לא תומך בי

[פעמון*]

אלמה, קוראת אותך ואת הדברים היפים שכתבו לך.
רוצה להדגיש את הנקודה שבעיני כשסובלים מדיכאון שינוי הוא טוב, גם אם הוא כחלק ממצב קשה ומתחושת משבר, יש משהו בחידוש - בית חדש, אורח חיים חדש, שיכול מאוד לקדם, לייצר תחושה של תנועה ושל התחדשות. אני חושבת על עצמי ועל תקופות של אחרי פרידה שגם כשהיו מאוד מאוד קשות אני מרגישה שהביאו אותי לאיזו נקודה חדשה, להשתנות שבסופו של דבר הייתה טובה לי. מאחלת לך המון טוב.

[ציל_צול*]

אלמה, זה נראה כאילו טוב לך יותר כשאת משקיעה בעצמך ומטפחת את עצמך. כשאת מתכנסת לתוך מה שהוא "את" במקום להיות "בו" או במה שקשור בו.
אם זה מדבר אליך, את יכולה להרחיב כמה שיותר את הטיפוח העצמי הזה. לחפש עוד ועוד דרכי למידה מגוונות שפונות אליך ואל הצרכים שלך.
זו אסטרטגיה מצוינת שגם יוצרת ריפוי וגם אין בה נזק.
ריבוי של רבדים בטיפול שלך בעצמך זו טקטיקה מומלצת מאוד כי כאשר הצורך מקבל מענה מרובה ומגוון גדלים הסיכויים שהוא יגיב היטב למשהו מהם.
נראה שאת בהתכנסות לתוך הדבר היחיד שחשוב באמת כרגע - את.
יופי. זה נשמע מצוין. ובטח אפשר עוד מזה.

[אלמה*]

מתמודדת ומתאבלת בעיקר. לפעמים סביר, לפעמים עצוב וכואב מאד. בהתחלה הייתה פאניקה. עם הזמן נהיה עצב ועכשיו בעיקר יש עצב (וקצת פאניקה). לצד התפתחות אישית יש לומר. החיים הכאיבו לי והכריחו אותי להתפתח אישית כדי להמנע מהפינות הכואבות האלה. מנסה ללמוד את הלקח וללמוד את עצמי.

מנסה ליצור קשר עם אנשים, מה שתמיד היה לי קשה. מנסה לא לשפוט את הסביבה (קשה מאד מאד), להסתכל רק עלי. יש לי מחשבה שלאנשים נורמלים יש קשרים טובים, עם בן זוג עם חברים.. ורק אני עושה דברים עם אנשים שלא הכי עושים לי טוב (אני עושה זאת כי אני חושבת שחסר לי קשר אנושי). כואב לי הפער הזה בין החיים שאני חושבת שצריכים לי להיות (רק עם אנשים קרובים שעושים לי טוב ומאד איכפת להם ממני) לבין החיים שלי כרגע שזה אני שמנסה לעשות מאמצים לצאת מהבדידות ולהפגש עם אנשים גם אם הם לא הכי טובים לי. או רוצים בטובתי.

ומצד שני אני חושבת, שזה משהו שצריך לבנות. ושקשרים טובים נוצרים באופן טבעי לאנשים שגדלו באווירה תומכת וחיובית. זה בשבילהם משהו מובן מאליו שהם אפילו לא מתאמצים להשיגו (נראה לי, אני לא בטוחה הרי אנילא בן אדם כזה). ואני לא עשיתי הרבה מאמצים לבנות משהו כזה, אלא בעיקר השקעתי בקשר הזוגי וכשזה התפרק נשארתי עם כלום ביד..
אני מנסה גם להבין שהבדידות שאני חווה קשורה אלי ולא לאנשים שסביבי.

[פלוני_אלמונית*]

הלוואי והשמיים יתבהרו בקרוב,
האם את עוסקת בפעילות או תחביב אהובים?
האם את נהנית בעבודה שלך?
האם את משקיעה בעצמך?

אני מאמינה שככל שאנחנו מתקרבים לעצמינו, ונוהגים באהבה בעצמינו, אנחנו מושכים עוד דברים טובים לעולמנו.

[אלמה*]

תודה פלונית
יש לי תחביב מאד אהוב
אני נהנית בעבודה לי
ועל להשקיע בעצמי- כאן אני צריכה יותר לשים לב אני חושבת. את יכולה לתת לי רעיונות מה זה אומר להשקיע בעצמי?


