לבקש סליחה

היום מצאנו במחסן את התקליט "הילד הזה הוא אני"
ככה הולך השיר הראשון לצלילי כינור יפהפיים ונוגים:
אני מוכן לא לאכול שוקולד
אני מוכן שלא יקנו לי צעצעועים
אני מוכן שלא ירשו לי לצאת לשחק
אני מוכן גם לקבל מכות
העיקר,
לא לבקש סליחה

ואני מודה , שעד ששמעתי את השיר לא קלטתי כמה מרושע ואידיוטי זה לדרוש מהילד שלנו שיבקש סליחה.

ולבקש סליחה בכלל?

האמת, שעוד לפני שהיו לי ילדים הייתי אלרגית לדברים האלה.
אני לא אומרת לילדים:
"תבקשי סליחה" (אני חושבת שאם מישהו יגיד לי את זה, אני א&^&ח אותו, או לחילופין לא אדבר איתו יותר בחיים).
"תגידי תודה"
"מה אומרים?!"
"תגידי בבקשה"
"תגידי שלום"
יש עוד כמה פנינים כאלה?

אם ילד שלי נמצא במצב שבו הוא אמור להגיד את כל הדברים האלה, אני אומרת אותם במקומו . אם בתי מקבלת מתנה ואני רואה שהיא לא אומרת יפה תודה, אני אומרת יפה תודה. וכן הלאה.

כך אני מונעת מהילדה שלי מבוכה (מתביישת לדבר אל מישהו זר, לא זוכרת במצב מלחיץ איזה משפט בדיוק אומרים), ומהווה דוגמא לכללי הנימוס, נמנעת מהתנהגות מתנשאת כלפי בתי וגם מהתנהגות "שתלטנית" ו"כופה" ("תעשי מה שאני אומרת לך!") ומאפשרת לה את מרחב הנשימה ללמוד לעשות את הדברים בעצמה, בזמן שהיא בשלה לכך, ומתוכה - לא כחיה מאולפת שנענית למה שאני מצפה ממנה שתעשה.

התוצאה של הגישה שלי היא, שבתי אומרת תודה, בבקשה וסליחה מגיל מאוד מאוד צעיר.
לא אשכח את היום שבו עברנו בשערי האוניברסיטה עם הקטנה בת השנתיים במנשא, ואחרי שהשומר בדק לי את התיק היא הסתכלה בו בעיניה היפהפיות ואמרה בקולה המתוק: "תודה רבה!" השומר נדהם, ולדעתי (ראיתי אותו מספר את העניין בהתרגשות מסביב אחר כך) הוא לא נרגע מזה כל היום.

הנה עוד:
לילד שהרביץ - "עכשיו תחבק אותו!"

נכון, גילה , ראינו את זה המון בגן .זה עוד זוועתי יותר מהלהכריח לבקש סליחה .
נועה לבקש סליחה כשלא מכריחים זה ענין אחר...(קשה בפני עצמו לפעמים...)

כבר מצאתי את עצמי אומרת להורים שהכריחו את הילד שלהם לחבק, או יותר גרוע לנשק, את הילד שלי שזה לא נעים לו. זאת ממש הטרדה, הם הרי בכלל לא מתייחסים לרצון של מקבל החיבוק. הם מחנכים את הילד שלהם לחוסר כבוד לרצון ולפרטיות הזולת.

קרה כבר כמה פעמים שאמרתי לבני הצעיר לבקש סליחה. זה קרה כשהוא פגע במישהו ואחר-כך הצטער ולא ידע מה לעשות. כשנתתי לו משהו לעשות (לבקש סליחה או להציע לצד הפגוע משהו) זה סיפק רצון שלו. אז נכון שלדרוש מילד לבקש סליחה זה לא לעניין, אבל לפעמים אפשר להציע את זה.

למה לא לבקש סליחה? זאת מיומנות מאד חשובה. כמובן אי אפשר להכריח, אבל לא צריך להתבייש לבקש.
ואפשר גם לעזור. לפעמים כשלנעמי אין שלום או נשיקה לסבתא, אני מחפש בכיס ומוצא אחד קטן, והיא נותנת אותו, כי באמת שלה אזלו.

