי להיות באי שקט, למרות שקודם לכן הייתי במצב רוח נפלא ומאד רגוע. כאילו מה שקורה לו, במין קסם, בשניות עובר אלי. ואני לא מבינה למה. הרי אנחנו אנשים נפרדים ,לכל אחד יש את המצבי רוח שלו. למה אני כ"כ מהר נוטה לקחת דברים של אחרים על עצמי ?
עדיין לא חושבת שיש לי את התשובות.

מזדהה עם הרצון להפריד רגשות,לא להיות מושפעת בקלות,אבל גם יודעת היום שכל מה שיש בחוץ הוא רק השתקפות שלי,
וכל רגש שעולה כבר היה אצלי.הם רק מראה בשבילי.

הי, ברוכה הבאה!
באיזה שבוע את? מתי צפויה ללדת?
(והמרגיעון כותב: הציפיות רק לכריות...)

אי שקט גדול. המרגיעון כותב כשהדעת נחה, עולה נחת רוח- מה יניח את דעתך ? כ"כ נכון. והאמת שכרגע כלום לא מניח את דעתי הסוערת.
מנסה לשמוע מוסיקה, אולי קצת יעזור. הדמעות לא פוסקות

רוצה כ"כ להאמין שיהיה טוב. להאמין בתחושת הבטן שלי, וקשה לי נורא.
אני חושבת על נושא המי שפיר. ותחושת הבטן שלי אומרת לא לעשות. אבל, יש הרבה אבל. ואני למעשה לא שלמה עם אף החלטה. וזה קשה כל כך.......
יש בי מקום שאומר- הבדיקות עד כה טובות, התינוקי שלי בסדר גמור. אבל למה אני לא מצליחה להאמין בזה עד הסוף ? למה אני מושפעת מכל החברות שלי שכן עשו מי שפיר ואולי זה יתן לי יותר שלוות נפש ? אפילו קשה לי לכתוב את הדברים באופן ברור.
אני נהיית עצבנית, בן זוגי לא עוזר. קראנו יחד באינרנט. הוא מבין שתחושת הבטן שלי היא לא לעשות ואין לו בעיה עם זה. הוא לא ממש יודע מה לומר לי.

למה, למה כ"כ קשה לי להאמין שהכל בסדר עם התינוקי שלי???
המחשבה הזאת לא מניחה לי.

תינוקי שלי,
עוד לא נולדת וכבר אתה מלמד אותי כ"כ הרבה על עצמי. לפני כמה ימים יצאה לי בטן קטנטנה, גבעה עגולה וחמודה. והאמת, זה מרגיש מוזר..
אני מלטפת אותה ומדמיינת שאתה יכול לחוש את הרוך שבקצות אצבעותיי. זה מוזר ומרגש ושונה, בערך כמו כל ההריון הזה.
אני רוצה לספר לך שעכשיו יותר קל. אני פחות עייפה והסערות הרגשיות פחתו. אני עדיין בוכה הרבה אבל מרגישה שזה טוב לי. בכל מקרה לא נלחמת בזה יותר.
אני מקווה ששקט ונעים לך אצלי בבטן.
אני משתדלת לאכול טוב ולישון הרבה. יש ימים שנדמה לי שאני מרגישה אותך זז אבל אני לא בטוחה. אני ואבא שלך כבר חושבים על שמות בשבילך ומדברים על מה שנקנה ומה צריך ואיך נארגן את הבית. אני כבר מתרגשת !

עומדת בקצה צוק והרוח בגבי.
מזכירה לעצמי לנשום. לנשוף.
שהכל יהיה בסדר, לחפש את העוגן. את השורש שבי, לדעת שהם קיימים.
להאמין בעצמי. זה הקושי הגדול שאני עוברת בימים האחרונים, זה אולי השיעור עכשיו.
להאמין בערך שלי וביכולת שלי לעזור לעצמי, להעניק לי את מה שאני זקוקה לו.
כי עכשיו זה מרגיש כמו חציית נהר סוער ואין מישהו שעוזר ואני צריכה להתמודד עם הנהר הזה בעצמי, מולי, עם האמונה שלי והיכולות שלי והחוזק שלי והחולשות.
ובימים כמו היום הכל מרגיש מעורער, לא יציב, קצת כמו עלה נידף. ואז עולה ההזדקקות שלי באחרים, התלות בהם שהיא לא טובה בד"כ כי אני רוצה להצליח למצוא את המקומות של העוצמה שבי ולא להתלות בלקבל מהאחר.