אני מאמינה שככל שאנחנו מתקרבים לעצמינו, ונוהגים באהבה בעצמינו, אנחנו מושכים עוד דברים טובים לעולמנו. עובדת על זה,זה קשה!

[אורי*]

{-}
חיבוק
אני מבינה מה שאת מתארת על קשרים. וקשה כל כך שהשקעת במישהו הרבה שנים וזה התפוצץ בצורה כזו
אני חושבת שאנחנו לא מספיק יודעים שכן יש אנשים שרוצים בטובתנו ושבאמת צריך עוד קצת לחזק את הקשרים איתם, גם אם הם נראים רחוקים. קשרים עם אנשים זה דבר מאוד גמיש

[פלוני_אלמונית*]

איזה יופי שאת נהנית בעבודה ויש לך תחביב אהוב, זה המון.

להשקיע בעצמי:
ללמוד לאהוב את עצמי, להתחיל באמירות חיוביות על עצמי.
לנהוג באהבה בגוף שלי.
להתלבש בבגדים שטוב לי אתם.
לאכול מה שטוב לי.
לעשות פעילות גופנית סדירה, זה ממש מעלה את מצב הרוח!
להמצא במקומות שנעים לי.
לסדר את סביבת המחייה שלי לשביעות רצוני.
לעשות יותר מהדברים שגורמים לי הרגשה טובה .
להמנע מדברים שגורמים לי להרגיש רע.
להגשים חלום קטן.
לאמר תודה בכל יום על הדברים הטובים בחיי.

ועוד ועוד

[ישראלונה*]

הי אלמה.
עכשיו קראתי למה התפתח כל המצב וכמו השאר אני גם חושבת שטוב שזה נגמר. זה לא נשמע כמו קשר בריא ולטווח הארוך עדיף לצאת ממנו.

יש לי תאוריה לגבי פרידות, לגבי השלבים השונים. לי התאוריה עזרה ברגעי פרידות כי בעיקר ידעתי למה לצפות ולקבל את התחושות. אולי זה יעזור לך-

השלב הראשון הוא שלב האבל- עצבות, מלא עצבות. ואז אנרגיות. ימים של רכבת הרים של מצב הרוח. לי התקופות האלו היו מעולים למבט פנימי, לליטוף עצמי, למלנכוליות (שבאותו רגע הרגישה כמו תהום עמוקה אבל שאחר כך ראיתי שיצאתי חזקה יותר ומודעת יותר למי שאני ולמה שאני רוצה). זאת תקופה לשמוע שירים עצובים, להתאבל ולקבל את העובדה שמשהו נלקח ממך, משהו יומיומי שהיה חלק ממך ושגם אם הוא לא היה חיובי לך הוא היה חשוב.

השלב השני- הכעס- כעס על האדם שעזב, להיזכר במקרים ולכעוס, לזכור את הבעיות, את העוול ואת הרגעים הלא יפים. יש רצון רב ללכת ולצעוק (עדיף שלא) ולפעמים הכעס יכול להיות מוגזם, אבל זה שלב שמגיע אחרי האבל שמראה על התפתחות. אין יותר בקרים מלאי עצבות של פקיחת עיניים והרגשת טביעה אלא מחשבות על העבר ועל כמה העתיד לבד יכול להיות טוב יותר. גם את הכעס צריך לדעת לקבל ולתת לו לעבור כי לא תמיד הוא מבוסס על המציאות וכן הרעיון הוא לא להישאר עם הכעס. בסופו של דבר אין חשיבות למי שצודק או אם לבחור היה פטיש או בעיה. הרעיון הוא לעבור הלאה.

השלב השלישי- השלמה- פתאום נראה לך בסדר. המצב ייראה לך מקובל ולא שלילי אלא פשוט איך שזה צריך להיות.

אחרי זה את כבר כמעט חופשייה לגמרי!!

(לפי התאוריה... ומנסיוני. כל שלב יכול להיות ארוך יותר או לא, פשוט לקבל אותו, גם את הכאב וגם את הכעס ולא להילחם נגדם).

מקווה שיכולתי לעודד קצת...

חיבוקים!

