לא הייקו

[כותבת*]

דף בלוג


כשיחזור, אומר:
בהיעדרך, אהובי
גדלו בי שתיים.
מידת הסבלנות,
ומידת המותניים


כשאת לא עושה אהבה את אוכלת

[סטלה*]

קוראת

[כותבת*]

אמר לי, הכל שקט. הכל טוב
אמר לי, לא השאיר אחריו חלל. השאיר אחריו...
והתווה באויר דבר עגול ומלא, בשתי ידיו שלא נגעו בי כבר זמן
תוכן, אמרתי. השאיר אחריו תוכן
שתק
הבאתי פירות, אמרתי, ותיגע בי ותריח אותי ותיגע בי ותטעם אותי.
משפחתו היפה והעדינה יושבת מתבוננת בנו. תודה שהבאת פירות.

[כותבת*]

בואי, אעזור לך להביא את הסל מהאוטו
על המדרכה אני מחבקת אותו רחוק מעיני האבלים
חיבוקו רפה, עיניו משייטות אל הרכב החונה והאיש עם כיפה בתוכו, אה. הנה...מנוד סנטר, תודה שבאת.
אני סולחת מיד. מיד סולחת. מהר מהר סולחת, רצה בספיד על המדרכה משיגה את עצמי וסולחת מהר לפני שאספיק להיעלב. it's not about you - המשפט הזה עוזר לי. it's not about you now ומוסיפה my love
מה אני יודעת על מנהגי אבלות. מגע גוף אל גוף, אין דבר מזכיר חיים יותר מזה. אולי זה לא יפה להזכיר חיים עכשיו כאן ככה על המדרכה בדיוק כשזה מנסה לחנות וחונה עקום ואומר לו אני רק אה...רגע, ומחווה בידו בערבוביה שאל תדאג אחי לא ראיתי אותך נוגע באשה הזאת ואני רק פה לרגע קונה משהו ובא. כל זה נכנס בתנועת יד וגבות בשבריר שניה.

אני היא האשה הזאת. אבל במשפחתו לפני שהובהר מי אני. לפני שביררנו מי אני מי הוא. מזל שהבאתי פירות.

[כותבת*]

אני בעבודה. גונחת. הזיכרון כמו ברק בשיפולי הבטן שלי. ויוצא ממני קול אמיתי. חשבתי שדמיינתי אבל ממש בוקע ועולה . כותבת לחברה אני לא יכולה , הולכת וגונחת הולכת ונאנחת. אוי ואבוי היא אומרת לי. הוא נגע לך ברחם.

[כותבת*]

להתאהב זה מרזה . כיף לי להיות דקה יותר. המותניים שלי נעימים לי. אני מרגישה את זה כשיושבת וקמה מהאסלה. משום מה דווקא שם. הגוף שלי מרשה שיאהבו אותו. אוקיי. אני מקבלת את זה, אמרתי בפליאה מעל כוס יין. אוקיי. אני מקבלת את זה.

[כותבת*]

חלה עם חמאה
זה כן עוזר.
חלה עם חמאה ומיכל שמנת חמוצה. עוזר אף יותר.
איך יתכן שהגוף מגיב כל כך מהר לאהבה, כל כך מהר לשמנת וחמאה. מגיב, נענה, מתקשר ממש. קוויו משתנים למגע יד. איך זה יתכן. להבל פה. לצליל מילה. מתוקה שלי. קול מרוסק מתשוקה. מתוקה שלי. וכל הגוף הופך אמור לי ואהיה. איך יתכן.

[כותבת*]

ספריות מרגיעות אותי.
כבר זמן כה רב שלא הצלחתי לקרוא ספר.
זמן רב באמת. שומעים זמן כה רב חושבים חודש חודשיים. לא שבע עשרה שנה.
איזו מין הפרעה היא זו? האם יש לה שם?
יש לי ילדים. אין שם מקום גם למילים כתובות. די לך באפשרות לכתוב. תגידי תודה. לקרוא זה כבר חזירות.
פעם היה לי בעל שאמר לי שאני חזירה של נעים.
לא אהב את זה, שאני רוצה כל הזמן שיהיה לי נעים.
לא כל הזמן, אמרתי. לפעמים. לרוב.
כעת, נעים לי. נעים לי הרבה. נעים לי המון.
נעים לי במיטה ונעים לי בסלון
נעים לי במטבח ונעים לי בתוכי
נעים לי עד מאוד וברוחי ובכוחי
שיהיה לי נעים. זהו.
אבל שבע עשרה שנה? זה בכלל רוורסבילי הדבר הזה?
אבל אז הבנתי, שאם אשב בתוך ספריה כמנהגי מימים ימימה, ובעיקר בספריה שכלל לא בעירי, אף אחד לא יידע שאינני קוראת. ואז, יהיה לי נעים. ולא לא נעים.
אז נכנסתי, וראיתי שהעיניים שהורמו אלי ירדו בשיעמום חזרה אל עיסוקן. איש לא שיער בנפשו. איש לא חשד. איש לא אמר אל לבו "הנה נכנסת לכאן אשה לא קוראת". אז פסעתי על השטיח הרך. לאט, מבינה אט אט שאני כאן זרה בלתי ידועה, ויכולה לפסוע מעדנות כאילו נכנסתי עם מטרה. איש לא יודע. ואז ישבתי על כורסא צהובה מזמינה, ושלחתי ידי לכתב עת לסיפורים קצרים. ופתחתי. ולא הצלחתי לקרוא. ומועקה התגנבה אל עיני וירדה אל מערות האף ומטה אל בית הבליעה ומילאה את חזי. וישבתי שם מעמידה פני קוראת ועצובה.
פתאום הטלפון הנייד רטט וזימזם. כתב העת התעופף מידי בבהלה ונחת על השטיח הכחלחל. ידי גיששה אל המכשיר שבתיק וחטפה אותו ומוחי התערבל סביב עצמו בניסיון להיזכר איך עושים שיהיה שקט. איך עושים שיהיה שקט. עניתי. זו הייתה הדרך היחידה שזכרתי. רצתי כפופה ומלחשת "הלו, הלו" ולא הסתובבתי אחורה לראות את העיניים הנעוצות בי. אחרי שנפטרתי מהמתקשר במבואה המקושטת פסיפסי מחזור כלשהו חזרתי פנימה להרים את כתב העת. גם יישרתי את הכסא. וכמעט גם יצאתי נכלמת. אבל הדי המהומה כלל לא נרשמו על פני הנוכחים המשוקעים בענייניהם. אז העמקתי לתוך הספריה ושדרותיה המתפתלות. בקצה היה שרפרף. קרסתי עליו. אמרתי מה שיהיה מול עיני עכשיו, אותו אפתח ואקרא. וזה היה ספר שירי אלתרמן. ולבי אמר תודה ובכה באושר ויחד קראנו את ההקדמה שנכתבה על ידי עלי מוהר. קראנו, אני ולבי, את כל ההקדמה, מראשיתה ועד סופה.