אתמול הבנתי שאין מספיק נחמה והכלה בחיי. שלמרות שאני לא לבד, משהו מאד חסר לי,צועק בכח. משהו מהותי שעכשיו אני זקוקה לו יותר מתמיד, אולי גם בגלל ההריון. ואני לא יודעת מספיק לנחם את עצמי, אני לא יודעת איך או מה לבקש מאלו שסביבי. וזו הבנה שמכאיבה לי נורא. ומסתכלת....
ואיך, ואיפה נמצא המקום בו אוכל להצליח ללמוד לעשות את הדברים בעצמי ולא רק לצפות מהאחרים ? המקום המלא, שבו יש בי עוצמה ואני סומכת עלי באמת.

הי
כבר כתבתי לך....ואני כותבת שוב.
לא יודעת אם זה מעודד או לא. אבל את חייבת לזכור שהרבה ממה שאנחנו עוברות בהריון זה הורמונלי.
אני לא מנסה להמעיט במה שאת עוברת, ממש לא, רק להזכיר לך שבימים אחרים ( לא בהריון), אולי היית מרגישה אחרת, פחות סוערת, יותר " מחליקה " דברים.
יש לזכור , לשים במודעות, בהכרה שלנו את המצב.
ככה כפי שהוא:
" אני בהריון ועולים דברים"
ולתת להם לעלות, בלי להבהל מהם, או לשפוט את עצמי- למה אני כך וכך, למה אין הכלה וחמלה.
פשוט לתת להם לעלות והם כבר ימצאו את דרכם למקומם בחזרה.
תחזקי את עצמך בתזונה, בשינה טובה, בשתייה מרובה, בכל הויטמינים ( יש תחושות שעולות בגלל מחסור בויטמינים) .
תעשי קצת יוגה להריון, נשימות, הרפייה.
טיולים בים, ביער....
חברות, חברים, אנשים טובים באמצע הדרך.
מה שעושה לך טוב- את מציירת? כותבת? מטפסת על הרים?
אולי חופשה רומנטית עם בן הזוג?
העיקר- תהיי את בשבילך, רכה עם עצמך, מקבלת עצמך,
כי לא משנה מה, את עושה עכשיו את הדבר הכי מופלא בעולם.

_העיקר- תהיי את בשבילך, רכה עם עצמך, מקבלת עצמך,
כי לא משנה מה, את עושה עכשיו את הדבר הכי מופלא בעולם._

הו חלקיקה יקרה כמה ריגשת אותי ..אני כנראה לעיתים שוכחת את זה (ואז מסתכלת ורואה שיש לי בטן...)
אני בהריון ועולים דברים וזה נכון. וצריך שהם יעלו כנראה, ככה אני מאמינה. אבל את כל כך צודקת ונבונה בזה שאני צריכה לא להבהל, לתת להם מקום בלי לשפוט את עצמי. זה כנראה חלק מהקושי.
אולי באמת אני צריכה יותר לחזק את עצמי. אני בתקופה מאד עמוסה ולא מוצאת זמן לעצמי ולדברים שעושים לי טוב ומחזקים וחייבת כנראה לפנות את המקום לזה עכשיו.

קראתי את כל הדף שלך וכל כך הזדהיתי עם חלקים גדולים ממנו.
מה קורה איתך, איך מתקדם? איך מצב הרוח?

אני אמא.
8 ימים שאני אמא. 8 ימים שאתה בעולם הזה, שחר חיי, משנה את סדרי העולם שלי. וכל כך הרבה מחשבות ותחושות מציפות שאני לא בכלל יודעת מאיפה להתחיל, רק מתחילה להקליד והדמעות שוטפות אותי,כמה מעט בכיתי מאז לידתך אני שמה לב פתאום.