[אלמה*]

ישראלונה

אני לגמרי מרגישה שאני עוברת שלבים, לפחות שני שלבים עברתי. בהתחלה הייתי בסוג של הלם, אחר כך הייתי מאד עצובה והבנתי מאד את הצד שלו. רציתי שירצה אותי חזרה. אחר כך (ועכשיו) התחלתי ממש לכעוס עליו, על איך שנהג בי, על מה שהסתיר ממני והאכזריות שבה התנהג בסוף הקשר. אני רואה איך הפרידה עשתה לי טוב בהמון מובנים, ואני הרבה יותר מקבלת אותה.

המטרה שלי היא להגיע לשלב נטול כעס, שלב של קבלת הדברים כפי שהם ברגשות של כעס ועצב כן, אבל בעצימות נמוכה. רוצה להחזיר את מרכז הכובד לעצמי (להחזיר? מעולם לא היה שם), וששאר הדברים יהיו פחות חשובים.

אני בתהליך של התפתחות אישית (רוחנית?) והתחזקות, אני מקווה. יש לי מטרות שהן עיקר לחזק ולייצב את עצמי ולמלא את חיי בדברים שהם משמעותים לי (אני בדרך). ללהיות לבד יש הרבה יתרונות, אחד מהם הוא שאני יכולה להתרכז בעצמי בקלות רבה יותר. ואני זקוקה לזה. אני כמו עלה נידף ואני שואפת להיות יציבה יותר כמו עץ.

[אלמה*]

מרגישה בודדה ועצובה מאד.
חלמתי מגיל צעיר על הקמת משפחה משל עצמי. על זוגיות קרובה וטובה. וזה פשוט לא עבד. זה מתסכל לראות איך לכולם זה עובד באופן טבעי. בת 34 בודדה ללא משפחה, ללא זוגיות, משכורת נמוכה גרה עם שותפות... לא לזה פיללתי.

[ישראלונה*]

אלמה,תשאפי להיות שמחה ומלאה. כשמרכזה של חייך ושל אושרך נמצא בתוכך הכל מסביב כבר יגיע. אם יהיה לך טוב תמשכי אליך גם אנשים שטוב להם ויהיה לך יותר קל להגיע למטרות.

[אחת*]

נשמע שעם כל הכאב, קבלת מתנה, הזדמנות נוספת להתקרב לעצמך, ולממש את עצמך במערכת יחסים אמיתית, אוהבת ומכבדת.
שיהיו לך ימים טובים.

[אישה_במסע*]

ממש לא לכולם. למען האמת, לדעתי לרוב מוחלט של האנשים אין זוגיות קרובה וטובה. שליש מתגרשים, וגם אלו שנשארים נשואים לא נמצאים בזוגיות קרובה וטובה. לרוב הם שם מאילוצים כלכליים והזוגיות היא לא כזו מוצלחת. זוגיות מוצלחת זה דבר נדיר שלדעתי האישית פחות מ- 10% זוכים לו.

[בשמת_א*]

לרוב מוחלט של האנשים אין זוגיות קרובה וטובה
גם אני מסכימה עם הסטאטיסטיקה הזאת.

[עוד_אחת*]

קראתי את הדף. רציתי להתייחס לזה
הוא כתב שם שוב ושוב איך אני הורסת לו את החיים עם הדכאון שלי, שבגללי הוא בחיים לא יהיה מאושר, שהוא צריך חברה מוחצנת ובעלת שמחת חיים,
זה מאוד מאוד קשה לחיות עם בת זוג דכאונית (וגם עם בן זוג דכאוני) וחסרת שמחת חיים ובעלת נטיה לרחמים עצמיים. יכול להיות שחלק מהדברים שכתב על מושכת/לא מושכת זה בגלל שהוא חטף ייאוש ומרירות בגלל הדיכאון. אם היה שמח ביניכם, אז הוא היה מוצא אותך דווקא מושכת בדיוק איך שאת. דיכאון זה מאוד מכבה, אז הוא חיפש סיבות.

[גשם*]

זוגיות מוצלחת זה דבר נדיר
ממש מסכימה עם אישה במסע וזה לא קורה הרבה (-:

זה מתסכל לראות איך לכולם זה עובד באופן טבעי.
זה ממש אשליה. כמו האמרה שילדים זה שמחה. ילדים הם שמחה רק חלק מהזמן והם באים על חשבון דברים אחרים רק שלכולם יש את התמונה של המשפחה המאושרת ומי אנחנו שנחלוק על התמונה שהיא חלק כל כך חשוב בתרבות שלנו?