[לונהלולה*]

סערה מרהיבה ששינתה צבעים מפוסט לפוסט.
אבל הלב שלי אומר שהלא הייקו הזה, זוהר במיוחד- כששקט.
או שאולי זו הספריה...?
אתחבא לי בין פרוזדורי הספרים
ואמשיך לעקוב בשקט. ובנשימה עצורה.
תודה לך כותבת.

[עירית_לוי]

קוראת גם.
אוהבת מאוד.

[מיכל*]

איזה יופי פה.

[תפילה_לאם*]

די לך באפשרות לכתוב.
לי בהחלט די בכך. @}

<אין לי מושג מה המשמעות של לא הייקו. מזל שנכנסתי לנסות להבין...>

[סטלה*]

כותבת?

[עירית_לוי]

[אוהבת*]

אוי ואבוי היא אומרת לי. הוא נגע לך ברחם.
הו תודה.

[כותב_ת*]

בבקשה.

[כותב_ת*]

היום בעבודה, לרגע, ביציאה מהשירותים שטיפת ידיים וניגוב במגבת נייר, קלטו עיני את הגב שלי, את החלק שבין הכתף לגב לבית השחי מאחור, במראה. זה חלק שנדחף קצת בגלל החזיה, רך קצת, שמנמן קצת. מחמיא זה לא, ומחמיא אף פחות לתאר את זה. ובאופן מופלא, לשבריר שניה, הרגשתי את זה מהצד ההפוך. כמו שמנסים לדמיין מה מרגיש עכשיו, האצבע שלך שנוגעת בעצמך, או עצמך. איפה מפסיק זה ומתחיל זה. כך הרגשתי את זה מהצד של קצות האצבעות שלו. זה אפילו לא היה קצות האצבעות שלו, אלא הכמיהה האפלולית הזאת, כמו מבעד עשן, שמביאה אותן להזדקף מעט. הרגשתי אותו רואה את זה. זה היה מופלא. פתאום הרגשתי שהחלק הבשרני הזה שלא ראיתי כשבחרתי את הגופיה הזאת בבוקר, הוא יפה. היה לו צבע יפה, רכות יפה. התחשק לגעת בו.

[סטלה*]

יפה

[כותב_ת*]

ההשתוקקות
היא חיה בפני עצמה
עם יללות משל עצמה
ופרווה סומרת משל עצמה
והסחה לא יכולה לה

[כותב_ת*]

היום הלכתי לבית הישן שלי,
לבדוק מה נשאר ומה צריך.
היה שם ריח כבד כל כך
כמה כבדה הריקות
והיתה שם ציפור קטנה מתה
על הרצפה
לבנה קטנה ומתה
איך נכנסה בכלל
איך לא היינו שם לפתוח לה
איך מתה







סליחה ציפור
סליחה ציפור
אנחנו טיפשים כאלה
שבונים בית ומפרקים
ולא לוקחים בחשבון את הסכנה
לציפורים עוברות אורח ותועות
שנכנסות

[עירית_לוי]

את נהדרת.
ותודה שאת משתפת את זה כאן

[לונהלולה*]

אי שביעות הרצון שלי מהחלק ההוא הרך, לא השתכנעה מהתחושות הנעימות שעלו בך מול המראה.
אבל אל מול ההשתוקקות, אפילו היא - נאלמה דום. אשרייך.

[כותב_ת*]

פעם היה לי ספר "דליה הקטנה בהודו הגדולה". אולי של לקט לקט. אבל הפורמט היה של המאורכים יותר. הילדה דליה, צהובת הקוקיות והעליזה, מוצאת את עצמה בסדרת הרפתקאות שלא נדע, בהודו, לבדה. היה שם עמוד אחד שבו היא מצויירת מדלגת מסלע שחור רחב אל סלע שחור רחב אחר, בשורה של סלעים שחורים רחבים. וחוצה ככה נהר שהייתה בו סכנה.
לפעמים אני חושבת שהטקסטים והאומנויות בכלל שנחשפנו אליהם בגיל רך, עיצבו באמת, בלי צחוק, את חיינו והתנהלותנו בתוכם.

[עירית_לוי]

[כותב_ת*]

אני יוצאת מוקדם בבוקר עם הכלב. נפשי מסוכסכת גופי כואב. אין לי כוח להיות אמא טובה. פעם הייתי אמא מושלמת. אני זוכרת את זה. גם הם זוכרים. עכשיו, לא משנה מה אעשה. בסוף שוכחת פה, מפשלת שם, מפדחת וטועה ומאכזבת.
מחלון של בית אחר שומעת אמא זועקת בכאב, בגרון ניחר "מה אתה לא מרוצה? רק שבע בבוקר וכבר אתה לא מרוצה? באיזה זכות אתה לא מרוצה? עשיתי כל מה שרצית!"
ונפשי יוצאת אליה. הקול קולי, הגרון גרוני, והילד, אני הרי מכירה אותו, חבר של הילד שלי.
בוקר אימהות לא מדובר שכזה.

[עירית_לוי]

[יולי_קו]

הכתיבה שלך מופלאה בשבילי. נוגעת עמוק. מרטיטה.
כתיבה מהרחם.

[מיכל_בז*]

איזה מזל שנכנסתי.

[מצ'רה*]

[בשמת_א*]

תודה לפלוני אלמונית שתלתה את הדף הזה על הקיר בדף הגריינים איזה מזל שנכנסתי. איך פספסתי את הדף הזה עד עכשיו. איך הואר לי כל היום.