כשאומרים משהו כדי לעצור הורה שמנסה להכריח את הילד שלו לעשות את הדברים האלה, זה כמו להפסיק אבא מכה: ברגע שגרמת לו לעצור ולהבין מה הוא עושה, ברור שיהיה לו קשה. את רוצה להקל עליו להתעלל בילד, על חשבון הילד ועל חשבון המצוקה שלך?

להפסיק אבא מכה , לא בטוחה . נראה לי שכשלא יראו אותם, הילד יחטוף גם את מה שהאבא רצה להכניס למי שהשפיל אותו. אבל נקווה שלא .

יש על זה הרבה מאמרים באתר ילד טבעי
מומלץ ביותר.
התערבות במצב שבו הורה מתעלל בילד לא תמיד גורמת לשינוי בהתנהגות ההורה, אבל לילד היא נותנת תחושה שיש מישהו בעולם שמבין אותו ותומך בו, ושהוא לא רע. ילדים להורים מתעללים שניצלו, מספרים תמיד על מישהו שעשה למענם דבר כזה ושינה את כל עולמם - פשוט נתן להם הכרה במצבם.
כמו כן, רוב ההורים "מתעללים" בילדים לא מתוך רשעות, אלא מתוך אי ידיעה ("תבקש סליחה") או איבוד שליטה (מכות).
אם פוגגת מצב כזה, הוא לא יחזור.
וההורה הפסיכופט ימצא תירוצים גם בלעדייך, תאמיני לי.

...אבל לילד היא נותנת תחושה שיש מישהו בעולם שמבין אותו ותומך בו,
אם מישהו זר מתערב ומעביר לילד מסר " אבא שלך רע אבל יש אנשים טובים בעולם" . זה לא מביא לבלבול ומצוקה גדולים אף יותר ? (לא מדברת על מקרי התעללות שדורשים הרחקת הילד מהוריו , אלא על "סתם פליק " במכולת .)

ושוב אני לא מבינה על מה המהומה..
מה הבעיה בהזכיר לילד לאמר תודה או לבקש סליחה אם צריך?
אנחנו מעבירים לילדים שלנו ציפיות שיש לנו מהם בהרבה תחומים, תחום אחד הוא הנימוס וההתנהגות המצופה מהם בחברה. אני מצפה מילדי שילמדו להתנהג בנימוס בחברה. אני רוצה שידעו לדבר בנימוס, להקשיב בנימוס, לא להפריע לאחרים בנוכחותם (לא להשתולל ולצרוח במקומות שהתנהגות כזו לא רצויה) וללמוד לתת לאחרים הרגשה נעימה של תשומת לב והתחשבות.
אני מזכירה לילדי לאמר תודה כשקיבלו משהו (תודה למורה בחוג בסוף השיעור, תודה למוכרת בחנות, תודה לרופא השיניים...) אני מזכירה להם (אם צריך) לבקש סליחה אם פגעו במישהו ולא משנה הסיבה.
כך אני מתנהגת. אני מבקשת סליחה ואני אומרת תודה ואני מצפה מילדי שיתאימו את עצמם לצורת חיי. אנחנו חיים בחברה שבה הנימוס הוא מרכיב חשוב מאד ביחסים בין אנשים ואני חושבת שילדים חייבים להתנהג בהתאם.
לפעמים ילדי מסרבים לאמר תודה או סליחה ואז אני אומרת אותה במקומם ואחר כך משוחחת איתם על האירוע ומסבירה להם למה אני חושבת שההתנצלות או אמירת התודה היו חשובות במקרה הנוכחי.

ולגבי התעללות של הורים בילדים, רבותי לא צריך להגזים. פליק לילד הוא לא התעללות. זו התנהגות מאד לא רצויה ומיותרת שמעידה על חולשת ההורה אבל זו לא התעללות. זה בסך הכל פליק. גם לצעוק על ילדים זו לא התעללות.
התעללות היא משהו הרבה יותר נורא מזה. התעללות היא משהו שהורג את הנשמה, שמשאיר את הילד חשוף וחסר הגנה. רוב ההורים לא עושים לילדים שלהם עוול כזה. גם פליק קטן בתחת מלווה בדרך כלל בסדרת חיבוקים והתנצלויות אחר כך. צריך לקחת דברים בפרופורציות, החיים הם לא שחור לבן.