[אחת*]

זוגיות מוצלחת זה דבר נדיר?
יש לי הרבה חברים, בני משפחה ומכרים שנמצאים בזוגיות טובה .

[בשמת_א*]

יש לי הרבה חברים, בני משפחה ומכרים שנמצאים בזוגיות טובה
באיזו רמת עומק את מכירה את הזוגיות שלהם? P-:
כשזוג מתגרש יש תמיד המון אנשים שלא מאמינים איך זה שדווקא אלה התגרשו, הרי הם היו זוג כל כך מוצלח
מסקנה: מה שנראה מבחוץ לא תמיד תואם את המציאות P-:

[אחת*]

אני מכירה מספיק טוב, לא אמרתי מושלמת, לא אמרתי שאין אתגרים, עדיין זה דבר שריאלי לשאוף אליו.

[בשמת_א*]

עדיין זה דבר שריאלי לשאוף אליו
בהחלט ריאלי לשאוף אליו, אבל סטאטיסטית רוב האנשים לא יודעים איך ליישם אותו.

[גשם*]

בהחלט ריאלי לשאוף אליו, אבל סטאטיסטית רוב האנשים לא יודעים איך ליישם אותו.

כן. רק אנשים בזוגיות בת שנים יודעים כמה עבודה קשה הם משקיעים בה וכמה זה מתסכל ומעייף ונפלא ומדהים. זה בא בגלים.

[אלמה*]

הייתי מסתפקת בזוגיות שהייתה לי איתו.. שהייתה בסדר. לא טובה מאד וקרובה אבל (על פני השטח) הייתה טובה ויציבה. ואת זה אני חושבת שכן יש להרבה אנשים.. הציפיות שלי התנמכו.

עוד אחת בקשר למשיכה - הוא כתב ביומן שהקטע של המשיכה זו בעיה שתהיה לו עם רוב הנשים בעולם. ואני חושדת שהוא כתב את זה כי הוא מסוגל להמשך רק למישהי שמתלבשת לפי הפטיש שלו (חצאיות ארוכות). בתחילת הקשר הוא דווקא מאד נמשך אלי, עד ששכבנו, באופן מוזר. אבל אולי את צודקת לגבי הדכאון. זה נורא אבל דכאון זה דבר שאנשים לא מסוגלים להתמודד איתו, ודווקא זה מה שהיה יכול לעזור לי שכן היה מסוגל להתמודד, כי קשר אנושי איכפתי כמובן שמאד עוזר לצאת מדכאון.

עברו כבר שלושה חודשים מאז שנפרדנו לגמרי סופית ועדיין מאד קשה לי. היו לי תקופות קצרות של חסד בהן הרגשתי יותר טוב ונפתחתי קצת לעולם אבל בזמן האחרון זה הרבה יותר קשה ואני מאד מיואשת. אם היה איזה כפתור להעלים עצמי ... אני עדיין רוצה לחזור אליו, מה שגם מכעיס אותי כי למה אני רוצה לחזור לבן אדם שלא מעריך אותי, שלא נמשך אלי? אני עייפה מאד מכל החיפושים וכרגע נגעלת מלחשוב על מישהו אחר, למרות שהרצון כן קיים.

[אלמה*]

אני מרגישה שאני מאד חלשה באופיי וגבר זה בשבילי סוג של סם. איפשהו אני מאמינה שעלי להתחזק בעצמי ולצאת מהדכאון קודם כל ורק אחר כך למצוא קשר. אבל אין לי משג איך, זה פשוט חזק ממני. אני כן הולכת לטיפול אבל זה דברים שמגרדים את הקצה רק. אני יודעת שתציעו לי ללכת לטיפולים לא קונבנציונאלים אבל הסיכון שהטיפול כזה לא יעזור פלוס המחיר (אני מרוויחה מעט כאמור) פוסלים את הרעיון.

[אלמה*]

יש לי קולגה נורא דומה לי. היא גם לא שקטה במהות שלה. ויש לה זוגיות טובה וילדים כמו שחלמתי.. ואני רואה איך שהיא בעצם סובלת מאותם הדברים שאני סובלת מהם. הזוגיות והילדים לא העלימו את הבעיות שלה.. היא ציפתה שהבן זוג שלה יפתור את האי שקט שבתוכה אז הוא בעצמו לא אדם עם מרכז חזק ושקט.. זה מחזק אצלי את המחשבה שזוגיות זה לא הפתרון. אך מה הדרך???

