לא תומך בי

מוזר, חשבתי שכתבתי כאן הודעה והיא נמחקה. אכתוב שוב.

בן זוגי ואני קנינו היום אוכל בדוכן כלשהו. אני קניתי סנדביץ' עם גבינה צהובה. כשפתחתי את האריזה ראיתי שעל הגבינה יש טיפה עובש. הראתי את זה לבן זוג שלי והוא הסכים שזה עובש. חזרתי לחנות אמרתי להם אני רוצה להחזיר את הסנדביץ' יש בו עובש. המוכר לקח את הסנדביץ' ואמר בהחלטיות זה לא עובש זו הגבינה ככה. אני בהלם. אמרתי לו זה בוודאות עובש. הוא קרא לעובדת שעובדת איתו והראה לה את הסנדביץ' והיא הסכימה איתו שזה לא עובש (כמה מפתיע) הייתי ממש בהלם. מה אני יכולה לומר? המוכר החזיר לי את הכסף אך אמר בברור שזה לא בגלל שיש עובש במוצר. אני הסתכלתי על חבר שלי בזמן הזה והייתי עוד יותר בהלם שהוא פשוט שתק ולא אמר כלום. יצאנו מהחנות ואני הייתי פגועה מאד. חיכיתי להתנצלות ממנו להסבר, אבל כל מה שהוא אמר זה "לא התנהגתי כמו שציפית ממני אבל זה לא היה כזה נורא". הצדיק את עצמו בקיצר. אני עוד יותר נפגעת והחלטתי ללכת הביתה. הוא לא עשה כלום ונשאר מאחור. כשחזרתי הביתה (אחרי שהסתובבתי קצת בעיר כי רציתי לתת לו זמן לחשוב) הוא שמח שהגעתי אך נשאר בעמדתו ואף אמר "את מצפה ממני ברגעים כאלה לפצות על החוסר יכולת שלך" יעני החוסר יכולת שלי לעמוד על שלי. הריב רק החמיר עד שביקשתי ממנו ללכת מהבית, הוא כנראה בעבודה עכשיו. אני מאד מיואשת בעיקר מהעובדה שמקרים כאלה קרו בעבר זה לא חדש ושהוא לא חושב שהוא התנהג לא בסדר (אולי לא אידאלי אבל לא נורא). אני לא מרגישה שאני יכולה לסמוך עליו שיתמוך בי מבחינה רגשית וזה חמור בעיני למרות שחוץ מהמקרים האלה הקשר שלנו כן טוב. אני שוקלת ברצינות פרדה ואשמח מאד לשמוע מה דעתכם.

קודם כל תרגעי...... תנשמי עמוק... אין לי ספק שזה מרגיז ומעצבן ביותר. במקרים כאלה באמת מחכים לתמיכה. ואני יכולה לשער כמה זה מרגיז אותך.
יש לי כמה שאלות... כמה זמן אתם ביחד? אני חושבת שזה חשוב כי לפעמים לוקח זמן לאנשים להגיש מאוחדים באמת. לבנזוגי לקח הרבה זמן להשתחרר ולהיות בקשר בצורה דומה למה שקורה אצלך. ואחרי כמה זמן הוא השתנה.
דבר שני, איך הוא מתנהג כשדברים כאלו קורים לו? אולי הוא לא אוהב קונפליקטים ואם זה היה קורה לו אז הוא לא היה מתלונן?
אני לא חושבת שהצורה בה הוא מתנהג דורשת פרידה, אלא פשוט ללמוד מי הוא ולדעת למה לחכות. מצד שני זה גם מאוד תלוי מה את מחפשת בקשר ואם את באמת צריכה את התמיכה הרגשית שלו במקרים כמו שציינת (שאם את בוחנת אותו לעומק הוא לא כל כך נורא... למרות שהסיטואציה מעצבנת, כי בסך הכל מדובר על סנדביץ ובסוף החליפו לך אותו). אולי הוא כן תומך כשבאמת יש צורך בכך?

תודה על התגובה ישראלונה... אנחנו דווקא כמה שנים טובות ביחד כבר...
את צודקת הוא לא אוהב קונפליקטים והוא לא היה מתלונן אם זה היה קורה לו.
הדברים הקטנים האלה הם אולי אובייקטיבית לא נוראיים אבל בשבילי ואני מודה אני בן אדם רגיש שנפגע מאד מדברים כאלה זה מאד חשוב התמיכה הזו, וחוץ מזה אני מפחדת שזה "סימן לבאות"

אולי זו דווקא הבעת תמיכה, לעמוד לצידך ולהאמין ביכולת שלך להתמודד עם הסיטואציה, ואכן קיבלת את כספך חזרה, אולי אם לא היית מסתדרת היה נחלץ לעזרתך?

ודרך אגב, נשמע שהבעיה היא בעיקר תקשורת, את מאשימה אותו במקום לשתף אותו במה שאת מרגישה ואז הוא מאשים אותך במקום לשתף בתחושותיו.

דף תמיכה

פלוני אלמונית אני לא מאחלת לאף אחד תמיכה כזו, זה שקיבלתי את כספי חזרה לא אומר שהסתדרתי. אני הרגשתי מושפלת מול שני מוכרים ש"הוכיחו" אותי שאני טועה והציגו אותי כמטומטמת והוא יודע טוב מאד שקשה לי במצבים כאלה. הוא בעצמו יודע שלא נהג כשורה רק המציא כל מיני תירוצים במקום להבין את מה שהוא עשה.

וחוץ מזה אני מפחדת שזה "סימן לבאות".
מה את חושבת יכול לבוא?
אני מבינה אותך. לפעמים אנחנו צריכים את הדברים הקטנים האלו כדי להרגיש בטוחים. אבל אולי את החזקה בקשר מהבחינה הזאת. את היא זאת שיכולה לעמוד על שלה. אולי את צריכה לקבל את זה ולהפסיק לצפות. בסופו של דבר המוכרים הם אלה שטעו והתנהגו שלא כשורה. בתכלס את לא צריכה את התמיכה שלו אלא רק במחינה רגשית, דבר שהוא לא מסוגל לתת אולי כי בדיוק בגלל שהוא רוצה להימנע מקונפליקטים.
אני חושבת שאולי את צריכה להפסיק לחפש את התמיכה הזאת (שאת כבר יודעת שהוא לא יכול לתת). את צריכה להרגיש טוב לגבי עצמך ובקשר ואולי ככה תוכלי לא להפגע מהמקרים האלה.

נפרדתי ממנו. אני לא יכולה לסבול את ההתנהגות שלו. את זה שהוא לא לקח אחריות על ההתנהגות שלו, על זה שהוא התעלם ממני אחר כך כל היום ונסע להורים שלו - והפך את עצמו לקורבן כאילו שעכשיו אני התוקפנית והוא המסכן שצריך להתרחק ממני כדי להגן על עצמו. אני לא מוכנה לזה, הוא פוגע בי יותר מידי. די, שלום.

זה היה הקש ששבר את גב הגמל שהוא הודיע לי שהוא נסע להורים שלו כדי להגן על עצמו ממני. תינוק.

תודה ישראלונה שאת כותבת לי.. אני מאד מעריכה את זה

אין בעד מה אלמה. בהצלחה. איזה סנדביץ באסה זה היה, לא?

איזה סנדביץ באסה זה היה, לא?
כריך לדרך. P-:

אלמה, מכיוון שנפרדתם, האם תרצי בנקודת המבט שלי?

צוויל

שמרו נפשותיכן מכריך עם גבנ"צ,
או לחילופין, שוב הפניצילין מציל נפשות!!!!!

ואיי איזה מצחיק זה סבל של אחרים נכון?

צוויל אני אשמח לשמוע את נקודת המבט שלך כל עוד היא עומדת בכללים של דף תמיכה

אני מזדהה איתך, אלמה.
גם לי יש בן-זוג כזה וזיהיתי את הבעיה כבר בתחילת הדרך. כשעמדנו להינשא, התכונה הזו היתה הסיבה היחידה להתלבטות אם להמשיך או לא.
אחרי כמעט 30 שנים יחד, אני יכולה להציג לך רק את התובנות שלי, ביחס אלינו, ותראי אם זה "עושה לך שכל".

מצד אחד, הוא איכזב אותי קשות בכמה מצבים מאד קשים שבהם הייתי זקוקה נואשות לתמיכה מלאה שלו. טרגדיות, לידות... אבל הבנתי שהקיפאון במצבים האלה הוא חלק גדול מבעיות שסוחב עוד מילדותו ומאסונותיו הוא. הוא היה מתנהג בדיוק כמו בן זוגך בסיטואציה שתיארת.
מצד שני, מבחינה מעשית הוא נותן 100% תמיכה, בתנאי שאני מספיק ברורה מילולית כדי להגיד לו מה אני צריכה. כלומר, עלי להיות בשליטה וצלילות הכרה גם במצבים קשים. למזלי, אני באמת בשליטה וצלילות (חלק מאישיותי מאז שאני זוכרת את עצמי).

אין גבר או אישה מושלמים. את צריכה לבדוק אם המחיר על החסרונות גבוה מהרווח על היתרונות.
אצלי, למשל, נלקח בחשבון שיש לי מעגלי תמיכה רגשית מספקים מחברים . לעומת זאת, בצד היתרונות קיבלתי הנדימן מאוהב שלא בוחל בשום עשייה .

רוזמרין זה באמת נשמע דומה לבן-זוג שלי. אני מתקשה להחליט, אני די בהלם מהעובדה שמישהו שהוא חבר שלי (עזבי בן-זוג) לא תומך בי במצבים שאני זקוקה בהם לתמיכה. כאילו מה ההגדרה של חבר אם לא זה? קשה לי מאד לקבל את זה, למרות שמעבר לזה הקשר טוב.

כל פעם בהלם מחדש חייבת לציין.. זה כבר קרה לי כמה פעמים איתו. לא תמיד, אבל לעיתים קרובות כשאני במצוקה נפשית הוא כושל.

אני הסתכלתי על חבר שלי בזמן הזה והייתי עוד יותר בהלם שהוא פשוט שתק ולא אמר כלום. יצאנו מהחנות ואני הייתי פגועה מאד. חיכיתי להתנצלות ממנו להסבר, אבל כל מה שהוא אמר זה "לא התנהגתי כמו שציפית ממני אבל זה לא היה כזה נורא".

אני ממש לא מבינה מה הבעיה פה. למה אם את בוחרת להחזיר סנדוויץ', הוא חייב להיות חלק מזה? זאת נראית לי סיטואציה ממש לא חמורה. ולמה את חייבת להכריח אותו?
ולזרוק אותו מהבית אחרי כן?
זאת נראית לי תגובה ילדותית ואפילו קריזית.

אם הוא לא תומך כשאת באבל, בלידה, חולה, פוטרת מהעבודה וכיוצא בזה, זה חמור. אבל אם הוא לא רוצה להשתתף בעימות עם מוכר בחנות? ממש לא בעיה.
אני בת זוג מאוד תומכת, אבל בהחלט לא מוכנה להשתתף בכל עימות, גם אם בן זוגי צודק בו. לעימותים גם יש אנרגיות רעות, ואני בעד לצמצם אותן. אבל אני עדיין מאוד תומכת בו בדברים הגדולים.

סליחה על השאלה, אבל האם את מאוד צעירה?

ולגבי ה"סימן לבאות" התכוונתי ל- מה יהיה כשאני אהיה בהריון ואצטרך יותר עזרה נפשית מהרגיל? זו תקופה קשה ולא יציבה נפשית אני מניחה. ומה יהיה כשיהיו לנו ילדים? הרי עם ילדים כל הסיפור הופך ליותר מורכב. אם אני מתמוטטת כי הוא לא תמך בי נפשית אז יש לזה השלכה גם על הילדים. יש לכם ילדים רוזמרין?

קוראת שימי לב שהדף הזה הוא דף תמיכה והתגובה שלך ביקורתית ולא מתאימה לדף כזה.