_פעם היה לי בעל שאמר לי שאני חזירה של נעים.
לא אהב את זה, שאני רוצה כל הזמן שיהיה לי נעים_
איזה מזל שפעם היה. איזה מזל שכבר לא.

בעיקר בספריה שכלל לא בעירי, אף אחד לא יידע
לפחות לבשת שחורים? P-: (קידושין מ ע"א)

דליה הקטנה בהודו הגדולה היה גם לי! איזה מזל שהתעקשתי לחפש אתר עם תמונה! מה היה - זה עדיין בבית הורי ואני זוכרת שהקראתי אותו לילדה כשהיתה קטנה

ונפשי יוצאת אליה. הקול קולי, הגרון גרוני, והילד

[כותב_ת*]

תודה

[כותב_ת*]

וואו, "איזה מזל" נכתב כאן ארבע פעמים!
(מתוכן שלוש על ידי בשמת, שממש מצאת את הספר! כמה מרגש.)

[כותב_ת*]

אני צריכה להחליט איך זה יהיה.
האמנם? אין לי מושג אם אני צריכה להחליט איך זה יהיה.
אפשר לומר שבכל הפעמים זה בעצם היה אותו הדבר. התאהבות גדולה. התקרבות גדולה, התמזגות כזאת. הפיכה לאחד. פלא. אי נוחות קלה. אי נוחות מידה מדיום. סלחנות רכות ושיכחה. מגה אי נוחות. תזוזה, הבחנה באזניו המחודדות של קארנין. תביעה שיסיר את החידוד מאזניו. אכזבה וכאב עמוק, על שאינו מסיר את החידוד מאזניו. פחד שמאיים על החיים, שהוא לא מסיר. תביעה. כעס. חשק עצום שהוא ייעלם לי מהחיים. חרדת מוות שייעלם פתאום. אחיזה. אחיזה חזקה יותר. קולות חירחור. מי המחרחר? אה, זו אני. חנקתי אותי. מהר תיק, מהר להתניע. הכל הולך וקטן במראה, לפתוח חלון. אויר קר, לנשום. אההההה. איזה מזל, איזה מזל. להתרחק ולהגביר מהירות. פיו, איזה מזל. איזה כיף בחופש. כמה נפלא.

[כותב_ת*]

אז באמת, זה אולי די אידיוטי, אבל ביקשתי ממנו להתחייב לא להתאהב בי. בוא ננסה להיות רק שני בני אדם. נראה איך זה יהיה. והוא חייך ואמר אני מבטיח לא להתאהב בך. וכל כך נבהלתי כשאמר את זה. ישר התחרטתי. אבל למה? כמעט ושאלתי. אבל החזקתי פאסון. מצויין , אמרתי. תודה.
ככה נולדה לי צרה שאני עדיין לא מכירה.
רק שלשום בערך קלטתי שאולי השתעשע, שאם כבר התאהב בי, הוא יכול להתחייב לא להתאהב בי.
אבל דיירת המשנה הזונה הזאת, העמדת הפנים, כבר תפסה מקום, והולכת ומשמינה ותוקעת גרעפסים ואני לא רוצה להגיד מה עוד.
נתקעתי עם צ'ק פתוח למגעילה הזאת.
ובעצם בא לי התאהבות ולא את הפוזה הזאת של אנחנו כבר מעבר לחרא הזה. וכמה כבר אפשר להיכנס לאותו סרט במשך כמה עשורים. לפחות שיתנו הנחת נוסע מתמיד או משהו. או מנוי פנסיונר.

[כותב_ת*]

אבל כשאנחנו במיטה כל זה לא משנה. איזה מזל.

[תמי_גלילי*]

קוראת.

דיירת המשנה הזונה הזאת, העמדת הפנים, כבר תפסה מקום, והולכת ומשמינה ותוקעת גרעפסים ואני לא רוצה להגיד מה עוד.
נהדר.
היא יכולה להצטרף לקטיגור שאצלי בראש, שברגעים קשים מתמקם בגופיה באמצע הסלון עם הבירה ביד והרגליים על השולחן...

לפחות שיתנו הנחת נוסע מתמיד או משהו. או מנוי פנסיונר.

כל כך כואב.

[עירית_לוי]

[עוברת_אורח*]

הכאב המתוק, העונג המר

(המרגיעון שואל: מה את רוצה? אני לא רוצה כלום, מרגיעון, החיים שלי דבש, אבל פעם זה היה כל מה שרציתי, ולא ראית טעם בחיים אחרים)

[בשמת_א*]

_נתקעתי עם צ'ק פתוח למגעילה הזאת.
ובעצם בא לי התאהבות ולא את הפוזה הזאת של אנחנו כבר מעבר לחרא הזה_
תגידי, ומה יקרה אם פשוט תגידי לו: אתה יודע מה, שיניתי את דעתי. inconsistency is the hobgoblin of little minds החלטתי עכשיו שדווקא התאהבות תבוא לי טוב. בא לי התאהבות, שוקולד וכוס יין.
(הוספתי את השוקולד והיין רק מפני שהם נראים לי מתאימים, זו הצעת טיוטה. וחוץ מזה נגמר לי פה השוקולד אז רק שוקולד יש לי בראש)

החיים קצרים מכדי לבזבז אותם על חשבונות שטותיים. אתמול חשבתי, מי צריך את כל ההתאהבות הזאת? היום אני חושבת, בעצם, דווקא בא לי?
אתמול חשבתי, אולי המשחק ההוא יהיה מוצלח יותר.
היום אני חושבת, אוף, זו בסך הכל העמדת פנים והיא מקלקלת לי? אז יאללה קישטה עם המטאטא. אפשר להכריז על משחק חדש. הכל הולך.

אבל כשאנחנו במיטה כל זה לא משנה. איזה מזל.
(-:

אבל הכי חשוב, שתמשיכי לכתוב. זה הכי חשוב. אם לא היה ברור עד כה.

[לונהלולה*]

כותבת, חזרת!
ריגשת אותי מאד.
הזכרת לי למה לא. או למה כן.
ושבעצם משנה רק, מה שיש.
או מה שאין.
והחיים שחולפים.