נולדת כל כך בפתאומיות. אני, שאם יכולתי לבטל או לחסל את אי הוודאות היתי הראשונה שעושה זאת, ילדתי אותך באופן הכי מפתיע שיכול להיות, בסוף חודש שמיני בלי תיק לידה ולפני שהבית נוקה והדברים סודרו ואני לא הייתי מוכנה ובטח שלא בניתוח חירום ב 2 בלילה .
כנראה שאני עוד לא מעכלת את המסע הזה שהתחיל כשהוציאו אותך מהבטן. ואולי המסע הזה התחיל לגמרי מזמן כשהרגשתי בבטן, ורק בבטן שאני רוצה להיות אמא, שזה צועק ובוער אבל יחד עם זה צועקים גם המון פחדים וחששות וספקות וסימני שאלה. והאמת, נראה לי שהם לא באמת עוזבים הפחדים והחששות רק משנים פוקוס, עכשיו אני מפחדת עליך,שחר שלי, רוצה להמשיך לשמור ולהגן עליך גם עכשיו כשאתה לא בבטן שלי יותר אלא בחוץ חשוף לעולם עם כל הגירויים והטוב שבו ועם הסכנות .לא הייתי מוכנה עדיין להיוולדך אבל מי שאל אותי...
מוזר שאני מתגעגעת להיותך בבטן שלי, שם היית מצונף כמו גור קטן, היינו אחד, קיבלת הכל ממני בלי לבקש, בלי לבכות, בלי להתאמץ. ומהרגע שיצאת ממני- זהו, הנפרדות החלה. הנפרדות שאני מבינה שרק תלך ותגבר עם הזמן. וברור לי בראש שזו הדרך שיש לעבור, להפרד ולתת לך להיות מה שאתה צריך להיות, להתנסות, למצוא את דרכך בעולם ואני הרי תמיד אהיה שם בשבילך לכוון ולסייע ולתמוך כשצריך. ועדיין זה כל כך עצוב לי לחשוב על זה. כואב במקום חדש בלב שלא ידעתי שיש בי.
ואני חושבת שזו אחת הסיבות שכל כך חשוב לי להניק אותך סביב לשעון למרות הקושי . כי אז אנחנו שוב מחוברים, אני שוב מספקת לך את כל מה שאתה צריך ואנחנו במעין איחוד מופלא ואינטימי. זה גורם לי להעריך את הגוף שלי, לא באמת מבינה איך אתה , קטן ומושלם היית בתוך הבטן שלי וצמחת בתוכה. איזה יופי פלאי ונדיר שממעשה האיחוד בין גבר לאשה נוצרים החיים האלו. ואיך למרות הניתוח והקושי של הגוף וההחלמה הקשה החלב נוצר, והדבר היחיד שהרים אותי מהמיטה עם כל כאבי התופת היה הרצון להיות איתך ולהניק אותך.
שחר שלי קטן, יהיה לנו מסע מופלא ביחד. אני בטוחה.

מזל טוב @}
את תראי כמה חזק יהיה עכשיו החיבור בינכם,
האיש שלי תמיד נדהם איך אני והתינוקות שלי הופכים לאחד.
(אח"כ אני מיללת שאני מאבדת את עצמי...שאי אפשר להתקלח או ללכת לשרותים בלי שישמעו קולות מחאה מהגוזל)

בהצלחה בדרך החדשה והיפה שלכם .

וואו, איזו הפתעה. מזל טוב.
זוהי תחילתה של דרך ארוכת שנים, לכל החיים בעצם....
אני מאחלת לכם להנות מהדרך, מכל מה שבא, לאט לאט,
לקחת אויר, לדאוג לעצמך, לפנק את עצמך....ולנוח.
שיהיה בשעה טובה!

אני נכנסת כבר למעין שגרה, בין ביקורי אנשים, ההנקות, הרחצה שלו ( כמה הוא שונא את זה...), החולצות שלי עם כתמי החלב. פתאום נראה כאילו הוא תמיד היה פה. נהיה מובן מאליו לקום בלילות, לחתל אותו על אוטומט, להתמוגג מחדש כשהוא פוקח אלי עינים כחולות יפיפיות.