אני כבר אמחק את התגובה שלי. אבל רק רגע של כנות. מה שכתבת נשמע לי אגוצנטרי ומאוד ילדותי (אני לא אומרת שאת כזאת--ככה זה נשמע ממה שכתבת). וכשכתבתי אמרתי לעצמי שבדיוק אנשים כאלה רואים דברים כמו שכתבתי כביקורת, במקום כעזרה לפתוח את המבט ולהבין נקודות עוורות, ושבטח שם את רוצה להישאר. כך שעזרה בלפתוח את העיניים לא תיראה לך כתמיכה (מה שכן ייראה כתמיכה למישהי שבאמת רוצה להבין מורכבות של סיטואציות). אז זאת היתה טעות לכתוב.

זה לא ממש חשוב. את מוזמנת למחוק. בכל מקרה התלבטתי אם לכתוב. אז ממש לא אכפת לי שתמחקי. דף שלך.

אבל לא ביקשתי לשמוע כאן את האמת, ביקשתי דף תמיכה. את לא מבינה את הקונספט? גם בהלוויות את אומרת לחברים שלך את האמת? למחוק לא יעזור, כי את המילים הפוגעות שלך כבר אמרת, גם אם לא התכוונת לפגוע.

גם בהלוויות את אומרת לחברים שלך את האמת?
זה בדיוק העניין! יש הבדל תהומי בין הלוויה לאי תמיכה בהחזרת כריך עם עובש. צריך לראות מעבר למעגל הקטן כדי להבין את זה.

למחוק לא יעזור, כי את המילים הפוגעות שלך כבר אמרת, גם אם לא התכוונת לפגוע.
המילים לא פוגעות כלל. אם היית מעוניינת לראות גם אותו, היית חושבת שאלה מילים מאוד עוזרות. "תודה, לא חשבתי על זה. אולי הגזמתי?" אפשר לאבד אנשים מאוד טובים בגלל "צר עולמי כעולם נמלה".

יאללה, מחקי. בשיא הרצינות. את עוד לא שם.

לפעמים פשוט נפגעים ממשהו, מרגישים לא אהובים ולא בטוחים בקשר, כדאי לעבד את זה ולתמלל, "אני מרגישה לבד, אני מרגישה פגועה, לא אהובה…"
נדמה לי שחברך מרגיש "לא בטוח, לא אהוב, לא מובן" . אולי שווה לכם לדבר על זה, איש לא יעמוד תמיד בציפיות שלך, וגם את לא תמיד תעמדי בציפיות של אחרים, השאלה אם רוצים להתפתח מתוך הקושי או לשבור את הכלים. אני מאחלת לך שגם אם תפרדו, תעשו את זה בטוב ומתוך הבנה על חוסר התאמה ולא בפיצוץ שכזה.

אם אני מתמוטטת כי הוא לא תמך בי נפשית

נשמע לי שבסיטואציה שתיארת הרגשת בודדה וחסרת אונים, כי היה לך צורך גדול בתמיכה ובחיזוק משמעותיים, והצורך לא נענה. על רקע זה קל לי להבין את האכזבה והכעס. אני גם מבינה את הפחד מ"שידור חוזר" במקרים שבהם הצורך בתמיכה ובחיזוק משמעותיים יהיה עוד הרבה הרבה יותר גדול.
זה באמת מקום מאוד לא נעים להיות בו

ככה מהצד, נראה לי שצורך כזה בתמיכה ובחיזוק, צורך חשוב וגדול ובוער - שלא מקבל מענה - זה נושא שחוזר אצלך. אפילו כאן בדף הזה. אני צודקת?
אם כן, ואם תרצי, אנסה לברר יחד אתך אם יש משהו שאת יכולה לשנות בהתנהלות שלך כדי להקל על עצמך.

@}

מה יהיה כשאני אהיה בהריון ואצטרך יותר עזרה נפשית מהרגיל?
יש לכם ילדים רוזמרין?

שניים, ברוך השם, כבר לא ילדים

אי אפשר לבקש עזרה נפשית ממי שאין לו כלים לזה. כמו שאי אפשר לבקש עזרה מעשית ממי שאין לו כלים לזה.
בעלי היה איתי בהכנה ללידה ובלידה עצמה. את ההחתלות והאמבטיות הראשונות הוא עשה כי אני לא העזתי. קטן עליו...
בדיעבד, עדיף היה שבלידה עצמה תהיה איתי חברה שכבר ילדה קודם. שם באמת צריך מישהו שמכיל ומבין מה עובר עליך גם כשאת לא מסוגלת להתבטא (מעבר לנהמות, כן?).

הילדים שלנו אוהבים אהבה ענקית את האבא שלהם. הוא תמיד מחבק ותמיד לשירותם (בתנאי שהם אומרים, הוא לא טוב בניחושים).
כשהם צריכים הורה לשיחה, הכלה והקשבה אז יש להם אותי.
זה היופי, שלכל אחד יש את החוזקות שלו ואם הן משלימות את החולשות של בן הזוג- מה טוב. ואני מאד אוהבת את המשפט של פלוני איש לא יעמוד תמיד בציפיות שלך, וגם את לא תמיד תעמדי בציפיות של אחרים.

את צודקת יעלי לה אבל משהו במה שכתבת שם את עצמי במרכז ומתעלם מההתנהגויות של האחרים ואני לא מסכימה לזה לגמרי. אני לא חושבת שזה בסדר שחבר עומד מן הצד ולא מתערב כשמאשימים את חברה שלו שהיא משקרת. אני לא חושבת שזה בסדר בדף תמיכה שמישהי כותבת דברים כמו
_אני ממש לא מבינה מה הבעיה פה. למה אם את בוחרת להחזיר סנדוויץ', הוא חייב להיות חלק מזה? זאת נראית לי סיטואציה ממש לא חמורה. ולמה את חייבת להכריח אותו?
ולזרוק אותו מהבית אחרי כן?
זאת נראית לי תגובה ילדותית ואפילו קריזית._
אחרי שאני מפנה את תשומת ליבה שמדובר בדף תמיכה וזה לא המקום לביקורת היא כותבת
מה שכתבת נשמע לי אגוצנטרי ומאוד ילדותי
ולקינוח אחרי שאני כותבת לה שהמילים שלה פוגעות היא מכחישה את הרגשות שלי
המילים לא פוגעות כלל.

וכל זה אחרי שכתבתי בדף שהחלטתי להפרד מבן זוגי אחרי זוגיות של כמה שנים. הייתי מצפה לקצת יותר רגישות מזה בבאופן. אז אני לא אוהבת את הגישה של "הכל קורה בתוכי" במקרים כאלה.

רוזמרין נשמע שאת השלמת עם מי שבן-זוגך. אני לא. מאד קשה לי להשלים עם זה, זה נראה לי משהו בסיסי בחברות להיות שם אחד בשביל השניה. אם הוא היה מודה בזה שזה לא בסדר אך שקשה לו או משהו בכיוון, זה היה עוד נסבל.

אלמה, פייר, את קצת מקשה על לתמוך בך. מה שקורה פה קצת דומה למה שקרה עם החבר (לשעבר?), את דורשת תמיכה מאוד מאוד מסוימת, וכועסת כשלא מקבלת אותה. ואז קוראת לחבר שלך מזה שנים תינוק

אבל מכל הלב אני מאחלת לך שתמצאי את מה שאת רוצה.

איך אני מקשה לתמוך? הרי היו פה גם תגובות אחרות רגישות יותר. בדף תמיכה כתוב בברור שזה לא המקום לביקורת. ולומר שההתנהגות שלי ילדותית וקריזית זו ביקורת. מה לא ברור שאני פגועה מאד ובסערת רגשות? אז מה זה בדיוק הזמן לומר לי איך אני לא בסדר? אני באמת לא מבינה את זה. כשחברה שלי פגועה ממשהו דבר ראשון יש לי אמפתיה אליה ואני מרגיעה אותה בכלל בלי לחשוב על "מה היא לא עשתה בסדר" אני הסנגור שלה ולא הסנגור של מי שפגע בה. אני לא אומרת שאי אפשר לדבר על מה אני לא עשיתי בסדר, אבל זה פשוט לא המקום ובמיוחד לא הזמן. ואם אני אומרת שנפגעתי אז זה מבחינתי דגל אדום להפסיק. אבל היא לא הפסיקה.

למילים יש כוח עצום. אנשים שנמצאים בתוך מצוקה גדולה מילים פוגעות יכולות לדחוף אותם לקצה. לא שזה המקרה שלי, רק אומרת שתדעו.

רוזמרין נשמע שאת השלמת עם מי שבן-זוגך.
ברור שהשלמתי. אני אוהבת אותו וזו סיבה נהדרת, לא?

אשמח לעזרה ממישהו ותיק, לדעת מה לעשות עם התגובות הביקורתיות בדף הזה (של "קוראת"), מצד אחד אני לא רוצה אותן כאן כי זה דף תמיכה וזה לא מקומן מצד שני למחוק אותם נראה לי אלים. בבקשה תנו עצה.

מצד אחד אני לא רוצה אותן כאן כי זה דף תמיכה וזה לא מקומן
מצד אחד זה אתר קהילתי. אין לאף אחד בעלות על הדף. זה לא דף פרטי שלך.
מצד שני קוראת כתבה בעצמה שאת מוזמנת למחוק מה שלא מתאים לך. קיבלת רשות.

בשמת א רציתי למחוק את התגובות של קוראת לא בגלל שיש לי בעלות על הדף אלא בגלל שזה דף תמיכה והתגובות שלה היו ביקורתיות, ולפי הכללים של האתר זה לא במקום. התגובה שלך בעיני מאד תוקפנית ופגעה בי מאד מאד. אני הבנתי כבר שאני לא רצויה באתר הזה, זכרתי את האתר בתור מקום מכבד ואמפתטי אולי הדברים השתנו. בכל מקרה לא אחזור לכאן אל דאגה.

הקדמה: את כן רצויה כאן. חכי טיפונת, קחי נשימה עמוקה, תני לעצמך ולנו עוד צ'אנס.

בקשה לכותבות האחרות: קחו נשימה עמוקה, שקלו דבריכן, כתבו במתינות. זו לא דרישה, לא ציפיה, אלא בקשה אישית ממני @}

אני לא מרגישה שאני יכולה לסמוך עליו שיתמוך בי מבחינה רגשית וזה חמור בעיני למרות שחוץ מהמקרים האלה הקשר שלנו כן טוב. אני שוקלת ברצינות פרדה ואשמח מאד לשמוע מה דעתכם.
דעתי היא כדלהלן:

נראה שאת נפגעת מאוד מהתנהגויות של הזולת שאינן תומכות בך. את זקוקה לתמיכה רבה, כיוון שאת מרגישה חוסר בטחון בעצמך. קל לערער את אמונתך בעצמך (למשל, המוכרים בחנות גרמו לך להרגיש מושפלת, מטומטמת ושקרנית). קל לערער את הבטחון העצמי שלך. את נפגעת מההתנהגות של החבר שלך (לשעבר) כי מבחינתך לעמוד מהצד ולא להגן עלייך בפועל זה ממש להפקיר אותך "פצועה בשטח". ודבר דומה מתחיל לקרות גם כאן, בדף הזה.
את צודקת לחלוטין בנוגע לחבר שלך: הוא לא מסוגל לתמוך בך במידה ובאופן שאת רוצה
השאלה היא מה עושים עם זה.

דרך אחת היא להיפרד ממנו.
דרך אחרת היא להיפרד מחלק מהפגיעות וחוסר הבטחון העצמי שיש בך.
למשל: האם את יכולה לדמיין לעצמך סיטואציה שבה היית באה אל המוכר, מציגה לו את הסנדוויץ, נענית בנימוס אך בתקיפות לניסיונות שלו להכחיש את הבעיה, עומדת על שלך גם כשהוא מגייס את המוכרת השניה, מקבלת את הכסף, אומרת "תודה ושלום" והולכת - וכל זה מתוך תחושה של נינוחות, בטחון בעצמך וודאות באשר לצדקת מעשייך?

אילו היית יכולה להתמודד טוב יותר, בבטחון רב יותר, עם סיטואציות כאלה, אולי לא היית זקוקה בכלל לרמה אינטנסיבית של תמיכה מצד החבר?
האם היית רוצה להיות מסוגלת לנהל את המאבקים שלך בכוחות עצמך, בלי להיות תלויה בו (או בבן-זוג בכלל) ובתמיכה אקטיבית שלו?