[כותב_ת*]

המוכרת בחנות הטבע היא אשה דתיה גבוהה מבוגרת מהסוג הפריקי. מיד אני מקטלגת אותה, מרוב שנפשי יוצאת לתת בה את כל מבטחי. היא לא חזרה בתשובה במשבר גיל העשרים או הארבעים. היא דתיה מתמיד. אלוהים בא לה בגנים. עיניה אפורות ענקיות נבונות. היא מחייכת חיוכים שופעים אך קצרים, ופונה בענייניות לטפל בבעיה. הבעיה יכולה להיות בקבוק גבוה מדי על מדף, יבלת ויראלית איומה על אצבעה של מישהי, סרט תקוע בקופה לקופאית צעירה חייכנית ומבולבלת, בדידות עצומה של גבר כבן שישים שמתעקש בהבעה דחופה לנהל דיון השוואתי על רשימת מרכיבים של משהו ואוחז בחבילת המה שזה לא יהיה באגרוף לוחץ, מרים אותו באויר כנואם, ועל פניו אבידות כזאת, וכמו צל יושב עליו כאומר מה לעזאזל אני עושה כאן בעשר בבוקר בלב חנות יקרה וריחנית מבלבל את המוח. והיא פונה אל הכל ביעילות איטית-זריזה וכל אחד מקווה לבועת תשומת הלב שלה שבתוכה שקט והזמן מאבד את חשיבותו הגאוותנית. כמו מורה שכולם שונאים ומעריכים ומפללים לאהבתה. אפילו שתכעס עלי רק שתדבר כולה רק אלי בעיניים האפורות הענקיות האלה ושאהיה כולי שלה לרגע.
הקיצר, עשו אחלה דיל החנות טבע. מריצה להם שם מוצרים ביוקר וכולם יוצאים עם הרגשה שהם זכו בפיס.
לנשירת שיער? בואי קודם נראה באופן כללי איך את (זהו. נכנסתי להיכל.) קודם כל זה בהחלט יכול להיות תופעה נורמלית של הגיל. הייתי בטוחה שהיא תשלוף לי את הנוזל הכי יקר מהמדף אבל לא. היא מתבוננת בי. אבל זה יצמח שוב? אני שואלת בדאגה ובתקווה. זה הרגע שלי. כבר כמה חודשים אני מסתובבת בחרדה עם השאלה הזאת אלומה בפי, וכבר נשאר לי שליש שיער. או ככה זה מרגיש בכל אופן. עכשיו השמעתי אותה במקום בטוח, ומה שהיא תגיד, יכנס, כי באתי פתוחה כל כך. אלוהים תעשה שהיא תגיד משהו טוב. ואלוהים הרי כבר שם, סגרנו את הפינה הזאת כבר קודם, והיא אכן אומרת "ברור שזה יצמח שוב. זה לא כמו התקרחות".
זהו, האמת יכולתי כבר ללכת הביתה. אבל נשארתי. היא דיברה על בדיקות דם לבדוק ויטמינים ומינרלים. כשהיא אמרה ויטמינים ומינרלים זה נשמע לי כמו "אבני חן וקריסטלים", דיברה על מתח, דיברה על חוסר איזון הורמונלי שמתאים לגיל חמישים, הושיטה לי את הבקבוק הכי יקר במדף שידי קיבלו אל תוכן באהבה, וציינה משהו "דווקא מהעולם הלא פיזי קצת, שגם שווה התייחסות, " שכדאי להסתפר ולשדר לשיער שמותר ואפשר להתחדש ולהשיל את הישן".

[לונהלולה*]

ככ הרבה יופי יש, בעיני המתבוננת.
מבט, שכולו חמלה.

[כותב_ת*]

איזה מזל, שאני מרגישה תמיד בגיל הנכון לי לאותו רגע. פייר, זה מזל. זה לא שעבדתי בשביל זה באיזו סדנת העצמת הנשיות בחמשת אלפים דולר בלונדון או משהו. כל גיל שאני מסתכלת עליו אחורנית, אני מעדיפה להיות בתוך מי שאני עכשיו. אולי זו מוגבלות מבורכת כזאת. מה שזה לא יהיה, אני מרוצה מהקיום של זה בחיי. קשה לי לתכנן את העתיד ונפטרת בקלות ממי שהייתי בעבר. יש שיאמרו סוג של אהבלה. יש שאומרים סוג של אהבלה. ברגעים אלה ממש בטח יש מי שחושב את זה. ולשמחתי אני לא בתוך הראש שלו. אחרת הייתי מה זה במצב רוח רע.כל הדברים האלה שיכולתי להספיק או להשיג או לעשות. לו הייתי מתוכננת. למשל קונה בית או משהו כזה במקום להיניק ולא לישון איזה תשע עשרה שנה (סתם). ועושה כל דבר בהתאם לגיל. שאלוהים יעזור לי, או בעצם ינוח בסיפוק, הסתכלתי פתאום על הגריין בראש הדף: "ההווה הוא הצומת בו נפגשים זמן ומרחב-כאן ועכשיו." זה אשכרה כתוב כאן, משמים בבנאליותו, ופשוט, נכון. פשוט.
נתקלתי בדיון אינטרנט בבנות צעירות שהחליטו שזה נכון לוותר על קריירה ולהיות עם התינוק. כותבת שם מישהי בפליאה "אני חושבת שזה לא נכון לצאת לעבודה כשנולד לך תינוק. אני חושבת שהילדים זקוקים לנו, גם למען חברה בריאה יותר. אני חושבת שהמדינה צריכה לראות לטווח הארוך, ולעזור לנו לגדל את ילדינו בעצמנו."
אני גם כתבתי את זה לפני איזה עשור וחצי. אני זוכרת. היא כמובן צודקת. מיהרתי לחזק את ידיה. ושבתי לעיין בענייני. חוזה השכירות מסתיים. בעלת הבית דוחה שאין דברים כאלה ואני מתה לעוף מפה ולא לחדש אותו. ולהעביר את כל המתבגרות האלה לדירה קטנטנה זה נראה לי לא נתפס. והכל יקר. וההווה החמוד מתקיים כאן בכל יפעתו. (אני לא באמת יודעת מה זה יפעה אבל נראה לי בול מתאים להשתמש במילה הזאת כשהיחסים שלך איתו נכנסים לחוסר בהירות).