[שני_מ*]

מאחלת לך המון הצלחה בפתרון בעיותייך. בנוגע לבנזוג לשעבר אני מאד תומכת בפרידה.
בעלי אדם כזה. כל פעם שיש סיטואציה קשה הוא פורש. דוגמא מגעילה במיוחד היתה אחרי הלידה. הייתי אחרי קיסרי כמה שעות בחדר התאוששות ולא יכלתי לצאת.
שלחתי את בעלי לתינוקיה כדי שהילד שלא יכול לקבל את אמא לפחות לא יהיה לבד. סיכמנו מראש שאנחנו לא מוכנים לשום פעולה רפואית כמו חיסון וויטמינים
נתתי גם מכתב חתום לבית חולים שאני לא מוכנה שיבצעו שום פעולה בבן שלי ללא רשותי ופירטתי גם לגבי כל דבר בנפרד.
האחות בתינוקייה התווכחה איתו ויכוח שהייתי קוטעת בשניות אבל הוא נכנע לה תוך שני משפטים ונתן לה לעשות הכל!
ההתנגות הזאת חוזרת בהמון סיטואציות וזה הדבר הכי לא נחמד שנאלצתי לקבל ביחד עם כל הטוב שמגיע עם בעלי.
אם חשוב לך שבן הזוג שלך יעמוד לצדך במקרים כאלה פרידה היתה הדבר הנכון ביותר,
כי זה או זה או הידיעה שאת צריכה לעמוד על המשמר כל הזמן כי אין עוד מי שיעשה זאת בשבילך.
ואפילו בתור מישהי שיודעת להתנהג כמו נמרה זה מאכזב, קשה ומחליש בהמון סיטואציות

[אלמה*]

תודה שני ותודה על הסיפור

אני חושבת שאצלנו היו בעיות חמורות מכך שהוא לא תמך בי.. בדיעבד אחרי שקראתי מה שהוא כתב עלי. הוא לא העריך אותי ולא נמשך אלי... חשב שאני הורסת לו את החיים ושיהיה לו טוב עם אחרת.. פינטז על בחורות אחרות.. זה נראה לי דיל בריקר יותר רציני מהעניין של התמיכה.

[שני_מ*]

לפי מה שכתבת, נראה לי שיש לו המון בעיות לא פתורות עם עצמו, בלי שום קשר אליך ושהוא מנסה להשליך אותן עליך.
אני לא חושבת שאני מכירה אנשים שיסכימו להיות בזוגיות עם מישהי ש"לא העריך אותי ולא נמשך אלי... חשב שאני הורסת לו את החיים ושיהיה לו טוב עם אחרת.. פינטז על בחורות אחרות"
נשמע לי כאילו הוא משליך עלייך ועל הקשר ביניכם בעיות שיש לו עם עצמו. 34 זה לא גיל מאוחר, גם גיל 40 לא.

בתוך כל העצוב שעוטף מסביב. כדאי להסתכל מבחוץ ולראות שהעולם שלך מקופל בתוך עולם אחר, גדול יותר ועם מליון אפשרויות.
יש לך יתרון עצום בחיים. את חפשיה! נצלי את זה. לכי תבדקי מקומות אחרים, שינוי מקצוע, שינוי מראה
שינויים קיצויים במקרים כאלה גורמים להרבה אושר. נסי להסכים עם עצמך על מה את באמת רוצה ותחשבי על דרכים יצירתיות להשיג את זה
לא תאמיני איזה דברים מדהימים יכולה לעשות עלמה של 2015

[אלמה*]

לפעמים נדמה לי שאני מתקדמת ומתחזקת ולפעמים שאני עומדת באותו המקום או מתקדמת בצעדי תינוק. יש נפילות חזקות ובאופן כללי נטיה להרגיש רע. אין אף אחד בעולם ששם בשבילי וזה קשה. אני מנסה להפתח לאנשים ולהיות חברותית אבל לא תמיד זה מצליח ואנשים לא ששים ליצור קשרים חדשים. אנשים מתחפרים בזוגיות ובמשפחה שלהם ואיך אפשר להאשים אותם? זה כל כך נוח. זוגיות זה דבר כל כך נוח. יש שם מישהו שמאשר אותך כל הזמן. אפילו אם הוא מתייחס אלייך רע עדיין הוא איתך. עדיין יש לך בן זוג ואת לא לבד. וזה אישור שיש מישהו שרוצה אותך. זה זוועה. כי זו תלות נוראית. אני לא יודעת איך להשתחרר מהדבר הזה, רוצה להרגיש טוב ושמחה ומאושרת גם לבד. אבל אם האנשים שמסביבי לא מצליחים לעשות את זה, אז איך אני אלמד לעשות את זה?

