נראה לי שאת כבר שם, כי על מנת לראות ולהבין את כל מה שכתבת שהבנת, נדרש לא להזדהות עם הכאב.
בכל מקרה, אני אסביר למה התכוונתי:
כאשר את מזדהה עם כאב את מאמינה ש את היא הכאב (ואני מתכוונת כאן גם לכאב רגשי וגם לכאב פיזי). נניח שאת חווה כאב של "אני לא בסדר" ומזדהה איתו: באותם רגעים בהם את כואבת, את מאמינה שאת לא בסדר, והכאב הוא כבר לא כאב נטו, אלא כאב שיושב עליו הרבה מאוד מטען: מטען של סבל, של מסכנות, של חולשה, של חוסר אונים. באותם רגעים, לא רק שאת סובלת מאוד, את גם לא ממש פוגשת את הכאב עצמו. את בורחת ממנו במקום לעבור בתוכו (או במקום לאפשר לו לעבור בתוכך).
לעומת זה, במצב בו את לא מדהה עם הכאב ורק עוברת דרכו, או מאפשרת לו לעבור דרכך - את חווה את הכאב נטו ללא המטענים והפרשנויות. במצב כזה, לא רק שאת פחות סובלת מהמפגש עם הכאב, את גם משחררת הרבה ממנו. את מתנקה. את מתפקדת כמו צינור שעוברת בתוכו פסולת בדרכה החוצה: הצינור זוכר שהוא צינור, הוא לא חווה את עצמו באותם רגעים כמו משקעי הפסולת הישנים הללו. הוא זוכר מיהו.
זה משהו שאפשר לתרגל באופן פרקטי ברגע המפגש עם הכאב. כרגע אפשר להבין, אבל את היישום ניתן ללמוד רק בזמן אמת.
לפי מה שתיארת, במהלך האימון עם רותי, את הצלחת לגמרי לא להזדהות עם הכאב.
האם הצלחתי להבהיר את הכוונה?
_ואנחנו הולכים ללמוד את זה,כי אין דרך אחרת,כי אי אפשר שלא.
זה כמו ללמוד שפה חדשה.
והאמת,זה קצת מפחיד._
בהצלחה!