[עירית_לוי]

איזה מזל, שאני מרגישה תמיד בגיל הנכון לי לאותו רגע. פייר, זה מזל. זה לא שעבדתי בשביל זה באיזו סדנת העצמת הנשיות בחמשת אלפים דולר בלונדון או משהו. כל גיל שאני מסתכלת עליו אחורנית, אני מעדיפה להיות בתוך מי שאני עכשיו.
גם אצלי זה ככה, בול.

וגם נהניתי ביותר מכל שאר מה שכתבת,
וגם הרבה מזדהה

[תפילה_לאם*]

מה זה יפעה
|| זיו של יופי. ||

[כותב_ת*]

וואו, תודה.

[בשמת_א*]

[תמי_גלילי*]

_איזה מזל, שאני מרגישה תמיד בגיל הנכון לי לאותו רגע. פייר, זה מזל. זה לא שעבדתי בשביל זה באיזו סדנת העצמת הנשיות בחמשת אלפים דולר בלונדון או משהו. כל גיל שאני מסתכלת עליו אחורנית, אני מעדיפה להיות בתוך מי שאני עכשיו.
גם אצלי זה ככה, בול._

[רסיסים_של_אור*]

פעם ראשונה שאני מכלה את הדף המפעיל ומלא היפעה הזה !!!!

תודה.

[רסיסים_של_אור*]

יצא מכלה במקום מגלה ואולי זה מתאים ?!

[רסיסים_של_אור*]

אוף... ומפעיל במקום מפעים...

[כותב_ת*]

לכלות דף מפעיל זה גם טוב

[עירית_לוי]

[אמא_ללי*]

תודה תודה תודה שאת כותבת. את נוגעת בי מאד.

[פלוני_אלמונית*]

מתביישת לשאול - מה העניין עם אזניו המחודדות של קארנין?

[ציפורי*]

אוהבת כל כך לקרוא אותך..
תודה @}

[כותב_ת*]

תודה

ותודה לך אלמונית ששאלת.
באנה קארנינה (זה זיכרון מכתה יא אז מצטערת אם שיבשתי אותו) , אנה קולטת פתאום שלבעלה קארנין יש אזניים מה זה דוחות ולא לטעמה. וכמובן שהאוזניים היו שם תמיד, רק נסיבות עולמה הפנימי השתנו. או שכך הבנתי את זה או המצאתי- אבל לא נראה לי שהמצאתי. או כמו שאמר אהובי (זו הייתה הזדמנות שניה בחיים להתנסות על הגבר הזה במילה הזאת) (הראשונה היתה כאן בשיר הפותח את הבלוג הזה) - אז כמו שהוא אמר וצער כל גברי העולם לרגע חלף על פניו: ואלה האזניים שהיא אהבה, בעצם. לא "לא ראתה אותן ופתאום הבחינה" , אהבה.
ייאמר לזכותו שהגיב לעניין אם כי גם לו בטח אין מושג מי זה קארנין.

פתיחת פרק : קשה לי להבין איך לשמור כבוד ויקר לאהבה המתוקה שנפלה בחלקי. איך להיות זהירה חכמה.
פייר, מהיכרות מנסיבות קודמות בתחום אני יכולה לנפנף הכל כנשיפה לא זהירה על ערימת חידודי עיפרון ששמת בפינת הדף, נזהרת לכתוב עמוד שלם בלי להזיז במטרה לזרוק רק אחר כך כדי שלא יינתק קו המחשבה ונשיפה אחת אידיוטית שכחת מי הדף מי את ומה זה משקל של חידודי עיפרון.

[כותב_ת*]

ציון לעצמי לכתוב כשיהיה זמן: היועץ

[בשמת_א*]

איך לשמור כבוד ויקר לאהבה המתוקה שנפלה בחלקי. איך להיות זהירה חכמה
(-:
בדיוק עסוקה בללמוד את זה כדי שאוכל ללמד. אבל עדיין לא התחלתי סטאז' D-:

[ציל_צול*]

איך להיות זהירה חכמה
הי לך אהובה מאוד.
אני מציעה - לא להיות זהירה. להיות אוהבת, בדיוק בדרך שבה את אוהבת. במלואך. זהירות משבשת את מי שאנחנו, ואם את לא נוהגת סמי טריילר באזור של מגרש משחקים אז את לא צריכה להיות זהירה. את צריכה להיות עצמך ולחפש את הנקודה שממנה את אוהבת.
וגם חכמה את לא צריכה להיות. קודם כל משום שאת כבר חכמה (ואפילו מאוד מאוד! אני יודעת בוודאות) ומעבר לזה - גם חוכמה ופעולה יותר מדי מתוך השכל והחישובים היא משהו שמשבש אהבות.

בשביל לכבד ולהוקיר אהבות צריך רק דבר אחד - לאהוב. גם כשפתאום משהו לא מסתדר. ומשם לצאת לכל השאר.

כשלי קשה לרגע בתוך יחסים ואני תוהה מה לעזאזל לעשות אני עוצרת. נושמת. מחייכת לעצמי. כל זה לוקח לי שנייה אחת או שתיים.
זה תמיד מזכיר לי שבעצם אני עכשיו אוהבת ואהובה. אז הכל בסדר, מה נתקעתי עם חשבונות ותכנונים?

<חוזרת ללמוד על אמילאז ולנתח ניסוי שהוגש לנו לביקורת בלי שנאמר לנו שהרעיון הוא לבקר ולהבין מה השתבש. אז שעות שברתי את הראש בניסיון להבין מה לא בסדר בתוצאות, וקראתי מאמרים אקדמיים מתקדמים, במקום פשוט להסביר מה יכול היה להשתבש. ווי לי, כמה מתסכל היה לגלות שהמרצה שכחה להסביר היטב מה היא רוצה. רוצה לקרוא את העבודה שלי כשהיא תהיה מוכנה? אזהרה לציבור הנוסעים - היא הרבה פחות מעניינת מדיבורים על אהבה, שתמיד היו חביבים עלי באופן מיוחד (אהבת אמת). אך, זו היתה הפסקה טובה. תודה רבה>

[רסיסים_של_אור*]

חשבתי שיתאים לך כאן - (מקווה שאצליח לקשר) https://youtu.be/dG3NAutpEoY

[בשמת_א*]

אני דווקא לא מסכימה עם ציל צול (-: ממש לא מסכימה.
אני לא יודעת אם המלים "זהירה" ו"חכמה" הן המלים המדוייקות, אני מבינה מה בהן הקפיץ את ציל צול.
אבל ציל חיה באושר ובאהבה.
עם האבא של הילדים שלה.