בקי,
_אני מזכירה לילדי לאמר תודה כשקיבלו משהו (תודה למורה בחוג בסוף השיעור, תודה למוכרת בחנות, תודה לרופא השיניים...) אני מזכירה להם (אם צריך) לבקש סליחה אם פגעו במישהו ולא משנה הסיבה.
כך אני מתנהגת. אני מבקשת סליחה ואני אומרת תודה ואני מצפה מילדי שיתאימו את עצמם לצורת חיי. אנחנו חיים בחברה שבה הנימוס הוא מרכיב חשוב מאד ביחסים בין אנשים ואני חושבת שילדים חייבים להתנהג בהתאם._
אם אכן את נוהגת כך, גם כלפי זרים, מכרים ואפילו כלפי ילדייך, אין כל צורך "ללמד" אותם נימוס. מהות החינוך - הדוגמא האישית תעשה את זה היטב וכל הכבדה מילולית ומחנכת רק תגרע.

נכון הדרך הטובה ביותר לחנך היא על ידי נתינת דוגמא אישית אבל לפעמים צריך להעלות דברים למודעות.
אני לא עומדת מעל ילדי ואומרת בטון של דודה "ומה אומרים?"
אני מזכירה במבט קטן ומצפה, או בלחש, "תודה" רק בשביל להזכיר וגם בשביל להבהיר שזה הרגע הנכון לעשות זאת.
אנחנו חיים בחברה שיש לה גינוני נימוס רישמיים למדי ויש לה כללי התנהגות של נכון ולא נכון. אם אני אומרת תודה במקום הבן שלי זו פגיעה גסה בכללי הנימוס. זה פשוט לא מקובל, ילד מרגע שהוא מסוגל לבטא חצי תודה אמור לעשות זאת. והם אכן עושים זאת ללא הרף. ילדים נוהגים בנימוס מופלג כלפי ילדים אחרים הם מבקשים צעצועים בנימוס וממתינים לתורם בסבלנות. הם מתנצלים אם דחפו מישהו (בלי כוונה) או נכנסו למרחב הפרטי של מישהו... ועוד המון דוגמאות שלא ממש תקיפות בישראל. ככה זה פה ולי אישית נפלא עם זה.

ענת גביש,
אני מאוד ממליצה שתיכנסי לקישור שנתתי ותחפשי את המאמרים האלה (סליחה, צריך יהיה לקרוא את כל רשימת המאמרים שם, אני פשוט לא זוכרת את השמות). אני חושבת שכל התפלספות מצדי תהיה מיותרת אם פשוט תקראי מה שהם כותבים.
בקי,
בדיון הזה אני ממש לא מסכימה איתך, אבל בבוקר מחורבן כזה אין לי כוחות להסביר, כי זה מאלץ אותי לחשיבה עמוקה שתעלה למודעות דברים שאני מבינה אבל קשה לי להסביר. פשוט קשה לי הבוקר (אולי השבוע בכלל? אולי החודש?) לעשות את זה. האמת, צפריר אמר את זה בתכלית הקיצור, והעובדה שהוא לא הרחיב, בניגוד למנהגו, אומרת דרשני.