אני שבעה חודשים לבד, אף אחד לא מעונין בי, לא גבר ולא אישה. וזה קשה.

[יולי_קו]

אלמה,

לא קל.
אני שולחת לך חיבוק ענק.

חשבתי על משהו.
תבדקי אם זה מדבר אליך.

לפעמים כשקשה, ורוצים לקבל (אהבה, יחס טוב, ועוד) ופשוט אין ממי, כי אין אף אחד ממש קרוב, אז אחת האפשרויות היא לתת.
לתת למישהו אחר.
זה מאוד מזין וממלא.
לפעמים בעקבות הנתינה גם מקבלים בחזרה, ולפעמים לא. אבל זה נהיה לאט לאט פחות חשוב.
יש סיפוק אדיר בלתת.

לעזור לאנשים שמכירים וזקוקים לעזרה. וגם לזרים.
אפילו רק בהקשבה ובחיוך, או במשהו קטן בשבילך, אבל גדול בשבילם (לקום באוטובוס ולפנות מקום לקשיש למשל).

לפעמים קשה אפילו למצוא למי לתת. ואז אפשר למשל למצוא ארגונים שצריכים מתנדבים בעזרה לילדים או לנערים במצוקה.
או עזרה לקשישים בודדים.
עזרה לילדים שמתקשים בלימודים וההורים שלהם לא יודעים לעזור להם.
נניח דרך התנדבות בבתי ספר או בצהרונים (אולי אפילו לעבוד במקומות כאלה וגם להתפרנס מכך תוך כדי העזרה שלנו).
או כל מה שעולה בדעתך ולא חשבתי עליו.

יש כל כך הרבה אנשים שזקוקים לעזרה, וכשאנחנו עוזרים להם זה עוזר לעולם כולו וגם לנו עצמנו.
זה נותן לאחרים תמיכה ואכפתיות, וגם לנו.
וזה נותן למעניק (לי) מטרה, עניין, פותח סביבת הכרויות חדשה, מאפשר למידה ועוד ועוד.
אני גיליתי מעצמי שכשאני נותנת זה נותן גם לי המון. וזה כייף. וזה מוציא גם אותי מהבוץ.

מה דעתך?

[פלמוני*]

היי אני מאוד מתחבר לדברים שאת כותבת,
אני מבוגר ממך ויכול לספר לך סיפורים רבים לא קלים על עברי, גם בנושא דיכאונות חוסר כוחות חוסר הצלחה בתחומים רבים בחיים, זוגיות וכו
היום אני במקום הרבה יותר טוב. עם משפחה ילדים וכו. מה שהזיז אותי קדימה זה טיפולים אלטרנטיבים, אני יודע שיש טיעונים רבים נגד, בעיה כספית, רוב המטפלים גרועים, רוב השיטות סתם לא משפיעות וכו, תאמיני לי, הייתי שם הרבה שנים. אבל מניסיון של מבוגר...לא להתייאש, לחפש המלצות על שיטות ומטפלים מקצועיים ועדינים, אחרת הם חוסמים אותך ויוצרים יותר נזק מתועלת.

הכי חשוב להגיע לבן אדם שאת מעריכה אותו מקצועית וגם אישית, בעיקר הערכה אישית כי את מרגישה ! שהוא-היא מבינים אותך ומפרגנים לך באופן מלא. לדעתי רוב המטפלים לא כאלה, לכן אין ברירה לבדוק ולחשוב טוב טוב עם עצמך. ולהגיע לטיפול אחד. אפילו פעם בחודש, שזה סביר מבחינת הוצאה כספית לבעלי בעיה כספית. יש מטפלים שמציעים 5 פגישות כי אחרת זה משפיע, ובכן בתחושה שלי, בדיוק כאלה הם המטפלים שצריך לברוח מהם. בהחלט הגיוני לבקש פגישת גישוש לשיטה ולמטפל. ואחר כך לקחת שבוע שבועיים הפסקה כדי לעכל את החוויה, ולהחליט אם ממשיכים איתו או עוברים לניסיון הבא.