ממליצה לך בחום לקרוא את הלך רוח כנוע.

כמה יפה כתבת, תמרוש @}

איך אני מקשה לתמוך?

חביבה, זאת התשובה, מה שכתבת פה:

התגובה שלך בעיני מאד תוקפנית ופגעה בי מאד מאד. אני הבנתי כבר שאני לא רצויה באתר הזה, זכרתי את האתר בתור מקום מכבד ואמפתטי אולי הדברים השתנו. בכל מקרה לא אחזור לכאן אל דאגה.

בשמת ענתה לך באופן נייטרלי לחלוטין, השקיעה מזמנה. ובמקום להודות לה ולשמוח שהשיבה לך, ואת השבת לה בעלבון והאשמת אותה בתוקפנות. בשמת זאת דוגמה מצוינת. כי כמעט כל אחת אחרת רואה את מה שבשמת כותבת באתר כתמיכה אינסופית ומשתמשת בזה ממש להצלת חיים. ואת פירשת אותה בדיוק ההיפך.

ואז הסקת שאת לא רצויה באתר וזאת מסקנה קיצונית מאוד מאוד (שגם לא יפה כלפי אלה שכתבו לך), מהסוג של "תחזיקו אותי".

אז קצת מפחיד לכתוב לך. כל מילה שלא מתאימה בדיוק למה שאת דורשת מוטענת במטענים מאוד קשים.

מה זאת תמיכה? יש כאלה שתמיכה בעבורן זה להראות להן נקודת מבט אחרת משלהן על מקרה שקרה להן. בשבילך, זאת ביקורת נוראית.

אז מה חסר פה? אחריות אישית. וזה הבסיס לקבלת תמיכה אמיתית.

בהצלחה בכל אשר תפני ושוב מאחלת לך שתקבלי מה שאת רוצה.

בקשר לתגובה של בשמת - עם כל הערכתי לבשמת על עבודתה הרבה והמבורכת מאוד מאוד באתר (ובכלל...)
התגובה הספציפית הזו נקראה גם לי לפחות כקרירה, ובמידה מסויימת אפילו לא נעימה וקצת בוטה, כאשר מישהי שאלה מאוד בעדינות מה לעשות, וקיבלה "זה לא דף פרטי שלך", משפטים קצרים, קרים.
אגב, "קוראת" כתבה לה - "לא אכפת לי שתמחקי, דף שלך", כך שהמסר די מבלבל.
אם הייתי מקבלת תגובה כזו, הייתי נהדפת אחורה גם אני. אני כנראה הייתי מתגברת על זה (אלא אם הייתי במצב רוח משובש מלכתחילה) די בקלות מתוך - נו, טוב, אף אחד לא מושלם ולכולנו יש ימים ובאינטרנט אי אפשר לקרוא את הטון ומה אכפת לי בעצם.

המוכר לקח את הסנדביץ' ואמר בהחלטיות זה לא עובש זו הגבינה ככה. אני בהלם. אמרתי לו זה בוודאות עובש. הוא קרא לעובדת שעובדת איתו והראה לה את הסנדביץ' והיא הסכימה איתו שזה לא עובש (כמה מפתיע) הייתי ממש בהלם. מה אני יכולה לומר?
או.
יש הרבה דברים שאפשר היה לומר, או לעשות, בנקודה הזאת, ובסיטואציות דומות שכרגע את נכנסת בהן להלם, לשיתוק.
(תלוי מה את רוצה להשיג מהסיטואציה)
רוצה להתחיל לעבוד על זה?

המטרה: שתוכלי לומר משהו, שתוכלי לעשות את הדבר הנכון, ולא תצטרכי לעמוד שם תקועה ולהסתכל בחוסר ישע על בן זוגך, או מי שנמצא שם אתך, בתקווה שהם יגידו משהו.

תמרוש רוש יכולתי לומר כל מיני דברים, אבל הדברים שעלו לי בראש היו מאד תוקפניים ולא רציתי להיות תוקפנית.
כן אני מאד רוצה לעבוד על זה.

כמה יפה כתבת, תמרוש

המוכר לקח את הסנדביץ' ואמר בהחלטיות זה לא עובש זו הגבינה ככה. אני בהלם. אמרתי לו זה בוודאות עובש. הוא קרא לעובדת שעובדת איתו והראה לה את הסנדביץ' והיא הסכימה איתו שזה לא עובש (כמה מפתיע) הייתי ממש בהלם. מה אני יכולה לומר?

מה שביאס אותך כל כך זו תחושת העוול? כי גם אני יכולה לצאת מדעתי פשוט כשאני מרגישה שלא מאמינים לי ולהתפוצץ כולי, או לחילופין להיכנס לשיתוק. מבחינתי חוסר אמונה לי או בי, זה הדבר הכי מעליב בעולם.

מיכל בז

מה שפגע בי מאד זה תחושת ההשפלה. אני לא חושבת שהמוכרים לא האמינו לי, אני מאמינה שהם אמרו את זה על אוטומט בתור דרך להתגונן. הרגשתי שהם "מוציאים אותי מטומטמת", כי אם שני אנשים חושבים ש"מה פתאום זה לא עובש" אז ברור שהם צודקים (כי מספרית הם יותר ממני..).

מיכל בז הצלחת
שאפו

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אלמה אני תומכת בך. קודם כל

ואני מאוד מזדהה עם המחשבה (אני במקום שמרגיש שהיא לא נכונה ומזיקה לי, אבל יש לה אחיזה חזקה ומשתקת אצלי) שתגובה מבנזוגי שאינה טובה לי היא מקום ש

אי אפשר לעבור עליו לסדר היום
יכול לזרוק אותי לתהומות של ... חוסר רצון לחיות
משליך אותי מההווה הבטוח בו חשבתי שהייתי (ציפיתי להיות?) לעתיד מאיים שלא ניתן להכיל.

אני לא ״ילדה״. לפעמים מה שמוציא אותי מאיזון זה שהוא יעיר בקול רם על כוס שהשארתי על השולחן, לפעמים זה שהוא לא בא לתמוך בי כשלפני שבוע קיבלתי צירים במפתיע בחודש שביעי (אני כאובה ובוכה והוא ? לא התאים לו? לא הבין? לא יודעת).

עכשיו אני רגע כותבת לכותבות היקרות:

אני בכוונה מביאה את זה יחד. כתרגיל בחוסר שיפוטיות. בדף אחר שבו אני כתבתי חצי מהקולות היו שאני לא מבינה נכון את הפגיעות שלי ולא מתמודדת איתה אלא משליכה. חצי חשבו שאני צריכה להתגרש אתמול. אני טורחת לסנן אבל קחו בחשבון שזה לא יכול לתרום כלל. לא שחייבים לכתוב משהו תורם...אבל...

אלמה, בחזרה אלייך. לא מרגישה שאת מחפשת עצות דוקא מול הזוגיות המתוארת. מניסיוני האישי, אני חושבת שהכתיבה (והקריאה של התגובות) לפעמים מעמיקה קושי ובלבול.
מציעה לך במקביל משהו שאני עושה: בחרתי מטפלת/ מלווה לענייני ה...
Wellbeing שלי (אני מרגישה שאני עושה איתה מסע-טיול של ניקוי ואוורור המון מטענים שאני סוחבת סתם כי אף אחד לא עזר לי להבין איך לשים אותם במקומם)

זה כן טיפול שמתעסק רק בי. זה לא יכול לשנות אותו. גם לי זה לא תמיד מרגיש פייר שבנוסף להתמודדות מול העולם הלא תומך אני צריכה גם לתקן פנימה (ובפועל מתוך אין בררה שזו בכלל עמדה מתישה).

כי מה אני אעשה באותו רגע של ציר? בטח לא אכלה כוח גם בלכעוס עליו כי פשוט אין.
מנסה לומר שלא סתם פתחת דף תמיכה, את זקוקה לה. לכי תדאגי לך באהבה כמו שמגיע לך. היי לעצמך אוהבת ומגוננת ומרפאת.
במקביל, תמשיכי לפרוק ולספר אבל קחי את האינטרנט במוגבלותו, יקירתי.

יש פה כמה וכמה נשים יקרות שעושות תמיכה כזו, אני בחרתי אחת מהן ואפשר גם בלי קשר לאתר כמובן.
שמותיהן מופיעים בדפים שעוסקים בזוגיות בדכ. (בשמת היקרה מפנה אליהן בהרבה דפים בהן היא עושה עבודה מבורכת)

אני חושבת שמצב מפרק יכול להיות הזדמנות לבנות נכון יותר אבל צריך יסודות תומכים. מאחלת לך למצוא מעט כוח לאהוב עצמך ולפרגן לך מסע מתקן וחיובי

רק אני עדיין מחכה לנקודת המבט של צוויליך שהבטיח קודם?

אז בואי נתחיל לעבוד

_חזרתי לחנות אמרתי להם אני רוצה להחזיר את הסנדביץ' יש בו עובש.
אמרתי לו [למוכר] זה בוודאות עובש.
אני בהלם. מה אני יכולה לומר?
המוכר החזיר לי את הכסף אך אמר בברור שזה לא בגלל שיש עובש במוצר._

טוב, אני חייבת לומר שכמעט צחקתי כשקראתי את הסיפור הזה שובפעם.
ולמה? כי רוב הזמן את פעלת נהדר.
הנה:
מה רצית לעשות? רצית להחזיר את הסנדוויץ' למוכר, ומן הסתם גם לקבל את הכסף חזרה.
וזה מה שקרה. את הלכת לשם, הצגת את הבעיה שלך במילים פשוטות וברורות. כשהוא אמר שזה לא עובש פשוט חזרת על המסר שלך "זה בוודאות עובש". לא נתת לו להתחמק.
והנה משהו יפה: דווקא זה ש"היית בהלם" פעל לטובתך. אני יודעת שלא הרגשת בטחון עצמי בכלל, אבל מה שקרה מבחוץ זה שעמדת שם, אחרי שהצגת את העמדה שלך, וחיכית בסבלנות עד שהם יבינו שאין להם ברירה אלא לקבל אותה.
לא התחלת להתווכח אתם, כי אין טעם (נו, ברור שזה עובש ושהם מנסים לתרץ תירוצים. אין לזה תשובה ולא צריכה להיות לזה תשובה).
לא ענית להם באופן תוקפני - וזה היה מאוד נבון מצידך @}. אם היית פונה לתוקפנות זה היה רק מחריף את הקונפליקט בינך לבין המוכר, והרבה טוב לא היה יוצא מזה.
מצד שני, לא ויתרת ולא התקפלת. לא קיבלת את התירוצים שלהם ("זה לא עובש", נו באמת),
ומצד שלישי, גם לא נכנסת לסאגה חסרת טעם שמטרתה לשכנע אותם שזה כן עובש ושהם צריכים להודות ולהתנצל. אין להם תודעת שירות? אין להם מושג איך מתקנים פשלה מול לקוח? בעיה שלהם. לא את תוכלי לחנך אותם מחדש ואת גם לא צריכה לעשות את זה.

אז מה כן עשית שהיה כל כך נכון בסיטואציה?
כמה דברים:
א. תקיפות שקטה. הבעת עמדה ודבקות בה
ב. טכניקת "התקליט השבור". להימנע מוויכוח. במקום ויכוח, פשוט לחזור על המסר שאת רוצה להעביר, קצר וברור, בלי שינויים, פעם, פעמיים, אפילו חמש פעמים אם צריך. למשל: "זה בהחלט עובש"
ג. להישאר, פיזית, בעמדה הזאת עד שהצד השני מבין שגם אין לו איך להתווכח אתך, וגם אין לו אפשרות לסלק אותך, יאמר מה שיאמר, ואין ברירה אלא ללכת לקראתך באיזשהו אופן.

עכשיו, אני יודעת שהרגשת נורא רע בסיטואציה, הרגשת פגיעה וכועסת ונעלבת, ואולי את חושבת כרגע "מה זה שווה שעשיתי כביכול את הדבר התקיף, השקט והנכון, אם בתוך-תוכי הרגשתי סמרטוט". נכון, היית רוצה לעשות את הדבר הנכון מתוך התחושה הנכונה, ולא כי במקרה נתקעו לך כל המילים בפה. ובוודאי שאת צודקת בשאיפתך להרגיש אחרת.
אבל, כדי לפתח בטחון בעצמך, דבר ראשון צריך לזהות את כל נקודות החוזק שלך. ולתת לעצמך פידבק חיובי על כל דבר טוב שאת מצליחה לעשות, ולו במקרה. כי מקרה אחד, אם מגיבים עליו חיובי, יכול לסלול את הדרך ל"בכוונה".