להגיד תודה במקום הילד, זה בסדר - בדרך כלל זו תזכורת טובה, ואז הם מצטרפים עם התודה שלהם. מצד שני, לפעמים אני גם שואלת אותם אם הם זכרו להגיד תודה - כי לפעמים שוכחים, אפילו אם בדרך כלל אומרים, ואני לא רואה רע בהלזכיר להם (בעדינות). בסך הכל - הרבה פעמים הם גם אומרים מיזמתם, כך שאין כאן כפייה של משהו שמנוגד לגישתם...
להגיד סליחה במקום ילד, שכבר מדבר ועצמאי, נשמע לי שגוי. ההתנצלות, אם באה, צריכה לבוא מהילד. אם ההורה "מכפר" על טעויות הילד, זה לא במקום.
אני כן הסברתי לילדים שכשפוגעים במישהו, בעיקר אם זה לא בכוונה, מבקשים סליחה, וכן, לפעמים אני גם אומרת להם שאני חושבת שהם צריכים לבקש סליחה (בעיקר אחד מהשני/ה) כי הם פגעו. לא מכריחה, אבל מראה שזאת הציפיה שלי. ושוב - הרבה פעמים הם כבר אומרים מיזמתם. לפני יומיים, ילד בא בוכה לאמא שלו, ובני איתו - ואמר לי "ביקשתי סליחה אחרי שדרכתי על האצבע שלו" - לדעתי, זה משנה את ההסתכלות. הכאב הוא אותו כאב, אבל ברור שזה לא נעשה בכוונה להכאיב. כמובן, שגם אני מבקשת סליחה מהם כשאני פוגעת בטעות (וזה קורה )-: ), וזה הבסיס העיקרי ללימוד - אבל לפעמים גם צריך לתמלל את המעשים...

בקי, הוספתי פיסקה בדברי בראש הדף.
יש בהם משום התייחסות לדברייך, למה אני רואה את הדברים אחרת ממך.
ענת,
חשבתי שוב על מה שכתבת, ואגיד משהו בקיצור:
כשההורה מתייחס רע לילד אני אקרא לזה התעללות.
נגיד, נתתי לילד פליק במכולת (הדוגמא שלך). השפלתי אותו בפני אחרים, גרמתי לו להרגיש רע, מושפל, מבוזה, עלוב. גרמתי לו כעס גדול וחוסר אונים. אני חזקה בעיניו. אני אמא שלו. אני צודקת בעיניו. הוא בטוח שהוא אשם במשהו. והרי הוא לא אשם.
בקיצור:
אם נתתי לילד פליק במכולת התנהגתי רע.
(במאמר מוסגר: לא הורה רע, אבל הורה שעשה משהו רע.)
כן - המעשה שההורה עשה הוא רע.
אני בהחלט רוצה שהילד יזכה לקבל הכרה ממישהו אחר בכך, שעשו לו משהו רע!
במקום זה הרי הילד מרגיש שהוא-הוא הרע, ושההורה צודק ואסור לכעוס עליו.
ענת, יכול להיות שלא היכו אותך או התעללו בך אף פעם (תסלחי לי אם כתבת פעם אחרת, אני סובלת מאמנזיה שאחרי לידה

), ולכן את פשוט לא מבינה מה ילד כזה מרגיש, מה הוא חושב, ומה זה עושה לחיים שלו.
לכן אני ממליצה שתקראי כמה מהמאמרים. כך תביני יותר מה קורה שם, ותביני שזה בהחלט דבר טוב להצביע על המעשה הרע של ההורה כעל מעשה רע, ושזה טוב לתת לילד תקווה שיש גם אנשים טובים, וזה טוב לשים את האשמה במקום שלה, במקום על הילד.

דרך אגב, בהמשך לדבריה של כרמית, אכן זה מלאכותי להגיד סליחה במקום ילד שמדבר.
פעם תיארתי איך אחותי ואני עושות את הדברים האלה.
מדברות עם הילדים ומביאות למודעות של שניהם את המעשים והכוונות.
אוף התעורר לי חייבת להפסיק ביי

בין להעביר גינוני נימוס ללהכריח להגיד סליחה (או גרוע מזה - לחבק) ילד שעכשיו כרגע רבת אתו יש הבדל גדול.
ייתכן מאוד שהילד יעדיף להרגע, לעבד את האירוע, ורק אז להתנצל - התנצלות שתהיה כנה יותר. (זה לא כמו "סליחה" כשפוגעים במישהו בטעות).

בכל אופן, השיר בתקליט מולחן ומבוצע ממש יפהפה. מומלץ לשמוע.