מטפל שלא מתחבר לצורך להיות זהיר במציאות הצפת השיטות והמטפלים, וזהירות בהוצאת הכספים שלנו, אינו ראוי לביזבוז כסף עליו, בכל מקרה זו דעתי האישית.

לי אישית עזרה שיטת - המסע, עם מטפלת מאוד ספציפית, אחרי 3 מטפלים בשיטה זו שלא התחברתי, ואחרי שיטות רבות שלא עזרו, כולל טיפולים רגילים וקבוצות וכו. אבל כמובן שזה אישי ואולי לך מתאים משהו אחר. אל תתייאשי ותחפשי לאט אבל בטוח. ועוד הבנה ממרומי הגיל, רוב האנשים סומכים על עצמם או חוששים מטיפול חיצוני, ועושים הרבה עבודה עצמית. ובכן עבודה עצמית זה חשוב ומקדם, אבל יש מצבי תקיעויות שצריך עזרה מבחוץ, נראה לי שכרגע את שם. בהצלחה

[יולי_קו]

פלמוני,
אני מאוד מאוד מתחברת למה שכתבת. פשוט להכל.

אני, כמטפלת ברפואה אלטרנטיבית, עוקבת אחרי אמא שלי (שעוסקת בכך כבר הרבה שנים), בכך שאיננו מושכות את האדם לבוא מספר פעמים מסויים.
זה האדם עצמו שמבקש להגיע לפי הצורך שעולה אצלו.
יש מטופלים שמגיעים פעם אחת, ולא חוזרים.
ממפגשים אחרי שנים עלה כבר כמה פעמים שהמפגש היחיד היה נפלא, והאדם זז מנקודת התקיעות שלו, ולא היה צריך יותר תמיכה חיצונית. הוא המשיך בתנועה ובלמידה בעצמו.

אני מסכימה גם עם המקום הפנימי שמתחבר למטפל. בלי זה זה פשוט לא מתקדם.

[חרדה_פה_ושם*]

אלמה
אני יודעת שמה שאכתוב עלול להשמע קשה או רוחני אבל אחרי ניסיון חיים לא קצר אני רוצה שתחשבי רגע אחרת.
תחשבי שבן הזוג שהיה לך הוא בן זוג שאת יצרת לעצמך.
בן הזוג הזה שקראת לו גם תינוק ולא לוקח אחריות.
מדוע בחרת לעצמך בן זוג כזה?

בדרך כלל אנחנו בוחרים בני זוג שמאפשרים לנו לחיות עם הבעיות הלא פתורות שלנו
ממש כמו שגבר שלא רוצה סקס (ולא מוכן להודות בזה) יתחתן עם אישה שלא רוצה סקס כי זה יפתור לו את הבעיה
מצד אחד לא יהיה לו סקס, מצד שני יהיה לו את מי להאשים ולהרגיש טוב עם עצמו.

כל ניסיון לקבל את הבטחון מבן הזוג או בת הזוג (או מהעבודה או מסמלי סטטוס) דינו לקרוס.
רק את יכולה לתת ביטחון לעצמך

[אלמה*]

חרדה יש הרבה במה שאת אומרת. וגם לעזור לאחרים זה רעיון טוב.

יש לי ימים טובים ממש.. אני מכירה יותר אנשים ויותר פעילה. לצד זה יש קשיים גדולים כמו חסך בשינה והקושי למצוא מקום מגורים טוב. אבל אני עדיין מאד לא יציבה בבסיסי ועוברים עלי הרבה ימים קשים. הימים הטובים מרגישים לי קצת כמו "היי" ולא אמיתי ממש, אני מסתמכת הרבה על פלרטוטים ועל המשיכה בין גבר לאישה כדי "לתדלק" את עצמי.

אין לי חברים קרובים ואין לי למי לפרוק את תחושתי. הכרתי בחור לאחרונה שמאד נמשכתי אליו וגם הסתדרתי איתו טוב רציתי להציע לו לשכב בלי מחויבות, אני לא מעונינת בקשר איתו אבל גיליתי שיש לו בת זוג (במדינה שממנה הגיע) כבר המון זמן ושהם מתכוונים להתחתן. זה כל כך כאב ועדיין כואב. אני נפגשת איתו כי הוא בן אדם כייפי והוא מתדלקת איתי עם הפלרטוטים שלו אבל זה גם מאד כואב כל הזמן להזכר אהה יש לו מישהי. למה אני לא מוצאת מישהו מתאים אפילו למערכת יחסים פיזית בלבד?