אז את יכולה להסתכל על המקרה הזה מזוית חיובית. להגיד לעצמך, שוב ושוב, את כל הדברים שעשית בסדר בנקודה הזאת. וגם את ההצלחה שלך! המוכר התייאש די מהר מהניסיון להתחמק, והחזיר לך את הכסף.
(אז הוא ניסה להעמיד פנים שהוא לא נכנע, ומחזיר לך את הכסף "לא בגלל העובש". נו, באמת. זה הרי מגוחך. ניסיון פתאטי לשמור על כבודו האבוד. וברור שאף אחד, כולל הוא עצמו, לא האמין לו ולא השתכנע.שיתרץ לעצמו תירוצים אם כל כך קשה לו להודות בטעות. למי אכפת?)

מה שפגע בי מאד זה תחושת ההשפלה. אני לא חושבת שהמוכרים לא האמינו לי, אני מאמינה שהם אמרו את זה על אוטומט בתור דרך להתגונן. הרגשתי שהם "מוציאים אותי מטומטמת", כי אם שני אנשים חושבים ש"מה פתאום זה לא עובש" אז ברור שהם צודקים (כי מספרית הם יותר ממני..).
כאן יש כמה דינמיקות מעניינות:
א. אם מישהו מנסה להוציא אותך מטומטמת, לא באופן אישי נגדך אלא לחלוטין מתוך מגננה עצמית של פשלונר מסכן, את מניחה לעצמך להיות מושפעת מזה ולקבל את העמדת הפנים שלו ו"דעתו" עלייך.
ב. יש לך הנחות מעניינות לגבי "מי צודק". אם שניים נגדך - אז בטח הם צודקים ואת לא.
שתי אלה הן תגובות די מיידיות שלך למצב, אולי אפילו אוטומטיות.
מה שאת זקוקה לו, זה טכניקה או טכניקות שיעזרו לך לא להיכנס לאוטומט הזה, ולשקול אפשרויות תגובה מחשבתיות/רגשיות אחרות.

האם את יכולה לחשוב על איזושהי אמירה, מנטרה, מוטו או משהו דומה, שיעזרו לך לעצור את האוטומט ולהתמקד על מה שאת באמת אמורה לחשוב על עצמך (הערכה ממוקדת נכונה, הוגנת ואוהבת שלך את עצמך - ושרלוונטית למצב מסוים)? למשל: "אני בטוחה לחלוטין ביכולתי לזהות עובש כשאני רואה אותו"

(האמת, גם זה משפט שהצחיק אותי: "אני בטוחה ביכולתי לזהות עובש כשאני רואה אותו". הוא מזכיר לי קטע מספר משעשע שאני אוהבת [מעשה במעשה, אם את מתעקשת לדעת]. אם את יכולה להמציא משפט כזה שלא רק נכון עובדתית, לא רק תומך ואוהד, ולא רק כזה שאת יכולה להאמין בו, אלא גם כזה שמעורר בך חיוך או גיחוך, זה נהדר, ומאוד מאוד כדאי.
הגיחוך מוציא קצת אויר מהבלון הנפוח של העלבון, משחרר קצת מהרצינות התהומית שמתלווה אליו, ומאפשר לך להסתכל על עצמך ועל המצב מבחוץ)

תמרוש, את מאממת.

מעשה במעשה.
עוד לא הכרתי אף אחד שמכיר אותו!
גם אני אוהבת אותו. מאד מאד. איזה קטע מהספר זה מזכיר?

מצאתי את הסיפור הזה 'מעשה במעשה' בyoutube!
לא הכרתי קודם. איזה עונג צרוף!
http://www.youtube.com/watch?v=Pnz-lVRI4wM

אלמה, אני שולחת לך חיבוק.

איזה קטע מהספר זה מזכיר?
שם של פרק: כתרון מכיר סיפור טוב כשהוא שומע אותו.

יו-טיוב?? וואללה!

<אני לא פה אבל תמרוש רוש, ליקקתי את האצבעות. עלית על ה-כ-ל. ו"מעשה במעשה" הוא אחד הספרים האהובים עלי ביותר ויושב פה מולי על "מדף הספרים האהובים" בין "פצפונת ואנטון" ל"כלב לד">

עוד מישהי חושבת, רקמה ויוליקו תודה רבה לכן אתן מאזנות במידת מה את תחושת הפגיעה שחוויתי מכמה תגובות בדף הזה.

רקמה,

מזדהה עם מה שאת כותבת. מלווה זו בהחלט אפשרות. עד כמה הלכתי לכמה וכמה פסיכולוגים שלא עזרו כלל וכלל, אבל אני יודעת שזה משהו אחר.

אבל אני תוהה איפה עובר הגבול. הרי אנחנו לא רוצות לספוג הכל מבן-זוגנו נכון? יש לנו גבולות. זה גם לא הגיוני כל הזמן רק לעבוד על עצמנו בלי סוף לא משנה מה התגובה של הצד השני. יש גם מקרים שצריך לקום ולעזוב, או לומר "התנהגות כזו לא מקובלת עלי" נכון? כן הייתי רוצה לעבוד על עצמי שלא אזדקק לבן-זוגי בצורה כה חמורה, אבל בכל זאת, בעיני בן-זוג צריך לתמוך זו התפיסה שלי של חברות ואם הוא לא תומך.. זה לא רק בעיה אצלי... מקווה שאת מבינה למה אני מתכוונת.

יש גם מקרים שצריך לקום ולעזוב, או לומר "התנהגות כזו לא מקובלת עלי" נכון?
לגמרי...
<אחרון ודי>

כשהמוכר אמר לי זה לא עובש, אז אמרתי לו "זה בוודאות עובש" אז הוא קרא למוכרת השניה והראה לה את הסנדביץ' והיא אמרה "לא זה לא עובש" והוא חזר על זה. בנקודה הזו לא ידעתי יותר מה להגיד. שם הרגשתי חסרת אונים. הם הצליחו גם לערער את הבטחון שלי שזה עובש. העובש לא היה ברור בצורה קיצונית, אחרת הם לא היו מעיזים להגיד את מה שהם אמרו. אלה היו שערות כאלה קטנות של עובש - לא יכולה לדמיין גבינה שיש עליה שערות קטנות שדומות לזה של עובש, אבל כן הם הצליחו לערער את הבטחון שלי בעצמי. אני מכירה את הטכניקה הזו של להגיד את אותו הדבר שוב בצורה תקיפה אך רגועה. אולי באמת הייתי צריכה להגיד את זה שוב.

אני חייבת לציין שבחנות שהייתי בה, זו חנות שבאופן סדיר מחזירה כסף על מוצרים ולא עושה בעיה עם זה. זה לא המוכר שהשתכנע שאין לו בררה אלא להחזיר לי את הכסף אלא מדיניות של החנות. כך שמבחינתי זה לא השג גדול.

כדי לפתח בטחון בעצמך, דבר ראשון צריך לזהות את כל נקודות החוזק שלך. ולתת לעצמך פידבק חיובי על כל דבר טוב שאת מצליחה לעשות, ולו במקרה. כי מקרה אחד, אם מגיבים עליו חיובי, יכול לסלול את הדרך ל"בכוונה".

יש לך הנחות מעניינות לגבי "מי צודק". אם שניים נגדך - אז בטח הם צודקים ואת לא_ אני יודעת שזה לא נכון, אבל אני לא יכולה שלא להרגיש ככה, במיוחד לא אם יש קהל מסביב.

האם את יכולה לחשוב על איזושהי אמירה, מנטרה, מוטו או משהו דומה, שיעזרו לך לעצור את האוטומט ולהתמקד על מה שאת באמת אמורה לחשוב על עצמך (הערכה ממוקדת נכונה, הוגנת ואוהבת שלך את עצמך - ושרלוונטית למצב מסוים)? למשל: "אני בטוחה לחלוטין ביכולתי לזהות עובש כשאני רואה אותו" לחשוב את זה גם אם הם הצליחו לערער על מה שחשבתי שהוא נכון? כי באמת התחלתי לפקפק אם זה היה עובש... למרות שאחר כך באותו היום עשיתי מחקר באינטרנט וגיליתי שבבדיקה אקראית נמצא ש-60% מסוגי הסנדביצ'ים הללו יש בהם עובש

מה שחיזק את דעתי בדיעבד

אם את יכולה להמציא משפט כזה שלא רק נכון עובדתית, לא רק תומך ואוהד, ולא רק כזה שאת יכולה להאמין בו, אלא גם כזה שמעורר בך חיוך או גיחוך, זה נהדר, ומאוד מאוד כדאי. הבנתי נכון עלי להמציא משפט כזה באותו הרגע? זה יכול להיות קשה בסערת רגשות למצוא משפט מתאים.

הגיחוך מוציא קצת אויר מהבלון הנפוח של העלבון, משחרר קצת מהרצינות התהומית שמתלווה אליו, ומאפשר לך להסתכל על עצמך ועל המצב מבחוץ)
אני חושבת שאחד מהכישורים שהכי הייתי רוצה שיהיו לי זו היכולת הזו לצחוק על החיים, גם על מצבים לא נעימים.

אלמה, אמנם לא כתבתי כלום אבל עקבתי וקראתי ואני חושבת שמה שאת ותמרוש עושות זה מעולה. אני במצבך גם הייתי מתחילה לשאול את עצמי אם זה אכן או לא עובש (וכאן באמת תמיכה מבן הזוג היתה יכולה לבוא מעולה כדי שיהיו 2 מול 2 אבל זה לא העניין החשוב כרגע). מה שמחשוב הוא שאת תמצאי את האיזון והביטחון הפנימיים שלך כדי להיות שלווה עם עצמך.
דרך אגב, לגבי החבר לשעבר, דיברתם מאז שהוא הלך? מה המצב שלכם כרגע?

תודה ישראלונה. צ'וטטנו מאז שהלך אבל הוא התעלם ממני שעות ארוכות (לא ענה לס.מ.סים) וזה רק החמיר את המצב עוד יותר. דיברנו (צ'וטטנו) בעיקר אתמול והשיחות היו חלקית מהולות בהמון כעס מצידי וכן גם מצידו יש האשמה שאני יותר מידי תלויה בזוגיות איתו מה שגם מרגיז אותי וגורם לי עוד יותר "להראות לו" שזה לא נכון. הוא חוזר הביתה מאוחר היום (היה אצל ההורים שלו כמה ימים) וממש אין לי חשק לראות אותו האמת. נרגעתי מאד אבל אני עדיין מאד מאוכזבת ממנו.

אלמה, קראת את "לבסוף מוצאים אהבה"? יש שם תיאוריה (שאני לא יודעת אם היא נכונה, אבל היא עוזרת) שאת פוגשת ובוחרת דווקא את בן הזוג שמאתגר אותך בנקודות שדורשות שינוי, שהוא ה"תיקון" שלך לחוויות ילדות.
אני ובן הזוג שלי קראנו את הספר ממש בתחילת יחסינו, היום קשה לי להגדיר מה בדיוק עזר, אבל זה עזר.

נרגעתי מאד אבל אני עדיין מאד מאוכזבת ממנו

הוא יודע שאת כל כך מאוכזבת ממנו? כי אולי בגלל זה הוא לא ממש משתף פעולה בצ'יטוטים וכאלה. זאת הרגשה איומה להיות זה שמאכזב, זאת הרגשה כל כך איומה שלפי דעתי רוב האנשים (ובהם אני) יתרגמו אותה לכעס על זה שהם אכזבו.

תמרוש, את מאממת.

אלמה יקרה, חיבוק גדול.
תיארת כל כך עמוק, עד שהרגשתי שאני ממש יכולה לשמוע את הבעבוע הפנימי הזה, את התסכול והכעס וההתלבטות.