(רסיסים של אור, וואו )

גם חוכמה ופעולה יותר מדי מתוך השכל והחישובים היא משהו שמשבש אהבות
מי אמר שהשינוי שנדרש הוא לפעול עוד יותר מתוך השכל?
אולי הטעויות נבעו מתוך השתקת הלב?
מתוך חוסר ידיעה איך לבטא את הלב, באיזון הזה שמדייק בעדינותו, שקולע בדיוק, שמדבר ישר מתוך האמצע של הנשמה ישר לתוך הלב של האדם השני?
אולי הטעויות נבעו מתוך הפחד מן האהבה?
אולי החוכמה הכי גדולה היא ללמוד לאהוב את עצמי באמת? והזהירות הכי גדולה היא להיזהר לא להקריב את עצמי ולא לפגוע בעצמי וגם לא להפחיד את עצמי?

[כותב_ת*]

וואו תודה רבה , לכולכן.
לפני שהתגרשתי הלכנו למין יועץ מבוגר כזה. חצי ידעוני חצי סבא. והוא אמר לו כל מיני דברים שעה ארוכה, קרא אותו כספר פתוח שכתוב רע, וישבתי והתנפחתי לי מצדקנות, כי הוא ראה בדיוק את הבעיות. ואז, ממש בסוף, כשנדמה שהוא הולך להעניק לי את תואר הרעיה שלמרות הכל וכל זה, פנה אלי ומילמל "ואת, מה יש לך את? את אשה ואת לא משתמשת בכלל בחוכמה נשית!"
וואי, שתל אותי המשפט הזה.
אני רוצה חוכמה נשית. זה לא כזה מובן מאליו. יש מלעונות שנולדות עם זה ויש מלאכיות שתוך כדי שהן מעופפות זה נדבק להן על הכנפיים הרוטטות שלהן בדבק שעשוי מהחומר של החיצים בספרי קארל מאי, והן מחייכות במתיקות, חסינות אדי ציאניד ונבלות.
ודי, זה כבר לא כזה קול להיות אהבלה חמודה ולהאמין שדברים יסתדרו. זה פשוט כבר לא כזה קול.

נגיד אתמול שקעתי איתו לשיחה כבדה כזאת בלילה באוטו. גברים מרגישים שאת בטענה גם כשאת רק נושפת אדים של המחשבה של זה אבל הם לא יודעים מיד (או בכלל) מה לעשות עם זה. אז אחת הטקטיקות זה לצלול איתך ראש לתוך זה כאילו שהם אשה. ולהתחיל לזיין לך את השכל, אולי באמת מתוך אמונה כנה שאם זה החומר שאת מגישה אז לחומר הזה את גם מייחלת.
ואני התחלתי לאבד אותו. אני בדרך כלל לא משתעממת איתו. היינו אחרי בירה ומול ירח וכמו לא יודעת מה סחבתי אותנו אל עברי פי פחת, בלי ספק.
טענה שמתחילה במחשבה "למה אתה לא" לא מובילה להרבה מקומות אחרים, ומתוך כולם עברי פי פחת הוא הכי פחות גרוע.
וכשלזוועתי הוא שיתף פעולה והתחיל לחפור בחזרה, הפעלתי חוכמה נשית.
הורדתי נעליים. ניתקתי חגורה (כמו אידיוט ישבתי עם חגורה שעה באוטו החונה בחניה),
והתחלתי להתפשט.
זה עזר.

[ציל_צול*]

_אבל ציל חיה באושר ובאהבה.
עם האבא.
של כל הילדים שלה._
כן... לא כדאי להקשיב לכאלה, מה הן כבר מבינות?
<נכתב לגמרי באהבה, ובחיוך, אחרי שתהיתי למה צריך דווקא לא להסכים איתי, וממש לא להסכים איתי, ואם אפשר במקרה סתם לא להסכים איתי >

בשבילי, חוכמה זה מהשכל. כדי לאהוב את עצמי באמת אני לא צריכה להיות חכמה. אני צריכה משהו מעולם מילולי אחר לגמרי.
ובשביל לא להקריב את עצמי אני לא צריכה זהירות. אני צריכה אולי מרכז חזק או היכרות טובה עם היכולות שלי.
הצורך בעוד חוכמה או בזהירות הוא בשבילי מעולמות הפחד, ואני, באופן אישי, עם פחד לא יכולה לאהוב. ניסיתי, לא עובד לי.

אבל אכן, זו אני וזה מה שמתאים לי. ואני רוצה לקוות שאם אני מניחה פה משהו באהבה גדולה הוא יהיה בעל ערך גם אם העולם הפרטי שלי שונה. כי מה שעובר זה התדר, והוא אוהב ביג טיים.

<מה, אף אחת לא רוצה לשמוע עוד על אמילאז? אני מה-זה מאוכזבת!>

[כותב_ת*]

נדמה לי שזה כי היא חושבת שזה מוזר לא להסכים איתך, כי את מעוררת הסכמה שהרי דברייך באמת מלאים אהבה, והיא הפתיעה אפילו את עצמה באי ההסכמה , ועל שום כך ההדגשות הרבות. (ועתה אקרא את המשך מה שכתבת)

[כותב_ת*]

התדר עבר ביג טיים.
בקשר לאמילאז, תני רגע לחשוב על זה.

[כותב_ת*]

זה תמיד מזכיר לי שבעצם אני עכשיו אוהבת ואהובה. אז הכל בסדר, מה נתקעתי עם חשבונות ותכנונים?

אולי החוכמה הכי גדולה היא ללמוד לאהוב את עצמי באמת? והזהירות הכי גדולה היא להיזהר לא להקריב את עצמי ולא לפגוע בעצמי וגם לא להפחיד את עצמי?

תודה על שני אלה.