בשמת, אני פעם הערתי לאבא שהכריח את בתו הצורחת ללטף טלה, והרגשתי שזה היה לא לעניין. בטוח לא תרם לאיכות החיים של הילדה הזו בת השנתיים האומללה.
אבל שמחתי שהפסקתי את הזוועה ההיא! ובעצם לא באמת התחרטתי. רק הייתי ברגשות מעורבים מאד, כי ידעתי שזה גרגר מהיחס החרא שהילדה הזו מקבלת, ולי אין מה לעשות.

נכון, ענת! אני זוכרת היטב את הסיפור! מה שמעניין במאמרים באתר ההוא, שהם מציעים דרכים מעניינות להפסיק את ההתעללות בילד אבל תוך כדי תמיכה בהורה.
זה מאוד מזכיר לי את התפיסה של בולבי, שהטיפול בהתעללות בילדים לא צריך להיות על ידי הוצאת הילדים מהמשפחה, דבר שגורם להם נזק חמור ביותר ובלתי הפיך, אלא על ידי הוספת מטפל/ת למשפחה, שתעזור להורים ותחזק אותם.
כי הרי אנחנו כבר יודעים (כבר היינו בשיעור הזה), שהורים מתעללים הם בעצמם קורבנות פגועים של הוריהם. איפשהו צריך להפסיק את השרשרת הזאת. הם זקוקים לעזרה. העצמה שלהם והשארת הילדים איתם, זו הדרך לתקן. לקיחת הילדים מהם היא עונש יותר גדול לילדים מאשר להורים המתעללים, והיא מבטיחה שגם הילדים יהיו קורבנות עוד יותר פגועים מהוריהם וימשיכו להעביר את הפגיעה גם לילדים שלהם בבוא היום.
זו תמצית הממצאים ממחקריו המקיפים של בולבי עוד מ-1950, ומה שגרם לו לפתוח במחקר על הקשר בין התינוק לאמו - לשאול את השאלה: למה האם כל כך חשובה לתינוקות ולילדים קטנים, שהפירוד ממנה גורם להם נזק קשה ובלתי הפיך?

בהקשר של לבקש סליחה: הכרתי כמה ילדים שנהגו להרביץ ואוטומטית מיד אח"כ לבקש סליחה.... וכשהיו באים לברר מה קרה (מישהו מהמבוגרים) המכה היה מיד אומר: אבל ביקשתי סליחה......
זה כאילו הם בכלל לא מבינים את משמעות הסליחה, כאילו זה מן "אילוף" כזה אמירת הסליחה....

זה לא רק שהם לא מבינים את משמעות הסליחה. מבחינתם הם "שילמו" את המחיר. כמו שעונש מבחינתם מוחק את המעשה עצמו.

דוגמא אישית היא הדרך הטובה ביותר להנחיל לילד התנהגות אותה אנו מחשיבים כנכונה, בבית ובכל מקום. ועל אותו משקל בדיוק- הם יילמדו גם התנהגות שלילית. לכן ברגע שאנו הורים אנו צריכים להיות עם האצבע על הדופק כל הזמן גם בנוגע לאיך מתנהגים כלפי הסביבה ולא רק כלפי ילדינו ובני הזוג.

להגיד תודה לרופא שיניים נראה לי אקט מלאכותי ולא טבעי, אלא אם מדובר באדם מאוד בוגר שמבין ממש לעומק שהרופא, בכך שגרם לו חוסר נעימות, פעל בעצם לטובתו. וגם אני ממרומי 35 שנותי לא תמיד מסוגלת לזה.

להגיד סליחה כי מצפים ממך זה עקר. הילד שפגעו בו וביקשו ממנו סליחה "כי צריך", או "כי אמא אמרה לי", מרגיש מבוזה.

ונכון שיש פיתוי מאוד חזק לחיות את חיי ילדינו, אבל זה רק מהסיבה שאנחנו לפעמים לא מסוגלים להפרדה.
לא מסוג ההפרדות הלא טבעיות של לא לישון יחד, אלא מסוג ההפרדות שכל כך קשה לבצע ושמוזכרות בעיקרון הרצף. להבין שהילד הוא ישות נפרדת ואנחנו לא צריכים להתנצל בשמו. הילד הוא לא זרוע נוספת שלנו, הוא אדם.