מציעה לך מבט דרך הזווית של קולות ומראות. קולות חיצוניים (של בן זוג, של אנשים בתפקידים כמו "המוכרים") שלעולם מהדהדים את הקולות הפנימיים שלנו, כמו מן מראה.

את מתארת מפגשים עם קולות מחלישים. כאלה שעצם הנוכחות לידם מקטינה או מכווצת או מציפה תחושה רעה אחרת. אפשר לעבוד לעומק עם קולות כאלה, אבל בשלב הראשון אפשר פשוט לראות אותם ולסמן לעצמך מה הם מפעילים בך.
להבין שהאדם שמולך, מעבר להיותו עומד בפני עצמו, הוא גם מראה בשבילך. אם לא נעים לך, אולי זה משום שהוא מראה לך צד בתוכך שלא נוח לך איתו.

אז.. שלב א' - הכרה. סימון - הנה אדם שמראה לי משהו בתוכי שלא נוח לי לראות.
האדם הזה יכול להיות בפני עצמו כל מיני דברים. אפשר לכנות אותו בכל מיני שמות ולתאר אותו בכל מיני דרכים. אני אישית מוצאת שהפניית המיקוד שלי לתיאור של אנשים אחרים לא מועילה בכלל. מקדם אותי יותר לראות את החלק באדם שמתחבר לחלק שלי ולהתמקד רק בזה. יש בזה מימד מחפצן, בפירוק הזה, אבל יש בזה גם פעולה של דיוק ושל הימנעות מפרשנות שיכולה בקלות להיות מוטעית.

שלב ב' - בחירה: ללכת מההשתקפות הלא נעימה הזו (לצאת מהחנות בלי קשר לתוצאה, להיפרד מבן הזוג) או להישאר מולה. שתי הבחירות לגיטימיות באותה מידה. לפעמים הדבר הנכון הוא ללכת. לפעמים - להישאר. אין כללים ורק את יודעת הכי טוב מה נכון מתי.
הדבר החשוב להבנה הוא שזו בחירה, שהיא אפשרית כמעט תמיד גם בתנאים קשים מאוד, ושהיא נפרדת מהבחירה מה לעשות אם נשארים. תכף מסבירה.

שלב ג' - בחירה נוספת: לדבר עם הקול הזה או פשוט להיות נוכחת.
את יכולה להישאר במקום לא נעים ולא לעשות דבר. פשוט להיות. להתבונן. לתת לגוף ולנפש למצוא את המקום שלהם מול ההשתקפות הזו.
לרובנו יש איזו הנחה שצריך להגיב ושיש איזה חוזק בתגובה מהירה. אני מוצאת שתגובות מהירות לא מוציאות ממני את המיטב. להפך - הן לוחצות על איזה אוטומט, שלרוב מחובר לדפוסי העבר שלי. אם אני שותקת רגע, חושבת, לוקחת את הכמה שניות, יצא לי משהו יותר מדויק, ולפעמים אפילו יתבהר לי בדיוק אז שבעצם - מוטב ללכת משם.
לאנשים אחרים מולנו יכול להיות מאוד קשה עם שתיקה וחוסר עשייה. צריך לזכור - זו בעיה שלהם. אם אני עכשיו בהתארגנות לתגובה טובה ומדויקת, ומה שאני צריכה זה כמה שניות של שקט, אז זו האחריות שלי לייצר לעצמי את התנאים, גם אם לצד השני זה נראה מאוד מוזר או גורם אי נוחות.
דמייני את המוכר ההוא... תארי לך שהיית שותקת... אולי השתיקה שלך היתה משרתת גם אותו והוא היה יכול בתוכה להיערך מחדש יותר טוב ולהרגיש פחות לחוץ להגן על עצמו.

וכאשר בוחרים להגיב, מנטרה אחת מיני רבות יכולה להיות - אני הולכת עכשיו לעשות את הכי טוב שלי. מה שיוצא - יוצא. זה מכניס לפוקוס, מזכיר לך מה חשוב (את עצמך), מניח הנחה נדיבה לגבי עצמך ומרפה את הכל. גם אם מה שיהיה אחר כך זה קרב סכינים, את ניגשת אליו אחרי שנשמת והיית נדיבה לעצמך.

_אם את יכולה להמציא משפט כזה שלא רק נכון עובדתית, לא רק תומך ואוהד, ולא רק כזה שאת יכולה להאמין בו, אלא גם כזה שמעורר בך חיוך או גיחוך, זה נהדר, ומאוד מאוד כדאי.
הבנתי נכון? עלי להמציא משפט כזה באותו הרגע? זה יכול להיות קשה בסערת רגשות למצוא משפט מתאים._
מסכימה אתך. עדיף לחשוב על זה "בשעות הפנאי", כשאת נינוחה יחסית. למצוא, לבמציא, לכתוב ולשנן לעצמך משפט אחד או כמה משפטים כאלה שלדעתך יחזקו אותך בשעת משבר, להחזיק עותק שלהם בארנק שלך, לשלוף אותם מדי פעם ולהגיד אותם בכוונה רבה, ואז, ברגע האמת, תוכלי לשלוף אחד מהם. ואם הוא יעיל - הוא יעזור לך להתמקד, להתאפס על עצמך, להיזכר ש את יודעת מה את חושבת, מרגישה ורוצה.
בעצם, המשפטים האלה מתפקדים כתפילה. זו בדיוק הפונקציה של תפילה, או של אמירת תהילים: לשנן משהו שאמור לגעת לך בנפש, שמחובר למקורות כוח עמוק בתוכך, כד שבשעת הצורך המילים יעלו מעצמם (או, בשלב התחלתי, יהיה לך קל-יחסית להעלות אותם, בטח יותר קל מאשר להמציא דבר כזה על המקום, טרי), ויחזקו אותך, ינחו אותך או ינחמו אותך כשאת זקוקה לזה.

אפשר לעשות את העבודה הזאת בעצמך, להיעזר בספרים מעוררי השראה או באנשים שיעזרו לך למצוא את המילים המתאימות.

סיפור אישי: לפני כמה זמן התעצבנתי סופית ובאופן מוחלט בהחלט על הדפוס שלי לשאול את בעלי מה דעתו על נושא X, ואז לקבל אותה אוטומטית תוך כדי מחיקת דעתי שלי בעניין, להרגיש כאילו אני מקבלת הוראה ממנו (בשעה שהוא באמת מתכוון רק להביע דעה), לקבל את ההחלטה הלא נכונה כי זה מה שהוא אמר, ואז לסבול מהתוצאה ולכעוס עליו כי הוא "לחץ עלי", והוא אשם בהחלטה שלי.
הלך רוח כנוע קלאסי.
עכשיו, זה לא דפוס שחדש לי. כבר עליתי עליו מזמן. וחשבתי שאני מודעת לו, וחשבתי שאני מסוגלת לנטרל אותו ולהיות יותר ממוקדת על עצמי - אבל מסתבר שלא [אישי דווקא אומר שכן, שעכשיו אני עושה את זה הרבה פחות מאשר בימים עברו. אני אמרתי לו בתגובה שאולי זה נכון, אבל כל כך נמאס לי מהדפוס הזה שאפילו לעשות את זה פעם בעשר שנים זה יותר ממה שאני מוכנה לשאת]
אז החלטתי שהגיע הזמן להפעיל ת התותחים הכבדים, והלכתי לרב.
(כן, יש לי רב. פעם ראשונה בחיים, החל מלפני שבועיים. יש מישהו שאני יכולה לפנות אליו בעצה וקבלת השראה מהמקורות היהודים, כשאני מרגישה צורך בכך)
באתי, סיפרתי לו את הבעיה, ואמרתי לו: אני רוצה שתעזור לי למצוא את הפסוק או הפסוקים הנכונים, שיעזרו לי ויחזקו אותי בסיטואציות האלה.
הוא שאל כמה שאלות, דיברנו קצת על בעלים, נשים וההבדלים ביניהם, על היתרון של נשים על גברים בתהליכי קבלת החלטות, ואז הוא פתח כמה ספרים, דפדף, הציע, ואני קיבלתי, הסתייגתי, פסלתי, ביקשתי עוד, והתחלתי להדביק ולגזור.

בסופו של דבר יצאתי ממנו עם ההיגד הבא, שילוב של פסוקים מברכות השחר ומהתורה (בראשית כ"א, י"ב), עם וריאציה משל עצמי:
אלוהי, נשמה שנתת בי טהורה היא. כל אשר תאמר אליך - שמע בקולה. ברוך אתה ה', אלוהי ואלוהי אִמוֹתַי, ריבון כל המעשים

לקחתי גיליון נייר, כתבתי עליו את הפסוקים בכוונה רבה ובכתב יפה במיוחד (היה לרב על השולחן עט בצבע זהב - איזה כיף!), קיפלתי והכנסתיי לתיק. ועכשיו, כל פעם שצריך, אני שולפת אותה ומשננת אותה, שתהיה זמינה לי בעת הצורך.
ועוד עשר שנים אני אוכל להגיד לך בבטחון אם זה באמת עבד

צ'וטטנו מאז שהלך אבל הוא התעלם ממני שעות ארוכות (לא ענה לס.מ.סים) וזה רק החמיר את המצב עוד יותר. דיברנו (צ'וטטנו) בעיקר אתמול והשיחות היו חלקית מהולות בהמון כעס מצידי וכן גם מצידו יש האשמה שאני יותר מידי תלויה בזוגיות איתו מה שגם מרגיז אותי וגורם לי עוד יותר "להראות לו" שזה לא נכון.
כאן כבר ממש צחקתי בקול רם

למה? כי את בעצמך אמרת לנו:
כן הייתי רוצה לעבוד על עצמי שלא אזדקק לבן-זוגי בצורה כה חמורה
אבל כשבן זוגך אומר לך כמעט את אותם דברים (שאת תלויה בזוגיות) את מתעצבנת ומנסה להוכיח שהוא טועה.

ושימי לב, אני ממש לא מלגלגת עלייך. לא לועגת. בטח שלא רוצה להיות סרקאסטית. אבל האופן הזה שבו אנחנו (כולל אותי, כמובן

) מסוגלות להתוודות באזני חברה על מה ומי שאנחנו, על כל הפרטים הכי גרועים, אבל אם הבנזוג שלנו, שיהיה בריא, מנסה להגיד לנו את אותו דבר בדיוק - הוהו! הלך עליו. אנחנו מכחישות כל קשר, מאשימות אותו שהוא מאשים נלוז, ויורקות אש וגופרית.
נו, לא מצחיק?

יקירה, שווה לך לבלות זמן עם מישהי שגם אוהבת אותך ובעדך באופן בסיסי, אבל גם לא מהססת לצחוק, עלייך ואתך, ברגעים האלה. כי צחוק פנים אל פנים הוא מדבק. ואם היא תתמיד בזה, גם את תוכלי בסוף לצחוק יחד אתה. לא בקטילה עצמית, אלא באהבה עם קריצת עין.
_{לא חושבת שזה באמת יכול לעבוד דרך האינטרנט...}

ועכשיו בנימה רק קצת יותר רצינית:

הוא התעלם ממני שעות ארוכות (לא ענה לס.מ.סים) וזה רק החמיר את המצב עוד יותר.
סליחה, לא.
יש פה תיאור של מה שהוא עשה, שכל כך רווי בפרשנות שלך למצב, שזו סמטוחה גמורה.
הוא לא ענה לסמסים שלך במשך X שעות.
זו עובדה.
ואת לקחת את זה למקום של "התעלם ממני", ונתת לזה ללבות את רגשותייך.

כנימוק לטובת הצד שלך, ונגד החבר, זה לא מקובל עלי.
מניסיון רב עם סימוסים, גם כנותנת וגם כמקבלת, אי אפשר לצפות מאנשים שיחזרו אלייך תוך פרק זמן נתון.
לפעמים אני נענית (או עונה) על השניה, כשהצד השני (או אני) בדיוק-פנוי, ולפעמים תוך שמונה שעות.
לפעמים רק תוך יומיים.
ויש לזה מספיק סיבות טובות. אנשים עובדים, אנשים מבלים, אנשים מסתובבים, נוסעים, ישנים, חיים. לא תמיד זמינים, ולא תמיד רצוי שיהיו זמינים. גם אם טכנית יש קליטה.