ערב.
חוזרת מההורים, טעונה ולא רגועה. אין בי כעס אלא עצב גדול. שוב פער בין ההבנה את מה שקורה לבין הרגשות שזה מעורר בי, אי היכולת שלהם לסמוך והכרה שזה לא קשור בכלל אלי, ועדיין. הדמעות נושרות עלי כשלפתע התינוקת שבי מתעוררת. ואין לי מילים בכלל, גם לא עכשיו אחרי כמה שעות, רק תחושה קשה מנשוא של עמידה מעל איזה בור שחור וסמיך שאני עכשיו בקצהו, נזהרת לא ליפול למטה. והדבר היחידי שאני רוצה זה לחזור כבר הביתה, לגבר שלי ולילדי הקט ולחבק אותם הכי חזק שבעולם.
אני מופתעת עד כמה מהר זה קורה, התינוק שלי שמעורר בפנים את התינוקת שהייתי ואת הטיפול ההורי שאני קיבלתי. קשה לי

. אני אמא עכשיו ורוצה לדאוג לו שיהיה הכי טוב שאפשר . נושכת את עצמי בכח אני מתאפקת לא לבכות כשאני מניקה אותו, עוצרת את הדמעות לאחר כך.

והדבר היחידי שאני רוצה זה לחזור כבר הביתה, לגבר שלי ולילדי הקט ולחבק אותם הכי חזק שבעולם.

כי עכשיו אתם יוצרים משפחה חדשה ביחד. וזאת המשפחה שלך.

ראיתי עכשיו שכתבת לי בדף הבית.
אני שבוע 29, מרגישה טוב בכללי.
לפעמים הורמונים גועשים, לפעמים שרירים שנתפסים באמצע הלילה....ברגיל.....
אני נהנית מאוד מהתהליך, מהסבלנות, מזה שלא צריך למהר פתאום, הוא יגיע מתי שיגיע, בזמנו.
אני אוהבת להיות בהריון במיוחד מהסיבה הזאת- שזה תהליך שאין לך נגיעה בזמן שלו, כלומר, את לא יכולה לזרז את העניין...כמו שאנחנו נוטות לחשוב על דברים אחרים בחיים שלנו.
וכאן, יש מין הרפייה כזאת, לא משנה מה אעשה, התוצאה תגיע בזמנה.
וזה אחלה שיעור, מאוד מרגיע, אני בסך הכל " כלי".....
והזמן עובר לו.
שיהיה חג שמח.

חג שמח גם לך חלקיקה יקרה. נורא אוהבת איך שאת מתיחסת לדברים. זה באמת אחד השיעורים שאני למדתי- שאין לי שליטה על ההריון, על מה שקורה בגוף שלי. בהתחלה היה לי מאד קשה עם זה, העלה המון חרדות וקשיים אבל עם הזמן זה היה יותר קל. הבנתי שבאמת מה שיש עכשיו זה להרפות, לתת לגוף ולזמן לעשות את שלהם ( וכמה קשה לנו לעשות את זה !! לי לפחות..גיליתי שאני צריכה שליטה יותר משחשבתי ).

היום אצלי יותר טוב. .
ביטלתי ביקור בבוקר כי חייבת מנוחה אמיתית. עכשיו אני במעין שקט שאחרי, אולי ההקלה שבלכתוב את הדברים, בלהבין שהולכים הלאה, למצוא איזה איזון עדין בין לתת לתחושות שעולות מקום ולא לבטל, להכיר בהן, לבין המציאות העכשווית של כאן ועכשיו- אני והמשפחה הקטנה שלי, ילדי שזקוק לי.
מה שהיה בעבר, מה שהיה בינקותי עדיין מפעם בי. אבל- המציאות חזקה יותר. המציאות היא השקט של ערב החג, הרגליים על השולחן נהנות משמש אפריל, לידן החתולה מתמוגגת, ומטר מממני ישן ילדי הקט. והתמונה הזאת מושלמת ממש, לא צריך בה דבר, שלוות נפש אמיתית שנוגעת לא נוגעת בנימים העדינים של מהותי.שמחה להיות אמא.

את כזאת מקסימה.