יש מקרים שבהם לבקש סליחה זה קשה, כי אנחנו נמצאים בתוך כעס או באיזה קושי אחר. במקרים כאלה אני נוהגת להציע לבנותיי: "נסו לבקש סליחה. אני חושבת שהרגשתכן תשתפר".
המוקד כאן הוא שבקשת הסליחה מסייעת ומעודדת גם את הפוגע. ומן העבר השני אני יכולה גם לעודד את קבלת הסליחה - לעודד לסלוח.

בעיני יש ערך רב להעלאת הרגשות הכרוכים בבקשת סליחה ובצורך לסלוח "על השולחן". מדובר כאן במארג עדין ועמוק של רגשות חמלה, התחשבות, ראיית הזולת ואהבה. זה טוב ויפה ללמוד מדוגמה אישית, אבל בעיני הלמידה הטבעית הזאת יוצאת נשכרת גם במקרים שבהם מדברים על הדברים באופן מפורש. לא בצווי פטרוני: "תבקש סליחה!", אבל בהחלט כן על משמעות הסליחה (והתודה והבבקשה), ועל האופן שבו אנחנו יוצאים נשכרים מהשימוש בהן - גם באופן אישי וגם כרקמה אנושית (במשפחה, בין חברים או בין אנשים זרים).

ועוד משהו קטן: כל דבר שראוי בעיני להנחיל לילדי, ראוי קודם כל להנחיל אותו לעצמי. העיסוק בשימוש ב"מילות הנימוס" האלה הוביל אותי להתבוננות מעמיקה פנימה, וגיליתי משמעויות עמוקות ויפות עד מאוד. נסו למשל לעצור פעם ביום (אפשר בבוקר כשקמים), לעצום עיניים, לנשום כמה נשימות עמוקות ולומר בליבכם (ולחוש בליבכם!) "תודה" לפחות על 10 דברים. כשתפקחו את העיניים יתברר לכם שיש לכם פתאום עוד עשר (לפחות!) סיבות טובות לחייך. מומלץ.

חגית
אחרי כמה ימים שבהם אני קוראת נדהמת את התשובות של המשתתפים פה ואת התיחסותם להדרכה ההורית שאנחנו יכולים לתת לילדנו בנושאים שונים, אני שמחה לראות שהצלחת לכתוב את כל המחשבות שלי בבהירות. עשית את זה יפה כל כך וברור כל כך. אני חותמת על כל מילה שלך.

לפעמים אנו צריכים לדעת לבקש סליחה גם מהילדים שלנו...
היה לנו (לי ) יום קשה הייתי מאוד לא בסדר..ועכשיו הם נרדמו , אני נרגעתי, ובליבי תחושת אשם..

יופי שמצאתי את הדף הזה , הנושא הזה מענין אותי עכשיו לאור ההתרחשות המפורטת : הבן שלי , בן 3 , שנוטה לקפוץ לי על הראש לפעמים , בעיקר אם אני שפוכה מעיפות וחייבת להניח את עצמי במצב אופקי . הוא נגח בי בפנים וזה נורא כאב .
אמרתי:" אןץ"
הוא בשלו
אמרתי "כואב לי איפה שנתת לי מכה , "
הוא : מסתכל קצת
לא יודעת מה עוד
אומרת : אל תקפוץ עלי , זה לא נעים ולא מתאים וכואב כשחוטפים כזה בום ...
ואחר כך , בפעם הראשונה בחיים שלו אמרתי לו לבקש ממני סליחה .
הוא לא אמר
ניג'סתי - מה שכנראה היה מיותר (אבל עשיתי את זה כי כאב לי עדיין + עייפה , זוכרים ?),
מה שיצא מזה , שהוא אמר "כיפה" .לא שינה לו כלום שום הסבר שיש הבדל בין כיפה לסליחה ,

הוא ילד כזה נפלא ואמיתי , שפשוט מביא אותי למחשבה : זה לא השלב, זה כמו ללמד תינוק לרוץ ?