אם זה לא משהו שאופרטיבית מחייב תשובה מהירה, נניח "האם תוכל לאסוף את הילד מהגן היום", אז אי אפשר לצפות מאנשים שייענו לך מיד, או אפילו תוך כמה שעות.

ושיחת "יחסינו לאן" בהחלט לא מחייבת תשובה אופרטיבית ברגע זה. האמת? לדעתי, עדיף לא לנהל אותה בתשובות זריזות ובשליפה מהמותן.
(ובכלל, לא באס-אמ-אסים. אלה הודעות קצרות, מהירות, טכניות, שפשוט לא מתאימות ליחסים ומצבים מורכבים רגשית)

ומצד שני - אוי אוי אוי כמה שאני מכירה גם את המנגנון הזה. האם זה לא בדיוק מה שקורה לי עם אישי הטוב, שוב ושוב, ברגעי לחץ? אני מטלפנת לו או שולחת סמס, כשאני במצב רגשי רגיש, הוא לא קולט או לא שומע או לא עונה תוך חצי שעה, ואני עפה לתקרה. מתפוצצת מכעס. ואם אני במצברוח המתאים, אני מאשימה אותו בכל העוולות שעשה וכל העוולות שלא עשה לי מאז שנפגשנו בגיל 19.

מה לעשות. זה מה יש, זו אני, זו חולשתי, ואין עונג גדול מלהאשים את הבעל. אחרת בשביל מה הוא שם?
(ראי האשם תמיד)
אבל זה שככה זה, שזו הנטייה הטבעית שלי, לא אומר שאני צריכה לקחת אותה ברצינות.
ולא אומר שאני רוצה לקחת אותה ברצינות.
ועוד פחות אומר, שאני רוצה לתת לה לנהל במקומי את יחסי האישות שלי.

ועכשיו, הנה סוד קטן, לאזנייך בלבד:

העלבון שלך איננו את

הכעס שלך - איננו את*
חכי, אל תגיבי. תישני על זה לילה, תדגרי על זה קצת, ואחר כך תחזרי אלי עם תובנות. מה זה אומר לך. מה זה אומר עלייך.

מיכל בז

אלמה, קראת את "לבסוף מוצאים אהבה"? שמעתי על הספר הזה אבל לא קראתי אותו. כבר הזמנתי את הספר על אסרטיביות של גייל לינדלפד בעקבות המלצה באתר, ויש עוד ספר דומה שעוד לא הספקתי לקרוא, כך שזה לא יצא לפועל לפחות לא בזמן הקרוב, גם את הספר הזה לקרוא.

הוא יודע שאת כל כך מאוכזבת ממנו? כי אולי בגלל זה הוא לא ממש משתף פעולה בצ'יטוטים וכאלה הוא לא ענה לי לס.מ.ס כי הוא נפגע מהם (זה שהוא החליט ללכת להורים פגע בי מאד וכתבתי לו דברים קשים), אז הוא לקח לעצמו זמן בלי לקרוא אותם.

_אז החלטתי שהגיע הזמן להפעיל ת התותחים הכבדים, והלכתי לרב.
(כן, יש לי רב. פעם ראשונה בחיים, החל מלפני שבועיים. יש מישהו שאני יכולה לפנות אליו בעצה וקבלת השראה מהמקורות היהודים, כשאני מרגישה צורך בכך)_
תמרוש, הייתי עושה אותך לרב שלי.

אלמה, אולי כדאי לנסות ולהרגע כמה שיותר לפני השיחה איתו? עדיף שהוא לא ירגיש מותקף (עוד לפני השיחה) כדי שתוכלי להסביר לו מה הבעיה. אני למדתי שאם אני אומרת לבן זוגי דברים לא נעימים בצורה בה הוא לא מרגיש מותף או לא חש שהוא צריך להתגונן או להגן על משהו, הכל הרבה יותר פשוט והוא מקשיב לי והרבה פעמים מסכים איתי. אף אחד לא אוהב להרגיש שתוקפים אותו והרבה מעדיפים לתקוף בחזרה להתגונן. ואז אין סיכוי שייצא מהשיחה שום דבר.
אני גם חושבת שכדאי שתדברי עם חברה טובה שאולי תוכל לראות את הדברים עם קצת חוש הומור. בגלל זה כתבתי לך בהתחלה שזה היה סנדביץ באסה, כדי להכניס קצת חוש הומור. הרבה פעמים זה עוזר.

אלמה יקרה,
טפלי בעצמך, יש לך כאן עזרה שלא תסולא בפז.
בהצלחה.

ציל צול
אלמה יקרה, חיבוק גדול.

אהבתי את הרעיון של לקחת זמן להתכווננות. אני באמת מרגישה שאני מגיבה "על אוטומט" ומהר מידי. לקחת קצת זמן מאפשר יותר שליטה. זה מתאפשר יותר כשיש תמיכה לצערי אני מבודדת חברתית ואין לי חברות קרובות, לכן אני מרגישה גם כל כך מאוימת.

_אם אני שותקת רגע, חושבת, לוקחת את הכמה שניות, יצא לי משהו יותר מדויק, ולפעמים אפילו יתבהר לי בדיוק אז שבעצם - מוטב ללכת משם.
לאנשים אחרים מולנו יכול להיות מאוד קשה עם שתיקה וחוסר עשייה_ לא רק לאנשים אחרים, גם לי זה יהיה קשה ולא נעים

בכל מקרה זה באמת מעניין לראות איך אנשים אחרים מגיבים על השתיקה הזו.

וכאשר בוחרים להגיב, מנטרה אחת מיני רבות יכולה להיות - אני הולכת עכשיו לעשות את הכי טוב שלי. מה שיוצא - יוצא. זה מכניס לפוקוס, מזכיר לך מה חשוב (את עצמך), מניח הנחה נדיבה לגבי עצמך ומרפה את הכל. גם אם מה שיהיה אחר כך זה קרב סכינים, את ניגשת אליו אחרי שנשמת והיית נדיבה לעצמך. אני מסכימה עם הגישה שלך. השאלה היא כמה אני מסוגלת ליישם אותה במצב שבו אני מאד חלשה, אני באמת לא יודעת.

תמרוש רוש

אהבתי את הרעיון שלך ושל ציל צול של משפט שאני אומרת לעצמי במצבים כאלה. ואהבתי את הסיפור על הרב

_כאן כבר ממש צחקתי בקול רם
למה? כי את בעצמך אמרת לנו:
כן הייתי רוצה לעבוד על עצמי שלא אזדקק לבן-זוגי בצורה כה חמורה
אבל כשבן זוגך אומר לך כמעט את אותם דברים (שאת תלויה בזוגיות) את מתעצבנת ומנסה להוכיח שהוא טועה._

זה משהו אחד לראות את החולשה בעצמך ולהודות בה, ומשהו אחר שמישהו קרוב לך מצביע על החולשה הזו ברגע שאתה בעצמך מעורער. באותו הרגע לא יכולתי לסבול שמישהו ישים מראה על הצדדים החלשים שלי בדיוק כמו שלא יכולתי לסבול את הביקורת כאן. לא שאני לא חושבת שיש לביקורת כזו מקום, אבל לא כשהצד השני מעורער ופגוע.

אני ממש לא חושבת שאת מזלזלת. אפשר לזהות בקלות אדם שמגיע מכוונות טובות.

יקירה, שווה לך לבלות זמן עם מישהי שגם אוהבת אותך ובעדך באופן בסיסי, אבל גם לא מהססת לצחוק, עלייך ואתך, ברגעים האלה. כי צחוק פנים אל פנים הוא מדבק. ואם היא תתמיד בזה, גם את תוכלי בסוף לצחוק יחד אתה. לא בקטילה עצמית, אלא באהבה עם קריצת עין. איפה קונים?

השאלה היא כמה אני מסוגלת ליישם אותה במצב שבו אני מאד חלשה
אני חושבת שכל הרעיון של מנטרה זה לחזק אותנו במפנים ומבלי להזדקק לאחרים. את יכולה לבדוק, אפילו לא במצב אמיתי, אלא סתם מול המראה, מה אמירה של מנטרה עושה לך.
עומדים מול המראה ואומרים. ובודקים ממש על הגוף את התגובה. האם את מרגישה שאת מתמלאת באוויר? האם את מרגישה גבוהה בעוד סנטימטר? האם את מרגישה שעולה בך חיוך? האם את נושמת יותר טוב? האם את מרגישה חזקה? אם כן - זו מנטרה שטובה לך.
אם קורה לך ההפך, ואחרי האמירה כל מה שבא לך זה להיאנח - בחרי אחת אחרת.
מנטרה אמורה למלא אותך בכוח ולגרום לך להרגיש פחות חלשה ויותר חזקה.

באותו הרגע לא יכולתי לסבול שמישהו ישים מראה על הצדדים החלשים שלי.
כן, זה ברור לגמרי. הרעיון של מראות, באופן כללי, לא יכול לעבוד כשאנחנו צריכים לצאת מתוך עצמנו כדי לראות את המראה. המהות שלו היא שכל העולם הוא מראות מראות, ולכן אין קו הפרדה בין המצב הרגיל לבין מצב המראה. זו ראייה שאת יכולה לאמץ אם את מוצאת שהיא מועילה לך. זו מן הבנה שבכל אשר תלכי - מראות. ואת יכולה לבחור בכל רגע נתון האם להתבונן ולקחת מזה משהו (גם כאשר מאוד טוב לך עם מישהו, את יכולה ללמוד מזה על נקודות החוזק שלך) או ללכת הלאה.
וגם אם נתקלת ב"מראה" כזו ומה שנשקף מאוד הכעיס אותך, ברגע שאת נזכרת שזו רק השתקפות, משהו יכול להרפות בך.

נקודה חשובה, מאחר והאתר הולך ונמלא בסיפורי התעללות, ולמרות שכבר אמרתי אבל אולי זה נבלע - זה שאדם אחר מייצר לך השתקפות לא אומר שהכל בתוכך ושאין איזו מציאות איומה שצריך מייד להסתלק ממנה. אפשר, ולעתים אף רצוי, להסתלק לפני שחושבים על המראה הזו ושוקלים מה לעשות בה. את הלמידה אפשר לעשות גם לא מול המראה, אלא במקום בטוח ומוגן. לכן הפרדתי קודם בין שני השלבים - קודם בודקים האם נכון להישאר שם. אחר כך שוקלים את התגובה במידה והחלטנו להישאר.

_יקירה, שווה לך לבלות זמן עם מישהי שגם אוהבת אותך ובעדך באופן בסיסי, אבל גם לא מהססת לצחוק, עלייך ואתך, ברגעים האלה. כי צחוק פנים אל פנים הוא מדבק. ואם היא תתמיד בזה, גם את תוכלי בסוף לצחוק יחד אתה. לא בקטילה עצמית, אלא באהבה עם קריצת עין.
איפה קונים?_
מבקשים מהיקום. כל בוקר. היא תגיע.

וגם:
איפה קונים?
לומדים לעשות את זה בעצמך. כשאת נעלבת, נפגעת - להעצים את תחושת העלבון, להעצים את זעקות שוד-ושבר עוד ועוד ועוד, בשיא הרצינות, בשיא הדרמה - עד שאת בעצמך כבר לא יכולה להאמין לעצמך, ומתחילה לגחך.

פעם אחת לפני שנים רבות היה היתה ילדה קטנה שעמדה לה מבוהלת ובודדה ולא ידעה מה לעשות
ואז היא שלפה מהכיס משרוקית והחלה לנגן בה
המשרוקית כמעט לא הוציאה קול
אבל בכל זאת יצאה ממנה המיה חרישית, ענוגה, כמו גלי ים שנשברים על החוף
הילדה האזינה למנגינה הזו
זה גם היה לה נעים אבל גם היא הרגישה באתו הזמן שלבה עומד להישבר מהמנגינה הזו
אבל היא המשיכה לנגן
עד שלאט לאט לבה נרגע, ורק התחושה הנעימה נשארה, והיא חשה טבעית, שמחה ובטוחה בשקט המזדמר שלה
ואז הא ידעה שמהיום הכל יהיה בסדר
ושאף אחד לא יפגע בה יותר
ושהמשרוקית תמיד תמיד תהיה אתה
אז שלום שלום לילדה המתוקה
ולמשרוקית שלה, וללבה השקט, ולשמש, לירח, לכוכבים
שלום שלום לכולם
וזה סוף הסיפור עד שנספר אותו שוב בפעם הבאה

נפרדנו לאחרונה, בסאגה די משוגעת, שאני רוצה לכתוב אותה כאן.