נכנסתי לפה כי הניק שלך הדליק אותי,
ופתאום אני רואה שאת כותבת אותי!

באמת ככה בדיוק הרגשתי בעבר עם לידת בכורתי (גם בניתוח חירום)
וחלק גם בהווה (מאז ילדתי, היום הוא בן 2.2, ואני לפני לידה שלישית)

את כותבת ממש יפה.

זה מזכיר לי שיחה עם התינוקת שלי. אמרתי לה שאני פוחדת להיות אימא . אף פעם לא עשיתי את זה.
ואני זקוקה לזמן להתרגל.וזה יהיה בסדר.
ממש הייתה לי חרדת ביצוע רצינית פחדתי להישאר לבד איתה.
היום זה משעשע אותי אבל זה מאוד נפוץ.
זה אומר שאנחנו מבינים את החשיבות של התפקיד.

איזה יופי שאת מודעת לעצמך כל כך ומעודדת את עצמך
אני למדתי לעשות את זה רק בשנה וחצי האחרונות.....

שלום לך, אני שמחה להכיר אותך!

"בתוך ליבי יש צעקה והיא גדולההההה......"
גדולה מאד היום הצעקה. ואפור מאד היום.
הצהוב פה אומר כבד את עצמך וזה הדבר הכי חשוב הרי. למרות שלא כיבדו אותי היום בכלל,ואז זה הבנתי רק עכשיו אחרי הסתובבות עם המועקה והעצב תקוע בגרון שהצליח להשתחרר רק במקלחת עם בכי חנוק וחרישי מדי.

"איש חולם אני וכך היה תמיד. אבל מכיר כבר את דרכי, הדרך לשער הרחמים
חי פעם רק פעם, יש טעם אין טעם עם כח בלי כח
שער הרחמים".
על מי עלי לרחם הלילה ? על הילדה העזובה הפנימית שלא מרפה ממני ? ואותה הרי עלי לכבד בכדי לכבד את עצמי.
על מי עלי לרחם ? על אמא ? שאותה כנראה מעולם לא כיבדו ולכן היא לא מסוגלת לכבד אותי ? ולמרות שאני מבקשת מפורשות ,בדיוק כמו בילדות היא מתעלמת ועושה מה שהיא רוצה בלבד ואני מרגישה שרומסים אותי. נעמדת על הרגליים האחוריות ומסבירה את עצמי בתקיפות ועם המילים הקשות שלי מרגישה את הכעס זוחל לו במורד גבי כמו זיעה. כעס גדול.

"בואי איתי יחד בואי מתוך הפחד, כי את, גם את חלק משער הרחמים"
בואי איתי ילדה, נלך הלאה, קדימה.הדרך שלנו ארוכה.
יש לנו משימה גדולה בחיים, להיות אמא אחרת לגוזל הקטן שישן לידי. וכמה כבדה לי האחריות הזאת להבטיח לעצמי להיות לו אמא טובה, טובה באמת, להשתדל כל כך כי מגיע לו. וכמו שמישהי אהובה וחכמה אמרה לי ורק אחרי הלידה הבנתי למה התכוונה- שאולי מה שלא קיבלתי יסייע לי להיות אמא אחרת, להבין אחרת, להיות שם עבורו באמת. דווקא מהחוסר, מהכאב, מהחסך, מהכוחנות, מהאי יכולת לראות אותי. אולי משם אני אצליח לראות אותו, את בני הקטן.

אמן @} לך ולי...

ולהיות האמא של עצמך.
את האמא של עצמך.
עם הרבה רגש כלפי הילדה שבך וכלפי האישה שבך.
לאט לאט, זה לא ביום אחד, את בדרך הנכונה, מותק, תכבדי את הזמן שלך,
לאט, לאט,
לאט
וזה יקרה.

תודה על המילים שלכן.
חלקיקה ממש גרמת לי לדמוע כי את כל כך צודקת, אני לומדת בצעדים קטנטנים להיות האמא הזאת עבורי, זה קשה ומטלטל אבל כל כך חשוב.
צריכה סבלנות רבה.

תודה על מה שכתבת לי. שמחתי לשמח אותך.

פרח-