בקשת סליחה היא טראומת ילדות שלי.
כתה א, או משהו כזה. ישבתי על המקלט עם החבר הכי טוב שלי, וסיון באה להציק לי. הייתי בתקופה של "לא מדבר עם בנות", והיא רצתה שאעזור לה במשהו. היא התעקשה ובסוף דחפתי אותה והיא נפלה ושמלתה הלבנה התלכלכה בבוץ.
הוכרחתי להתנצל בפניה בתחילת השיעור הבא. לא הסכמתי. אני זוכר שתי סיבות: כי זה הגיע לה, וכי היא בעצם נפלה בעצמה (כלומר הדחיפה שלי לא היתה מספקת כדי להפיל אותה.) אני לא חושב שאמרתי את הסיבות. פשוט יללתי.
המורה לא תתחיל את השיעור בלי שאתנצל; היא החזיקה אותי חזק בזרוע ואני התפתלתי וניסיתי לברות, וכמובן בכיתי לעיני חברי הצוחקים.
בסוף אמרתי סליחה. בסוף השנה סיון והוריה עברו דירה ולא ראיתי אותה שוב. מדי פעם אני מדמיין שאני פוגש אותה במקרה ומספר לה את הסיפור ואנו צוחקים על זה וסוף סוף זה עובר.

אז למה אני מספר את זה? כי בעקבות הקריאה בדף יש לי תובנה חדשה על האירוע: לבקש סליחה זה עונש. זה עונש כבד. ואני נענשתי לדעתי (אז) לא בצדק.

ועכשיו אני מתחיל בסיעור מוחות עם עצמי: למה בקשת סליחה נתפסת אצל ילדים (טוב, אצלי) כעונש?

כי זאת התגובה למעשה רע שעשית. היית ילד רע - אז תיאלץ להתנצל. למה? כי ככה זה. חוקי המבוגרים השרירותיים. גם "אז תסביר לי למה עשית את זה" זה עונש. זו דרישה מילד (כנראה עצבני או כועס, אחרת הוא לא היה "רע") להרגע עכשיו ולהיות "ילד טוב", או "בוגר".

>לזכור לא לעשות את זה לסקויה<

למה בקשת סליחה נתפסת אצל ילדים (טוב, אצלי) כעונש?
כי כפו עליך אותה מבלי לאפשר לך להגיע אליה בדרכך הטבעית.
כשסקויה תעשה פעם משהו רע למישהו, היא בטח תרגיש את זה ותצטער ממילא, ואתה (אבא חכם וטוב) תיתן לה את הזמן והאפשרות להתנצל ולפייס בדרכה.

אני מאד מסכימה עם רוב מה שנכתב פה
עד היום לא דרשתי מבני להגיד תודה, או סליחה
אולם, אני מוצאת שעכשיו, כשהוא בן 5, זה כבר מפריע לי. אני ובעלי מקפידים על כללי נימוס- תדה אם מקבלים משהו, בבקשה אם מבקשים, סליחה אם פוגעים (בכוונה או לא), ויחד עם זאת- הוא לא הפנים את הכללים הללו. נכון יותר לומר, לא מעוניין לקחת בהם חלק.
עם אנשים מחוץ למשפחה, יישמתי את מה שנכתב פה- אני אמרתי תודה בשמו כשצריך (סליחה לא), ומה שקורה עכשיו, זה כשמתעורר צורך לומר תודה מחוץ לבית, הוא מודע לזה ואז פשוט פונה אליי- שאני אגיד. בבית, הוא פשוט מתעלם מזה. הוא גם בחיים לא מבקש סליחה.
אני מוצאת שזה מרגיז אותי. אם עד עכשיו הייתי סבלנית, וחיכיתי שיבוא ממנו, אני מרגישה שפשוט נוח לו להתעלם/לצפות שאני אגיד במקומו, ואין לו שום צורך לומר בעצמו את הדברים, וזה מפריע לי!. ניסיתי לדבר איתו על זה, אבל כצםוי זה לא שינה כלום.
איך כדאי לנהוג?

באופן טבעי

באופן טבעי