מצד אחד יש לי חסך עצום בקשר ואינטימיות מצד שני אנשים משעממים אותי הרבה פעמים או שאני מרגישה רע ולא בנוח בקרבת אנשים אז כך שהחסך לא ממש יכול להתמלא. אני מתקרבת לאנשים בצורה ובקצב שלי אבל המציאות היא שאין לי שום קשר קרוב. הבחור שכתבתי עליו יש לו בת זוג וחברה הכי טובה שהוא מדבר איתה שעות בסקיפ ואני כל כך מקנאה. גם רוצה להיות מוקפת באנשים שיענו על הצרכים הבסיסים שלי של תקשורת ושל קרבה. חרדה - כמה שזה נכון שאנחנו בוחרים לעצמנו את החיים. ההורים שלי התייחסו אלי בצורה מחפירה הזניחו אותי ושידרו לי שאני לא חשובה ואלו החיים שיצרתי לי. אני מנסה להאבק בזה, ועם הצלחה חלקית אני מודה ובכל זאת זה כל כך קשה. בן זוגי לשעבר נפרד ממני לפני מעל לשנה ולא נגעתי אפילו בגבר אחר. יש מעט מאד שמעונינים ואני לא מעונינת בהם ואני כל כך חסרת בטחון שאני מתחפרת בתוך עצמי (אך כאמור נאבקת עם זה ומושיטה יד מפעם לפעם).

לא מצליחה לדאוג לעצמי מבחינת אוכל, ניקיון וכו' כי אני כל כך אובססיבית לצרכים הלא ממומשים האלה שלי של אינטימיות וקרבה וסקס.
לפחות יש את האתר (המדהים) הזה.

[אלמה*]

אני חושבת מה הסיבה שיש לי את האובססיה לר'? היו לי לפניו אובססיות דומות ברור לי שזה לא משהו רציני, כלומר זה לא ימשך שנים ואני ארגיש דומה לגברים אחרים בקרוב. זו אובססיה שקשורה לצורך הלא ממומש שלי בקשר מיני ובאינטימיות וזה מה שאני צריכה להמשיך לחפש. לממש את הצורך הזה במקום אחר. זה לא ר' ספציפית. מעבר לזה מה שאני גם רוצה נואשות מר' זה אשרור לזה שאני מושכת. קשה לי לקבל את זה שיש לו חברה שהוא מקיים איתה קשר של משיכה הדדית תשוקה, רצון וכו' שהוא כרגע חזק יותר ממה שיש לו לגבי. זה משהו שהייתי רוצה לשנות. זו המציאות ואלו החיים בני אדם מתחברים לאנשים שונים ולא רק לאדם אחד. אני בן אדם שמחפש בלעדיות מאד חזקה אבל בלעדיות זה דבר נדיר.. ה-חברה הכי טובה, ה-בן זוג.. זה משהו נדיר, עם רוב האנשים יהיה לי קשר לא בלעדי וגם עם בן זוג או חברה טובה יהיו להם אנשים שהם בקשר אינטימי וקרוב איתם שהם לא אני (דוגמא קלאסית לבן זוג מהעבר שהקרבה שלו לאחותו פגעה בי). והחרדה הזו מגיעה כמובן מחוסר בטחון שלי עם עצמי. מאז הילדות שלא היה לי את ההורה שהגן עלי והיה איתי בקשר בלעדי וחזק אני מחפשת את זה בבגרותי. אבל קשרים בוגרים הם קשרים אחרים, לא טוטאלים כל כך. בבגרותי המטרה שלי היא לקיים את הצרכים שלי ואין אף אדם שאחראי לצרכים שלי.. וזה משהו שאולי אף פעם לא אוכל להתמודד איתו ממש, אבל אולי חלקית כן.

זה "מצחיק" אבל זה מרגיש לי קצת כמו עם החיפוש דירה. היו דירות שהתאימו לי אבל לא קיבלתי אותן... היו גברים שרציתי מהם קשר כלשהו אבל זה לא עבד.. אני רק יכולה להמשיך לחפש ולקוות שבקרוב אמצא את מה שאני מחפשת.
אבל זה קשה בטירוף. כי מאיפה הכוחות?