לפני מעל לחודש היה לנו ריב גדול, הוא אמר לי שהוא לא בטוח בקשר בגלל הריבים שלנו (זו לא פעם ראשונה שאמר, אבל הדחקתי הרבה זמן). התפרקתי ואמרתי לו שאני רוצה שנפרד, הוא הלך להורים. כשנרגעתי חשבתי על זה שבעצם אם זה רק הריבים, אז אני מבינה (הרבה זמן הבנתי ואמרתי לו) שזו בעיה שלי בעיקר, ושהתגובות שלי מוגזמות, וזה הגיוני ולא נורא שבגלל זה יש לו ספקות בקשר. הרי זה לא ספקות באהבה שלו אלי (כך אמר, שהבעיה היחידה היא הריבים).

כשיצרתי איתו קשר, לאחר כמה ימים,הוא התהפך 180 מעלות ולא רצה לחזור. רצה להשאר פרודים, והיה קר מאד מאד, ממש בן אדם אחר לגמרי, כל החיבה שלו אלי נעלמה כלא הייתה. כאן התחילה סאגה של כמה שבועות שבה ביקשתי ממנו שיתן לי צ'אנס נוסף. הבנתי את הבעיה שלי עם התגובות הלא הגיוניות שלי לדברים קטנים, הבנתי אותה פעם ראשונה בחיים שלי טוב מאד ואפילו היה לי רעיון איך לעבוד עליה (בעקבות ספר נפלא שהומלץ עליו כאן). נפגשתי איתו ואמרתי לו הכל וביקשתי צ'אנס נוסף. הוא נשאר בעמדה שלו והיה קר נורא ואמר שהוא לא מתכוון לחזור ושהוא רוצה להפרד.

זה היה לי קשה מאין כמוהו מכיוון שחשבתי שחוץ מהריבים הקשר שלנו היה טוב והערכתי אותו מאד בתור בן אדם, הוא היה תמיד שקול ואף פעם לא תקף אותי כמו שאני נהגתי לתקוף (להאשים) אותו בדברים. הוא אמר בעצמו שהבעיה היחידה היא הריבים ולכן חשבתי שזה לא הגיוני לפרק קשר של ארבע שנים אחרי שאני הכרתי בבעיה שלי וראיתי פתרון. בשלב מסוים החלטתי לקרוא לו ברשומות אישיות שהוא רושם ובהן הוא מנסה לתקן את המחשבות השליליות שלו (סוג של עזרה עצמית), כי רציתי לדעת מה באמת עובר לו בראש. כל ההתנהגות שלו נראתה לי מאד מוזרה ולא הכי הגיונית.

ואז גיליתי את האמת. גיליתי שהוא הסתיר ממני כמעט מתחילת הקשר מחשבות ורגשות מאד חשובים ושליליים לגבי ולגבי הקשר שלנו. הוא כתב שם שוב ושוב איך אני הורסת לו את החיים עם הדכאון שלי, שבגללי הוא בחיים לא יהיה מאושר, שהוא צריך חברה מוחצנת ובעלת שמחת חיים, דתיה (הוא דתי נוצרי). כאן הוא נגע בעוד קטע מאד כואב - הוא כתב שהוא לא נמשך אלי, שאני לא יפה, איך הוא מפנטז על קולגות שלו שהן "נשים אמיתיות" והן ירוויחו הרבה כסף בחיים בניגוד אלי. ככל שקראתי יותר ויותר התחוור לי שיש לו פטיש ללבוש, ואם אישה לא מתלבשת באופן שמושך אותו אז הוא לא יכול להתגרות ממנה מינית בכלל, מהסיבה הזו וגם מהסיבה שהוא היה כל כך מתוסכל ממני הוא היה מתסכל על נשים אחרות שמתלבשות באופן הזה כל הזמן (לובשות חצאיות ארוכות למשל). ידעתי שיש לו "פטיש" כזה, אך לעולם לא ידעתי עד כמה זה רציני. לא ידעתי שהוא לא מוצא אותי מושכת, שהוא לא מוצא אותי יפה (אז למה אתה בכלל איתי?) לא ידעתי שהוא פקפק בקשר כבר כמעט מתחילתו בגלל הדכאון שלי (אני סובלת מדכאון הרבה שנים), לא ידעתי שהדכאון שלי כל כך מפריע לי (מעולם לא אמר דבר כזה, אמר רק שהריבים הם הבעיה) שהוא מפנטז על נשים אחרות וכו'. זה היה בשבילי סוג של שוק שאני עכשיו מתחילה להתאושש ממנו.

ובכל זאת היינו ביחד מעל ארבע שנים וקשה לי עם המצב כמובן. ככל שאני כותבת ומדברת על זה כך אני יותר מעבדת את הסיטואציה ולכן החלטתי לכתוב כאן גם כי יש לי ניסיון טוב עם הנשים (בעיקר) החכמות כאן ואשמח לשמוע דעות אחרות. חשבתי על הקשר שלנו ועל מה שקרה הרבה בימים האחרונים כמובן, ניסיתי לחשוב האם הוא באמת לא היה בסדר כמו שאני מרגישה, הרי גם אני הייתי לא בסדר בהרבה דברים. אפשר לראות למעלה איך משהו קטן יחסית הוציא ממני תגובה קשה. ובריבים האלה אני לוקחת את רוב האחריות והאשמה עלי. אני אכן סובלת מדכאונות ומבינה שזה משהו שמעיק ומקשה, ושהייתי מרוכזת בסבל שלי. אבל מצד שני אמרתי לו מההתחלה שיש לי דכאונות, שידע למה הוא נכנס והכי חשוב - הגעתי למסקנה שמה שהכי לא בסדר איתו היה שהוא פשוט לא היה כנה איתי. כמה שאני הייתי בעייתית במובנים מסוימים לא הסתרתי ממנו שום דבר משמעותי. לעומתו שהיה איתי הרבה זמן ושיחק אותה כאילו הכל בסדר (רק לפני שנה אמר שיש לו ספקות בקשר לקשר) ובאותו הזמן פינטז על נשים אחרות, היה מלא בשנאה וכעס כלפי, ולא היה בטוח בכלל שהוא רוצה את הקשר הזה.

כרגע אני במעבר לדירה אחרת, והוא כבר עבר לדירה אחרת. אנחנו לא דיברנו כבר כמה ימים ואני לא מתכוונת לדבר איתו בזמן הקרוב, כי אני לא חושבת שזה יתרום למשהו.

מה שקשה לי בין היתר זה הגעגוע. למרות שאני יודעת ראציונלית שלא באמת הכרתי אותו, שהוא הסתיר חלקים ממי שהוא, קשה לי לוותר על האשלייה שהייתה לי. אני עוצרת את עצמי מליצור איתו קשר. אני מזכירה לעצמי שאין טעם, שמה שחשבתי שהיה לא קיים יותר. אני יודעת שמגיע לי יותר מבן זוג שחושב שאני אסון ונמשך לנשים אחרות. אני מקווה שזה יחלחל ואני אפסיק לכמוה אליו ולסלוח לו.

שליחה על ידי אחת* » 25 אפריל 2014, 21:13

מאוד עצוב וכואב להפרד

אבל דברים טובים יכולים לצמוח מזה

אני מנסה להפוך את הכל ל"בסדר" ולראות מה יקרה. אני חושבת שהפטיש שיש לו זה משהו שלא יעבור בבסיסו. אני חושבת שאפשר לשפר את זה אולי קצת להרחיב את הפטיש באמצעות נניח קשר טוב ועבודה, גם לדברים אחרים. אולי הוא פחות יסתכל על נשים אחרות בעקבות זה, אבל יש לי הרגשה שהפטיש הזה תהיה בעיה גדולה שלו לכל חייו, הוא לא מתגרה נורמלי ממראה של אישה ערומה אלא זקוק לבגדים. סקס כל פעם עם בגדים כדי שהוא יתגרה? יש אישה שתסכים לזה? שתרגיש אחר כך מושכת? כשמה שמעניין אותו זה הבגדים שהיא לובשת? אני תוהה. אני יודעת שאני התבאסתי מזה ואמרתי לו אין לי בעיה מפעם לפעם ללבוש חצאית אבל כל פעם זה מוציא את הטעם מהסקס לדעתי, הופך את זה לשואו. זה מוזר.

וזו בעיה ענקית שנאמר שאם הקשר היה מדהים הייתי מוכנה לקבל אותה ולהתמודד איתה (נניח). אז כדי שהוא ימצא אותי מושכת ויפה אני אצטרך שיהיה לנו קשר טוב, אני אצטרך להתגמש עם עניין הפטיש. ברגע שיהיו קשיים הוא יתחיל להסתכל על נשים אחרות ולחשוב שאני לא מושכת. זה נוראי. זו כאילו דרך ההתמודדות שלו עם קשיים. והוא אומר שלי יש דכאון, אבל הוא בעצמו בן אדם דכאוני לפעמים יותר ממני כי לי יש חוש הומור למשל מפותח משלו, אבל הבעיות שלו? זה לא תיק? בן אדם שלא מסוגל להתגרות מאישה ערומה? והוא בעצמו יש לו דכאון, נכון אולי הרבה "תודות" לי ובכל זאת, הוא בן אדם דכאוני שממורמר מהרבה דברים, למשל כשהכרתי אותו הוא היה ממורמר מחברי הילדות שלו, כשהוא היה צריך לגור בעיר שהוא לא אהב אותה הוא היה מאד מאד ממורמר מזה, למרות שאני בהתחלה בכלל לא הייתי. והוא היה זה שהיה בדכאון ואני ניסיתי לעודד אותו. היה לו מאד קשה עם זה, לפני שלי היה בכלל קשה עם זה.

והציפיות הלא מציאותיות? שחברה תציל אותו, שחברה צריכה להיות ככה וככה וככה. אולי זה שיקוף שלי בדיוק כי תמיד חלמתי על בן זוג שיגאל אותי מיסוריי ובזכותו כל החיים שלי יהיו טובים. למרות שבמקרה שלי פינטזתי על הקשר הבלתי אמצעי שיהיה לנו שירים אותי, ואילו הוא ממש ראה את ה"חברה" כאובייקט - מישהי מוחצנת שיהיה אפשר לעשות איתה כיף, מישהי שבזכותה הוא יכיר הרבה אנשים. והאופי האנאלי שלו, שממש תחת ההגדרה של אנאלי במילון תהיה תמונה שלו. המאמצים הכבירים לצאת מהדכאון ולחיות חיים "נכונים" מצד אחד מעוררים ההערכה מצד שני משהו בהם כל כך מחושב וכל כך לא נכון. איך הוא ניסה להיות מוסרי וכתב לעצמו שהוא צריך לעזור לי, אז הוא עזר לי ואז הרגיש איזה בן אדם מוסרי הוא בעוד שהוא הסתיר את הספק בקשר, את המשיכה לנשים אחרות, את זה שהוא לא מצא אותי יפה וכו'...

סליחה על ההצפה, אני צריכה להוציא את זה מהסיסטם. מאד אשמח לתגובות, אם זה לא היה ברור. אני מרגישה שאני מפספסת משהו, רואה את הסיטואציה בצורה לא ברורה בגלל ההקשרות שלי אליו, בגלל ההתרגלות שלי לקבל יחס מחפיר ולכן ההשלמה עם (כמעט) כל התנהגות.