[עירית_לוי]

וכשלזוועתי הוא שיתף פעולה והתחיל לחפור בחזרה, הפעלתי חוכמה נשית.

[בשמת_א*]

_וכשלזוועתי הוא שיתף פעולה והתחיל לחפור בחזרה, הפעלתי חוכמה נשית.
הורדתי נעליים. ניתקתי חגורה (כמו אידיוט ישבתי עם חגורה שעה באוטו החונה בחניה),
והתחלתי להתפשט.
זה עזר._
דאיייי פה הצחקת אותי בקול רם.

למה צריך דווקא לא להסכים איתי, וממש לא להסכים איתי
כי את כותבת כל כך בהיגיון וכל כך באהבה וכל כך משכנע, ועדיין - צר לי. לך יש את כל החוכמה הנשית הזאת כנראה. או לא חשוב איך תקראי לחוכמה הזאת. אבל יש דברים שאת פשוט יודעת לעשות, והם לא מובנים מאליהם לאחרות.

(נכתב לפני שראיתי שכותב ת הבינה אותי וכבר ענתה לך מושלם (-: ).

בשבילי, חוכמה זה מהשכל. כדי לאהוב את עצמי באמת אני לא צריכה להיות חכמה
אוקיי. אז תכירי בזה שיש כל מיני סוגים של חוכמה.
ואני מסכימה שהמלה "זהירות" לא מדוייקת. אני מציעה במקומה מלה כמו "קשב". הקשבה. הקשבה למוסיקה, ובמיוחד למוסיקה של הגוף. של הגוף שלי. של הגוף שלו. כי באהבה שאנחנו מחפשים, מצליחים להגיע למקום הזה שמסוגל להקשיב וגם לשמוע את המוסיקה של שנינו בו-זמנית. כי אין התנגשות. כי גם כשנראה כאילו אנחנו לא רוצים אותם דברים וכאילו יש דברים לא מתאימים, מתחת לכל, מסביב לכל ומעל לכל יש פשוט אהבה שמאפשר להקשיב ולשמוע באמת.
וההקשבה הזאת מתוך הלב, הבו זמניות הזאת שמכבדת ומקבלת ואוהבת, היא החוכמה והיא הזהירות.

לגבי האמילאז (אני תמיד כותבת עמילאז... P-: ), כותב ת תקבע (-:

[פלוני_אלמונית*]

אני רוצה חוכמה נשית. זה לא כזה מובן מאליו. יש מלעונות שנולדות עם זה ויש מלאכיות שתוך כדי שהן מעופפות זה נדבק להן על הכנפיים הרוטטות שלהן בדבק שעשוי מהחומר של החיצים בספרי קארל מאי, והן מחייכות במתיקות, חסינות אדי ציאניד ונבלות.
מתוקה. עדיין לא ענית בכלל לשאלתי במקום אחר, מה שלומך. אז הנה הגעתי לחפש מה שלומך. שכחתי כמה התגעגעתי לסגנון שלך שמדביק פיות עם קארל מאי ומפזר חוכמה מלמעלה. לב לב לב.
<שששש, לא לגלות>

[לונה_לולה*]

_הורדתי נעליים. ניתקתי חגורה (כמו אידיוט ישבתי עם חגורה שעה באוטו החונה בחניה),
והתחלתי להתפשט._

באוטו? את רצינית?
לא נוח. לא כיף.
מצד שני, אם את בענייני אוטו-
כנראה שירכייך שריריות וחטובות.
כבוד.

(לצחוק, למחוק וללכת לשטוף ת'פה עם סבון)

[ציל_צול*]

כי את כותבת כל כך בהיגיון וכל כך באהבה וכל כך משכנע, ועדיין - צר לי
על מה, יקרה? לא ניסיתי לשכנע אף אחד בשום דבר.

יש דברים שאת פשוט יודעת לעשות, והם לא מובנים מאליהם לאחרות
ברור. וכי למה שאכתוב את המובן מאליו? נשמע לי קצת משעמם

אז תכירי בזה שיש כל מיני סוגים של חוכמה.
אבל לרגע לא אמרתי אחרת. דיברתי על עצמי, מתוך עצמי, אל גיברת כותבת הנהדרת מאוד.
אין לי שום אי הסכמה איתך או משהו אחר.

נשארתי מהורהרת ותוהה מה בעצם רצית להגיד לי, ולמה היה חשוב, יותר מלרמוז, פעמיים, שחסר לי איזה ידע או הבנה בשביל שאוכל פשוט להגיד כאן, את מה שהיה לי להגיד, למי שאמרתי, ושזה יהיה בסדר גמור.
בכל אופן, זה לא ממש משנה עוד. נראה שדבריי התקבלו לפחות אצל כותב ת בצורה נעימה ונגעו בדיוק כפי שהתכוונתי אליהם. זה משמח אותי ודי לי בכך.
@} @} @}

[ציל_צול*]

_באוטו? את רצינית?
לא נוח. לא כיף._
נראה לי שהמטרה, לגרום לזה להתחיל לזיין לך את השכל להיפסק - קידשה את האמצאי בלי בעיה.
לי זה נראה ממש סביר ואף למעלה מזה, עם כל סוג ירכיים שקיים.
ואם כבר (ואת זה באמת נצטרך למחוק...) אז סקס באוטו תלוי ברוחב הירכיים של הגבר, לא של האישה. כי כמה מקום שהוא משאיר בכסא זה המקום שנשאר בשביל הרגליים שלה.
תחשבו על זה

[בשמת_א*]

תחשבו על זה
אויי ויי. אין כלל נגד זה בבאופן נכון? זה נושא ליבה? D-:
חשבתי על זה. יש עוד משתנים. יש מצבים שבהם אין שום חשיבות לירכיים שלו. ובאוטו יש יותר מכסא אחד.