מה הכי נורא?
שהוא חושב שאני אסון בשבילו. שאני הורסת לו את החיים והחיים שלו יהיו נוראיים בגללי. שאני מעמסה.
שאני לא יפה בעיניו ולא מושכת. שהוא לא נהנה כמעט מסקס איתי. שהוא נורא נמשך לנשים אחרות, וחושבת שנשים אחרות הן יפות.
שהוא בעצם מפנטז על חברה אחרת - חברה יפה, סקסית, נוצריה דתיה, צעירה, מוחצנת ומלאת שמחת חיים. ויש לו תחושה שעם כזו חברה החיים שלו יהיו הרבה יותר טובים (במובן הזה אני מרגישה שהדבר היחיד שיעזור זה שהוא באמת יהיה עם מישהי אחרת ויראה שזה לא מציאותי או לחילופין באמת יהיה לו יותר טוב עם מישהי כזו)

בחורה בריאה בנפשה הייתה לדעתי זועמת עליו מאד ולא מסתכלת אחורה לשניה, רק אני לא מצליחה להפרד מהאשלייה של מי שחשבתי שהוא

מרגיעון - "קחו זמן להפנמה" (!)

הי אלמה,
באמת נראה שיש כרגע צורך להוציא המון תסכול. וטוב לתת לו לצאת.
אני בטוחה שהייתי נפגעת מאוד לו ידעתי שאני חולקת את חיי עם סודות ושקרים.
זה תהליך שלך שאת ערה לו.
מציעה לך שתי נקודות למחשבה להמשך הדרך.
הראשונה היא שגם שחרור התסכול כבר יכול להיות מצב שמצמיח אותך. למשל, אם תתמקדי בעצמך במקום בו. זה לא כל כך משנה מי הוא, מה הוא מעדיף, איך הוא היה יכול ואיזו אשלייה הוא יצר מטעמים שלא לגמרי ברורים לך כרגע וכו'...
משנה התסכול שלך והכאב שלך והקושי שלך. ואני רק מנחשת שככל שהתהליך יפנה כלפי פנים כך הוא יהיה מועיל יותר.
והשנייה היא שהמוקד הכללי הוא קדימה. לבדוק מתוך הרגשות שלך מה את יכולה לקחת איתך הלאה ומה לשחרר.
אני לא יודעת מה היתה עושה אשה אחרת ולא בטוחה שזה מאוד מועיל לתייג את עצמך כשלא בריאה בנפשך. את מי שאת, אולי אפילו ממש משתדלת לתת את המיטב שלך, ונמצאת בעולם ביחד עם האתגרים שאת מביאה.

ובכל מקרה, לעת עתה, כשאת בתחילת המסע הזה, רציתי להגיד לך שממש ציערה אותי החוויה שעברת. ושאני מאחלת לך מכל הלב שאחרי הצער והכאב תבוא איזו למידה משמעותית שתהיה שווה את זה. לפחות זה.

אלמה יקרה

הצטערתי לקרוא מה שכתבת, אבל גם הרגשתי סוג מסוים של הקלה.
כי אם כזה היה הקשר בניכם - טוב שנגמר.
אני מזכירה לעצמי שאין טעם, שמה שחשבתי שהיה לא קיים יותר.
נכון מאוד!

המוקד הכללי הוא קדימה. לבדוק מתוך הרגשות שלך מה את יכולה לקחת איתך הלאה ומה לשחרר.

וכל מה שצילצול אמרה.

בחורה בריאה בנפשה הייתה לדעתי זועמת עליו מאד ולא מסתכלת אחורה לשניה, רק אני לא מצליחה להפרד מהאשלייה של מי שחשבתי שהוא
שטויות במיץ

ארבע שנים היית אתו - בטח שלוקח לך זמן להתרגל למציאות החדשה, לראייה החדשה של מי הוא ומה הוא רוצה.
תני לעצמך את הזמן הזה. לוקח זמן לעכל, וזה בסדר.
רק כשאת מתחילה לזהות דפוסים רפטטיביים במחשבות שלך, אז הגיע הזמן להגיד "עצרי" ולהשתדל להמשיך הלאה.
ברגע שאת שמה לב שאת נכנסת למעגל מחשבה שכבר היית בו פעמיים-שלוש בשבוע האחרון, ובאותן מילים, את יכולה להגיד לעצמך "או.קיי, את הנראטיב הזה כבר חשבתי, אני יודעת איך זה נמשך ואיך זה ייגמר, אפשר בבקשה להמשיך הלאה? נא לדלג על השידור החוזר", ואז - להתמקד בכאן-ועכשיו. במה שאת עושה וחשה ומרגישה ברגע זה ממש. בהווה.

וחוץ מזה, לדעתי לזעום מאוד על מישהו פירושו כן להסתכל לאחור. כל עוד את זועמת באופן אקטיבי את עם הפנים אחורה.

בהצלחה! את מתחילה דרך חדשה בימים אלה, ואני מאחלת לך שהיא תהיה טובה ומעשירה. @}

נ.ב. איך את מטפלת בדיכאון שלך?

אני לא מצליחה להפרד מהאשלייה של מי שחשבתי שהוא
הי, יש לי הצעה בשבילך.
אני אמנם מצטערת על הכאב שאת סובלת, אבל אני דווקא מאמינה שטוב מאוד שנפרדת מהטיפוס הזה, כי לפי מה שאת מתארת, הוא ממש לא מתאים לך. בוודאי לא היית רוצה גבר שכל כך לא יודע לאהוב אותך או להעריך את המתנה שבך.
אז אני מסכימה עם ציל צול שהכי טוב ש:
תתמקדי בעצמך במקום בו.

במקרה לגמרי יצא שצפיתי בכמה דוגמאות ל"עבודה" של ביירון קייטי, והמשפט שלך שציטטתי בראש דברי, מתאים לדעתי מאוד לעשות עליו את ה obaat]עבודה hebrew[/po].pdf .

במקום שכתוב בראש הדף "אמונה:" פשוט תרשמי: "אני לא מצליחה להפרד מהאשלייה של מי שחשבתי שהוא",
ואז תתחילי לענות - בכתב - בתוך דף העבודה הזה על השאלות. הראשונה היא: 1. האם זאת האמת?
(את השאר תמצאי בדף, זה מאוד פשוט).

זה מבוא קצר על השיטה של ביירון קייטי

הצגה של שיטת Instructions]העבודה Hebrew 022610[/po].pdf
עוד הצגה של 4 השאלות וההיפוכים
דף העבודה, JYN]להדפיס ולשפוט מישהו (חשוב מאוד להיות הכי שיפוטיים וקטנוניים כשעושים את זה) Worksheet[/po].pdf

זה סוג של משחק שכלי, האמירות שיוצאות לך בהיפוכים לא חייבות להיות נכונות. זה משחק: אנחנו אומרים משהו ואז משחקים עם ההיפוכים שלו ורואים מה יוצא. יכול לצאת מופרך, יכול לצאת מצחיק, יכול לצאת לא הגיוני, יכול לצאת שפתאום נראה שההיפך יותר נכון ממה שכתבנו בהתחלה... בכל אופן לכל היפוך אנחנו עדיין מנסים למצוא דוגמאות אמיתיות בעולם. אבל תוך כדי שעושים את המשחק הזה, בכתב, על הנייר, זה מזיז אצלנו משהו ויוצר איזה שינוי.

אחרי שתציצי בדפי העבודה ואולי אחרי שתנסי על המשפט שציטטתי ממך את 4 השאלות ואחר כך את ההיפוכים, אני מציעה לראות את השיחה הזאת שביירון קייטי מנהלת עם בחורה דנית חמודה , שגם היא באה עם כאב של פרידה ודברים קשים שאמר לה האהוב לפני הפרידה. זו הדגמה יפה, לדעתי, של השיטה הזאת.

(גילוי נאות: אין לי קשר לשיטה, ומעולם לא עברתי עבודה בשיטה עם איזשהו מדריך/ה. פשוט קראתי אותך ויש לי תחושה שיהיה לך ממש שווה לעשות את התרגילים האלה, כי הם מאוד מובנים, מלשון מבנה, הבנייה, הולכים צעד צעד ובוחנים את המחשבות שלנו).

תודה על התגובות שלכן. מעריכה מאד.

אני הולכת לטיפול במצבי משבר, של כמה פגישות. פגישה הבאה המטפל יביא לי רשימה של מכונים בהם אשאל לגבי טיפול ארוך טווח. אני כרגע עוד בתהליך של מעבר הדירה, בשבוע הבא כבר אעבור סופית. אני מנסה להכיר אנשים חדשים, ולהיות יותר פעילה. מאד התחברתי לגישה הבודהיסטית של אקהרט טולה ואני שומעת דיסקים שלו.

כשאני מסתכלת אחורה הכל מסתדר לי. לא הרגשתי שהוא ממש אוהב אותי. הוא כל הזמן עבד וכל הזמן שמר מרחק ממני. לא הרגשתי שהוא שמח להיות איתי או שהוא שמח לגור איתי. זה הכל פשוט קרה. נאחזתי בפרורים שמהם עשיתי תמונה שלמה - שהוא אמר לי שהוא אוהב אותי ושהוא חשב שאני מתוקה והיה מנשק אותי הרבה. זה הספיק לי כדי לרקום תמונה שלמה בראשי של קשר רצוי. כל כך רציתי שהמציאות תהיה מציאות מסוימת, והיא לא הייתה. בעצם מצבי לפני כמה חודשים לא היה יותר טוב. הייתי עם בן זוג שהיו לו ספקות קשים לגבי הקשר. בן זוג שחלם על חברה "מושלמת" והיה מאד מתוסכל על זה ש"נאלץ" להשאר איתי בקשר. אמנם גיליתי את האמת רק לאחרונה, אבל בעצם האמת תמיד הייתה שם.

כל הזמן הזה שהיינו בקשר,הייתי בדכאון ואולי זה היה קשור לזה שחייתי בשקר. אולי אם היה לנו קשר טוב זה כן היה עוזר לי לצאת מהדכאון, ואולי לא. אני לא יודעת. כך שבעצם השינוי הוא לא עצום. גם כרגע אני בדכאון ולא רואה הרבה טעם לחיים שלי. אני נאחזת בטיפול, שמי יודע אולי יעזור. הבעיה היא בעזרה עצמית כמו של קייטי ביירון או של אקהרט טולה היא שצריך רצון וצריך לעבוד על זה, צריך להיות מאד אקטיביים וכרגע אני מתקשה בכך.

זה פשוט כל כך כל כך מייאש, אני בת 34 מאחורי כמה קשרים קשים, וייאוש גדול. אם היו לי האנרגיות הייתי פשוט ממדטת כל היום עד שהתודעה שלי הייתה משתנה ומפסיקה לכמוה.

אני עוברת תקופה מאוד קשה. לפחות יש שעות שהן קלות יותר.

שליחה על ידי אחת* » 27 אפריל 2014, 15:07

באמת שיש סיכוי גבוה מאוד שתצאי מחוזקת מהמשבר,
"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר".

הלוואי

לפחות יש שעות שהן קלות יותר
מה הופך אותן לכאלה?
אולי אפשר לשים לב ולהרחיב אותן לפרקי זמן ארוכים יותר?

ציל צול שאלה טובה. אני לא בטוחה שאני יודעת לענות עליה.

מה שאני יודעת זה שהצלחתי ליצור לי כמה מקורות תמיכה - כאמור הטיפול הזמני (הייתי בפגישה אחת והרגשתי שהוא ממש ראה את הסיטואציה בצורה נכונה), והאפשרות שאמצא טיפול לאורך זמן. ישנה בחורה שאנחנו הולכות להתחיל לעשות ייעוץ הדדי אחת עם השניה מה שמאד דיבר אלי (עשיתי את קורס הבסיס). אני שומעת דיסקים של אקהרט טולה שמאד מדברים אלי, ומקווה שאוכל גם לעשות את התרגולים שהוא מציע. ואני פתוחה יותר לאנשים ומשתלת להכיר אנשים חדשים, כי שמתי לב שזה משהו שיכול לעזור לי.

אני עוברת כאמור שבוע הבא לחדר משל עצמי, עוזבת את הדירה המשותפת שלנו, ואני חושבת שזה גם משהו חשוב.

אתמול בערב היה לי מאד קשה אולי בגלל שנפגשתי עם אנשים שלא הרגשתי איתם חיבור? אני לא בטוחה. היום אני מרגישה כבר יותר טוב. אולי מעודד אותי שמחר כבר מתחיל השבוע (סופי שבוע הם קשים) ושמחר יש לי פגישה במרכז למשברים. אבל אני לא בטוחה. אולי אני אנסה באמת לשים לב יותר מתי מגיעים רגעי המשבר ומתי אני יותר חזקה.