<בהקשר של נושאי ליבה, ותוך כדי נסיעה באוטו, הבן שלי פתאום שאל אותי השבוע, איך בנים בני 17-18 יכולים לעשות סקס, איפה יש להם מקום?>

[ציל_צול*]

איך בנים בני 17-18 יכולים לעשות סקס, איפה יש להם מקום?
אהמ אהמ... זה נכון גם לבנות בגילאים האלה.
והתשובה של ההורים שלי - בבית שלהם. ביחסים מעולים עם ההורים הם יוכלו להגיד - אמא, אבא, יש לי אורח/ת חשוב/ה היום ואני מבקש/ת את הבית לעצמי. ודרי הבית פשוט יתפנו להם בדרך כזו או אחרת.
אפשרות נוספת - הם ייכנסו לחדר שלהם וינעלו את הדלת וייאלצו להסתפק בסקס שקט או במחשבה שישמעו אותם קצת בבית. ביג דיל.
ההורים שלי לא יכלו לשאת את המחשבה שמישהו מאיתנו יצטרך ללכת למקומות מפוקפקים (ים? יער?) או לסבול באוטו בשביל סקס. הם היו מוכנים לעשות הרבה כדי שזה יתרחש בסביבה בטוחה. זה נראה להם מאוד חשוב.

[מיכל_בז*]

הצחקת אותי נורא!

לי הייתה שפע של חכמה נשית (וגם חרמנות נשית, אם להיות כנה) בהתחלה המפוארת שלנו ואז נהייתי קצת אהבלה.

[כותב_ת*]

זה באמת מאתגר. הנייד מאפשר לי להקליד בלי לראות מה אני מקלידה. רק אחרי הוסף לדף...ובכן מה שכתבתן, כמובן. לא מה שכתבת. ושילוב מצרכים שלא הולכים טוב ביחד לכאורה אבל משלימים ליצירה מופלאה באמת של התנסות בחשיבה שלא באה לבד. תודה רבה לכן. ומרוב שאתן טוטאליות כולכן, לא העליתי בדעתכן אני רואה, שחוויה סקסית להפליא באוו לא חייבת לכלול אקרובטיקה משום סוג, מה נסגר איתכן.

[כותב_ת*]

מיכל זה בגלל שילדת. הבנתי למה נשים צריכות להגיע לגיל חמישים. ברצינות. כל העסק גם מאפשר למידה מחדש, וגם יש דברים שבאופן ברור הם יותר נעימים. ואולי זה גם גיל מתאים להתחיל להיות פחות אהבלה. במסגרת האפשרויות כמובן. בכל זאת, אני קוראת חלקים ממה שכתבתי כאן והדברים נראים כל כך ילדותיים. יש דברים שכנראה אי אפשר להסיר, החידוש הוא בלהפסיק לנסות להסתיר אותן אולי. תמיד היה לי קשה עם האמירה, ששמתי לב אליה הרבה בילדות , ש"תראו אותה, מתלבשת כמו צעירה. מסופרת כמו צעירה. לובשת צבעים צעירים. כבר כילדה הרגשתי שיש משהו לא נכון, בלשון המעטה, האמירות האלה. ואני מבינה שיש מי ש זה הייראה בעינין מגוחך, הבנות שלי למשל, אבל יש גיל שבו את מבוגרת מספיק להפסיק להסתיר שאת ילדה. וואי זה ככ קשה לכתוב בלי לראות מה נכתב! אם יצאו טעויות אני מקווה שהן מרחיבות דעת.

[כותב_ת*]

אלמונית יקרה ומסתורית, אני לא יודעת מי את.

[כותב_ת*]

דווקא יופי של שבבים,|l|

[כותב_ת*]

שביבים, שביבים. אלוהים כמה מוזר הקטע הזה של הקלדה בבאופן בנייד.

[כותב_ת*]

אני מרגישה שלא הבנתי טוב מספיק את הציטוט באנגלית. הוא עורר בי מיד התנגדות אז יתכן שהתכוונץ למשהו אחר

[כותב_ת*]

אבל אגב, זו עצה שקיבלתי לגבי שמירת שפיות האם בבית שגדלות בו מתבגרות. לשמור על איתנות רגשית וריחוק רגשי. לא דובר על אדישות א,ל נראה לי שלשם הייתה הכוונה. אבל זה נושא כזה, שאני מעדיפה כבר אפילטצלדבר על ירידה הליבידו ותזונה זזה בנפרד וביחש נושאים שהוי,

[לונה_לולה*]

כנראה שהייתי צריכה לצטט את המשפט השלם כדי שיובן ההקשר. הבחור התייחס לאפשרות של סטוצים.
ובעברית: "אבל אם את מחפשת לחגוג, ויכולה להרשות לעצמך את המאמץ הרגשי הנדרש (כלומר בעיקר להיות מנותקת רגשית),
כאן, זה קל כמו להזמין פיצה באמצע הלילה וללא שום רגשות אשמה בכלל."

האיתנות והריחוק הרגשי ממתבגרות (אין לי מושג. אנחנו על הסף, ברגעי החסד אחרונים), נראה לי שיותר נופלים בקטגוריית ה"להיות בזה ולא להאמין לזה".

תזונה זזה בנפרד וביחש נושאי שהוי מסכימה עם כל מילה.

[לונה_לולה*]

("כאן=באתר. הכרויות. :-\ )

אני דוקא בשניה זיהיתי את הפלונית. (נדמה לי).

[כותב_ת*]

לפחות נושא ליבידו ותזונה מוצה עד תום

[בשמת_א*]

או יופי, שתדעו שכתבתי לפני שנוספו כמה הודעות אחרונות, אז גם אישה במסע כבר כתבה לציל תשובה גם בשמי וגם ציל צול כבר הגיבה... P-:

[כותב_ת*]

תודה לכולן, קוראת ונהנית. וגם נרגעתי שכולן כן חשבו רק לא כתבו . אפשר להמשיך את הסופש בנחת.

[מצ'רה*]

התשובה של ההורים שלי - בבית שלהם.
זאת גם התשובה שלי לילדים שלי.

[מצ'רה*]

_וגם לכיוון השני, כשבוחרים בפחד.
בכל מקרה, מדובר בבחירת כיוון, ואז זה משפיע על הכל. איך אפשר שלא?_
אני רואה את זה מאד בברור בקשר לפחד שלי מכלבים: אני מאד מפחדת. כל החיים. אבל מאז שהחלטתי שאני רוצה להפסיק לפחד, אני מפחדת פחות ופחות. וחלק מזה בא לבד מאז שהחלטתי. לא הכל זו עבוד ממש.
(כותבת, מקוה שאת לא מתעייפת מכל הדיבורים האלה